בלוג מיילדת נולדת

ממשיכה לקרוא בתודה
בהצלחה רבה לך ולכל האמהות והקטנטנים

בהצלחה! @}
מאוד נהנית מהבלוג שלך.

תודה לכולכן על התגובות החמות. ככל שעוברים הימים אני מרגישה שהחלטתי נכון ושהמעבר יעשה רק טוב. בתחילה היו בעיקר חששות מן המעבר למחלקת ילדים, במיוחד גם לאור העובדה שיש שם אחת אחראית די נוקשה (אבל היא מכירה אותי מתקופת בית הספר לאחיות ומאוד אוהבת אותי, לפחות זה), ויש שם גם אחות אחת שעבדה איתי פעם במחלקה האורתופדית, ועשתה לי חיים לא קלים (בלשון המעטה..).
קצת על האחות הזו - אולי אמצא לה שם בדוי כי יש לי הרגשה שעוד תשמעו ממני עליה רבות. היא אשה מבריקה, אחות מצויינת, יסודית, בעלת ידע וזיכרון, ויכולה להיות רחומה ואמפטית - כשהיא רוצה. רוב הזמן היא לא רוצה כי עסוקה בבעיות שלה - תסכולים רבים מן הבית, הבעל, אמא שלה ומה לא. רוב הזמן היא רבה איתם בטלפון ("את ילדה רעה, רעה! אני אתן לך עונש!"), ובשאר הזמן היא נהגה לרדות באחיות החדשות במחלקה (אני)..
היו פעמים שהיא ממש ירדה לשפל המדרגה כמו באותה הפעם שבה כתבה מכתב נאצה נגד אחות מסוימת (לא אני) ותלתה אותו על התא שלה בחדר ההלבשה. בפעמים אחרות היא סתם היתה רעה, כמו למשל בפעם שביקשתי ממנה שתעזור לי בתרגום לרוסית (היא עלתה לארץ בגיל 5 או 6 ויודעת רוסית מצוין), והיא סירבה בטענה שהיא לא יודעת רוסית. לפעמים היא סתם היתה מתעלמת בהפגנתיות, או כשהיתה מגלה שהיא עובדת איתי (או עם מישהו אחר שהיא לא אהבה) היתה נוהגת לומר פעמים רבות בקול רם - מישהו רוצה להתחלף איתי ביום רביעי? ממש לא בא לי לעשות את המשמרת הזו...

מעניין להיזכר בכל זה עכשיו, אחרי שאני כבר לא עובדת איתה שנה וחצי. אבל אז זה היה נורא למדי ולא פעם עמדו דמעות בעיני.
היום המצב שונה - אני מרגישה הרבה יותר חזקה בתוכי, עם מרכז כובד פנימי יציב יותר. ואגב, היא הועברה למחלקת ילדים אחרי שהגדישה את הסאה בעניין אחר, והוחלט להפריד בינה ובין אחות אחרת באורתופדיה שהיה נראה שהן משפיעות לרעה אחת על השניה.. (מזכיר למישהו כתה א'?). אז בעצם היא קצת בעונש במחלקת ילדים.

מעניין שאני שוב צריכה לפגוש בה ולעבוד איתה. אולי זה מין גורל שכזה - כנראה שלא טיפלתי בעניין הזה עד הסוף בפעם הקודמת אז החיים מספקים לי הזדמנות נוספת לעשות "תיקון".. שאלתי את עצמי איך כדאי לגשת לעניין. האם להגיד לה שלום ומה העניינים כאילו לא היה ביננו כלום בעבר, או שמא לקחת אותה הצידה לשיחה ולהגיד לה שאשמח לפתוח דף חדש ? או שמא לקחת אותה הצידה ולהגיד לה שלא תעז לטפס עלי פן תחטוף? או שמא לגשת לאחות אחראית המחלקה ולהגיד לה מראש שאני מפחדת מדברים שעלולים לקרות עם האחות הזו ושתגן עלי במידת הצורך? או שמא להתקדם כל פעם צעד אחד קטן, לתת לה צ'אנס - אולי היא השתנתה לגמרי? (לא מאמינה).... כל יום עולה דרך חדשה. אשמח לשמוע עצות טובות בענייין.

חוץ מזה, אתמול היתה לי כזאת לידה נחמדה. הגעתי למשמרת בוקר והיתה בחדר לידה אשה בלידה שלישית, עם 4 ס"מ פתיחה. עשינו היכרות ואז היא ביקשה שאבדוק אותה כי בפעם הקדמת היא ילדה נורא מהר והיא חושבת שהיא כבר התקדמה. בדקתי - היו לה 6 ס"מ. התחלתי להכין את הכל - הבאתי מים חמים, פתחתי את חבילת הלידה והכנסתי לתוכה קלם (מה שסוגרים באמצעותו את הטבור), וכו'. אחרי 5 דקות היא ביקשה שאבדוק שוב- היו לה 8 ס"מ.

אז יצאתי לחמש דקות החוצה כדי לעשות סיבוב בין שאר הנשים בחדר לידה אך אמרתי לאשה שאם תרגיש שהיא יולדת שתצלצל בפעמון. תוך 5 דקות היא צלצלה.
שכחתי לספר שהיא היתה רגועה מאוד, ובעלה לידה היה גם רגוע ונחמד מאוד. היא לא קיבלה שום דבר נגד כאבים (נדיר כל כך אצלנו..) ורק נשמה קצת, בחיוך, בכל ציר.
טוב, אז אחרי שהיא צלצלה, בדקתי אותה ואכן היתה פתיחה מלאה. קראתי לאחראית שלי, שאמורה עדיין להיות איתי בכל לידה. היא נכנסה, אמרה שלום ויצאה - זהו. הייתי לבד - הסולו הראשון שלי (חוץ מאותו מקרה שקרה במקרה בקורס מיילדות).
לבשתי את החלוק והכפפות וחיכינו יחד לציר. בציר היא לחצה והתינוקת ממש החליקה החוצה - זה כל כך יפה לראות את זה בלידות חוזרות, איך מספינה 3 - התינוק יכול בציר אחד לצאת החוצה לגמרי. שמתי אותה על הבטן שלה, ניגבתי וכיסיתי אותה בבד יבש. ברוב הלידות אצלנו צריך לקרוא לרופא ילדים ואז מנתקים מייד את חבל הטבור ולוקחים את התינוק לחדר השני, לרופא. תמיד יש איזו סיבה - או שהאשה קיבלה טשטוש לפני הלידה או שיש מים מיקוניאלים, או שיש האטות במוניטור או שיש מיעוט מי שפיר או שיש משהו אחר. אבל כאן לא היה אז התינוקת נשארה כחצי שעה על אמא (אין סוף זמן במונחים שלנו..) והיה להם, לכל המשפחה, ממש נעים ביחד. זו בת שלישית אבל זה ממש לא היה אכפת להם, והאבא הראה לי בגאווה את תמונות שתי הבנות מהבית. אח"כ גם ראיתי אותן בגודל טבעי..
השליה יצאה בקלות ולא היה צורך בתפרים, והיתה לי הרגשה ממש טובה - הרגשה שלא הפרעתי ולא התערבתי יותר מדי, ושהיתה כאן התחלה טובה לתינוקת. ואז שאלתי את עצמי - אז למה לעזוב? במחלקת ילדים לא תוכלי ליילד! אבל אל דאגה- שארית היום הזכירה לי היטב ממה אני בורחת.

ולכל מי ששואלת על המשך הבלוג - ודאי שאמשיך לכתוב. אני לא יכולה בלי זה. אני מחפשת עכשיו שם - מיילדת במחלקת ילדים? בלוג מיילדת בהמתנה? מיילדת בגלות? - עדיין לא הגיע שם מוצלח...

"..דע, כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, וע"י זה שמוצא בו איזה מעט טוב ודן אותו לכף זכות, ע"י זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויכול להשיבו בתשובה...." (רבי נחמן מברסלב)
(רוצה להרחיב, אבל שיעולים מתוקים ונמרצים מבריחים אותי מהמחשב. סומכת עלייך שתצללי לעומקה של תורה זו. לילה טוב)

יקרתי, שולחת לך ברכת הדרך לבוקר, עם איחולים לשהות קצרה ומשמעותית במחלקת ילדים ומעבר מהיר ליולדות.

כל מה שאת מספרת על "האחות הלא-חברה-שלך" נשמע נורא חלש.
למשל - אם היא רוצה להחליף משמרת בגל שזו משמרת על מישהי שהיא לא אוהבת, הרי ברור לכולם שזה היא "כזאת". בוודאי לא משהו שיכול להביך אותך.
נראה לי שאם תצליחי לאמץ נקודת-מבט כזו על הדברים, את לא צריכה לעשות שום דבר מיוחד. היא יכולה להמשיך להתנהג איך שהיא רוצה (גם אם זה כלפיך), ולך זה לא יזיז.

אז בעצם היא קצת בעונש במחלקת ילדים.
היא או הילדים?
זה נשמע מזעזע שאדם כזה הוא אחות רחמניה, ועוד במחלקת ילדים...

ותראי את המרגיעון - "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה". בהמשך לדבריה של תבשיל, אולי באמת זו הדרך להתייחס אליה.

יקירתי - החום והחמלה שלך יכולים רק לפרוח יותר במחלקת ילדים. הילדים נשענים על ההורים שלהם, וההורים נשענים עליך. הם זקוקים למישהו שיחבק וינחם, יחזיק את היד ויישיר מבט לעיניים.

וכתוב לי - "אפשר להזמין הזדמנויות", אבל אני בעד להזמין פיצה....

לילה נפלא,
ממני

אני בעד להזמין פיצה....
מישהו הזמין אותי ?

קראתי, מזדהה מאוד! עם החיפוש ועם הכוון. אולי השם הנכון הוא- מיילדת מחפשת כוון?

בטוחה שתמצאי את דרכך בכל הסבך. את גדולה וחזקה, את יודעת מה את רוצה. את תצליחי להתגבר על המכשולים שבדרך. תנסי להנות ממה שיש, להפיק את המקסימום מההתנסות הקצרה במחלקת ילדים. בקרוב תעזבי אותה ותמשיכי בדרכך- זה נסיון שלא יחזור על עצמו.
תתקשרי אלי אם את צריכה אותי, אני מצליחה להגיע לאינטרנט פעם בשבוע בערך, אם לא מדובר באיזה מאמר מקצוע

אוהבת אותך מאוד, מחזקת את ידייך ומאחלת לך הרבה טוב!
פיצה

לתת לה צ'אנס נשמע לי רעיון מצוין. זוכרת את ד"ר חביבי?
איזה כיף ליולדת האחרונה שסיפרת עליה שדווקא את היית שם איתה ואיפשרת את זה...

תודה רבה לכולכן. זה מאוד מחזק. מה שהחלטתי זה לא להגיד לה כלום מראש, אבל אם היא תעשה משהו, אני אעמיד אותה במקום ומייד ואם היא תמשיך אני אפנה להנהלה.
תבשיל קדרה, אני יודעת שזה נשמע חלש, אבל אח"כ נזכרתי בעוד דברים שהיא עשתה כמו להלשין על אחיות שהן עשו טעויות במתן תרופות שהן בעצם לא עשו (לחברה שלי זה "עזר" לא לקבל קביעות בבי"ח) וכל מיני מקרים של נידוי חברתי, כמו לארגן מסיבה לכל המחלקה ולהגיד לך שאת לא מוזמנת... אולי גם זה נשמע חלש אבל האמת שכרגע אני לא מרגישה שזה באמת מזיז לי או יזיז לי. מרכז הכובד שלי קצת השתנה ופחות תלוי במה שאחרים חושבים עלי (אם כי עדיין מושפע מכך..).

לכל מי שהציע לחשוב עליה בדרך חיובית - מה, לא כתבתי שהיא אשה מבריקה, אחות מצויינת, יסודית, בעלת ידע וזיכרון, ויכולה להיות רחומה ואמפטית ? היא גם יפה מאוד ובעלת חוש הומור. כבר שעבדתי שם ניסיתי הרבה פעמים לחשוב עליה באופן חיובי ולהתמקד רק בזה, אבל פעם אחר פעם נכוויתי. הגישה שלי מורכבת מ- 2 חלקים:

פתגם יפה מהאימן - trust, and you will be let down. to be let down and trust again - this is the way of the gods. אני מאמינה בזה וגם מתרגלת את זה.
ומצד שני - לא להיות נאיבית כאשר זה מסוכן. לא לחשוב שכל האנשים הם נהדרים, כי זה לא נכון.
מסתבר שיש גם חלק שלישי - ולמרות הכל לאהוב אותם, את החלק האנושי-אלוהי שבהם.

פיצה, מיילדת מחפשת כיוון מוצא חן בעיני... נראה מה עוד יבוא. חיבוקים בחזרה!

ליזה ליזה - תודה שהזכרת לי את ד"ר חביבי. מעניין שבמקום בו אני עובדת עכשיו יש רופא שבאמת נקרא ד"ר חביב. הוא לא כל כך חביב והייתי צריכה לחזור על אותו התרגיל שעשיתי עם ד"ר חביבי. זה גם עבד. הוא עדיין לא הכי חביב בעולם אבל היתה לנו שיחת נפש לפני כמה ימים בה הוא שפך את ליבו לפני - סיטואציה הזויה לחלוטין. ואני מאמינה שהכל קשור לשינוי הגישה שלי.

תודה רבה לכולכן. זה מאוד מחזק. מה שהחלטתי זה לא להגיד לה כלום מראש, אבל אם היא תעשה משהו, אני אעמיד אותה במקום ומייד ואם היא תמשיך אני אפנה להנהלה
זה נשמע לי הפיתרון הכי נכון: לא לעשות סקנדלים לפני שיש סיבה, אבל אם יש סיבה - לפעול מיד. את השתנית מאז שעבדת איתה, אולי גם היא? (למרות שממה שאת כותבת, אני מפקפקת בכך). עכשיו, יש הבדל מהותי בין מקרים של נידוי חברתי_ (סתם מכוער וקטנוני) לבין _להלשים על אחיות שהן עשו טעויות במתן תרופות שזה ממש על גבול הפלילי בעיני. היא נשמעת לי אישה מאד הפכפכה ורגשית (לא בצורה החיובית), מה שאומר שאולי בהתחלה באמת לא כדאי להכנס למלחמה איתה, אם לא ממש חייבים.
כמה שאני לא אוהבת אנשים כאלה....

עדכון קטן מניסיונותיי בפתיחת קורס הכנה ללידה...
אז לקורס הראשון נרשם רק זוג אחד ולכן דחינו אותו. הקורס הבא יתקיים באמצע אוגוסט וכבר יש 4 נרשמים (3 נשים וגבר אחד). אנחנו מנסות לספר על הקורס לכל מי שזה רלוונטי עבורם, ואם אתם מכירות מישהו שמחפש קורס הכנה ללידה קצת שונה - אשמח אם תפנו אותו לכאן או ל "אתר של מעטפת ההולדה" www.zvia.org.il/birth

עוד אפשרות - מי שרוצה לארגן כמה בנות או כמה זוגות אצלה בבית - אשמח להגיע ולהעביר סדנא או הרצאה על ההבטים היותר נסתרים של ההריון והלידה.

תחזיקו לנו אצבעות בבקשה. בזמן הקרוב זה יהיה אחד הקשרים היחידים שלי לעולם ההריון והלידה...

דנה, האתר לא עולה. האם זה זמני, או יש טעות בכתובת?

תבשיל, נראה לי ששוב יש בעיות עם שרת של היישוב שלנו. יש כל מיני אנשים לא נחמדים שהשתמשו בו כדי לפרוץ לבנקים וכו', ולכן מדי פעם הוא נחסם, לצערי.

דנה, כיף לקרוא ממך! אני שמחה שהבלוג לא ייפסק בגלל היציאה מחדר לידה.
מסכימה מאוד עם רונ צ'י, ש יש הבדל מהותי בין מקרים של נידוי חברתי (סתם מכוער וקטנוני) לבין להלשין על אחיות שהן עשו טעויות במתן תרופות שזה ממש על גבול הפלילי בעיני. הישמרי לך!

יקירתי, מחזיקה אותך קרוב קרוב, בחיבוק גדול,
ומשחררת לדרך חדשה ומופלאה,

המון אהבה,
ממני.

שלום לכולן, כבר המון זמן לא כתבתי ועכשיו יש לי המון המון מה לכתוב....
אז קודם כל, עברתי לפוריה לפני שבועיים. אני מנסה לא לגבש מהר מדי דעה על דברים ולכן נמנעתי מלכתוב כדי שלא לקבע את מחשבותיי בכיוון מסויים. אני עדיין חשה שזה בהתהוות, אבל אתמול כבר יכולתי לומר שדי נהניתי במשמרת וזה כבר משהו.

תזכורת- עברתי לפוריה למחלקת ילדים עד שיתפנה מקום בחדר לידה. כולם אומרים, בהכירם את הנפשות הפועלות, לקחת נשימה עמוקה עמוקה וארוכה ארוכה. ובכן, לקחתי, והאמת שזה לא נורא כל כך. הצוות די בסדר ובשורת השנה היתה עבורי שאותה אחות מרשעת מיתולוגית בדיוק לקחה חופשה ללא תשלום (או במילים אחרות התפטרה /התפוטרה). זה כבר הוריד ממני 50% מן המתח. שאר הצוות די נחמד אם כי יש לי הרגשה שלא בכולן ניתן לבטוח - אתמול למשל נתקלתי במקרה מכוער של הלשנה על אחות אחרת..

האחראית היא סיפור בפני עצמו. היא מקרה קלאסי של אדם שבגלל שמינו אותו להיות אחראי על משהו שיקר לליבו, אז הוא נהיה קצת עריץ בעניין - כמו אמא זאבה שמגונת על גוריה. ככל שאני בודקת, היא לעולם לא צועקת סתם - תמיד זה כאשר מישהו עשה או עומד לעשות טעות מסוכנת (כמו למשל להשאיר תינוק בן 8 חודשים על עריסה גבוהה פתוחה או ילד שמנסה להכניס משהו לשטקר...). היא מאוד אוהבת אותי (זה נשאר לה מהימים שבהם הייתי שם תלמידה) וזה בינתיים עובד בשבילי. האמת שגם אני מתחילה לחבב אותה. היא לא אשה רעה, רק מאוד תקיפה ולא מתפשרת ולפעמים זה נתפס כרוע, לדעתי לא בצדק.

היא גם סופר דופר מקצועית וזה מרענן מאוד. זה נכון מבחינות רבות, למשל היא יכולה לאבחן את סוג החיידק שחי בפצע ע"פ הריח של הפצע. הרופאים לעומת זאת מחכים לתוצאות התרבית (3 ימים) ובינתיים מטפלים באנטיביוטיקה הלא נכונה והפצע מתדרדר... אחרי 3 ימים מגיעה התשובה שזהה למה שהיא אמרה ורק אז הם מחליפים את הטיפול. זה לא מקרה מומצא - זה קרה השבוע לילד שנקטעה רגלו והפצע של הקטיעה מזוהם..

היא יכולה להריח שלשול של תינוק ולדעת אם זה דיזינטריה או חידק אחר.. היא מסתכת על ילד ולפני הצבע שלו מאבחנת את מצבו בשתי שניות. אין מה לעשות - 35 שנים של עבודה עם ילדים עושות את זה.

חוץ מזה מאוד חשוב לה שאחיות יעשו עבודה של אחיות ולא של מזכירות (הקטע הבא מוקדש לרונ צ'ה). אצלה אין כזה דבר שאחות תרוץ כל היום אחרי הרופא ותזכיר לו משהו שהוא מלמל בביקור רופאים. אצלה לכל אחד יש את האחריות שלו על החלק שלו בטיפול וזה פשוט הדבר שאני חולמת עליו מאז סיימתי ללמוד. זה משחרר את האחיות לעשות את מה שהן צריכות. הרופאים אצלה עצמאיים לגמרי ולא זקוקים שאחות כלשהי תחזיק להן את היד - כפי שלמרבה הצער קורה בכל מקום אחר כמעט. ואם פתאום רופא מתנהג לא יפה- היא צורחת עליו ומשפילה אותו לפני המנהל שלו- זה הצד הפחות חיובי שלה שבגללו יצא לה שם של מפלצת.

בכל אופן, בינתיים די השתלבתי בעבודת המחלקה ואני כבר חלק מן הצוות ולא באה כאדם נוסף. זה מבורך, גם מבחינת ההרגשה שלי אך גם מבחינת המצב - פוריה נמצאת כידוע ליד טבריה ורוב האחיות מעדיפות בימים אלו להישאר בבית עם הילדים ולא לעבוד וכל 5 דקות להתקשר הביתה ולשאול אם הקטיושה נפלה עליהם.

קרה לי מקרה מדהים לפני שבוע - בדרך חזרה מן העבודה נפלו 2 קטיושות במרחק של 100 מטר ממני- אחת מאחוריי על הכביש ואחת לפניי. נסעתי דרך ענני העשן בשיא המהירות והרגשתי כמו בסרטים שבהם רואים את הגיבור מתחמק ממטר של פצצות... זה היה מאוד מאוד מפחיד אבל תוך רבע שעה התאוששתי לחלוטין.
גם בבית יש לנו אזעקות כל כמה זמן, וגם בעבודה, אז כמה כבר אפשר להתרגש מזה? אני די פטליסטית בעניין.

את הקורס הכנה ללידה שאני וחברותיי מנסות להעביר, דחינו. משום מה, "סופ"ש רגוע בגליל" כבר לא נשמע כל כך קוסם בימים אלו... לא מבינה למה. בכל אופן, אנו מנסות לקיימו בכפר סבא בעוד שלושה שבועות ונראה אם יהיו זוגות מעוניינים.

אז זהן לעכשיו. יש לי עוד המון מה לכתוב על מה שאני חושבת על מחלקת ילדים באופן כללי, על הבדיקות והטיפולים (המיותרים ברובם), על כיסוי החלק האחורי, על התנהגותם של ההורים ועוד ועוד... אבל נשאיר משהו לפעם הבאה..

איזה כייף שחזרת לכתוב!

איזה כייף שחזרת לכתוב!

המון מה לכתוב על מה שאני חושבת על מחלקת ילדים באופן כללי, על הבדיקות והטיפולים (המיותרים ברובם), על כיסוי החלק האחורי, על התנהגותם של ההורים ועוד ועוד..
מחכים בכליון עיניים!

איזה כייף שחזרת לכתוב!
מחכים בכליון עיניים! לכל מה שיש לך לספר

_איזה כייף שחזרת לכתוב!
מחכים בכליון עיניים! לכל מה שיש לך לספר_

תמשיכי לכתוב ובהצלחה במעבר מהיר לחדרי לידה.

הו! זה מאוד מעניין. היתה לנו חויה זוועתית במחלקת ילדים לפני חודש וחצי (לא בפוריה)
מעניין לשמוע איך זה במקומות אחרים
מחכים בכליון עיניים! לכל מה שיש לך לספר

"סופ"ש רגוע בגליל" כבר לא נשמע כל כך קוסם בימים אלו... לא מבינה למה

מחכה בכליון עיניים לכל מה שיש לך לספר

נשמעת מרתקת האחות הזאת.
חבל שהרופאים לא יודעים להקשיב לה.
מקווה שבקרוב תרגישי שם יותר בבית.
וגם שהקטיושות ימשיכו לדלג מעלייך.

קוראת, עוקבת ומחכה לעוד.@}

נשמעת מרתקת האחות הזאת.
גם לי. מישהי ללמוד ממנה (טוב, אולי לא את הסגנון, למרות שנראה שהוא זה שגרם לה להצליח ליצור סטנדרטים שונים מהנפוצים).

קודם כל - איזה כיף שחזרת לכתוב!!!!

אותה אחות מרשעת מיתולוגית בדיוק לקחה חופשה ללא תשלום (או במילים אחרות התפטרה /התפוטרה). זה כבר הוריד ממני 50% מן המתח. שאר הצוות די נחמד אם כי יש לי הרגשה שלא בכולן ניתן לבטוח - אתמול למשל נתקלתי במקרה מכוער של הלשנה על אחות אחרת טוב לשמוע שההיא לא שם, מצד שני - נשמע שעדיף לא להוריד מגננות עדיין (כמה מכוער להתקל במקרים כאלה, ראיתי משהו דומה השבוע אצלנו...)

האחראית היא סיפור בפני עצמו_ היא נשמעת מקצועית ברמות מדהימות. אהבתי את הדימוי שלך - _כמו אמא זאבה שמגונת על גוריה

מאוד חשוב לה שאחיות יעשו עבודה של אחיות ולא של מזכירות (הקטע הבא מוקדש לרונ צ'ה?) - כבר אני אוהבת אותה:-), גם אצלי (עכשיו אני באורולוגית) יש אחות אחראית מדהימה, שיודעת איך לנהל, גם את הצוות שלה וגם את הרופאים, ככה שכל אחד יודע את תפקידו, וכמה נעים ללמוד תחת מישהי שמאפשרת לך באמת להתנסות ולעשות את מה שאת צריכה, ולא לבלות את הזמן ברדיפה מתמדת אחרי רופא שיחתום על הוראה שנשכחה מהבוקר או שכתב משהו בכתב חרטומים מזעזע....

די השתלבתי בעבודת המחלקה ואני כבר חלק מן הצוות ולא באה כאדם נוסף - זה נהדר.

קרה לי מקרה מדהים לפני שבוע - בדרך חזרה מן העבודה נפלו 2 קטיושות במרחק של 100 מטר ממני- אחת מאחוריי על הכביש ואחת לפניי - זה כבר הרבה פחות נהדר בעיני. נורא מפחיד (אלא אם את רוצה לפתח קריירת משנה בתור ארנולד שוורצנגר ואז זה יופי של אימון...)

אז זהן לעכשיו. יש לי עוד המון מה לכתוב על מה שאני חושבת על מחלקת ילדים באופן כללי, על הבדיקות והטיפולים (המיותרים ברובם), על כיסוי החלק האחורי, על התנהגותם של ההורים ועוד ועוד... אבל נשאיר משהו לפעם הבאה.._ - יופי, זה אומר שיהיה עוד המון לקרוא:-)

סוף סוף סיימתי להתעדכן בקורותייך (בלי אינטרנט חודשיים...).

מענג לקרוא אותך, אני תמיד לומדת ממך דברים חדשים

מענג לקרוא אותך, אני תמיד לומדת ממך דברים חדשים

וחבל שלא פגשתי אחות כזאת מעולם (היו טובות, אבל לא כאלה שיכלו לאבחן את סוג החיידק לפי הריח).

תודה לכולן על כל התגובות, וכעת כמה סיפורים...

מחלקת ילדים - מתוך הילדים המאושפזים, אני כל הזמן שואלת את עצמי כמה באמת חייבים להיות שם וכמה היו יכולים לקבל טיפול בבית ולהבריא. עדיין קשה לי לענות על השאלה באחוזים. יש מקרים ברורים כמו למשל הילד בן השלוש וחצי שרגלו נקטעה בתאונה ביתית ועכשיו הוא עומד בפני אשפוז ממושך. או הילדה בת החודשיים שלא הוסיפה גרם אחד למשקלה מאז הלידה והיא עוברת כעת בירור מקיף. או ילד עם התקף אסתמה קשה או עם דלקת קרום המוח (חיידקית).

ויש את המקרים שברור (לי לפחות) שלא היו צריכים להיות שם- תינוק בן 3 חודשים שהיה לו בלילה חום 38.4 ואשפזו אותו לצורך בירור מקיף שזה כולל ניקור מותני, בדיקות דם, spa- לקיחת שתן ע"י שאיבתו במזרק דרך הבטן וכו'. מיותר לגמרי לדעתי, ואגב- גם לדעתן של שאר האחיות.

במה טמונה הבעיה? פחד. מדי כמה זמן מתפרסמת ידיעה בעיתון על תינוק שהגיע למיון עם חום, שוחרר ומת כעבור כמה שעות מחיידק טורף. מקרים נדירים ועצובים, וכשהם קורים אפשר להיות בטוחים ששום תינוק עם חום לא ישוחרר ממיון בחודשים הקרובים.

אז זה תחום אחד שאני תוהה לגביו. לצערי חלק גדול מן הבעיה טמון לא במערכת אלא בהורים שלא רוצים / יודעים / מסוגלים להתמודד עם תינוק עם חום, או עם חצי יום של שלשולים והקאות. אז ישר רצים למיון ומתאשפזים, ומסכימים לכל הבדיקות האפשריות ולטיפול אנטיביוטי דרך הוריד, לפעמים של כמה סוגי אנטיביוטיקה. ברוב המקרים אחרי 2-3 ימים חוזרות התשובות השליליות של התרביות ומתברר שהחום נגרם בגלל וירוס ומפסיקים את האנטיביוטיקה, ואם הילד לא חטף בינתיים איזו מחלה אמיתית משכנו לחדר, הוא יכול ללכת הביתה.

לא מצב אידיאלי. לא עולם אידיאלי.

ויש את עניין ההורים. כל כך הרבה הורים הופכים את האחיות לשקרניות. "לא, היא לא באה אליך" (בוודאי שבאתי אליו), "היא לא תתן לך את התרופה" (בוודאי שכן), "היא לא רוצה למדוד לך חום" (באמת?), "זהו, נגמר!" (איזה נגמר?, רק התחיל..) וכו' וכו'. אף אחד לא מנסה להסביר לילד, קטן ככל שיהיה או גדול ככל שיהיה, מה הולכים לעשות לו ואם זה יכאב או סתם יציק או אם לתרופה יש טעם מר או כמה זמן זה יקח.
למה הם ככה? כנראה חוששים שאמירת האמת תפחיד את הילד. אבל אני חוששת ששקרים מפחידים הרבה יותר, בעיקר כאשר האמת מתגלה אחרי 10 שניות. אולי הם מפחדים שהילד לא ישתף פעולה (זכותו, לא?) או שהילד יכעס עליהם. הם מעדיפים שיכעס על האחות. גם אני מעדיפה שהילד יכעס עלי ולא על הוריו, אבל שקרים מצידם לא ממש תורמים לזה. הם מצפים שגם אני אשתתף בשקר - " את לא הולכת לתת לו זריקה, נכון?" או "זה לא יכאב, נכון?" ולזה אני לא מוכנה. מעדיפה להגיד את האמת - " אני רוצה להחליף לך את התחבושת. זה יהיה לא נעים אולי אבל לא אמור לכאוב. אם יכאב תגיד לי ואשתדל לעשות את זה יותר לאט..".

ויש גם את עניין ה"אל תבכה, תהיה ילד טוב". למה שלא יבכו? במיוחד הקטנים שאין להם יכולת ורבלית מפותחת (נגיד ילדה בת שנה וחצי) או הרבה כוח מולי / מול הוריהם, למה שלא יבכו ויביעו את מחאתם בדרך היחידה שהם יכולים? למה להכניס להם כבר מגיל קטן את המשוואה של ילד טוב=לא בוכה ? אני דווקא אומרת להם, להורים - "זה לא מפריע לי שהם בוכים, אולי זה עוזר להם. יש גם הרבה מבוגרים שכשעושים להם את מה שאני עושה אז הם בוכים..".

לא כל ההורים הם כאלו, אבל לצערי אני נתקלת כמעט אך ורק בכאלו, לפחות בינתיים. מקווה לפגוש גם אחרים.

ומשהו חיובי אחד אבל חשוב- במחלקה יש הלך רוח כללי (של האחיות) שלא מפריעים לילד לישון אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. אז למשל לא מחלקים תרופות בין 21:00 ל- 5:00 ולא מודדים חום או מציקים לילדים סתם. וגם במהלך היום - אם ילד ישן יעירו אותו רק לעיתים נדירות. זה מאוד מוצא חן בעיניי ואני חושבת שצריך לנהוג כך בכל המחלקות ולא רק במחלקת ילדים. הרי השינה היא המרפא הגדול ביותר.
אז זהו לעכשיו. הלילה יש לי משמרת לילה (ראשונה) ונראה איך יהיה..

קשה לשמוע על ילדים סובלים.

גדול לך.

תענוג לקרוא אותך. מצדי את יכולה גם לפתוח בלוג "מיילדת הולכת למכולת". אצלך הכל מעניין ומעורר מחשבה.

תענוג לקרוא אותך. מצדי את יכולה גם לפתוח בלוג "מיילדת הולכת למכולת". אצלך הכל מעניין ומעורר מחשבה.
וואלה!

אויש, כל כך כיף לדעת שאת out there. אני אוהבת את הגישה שלך, ושמחה שאת שם. בין אם ביולדות, בילודים, בילדים או במכולת...

אני בטוחה שגם אם היית בפנימית היו לך תובנות נהדרות ורגישות אנושית נדירה.
@}
תענוג לקרוא אותך

אף אחד לא מנסה להסביר לילד, קטן ככל שיהיה או גדול ככל שיהיה, מה הולכים לעשות לו
בתור הורים למאושפזת (לשעבר) לא קיבלנו שום הסבר מהצוות מה הולכים לעשות מתי ולמה. את התשובות שכן קיבלנו, היינו צריכים "לסחוט". אני לא יודעת איך זה אצלכם (משערת שיותר טוב) אבל תחושת חוסר האונים והמצוקה של ההורים במצב כזה היא כ"כ גדולה ולרוב התמיכה של הצוות בהורים היא אפסית. התחושה שלי היתה שלא מצליחים להבין את תפקידנו במערך הכוחות, אנחנו לא הפציינט, אבל גם לא מישהו שאפשר לגמרי להתעלם ממנו.
אני מאמינה שאם הצוות (בעיקר הסיעודי) יעשה הכל כדי לקבל את שיתוף הפעולה של ההורים בטיפול, מתוך רצון להבין את ההורים, לסייע להם ובאמת להבין מה עובר עליהם, למה הם זקוקים כדי שיוכלו לתמוך בילד ולעזור לצוות הכי טוב, הילדים יסבלו פחות ויבריאו יותר מהר.

ההתייחסות למחלה כנפרדת מהילד וההתיחסות לילד כנפרד מהוריו היא בעוכריו של הטיפול הרפואי בילדים קטנים (וגם באלה היותר גדולים)

הי דנה

תודה רבה רבה על הבלוגים... אני קוראת אותך כבר תקופה, ומרותקת, כמו כולן כאן.
אני בטוחה שאני לא הראשונה, אבל חייבת חייבת לאמר שכל כך עזרת לי לעבד את חויית הלידה שלי. לא מאמינה שחיכיתי שנתיים וחצי לעבד את החוייה המאיימת הזו.

עכשיו, אני כבר יודעת שעם המיילדת הנכונה החויה הזו לא כל כך מאיימת. וגם אם יש מיילדת "לא נכונה" יש מה לעשות ואיך.

מחכה להיריון הבא, רושמת אותך, גם בלבי, לקורס הכנה ללידה.

שוב תודה תודה תודה
ושמרי על עצמך

דגנית

נ.ב - מאחלת לך חזרה מהירה לחדר הלידה...

אני מאוד רוצה לשאול, כיצד רגל של ילד נקטעת בתאונה בבית? מאז שקראתי על זה לראשונה בבלוג שלך, זה לא עוזב אותי. אני מאוד חרדה מכל מיני תאונות שעלולות לקרות בבית. למשל, יש לי פחד שהטלווייזיה תיפול על הילדים. אני לא מרשה לבן שלי לזחול מתחת לטלוויזיה, וכולם די צוחקים עלי, אבל היום קראתי בעיתון שנפלה טלוויזיה על ילד בן 3 ומחץ אותו למוות.
אז אם יש מקרים שאת רואה בבית החולים, ושאפשר היה למנוע אותם, אולי תסכימי לשתף אותנו כדי שנהיה יותר זהירים.

כל כך כיף לקרוא. כשכתבת על לידות חשבתי - טוב, הנושא הזה כל כך מענין אותי, אז איזה פינוק זה לקרוא בלוג של מיילדת.
עכשיו מתברר שכמו שכתבה ה עוגיה - את פשוט כותבת נהדר, על כל דבר!
שמרי על עצמך והאל ישמור עליך.

יוחננ ית - זה רעיון טוב לספר על דברים שאפשר למנוע. לגבי הילד המדובר- אל דאגה, אלא אם כן יש לך מלגזה בחצר. הוא שיחק עם ילדים אחרים בחצר ביתו ואחד מהם הפעיל בטעות את המלגזה או הרים את בלם היד - לא לגמרי ברור מה קרה שם, ויתכן שההורים גם מסתירים משהו (מעורבות של מבוגר אולי).

דנה,
אני מגיע לאתר באופן אקראי ובלתי סדיר.
זוכר אותך מבלוג שוליית, אך היום נכנסתי לראשונה לדך זה.
וקראתי אותו מהתחלה ועד הסוף. טוען לזכות ראשונים על הישג זה (ההישג הוא כמובן שלך). לא אחמיא לך מפורשות, העובדה מדברת בעד עצמה.
איזה צירוף-מקרים: מחר בצהרים אני מוזמן לבלות שעתיים שלוש (בנעימים???) בפוריה. לא אצלך, במרפאות-חוץ.
בינתיים מצטרף למחזקים את ידייך (בסיעוד ובכתיבה כאחד).
ממהר להוסיף לדך, לפני שעוד קטיושה תפיל שוב את המחשב (הפסקת חשמל).

לא אחמיא לך מפורשות
חלילה, לא אצלנו בספרטה

מנסיון שהיה לי לפני שנים עם בתי, שעד היום נשאר אצלי כטראומה קשה
פעמים רבות הורים , בעיקר הצעירים והלא מנוסים ביניהם , רצים למיון ללא צורך במקום להקשיב לאינטואיציה
אצלנו, הילדה, כבת שנה או קצת יותר, היתה חולה ולפתע החלה לפרכס
רצנו למיון, ועשו לה שם בדיקה מאוד לא נעימה, והרגשתי בוודאות , בזמן שזה נעשה שזה מיותר
למחרת חתמנו על ויתור אישפוז וברחנו משם, כמובן שכל ההורים של הילדים המאושפזים חשבו שאנחנו משוגעים
אבל לדעתי, הסכנה שם היתה גדולה מהתועלת
סכנת הדבקות במחלות קשות ,אוירה שרחוקה ממה שצריך כדי להבריא, ועוד

לפני מס'חודשים הייתי צריכה לעשות לבתי בדיקת דם. האחות נגשה ואמרה "אל תדאגי - זה לא כואב". כל כך כעסתי. במקום מיד נזפתי בה לעיני (אוזני) בתי ואמרתי לה שאני לא נוהגת לשקר לילדי. זה לא נעים, אולי יכאב אבל צריך ואין ברירה ואני אעשה הכל כדי להקל עליה לפני, תוך כדי ואחרי הבדיקה.
חופש להיות - בתור מי שלא רצתה ללכת למיון ובדיעבד מזל שהלכתי - אני מעדיפה ללכת לחינם ולא חלילה לפספס. מה שנכון הוא שצריך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק ולסנן מה שלא חובה. קשה למי שלא מתמצא.

דנה, תראי מה זה. הדף שלך הופך מקום לפריקת חוויות בית חולים עם ילדים.
תודה שאת נותנת לזה מקום. @}
ממשיכה לעקוב.

ואני כל הזמן נזכרת איך נתתי לרופא חסר הרגישות לעשות לאיתי צילום רנטגן כשהוא צרח ולא שיתף פעולה. ניסיתי להרגיע אותו, אבל הרופא היה חסר סבלנות. אולי הוא היה בכלל טכנאי, מה זה חשוב. ובסוף שיתפתי איתם פעולה, רק שייגמר כבר ונלך הביתה...... שונאת להיזכר בזה.

איזה יופי שחזרת

אני נזכרת עכשיו ברופאת שיניים מתחשבת שטופלתי אצלה, (מטפלת בילדים ובמבוגרים).
לפני כל פעולה - קידוח/הכנסת מפריד בין השיניים/שאיבת רוק וכו' (בעצם זה כל הזמן) אומרת: "עכשיו זה יכאב מעט/את תרגישי דקירה קלה/זה ידגדג קצת ועוד.

מצאה חן בעיני התייחסות זו. כך אפשר להתכונן לבאות.

(זו היתה סתימה גדולה למדי, אך הקלה והמהירה מבין טיפולי השיניים השונים שעברתי אצל רופאים אחרים) S-:

נורא מוזר לי שאת היית בכל כך הרבה לידות שצריכות התערבות.

לאן נעלמת? מקווה שתחזרי במהרה לעדכן - מאוד אוהבת לקרוא אותך.

מנצלת את הבמה לשתף בחוויה מדהימה של בדיקת דם לילדה בת שנתיים וחצי. הסברנו מה עומד לקרות, אמרנו שיהיה קצת לא נעים, ואולי אפילו קצת יכאב. ברגע הדקירה באצבע הייתה קריאת כאב קלה, ואח"כ הסבנו את תשומת ליבה לטיפות הדם היפהפיות שיצאו לה מהאצבע. היא לא ידעה שיש לה משהו כל כך יפה בתוך הגוף. לא נשמעו כל תלונות מאותו רגע. אנ יבטוחה שאם היינו נוקטים בשיטת "זה לא כואב" זה היה כואב יותר.
דנה, את אחלה.

לאן נעלמת? מקווה שתחזרי במהרה לעדכן - מאוד אוהבת לקרוא אותך.

לאן נעלמת? מקווה שתחזרי במהרה לעדכן - מאוד אוהבת לקרוא אותך.

לאן נעלמת? מקווה שתחזרי במהרה לעדכן - מאוד אוהבת לקרוא אותך

בשעות האחרונות קראתי הכל (שלושת הבלוגים)!!! כמה דברים היו לי להגיד!!!
בהתחלה חשבתי, מי אני שאתפרץ ככה בלי הזמנה לדלת פתוחה ואגיב. אבל אחרי שגיליתי שאני כנראה מכירה אותך (התמונה באתר של הקורס הסגירה) אז פתאם הרגשתי לא נעים לא להגיב, כי כאילו אני יודעת עליך מלא דברים שאת לא יודעת שאני יודעת.... אז את יכולה להחליט - להשאיר או למחוק, להחלטתך.
בכל אופן, שמי יעל ונראה לי שהיינו בכמה מקומות משותפים בימי נעורינו למרות שאת אולי שנתיים מבוגרת ממני. חלק מהמגיבות הקבועות שלך מכירות אותי בכינוי "יעל אוסטרליה".
ועכשיו למה שבאמת רציתי להגיד בעקבות כל מה שקראתי -
על ריחות ברפואה וראייה ברפואה - פוקו שכתב על ההיסטוריה של הרפואה תיאר כיצד אבחון לפי ריחות של מחלות היה חלק מהכשרתם של רופאים, אבל עם התקדמות המדע והמקום המרכזי שהלכו ותפסו מכשירים אופטיים, הרפואה הלכה וסבבה סביב ראייה, ושימוש בחושים אחרים נזנח (ע"ע אולטרסאונד לעומת הערכת משקל ידנית)
על לידה ומוות [נושא מלפני שנתיים, אני יודעת] - אני בשבוע 35 והייתי בסיור בי"ח, שהוא לגמרי בגישה טבעית ולא התערבותית, אבל בקבלה צריך לעשות מוניטור של רבע שעה במיון חדר קבלה (אח"כ אפשר ללדת גם במים מבחינתם - בחדר לידה רגיל). איך שאנחנו נכנסים לשם אני מתחילה לבכות, ליד כל הקורס הכנה... לא אופייני לי בכלל. אחרי כמה שעות נופל לי האסימון - פשוט פלשבק מטורף למכשירים ולחדר ולסיטואציה שבה סבתה שלי מתה (אני לא אפרט, בכל זאת זה לא הבלוג שלי), כאשר הייתי איתה בשעות האחרונות לחייה ופשוט חוויתי את המעבר המוזר הזה שבין החיים למוות. מאז אני חושבת על לידה ומוות וזה התחבר לי מאוד למה שכתבת כאן בעבר על הנושא.
תודה רבה על השיתוף ועל התובנות, בטוחה שאקח עימי דברים לחדר הלידה...

חזרתי מחופשה...
מרגישה קצת משונה, אחרי שנעדרתי 4 חודשים תמימים. זאת אומרת, זאת היתה היעדרות חלקית - שכן נכנסתי, קראתי, אך לא מצאתי בי את הדחף להשתתף ולהגיב.
זה קשור לכמה דברים, אני חושבת- העבודה במחלקת ילדים, שלמרות שהיא מעניינת מאוד, יש בה פחות השראה לכתיבה עבורי. ראיתי שדי מהר אני עלולה להגיע למקום של תלונות אין סופיות על ההורים/רופאים/מערכת/אחיות אחרות וכו', וזה מקום שאיני רוצה להיות בו. ואכן יש הרבה סיפורים מן הסוג הזה, אבל לצערי הם לא מקדמים כלום מלבד צקצוקי לשון ואנחות... חלק מעולמינו ביש המזל (כבר כמה אלפי שנים...).
העבודה במחלקה הולכת ונהיית אינטנסיבית ככל שהקיץ מפנה את מקומו לחורף - אסתמה, סטרידור, דלקות ריאות וגרון, ומעל הכל- מגפה של גסטרואנטריטיס - שלשולים והקאות (כנראה תולדה של חזרה למעונות / גנים/ בתי ספר שם ההגיינה לקוייה, או של מקורות מים ומזון מזוהמים). כך או כך, היום למשל היו לנו כ- 10 ילדים עם הקאות ושלשולים במחלקה. וכשעומס העבודה עולה, כך יורדת הסבלנות של כולם והיכולת לתת טיפול טוב ואישי (2 אחיות במשמרת לילה על 40 ילדים... חה!). אני ממליצה לכל מי שרק יכול להימנע משהייה במחלקת ילדים ובבית חולים בכלל.
היה לנו מקרה שאני עדיין לא יודעת איך לחשוב עליו, וזאת מלבד העובדה שהפרטים עדיין אינם ברורים - אבל היה ילד קטן שנפטר מדלקת בגרון (לא קיבל אנטיביוטיקה וביקר במיון פעמיים לפני כן, תוך 24 שעות..). כולם עדיין נסערים מן המקרה זה, והתוצאה המיידית היא שכמובן- מאשפזים את כל מי שרק דורך במיון, ונותנים המון אנטיביוטיקה לכל ילד עם דלקת בגרון...
אני מרגישה שאחרי כמעט 5 חודשים במחלקה אני כבר מסתדרת לא רע עם שגרת העבודה ומתחילה אט אט גם להתפנות ללמידת המומחיות של העבודה עם ילדים. אתמול למשל, באומץ רק רחרחתי דגימת צואה של ילד עם רוטה וירוס, כדי ללמוד את המרקם והריח האופייני (לכל המעוניין- צואה צהבהבה כתומה, בריח חמוץ). בעיני, עוברת אורח, אין תחליף למומחיות הזו של ריחות (ואני מניחה שהיו זמנים שהיתה גם מומחיות של טעמים, אבל בזה אני לא מתכוונת להתמחות - איכס - לטעום שתן כדי לראות למשל אם יש בו סוכר...). חבל שכמו שכתבת, הטכנולוגיה מחליפה את הקליניקה. ואגב- אני מכירה אותך?...

וכעת לסיבה נוספת שנראה לי שקשורה לחופשה שלקחתי (ללא תשלום אגב) - אני בהריון. סוף סוף הגעתי לשלב המעשי ביותר של קורס מיילדות. אני חושבת שזה גרם לתהליך שטבעו הוא התכנסות פנימה ומכאן השתיקה הממושכת. עוד אכתוב על כך בהמשך ובינתיים אספר רק שאני בשבוע 27 (ויומיים, אבל מי סופר?) והכל תקין מבחינת בדיקות וכו'. איזה דבר מיוחד זה להיות בהריון, ומי היה מאמין שזה יכול לקרות לי? הפליאה שבכל זה עדיין ממלאת אותי.
אז חזרתי, ואני מקווה להיות כאן ולכתוב בתדירות גבוהה יותר. מקווה שכולכן בטוב בימים אלה.

ואווווווווווווו
איזו התרגשות
הקפצת לי את כל הדמעות לגרון
מאחלת לך הריון ולידה קסומים ממש כמוך

וכמה כיף שחזרת.

וואו בשעה טובה!

ואני מקווה להיות כאן ולכתוב בתדירות גבוהה יותר
מקווה גם

וואו בשעה טובה!

_מאחלת לך הריון ולידה קסומים ממש כמוך
וכמה כיף שחזרת._

וואו בשעה טובה!
איזה-כיף!
תלדי-בבית?

אגב-זה-יופי-של-זמן-להתמחות-בריחות:-D

_ואווווווווווווו
איזו התרגשות
הקפצת לי את כל הדמעות לגרון
מאחלת לך הריון ולידה קסומים ממש כמוך

וכמה כיף שחזרת._

_ואני מקווה להיות כאן ולכתוב בתדירות גבוהה יותר
מקווה גם_

ת'געגעתי

קוראת
(רק שתדעי...)

איזה יופי!!!!!!!
@}

אני תמיד שמחה לשמוע על הריונות, ועל שלך שמחתי במיוחד. בשעה טובה!

חדשות נפלאות! בשעה טובה@}
שיהיה בקלות, בהנאה ובבריאות!

>תהיי לי בריאה... ריח של רוטה גם בלי הריון זה להיט קטן מאוד:-S<

_וואו בשעה טובה!
ואני מקווה להיות כאן ולכתוב בתדירות גבוהה יותר
מקווה גם_

גם אני! @}

איך שמחתי על כל החדשות - שחזרת סוף סוף, שאת בהריון

דנה, איזה יופי! מאחלת לך המשך הריון שקט ונפלא.

כמה נפלא לראות אותך במה חדש אחרי תקופה כל כך ארוכה....
@}
והריון נפלא, ועשיר, ומעמיק, ואוהב, ועוטף, ומחבק.

(מקווה בקרוב לאחד אמיתי ולא רק בוירטואלי).

וואו
מזל טוב
בשעה טובה
איזה יופי!!!
נהדר!

מצטרפת למברכות, מזל טוב!!!

מחכה להמשך- בלוג מיילדת יולדת

מזל טוב וברוכה השבה.

אם את צריכה עזרה במשהו תכתבי לי. אל תהססי!

עירית_לוי

איזה יופי! (שחזרת סוף סוף, שאת בהריון).
בשעה טובה!

איזה יופי!! להמשך משעמם, ארוך וכבד! מצטרפת לאיחול, שיהיו הריון ולידה נהדרים כמוך!

איך שמחתי על כל החדשות - שחזרת סוף סוף, שאת בהריון מזל טוב!

איך שמחתי על כל החדשות - שחזרת סוף סוף, שאת בהריון מזל טוב!

מצטרפת לאיחול, שיהיו הריון ולידה נהדרים כמוך!

מצטרפת למברכות
איזה יופי! (שחזרת סוף סוף, שאת בהריון).

מזל טוב!!!

מזל טוב!!!!!
מאחלת לך הריון ממלא אושר. גם לי היו תקופות התכנסות בהריון וכרגע (שבוע 38) אני נכנסת לעוד אחת מהן...
אני מסכימה איתך שאפשר להסתפק בריח ולהשאיר את הטעם בצד....

כן, אנחנו מכירות - בי"ס, חוגים, חברים משותפים (שלי לשעבר, נראה לי גם שלך לשעבר), ואני כאמור צעירה ממך בשנתיים

מאחלת לך המון התרגשות מנס הבריאה שבתוכך
יעל

איזה יופי!
ה-מ-ו-ן מזל טוב!!!
אני קוראת אותך הרבה זמן, עוד משוליית המילדת וכל פעם את מאירה את עיניי (ולפעמים גם מדמיעה) בסיפורים המדהימים שלך, בהיותך כל-כך, כל-כך (פשוט אפשר להוסיף כאן הרבה דברים).
עכשיו עצרתי לכמה דקות -וכשחזרתי גיליתי שאת בהריון.
מחכה להמשך- בלוג מיילדת יולדת?

איזה יופי!!! איזו התרגשות!!!

סוף סוף הגעתי לשלב המעשי ביותר של קורס מיילדות

Mazal tov!!!

(tamarush)

תודה רבה לכולכן על הברכות. איזה כיף לקבל כאלו ברכות!
אז מה? אני ממש בהריון? ממש ממש? עדיין יש בי חלקים שלא מאמינים ומתקשים להבין מה זה אומר. מתארחת אצלנו עכשיו בבית אורחת מהולנד. חשבתי על זה שבעוד כמה חודשים יצטרף תצטרף אל ביתנו אדם חדש אבל הפעם זה לא יהיה לשבוע וחצי, אלא להרבה שנים. מוזר מאוד לחשוב על זה כך - זה אף פעם לא קרה לנו לפני כן - שמישהו בא לבקר ונשאר לתמיד.

אני מסתכלת על מציאות חיינו כפי שהיא היום ואומרת לעצמי שזה עומד להשתנות, ובגדול. כל כך הרבה הפתעות ושינויים צפויים לנו, ומשהו בי שמח לכך, וחלק אחר מפחד, וחלק אחר לא יודע אם נצליח להתמודד, וחלק אחר יודע שכן. בטח זה מוכר למי שהיתה בהריון. ויש גם הכנות שאפשר לעשות והחלטות חשובות שכדאי להחליט או לפחות להרהר בהן כבר מעכשיו. למשל - החלטנו שלא נעשה ברית מילה, בין אם זה יהיה בן או שזו תהיה בת (אנחנו לא יודעים מה המין). והחלטנו גם שננסה להשתמש בחיתולים רב פעמיים, אז קראתי המון על זה ואמא שלי כבר הכינה איזה 20 זוגות מקסימים (תודה אמא!) ויש עוד 10 בדרך. וכל הפרטים הקטנים הללו, שלחלקם ניתן להתכונן. אבל ברור לי לגמרי, שהרוב ישאר בגדר מפתיע ולא ידוע. רק קצה הקרחון נראה על פני השטח..

ובשבועיים האחרונים עלתה גם השאלה - היכן ללדת. עד עכשיו זה היה בגדר הרהורים ומחשבות בלבד, אבל פתאום זת נהייתה שאלה חשובה שצריך לבדוק ברצינות ולהחליט כבר. אז אשתף אתכן קצת- בבית חולים אני לא רוצה ללדת (למי ששואלת את עצמה למה, נא לקרוא ב בלוג שוליית המיילדת ...) אבל אני גם יודעת שיתכן ואצטרך מסיבות שונות ללדת בבי"ח, וזה יהיה בסדר אם זה יקרה. מכל בתי החולים אני מעדיפה את פוריה כמובן, אבל יודעת שדווקא עבורי זה כנראה יהיה פחות טוב ללדת שם - כל הצוות ודאי יתעניין בשלומי ולא ממש תהיה לי לידה פרטית...
ככה זה היה בסקירת מערכות שעשיתי שם. קבעתי עם רופא אחד אבל בסוף היו 4 בחדר (לא כולל אותי ואת איתן).

אבל נעזוב בתי חולים. מה לגבי ללדת בבית? - זו אופציה נהדרת אבל קצת בעייתית משום שאני גרה קצת רחוק מדי מבי"ח (35 דקות אם לא נתקעים אחרי משאית..). זה גבולי מבחינתי, אבל לא בהכרח פוסל את האפשרות על הסף. אני אמורה להיפגש עם מיילדת בית בזמן הקרוב ולהחליט בנידון.
עולות גם אופציות כגון אילנה שמש (קצת רחוקה ממני אבל זה סביר ללידה ראשונה) או אולי ללדת בצימר ליד פוריה או אולי, הטוב מכל - ללדת בטעות בבית....

גם לא ברור לי בכלל מי אני רוצה שיהיה שם- יש בי חלק שרוצה להיות לבד לגמרי (נו טוב, שתהיה מיילדת בחדר ליד, אבל שלא יפריעו לי בכלל), וחלק שאומר- איזה כיף זה לקבל מסאז' בגב התחתון.... אין לי מושג איך אתמודד עם הכאבים ואם ארצה מישהו לידי או לא. יש לי הרגשה שדברים אלו הולכים ומתבהרים בתוכי ויגיעו מתישהו לידי הבשלה ובהירות.

וחלק אחר בי נשלח כבר קדימה, אל אחרי הלידה- הנקה, אורח החיים שישתנה, גידול התינוק/ת וגידולינו כהורים, איזו מין אמא אני הולכת להיות ואיזה מין אבא יהיה איתן (ואם כבר- אז אילו מין סבים וסבתות, דודים ודודות....). ואיך ישתלב הרך הנולד בקהילתינו החמה, ומי החברים שיהיו לו (יש כבר כמה מועמדים בפוטנציה, גם הם כרגע בדרגת עוברים או תינוקות קטנטנים..), ומה יהיה אם תהיה מלחמה בצפן בדיוק כשאלד (שמעתי מדברים על מלחמה בחודש מרץ, לא?). ואוו. הכל פשוט הולך להשתנות.

אני קוראת את מה שכתבתי וזה עשוי ליצור רושם של בלבול או חוסר שקט. אבל אני בכלל לא מרגישה ככה, אלא דווקא חשה שקטה ועם מרכז כובד פנימי יציב. דברים מתבהרים להם אם רק אני נותנת להם את הזמן. ובשאר הזמן - זה די כיף להרהר בכל הדברים הללו.

חוץ מזה, אני עדיין עובדת (משבוע הבא יורדת קצת באחוזי המשרה שלי ), ועדיין עושה עוד מיליון דברים אחרים. אבל, אט אט, אני נסוגה מהם, מוצאת לעצמי מחליפים לתפקידים שונים, לוקחת פחות אחריות על דברים חדשים ומפנה מקום לעתיד לבוא.

ואת כל זה- לא לימדו אותנו בקורס מיילדות.

הגיע הזמן, כך נראה, לספר על איך נעמה שלנו הגיעה לעולם...
זה קרה לפני חודש בדיוק, ואחרי אין ספור פעמים שניסיתי לשבת ליד המחשב והיא בדיוק התחילה לבכות, נראה אם עכשיו אצליח. מקסימום זה יהיה בהמשכים.

אז תכננו ללדת אצל אילנה שמש ונפגשנו אתה פעמיים. הרציונל לנסוע כל כך רחוק מהבית היה שאנחנו גרים רחוק מבי"ח (כ- 35 דקות אם אין משאית שנוסעת לפנינו) ובכל זאת לא רציתי ללדת בבי"ח אם זה אפשרי. אני הרגשתי מצויין והכל בהריון היה תקין, עד ש....
בשבוע 36 וחצי החל לחץ הדם שלי לעלות ובסוף שבוע 37 אשפזתי את עצמי במחלקת יולדות בפוריה, אחרי שרופאת הנשים שלי סירבה לראות אותי או לתת לי לבצע כמה בדיקות דם / שתן וכו', כדי לבדוק אם יש רעלת הריון או לא. באשפוז התברר כי אכן יש רעלת הריון, אמנם קלה, אבל לא כזאת שאפשר ללדת איתה בבית או אצל אילנה שמש. וכאן בעצם החלה הלמידה, או אולי יש לחשוב על זה כעל התנסות מעשית?
לפני כן, מעולם לא אושפזתי בבי"ח, אפילו לא ליום. ועכשיו, אני במחלקת יולדות, מחכה, נמצאת במעקב, ובינתיים מגלה איך זה להיות מאושפזת בבי"ח, איך זה להתקלח בי"ח, לאכול אוכל של בי"ח, לחכות לביקור רופאים ועוד ועוד...
כמובן שמצבי בכל זאת היה שונה ממצבן של אחרות, שכן בפוריה אני מרגישה כבת בית - מכירה את כל הצוות, החל במיילדות, אחיות ורופאים, ועד טכנאי רנטגן, אלונקאי, שומר ומזכירת המחלקה. ובכל זאת זו היתה לי חוויה מעניינת מאוד ומלמדת מאוד.
השיעור האמיתי, אגב, היה השיעור שאותו אנו מלמדות בקורס הכנה ללידה, והוא אולי הכי חשוב- השיעור שמדבר על להיות גמישים, לא להגיע ללידה עם תמונה מקובעת של איך אני רוצה ללדת, אלא עם המרכיבים שחשוב לי שיהיו שם. ובתוך כל הסיטואציה שהשתנתה, ועוד תשתנה הרבה פעמים עד ללידה ותוך כדי ואחרי, לנסות להיות שלמים עם כל רגע ורגע, לקבל החלטות לפי מה שעומדים מולו כרגע ולא לפי מה שדמיינתי או חלמתי (או פנטזתי) בבית. את השיעור הזה אני חושבת שהצלחתי ליישם לא רע, וכמעט כל הזמן הרגשתי מאוד טוב, מאוד רגועה, עם הרבה שלווה. יש גם משהו טוב בהתנתקות הזו, המוחלטת כמעט, מבית / כביסה / לטייל עם הכלב / חברים / מחשב וכו'. הרגשתי שככל שעובר הזמן אני נכנסת פנימה אל תוך עצמי, ומרגישה שם טוב. כמו מין אי של שלווה.
היה לי חדר פרטי, צבוע בתכלת ומקושט במפות, פרחים ודיסק-מן שהביאו לי חברותיי במסיבת טרום-לידה מופלאה שערכו לי (שבמהלכה קיבלתי מסאז' מ- 8 ידיים, והרבה חיזוקים ללב ולנפש, ומתנות קטנות ומשמחות). על המדף היתה ספרייה קטנה של הספרים שהביאו לי לקרוא (ממליצה מאוד על סוכנות הבלשיות מספר 1 ועל דמעות של ג'ירפה..) ועל הקיר תליתי את ה"מגן" שלי- ציור מיוחד שהכנתי בקורס הריון, שכולל ציורים המסמלים עבורי אלמנטים מחזקים ומעודדים. בקיצור- בשבוע שלפני הלידה זה היה הקן הקטן ששהיתי בו רוב הזמן. ומה עשיתי?

אז חוץ מלקרוא, לשמוע מוסיקה ולישון, התחלנו גם בנסיונות להשראת לידה. הסיבה היתה שהיתה רעלת הריון, אמנם קלה, אבל רעלת מטבעה אינה משתפרת לעולם. היא עשויה להחמיר או להישאר כמו שהיא, ואני הכי הכי פחדתי ממצב של רעלת חמורה שבה אזדקק לקבל מגנזיום, שהמשמעות היא לא להיות עם התינוק/ת ביממה שאחרי הלידה. חוץ מזה נותרו עוד שבועיים לתאריך הלידה המשוער, שיכולים בקלות גם להפוך לחודש. ובחודש הזה אם יש רעלת אז חייבים לבצע מעקב (שבקופ"ח כבר לא הסכימו לבצע), כך שאצטרך להישאר באשפוז בכל מקרה... ובנוסף - כמות מי השפיר הלכה וירדה, שזה עוד סימן לרעלת הריון, עד למיעוט קשה ממש בסוף.

אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר - אני הרגשתי טוב וגם הפוצקה שבפנים הרגישה טוב. מה שאומר שנסיונות השראת הלידה היו מאוד מתונים. מאחר והרחם שלי כנראה ממש לא התכוון עדיין ללדת, היינו צריכים לנסות את כל מה שאפשר ומה שקיים, וזה אומר- נרות pg, פרפידיל ג'ל, קטטר אטד ופיטוצין. נכנסתי לשגרה יומית - קמה בבוקר, מתקלחת ואוכלת ארוחת בוקר, יורדת לחדר לידה ועושה לעצמי מוניטור, מנתקת את עצמי ומחתימה רופא ואז דנה איתו ב"מה נעשה היום?". מחליטים ביחד (הרופא היחיד שאמר לי - "ואז אחליט מה לעשות" קיבל כזאת שטיפה..) וניגשים לביצוע. לקראת אחה"צ היו מתחילים לי צירים שהנמשכו עד 1 בלילה בד"כ, ואז הייתי הולכת לישון ולמחרת - חוזר חלילה. מין בידור שכזה לשעות היום. וכל זה נמשך שבוע בדיוק. היום השביעי החל אותו דבר- ובשעה 15:00 התחילו לי צירים, צפופים וכואבים....
אבל נראה לי שאסיים לעכשיו ואמשיך אח"כ (מקווה שאגיע לזה לפני שיעבור חודש נוסף), פשוט נעמה כבר מתחילה להראות סימני התעוררות במנשא...).

נעמה תחזרי לישון!

ו........

נעמה תחזרי לישון!