מארז אהבה

במבי - לא הצלחתי להבין את הקשר בין הנושא שהעלית למה שקרה למארז אהבה. את יכולה להסביר?

הקשר - הם לא מיצבו את עצמם כקורבנות טרור, ובארץ אתה שווה אייטם רציני אם יש לזה קשר לסכסוך ולא אם "סתם" גנב בא לגנוב אותך. התקשורת אוהבת משפחות שכולות וקורבנות טרור. זה "מצטלם טוב", זה מניע את כולנו רגשית. לכן - יש אנשים שנדמה להם בטעות שבגלל שהם "קורבנות טרור" או "משפחות שכולות" הדעה שלהם נחשבת יותר מדעתו של מישהו אחר (לצורך העניין, למשל, כל אחד אחר שלא לדבר על מומחה לתחום)

לא יודעת אם כתבתי ברור.
ברור לגמרי. וגם התיסכול מהמצב שנוצר, תקשורת, מוסדות, ברור לגמרי. מעצבן שעם זה אתם צריכים להתמודד. אני תוהה למה אתם צריכים להחזיק את זה. כאילו, יש את הפיתוי לא לוותר להיות חבוקים על ידי הגוף ש{{}}בגלל השתייכותכם אליו הותקפתם , וגם התחושה הכללית של חוסר הצדק, בכך שלא קוראים לילד בשמו, ושלא ברור מה הוא שמו בעצם, והדרך לברר ולבדוק, חסומה, ומה שבמבי כתבה, בדיוק, אין לכם את הטייטל, אז לכו חפשו. ולחשוב שביושר לב ובילבול השלכתם את הטייטל במו ידיכם...איי איי איי, אכן מתסכל, ומצד שני, אתם במהותכם, איך שאתם באמת, אלה שלא רצו מראש רפי רשף, לא חשבו ביטוח לאומי ובכלל לא התבכיינו אלא טיפלו בעצמם בגבורה, אלה שהם אתם, מה אתם צריכים את החרא הזה בכלל. מה זה משנה בטחוני או פלילי. מה זה משנה לכם ?
(אני יודעת שכן משנה, עובדה שכתבת את זה, אבל אולי זה נראה לכם משנה רק עכשיו. וככל שתחזרו לעצמכם זה ייראה לכם פחות משנה)

גם אנחנו חשבנו שאנחנו לא צריכים את זה. אבל ככל שהימים עוברים וזה עדיין מציק לנו, רודף אותנו, מפחיד אותנו, מסקרן אותנו -- אנחנו כן צריכים את זה. כדי שמישהו -- כמו שאמרתי -- יעשה פולו אפ על העניין. יעזור לנו להשלים קצת חורים בסיפור הזה, שמחורר כמו הכילה שהגנה עלינו ועל ראשינו. הכילה שהורמה מעל לראש של מוסא, שבגלל ההרמה שלה הוא כנראה התעורר, שבגלל שאין עליה לא שריטה ולא כתם של דם אנחנו יודעים שהתוקף הרים אותה כדי לתקוף. בלי הטייטל אף אחד לא יעשה את זה.
אני כבר נורא רוצה להפסיק לכתוב על זה. יש לי עוד כמה דברים בקנה. אבל זה עדיין חי מאוד, לצערי. עוד כמה ימים.
אני לא מגיבה על הכל אבל קוראת הכל בהכרת תודה.

ובמבי, כן, תכתבי את זה. גם לי היה משהו ליום העצמאות, אבל עכשיו נראה לא רלבנטי. בכל מקרה, אם תכתבי, ואם תרצי כמובן, את מוזמנת לשלוח לי לחוות דעת של עורכת מקצועית. יש לי קצת ניסיון עם מאמרים, עם כותרות, עם חידודי מסר וכאלה.

טוב עכשיו אסור לי יותר ללכת לישון אחרונה. נהיה כיבוי אורות בבית ואני לא התורן המאסף

בכל מקרה, נראה שהדבר הבא זה מעריב ביום שני. אעדכן.
ודרך אגב, שמתן לב שגם יום חלום יכול להיגמר באסון?

<עם הזנב בין הרגליים>

ודרך אגב, שמתן לב שגם יום חלום יכול להיגמר באסון?
אבל הוא לא נגמר באסון!
יצאתם מזה מנצחים! את יודעת איך זה היה נראה אם הייתם יוצאים מפסידים. אין סיבה לקפל את הזנב.

אני כבר נורא רוצה להפסיק לכתוב על זה.
רק אם את רוצה. אם לא, אז אל תפסיקי. יש כאן הרבה תמיכה ורצון לשמוע את כל מה שיש לך להגיד. אז לא בפולניות, טוב?

ודרך אגב, שמתן לב שגם יום חלום יכול להיגמר באסון?
ראית שגם דורון רוזנבלום כתב במוסף הארץ, לפני שבועיים נדמה לי, על התשדיר הזה, ברוח דומה לשלך (חס וחלילה שמישהו ישמח בארץ הזאת, או יעיז לרגע לחשוב מחשבות נעימות)?
<אין לי משהו חכם להגיד על ההקשר. חוץ מזה שכמובן, את יודעת, גם יום באסה יכול להיגמר.. וגם יום רגיל. כאילו דא.>

יש כאן הרבה תמיכה ורצון לשמוע את כל מה שיש לך להגיד

לא תפסתי אותך, אז קפצתי להגיד שאפילו כשכתבתי את זה זכרתי שאמנם מול התמונה הגדולה הפרטים הקטנים נראים תפלים לפעמים,
אבל זה הרי בכלל לא ככה! אלו בדיוק הפרטים שלשם קיומם אנחנו חיים.
כלומר, האם לא התקוממנו על המלחמה משום שהיא פוגעת בזכותם של אנשים אחרים להתעסק בפיפי של הילדים שלהם?
במובן מסוים - גם.
כי החיים מורכבים מדברים קטנים, מכאן ועכשיו.
(איפה איפה האחדות בין צורה לתוכן... מדברת בכזה פאתוס בזכות שטויות של יומיום)

לא, התקוממנו על המלחמה משום שהיא מונעת מאנשים את החיים שלהם, כלומר הורגת אותם, פוצעת אותם, מרעיבה אותם, הורסת את הבתים שלהם, ושוב מרחיקה את הסיכוי לפיוס אי פעם. זה מאוד ברור.
החיים מורכבים מדברים קטנים, אבל אסור לאבד פרופורציה. יש דברים קטנים ויש דברים גדולים. נגיד, אם את יושבת ליד מיטתו של מי שנוטה למות, את לא תתחילי להתווכח איתו על איזה עניין שהיה ביניכם לפני כמה שנים, כי זה פשוט לא חשוב עכשיו.

טוב, רוצות לתמוך ולשמוע כל מה שיש לי להגיד? הנה לכן. היום מצאתי את עצמי כמעט צועקת על תינוקת בת שמונה חודשים. נדמה לי שכבר ביליתי יותר משנה בחיי בניסיונות להרדים ילדים. כאילו שהם מנהלים מלחמת חורמה בזכותי לנהל איזשהם חיים בלי הנוכחות שלהם.
אז ככה. הקטנה התחילה לזחול, ובד בבד גם נעמדה. התוצאה היא שהרבה יותר מרגש אותה לעמוד מאשר לזחול, לכן היא זוחלת עד הדבר הקרוב ביותר שהיא רואה שהיא יכולה לטפס עליו ולהיעמד. ומרגע שנעמדה, היא מתחילה ליילל בקול האלט שלה כי היא לא יודעת איך לרדת.
ומכיוון שהיא ממש תינוקת לפי הספר, היא גם התחילה להיצמד אלי בטירוף, כלומר בכל רגע שהיא לא מטפסת עלי או על כל דבר אחר כדי להיעמד, וגם אם כן, ברגע שאני יוצאת לה משדה הראייה אפילו לשתי שניות – וזה לא ביטוי, זה תקופת זמן, שתי שניות – שוב געיות מחאה, ומזזזזה מעדזבנות.
תגידו, כל זה כשהיא ערה. אבל זה לא כל כך פשוט. היא ישנה במצטבר איזה שעה וחצי ביום, וגם כדי להגיע לזה נדרשת כל פעם עבודה של שעה לפחות, ביום או בלילה. מה שאומר שאין לי שום סיכוי לעבוד אפילו חמש דקות. בקושי לבדוק אימיילים אני מספיקה.
לא משנה כמה היא קרועה מעייפות. יש אמהות שחושבות איך לעשות שהילד לא יירדם על הציצי – אני מתחננת שתירדם על הציצי! אז קודם צריך לקחת את הפרינצסה לחדר אפל ושקט (חה חה, שקט, כשיש פה ילד מצוקתי וצרחן כל ערב בשעה הזאת), אחר כך להניק אותה, ואז היא יונקת יונקת יונקת, ופתאום הופ! סלטה זריזה, שוב היא על ארבע, מסתכלת סביב מאושרת, מחייכת, צוחקת, ומתקדמת לעבר איזה אובייקט מסקרן. שמונה, תשע, עשר – כל פעם אני מתייאשת, אומרת ננסה עוד כמה זמן – היא בוכה, עייפה מדי, שוב אני נכנסת להסגר.
כמו שאני הולכת לעשות שוב ברגע זה. בהצלחה לי.

היום מצאתי את עצמי כמעט צועקת על תינוקת בת שמונה חודשים.
קרה לי. ובנסיבות דומות. תינוקות שלא רוצים להירדם זה באמת פסגת הקושי בעיני. ואני לא הצלחתי להניק, לא אותה ולא אותו, כם שלא היה לי הכלי הזה בכלל. רק ללכת הלוך ושוב בסלון עם תינוק על הידיים בצעדי ריקוד מתנדנדים ולשיר
It's a one time thing
It just happens a lot
walk with me
and we will see what we have got
שעות. שעות!
אחותי את. ליבי איתך. הנה מנטרה נאה לשנן אל תוך הלילה: זה יעבור... זה יעבור... זה יעבור...

אם זה עוזר, גם שני הילדים שלי קשי הרדמה לאללה וגם אני הייתי מתה שירדמו בהנקה- אבל לא.
אין לי עצות, אבל עוזר לי ואולי גם להם שיש שיר קבוע להרדמות. (אצלנו זה דבה דבה דם של ארבע אחר הצהריים וכשהשיר כבר מקבל וריאציות בלתי נסבלות מרוב שנטחן אני עוברת ל"בין ברושים")

וכשהשיר כבר מקבל וריאציות בלתי נסבלות מרוב שנטחן אני עוברת ל"בין ברושים")
אצלנו הולכים חזק שירים חסידיים. הם נפלאים להרדמה - לחנים קליטים ורפטטיביים, וטקסטים שקוראים לעזרת האל, אם זה לא יעזור להרדמה לפחות גם לא יזיק

"אלה חמדה לבי" כיכב עם הגדול, ובבציר הזה אפשר להאזין ל"ישראל ישראל בטח בה'", "ידיד נפש", "יברכך ה' מציון" ועוד כהנה.

שליחה על ידי אמא* » 26 אפריל 2009, 13:24

אצלנו הולכים חזק שירים חסידיים.
האיש היה מרגיע את התינוק עם "עוד ישמע/ בהרי יהודה..." בלווי ריקוד חסידי נמרץ ביותר.
עבד מעולה!

שיר ליקינטון עוד לא נולד ילד שעומד בפניו

נולד, נולד. תנוח דעתכן, אני זמרת לא קטנה, ואני מזמרת ומזמררת, שירים לרוב, לקטנים ולגדולים, איטיים ומהירים, שירי ערש ושירי חתונה, שירי אהבה ושירי מהפכה. אבל כשהנינג'ה הזאת לא רוצה לישון באמת חבל על הזמן. דווקא באוטו אם שרים לה שירים שמחים היא נרדמת. לך תבין.
צריך פשוט להחזיר אותה שוב ושוב לציצי, או מכות די חזקות בטוסיק או בגב. אז היא פתאום מחייכת ומתחילה לפלבל, ומקץ כמה פעמים ראש לפה ראש לשם היא נכנעת. מצחיק, כמה קשה לה להיפרד. כבר בגיל כזה. עקשנית מתוקה שכמותה.

שליחה על ידי אני* » 27 אפריל 2009, 00:33

אוי, נראה לי שיש לך את התינוקת שלי 0-:
אצלי אגב החסידיים עבדו עד גיל חמישה חודשים ואחרי תקופה של מחזות זמר הגעתי לעשות פשוט צליל אחד מתמשך בתדר מאוד נמוך
בחיי

לא, התקוממנו על המלחמה משום שהיא מונעת מאנשים את החיים שלהם
ברור, ולכן כתבתי בזהירות
במובן מסוים - גם.

ולעניין התינוקת הערנית, בואי אספר לך קיטור קטן שנשמע כבר כל כך מופרז ואבסורדי שאולי תיהני מצרת רבים.
התינוקת העיקשת יונקת ונרדמת. ומתעוררת כעבור שעה. ויונקת. ויונקת ויונקת. ועושה טובה ונרדמת לעוד איזה שעה. ומתעוררת. עושה פיפי. במכנסיים. נרדמת. בוכה בכי חסר ניחומים. מתעוררת וצווחת "הב!! הב!!!". אחיה הגדול מתעורר ועובר למיטה שלנו. במיטה אין מקום (היא עשתה במכנסיים, כזכור, אז שטח שינה יקר מופקע לטובת הפיפי). התינוקת נרדמת פרושת איברים על השטח הנותר, שני ההורים מצטופפים. אמא קלמנטינה מנסה לגלות תושיה ולהעביר את התינוקת רק קצת הצידה... התינוקת מתעוררת ויונקת יונקת יונקת. נרדמת רק על הבטן של אמא. ויונקת תוך כדי שינה. כל ניסיון להוריד אותה למזרון או לנתק אותה מהציצי נתקל במחאה.
האח הגדול עד מאוד שלה עובר לתנוחת כוכב ים.
אמא רוטנת לעצמה ומתקרבנת עם הפנים לחלון עד שמאיר השחר ומגיעה באופן רשמי המשמרת של אבא.
בוקר. התינוקת הממזרית שוב מתלבטת אם להתעורר או סתם לינוק ו...הכף הוכרעה! "הב!! הב!!!" (היא מחפשת את הכלב). היא קופצת מהמיטה בקריאות קרב. הבן מתעורר: "אני כבר ער מזמן..". אבא מתעורר.
אמא חמוצת הפנים מאחלת להם בוקר טוב לבבי: "אם כולכם ערים, אולי תקומו ותתנו לי לישון סוף סוף??!"

P-:

התינוקת נרדמת פרושת איברים על השטח הנותר, שני ההורים מצטופפים.
ולזה אני קוראת "תנוחת הסוגריים", כשהזאטוט נשכב לרוחב בסבבה ושני ההורים משתדלים לא ליפול מהמזרן...

דרך אגב, יש דיווחים שכאשר אני הייתי תינוקת -- אבל קטנה מאוד -- מה שהרגיע אותי היה מרים מקבה ופטה פטה בקולי קולות. אבל מי יודע, אלה היו ימי דוקטור ספוק.

אבל זו לא היתה בקשת עצה איך להרדים תינוקת. זה היה קיטור נמרץ על ההשתלטות המוחלטת שלהם על כל שעות היום והערב (בלילה תודה לאל הם ישנים. תמיד ישנו).

ושירי מהפכה את האינטרנציונל כבר ניסית? אולי אונטי פופולו?

מה שהרגיע אותי היה מרים מקבה ופטה פטה בקולי קולות
גם פוצ'! אנחנו רוקדות עם זה בזמן שאני תולה כביסה ולה אין חשק להושיט לי כבסים...
D-:

בלילה תודה לאל הם ישנים. תמיד ישנו
ואת לא חושבת שזה שולל ממך את זכות הקיטור? (סתם, בכיף תקטרי)

את לא חושבת שזה שולל ממך את זכות הקיטור?
האמת, אני לא מתלוננת הרבה. מודה להם על זה יום יום. אבל גיל שמונה חודשים עד שנה ורבע זה דבק מגע. ועם כל המתיקות, אני אדם עם פתיל קצר למדי. והגדול מזזזזה יודע את זה... איך הוא מפרפר אותי, חבל על הזמן.

איך הוא מפרפר אותי, חבל על הזמן.
יפה!

מה שהרגיע אותי היה מרים מקבה ופטה פטה בקולי קולות
מה זה?

מה זה?
זה

חוץ מזה, אני חייבת כבר לפגוש אותך. ימי הזיכרון והעצמאות האלה מערערים את עצבי.
אולי ניפגש לרגל יום העצמאות, בזמן ששאר העולם מנפנף מעל גוויות עשנות (אכן סמל נאה)?

יש מספיק לכולם
באופן כללי, נראה שהכל כאן אבוד. שום תחזית הגיונית לא מנבאת שנוכל לחיות כאן חיים נורמליים בחמישים השנה הקרובות – וזה רק כי אני אופטימית חסרת תקנה. ומכיוון שכך, והיות שאני לא יכולה להפסיק לקוות, אולי בכל זאת כמה מלים על הסיבות למצב הזה. לפחות על סיבה אחת. איך להגדיר את זה – מין מום בלב. משחק סכום אפס. הפראנויה וחוסר היכולת להזדהות עם סבלו של הזולת.
החייל במחסום, השולט ללא מצרים באדמה לא-לו, ומבקש רחמים; המתנחל בשטחים, שולל את חיי הזולת, ומבקש רחמים; נהג המונית, הנאנק תחת עול המסים, אך לבו גס במובטלים; איש ההיי-טק, התומך בכלכלת שוק ובקיצוץ קיצבאות אבטלה, אך חש שהוא עובד קשה מכולם – כולם כולם אצלנו קורבנות. הם יפיצו מצגות על ילד שחולה במחלה חשוכת מרפא, הם יכתבו מיליון תגובות מזדהות ומנחמות בוויינט – כל עוד הקורבן הוא בשר מבשרם. לצורך העניין הוא יכול להיות אפילו ערבי, אם במקרה נפצע בצבא או בפיגוע. ואולם מרגע שהוא מייצג קבוצה אחרת יצוץ מיד, באופן אוטומטי, אינסטינקט ה"אני או הוא".
אחרי שנים רבות כל כך של תוקפנות ופחדים, נשארנו עם הדיכוטומיה השקרית הזאת. הציונות הזאת מצריכה כל כך הרבה משאבי נפש, שהיא לא משאירה מקום לשום דבר אחר: אני חייב למלא את כל התמונה, וכל השאר צריך במקרה הטוב להישאר מאחורי איזו גדר, רצוי גבוהה ואפורה. על כן ברור שכל הזדהות או אמפתיה עם כאבו של הזולת מעמידה בצל את זכאותי שלי לחמלה, לרחמים, להזדהות עם סבלי אני.
ד"ר צחוק ומיסטר דמע, יום הזיכרון ויום העצמאות, מייצגים שוב אותה מזיגה חולנית של רדיפה וגאווה, חוסר אונים וזיקפה לאומית, פחד וכוח. הישראלי לא יודע איפה לשים את עצמו, ורוצה כרגיל לרקוד על שתי החתונות.
אני מציעה אפוא פרקטיקת סירוב חדשה: סירוב לכל תחרויות הסבל, לדירוג המאבקים החשובים יותר והחשובים פחות, הסובלים יותר והסובלים פחות. סירוב לתייג אדם ולמחוק אותו רק כי הביע דעה שונה – ולרוב שונה אך במעט משלנו. סירוב להשתתף בחגיגת ההשתקות.
במסגרת הסירוב הזה אנסה גם אני להתגבר על האינסטינקט ולהפריד בין הרגש לצדק. אנסה להבין את החרדים מפיגועים, את חרדותיהם של הליברלים שיגזלו את כספם בשביל להאכיל מובטלים. אנסה להבין אפילו את פחדם של הגזענים הדמוגרפיים, או את צערם של המתנחלים שהתפנו מבתיהם, כל זאת בלי לשכוח לרגע את צביעותם, את הנזק הנורא שהם גרמו ועדיין גורמים בכל יום, בלי להפסיק להתנגד להם ולרשעותם בכל דרך אפשרית. נכון, זה לא טבעי, אבל בשביל אחדים טבעי לחוש נקמה ושנאה לאחר. מי אמר שכל מה שטבעי הוא טוב, ויותר מכך – מועיל? אנסה אפוא להבין את "האחר" שלי. פחדיו ומצוקותיו אמיתיים, בלי צורך להיות שותפים לתפיסת עולמו, ובלי קשר לצורך לפעול בכל דרך לשנות את המציאות במחאה, בהסברה, בהצבעה ובסירוב לקחת חלק.
רק כך נוכל לשמוט גם את הקרקע מתחת לרגליהם של המוני המתכחשים לסבלם של המדוכאים האמיתיים: נשים, מזרחים, עניים, עובדים זרים, וכמובן הפלסטינים, בעבר ובהווה, מן הנכבה ועד ליומיום המתיש והמשפיל של הכיבוש. רק כך נוכל להיאבק באלה שיודעים (והרבה מדי יודעים), אבל אומרים ש"אין ברירה" וסוגרים את התריסים כדי לא לראות ולא להרגיש, עבור במכחישי העובדות ומשכתבי ההיסטוריה, וכלה באלה שקוראים את "ידיעות אחרונות" ומאמינים לכל מילה. ההכרה בסבלו של האחר היא המצרך הכי חסר בישראל, מפני שהיא תמיד נתפסת כתבוסה, כביטול עצמי.
חוסר היכולת להכיר בכאבו של הזולת, במובן העמוק ביותר, היא מה שתוקע משאים ומתנים ומפוצץ שיחות שלום כבר עשרות שנים – ירושלים, מים, שליטה ביטחונית ובעיקר פליטים. רק אם נצליח לשבור את המשוואה "אני או הוא", אם נצליח להוסיף במקום להחליף, יהיה לנו פה אי פעם איזשהו סיכוי.

נכון, זה לא טבעי,
אני בכלל לא חושבת שיש משהו ב"טבע" שסותר את זה. בעיני זה טבעי סבבה, לא פחות מההיפך.

שליחה על ידי יול* » 29 אפריל 2009, 00:26

ההכרה בסבלו של האחר היא המצרך הכי חסר בישראל, מפני שהיא תמיד נתפסת כתבוסה, כביטול עצמי.
מדויק!
תודה על המשפט הזה@}

הלואי שיקראו לך להדליק משואה. יש לך כבר יופי של נאום. מרגש, נכנס ללב וכתוב נהדר.

גדעון לוי כתב בהארץ של שבוע שעבר על זה שמקור הכול הוא בחרדה שאנחנו מתעקשים להמשיך לחיות בה למרות שהיא לא רלבנטית בכלל לחיים שלנו, וקרא לנו לא לפחד כלל.
וזה גם מתחבר לדף שהיה פה סביב ליל הסדר ובו אילה בשדה הדגן סיפרה שהיא אומרת משהו כמו: שבכל דור ודור אוהבים אותנו ורוצים בטובתנו, ואולי זה יעשה סוף סוף איזשהו שינוי.

החדשות הטובות הן שבימים האחרונים הורדנו את החיתול. זה התחיל בסיני, אני רציתי לנצל את ההזדמנות לפני שאנחנו מאבדים לגמרי את המומנטום, ועכשיו המוסא החליט שהולכים על כל הקופה.
עכשיו יש נוהל משונה: בלילה חד-פעמי, בבוקר סוחבים איתו בהתאם למצבו (בדרך כלל הוא יבש עד ספוג קלות) או שמים רב פעמי, ואז כל היום בלי, למעט יציאה מהבית ובהתאם לתנאים. מזג האוויר מאפשר, קלמנ טינה נתנה לי מלאן זוגות מכנסיים קלים, וכשאין חיתול מתחת יש יותר מוטיבציה ופחות התעצלות לפשפש, וגם אם עשתה במכנסיים -- ניחא. הכביסה כבר מתייבשת מהר יותר עכשיו, והתדירות לא כל כך גדולה, וככה רואים בדיוק מתי. ויש גם הרבה יותר הצלחות.
החדשות הרעות הן שאחרי שלוש וחצי שנים אני מרגישה שאני כישלון בתור אמא. כל עוד הם תינוקות הכל סבבה -- צריך רק לדאוג לצרכים הפיזיים שלהם, וגם הצרכים הנפשיים פשוטים יחסית וקלים לריצוי (מספיק שלא תזוזי אף פעם לשום מקום ולא תחיי חיים משלך והם מרוצים

). אבל עכשיו?
הילד בא הביתה -- נהיה ילד אחר. לא משנה כמה הוא היה מלאך כל היום, בגן, עם אבא, עם סבתא, אצל חבר, יו ניים איט. רק נכנס הביתה -- התחילה הספירה לאחור, ותוך כמה דקות: התנכלויות והצקות, צרחות וצעקות, השתוללויות וזריקות, בכיות ואנקות, דחיפות ומכות, צחוקים ונזקים. ואחרי הכל גם התעלמות: לא עונה כשמדברים איתו. אבל הוא רק ילד, ואני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה להתמודד עם זה כמו בן אדם מבוגר, באופן יעיל, מאופק, מכיל. אין לי יותר הומור, אין לי סבלנות, אין לי מצב רוח, אין לי כוח, לעזאזל! זה תופס אותי בנקודות וכל פעם מחדש אני נשברת, מגרשת, אוחזת בחוזקה ומגלה לחדר, ובסוף גם מתעצבנת וצועקת -- וכמובן שמפל ההתעצבנויות הזה עובד נהדר: סמכותי וכוח ההרתעה שלי רק הולכים ופוחתים. הכרסום והפיחות במעמדי ברור כשמש. אני מתעצבנת -- הוא כבר אפילו לא נעלב; צוחק לו, הממזר. השיג את מה שרצה: עד כמה שזה מעוות, זה הרי סוג של תקשורת בלתי אמצעית ורגשית מאוד עם אמא שלו. ואז הוא מגרש אותי, רוצה רק את אבא. ואבא מצליח לרסן אותו בלי אלימות. יוצא שיותר ויותר פונקציות עוברות אליו. להתלבש? עם אבא הוא עושה את זה צ'יק צ'ק -- איתי זה הופך למשחק תופסת מעצבן ולסירוב. לצחצח שיניים? אתי הוא כבר סוגר את הפה בחוזקה -- עם אבא הוא מציית בלי בעיה.
כך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. מדי פעם יש הפוגות, ימי חסד, שעות של שקט ושלווה (בסוף השבוע באתי חרש לבדוק אם יש לו חום או משהו מרוב שהיה מתוק), אבל בגדול, אחר הצהריים והערב פשוט לא נעימים. הווליום מטורף וכל הזמן צריך לשמור על הקטנה כי באלוהים שהוא כמעט שובר לה את העצמות. וחוזר חלילה, הוא מרחיק אותי ומטפס לי על העצבים, אני משחקת אותה מכילה, לפעמים אפילו פותרת משבר אחד או שניים בחוכמה -- אבל הוא לא מוותר, ושוב אני מתפרקת. ורק מחמירה את המצב.
בקיצור, נראה לי שזה ברור.
וזה מה זה מחרב לי את המצברוח.

@}
אין לי כרגע נחמה או עצה יותר טובה. חושבת על זה.

ואני כרגיל באתי להגיד שגם את זה לא המצאת. גם אצלנו יש תקופות כאלה, עם מעבר חד ובולט בין ההתנהגות שלו או שלה (תלוי של מי ה"תקופה", ולפעמים של שניהם) עם כל בנאדם אחר, לבין ההתנהגות שלהם איתי. אני באה לאסוף אותם מבי"ס, רואה אותם מקפצים ומדלגים, זורחים מאושר, רצים אלי בשמחה רבה ואז עשר... תשע... שמונה... שתיים... אחת... בום. וזה מתסכל וקשה נורא. ולראות אותם הופכים למלאכים קטנים ברגע שאבא שלהם מפציע באופק, זה לפעמים פשוט כואב.
(זה לא "את סובלת? - מה אני יגיד?", זה "את לא לבד, איי היר יו סיסטר").

מפל ההתעצבנויות - מעולה.

גיליתי עכשיו את הדף שלך וקראתי אותו בשלוק אחד
אני לא אהיה מקורית במיוחד- אבל רציתי להגיד שמאד נהנית מהכתיבה שלך
ונדמה לי שהיתה לנו פעם התכתבות בנושא יוגה לילדים, בדף שלי, נכון?
אז עוד נקראת בשמך הכחול המעורר געגועים לים ולימים רחוקים...

בטח, זוכרת היטב אותך ואת ההתכתבות. ואת העצות המועילות. לא שיצא לי להשתמש בהן המון, אבל מדי פעם... ויום אחד אגיע גם לספר על יוגה לילדים.

התנכלויות והצקות, צרחות וצעקות, השתוללויות וזריקות, בכיות ואנקות, דחיפות ומכות, צחוקים ונזקים. ואחרי הכל גם התעלמות: לא עונה כשמדברים איתו.
מה את גונבת לי פוסטים!

כבר הכברתי מלים על איך זה אצלנו. זה משתפר לפעמים (בהחלט יש רגעים נעימים), ומחריף לפעמים. הוא עדיין מחפש איפה להכאיב, וזה כואב בפני עצמו, התחושה הזו שכאילו הפך להיות אויב בתוך הבית. המעשה הגועלי האחרון שלו היה קשקוש בטוש על מעשה תפירה שעבדתי עליו שבועות (למזלו הרב קשקש בצד האחורי. אם היה מקשקש על הקדמי, הייתי פשוט צועדת לעברו כמו הרובוט של פרנקנשטיין עם הידיים שלוחות קדימה לחנוק אותו).
ההחלטה האחרונה שלי היא להתחיל לטפל בעצמי קודם כל - פרחי באך או משהו, שאהיה יותר רגועה מולו.

אוי אני מחזירה לך ברצון את כל הפוסטים על זה -- רק קחי ממני את הילד, או את עצמי, או תמכרי לי את הקוקטייל פרחי באך שלך בכל מחיר שבעולם ואני עושה בו אמבטיה. רק לפני שעה וחצי כמעט הרג לי אותה. כמעט התעלפתי, הוא קלט שהגזים, התחיל שוב... איפה את עוברת אורח? קחי גם אותי לחופשה ונחזור בגיל שישים

ו{{}}יש אויב בתוך הבית -- כמה מדויק וכמה נורא. אלה הרגעים שאני ממלמלת לעצמי "ילדים זה שמחה".

לצאת, לצאת, לצאת מהבית... כמה שיותר. אני מנסה כל הזמן.

חוץ מזה לפני כמה זמן התלוננתי באוזני כמה הורים ותיקים על הצ'פחות שהגדול נותן לתינוק. הם לא התרשמו בכלל ואמרו "נו טוב, ככה זה בין אחים". לקח לי זמן אבל קלטתי שזה לעולם לא ייגמר ממש - לא משנה אם וכמה הם יהיו חברים טובים, תמיד הגדול ימשיך לכפכף אותו פה ושם, ובקרוב יגיע שלב שבו הקטן יתחיל לכפכף אותו חזרה. כשהרגע הזה יגיע אני גומרת להתערב ביניהם.

הלוואי הלוואי הלוואי שהייתי בורחת מהבית או בחופשת סקי.
רק קחי ממני את הילד, או את עצמי, או תמכרי לי את הקוקטייל פרחי באך שלך בכל מחיר שבעולם ואני עושה בו אמבטיה.

את לא לבד, איי היר יו סיסטר

אבודים

השכלה

באחד הימים שהיינו בסיני, ישבנו לנו בנחת עם בעל המקום הנחמד וניהלנו שיחות נעימות על כל מיני עניינים. אנחנו נוטים לראות בהן שיחות כמעט מלב אל לב, אבל מובן שמבחינת בעל המקום זה פשוט חלק מהעבודה, לשעשע אותנו ולהיות נחמדים – אם כי לזכותם ייאמר שהם לא מתנחמדים מדי. וזה גם לא אומר שהוא לא עשוי ליהנות מחילופי דברים עם כמה מאורחיו/ לקוחותיו... אבל ההרהורים הפוסט-קולוניאליים האלה לא באמת קשורים למה שרציתי לומר.
שאלתי אותו מאין הגיע לסיני ולמה, והוא סיפר שבא ממערב מצרים, בעצם על גבול הסהרה, כך שהמדבר לא זר לו. כך פטפטנו. ואז שאלתי אותו אם הבדווים עדיין מכירים את המדבר. המון זמן לא הייתי בסיני לפני הפעם הזאת, אבל פעם הייתי נוסעת הרבה, וגם טיילתי כמה פעמים בהרים עם מדריכים בדווים, והשהות איתם במדבר היא באמת משהו מיוחד. ומרגש.
הם יודעים איזה מזג אוויר יהיה מחר, נכון. ואם הים יהיה גלי או שקט. והם מכירים את כל הרעשים של המדבר ואת החיות, ועושים את הלִבֶּה הנפלאה הזאת בתוך הגחלים של המדורה (והאמת שפעם אחת בתאילנד גם אני ניסיתי ויצא נהדר!). והם יודעים לאן ללכת גם כשהכל מסביב נראה אותו דבר.
אבל הם גם יודעים ממרחק היסטרי אם איזה טנדר שעצר שם הוא של בדווי אחר או של מצרי, ואם זה טויוטה או אוטו אחר. וכשהם רואים בלילה מישהו יורד מאיזה טנדר רחוק, הם גם יודעים מי זה ואיך קוראים לו (כנראה לפי הלבוש הדיסטינקטיבי – ג'לבייה לבנה, כפייה אדומה וסנדלי ג'וחא).
אז הוא אמר לי, כן, אלה שמעל גיל שלושים עדיין מכירים את המדבר, אבל הצעירים זה כבר משהו אחר. זה לא מעניין אותם.

אז נכון שבכל דור ודור אומרים שהולך ופוחת הדור; זה לא דבר חדש ותמיד מתרפקים על העבר. ובכל זאת הפעם יש לי הרגשה שזה שונה – שזה אמיתי. ונתקפתי עצב גדול: הרי כל גוף הידע העצום הזה, על הצמחים המעטים שיש שם, ובכל זאת – מה משמש למאכל ומה לא, ומה לתה ומה כדי לרפא; והציפורים; והים והדגים; והצאן, והגמלים והטיפול בהם; ואיפה יש מים; והשבטים, והדרכים, וההרים, ואיך בונים. וגרמי השמים והכוכבים. והקולות והסימנים. ועוד המון דברים שאני בכלל לא משערת. כל אזור והידע הייחודי שלו. הידע הזה לא נמצא בשום מקום – הוא לא כתוב בשום ספר, אבל אני ראיתי ילדים בני שש עשרה שכבר ידעו המון, ידעו איך לבשל בחושך על מדורה אוכל נורא טעים מכמעט כלום, וכמה הגמל יכול לסחוב וכמה מים נצטרך לשלושה ימים – כי אבא שלהם לימד אותם (מובן שלכל הידע העצום של הנשים לא נחשפתי, כי בתור תיירת אני חלק מהעולם של הגברים).
אז עכשיו, אם גם הבדווים של סיני לא ירצו ללמוד את זה כי קל יותר להתפרנס בדרכים אחרות, וירצו לשבת לראות סדרות מטופשות וסרטים אלימים מסוג ז' ותוכניות בידור ושירה בטלוויזיה – אז זהו, זה פשוט אבוד. הידע הזה ייעלם במצולות (במצולות הים האדום – מהעמוקים ביַמי תבל), ולא יישאר ממנו זכר. ובמקום ידע שלם ומושלם לסביבתו, ידע עדין ומורכב, ייחודי ומלא מיומנויות, יגדל עוד דור של ערסים בורים, סתם דור של פריפריה שיצטופף סביב מקורות פרנסה אומללים ובטח גם יילך לצבא.
כבר רואים את זה בכפרים שלהם: לפני עשרים שנה הם חיו בחושות כמעט על המים. עכשיו התיירות הרחיקה אותם לאחור, והממשלה אילצה אותם לבנות בבלוקים ולגדר את השטח כדי שיוכלו לתבוע עליו חזקה. ויש תובלה ומעבר מהיר של סחורות, והכל אפשר לקנות בכסף. התוצאה? במקום כפר קטן ונקי יש עכשיו כפרים גדולים יותר, מלאי זוהמה וסירחון, פסולת וגללים, כיעור, מפגעים וסכנות. במקום אורח חיים מסורתי, מושלם, עם שורשים והמשכיות, סתם עוד כפר נחשל ומדכא של עולם שלישי.
בתרבות שבה לא בנו אף פעם, שום יישוב קבע לא ייראה ויתפקד טוב אחרי עשרים שנה של טרנספורמציה כפויה. ועוד לא אמרנו מילה על החי והצומח, וגם לא נגיד, אבל נזכור שגם זה העולם שאנחנו חלק ממנו.
השלווה שבידיעה איך חיים, יחד עם ידע שהתגבש והשתכלל במשך אלפים רבים של שנים, יימחק באחת – ולטובת מה? לטובת איזו אשליה לא ברורה של מודל חיים אלק-מערבי, מודל שלמעשה עדיין מחפש את עצמו ומתחלף כל כמה שנים, שאין לו שום יכולת לשרוד בעולם ללא שכבות שמנות מדי של טכנולוגיה, ואין שום הוכחה – אולי אף להפך – שמי שדבק בו מאושר יותר.

קראתי וזה מאד נגע לי בלב,
את נוגעת כאן באחד הדברים שהכי מעסיקים אותי
כרגע לא יכולה לכתוב במפורט, אבל בטח ראית זאת משיחתנו הקצרה על אפריקה,
אשתדל לכתוב כאן בהמשך

כן, זה קשור גם לאפריקה. ותכף יבוא ההמשך (תכף = בין היום לעוד שבועיים...). חילקתי לשניים, אחרת לא הייתי מצליחה לכתוב את זה.

ידע שלם ומושלם לסביבתו, ידע עדין ומורכב, ייחודי ומלא מיומנויות,
השלווה שבידיעה איך חיים, יחד עם ידע שהתגבש והשתכלל במשך אלפים רבים של שנים, יימחק באחת – ולטובת מה?

ומה שמענין אותי זה - למה?
למה כ-ל העולם רוצה מהתרבות המערבית דוקא את הדברים הכי פחות מוצלחים שיש בה? אלה שכולנו כאן יודעים שהם לא מובילים לשום מקום טוב?
כמו שדגנית כתבה (אצלי בדף) - למה הילדים באפריקה מעשנים? ובגילים הרבה יותר צעירים מהילדים אצלנו?
איך דוקא ההיבטים הכי ג'יפה של הטכנולוגיה והכלכלה המערביות, דוקא הן המפתות את כל מי שחי את חייו לפני כן למשך תקופות ממש ממושכות, אלפי שנים בחלק מהמקומות, בהתאמה לסביבה?

אני לא קונה את התשובה שזה בגלל הטיפול הרפואי, ההשכלה וכל זה.
אלה באמת סיבות טובות. אני לא הייתי מוותרת על האפשרות לגדל 2 מתוך 2 הילדים שילדתי, בבריאות טובה שלהם ושלי.
ולא הייתי מוותרת על (הרבה מ) מה שלמדתי באמצעות יכולת הקריאה והכתיבה.
בכנות, לא חושבת שהייתי מוכנה גם לחזור לרמת החיים הכ"כ בסיסית שנראית נפלא כשמסתכלים עליה מבחוץ.
אבל לא הדברים האלה מופצים על חשבון הידע המושרש בכל אזור ואזור! מה שהילדים רוצים שם זה ממתקים, הנוער והמבוגרים - אלכוהול, וסדרות טלויזיה כמו שכתבת (לא ספציפית בסיני. נראה לי שזה בהמון מקומות).

ומה שיורד לטמיון הוא כ"כ עצום וכ"כ שביר.
ואז אנחנו צריכות ללכת לסדנאות כדי להמציא את הגלגל מחדש וללמוד לרוקן את דם הוסת - אולי סבתא רבא שלנו עוד עשתה את זה והיתה האחרונה, אבל סבתא שלנו לא רצתה או לא יכלה ללמוד ממנה, והופ, הידע נקבר.

וזה כל כך כל כך מתסכל.

(אני מרגישה שלא הצלחתי לכתוב ברור. אלה רק השפיצים של הקרחון של המחשבות שלי בנושא הזה. בתוך ים של רגשות סוערים.)

אני מרגישה שלא הצלחתי לכתוב ברור. אלה רק השפיצים של הקרחון של המחשבות שלי בנושא הזה. בתוך ים של רגשות סוערים.
כן, הצלחת לכתוב ברור. וברור שזה לא רק בסיני, אחרת לא היה כאן הרבה עניין לציבור. זה ממש אוניברסלי, לעזאזל, חובק עולם.
מה ששובר את הלב זה שהידע הזה מוכח -- הוא עובד, הוא עבד, יש לו תוקף, הוא התחדד והתחדד במשך מאות אלפי שנים, הוא עשיר ואין לו תחליף, ובמקום זה אנחנו מקבלים פיסות של כאילו נוחיות, של עצלות, אבל היא מובילה רק לעוד ועוד אי נחת ולעוד ועוד חיפושים. התרבות "המערבית" מוכרת לנו את הלוקש שהתשובות הטובות ביותר נמצאות אצלה, וכמו שאמרת, מבחינת הרפואה ודברים כאלה יש לה קבלות, ונכון שכל אישה בעולם השלישי רוצה דבר ראשון מכונת כביסה ומקרר, ובצדק. אבל בכל השאר זה כל כך לא נכון! כמו שאומרים בישמעאל, כל הזמן מחפשים איך כדאי לחיות: מחליפים דתות, מחליפים משטרים, מחליפים טכנולוגיות, מחליפים בגדים, אוכל, חינוך, תיאוריות מדעיות, מה לא.
נו, גם אני בלבלתי עניינים, אבל נראה לי שאנחנו מבינות אחת את השנייה

שליחה על ידי מי_מה* » 06 מאי 2009, 22:25

זה באמת שובר את הלב. לפחות הטכנולוגיה מאפשרת לנו לשוחח על זה.
(לא צינית. שיהיה ברור. )
<מימה לא משאירה מקום לאי הבנות אינטרנטיות>

אבודים (המשך)

בּוּרוּת

עכשיו, אחרי שאיבדנו כל כך הרבה ידע חשוב, מורכב, עשיר, עתיק ומוכח, עדיין נשארנו עם העולם שלנו, ואנחנו עדיין צריכים להסתדר בו איכשהו: ללבוש בגד לעורנו כשקר, לרפא תחלואים, לאכול, לבנות, אם לקחת כמה דוגמאות טריוויאליות.
אז נכון שכולנו משתמשים בחשמל או בטלפון ולא באמת יודעים איך הם עובדים, ואני לא אשכח את היום שבו רחצתי כלים בנהר הנרמדה שבמדינת מאדיה פרדש בהודו והבנתי לפתע את מלוא המשמעות של מים זורמים לאיכות חייה של אישה כפרית. בסדר.
אבל גם אם חושבים על עולם מודרני יחסית, כמה מלאכות יומיומיות ופשוטות כמעט נעלמו מן העולם בעשרות השנים האחרונות? משום מה עולות בדעתי קודם כל המלאכות ה"נשיות": תפירה, הטלאה, סריגה, רקמה, אריגה, קליעה. אבל גם בישול ואפייה, כביסה וניקיון, ותיקון כל מיני דברים בבית – יותר ויותר אנשים כבר לא יודעים לנסר, לצבוע, לקדוח – סתם לשים מדף על הקיר. ברור שאנחנו לא יודעים לתקן גג דולף, אבל רבים האנשים שכבר לא יודעים איך מדליקים מדורה. סתם מדורה, ואיך מכינים עליה תה. שלא לדבר על להיות מסוגלים לטפל בגינת נוי, על אחת כמה וכמה לגדל כמה ירקות ולהפוך את האדמה ולדעת מתי צריך לדשן אותה. טיפול בחיות היא מיומנות שנעלמה לגמרי מלבד אצל מי שעוסק בזה. היום אין לנו תרנגולות ולא עזים ולא פרות ואנחנו לא יוצאים לדוג. המרחק בינינו ובין האוכל שלנו וכל דבר אחר שיש לנו הוא עצום.

הצד השני של היעלמות הידע – או שאולי זה דווקא אותו צד – זה העובדה שהתרבות שלנו דווקא מעודדת אותנו להיות אידיוטים גמורים, חסרי כל כישרון, אנשים שלא יודעים לעשות שום דבר.
לכן אנחנו קונים את הרוב מוכן, מסוודר ועד בית, מעוגה עד תוכן למסיבה – הכל זה "רק להוסיף מים". ובעיקר, מוכרים לנו טונות של ספרי הדרכה, באמצעות הסלוגן האמריקאי "איך לעשות X בלי Y". איך לדעת בלי ללמוד. איך לכתוב בלי לקרוא. איך להכין אוכל בלי לדעת לבשל ובלי להשקיע בזה זמן. איך להיות בריאים בלי להפסיק לאכול רע, לזוז מעט ולעשן. איך לרזות בלי לאכול פחות. איך להחזיק (מראית עין של) משק בית מתוקתק בלי להיות עקרת בית. איך לעשות כל מיני מלאכות יד שייצאו טוב בלי להתאמן עליהן כמה שנים. איך לגדל ילדים כשכל העולם בכאוס והאופנות משתנות כל עשר שנים. איך לעצב את הבית בלי שיהיה לך חוש לזה. אפילו איך לדבר עם אנשים ואיך להתנהג בחברה ולהיות מנומסים ואיך להסתדר עם בני הזוג שלנו ואיך לעשות סקס כבר אומרים לנו. ואנחנו קונים את זה, חבורה של טושטושים מבולבלים שכמותנו! בהרבה כסף, ועוד מאמינים שזו הדרך לדעת דברים. מחזיקים מעצמנו מלומדים, מעודכנים ובעניינים.

אין לנו הרבה ללמד את הילדים שלנו, לכן אנחנו שומרים עליהם שיילכו גם הם בדרכנו: אל תקפוץ, אל תרוץ, אל תטפס. תיזהר זה חד. אל תיקח את זה זה יישפך. אל תרים את זה זה כבד. אל תתקרב זה חם. לא נותנים להם לעשות שום דבר משמעותי כדי שלא ילכלכו וכי זה לוקח יותר זמן, וכבר אין להם המון מקומות להתרוצץ חופשי. אחר כך מתפלאים שהם יושבים מול הטלוויזיה, זוללים ממתקים ומשמינים, ובגיל עשר בקושי יודעים למרוח גבינה על פרוסת לחם. הם ילדותיים, גמלוניים, מגושמים – לא מיומנים. וגם כאן, אנחנו מחזיקים מעצמנו אוהבי ילדים (בניגוד למעבידי ילדים) ומתקדמים, שומרים על הילדוּת שלהם – יותר נכון מקבעים חוסר בשלות נצחית. פלא שאחר כך, בגיל 14, הם כבר לא מעזים לנסות להכין לעצמם חביתה והטמיעו את העצלנות, הפאסיביות, את חוסר הרצון שלנו להזיז את התחת כדי שדברים יקרו? כמבוגרים, הם בהחלט יזדקקו לספרי הדרכה שילמדו אותם איך לעשות משהו שהיו אמורים להתחיל להתנסות בו משחר ילדותם.

אומרים שהעולם מתקדם, שרמת החיים עולה, שיש לנו יותר זמן ל"דברים שאנחנו באמת רוצים לעשות", שאנחנו עובדים פחות קשה. חלק מזה אולי נכון: הספרות מלאה תיאורים מעוררי פלצות על האכזריות של החיים החברתיים בכפר (מדנמרק עד בנגלדש).
מצד שני, מעניין – מה אנחנו עושים עם כל הזמן הזה שהתפנה לנו כי קנינו את הכל מוכן או כי יש מכונות שעושות את זה בשבילנו? האמת היא שאנחנו לא רוצים לעשות שום דבר – זה הרי נחשב לפסגת האושר – ובסך הכל עובדים עוד יותר קשה כדי לקנות עוד דברים מוכנים, או כדי לקנות בהון תועפות פולקלור "עבודת יד" – הדבר הזה שהאיכות שלו והזמן והמאמץ שהושקעו בו ניכרים למרחוק. האם אנחנו, שלא מסוגלים לאזן כד מים על ראשנו, שאין לנו כוח ללכת ברגל, שמתעייפים בקלות ותמיד רעבים וצמאים וקר לנו וחם לנו וכואב לנו, ותנועותינו מוגבלות ומסורבלות, האם אנחנו "מפותחים" יותר? לי נראה שאנחנו דווקא מידרדרים, הופכים ליצורים פרימיטיביים יותר: בּוּרים.

@}

בעיקר
אין לנו הרבה ללמד את הילדים שלנו, לכן אנחנו שומרים עליהם שיילכו גם הם בדרכנו:

מה אנחנו עושים עם כל הזמן הזה שהתפנה לנו
כותבים בבאופן?

<מצד אחד צינית, מצד שני את יודעת שאני מסכימה עם כל מה שכתבת>

אני פה וקראתי
עם האנחנו הזה אני לא כ"כ מזדהה - הרבה מהדברים האלה אני כן עושה, עשיתי או לומדת לעשות.
(לא הכל באופן אישי - מדורה הבנים מדליקים אצלנו)
ובית באמת עוד לא בניתי, ואני לא יודעת לחלוב
אבל הרבה מהדברים האחרים כן.

בקשר לעמידוּת את כנראה צודקת - עוד אף פעם לא הייתי רעבה באמת. גם הילדים לא. וההתמודדות שלהם עם חום, יתושים וכאלה - לא מי יודע מה.
אבל משתפרים. אני הייתי יותר מפונקת בילדותי, והתקשחתי עם השנים, כי היתה לי מוטיבציה.

ה{{}}אנחנו הזה הוא לא את ולא אני וגם לא כל מי שנמצא כאן. גם אני לא כזאת, יש לי ידיים טובות ואני בשלנית (אבל על הפנים באפייה) ושיפוצניקית וגננית ויודעת להיות בחוץ בשטח, והבן שלי בן שלוש וחצי חותך סלט ורוחץ כלים ובחיים לא הרחקנו אותו ממגירות. אבל זו התרבות שלנו, בסך הכול רובנו כאלה. כמה באופנים עדיין לא משנים את העולם.
חוץ מזה, אילו הייתי כותבת על איזה "הם" ערטילאי היו מאשימים אותי בהתנשאות, לא?

היטבת לכתוב.
מה אנחנו עושים עם כל הזמן הזה שהתפנה לנו כי קנינו את הכל מוכן או כי יש מכונות שעושות את זה בשבילנו?
יש מחקר יפה שמראה שההיפך הוא הנכון. ככל שיש יותר מכונות יש פחות זמן לעקרת הבית.
יש גם ספר יפה שאומר את זה: מומו.

האנחנו הזה הוא לא את ולא אני וגם לא כל מי שנמצא כאן
כשהייתי ילדה השתעשעתי ברעיון לחזור בזמן עם כל מיני גאדג'טים מתקופתנו ולהדהים את הקדמונים בטריקים שוודאי ייחשבו לכישוף.
ואז די מהר הבנתי שיש בעיה: אין להם בכלל תשתית שתתמוך בכל זה, ואם משהו מתקלקל, אין לי מושג איך לתקן.
נגיד, אי אפשר להדהים אותם במכשירי חשמל (כי אין רשת חשמל או בטריות), ואין מה לעשות עם מכונית אחת בלי תחנת דלק, ואין אפילו איפה להחליק עם סקטים, ואפילו בתגליות הגדולות של ימינו אני לא יכולה להשוויץ כי אני לא מבינה אותן. בקיצור, העולם המלאכותי שלנו מותאם לנו לגמרי. ולגמרי לא מותאם לעולם כפי שהוא מטבעו. וכולנו די אידיוטים ולא מבינים אלפית ממה שעושים האנשים האחרים סביבנו.
זה היה די מאכזב, אבל פתח לי פתח ללימודי היסטוריה, כשהבנתי שאם אחזור בזמן איאלץ להתערות.
(למזלי ולמזלם, עדיין לא היתה לי הזדמנות לחזור בזמן (-;)

וכל זה בא לומר שאני דווקא מאוד ה{{}}אנחנו הזה שדיברת עליו. לא יודעת לעשות תיקוני חשמל, אין לי מושג איך עובדת מכונת כביסה, אני בקושי מפעילה מכונות בכלל וגם הידע שלי בפלאי המדע המודרני (ביולוגיה, מתמטיקה, פיזיקה ומה לא) קלוש עד אפסי.
אבל זה בסדר. כל אחד מנגן את הצליל שלו, וביחד יוצאת מנגינה.

קלמנ טינה{{}}, הזכרת לי סרט איטלקי שראיתי פעם (בעצם נדמה לי שראיתי רק חלק קטן ממנו) - מין פרודיה על "ינקי בחצר המלך ארתור", שבו שני איטלקים חוזרים אחורה בזמן ורוצים לעשות מכה באמצעות הידע הטכנולוגי העדיף שלהם... אבל אין להם.

אה, וזה מזכיר לי את הסרט הצרפתי המטורף "אורחים מטורפים". מגיעים איזה שניים מהמאה ה-11, נוחתים על איזה כביש, משתעלים מהסירחון באוויר, רואים איש שחור נוהג בדה-שבו ובטוחים שזו מרכבת השטן. וזו רק הסצינה הראשונה. מומלץ לכל חובבי הז'אנר, בספריות הווידיאו המובחרות.

הערב שהיה לכם אתמול? היה לנו היום

איזו באסה שאתם 4 חודשים לפנינו ועדיין לא עבר לכם...

תאמת, הערב היה ממש בסדר. כמו שראית הוא לא נורא התרגש מההגליה למרפסת (לטובת הקהל: הוגלה למרפסת לאחר שהתיישב על הגב של אחותו היושבת. מיד הוריד גרביים, טבל אותן במשפך, שפך קצת מים והתחיל למרוח בהם את השולחן ואת הרצפה); להפך, היה עסוק שם וזה קצת הזיז אותו מהמצברוח המעצבן ההוא. עשיתי להם אמבטיה ביחד -- שתי גיגיות נפרדות בתוך האמבטיה הגדולה, ובסוף עוד היה לנו זמן איכות לפני השינה וזכיתי לשיתוף בהרפתקאות מהגן ועוד כל מיני. אם הקטנה כבר ישנה ויש לי זמן רק בשבילו זה לגמרי משנה את התמונה. מה שעוד ועוד מחזק את ההבנה שלי שההצקות שלו לא נועדו להעניש אותי, אלא שהוא באמת לא מסוגל שלא להתנכל לה, אבל היא העניין.
ומה אומר לי המרגיזון פה למעלה? זה לא נגדך, זה בעדי. ממש האח הגדול פה. תרתי משמע.

חוץ מזה, אם כבר מדברים, היום נפל דבר. פתאום, תוך כדי שהוא מתארגן לו לשינה, ראיתי שהוא פתאום אוסף את הדיסקים שלו, מחזיר אותם לקופסאות ושם אותם בחזרה בארונית! הוא עשה את זה לגמרי מיוזמתו, אני לא אמרתי לו שום דבר. ליתר דיוק שמתי לב לזה כשניסיתי להאיץ בו שיבוא כבר למיטה: ישב לו שם מרוכז, עסוק, לגמרי מבין מה הוא עושה: הפריע לו שהם מפוזרים שם! ימות המשיח, בחיי.

שליחה על ידי מי_מה* » 12 מאי 2009, 21:58

הללויה.

ימות המשיח, בחיי
0-:

עוד לא גמרתי לדבר איתך על הנושא הקודם, אבל אני רואה שהדף שוטף לו הלאה בדרכו.
אני עוד חושבת על זה. (נו, לא חוכמה. חשבתי על זה גם קודם. אני חושבת על זה בהפסקות כל הזמן).

בסך הכול רובנו כאלה. כמה באופנים עדיין לא משנים את העולם.
אני חושבת שכן. את העולם שלנו עצמנו הם כן משנים.
זה גם שימור והעברה הלאה: מי שיודע עדיין איך מגדלים ירקות, יוכל ללמד את מי שירצה ללמוד כשיסתבר שזה ממש נחוץ. הידע הזה צבור באנשים, כפי שאמרת. וזה לא דורש דוקא הרבה אנשים, כי מישהו אחד שיודע משהו יכול ללמד מלא אנשים אחרים. מירב שרמן אחת כזו לימדה המוני נשים, ואלה יכולות להעביר הלאה לבנותיהם את מה שלמדו, והופ, הידע הזה נפוץ מחדש בעולם.

חוץ מזה, אילו הייתי כותבת על איזה "הם" ערטילאי היו מאשימים אותי בהתנשאות, לא?
לא יודעת. אותי זה בלבל, במיוחד שאת נראית לי רבת כישורים בתחום העשיה.

וגם כאן, אנחנו מחזיקים מעצמנו אוהבי ילדים (בניגוד למעבידי ילדים) ומתקדמים, שומרים על הילדוּת שלהם
זה גם כן נושא שאני חושבת עליו המון.

בואי נסכם שרוב העולם המערבי כזה, וזו מחלה של התרבות שלנו, ולא נזדקק לאנחנו והם. אנחנו משנים את העולם הקטן שלנו ובזה אני מאמינה בכל לבי; בעבר הייתי מעורבת בלא מעט מאבקים נגד הטחנות הגדולות, אבל למרבה הצער זה נשאר בתחום מצומצם ולא שינה את "המציאות" -- המציאות הגדולה, את המספרים הגדולים. זה מתקשר לי חזק גם לדף על הבשר שאנו אוכלים.
(לפני כמה זמן כתבתי פה על חוויה שהיתה לי בחוף הים, שבה באמת בידלתי את עצמי מהאנשים שישבו לידנו, והעזתי להיות שיפוטית ודי לסלוד מהם, ואחר כך באה מישהי והאשימה אותי בהתנשאות. אולי בצדק, אולי גם לא. זה מורכב ולא רוצה להיכנס לזה עכשיו)

בואי נסכם שרוב העולם המערבי כזה, וזו מחלה של התרבות שלנו, ולא נזדקק לאנחנו והם.
טוב.

תאמת, הערב היה ממש בסדר.
אה, אז אצלנו לא...
<לא נכנסת לפרטים>

אנדולוסיה ומארז אהבה, אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי את הדף המדהים הזה!
אתן

כותבות נהדר, כל אחת בתחומה!
עוד לא הספקתי הכל, אבל מעכשיו גם אני תושבת קבע. תודה!

מודות לך מקרב לב (אנדלוסיה היא הבלוגרית, אני רק המזכירה

)

זה מזכיר לי איזה סרט שראיתי פעם שבו היה אסור להחזיק ספרים אז כל מיני אנשים במחתרת למדו ספרים בעל פה, ועל ערש דווי לימדו אותם הלאה.
כן, רק שפה זה ידע שבדרך כלל אי אפשר כל כך להעביר אותו דרך ספרים. הרוב זה לא ידע מילולי.

אני ראיתי את זה במיוחד עם הלקטות: גם אם יש 4 מגדירי צמחים, את יוצאת לשטח ורואה ים ירוק ולא יודעת מה-חומעה-ומה-חבלבל. כמה סיבובים עם בדואית שעושה את זה כל החיים, והים הירוק מתחיל להתמיין לצמחים שונים. ועוד קצת התנסות ופשוט רואים את העולש בין המוני צמחים אחרים, למרות שלא בדיוק יודעים איך יודעים.
(מקוה שזה בסדר כאן, מארז)

הרוב זה לא ידע מילולי
הוא גם מילולי, אבל לא מופיע בשום ספר ואין לו משמעות בלי ההתנסות בשטח. בלי התנועה הנכונה של היד שקוטפת, בלי לדעת איזה חלק, איך באמת לזהות. וזה גם הרבה יותר עמוק מאשר כל ספרי ההדרכה של המלאכות המודרניות; זה ידע שאם הוא הולך לאיבוד, ניתק משהו בסיסי מאוד בקשר שלנו עם הפלנטה. ולא יחזור -- אין זמן לשחזר את זה. איזה חרא זה. (את באה ליום מיון, תגידי? יהיה נחמד להכיר)

ובעניין ספרי ההורות, נו, זה בדיוק אותו דבר. אני דווקא קניתי את אחד המייזליש האלה. זה ספר שמתורגם כל כך רע ועשוי כל כך מזעזע, ונוסף לכל התברר שההוצאה שלו יושבת באיזו התנחלות, כך שממש התעצבנתי. אבל גם זה לא עוזר כאשר מה שצריך זה ידע אמיתי בזמן אמת. נכון שאני קוראת ספרים וקוראת כאן וזה בהחלט נותן השראה, אבל זה לא פותר כל מיני עניינים ספציפיים, כשחסר לנו איזה know how ותיק, מבוסס, ובעיקר הביטחון להשתמש בו בלי להטיל ספק כל הזמן. כי לתוך הספקות האלה הילדים נכנסים כמו שהאוויר תמיד מוצא את החור הכי קטן בגלגל ויוצא ממנו...

הרהורי כפירה
איפה להתחיל? נתחיל בטוב. יש לי תינוקת מתוקה מדבש. נחמודת, טובת מזג, ספורטיבית: גם כשהיא מתה מעייפות היא בקושי מקטרת, תמיד מחייכת, סקרנית, פעלתנית, פטפטנית. באמת בונבון. ישנה טוב בלילות, אוכלת בשמחה ובתענוג, בריאה, חברותית וצחקנית.
אממה, מרוב צחקנות וערנות וסקרנות, השינה שלה זה ממש פרויקט.
עם הבן הגדול שלי, הייתי תמיד מאושרת שאם הוא עייף או משהו, ישר שולפים לו ציץ והוא נרדם, מנוחם ומאושר בכל מצב. זאתי? פייייי! אם היא לא ממש מורעבת אין מצב שהיא תינק סתם ככה, בחוץ, כשיש אקשן. אז חסל סדר סתם להרגיע, להוריד הילוך. מקסימום תעשה טובה תיתן סטרטר של כמה שלוקים ותלך לענייניה, ותשאיר אותי לנזול על הסביבה. לא – היא צריכה מיטה, שקט, רצוי חושך, ואמא ששוכבת לידה. גם במנשא לא ממש תינק, ועד שתירדם במנשא אמא כבר תוכר כנכה צה"ל או משהו.
ולהעביר אותה ישנה ממקום למקום? צ'או, תשכחי מזה. לא מהסלקל למיטה, לא מהמנשא לאוטו, לא לעגלה או ממנה, ובטח ובטח שלא על הידיים סתם ככה במעלה המדרגות. פיפס אחד והיא ערה.
טוב. אז נגיד שאנחנו בבית. היא מתעוררת, מבסוטה כדרכה, לפעמים כבר לא קוראת לי אפילו אלא יורדת מהמיטה (כבר יודעת לרדת הפוך!) ומתקדמת לאן שבא לה. אמא עוזבת הכל ובאה להיות אתה – נגיד לא בדיוק להיות אתה אבל לא לעבוד: כביסה, כלים, והקילומטראז' היומי בהחזרת עצמים למולדתם. ככה איזה שעתיים ומשהו, שבהן לא ממש מותר לי לצאת לה משדה הראייה ליותר מעשרים שניות, כי אז היא מיד פועה בקול האלט שלה. ואם אני עומדת באיזה מקום, היא נעמדת ומחזיקה לי ברגל, וגם אם אני יושבת על הרצפה, קרוב אליה, היא כמעט לא משחקת בעצמה אלא רק באה ומטפסת עלי -- מקדימה, מאחורה, מהצד.
ואז היא מתעייפת. מתחילה לנג'ס, לשפשף את העיניים. אני עוד מושכת קצת, וכשהיא ממש עייפה אנחנו שוב פורשות לחדר. שוכבות. אני שולפת, היא מסתערת. יאללה, יונקת, תוך כדי שורטת אותי בפנים, מכניסה לי ידיים לפה, לעיניים, מושכת לי במחרוזת, מועכת לי את האף, מושכת לי בשערות, ואני מקבלת הכל בהכנעה – רק שתישן כבר. ההיא מתנמנמת לה על הדרך, ואז – הופ! מאית שנייה של סלטה והיא על הבטן, כאילו הסתובבה כדי לישון אבל מיד מתחילה לעשת כלב עם הראש למטה, פעם-פעמיים עד שהיא מעירה את עצמה לגמרי. טוב, נגיד שזה פיפי. עשינו פיפי. הילדה ערנית חלאס. אי אפשר לעשות שום דבר אחר כי היא כבר עייפה ומצוברחת, אבל לישון היא לא רוצה. עוד חצי שעה, היא מטפסת עלי, מתעייפת עוד, אני מנסה שוב. ההיא נעתרת, אבל פתאום קולטת בזווית העין איזו שפופרת של משהו, או איזו כוס, או ספר, או לא משנה מה, וחייבת לחקור את הנושא. ככה פעמיים שלוש. עברה שעה ורבע שבהן לא עשיתי כלום, רק הייתי בפוזת בואי לישון, הרי היית עייפה. בסוף היא נרדמת. ועוד נרדמת. ועוד. והאברים מתחילים לצנוח, נעשים כבדים יותר, ובסוף מגיע הניתוק ואפילו עובד בשלום (אם כי יותר סביר שיש שניים-שלושה ניסיונות לפני שזה עובר בשקט). ואז אני מתחילה לבצע נסיגה הדרגתית, מזיזה יד, אחר כך רגל, והנה היא מתהפכת על הבטן וכבר ממש ישנה, אבל אז איזה אוטובוס עוצר מתחת לבית בחריקת בלמים, וחלאס – זה כבר הספיק לה. מרימה את הראש, מסתכלת סביב: בוקר טוב!
ככה פעמיים-שלוש ביום. וזהו, הלך היום!

עכשיו תגידו, זה כל ההנאה, להיות עם הילדים, לגדל אותם. נכון אולי. עובדה שלא בא לי לקחת אפילו ביביסיטר. אבל יש לי עבודה – ובניגוד למה שהולך כאן בזמן האחרון, אני דווקא אוהבת את העבודה שלי והיא חשובה לי ואני לא רוצה לוותר עליה, ואני יכולה לעשות אותה מהבית בזמנים שבא לי – אבל בכל זאת צריך בשביל זה זמן. לפחות קצת.
אז זהו, אני קצת משתגעת.
<ומה עשיתי עכשיו בזמן שהיה לי?>

<מזדהה>

האם בחוץ היא נרדמת טוב יותר? (ויש לך לפטופ?)

היא צריכה מיטה, שקט, רצוי חושך, ואמא ששוכבת לידה
ולהעביר אותה ישנה ממקום למקום? צ'או, תשכחי מזה. לא מהסלקל למיטה, לא מהמנשא לאוטו, לא לעגלה או ממנה, ובטח ובטח שלא על הידיים סתם ככה במעלה המדרגות. פיפס אחד והיא ערה.

טוב, יכולתי לצטט את הכל. חשבתי שאת מדברת על הבת שלי

אני מצאתי שיטה, לא הכי גאה בה, אבל עובדת יופי עד עכשיו (כבר שנתיים):
שנות יום - בעגלה. חורף, קיץ, סתיו, אביב - סיבובי 8 עם העגלה, על משטח שבונים בו, או סתם כביש קלוקל, עשה את העבודה.
זה מפתח תלות ומשחרר בעת ובעונה אחת.

_ולהעביר אותה ישנה ממקום למקום? צ'או, תשכחי מזה. לא מהסלקל למיטה, לא מהמנשא לאוטו, לא לעגלה או ממנה, ובטח ובטח שלא על הידיים סתם ככה במעלה המדרגות. פיפס אחד והיא ערה.
טוב, יכולתי לצטט את הכל. חשבתי שאת מדברת על הבת שלי_

ואז היא מתעייפת. מתחילה לנג'ס, לשפשף את העיניים. אני עוד מושכת קצת, וכשהיא ממש עייפה אנחנו שוב פורשות לחדר. שוכבות. אני שולפת, היא מסתערת. יאללה, יונקת, תוך כדי שורטת אותי בפנים, מכניסה לי ידיים לפה, לעיניים, מושכת לי במחרוזת, מועכת לי את האף, מושכת לי בשערות, ו

ואז – הופ! מאית שנייה של סלטה והיא על הבטן, כאילו הסתובבה כדי לישון אבל מיד מתחילה לעשת כלב עם הראש למטה, פעם-פעמיים עד שהיא מעירה את עצמה לגמרי. טוב, נגיד שזה פיפי. עשינו פיפי. הילדה ערנית חלאס. אי אפשר לעשות שום דבר אחר כי היא כבר עייפה ומצוברחת, אבל לישון היא לא רוצה. עוד חצי שעה, היא מטפסת עלי, מתעייפת עוד, אני מנסה שוב. ההיא נעתרת, אבל פתאום קולטת בזווית העין איזו שפופרת של משהו, או איזו כוס, או ספר, או לא משנה מה, וחייבת לחקור את הנושא

וואו, יש לנו תינוקות ממש דומות. חוץ מזה שלי אין מחרוזות, וחוץ מזה שיש לה מצב רוח טוב בד"כ גם שהיא עייפה... גם שלי אקטיבית, סקרנית, יונקת עושה את עצמה ישנה ו - טראח, מתהפכת ומתחילה לחגוג. אצלנו, בימים כאלה - אבא מרדים אותה הרבה יותר טוב ממני. ועכשיו, כשהתחלתי לעבוד ויש מטפלת ליומיים בשבוע - התינוקת ישנה הכי טוב שהיא ישנה בחודשים האחרונים, כי היא מצליחה להרדים אותה פעמיים ביום, ובשיא הקלות! זה כמעט לא קורה אצלנו, בטח לא כשאני מרדימה אותה... לדעתי, יש להן תוכנית מיוחדת ששמורה לאמא ולציצי. פדיחות.

אוי! נכון! אני זוכרת את זה! התינוקות שלי היו נרדמים בקלי קלות עם סבתא, מטפלת, ובגן (מה?! גן, כן, גן! אני סוג-של-פרולטריון, אני!). אבל איתי? - אווווווף! הנשמה יוצאת לי רטרואקטיבית רק מלהיזכר בזה!

לא לא, בחוץ אין מצב. לא נרדמת כמעט אף פעם, לא בעגלה ולא במנשא ולא באוטו, ולא במנשא באוטו, וגם אם כן -- לשינה קצרה ביותר. אם זה היה עובד כבר היה לי לפטופ. על אבא במנשא יכול לעבוד, אתי לא ממש. רק עכשיו דפקה תרגיל חדש: התעוררה בזעקות שבר, חלום רע, שיניים, לא יודעת. ינקה קצת והמשיכה לבכות. פיפי לא רוצה לעשות. בסוף נרגעה, חזרה לשכב, לא רוצה לינוק, רק מושכת לי בשערות, וכמה שהיא ישנה אם אני זזה שוב בוכה. בחיי שאפשר להשתגע.

איזה עצבים...

אני הגעתי למסקנה שחייבים להשקיע בהרדמות בלי ציצי. להתחיל עם הנקה ולמצוא דרך לעבור לטפיחות או משהו שעובד. הבעיה היא - שאמא היא היחידה שיש לה ציצי, כך שזה מסבך את כל העניינים, ומעצבן את התינוקת, וגם מסביר למה לאחרים כ"כ קל להרדים אותה. ועם זאת - כשאני מצליחה להרדים אותה (קורה יותר ויותר) זה בדרך כלל בלי ציצי בפה. צריך להשקיע בזה עבודה, אבל זה שווה את זה.

אחחח, זה מוציא לי את החשק מלהיות אמא.
אם בכלל יש לי תקופות שאני חושבת בחיוב על הנושא.

(זה, ועוד הרבה דברים שקראתי לאחרונה באתר

)

לדעתי זה לא כזה קשה. זה כותש נקודתית. אבל מכיוון שהיא השלישית, והיא ממש היום בת 10 חודשים ומוכיחה את זה שהזמן עובר מהר - אז זה חפיף. קצת קשה, קצת מתיש, זה עובר כ"כ מהר...

יוצא שפעם אחר פעם אני מוציאה פה שם רע לאמהוּת. דווקא אני, שהחדווה שבהורות קפצה עלי בלי שום הכנה ואני צללתי לתוכה בטבעיות ובאושר ורק לא הבנתי איך לא הבנתי את זה קודם. מה זה לא הבנתי -- דעות היו לי מכאן ועד להודעה חדשה בלי להבין כלום.
מה שלא אומר שאין רגעים. צדקה האנטילופה, ואני אהפוך את הסדר -- נקודתית זה כותש, אבל כללית מי ישורנו. וזה באמת עובר מהר, ואצלי שלישי כנראה לא, אז אדרבה ואדרבה...
<תגידו מה קרה כאן עם השועל>

היי תגידי מה עם הציקצוקים?
(פתאום נזכרתי ,בגלל התיאור של השינה, שבעצם פעם היא ינקה לא טוב או משהו כזה)
גם הגדולה המצקצקת שלי ישנה נורא לא טוב בהתחלה. עד שהחלטתי לדלג על שנת בוקר ולתת לה לישון רק בצהריים. ניסית משהו כזה?
נגיד כל הבוקר לעייף בפעילות ורק אז ללכת לישון?

לפני כמה שבועות גיליתי טריק סודי להרדמת תינוקות סרבניות.
<שוקלת לגלות לך>

ובנוגע להעברה מהסלקל או העגלה - מה קרה, שתישן בסלקל בתוך הבית 0-: . ממילא היא תתעורר מתישהו ותעבירו אותה למיטה אז, לא?

קלמנ טינה{{}}, אני לא רוצה לקלקל למארז, אבל השתגעת לגלות? את יושבת על מכרה זהב!

אבל השתגעת לגלות? את יושבת על מכרה זהב!
רגע, רגע, מה זה... ככה שומרים על סודות? מה איתנו, אמהות ישראל האחרות???

ככה שומרים על סודות? מה איתנו, אמהות ישראל האחרות???
אהם אהם. אני רק רוצה שירשם בפרוטוקול שאני הראשונה שהצביעה על כך שיש לך סטרט-אפ ביד. דברי איתי אחורי זה, על אחוזים.

מוכנה לשלם כל סכום תמורת הפטנט. אם יעבוד -- אחוזים לאלטר.
<מארז עם תינוקת ששוב התחרטה ברגע האחרון>

בת כמה היא? לפי החשבון שלי לפחות שנה וחצי. חופשי אפשר לוותר על שנת בוקר לא?