באופן טבעי

את סיפור הלידה אכתוב בהמשכים. כרגע אני זוכרת רק פלשבקים מבי"ח, פה ושם פרטים טכניים. מהבית אני זוכרת יותר.
באשר לפרטים הרגשיים: אני בהיי טוטאלי, אני בעולם אחר!!!

אמא ודאי תעזור לי לגרד עוד ועוד פרטים. את הסיפור הזה אני רוצה לזכור ולשנן לנצח - כי פה אני באמת רואה את תוצאות העבודה שעשיתי בשנים האחרונות!

אז איך הכל התחיל?

בעצם, ימים רבים לפני הלידה צירצרתי. השיא היה בימים שלישי-רביעי, שהם היומיים האחרונים לפני...
ביום שלישי צירים חזקים וחלשים לסרוגין כל 30 דקות וביום רביעי הצטמצם הפער ל15 דקות.

ליטל ואני מבולבלות. ליטל אומרת שזה ודאי יהיה הערב, ואם לא הערב אז מחר - אבל לא נראה לה שאגיע רחוק יותר... ואני מתרגשת.
אמא ואני גם מבולבלות. אמא אומרת שהיא לא מכירה מצב כזה (אצלה הכל התחיל ב"בום"), ומי יודע? אולי זה ימשך כך עוד שבוע...

ואני מתנדנדת בין עכשיו לעוד שבוע, צריכה ליידע את אמא מתי לבוא מערד לרחובות ולא יודעת מה לומר. אמא מרגיעה ואומרת שאני יכולה להתקשר בכל שעה כשאצא לבי"ח, כי יש לה תחושה שיקח עוד המון זמן.

אני נלחצת, והצירים של יום רביעי מפסיקים...

אני מאוכזבת. רוצה כבר לראות את הבונבון.

נכנסת למיטה בסביבות 23:00, רוצה לישון ולאגור כוחות למקרה שמשהו יתפתח.
לפני השינה, אני מנהלת שיחה עם העובר והרחם, מודיעה להם שאני משחררת את הלחץ שקשור בערד ואני מוכנה ללידה. אני מוכנה לזרום עם מה שלא יהיה... ואז אני נרדמת.

בחצות בדיוק אני מתעוררת מציר ארוך... כואב... מתרוממת על 6, מנענעת אגן מתוך שינה ונשכבת. כעבור כמה דקות עוד אחד כזה. אני מתרוממת, נעמדת על הרצפה, מסובבת אגן, נושמת והולכת לשתות. האיש שלי מתעורר - שואל, אני מחזירה אותו למיטה, מבטיחה שאתזמן ואני כבר יודעת: זה הגיע!!!

האיש חוזר למיטה אבל לא נרדם. כעבור 20 דק' הוא מתעורר ואנחנו מתלבטים אם לקרוא לליטל.
הצירים מאוד ברורים, חד משמעיים, מגיעים כל 15 דק'. החלטנו לחכות עוד שעה ולראות אם הצירים מתקרבים ו"החלטיים".

ב-1:30 אנחנו קוראים לליטל, ב2:15 היא מתייצבת. הצירים מתקרבים זה לזה, ועוצמתם מתחזקת. המזגן פועל על חימום,אבל אנחנו רועדים, מתרגשים. עדידוש ישנה שנת ישרים.
כשהצירים הגיעו לתדירות של 5-7 דקות, אנחנו מחליטים להעביר את עדי להמשך הלילה לחברתה הטובה. עדי ממשיכה לעשות חיים משוגעים גם אחר-כך .

בהמשך, אנחנו שמים מוזיקה (KI של קיטארו - הוואליום שלי ), מדליקים מבער ונושמים ומתנועעים - בעצם רק ליטל ואני. שי מארגן, מכין כריכים, רוחץ פירות, מכין תה פטל וסרפד בתרמוס - הוא כבר מרגיש שאוטוטו צריך לצאת.

אני לא רוצה לצאת. רוצה להישאר בבית, אבל יודעת שאני חייבת להחליט מתישהו לצאת לבי"ח כי אין לי מיילדת. בכל אופן, אני מושכת את הזמן. התדירות עולה ל3-4 דקות, העוצמה נסבלת ואני לא בטוחה - אולי בכל זאת נצא?

ב-4:30 לפנות בוקר אני מחליטה: יוצאים.

• לירון התעורר, צריכה להתפנות אליו, המשך יבוא.

רק עכשיו ראיתי
איזה יופי! כל הכבוד!
מזל טוב, הרבה שלווה וסבלנות וחלב
{@{@{@{@{@{@

מזל טוב!! איזה יופי! חזרתי לדף הזה בלי לדעת בכלל שאת בהריון, והנה את יולדת

מזל טוב!
את נותנת לי השראה ללידה המתקרבת שלי...

חזרתי לדף הזה בלי לדעת בכלל שאת בהריון, והנה את יולדת ראית איך הזמן טס?

את נותנת לי השראה ללידה המתקרבת שלי... וואו, איזו מחמאה! תודה!! רק אוסיף ואציע עם הדגשים את מה שהציעו לי: היי מוכנה לשינויים בתכניות, קבלי הכל באהבה - זו הדרך הטובה ביותר, בעיני להגיע למקסימום הנאה מחווית הלידה... אהה, ולשחרר... כשאמשיך לכתוב את הסיפור, תוכלי לראות את זה טוב אצלי... ובדיעבד, אני חושבת שיכולתי לשחרר יותר...

ותודה לכן על האיחולים

מקווה שהערב אמצא את הכוחות והזמן להמשיך את הסיפור...

ה"ערב" הזה הגיע באיחור של חודש וחצי... אבל... טוב מאוחר מאשר כלל לא, נכון?

אז... הגענו לאסה"ר בסביבות 5:15 (או קצת אחרי, מי זוכר?)
הצירים מאוד כואבים, והתדירות לא ברורה. אני מתחילה להכנס ללחץ... משהו השתנה, הצירים כואבים מאוד אבל מה עם התדירות? לאן זה יוביל? ומה אם הלידה תתארך מדי? ומה אם הלידה תתקצר והכאבים יהפכו לבלתי נסבלים? ומה אם לא אצליח ללדת טבעי עד הסוף?

בסופו של דבר, אחרי צעד פה וציר שם, הגענו לקבלה של חדרי הלידה. אין אף נפש חיה שם, ואני נושמת היטב בצירים. האיש שלי נזכר ששכחנו תיק אחד באוטו, והולך להביאו. אני נשארת עם ליטל ופתאום נתקפת בעצבות. דמעות מציפות את עיני, ליטל שואלת מה קרה ואני עונה: "אני לא רוצה להיות כאן. מקומי בבית! היה לי כל כך כיף עם המבער, המוסיקה, השתיה הטעימה! אני רוצה הביתה!!!", אני מתייפחת.

ליטל המדהימה מחבקת חזק וממקדת: "היי, את בלידה! עוד קצת ואת רואה את הבונבון, זוכרת?". כן, בטח זוכרת, אבל אני רוצה בבית!... ופתאום פולטת: "ליטל, ילדת 3 לידות טבעיות, בואי נחזור הביתה - את בטח תדעי לעזור לי".

ליטל מביטה בי, עוטפת אותי באהבה חברית, כמו שרק היא יודעת לעשות ואומרת - "את יודעת שזה בלתי אפשרי. אני כאן, אישך כאן ואמך תגיע בקרוב. הכל יהיה בסדר, אנחנו איתך!"

מגיעה הפקידה בקבלה, מקבלת אותנו ומפנה אותי לאחיות. שם מקבלות אותי האחיות בפנים מאירות ובהמון סימפטיה. מבקשות ממני לבצע בדיקת שתן ומסבירות שיבצעו לי מוניטור, בדיקה פנימית ואז נמשיך לפי הנתונים. אני מסבירה שהצירים התרחקו. הן מודעות למקרים כאלו. ביקשתי למסור לידיהן את תכנית הלידה, התנצלתי מראש על האורך. הן חייכו ואמרו שזה בסדר גמור. האוירה היתה חמימה, וזה הרגיע אותי.

ביקשתי לעמוד בזמן המוניטור. המיילדת הסכימה, אך בקשה קודם לבצע בדיקה. לאכזבתי, הפתיחה היתה 2.5-3 ס"מ. מהלידה הקודמת, ממעט הזמן שחוויתי צירים "אמיתיים" - לא זכרתי עוצמה כזו בפתיחה כל כך קטנה. חוברתי למוניטור בעמידה, הצירים שוב נסבלים. האחות יצאה ותדירות הצירים שוב עלתה! יופי,אני בדרך הנכונה! בכל פעם שמופיע ציר אני שמה לב לירידה בדופק. לקראת העלמות הציר הדופק עולה וחוזר לעצמו.

האחות נכנסת, מסתכלת על הרישום ואומרת שהיא מבחינה בירידות דופק. נחכה עוד מעט זמן ונראה מה זה אומר. הסברתי לה ששמתי לב שהדופק יורד בכל פעם שמופיע ציר. היא חייכה ויצאה. כנראה שאסור לה להסתמך על דבריי. חבל. שוב, תדירות הצירים יורדת.

כעבור זמן מה מודיעה לי האחות שאני עוברת לחדר לידה. היא הסבירה שאם אשהה הרבה במקלחת זה יזרז את הלידה וצ'יק צ'ק אנחנו מסיימים. חייכתי וסיפרתי לה שקראתי את "לידה פעילה" ואני מכירה את כל הדרכים להעביר לידה טבעית. היא שמחה לשמוע, ואמרה שהיא הולכת לבדוק איזה חדר פנוי.

כשחזרה סיפרה שחדר 11 פנוי, וכשהגעתי אליו סיפרה המיילדת שקיבלה אותי (אינני חושבת שזכרה להציג את עצמה) שיש לחדר זה היסטוריה שכל מי שנכנסת אליו יוצאת תוך שעתיים "גג"... אני נלחצת קצת משום שאני לא בטוחה שאני מוכנה שהצירים יתעצמו בכזו מהירות אבל מוכנה לזרום ולטוס למקלחת.
האחות הציעה לי חוקן (הסכמתי) ולהתפנק קצת במקלחת בזמן שהיא קוראת את תכנית הלידה שלי ושאלה אם ארצה ארטיק. (איזה רעיון חמוד)

השהייה לבד במקלחת שוב החזירה את תדירות הצירים. כעבור זמן מה (מעט מדי לטעמי) נקראתי לצאת ולהתחבר שוב למוניטור. ביקשתי להימנע. המיילדת הסבירה שלא ניתן להימנע, היו האטות בדופק שדורשות התייחסות והבטיחה שאם לא תהיינה יותר האטות בדופק, תדירות ההתחברות למוניטור תרד. סיפרתי לה את שקרה בקבלה, והיא הסבירה שהיא יודעת על כך אבל היא חייבת לבדוק.

התיישבתי על הכדור, קיבלתי ארטיק וחוברתי למוניטור. הצירים שוב התרחקו.

לקצר את הסיפור - הסאגה הזו (מקלחת --> עלייה בתדירות ובעוצמת הצירים --> יציאה מהמקלחת והתחברות למוניטור --> ירידה בתדירות הצירים) חזרה על עצמה במשך שעות!!! התלוננתי לרופאה והיא הסכימה שהחיבור למוניטור יהיה לזמן מועט (אחרי שניג'סתי שוב ושוב והסברתי שאני לא מבינה מדוע צריך חצי שעה חיבור ולעיתים אף יותר. אם יש דופק אז יופי!).

בינתיים המיילדות התחלפו, נכנסה אריאלה. אישה מקסימה, רגישה ביותר...

המשך יבוא, חייבת להניק.

קודם כל המון מזל טוב וסליחה על האיחור במתן הברכות.

<איזה קטע גם לי הופיע המרגיעוןם הזה "שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.">

מחכה השקיקה להמשך הסיפור ושמחה איתך על הלידה המעצימה והעולל המקסים.

נשיקות
נהר

קודם כל המון מזל טוב וסליחה על האיחור במתן הברכות.
תודה רבה על האיחולים. אל תדאגי בנוגע לאיחור, גם כך אין לי כמעט זמן לשבת מול המחשב . ונשיקות גם ממני.

אז אריאלה נכנסה - מיילדת עדינה ומקסימה. כל כך רגישה, עד כדי כך שבתחילת המשמרת שתינו גששנו את דרכינו זו אל זו: היא אלי בגלל מצבי הרגיש ואני אליה בגלל רגישותה.
חסרונה היחיד היה שהיא "לחוצת מוניטור" (או שמא זהי מדיניותו של ביה"ח ולה לה היה מרחב תמרון?). אריאלה מאוד השתדלה להישמע לבקשותי וכל שאלה שנשאלה על ידי (בין הצירים, כשאלו התרחקו זה מזה) היא סיפקה הסבר ארוך ומפורט, ממש בגובה העיניים - ללא שום התנשאות ועם המון רוך והבנה.

היא אמרה שקראה בעיון את תכנית הלידה שלי ותשתדל להיצמד אליה כמה שיותר. היא שאלה מדוע אינני מעוניינת באפידורל. סיפרתי לה בקצרה את סיפור הלידה הקודמת שלי ועד כמה חשוב לי להרגיש הכל (לא ידעתי מה מצפה לי, ). היה חשוב לה להבהיר לי שכל לידה בפני עצמה ושלא אתאכזב אם דברים ידרשו ממני לסטות מהתכנית. היא גם אמרה שאינה בקיאה בלידה בכריעה, והתעניינה אם אסכים ללדת בשכיבה על הצד. מהתרגולים שעשיתי לפני הלידה, הכי פחות התאימה לי שכיבה על הגב ולאחר שיחה עמה החלטנו שאם התנאים יאפשרו (מבחינת התקדמות הלידה ומנח העובר) ננסה לידה בכריעה ואני מצדי הבטחתי שאם תרגיש אי נוחות או חוסר בטחון אסכים לעבור לעמדת החיפושית ההפוכה או כל תנוחה אחרת שתרגיש בטוחה איתה. אחרי הכל, סיכמנו, חשוב לנו לסיים את הארוע בידיים מלאות ועם דמעות של אושר בעיניים.

וכך המשכתי לי להכנס למקלחת בין הצירים. הקפדתי על תנועתיות, סיבובי אגן, נשימות עמוקות (לצערי לא יכולתי דרך האף כי שבועיים לפני הלידה נסתם וסרב להיפתח )... וכשהצירים התגברו לכדי כאב עצום גם קולות נמוכים. כששאלו אותי אם הכל בסדר עניתי ב-ששששש......

כשהצירים הפכו לממש חזקים (כך חשבתי) הציעה אריאלה לבדוק פתיחה. הסכמתי בשמחה, כי הרגשתי שהצירים התחזקו בצורה משמעותית... אבל... שום דבר !!!! אין שום התקדמות!! הייתי מתוסכלת בצורה בלתי רגילה. מעולם לא חוויתי כזה תסכול! ואז תקף אותי הפחד: איך אעבור את הלידה הזו? הצירים מתחזקים ואין התקדמות???? אז מה יהיה בפתיחה של 6-10 ס"מ? מי אמר שלידה לא הורגת??? אלה כאבים מטורפים!!! לא האמנתי שיש יותר גרוע מפיטוצין!

אריאלה הציעה לפקוע את שק מי השפיר. לא הסכמתי. גם בגלל שרציתי לידה טבעית ובעיקר משום שנחרדתי מהכאב. אם אלו כאבים כשיש מי שפיר, מה יקרה כאשר ראשו של הנסיך שלי ילחץ באופן ישיר על צוואר הרחם??? אז באמת לא אעמוד בכאב ו"הלך" על הלידה הטבעית.

החלטתי להמתין.

~~~~~קצת סדר בזמנים (פחות או יותר, לפי מה שזכרוני מאפשר לי ):
בזמן הזה אמא כבר היתה איתי ושלחתי את האיש שלי לנוח כדי שיוכל לבלות עם עדידו"ש ולהיות איתה. אמא הגיעה בשעה 8:30 בבוקר, אני הייתי כבר 3.5 שעות בחדר לידה, צחקקתי ופטפטתי - איפה אני ואיפה הלידה.

השלב של בדיקת הפתיחה היה בסביבות 12:30 בצהריים... 7.5 שעות אחרי שהגעתי - זו הסיבה לתסכול הנוראי.~~~~~~

אני ממשיכה:

בשלב הזה הייתי נטולת כוחות, שהרי אני עם צירים ממשיים ורצופים מחצות - 12.5 שעות!
ביקשתי מאמא ומליטל לעזור לי להעלות את כדור הפיזיו למיטה - כך תוכל אריאלה לנטר אותי ככל שתחפוץ, ואני אוכל לנוח על הכדור. ליטל הציעה שהיא ואמא יחממו מגבות ויניחו על גבי. רעיון מעולה!!! זה עזר המון, בפרט משום שהצירים מאותו הרגע התעצמו בטירוף. כבר לא צחקתי, לא פטפטתי... גם לא נהמתי. בקושי נשמתי. ליטל ואמא עזרו לי עם הנשימות ונשמו יחד איתי. ניסיתי לסגל לעצמי איזשהו קצב. אבל משום מה הייאוש החל לאחוז בי.... ודמעות החלו למלא את עיני. בין ציר לציר (שהיו מאוד אינטנסיביים) פלטתי שאני לא יכולה יותר. ליטל הזכירה לי את הדמיון המודרך. השתמשתי בו כבר קודם והוא מאוד עזר לי, טוב שליטל הזכירה לי אותו.

במהלך הצירים הקלים (יחסית, הכל יחסית!) - דמיינתי שבזמן התעצמות הציר אני מטפסת על הר ירוק כשגבי אל ההר ופני אל עמק מרהיב. בשיא הציר אני לוקחת נשימה עמוקה ואוספת לתוכי את כל הנוף היפהפה של אגם, עצים גבוהים, ציפורים מרחפות ושדה פרחים צבעוני. בסוף הציר אני גולשת מטה אל הפרחים.

בשלב של הייאוש דמיינתי את לירוני גולש מטה בגופי ואני מלטפת אותו ועוזרת לו לרדת. ראיתי את ישבנו הקטן נדחף כלפי מטה ע"י החלק העליון של הרחם. זה גרם לי לחייך חיוך גדול ולצחקק. ליטל חשבה שבכיתי. חייכתי ולחשתי שהפעם דווקא חייכתי.

אבל הצירים המשיכו לבוא בעוצמה מטורפת, והייאוש חזר. אריאלה ראתה אותי בייאושי ושוב הציעה לבדוק פתיחה. לא רציתי. סיכמנו שאתחבר שוב למוניטור, ואז נחליט מה הלאה...

לירון קורא לי, חייבת לזוז.

המשך יבוא...

מרוב שנכנסתי שוב לחוייה, ומיהרתי ללירון, לא שמתי לב לבלאגן שעשיתי, אז הנה כמה תיקונים:

או שמא זהי מדיניותו של ביה"ח ולה לה היה מרחב תמרון?). = לא היה לה מרחב...

מהתרגולים שעשיתי לפני הלידה, הכי פחות התאימה לי שכיבה על הגב =הכוונה היתה שלא התאימה לי שכיבה על הצד...

ברגע שאריאלה הבחינה בדמעות היא שאלה את אמא וליטל מה קורה. הסבירו לה שכואב לי.
היא פנתה אלי והבהירה (ובהמשך הבהירה שוב ושוב) שהיא מבינה שאני רוצה כמה שיותר טבעי, אבל לא כדאי להפוך את זה לסיוט. לכן לא יקרה דבר אם אחליט בסופו של דבר להיעזר במשככים. היא הוסיפה שאינני חייבת להיעזר באפידורל, ושאוכל להעזר בפטידין.

הודיתי לה אך רציתי להסתפק בעיסויים של ליטל, במגבות החמות ובהמשך בצעקות - שהויברציות שלהן הקלו על הכאב.

כך משכתי עוד כשעה וחצי ואז החלטנו לבדוק פתיחה... פחדי התממש: התקדמנו בס"מ אחד בקושי: "כמעט 4".

אז פרצו סכרי הדמעות לבכי כמעט היסטרי של יאוש. כאבי הצירים התגברו מנוא לאיום ונורא... מאיום ונורא לאיום ונורא בטירוף והאור לא נראה באופק...

אריאלה שוב הזכירה לי שאני לא חייבת לסבול כך ואז ביקשתי עזרה.

"לפקוע מי שפיר?"
"לא, אני פוחדת מזה!"
"זה לא כואב, את יודעת"
"הפרוצדורה לא", אני ממלמלת, "הצירים שיבואו לאחר מכן..."... אני בוכה וצורחת במקביל

"אריאלה", אני מיבבת, "אפידורל."
"דגנית, חמודה", אריאלה אומרת ברוך, "אל תיכנעי בגללי. אני רוצה להיות בטוחה שזהו באמת רצונך"
"אריאלה, זה בסדר, אני לא יכולה יותר ואני חוששת שלא יוותרו בי כוחות לטפל בנסיך שלי"

אריאלה בדקה איתי שוב ושוב ולא קראה לרופא עד ששמעה ממני את המילה אפידורל שוב.

שוב צריכה לזוז, המשך יבוא...

קוראת, במתח...

אז אריאלה וידאה איתי שאני באמת רוצה אפידורל, ושלא בחרתי בזה רק מתוך לחץ שהפעילה עלי. הסברתי לה במילים קצרות שלא נלחצתי ממנה וכוונתה היתה מובנת לי (בגלל רגישותה). ה"צרה" היתה שבחרתי באפידורל ממש קרוב להחלפת משמרת ואריאלה מאוד רצתה להיות לידי בזמן התהליך. במקביל אם נוספת היתה בשלב מתקדם של הלידה ואריאלה התרוצצה בין החדרים בטירוף.

קיבלתי את הנוזלים לוריד. בזמן זה לא יכולתי להישען על כדור הפיזיו והכאבים היו בלתי נסבלים. צרחתי את נשמתי לדעת, לא ידעתי יותר איך להתמודד עם הכאבים האלו. ליטל ניסתה למקד אותי לנשימות, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה לצרוח "אני לא יכולה" לאורך כל הציר, וזה היה ארוווווווווווווווך!!! ובין הצירים בכיתי ובכיתי ובכיתי!!!
כנראה זה מה ששחרר את הגוף, שק מי השפיר פקע וזו היתה הקלה עצומה... עד לציר הבא.

מאותו רגע, הצירים הפכו לעוד פחות נסבלים (או לעוד יותר בלתי נסבלים). הרגשתי שאני על סף איבוד שפיות, נותקתי לגמרי מהמציאות. כל שידעתי הוא שכואב לי ושאני לא יכולה. לא הפסקתי לחזור על המילים האלו, והפחד השתלט. כבר לא שמעתי את אמא, לא שמעתי את ליטל ולא אף אחד מהצוות.

רק שני דברים זכורים לי: האחד הוא שד"ר שדה (רופאה צעירה ומתוקה) באה להרגיע אותי ולומר לי שזה לא סוף העולם שבחרתי באפידורל (היא לא ידעה שלא בכיתי בגלל ש"נשברתי" אלא בגלל הכאבים) וניסתה להצחיק אותי רק כדי להסיח מעט את דעתי מהכאבים ולאפשר לי הפוגה. והשני הוא שאריאלה הפכה עולמות כדי להקל עלי: מסאג'ים (כשהרחיקו את אמא וליטל כדי להכניס לי את האפידורל), תמיכה. רצה לבדוק עם הרופאים אם ניתן לוותר לי על מעט מהנוזלים כי ראתה שזה הופך להיות כבר מטורף. היא לא הפסיקה לשבח אותי על העמידה בכאב, היא היתה פשוט מקסימה.

המרדים הגיע וביקש שאשב עם רגליים פשוטות לפנים ועם הגב אליו. לא היה ברור לי כיצד אני הולכת לעשות את זה. הכאב היה מטורף לחלוטין, והישיבה הזו הפכה אותו למשהו שהוא מעבר לכל דימיון. אסור היה לי לזוז, ולא יכולתי שלא לזוז. אינני יודעת איך השתלטתי על עצמי והצלחתי לעשות את המוטל עלי.
כשאישר לי לחזור לשכב בכיתי עוד ועוד ועוד, וגם הוא ניסה למקד אותי. ביקש שאפקח את עיני ואנשום שוב ושוב. ואמר: "זהו, השאירי את עינייך פקוחות, עיניים כאלו יפות, לא חבל???" (ואני חשבתי, יפות? עיניים יפות? אדומות אולי!!! אדומות מעייפות, מבכי, מתשישות, אבל יפות?). הוא הוסיף שלא נתן לי כמות גדולה של חומר כך שהאילחוש יהיה רק 70% ולא 100%. שמחתי, כי רציתי להרגיש את לירוני יוצא. אבל... לא הרגשתי ירידה מיידית בכאב, וזה היה קשה מאוד.

הצירים היו חזקים מאוד מאוד, עדיין היה קשה לסבול אותם, אבל הבכי נרגע. במקומו הגיעו רעידות חזקות מאוד - משהו שמאוד דומה לפירכוסים. תחילה ניסיתי לשלוט בגוף, אבל זה לא הלך, ושיחררתי. שיחררתי לגמרי. ואז הגיעו צירי הלחץ... ואיזה לחץ!!!!

ניסיתי לומר שאני צריכה ללחוץ אבל יצא לי "יש לי קקייייייייייייייייייייייי". ראשה של אחת האחיות בצבץ לחדר, היא צחקה ואמרה לי "יופי, יופי, זה קקי טוב" . אבל דווקא אז ליאורה היתה צריכה להעביר משמרת. היא הבטיחה שתחזור תוך דקה, אבל אני לא ידעתי איך להחזיק יותר ואמרתי לליטל ואמא: "יהיה מה שיהיה, אני לוחצת. תהיו מוכנות!"

בין הלחיצות חזרה אריאלה והציגה את יהודית. היא אמרה שהיא תותחית, ושאין לי מה לדאוג.היא סיפרה ליהודית על מהלך הלידה, ואמרה שהצירים לא סדירים. רציתי לומר לה שבשבילי הצירים סופר סדירים ושתוציא כבר את לירון ואז הגיע עוד אחד! דחפתי הכי חזק שיכולתי!

יהודית ביקשה לבדוק אותי. הסכמתי. "יופי, הגעת לפתיחה מלאה...אבל, רגע, מה זה? אוי, הוא במצג הפוך" (אינני זוכרת את המילים המדוייקות בהן השתמשה, אבל הבנתי שהיא התכוונה שהוא במצג עורף אחורי). "זה מסביר את הלידה הארוכה כל כך" אמרה.

טוב, תתחילי ללחוץ. ואני שוב מנסה לנשוף אותו החוצה. נושפת חזק חזק, ושום דבר לא זז. מגיע עוד ציר ושוב דוחפת ונושפת בדיוק כפי שתרגלתי...ושום דבר לא זז. יהודית אומרת שאני לא דוחפת, ואני מעצבים דוחפת עוד יותר חזק, אבל שום דבר לא זז!!!
"נסי לעצור את הנשימה ולדחוף, זה יעיל יותר". אני שומעת אותה וחוששת, מקריאה אני יודעת שזה לא כדאי לגוף ולרצפת האגן. תחילה, אני מתעקשת להמשיך שלא לעצור את הנשיפה. מאוחר יותר, אני מנסה לעצור, אבל הגוף לא מאפשר לי ואני שוב נושפת.

"אני רואה שאת מתעקשת, אוקיי, נמשיך כך". ניסיתי להסביר שזה כבר לא רצוני, אבל לא יכולתי לדבר.

אחרי כמה צירים הצלחתי לעצור את הנשימה, והרגשתי שזה עוזר במשהו. הרגשתי שהדחיפות שלי יותר עוצמתיות, וקיבלתי ביטחון שאצליח להוציא אותו.

"בואי ננסה לסובב אותו קצת, תעברי לעמידת שש". ליטל ואני היינו ממש מרוצות, אולי יש סיכוי שייצא כך? אני ממשיכה לדחוף.

בין הצירים יהודית הולכת ובאה, מציצה החוצה, מפטפטת עם הצוות ואני חושבת לעצמי: מה היא עושה? למה היא לא איתי? בכעס אני פונה לאמא וליטל ואומרת: "מצידי שתלך, אני יולדת לבד! אתן עוזרות לי להוציא אותו, לא צריך אותה, שומעות?"

שלושה שבועות אחרי הלידה יתברר לי שליטל ביקשה מאמא שבציר הבא, כשיהודית תהייה אתי אמא תסגור את הוילון כך שיהודית תתמקד רק בי. וכך אמא עשתה.

בינתיים חזרתי לתנוחת החיפושית ההפוכה.

אינני יודעת כמה זמן דחפתי, אבל זה היה המון המון זמן. מתברר שלירון יצא ונכנס שוב ושוב. ההערכה שלי היא שדחפתי כ3/4 שעה! היו לי באמצע המון נקודות שבירה. גם כך הגעתי לדחיפות ללא כוחות כלל, לא ידעתי איך בכלל אצליח להוציא אותו. אבל כשראשו נכנס ויצא שמעתי עידודים מכל עבר. "עוד קצת, עוד קצת .... ו... לא נורא, בציר הבא" "ושוב, עוד עוד עוד עוד...."....
"נגמר לי האויר!!!"
"לא נורא, קחי עוד שאיפה ודחפי חזק!! יופי, עוד עוד עוד!!!" והרגשתי ששורף לי נורא, והבנתי שנחתכתי ושאלתי מה קרה ? "לא כלום, תמשיכי לדחוף!"

ואני חושבת לעצמי, די כבר! כמה עוד??? אני רוצה לשמוע שהראש בחוץ כבר, זה לא הולך!!!

ופה אני מחליטה שזה כן הולך. אני משנה את הגישה והולכת על זה.

ואז הוא יצא. ואני שומעת את אמא מתפעלת כמה הוא מתוק, ויהודית מתפעלת מיופיו, ואני "תנו לי אותו, תנו לי אותו".

"שלום מתוק שלי! כמה חיכיתי לך!", "וואו, אמא, תראי איזה כתפיים רחבות יש לגבר הקטן שלי". ואני מנשקת אותו ומנשנשת אותו ומבקשת עוד חיתול ועוד שמיכה לחמם אותו. ודיברתי איתו ושוב נישקתי אותו וצחקתי כל כך הרבה, והתרגשתי כמו שלא התרגשתי מאז שעדי נולדה. רציתי לקום ולרקוד, וחבל הטבור היה מתוח והכאיב קצת, אז רציתי שיחתכו אותו (שכחתי לוודא שהוא הפסיק לפעום).

בונבוני התעורר עכשיו, המשך יבוא.

הפגישה המרגשת הזו היתה מאוד עוצמתית למרות היותי מותשת מהלידה. זו היתה הרגשה מאוד מיוחדת, כאילו רק הוא ואני בתמונה וכל השאר מסביב: הצוות, חדר הלידה - היו ברקע. אני רק זוכרת את אמא וליטל מתפעמות מלירון ואת ליטל מנגבת דמעה של התרגשות. היתה לי תחושה שהן חוות את זה יחד אתי. כל הסיטואציה הזו מרטיטה לי מחדש את הלב.

אינני זוכרת כמה זמן היינו כך. לירון היה רגוע מאוד, לא הנקתי אותו עדיין. באיזשהו שלב יהודית לקחה אותו והניחה אותו מתחת ל"תנור" לחימום כדי שהרופאה תוכל לתפור אותי. היא סיפרה לי שבלית ברירה היא חתכה אותי משום שהיא ראתה היווצרות של קרעים פנימיים וחששה שהקרעים יצאו משליטה. הרופאה החלה במלאכת התפירה.
השפעת האפידורל החלה להתפוגג ואני חששתי מאוד מהתפירה, הרופאה אמרה שאם זה יכאב נורא שאומר לה והיא תזריק לי הרדמה מקומית - אבל הוסיפה שהיא לא ממליצה כי הזריקה כואבת יותר מהתפירה. כך שבינתיים פטפטנו לנו תוך כדי ומלבד רתיעה שלי פה ושם זה עבר בשלום.

אני, כמובן, לא הורדתי את עייני מלירון. רציתי לוודא שהוא נינוח, או שיקראו לאמא לאחוז בו. הקטנצ'יק שלי הראה סימני עצמאות כבר אז, כשראיתי יד קטנה מבצבצת משמיכה הצמר ולאט לאט מרחיקה אותה ממנו. המסכן הקטן - לא די שהיה מכוסה בחיתול בד ושמיכת צמר, גם התבשל לו תחת התנור..

לאחר שהסתיימה התפירה, באה כח עזר, ניקתה אותי והועברתי להתאוששות. ביקשתי שלירון יתלווה אלי, ובאמת נפגשנו שם. יהודית באה לבקר אותי. ביקשתי ממנה לעזור לי בהנקה. היא הראתה לי איך להחזיק אותו, והקטנצ'יק החל לינוק בכיף. בשלב הזה, שי כבר הגיע והחל את התקשרותו עם לירון. אמרתי לשי - "תראה אותו, נכון שהוא לירון קטן?". שי היה מרוצה, הוא מאוד אוהב את השם זה. וכך שכבנו לנו כשעתיים, ואז באו לקחת אותו לתינוקיה. ביקשתי משי שלא יעזוב אותו לרגע ונפרדתי מבעלי ומתינוקי.

הייתי עיפה מאוד, אבל הייתי גם בהיי. הרגשתי שהעוצמות שיצאו ממני בלידה הזו היו מטורפות, מצד אחד, אבל עם כל התמיכה (ולמרות הדברים המעצבנים שקרו עם המוניטור) החוויה היתה מדהימה, מיוחדת.

על התינוקיה ועל המסקנות אכתוב בהמשך... בונבוני שוב קורא לי.

שיו....... כמה בכיתי מהתרגשות מקריאת סיפור הלידה שלך..... (מצחיק אבל רק בגלל הקרבה הגאוגרפית ושאני לפני
לידה שניה הרגשתי הזדהות ופתאום גם יצא המרגיעון שגם לך יצא: "שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדייך...")

טוב...אתאפק עם כל מיני שאלות שיש לי אז המון המון מזל טוב !!!!! וכל הכבוד על החוזק !!!! בהחלט נותן המון השראה....
תודה (-:

טוב...אתאפק עם כל מיני שאלות שיש לי תרגישי חופשי לשאול ובהצלחה בלידה, מתרגשת איתך!


המון המון מזל טוב !!!!! וכל הכבוד על החוזק !!!! תודה רבה, כיף לי לקבל כזה פירגון!

גמני התרגשתי נורא! וגם אני לפני לידה שניה ומקווה שטובה יותר עבורי ועבור הקטנטנה!!!

וגם אני לפני לידה שניה ומקווה שטובה יותר עבורי ועבור הקטנטנה!!!

אמן! מאחלת לך!
טיפ קטן ממני, אם תרצי: אל תהססי לשאול שאלות, לדרוש דרישות והכי חשוב להיות מעורבת לאורך הלידה, כל זמן שאת מסוגלת לתקשר. וודאי כי מלוייך יהיו מעורבים גם כן במהלך הלידה, כך ש"יקחו פיקוד" בזמן שאת תצטרכי להתכנס כל כולך בתהליך. ולא לשכוח: אם אינך יולדת בבית: השתדלי לזרום עם הצוות כמה שרק ניתן ולעמוד רק על הדברים העקרוניים לך באמת ע"מ שתיווצר אוירה של שיתוף פעולה ולא אוירת "מלחמה".

מחזיקה אצבעות חזק חזק שהפעם תצאי "בעננים" מהחוויה. אין שום תחושה שמשתווה לזה

אז לקחו את קטנצ'יק לתינוקיה, ואותי לחדר במחלקה. בעת הקבלה לחדר הלידה שי וידא שיש מקום בחדר של הביות המלא והסביר שאין בכוונתנו לעזוב את התינוק. האחיות מיד בדקו ואמרו שבצהריים יתפנה מקום. שמחתי, כי גם אם אצטרך לחכות מעט, אוכל לבלות קצת בתינוקיה וכשיתפנה המקום אשחרר אותו משם. הבעיה נפתרה משום שהלידה הסתימה אחה"צ כך שהמיטה בסוף חיכתה לי ולא להיפך .

קצת לפני 7 בערב שי בא לבקר אותי בחדר. הוא סיפר שנתנו ללירון ויטמין K (בסוף הסכמתי לזריקה משום שלא רציתי להתחיל להתרוצץ איתו לרופא בגיל של כמה ימים בגלל בעיות פרוצדורליות של קופ"ח) והוא ילל לשניה וזהו. הוא גם סיפר שרחצו אותו, וזה ממש הרגיז אותי,כי ביקשתי שיתנו לי לטפל בו בצורה יותר מפורשת ממפורשת. אבל כנראה שהסרט הנע משך אותם בחזרה לשיגרה והם שכחו את הדרישות שלי. וגם שי, מתברר לא היה מספיק אסרטיבי בעניין, וחבל נורא.

שי הביא לי כריך כדי שאתחזק ואני הייתי כבר בתנוחת ישיבה מוכנה לקום לקחת את לירון מהתינוקיה. שי הסביר שבירר בקשר לביות המלא ורק משעה 20:00הם משחררים תינוקות (אפשר לחשוב, אני הייתי האמא היחידה המשוגעת שרצתה ביות מלא). אכלנו מהר כריך יחד ושלחתי את שי לבדוק מה עם לירון ואם הוא רגוע.

אחרי הכריך קמתי, התקלחתי ובשעה 20:00 על השניה התייצבתי בתינוקיה. השומר, כמובן, תחילה מאן לתת לי להיכנס אבל הסתכלתי עליו במבט מסכן ואמרתי לו שאני ביות מלא. הוא התמהמה אבל בסוף הסכים ודהרתי פנימה.

הבונבוני שלי ישן לו שנת ישרים - עד היום אני לא מבינה איך בכלל הצליח עם כל הצווחות שהיו שם. ראיתי אותו, שמעתי את התינוקות הצווחים והעיניים שלי התמלאו דמעות של חמלה. לא יכולתי לשמוע את זה והייתי קרובה מאוד לצעוק על הצוות שם ועוד יותר לעבור חדר חדר ולנער את האמהות. מזל שהייתי מותשת - אחרי הכל הייתי עם המון שעות צירים וללא שעות שינה.

אחת מנשות הצוות ניגשה אלי ושאלה לרצוני. וכך היה הדיאלוג המוזר הבא:
"באתי לקחת את הילד לביות מלא".
"תבואי ב-21:00"
"אבל בעלי היה כאן ואמרתם לו ב-20:00" (דמעות שוב נקוות בעיניים, הקול רועד ללא שליטה)
"לכי לחדר, תנוחי - יהיה לך אותו לכל החיים..."
"סליחה? הוא שלי מהרגע שהריתי אותו, אני רוצה אותו עכשיו. אני לא חוזרת לשום חדר! מה עלי לעשות כדי לקבל אותו?"
"טוב, טוב, בסדר. קחי אותו ושבי כמה דקות בחדר ההנקה. מישהי מאיתנו תתפנה ממש עוד מעט ונבוא עם הטפסים"
"אוקיי, תודה"

אז הלכנו לחדר ההנקה, בונבוני ישן שנת ישרים - איזה מזל שאתה כזה רגוע, מתוק שלי. אני מקווה שלא חווית יותר מדי דברים. אני מבטיחה לך שככל שזה כרוך בי - אתה נשאר איתי.

קיבלתי את הטפסים עם ערכה חמודה כזו שיש בה הכל. כשקראתי את הטפסים גיליתי שאצטרך "להחזיר" אותו בין 6:30 ל-9:30 בכל בוקר לביקור רופא. שאלתי את האחות מדוע אצטרך להשאיר אותו 3 שעות בתינוקיה בעוד הבדיקה תארך 2 דקות? שוב קיבלתי תגובה של "זה בסה"כ 3 שעות". הסברתי לה שההפרדה הזו לא מתאימה לי כלל, ושהיא מאוד מכאיבה עבורי. הסברתי שאיני מנסה "לעשות בעיות" אלא רק להיות עם התינוק שלי, וכל עוד לא נשקפת סכנה לחיינו, אין סיבה שנופרד לכל כך הרבה זמן. הבטחתי שאטפל בו היטב. היא שאלה אם זה ילד ראשון, אמרתי שהוא שני ויש לי הרבה ניסיון.

היא ביקשה שאחתום בכל מקרה, ושלמחרת בבוקר אסביר את הדברים לאחיות במשמרת. היא האמינה שיסכימו להקשיב לי.
חתמתי ולקחתי את לירון לחדר.

במהלך הערב והלילה לירון רצה להיות צמוד אלי ולינוק כל הזמן. כך היינו חבוקים ורק כשהייתי בטוחה שהוא נרדם ורגוע הנחתי אותו בעריסה כדי שאוכל לחטוף תנומה בעצמי.
בסביבות 6 בבוקר הילד התעורר לינוק, אבל נרדם תוך כדי. רציתי שאם אגיע איתו לתינוקיה יהיה רגוע, לא יכולתי לחשוב שיצווח כך כמו יתר התינוקות. אז פשוט נשארתי בחדר והשארתי אותו על הציץ. קצת יותר משעה מאוחר יותר נכנסה אחות התינוקיה לחדר שלנו וקראה בשם משפחתי. הייתי מאחורי הוילון ואמרתי לה שאני נמצאת. היא כעסה ושאלה מדוע לירון עדיין בחדר. הסברתי לה שהוא יונק. תחילה היא יצאה מעורה מכעס וחזרה ואמרה שוב ושוב ש"חתמת על המסמך, זה מחייב". אמרתי לה שחתמתי כי לא היתה לי ברירה ורציתי אותו איתי אבל אין סיבה שהוא יהיה 3 שעות בתינוקיה. ושוב ההורמונים הציפו והדמעות עלו. שאלתי אותה מה מתכוונים לעשות לו שם והיא אמרה ביקור רופא, שקילה, רחצה. ביקשתי ממנה, כמעט התחננתי, שאת הרחצה ישאירו לי. כנראה שהדמעות בעיניים עשו את שלהן והיא ביקשה שאמתין רגע והלכה. כעבור מס' דקות חזרה, שאלה מתי לירון סיים לאכול, ואמרה שבעוד שעה אגיע לתינוקיה, אמתין לידם בזמן ששוקלים אותו ואוכל לקבלו בחזרה.

הודיתי לה וקפצתי משמחה. ברור שהגברברונצ'יק שלי לא נשאר חייב והשתין עליהן בקשת בזמן ששקלו אותו . האחות ששקלה אותו הלכה לה איתו לברז לרחוץ אותו - ואני מיד קפצתי ונעמדתי ליד הברז וביקשתי עם חיוך (כמה קשה היה לי להוציא את החיוך הזה) שתתן לי לרחוץ אותו. הרעיון של לרחוץ את לירוני מתחת לברז היה לי קשה ולכן טבלתי אותו והוצאתי אותו מיד. כמובן שספגתי ביקורת שאני לא שוטפת אותו טוב, אבל לא אכפת לי. בבית נעשה את זה בצורה נורמלית, בתנאים נורמליים. התלבשנו והלכנו לחדר.

במהלך היום מדי פעם הגיעה אחות להציץ עלינו ולשאול איך מסתדרים. היו פה ושם הערות, אבל התעלמתי. יש לי את הגישה שלי ולא מעניינות אותי הוראות כמו: קודם מחליפים חיתול ואח"כ מאכילים... נו באמת, ואם התינוק צורח מרעב, אז שיצרח כי צריך להחליף לו??? מבחינת הצוות: כן, שיפתח קצת את הריאות .

למחרת התייצבתי בשעה 7:00 בפינת ההנקה. חיכיתי שם שיחפשו אותי. באותו יום השתחררנו, כך שלא היתה לי ברירה אלא לראות את הרופא. ובאמת האחות מצאה אותי שם וביקשה שאכניס אותו כי לא ניתן לקבל מכתב שחרור בלי החתימה של הרופא. שוב עיני התמלאו דמעות, הסתכלתי לאחות בעיניים ואמרתי:
"אני יודעת שזה לא ממש שיגרתי מה שאני מבקשת - אבל היום אני עוזבת, אז אם אפשר בבקשה שהרופא יבדוק קודם את הילד ותתקשרו אלי שאבוא לקחת אותו. אני מבטיחה מבטיחה שלא אסתובב לכן בין הרגלים, לא אציק ולא אתקשר. אני מחכה שתתקשרו". האחות אמרה שתשתדל. השתהיתי עוד מעט ליד העריסה של המלאך שישן לו שינת ישרים עד שביקשו ממני לצאת ויצאתי. הלכתי לחדר בוכה, ידעתי שאין לי ברירה וידעתי שמהרגע שאקבל אותו בחזרה לא יקחו אותו ממני יותר. הסיוט הזה עומד להיגמר.

נישנשתי משהו מהדברים שהביאו לי מהבית ונכנסתי להתקלח. בעודי מתלבשת במקלחת נכנסה אחות המחלקה וביקשה שאגש לתינוקיה לקחת את לירון. אין מה לומר,האחות בתינוקיה יצאה 10!

טסתי לתינוקיה (עד כמה שיכולתי, בכל זאת - יש תפרים ואם שכחתי מזה הם הזכירו לי) ולקחתי את הבונבוני. ביקשו ממני לבצע לו בדיקת שמיעה, הסכמתי בתנאי שאתלווה אליו. בת שירות לאומי בצעה את הבדיקה ואמרה לי שהיא שמחה שאני מצטרפת, כי התינוק מרגיש את אמא לידו והוא יותר רגוע וכך אפשר לבצע את הבדיקה בקלות (סופסוף מישהי שמבינה עניין ). המבחן עבר בשלום, בונבוני שומע מעולה!

השתחררנו ב2:00 בצהריים, אחרי שבדקו אותי גם. הלכתי עם לירוני לתינוקיה לקבל את מכתב השחרור ולרגע שכחתי שצריך לעבור עוד סיוט אחד אחרון שנקרא PKU. האחות שביצעה את הבדיקה איפשרה לי להיות לידו, ללטף אותו, לדבר איתו כמה שרק אפשר ואיכשהו עברנו את זה. ביקשתי מהאחות לאפשר לי להלביש אותו ולטפל בו והיא הסכימה. היא נתנה לנו את מכתב השחרור, עוד כמה הנחיות והביתה!

המסקנות יגיעו בהמשך, חייבת לזוז.

מסקנות:

• הלידה היא תמצית חיי האישה: זהו תהליך שבו בעצם את מגדירה לעצמך את המטרה, באיזו דרך תלכי כדי להשיג את המטרה וכיצד תנהגי בסביבה שלך בדרכך. את גם מגדירה את ההתיחסות של הסביבה כלפיך: מה את מוכנה לקבל ועל מה תוותרי. ובסוף התהליך תדעי שאם עברת אותו לשבעות רצונך - נצחת. אל המקומות בהם לא היית שבעת רצון יש לכוון את תשומת הלב כך שיתקבלו כלים לעתיד כי, כפי שכבר כתבו כאן ב"באופן": "את יולדת כמו שאת חיה". לא, זאת לא אמורה להיות אמירה מעליבה אלא אמירה מכוונת. לקחתי זאת לתשומת לבי.

• אם ניתן ללדת בבית - אז עדיף כך. אם לא, עדיף "לברוח" הביתה הכי מהר שרק ניתן. הטעות שלי היתה שאחרי הלידה המשכתי לזרום עם הצוות במקום לבקש לחזור הביתה. יכולתי לחזור בכל שלב וכך היו נחסכים ממני הויכוחים בתינוקיה. כנראה שהייתי יותר מדי ב"היי" והראש לא ממש עבד.

יש כאב חזק יותר מפיטוצין והוא הצירים שעברתי בלידה הזו. אבל את הצירים בלידה הזו עברתי טוב יותר מבחינה רגשית מאשר צירי הפיטוצין. בלידה הזו הייתי שם* - כל כולי, גוף ונפש.

• התנהלות הלידה משפיעה על התפקוד שלאחר הלידה: לא רק ההתנהלות הקשורה בתהליך הפיסי אלא בעיקר ההתנהלות הקשורה בתהליך הרגשי. למרות שהלידה הזו היתה קשה בהרבה מקודמתה - רגשית היא היתה קלה יותר ואף גבלה בנעימה, למרות הכאב הפיסי. יצאתי מהלידה הזו מלאת אנרגיות, מאושרת, הרגשתי "על הגובה". בתום הלידה הקודמת הייתי סמרטוט מהלך.

• גם אם יש ויכוחים עם אנשי הצוות - הכח נמצא בי, והויכוחים לא בהכרח מחלישים. הכל נמצא "בראש" וההחלטה כיצד לקבל את הדברים וכיצד להגיב להם היא רק שלי.

• כתבו כאן לא מעט, ואני רוצה לחזק: ידע הוא כוח. גם אם הוא מכניס אותי ללבטים לא קלים, אני עדיין חיה בצורה מודעת ולכן יש לי יותר שליטה על מה שקורה.

• ו... אפרופו שליטה: יש מקומות בהם כדאי לשחרר, וזאת לא לפני שמוודאים שיש את התמיכה הנכונה. אני יכולתי והייתי צריכה לשחרר יותר. המשחקים עם המוניטור הגבילו אותי ובאיזשהו מקום הרגשתי שנעשה לי עוול משום שלא יכולתי להשתחרר. הייתי צריכה "לשים פס", להתנועע , לבקש שיידעו אותי כשעובר זמן קצר ולהשתחרר על דעת עצמי בטענה שזה לוחץ מדי ומעכב. לעטוף את עצמי בדממה פנימית ולהתנתק.

היי דגנית, אני כבר קוראת הדוקה שלך כאן ובעקבות הקריאה עלו בי גם כל מיני הרהורים ותובנות שאשמח לשתף אותך
אבל אם זה לא במקום את יכולה למחוק.....(בגלל הבלגאן בראש אכתוב כרגע רק לגבי הדברים האחרונים שקראתי):

"את יולדת כמו שאת חיה" - אני ילדתי עם אפידורל, הייתי מובלת על ידי אנשי הצוות הרפואי, נתנו לי את כל הזירוזים האפשריים החל מבלון ועד הפיטוצין, ביצעו חתך ואני שיתפתי פעולה עם הכל...בחיים אני בכלל לא אדם שמובל אבל כן אדם שנמנע מכאב כמעט בכל מחיר. אם אכתוב את סיפור הלידה שלי כאן הרבה ירגישו מרמור או צורך לנחם אבל כששואלים אותי איך הלידה אני עונה: מדהימה!!! וככה הרגשתי, הרגשתי שהלידה הייתה כמו מנגינה, הכל היה מתואם, מתן האפידורל,
הזמנים שנתנו לי ולאיש להיות לבד, המיילדת ששיתפה את האיש עד כדי שהוא ממש עזר ליילד אותי..פרק הזמן שנתנו לי מסכה שגרמה לי לישון (כן, לישון!!!) ואז המיילדת/מלאך העירה אותי ברוגע וישר אחרי התעוררתי לצירי הלחץ....עם כוח...
אז עדיין מנסה לבדוק מה המשפט הזה "את יולדת כמו שאת חיה אומר לגבי"....ואגב בס"ד גם בלידה הזו מתכוונת לקחת אפידורל...

"התנהלות הלידה משפיעה על התפקוד שלאחר הלידה"-כל כך נכון!!! הרגשתי שהלידה זרמה...עמדתי בכאב...לא קרו חלילה "אסונות" (שבדיעבד עכשיו לאחר קריאה יכלו לקרות המון דברים בגלל כל "מפל ההתערבויות") ובאמת אחרי הלידה
הייתי בהיי...מה שמפחיד אותי כעת זה ההתנהלות שלי עכשיו שבטח תשפיע על ההתנהלות בלידה (חודש חמישי עדיין לא מעכלת שאני בהריון ואני במלא פחדים).

"ידע הוא כח"- מה אני אגיד לך...בהריון הראשון בקושי קראתי ומסתבר שטוב שכך כי כעת בעקבות קריאה אני מתמלאת פחדים...

יצא הרבה...מצטערת...ושוב אם לא במקום את מוזמנת למחוק....ומקווה שאת ממשיכה להנות מהמשפחה החדשה שלך.

היי טל,
ראשית, אני מוחמאת לדעת שאת קוראת אותי ושמחה לקבל כל תגובה.
הדברים שכתבת דווקא מאוד "במקום" בעיני - זהו עולמך דעותיך, ואלה תואמים את צרכיך - וכל זה מבורך. מה שקומם אותי הוא ההתנהלות בלידתי הקודמת שם הדברים זרמו בניגוד לצרכי, לעולמי ולדעותי והכי גרוע הוא שהצוות התעלם ממני בגסות. כך שלא משנה אם לוקחים אפידורל או יולדים לידה טבעית. החשוב הוא שהדברים מתנהלים בהתאם לעולמה של היולדת, שאז היא יוצאת רגועה ומסוגלת לתת לתינוקה את הטוב ביותר שהיא רק מסוגלת לתת.

את המשפט "את יולדת כמו שאת חיה" אני כבר מזמן לא רואה כביקורת משום שאין מקום לשיפוטיות על דרך חיים, אמונות ותפיסת עולם. אני חושבת שעולמי הפרטי כל כך מורכב כך שמי אני שאתיימר לדעת את עולמו של האחר. בנוגע להתערבויות בלידות של אחרות: כל זמן שלא נגרם נזק, והיולדת מעדיפה שהצוות הרפואי יקח פיקוד - סבבא. העיקר שכולם יצאו מרוצים (ואני לא צינית). עולמי הוא עולמי והחלטותי ותפיסותי נוגעות רק לי.
גם הלידה שלי היתה מדהימה למרות ההצקות של המוניטור. החשוב בעיני, ונראה שגם בעינייך, היא התוצאה הסופית: ההרגשה הכללית היתה טובה, בשורה התחתונה ציפיותינו התמלאו (עם או בלי תקלות) ויצאנו מאושרות מכל התהליך. המשמעות של "את יולדת כמו שאת חיה" בעיני היא למצוא את הקורלציה בין דרך החיים ללידה וללמוד מדברים אם התנהלו בניגוד לתפיסתך. אחרי הכל - לידה היא תהליך, והיא לא התהליך היחיד שאנו עוברים בחיינו.

אגב, אני לא עיכלתי שאני בהיריון עד חודש תשיעי, וחייתי בפחדים וחששות עד כדי כך שהסתובבתי עם הספר "לידה פעילה" כמו "תהילים" וחזרתי ושיננתי בפני כל מי שרק הסכים לשמוע אותי את התנהלות הלידה העתידית. אני חושבת שאם יודעים מה לעשות עם הידע, מפחדים פחות. פשוט נסי לזכור שהקטעים המפחידים הם הקיצוניים. זכרי שאת חיה יום יום למרות הסכנות בכבישים, למרות זיהום האויר, למרות האיום האיראני והפלסטיני והסורי ומה לא?

מצד שני, אני חושבת שהידע החשוב - זה שנוגע למקרים התכופים, ולא ליוצא מן הכלל - הוא הידע האמיתי שאליו כדאי להתייחס: איך לעבור את הלידה? מהן זכויותיך? מה מתאים לך וחשוב לך? ידע הוא לא רק קריאת ספרים ומאמרים (מבלי לפגוע בחשיבותם, כמובן) אלא גם הכרת העצמי וצרכיו. בעיני, אין כל טעם בתהליך (במובן החוויתי) אם אין קשר בין הידע לעצמי.

שמחה שהעלית את הנושאים לדיון. גם אני כותבת המון, אבל זה עדיין על קצה המזלג.
חייבת לזוז לענייני הבית.

המשך היריון מקסים! מאחלת לך שתהיני מכל רגע ומהשלמות!

דגנית !

תודה ששיתפת במסע שלך, לעבר לידה טובה וחוויית לידה טובה...