באופן טבעי

יואו נקודות, אילו תמונות מהממות במובן הרחב והמבהיל משהו של המילה!
מצאת למי לשלוח תמונות של עדרי אנשים, רק מלראות את זה, אני חוטפת קלסטרופוביה.
ומה יש להם לסינים מגלגלי בריכה מתנפחים, ועוד בצפיפות הזאת. נראה לי שבמקרה הזה יש חשש חנק גדול יותר מסכנת טביעה. (-:
בכל אופן צילומים מדהימים.
גבירצ @}

התמונות באמת טובות, אבל כשקוראים את ההסברים מתחתן נהיה לא נוח...(בלשון המעטה) - המזרח מופצץ באנושות

גם אני עלייך. ביזו@}

מה שפעם היה מקור של בטחון, אהבה ושמחה - המשפחה שלי, הפך היום לנחל איתן של עצב.
אמא שלי בהיעדרה, אבא שלי בנוכחותו הנסוגה ומכמירת הלב.
מה שפעם במחשבה אחת היה מחזיר אותי לחיים היום במחשבה שומט אותי מהם.
רגעיי השמחים הם אלה שבהם אני לא מחזיקה את המשפחה שלי במחשבה והמחשבה על זה משיבה אותי אל העצב.
אני מתוכנתת טוב מטבעי, אני מחפשת את בכל מצב ובכל שלב את הדרך להרמוניה, גם בבית החולים, גם על קברה של אמי,
אני רואה איך כל מה שטוב בי ובחיים שלי בא מהם או ממה שהם אפשרו,
אני רואה את השמחה הקיומית של היותי, שלנצח תהיה קשורה בהם, ועכשיו, גם את הדק הצער הקיומי שהם מהווים.
לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת, שבהם הלכו לפניי מיליונים ועוד יעברו.
הפעם זה דוד גרוסמן (נופל מחוץ לזמן)

רק התשוקה נותרה
בי, כמו קללה,
כמחלה –
ללכת, עוד ללכת,
עוד –
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר, פסיעה
קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן,
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם.
כך לעמוד,
ואז, לאט,
ל ד ע ת,
להתמלא כולי
בַידיעה
כפי שהפצע מתמלא
בדם:
ככה הוא
היות אדם.

אני עוד לא מוצאת את המילים, אבל הן יגיעו.
בינתיים : @}

אויש פיצי. לאור השיחה האחרונה שלנו הדברים נראים ברזולוציה גבוהה ואני בכלל אוהבת פוקוס רך.
ואיך שאני כותבת את זה פתאום התדפקו לי על התודעה גם הדברים הטובים שסיפרת אז רק מזכירה לך שיש עוד טוב ושפע והזדמנויות ושאת אהובה ומחובקת.

לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת, שבהם הלכו לפניי מיליונים ועוד יעברו.
אבל כל הפסקה שכתבת ,שקדמה למשפט הזה, כ"כ יפה, כואבת ומדוייקת ש.. אבל כן ככה הוא היות אדם.
זכרונות וגעגועים. הלוואי ותמצא לך גם בהם נחמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


(וגם - נופל מחוץ לזמן הוא ספר נפלא, נורא ומבכיא עד מאוד.)

לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת
גבירה אהובה - את יודעת לברור ולבחור את המילים שיתארו ויבטאו בשמך את השבילים.
חיבוקים לימים כאלו וימים אחרים.

תודה חברות אוהבות ואהובות.
אני אכן בוחרת את המילים אם כי לרוב נדמה שהן בוררות ובוחרות מכל אלפי האנשים סביב אותי. גם אותי.
את "נופל מחוץ לזמן" (שכבר שמו הופך אותו לנפלא) לא קראתי אבל השורות שהבאתי לכאן מתוכו נתקלו בי 'ככה סתם' בסמטה צדדית...

אני זוכרת את אחד מכללי היסוד ששמעתי פעם לכתיבת תסריט: הסיפור של הסרט צריך להיות מגולם כולו כבר בסצנה הראשונה.
לפעמים כשמסתכלים לאחור על סרטים גאוניים, רואים את הפלא הזה שבו הכל היה מונח שם לפנינו, הראשית, האמצע והסוף כבר בסצנה הראשונה. זה מופלא בעיני.
אני אוהבת לראות את השלמות הזאת של שלם על סך חלקיו המתקלפים, כשכל חלק בפני עצמו מכיל את השלם, הוא השלם ואם תגרע מהשלם את השלם יוותר השלם
לפעמים אני רואה את זה בספרים וביצירות אמנות אחרות. היום ראיתי את זה בספר שפתחתי את כריכתו לראשונה ובדף הראשון שלו מצוטט משפט אחד בודד: "עיני העולם נשואות אל הבחירות המוניציפליות" (רוה"מ יצחק שמיר 1989) - מסוג הדברים המהודקים שמיד מבהירים לבנאדם לאיזה עולם הוא עומד להיכנס. (-:

ולגבי העצב והשמחה, הזכרונות והגעגועים: יש הרבה דברים טובים כל הזמן, ולמזלי הרב אני הופכת מתורגלת יותר ויותר לראות אותם בכל דבר.
אין אמנות קשה ומופלאה מהיכולת למצוץ מכל דבר את היופי שבו וכשזה מצליח, זה הנשגב בכבודו ובעצמו.
זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
וזה הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד או שמשמעותה היא קיומן של סתירות רבות ולא מיושבות יחד באותו העולם שסובב על צירו.
@}

תמיד אני משאירה את הדף שלך פתוח גם אחרי שגמרתי לקרוא בו. פשוט כי אני רוצה להישאר עוד קצת.
ונופל מחוץ לזמן הוא אכן נפלא ונורא באופן שקשה לעמוד עליו, אם כי עשית זאת זה עתה: ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.

הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד
זה מאוד קשה, בייחוד למי שמנסה בכוח לייצר אותה. ההבנה הזאת מרגיעה משהו. הכל בסדר גם ככה. לא צריך לנסות ליצור הרמוניה בכל מחיר כל הזמן.

זה מאוד קשה, בייחוד למי שמנסה בכוח לייצר אותה.
אני כזאת בת אדם, שנוטה לייצר אותה בכוח, שיוצאת מדעתה כשהיא נעדרת עד שאני ממציאה אותה.

ההבנה הזאת מרגיעה משהו. הכל בסדר גם ככה. לא צריך לנסות ליצור הרמוניה בכל מחיר כל הזמן.
כן. גם אני מרגישה ככה, כשאני באמת קולטת שלא מוכרחים ליישב את הכל. ושאני לא מוכרחה באמת לנסות להבין את כולם ואת הכל כל הזמן.
מבינה את זה, מפנימה (בד"כ כשאני אפוסת כוחות) וחוזרת לארגן את העולם, כי אחרת, בלעדיי הוא לא יצליח... D-:

תמיד אני משאירה את הדף שלך פתוח גם אחרי שגמרתי לקרוא בו. פשוט כי אני רוצה להישאר עוד קצת.
איזה כיף לי שאת נשארת עוד קצת. תודה @}

rL07]בשש בבוקר הדבר הזה היה מאוד מדויק 7wPZK0[/po]

לא נכנסתי לקישור מעבר לכך שראיתי שזה love end rockets - וואי וואי , מאיפה הבאת אותם פתאום?? שכחתי מהלהקה הזו בכלל. (לא הייתי מחוברת לאוזניות- מבטיחה להתחבר).
אך נכנסתי כדי לעדכן שהרגע סיימתי לראות את ארקדי דוכין ומיכה שטרית בסידרה "צמדים" , תענוג לראות אותם יוצרים, ממש תענוג, בא לי ללכת להופעה שלהם, ממש בא לי. איזו פתיחות, איזו אמת, איזו חשיפות - אהבתי!
ב - v.o.d, אם רואים ב - hot, אז תחת ערוץ 8, סדרות ישראליות, צמדים.
מומלץ!!
מה אני אגיד לך אהובתי, הדף שלך נהיה אתר בפני עצמו (-:

מרגש לקרוא אותך.

_זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית._
המורה שלי להתמקדות הזכירה את המושג- שלם נושא הפכים, לתיאור התובנה הזו, שבהתמקדות אפשר ממש לחוות אותה פיזית.

_זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
המורה שלי להתמקדות הזכירה את המושג- שלם נושא הפכים, לתיאור התובנה הזו, שבהתמקדות אפשר ממש לחוות אותה פיזית._
השראה.
לוקחת גם את זה איתי אל תוך השבת.
תודה

אני יודעת שהסאונד קצת כבד לתחילת שבוע ובכל זאת אני בוחרת לאמר לך שבוע טוב עם זה (דווקא בגלל המילים)
http://www.youtube.com/watch?v=4t5cWDb-AQA
@}

@} מזל טוב. תודה על המילים , על הנוכחות, על התובנות.
מאחלת לך הרבה אושר ושלווה ושמחה

גבירצתי המועדפת
סמס ופייסבוק זה לא מספיק
כאן הכל התחיל הרי.
שהקול הפנימי הצלול והשקט הילדי יהיו מנת חלקך
אינסוף אור ואהבה ללא תנאי
וחוויות ישר מהרקיע השביעי.
חיבוק גדול בשלל וריאציות הווירטואליה עד זה האמיתי @}

גבירצי אהובה,
יום הולדת שמח!!!! @}
שתהיה שנה נפלאה של עשייה
ושל מנוחה
של אהבה ושמחה
של נתינה וקבלה
וכן נזכה לעוד מהתובנות המופלאות שלך, אשה חכמה,
מתגעגעת,
לימונדה

י ו מ ו @} ל ד ת ש מ ח @}

גבירה נדיבה, חכמה, ואהובה, באתי לקשט לך גם את הדף (אחרי ששתינו לשוכרה בקיר ) ואיזה כיף לפגוש חברות.
כמה שמחתי לראות שמיסדת מסורת של חגיגה עם ים, שקט ושמחה פשוטה וצלולה- מרחיבת לב ונשמה. מאחלת שיהיה לך מקום שכזה מבפנים- משך כל השנה..
מתגעגעת

באיחור לא אופנתי (להגנתי אומר שלא ידעתי על התאריך הממוזל):
מזל טוב!!!
לכול הברכות שכתבו אחיות החמלה החכמות מצרפת מקום לברכה קטנה שלך שתכניסי לכיס של אלוהים לפני שהשנה החדשה מתחילה.
וגם @}

עלמות מתוקות ואהובות.
תודה על החיבוקים, הציורים (אמא של טוסיק, את יכולה לעשות מזה קריירה!) והאהבה שלכן כאן ובכל פורמט אפשרי.
מזמן מזמן לא באתי לכאן וגם עכשיו השיבה ממולדת הצזיקי החזירה אותי ללוח זמנים עמוס במיוחד עם קורטוב של שקט בצבע טורקיז שנותר בי מכל הכחול הזה שספגתי.
מקווה שבקרוב אתפנה להרחיב.
בינתיים שולחת את געגועיי על פני הרשת ומפריחה את השאלה המתבקשת: מתי אנחנו נפגשות שוב?
@}@}@}

תודה על אתמול

גמני כאן להגיד מזל טוב לך, ומזל טוב לנו.
תודה על הנוכחות החמה,חכמה ומלאת הקשבת הלב שלך.
שתמצאי את האיזון בין הנתינה החוצה לבין ההקשבה לעצמך.
ושיפתחו שערים לשנה מבורכת.

שנה אחרי מותה של אמא שלי, משתפת גם כאן במחשבות על איך למות ולהישאר בחיים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא יודעת עד כמה את עוד נכנסת לפה ובכל זאת, זה הרגיש לי המקום הנכון להרכין ראש ביום מותו של לו ריד (מי היה מאמין - הם מתחילים ללכת - כל הגדולים...) ותוך כדי הרקנת הראש אני מקשרת פה לשיר, שלא ממש הכי מאפיין אותם -=velvet underground ואולי דווקא כן, נותן חלון הצצה לאופי הנסיוני, לנועזות ולחיפוש , לזיוף בשירה שהם הביאו לקדמת הבמה, (עוד הרבה לפני אביב גפן), שיר שאני אוהבת ושומעים בו גם את ניקו:

http://www.youtube.com/watch?v=[po]H5je eK0V1w[/po]
נשיקות ממני

הדבר המשמעותי האחרון שכתבתי במקום הזה היה זה, ביום הולדתי לפני שנתיים, שנה אחרי שאמא שלי פרשה כנפיים ועפה:

"אני זוכרת את אחד מכללי היסוד ששמעתי פעם לכתיבת תסריט: הסיפור של הסרט צריך להיות מגולם כולו כבר בסצנה הראשונה.
לפעמים כשמסתכלים לאחור על סרטים גאוניים, רואים את הפלא הזה שבו הכל היה מונח שם לפנינו, הראשית, האמצע והסוף כבר בסצנה הראשונה. זה מופלא בעיני.
אני אוהבת לראות את השלמות הזאת של שלם על סך חלקיו המתקלפים, כשכל חלק בפני עצמו מכיל את השלם, הוא השלם ואם תגרע מהשלם את השלם יוותר השלם
לפעמים אני רואה את זה בספרים וביצירות אמנות אחרות. היום ראיתי את זה בספר שפתחתי את כריכתו לראשונה ובדף הראשון שלו מצוטט משפט אחד בודד: "עיני העולם נשואות אל הבחירות המוניציפליות" (רוה"מ יצחק שמיר 1989) - מסוג הדברים המהודקים שמיד מבהירים לבנאדם לאיזה עולם הוא עומד להיכנס.

ולגבי העצב והשמחה, הזכרונות והגעגועים: יש הרבה דברים טובים כל הזמן, ולמזלי הרב אני הופכת מתורגלת יותר ויותר לראות אותם בכל דבר.
אין אמנות קשה ומופלאה מהיכולת למצוץ מכל דבר את היופי שבו וכשזה מצליח, זה הנשגב בכבודו ובעצמו.
זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
וזה הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד או שמשמעותה היא קיומן של סתירות רבות ולא מיושבות יחד באותו העולם שסובב על צירו."

והיום, שנתיים אחרי, ניהלתי שיחה עם שתיים מהכותבות והקוראות הוותיקות והמשובחות של האתר הזה, אודות האתר, והכתיבה השוקקת בו שנשכחה מאחור, כמו הצורך לבדוק, לראות, להיכתב.
כותבת דגולה אחת אמרה שהכינוי הזה (הגבירה בחום, שפעם אני והיא אחת היינו), כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש' ובעקבותיו מיד ישובו ויצוצו אל פני השטח שאר הכותבות הרדומות, בעלות הכינויים החלופיים הנסתרים, השיחות, ההומור הפרטי ומיליוני הקורים שחיברו בין כל הנפשות שפעלו פה.
אני הייתי סקפטית כשם שהייתי תמיד, אבל בניגוד לאיך שהייתי תמיד, היותי סקפטית היום נוטה יותר להוביל אותי לפעולה מאשר לאי פעולה והחלטתי לעשות ניסוי. (-:
מה יש לי לומר? המון וכלום ממש. אבל אני יודעת שבעבר כבר היה לי לומר שום דבר שהפך לדבר, ככה יש מאין, שהתרחש והתממש לכדי משהו כאן בדף, רק מתוך התנועה והרחשים ואנחות הצער והשמחה של הנוכחות בו.
אז הנה אני עושה ניסיון: חת', חתשתיים... בודקת עם הבוהן את המים, חוזרת לבקר בשכונה, אולי מי מהשכנים יצוץ באחד החלונות. (-:

כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש'
בדיוק כך (-: כל כך התחמם לבי לראות את שמך בדף ובמה חדש שאצתי רצתי לפה להגיד: חזרת ברוכה השווה

לגמרי במקרה גמני כאן טוב נו, רק חצי במקרה. אוהבת אותך מאד- כאן שם ובכל מקום.

אז ב מ ק ר ה נכנסתי לכאן ומיד כשראיתי את שמך זה היה הדף היחיד (בינתיים) שנכנסתי. כבר לא מרגישה כאן בבית, אחרי כמה שנים בהם גרתי כאן ושאבתי רבות- כולל חברות שצועדות איתי בפנים גלויות בספר הפנים. כמו שנכנסתי היום יכולתי גם שלא להיכנס... אז את תקראי לזה קארמה ואני השגחה פרטית, אבל הי, היקום קורץ אלינו, שלא נחייך אליו חזרה?
חיבוק

אני קראתי אותך דווקא בתקופת ההיעדרות (התחלתי מחיפוש על יוגה והמשכתי כי את כותבת יפה ומעניין) ושמחה לראות אותך שוב כאן.

ועוד משו:
כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש'
לגמרי!! קצת מוזר, לאור העובדה ש.

@}

היי היי לכל הפנים המוכרות, המחופשות והחדשות. איזה כיף שבאתן!

בשמת א
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חזרתי, אני מרגישה יותר כאילו חזרתי לעיר נעוריי שרוב חבריי ומכריי עזבו ואני משוטטת בה קצת כמו בעיר רפאים ומסמנת לעצמי מקומות וציוני דרך.
כמו להסתובב במקום שיש בו את העבר שלי ואין בו הווה. מראש נכנסתי לכאן כי עניין אותי לבחון שוב את המקום הזה והכתיבה המיוחדת שלי שהיתה שמורה רק לו. האם היא יכולה עדיין להתקיים? האם יש לה (לכתיבה הזאת) ולי מקום? ימים יגידו...
איזה כיף בינתיים לקבל

ג'סיקה - איזה מזל ש ב מ ק ר ה שתינו הגענו (-:
סגו לה - אנחנו נקרוץ ליקום ועוד איך! (-;
אוליב, מעניין מה שכתבת, נדמה היה לי שאיש לא הסתובב כאן שנים. תודה.
ותודה מתחדשת ו קור את - כיף להיפגש כאן, תודה על הנוכחות והפרחים.
@}

איך הפך הדיבור על הצ'קרות לכל כך רחוק ממה שהן במקור
העובדה ששרירים בעצם לא יכולים להימתח, רק להרפות
תנועת האנשים פנימה אל חיי, מה גורם להם לבוא?
תנועת האנשים החוצה מחיי, למה הם הולכים?
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי

הדברים שמעסיקים אותי היום בשעה 12:12.
@}

אח, תמשיכי בקו הזה עוד

או, שלום גיברת (בחום)
איזה כיף לראותך גם פה.

אני הייתי סקפטית כשם שהייתי תמיד, אבל בניגוד לאיך שהייתי תמיד, היותי סקפטית היום נוטה יותר להוביל אותי לפעולה מאשר לאי פעולה והחלטתי לעשות ניסוי.
עוד באיירופה היינו סקפטיים...

אח, תמשיכי בקו הזה עוד
בשמת א אני עוד לא יודעת בדיוק מהו הקו הזה או אם יש לי קו בכלל, אבל בדיוק בשביל לבדוק את זה אני כאן. (-:

עירית לוי גיברת בחום זה ממש הכי דודה ברוניה שיש (ואני בכלל עוד מסתובבת לאחור לראות על מי מדברים כשמישהו אומר לי גברת...)

עוד באיירופה היינו סקפטיים...
היינו, ועוד נהיה בעזרת השם. לא ייקחו לנו את הסקפטיות.

עוד באיירופה היתה אחת גיברת ברוניה.

הדברים שמעסיקים אותי היום
זה הקו.
לדבר עליהם.
פה.
ולהרחיב.

"תנועת האנשים פנימה אל חיי, מה גורם להם לבוא?
תנועת האנשים החוצה מחיי, למה הם הולכים?
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי"
מעניין.

הדברים שמעסיקים אותי היום בשעה 12:12.
כי את הדיון הזה התחלת ב 17:17
קארמה
יקום
והשגחה פרטית
רקומרת

איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי
נוגע.
קודם נכנסתי לדף שלא הכרתי, שהעציב אותי קצת, (מן הסתם בגלל מצב הצבירה הנוכחי אחרי יום ארוך בעבודה והשעה המאוחרת).
דף בשם "פעם הייתי".
המשפט הזה שלך מתחבר לי.
עייפה מכדי להסביר למה, אבל יש לי הרגשה שממילא תביני.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה צירוף מקרים... קוסמי (:
בשנתיים האחרונות נכנסתי לפה פעמים ספורות בלבד (על יד אחת ספורות) ובימים האחרונים מרגישה דחף לכתוב וגעגוע דווקא למקום הזה.
היום נכנסתי מהססת... ומצאתי אותך )

הו, גם לימונדה!!!

הו, גם לימונדה!!!
הוואו!! (-:
יושבת וכותבת ב 14:55. לא ב- 22:22, לא ב -15:15, לא ב- 12:34.
אלא ב 14:56, אופס 57. השעה שבה היקום לא קורץ ואף אחד לא משגיח. האמנם?
כשדברים נראים הרמוניים במיוחד, וצירופי המספרים והמקרים נראים הגיוניים, אנחנו מרגישים שיש סדר בעולם ושלנו באופן פרטי יש חלק בו.
אבל כשיש כאוס ובלבול, סופות טורפות וקרקעות נשמטות, נדמה שאף אחד לא משגיח והמקום שלנו, החלקיק הזעיר בזמן שאנחנו לא שייך לשום דבר, לאף אחד.
אולי יש סיבה ואולי אין סיבה. אולי העולם מלא ב12:12 ו-17:17 וגם ב-00:24 וב-11:38 ובשעה הידועה לשמצה 04:15 - ואין בהן כלום ויש בהן הקריצה המיוחדת להן,
והחן הספציפי שיש בעולם עכשיו 15:06.

ותודה שאתן כאן מכוונות ומאותתות מה מעניין, מה נוגע מה חשוב.
תראו, איך ככה ביום וחצי נוצר משהו שהוא מפה, שהוא בן המקום והוא שלי והוא של מי שכותבת, כל אחת מוסיפה בתורה קו בציור, ואף אחת לא יודעת מה בעצם רוצה להיאמר ובכל זאת, נדמה שאנחנו מבינות.

ולעניין אחר,
ידיד שלי פיתח שיטת טיפול והזמין אותי להתנסות בה.
הוא מנסה את השיטה שלו עלי
ואני מלמדת יוגה.
את אשתו.
הגיוני.
דיברנו על כעס
התבקשתי להיזכר באירועים שכשקרו הרגשתי כעס.
הוא שאל: מותר לך לכעוס?
בפליאה עניתי: לא בטוח.
בסוף אמר: יכול להיות שתרגישי כעס בימים הקרובים.
אמרתי: נהדר, יש למה לחכות.

גבירה אהובה,
מפליא ומרגש היה לראות את שמך במה חדש.
הרגיש כמו דרישת שלום מעצמי..
מתקופה שהמחשבות שלך נכחו הרבה במחשבות שלי.
כיף לקרוא אותך שוב.
וגם ריגשת אותי מאוד עם זה:
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי.

_בסוף אמר: יכול להיות שתרגישי כעס בימים הקרובים.
אמרתי: נהדר, יש למה לחכות._
הצחקת אותי בקול רם D-:

קרן שמש מאוחרת
יאא... איזה יופי שאת כאן!
הרגיש כמו דרישת שלום מעצמי..
זה כל כך נכון. חידדת לי משהו לגבי געגוע ופגישות עם מישהו מהעבר, זה תמיד גם דרישת שלום מעצמנו לטוב ולרע... לא?

הצחקת אותי בקול רם
בשמת א , עדיף בהרבה מלהכעיס אותך בקול רם

איזה כיף שחזרת. לכאן, ולכתוב כאן.
קראתי אז וקוראת גם עכשיו.

הנקודה שבה אני סומכת על עצמי

אם חושבים על זה, הרי את כל הדברים שאי פעם הפחידו אותי, שחששתי מהם, שנרתעתי, שפחדתי שאין לי יכולת לעמוד בהם או לצלוח אותם - את כולם עברתי בשלום.
ואפילו בהצלחה יתרה, כיוון שאני יושבת פה, נושמת, מתפקדת מצוין, לאורך הדרך למדתי הרבה דברים ופיתחתי ומיומנויות.
האם העובדה שאני יודעת בוודאות שאני יכולה ושאהיה בסדר גמור מאפשרת לי לסמוך על עצמי? - מה פתאום.
כי הגוף זוכר אחרת ולא משנה לו שאלף פעם עברנו ביחד את הדרך וצלחנו אותה והצלחנו בה, הוא נרתע כל פעם מחדש.
אז מה מרפא את הזיכרון של הגוף? מה הופך את הידיעה שאני אהיה בסדר גמור לתחושה שאני אהיה בסדר גמור?
ואיפה הרגע הזה המדויק שבו הגוף מאותת לראש "אנחנו בסדר" ולא הראש מאותת לגוף?
מסקנות ביניים: לרוב תרגול יוגה יוצר בשבילי את ההרגשה בגוף שהוא בסדר, שאני בסדר שהדברים כולם בסדר, גם מה שלא בסדר הוא חלק מהבסדר הגדול של העולם שלי ושל העולם בכלל.
זה מן מעגל קסמים שבו הגוף באמת הופך יותר בסדר מבחינת כל המערכות שלו והמבט הפנימי בתוכו מתמקד בדברים אחרים והופך את ההרגשה הפנימית לבסדר.
האם בעקבות זה אני בהכרח יותר סומכת על עצמי בדברים שמרתיעים אותי? לפעמים כן, ונדמה לי שגם כשלא, משהו בחוויה של לא לסמוך על עצמי הופך בסדר גם הוא.

(זהו, כיסיתי את המכסה השבועית של המילה בסדר) (-:

תודה. אני מרגישה עכשיו יותר בסדר
בדיוק בודקת בימים אלו את הנקודה שבה אני סומכת על עצמי.
מוצאת שלפעמים הדבר הראשון וההכרחי הוא לזכור שיש בכלל נקודה כזו p-:

עוד דברים שעוזרים לי להרגיש שהכל בסדר- מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע, התמקדות (שמאפשרת את זה- משהו בחוויה של לא לסמוך על עצמי הופך בסדר גם הוא ).

(קוראת אותך )

עוד דברים שעוזרים לי להרגיש שהכל בסדר - מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע
צ'י קונג, תרגילי נשימה ודמיון מודרך...

תרגילי נשימה ודמיון מודרך...
כמובן שכל אלה הם חלק בלתי נפרד מתרגול יוגה. (-:
ובאופן כללי מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע_ , _צ'י קונג, תרגילי נשימה ודמיון מודרך... הן פעולות שיוצרות תנועה הן פיזית והן אנרגטית ומסיתות את התודעה מהתהליך המחשבתי אל המציאות הקיומית: הגוף, הנשימה, והתנודות השונות בתוכם.

בדיוק בודקת בימים אלו את הנקודה שבה אני סומכת על עצמי.
כמה לא מפתיע... @}
מוצאת שלפעמים הדבר הראשון וההכרחי הוא לזכור שיש בכלל נקודה כזו
אני חושבת שרוב הזמן זוכרים שיש נקודה כזאת כי אנחנו לא מתהלכים כל היום בתחושה של חוסר ביטחון עצמי לגבי הכל: נקיון הבית, נסיעה ברכב, בישול וכ' וכ' - אנחנו יודעים שנהיה בסדר ומרגישים בסדר.
רק שיש מצבים שפתאום מערערים את תחושת הביטחון הבסיסית הזאת, מהווים טריגרים לזכרונות ששמורים בגוף לעלות ולוחצים אוטומטית על כפתורים שמפעילים אותנו.
לכן הרשימה המכובדת שנאספה כאן למעלה באדיבותכן, עוזרת לפוגג את ההשפעה של אותם כפתורים לחוצים עלינו ועם התרגול ליצור טריגרים חדשים שלוחצים על כפתורים אחרים אוטומטית ומחזירים את המערכת לאיזון. (-:
כמובן שיש עוד שיטות, דרכים וטכניקות שעוזרות לשחרר זכרונות ואמונות החוצה ולשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לחיים...