האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
גוגוס - הדף שלך מעורר בי מחשבות. אני שמה לב שאני בן אדם של אמצע, למשל - יחסית אליך שאת יותר קצוות. אני אסביר - לי אין בכלל בולמוסים והתמכרויות גדולות, וכן יש לי חיבור חזק לאוכל שעושה לי טוב או לא. אבל - אין בכלל את הרזולוציה שלך לשים לב לפרטים הקטנים של השפעה של מזון (אורגני/ לא אורגני. מבושל / לא מבושל וכד'). כלומר - אצלי האבחנה היא בין סוכג של אוכל שטוב לי או לא (וזה יכול להיות גם גבינת קממבר או כל דבר שלא נחשב לבריא), ואין לי בעיה של כמויות. אבל אני חושבת שלרמת האבחנה שאת וניצן (למשל) מגיעות אליה - אפשר רק ממקום מאוד נקי של תזונה מאוד נקיה (למשל כל התזונה החיה). זה מאוד מעניין בעיניי, וגם עושה חשק להרגיש ברזולוציות כאלה. אבל אני רק מדמיינת להתקיים על כל כך הרבה ירוקת ופירות וישר נהיית רעבה
אז אני רוצה לעודד, שהנפילות האלה כנראה באות ממקום מאוד רגיש, שצד אחד שלו זו חולשה גדולה שמתפרצת מפעם לפעם (וניצן תיארה ממש מעולה את האלמנט הפיזי של התמכרות), אבל הצד השני זה היכולת להיות רגישה לניו-אנסים של תזונה, שאנשים כמוני (ואני באמת נחשבת לאוכלת בריא ומודע) ממש לא בכיוון.
אז תתחזקי. הרגישות הזאת היא נתון קבוע. ורוב הזמן האחרון היא שירתה אותך מצוין. אני בעד לא לכעוס עליה כשיש נפילות, אלא להמשיך לחזק את הצד שיודע לתעל את זה טוב.
וספרי עוד קצת - איך אפשר לאכול ככה ולא להישאר רעבים? ומה קורה למשל אם לא בא לאכול -המון ירקות, פירות, אגוזים - מה עושים אז? (בלי לחץ רק כשבא לך לפרט ולכתוב)
יקרות, תודה לכן. לכולכן.
אני ביום עמוס עד כמעט קריסה. במקביל אני אוכלת היטב ומנסה להכניס את עצמי בחזרה למצב התודעתי השמח שהייתי בו ביחס לגלוטן.
מיכל, תודה על המילים החמות. שאבתי מהן כוח.
ניצן, מבחינתי התמוטטות הקונספציה היא התמוטטות המחשבה שאני יכולה לגלוש לי רק פעם אחת ולשרוד. אתמול מיציתי את האפשרות הראשונה שהצגת ונפלתי נפילה חופשית במודעות (בגלל זה גם צחקתי ולא רק כעסתי) ואת השנייה התחלתי היום.
בשמת, תודה לך על ברור שאת יכולה להעיף את הציסטה. . קראתי את הקול הברור הזה ופתאום גם אני חשבתי שאני יכולה. הבעיה היא שמשהו בסוג הזה של החולי מפחיד אותי יותר מאחרים. אני מתבוננת בזה כמו באפשרות שאני יכולה להעיף פתאום אצבע שלי. זה בשר מבשרי כבר. וזה מפחיד אותי. מפחיד גם שזה נמצא במקום שאני לא יכולה לראות ולא יכולה לגעת וצריכה אשת מקצוע שתגיד לי אם זה שם או לא ובאיזה גודל. משהו בחולי הזה גוזל ממני שליטה וזה קשה לי מאוד. אני צריכה להזכיר לעצמי שהחלק החשוב עדיין בשליטתי אבל התזכורת הזו באה מהראש ולכן היא פחות יעילה. כשקראתי אותך פתאום לרגע הרגשתי את זה מהלב.
גוונים, תודה לך. אני עכשיו בסדר. נרגעתי וקמתי על הרגליים. אני מוטרדת כי גם אתמול הרגשתי ככה בבוקר ואז זה בא לי בהפוכה בערב כשהעצבים שלי היו ברמות שכבר הרבה זמן לא הכרתי ולא היה שם אף אחד שישגיח עלי והכל התערפל לי די בבת אחת. אני מקווה לא למצוא את עצמי שם גם היום.
זה מוזר אבל אני מרגישה שהנפילה אתמול ישבה על כזה כעס גדול, שהיא במידה מסוימת גם דחפה אותו לקצה אבל גם זרקה אותו מהצוק.
וואו, במבי, באת לי טוב. אחרי שהתייחסתי לכל המילים החמות מעליך משהו בי נרגע מאוד וממש מתאים לי לחזור לפוקוס שאת מציעה.
קודם כל, בא לי להגיד משהו על קצוות ועל הדרך אליהם.
יש אצלי פער משונה בין הרמה הרגשית לבין הפיזית. פיזית ומעשית אני אדם של קצוות. אבל רגשית, יש בי כהות מסוימת. אני רוצה ומסוגלת ללכת לקצוות הרגשיים רק עד גבול מסוים. הוא רחוק מאוד יחסית להרבה אנשים שאני מכירה אבל הוא עדיין גבול. אחרי הלידה הראשונה שלי הבנתי מהר מאוד מה תפקידם של ילדים בחיי. הם מציעים את האפשרות ללכת לקצוות הרגשיים. הבנתי שאם אני לא הוכלת לקצוות הרגשיים אני מתחמקת מהמון רע ומדכא ומכעיס אבל אני גם מתחמקת מסוג מסוים של טוב ושל עונג שלי אישית אין שום אפשרות להגיע אליו בדרך אחרת.
ובחרתי בזה. בחרתי בזה באופן הכי מודע בעולם ואני עדיין במסע לשם.
ובשבילי, הבחירה בתזונה החיה והטבעונית היא בחירה מאוד דומה. היא פותחת לי פתח להיכרות עם הגוף שלי אישית פשוט לא תהיה בשום דרך אחרת. לא האמנתי שדברים כאלה בכלל קיימים אבל הם הגיעו. אחד אחרי השני, והיום אני לא יכולה לחיות אחרת.
אות צודקת לגמרי, זו נקודת כוח. נקודת עוצמה שלי ביחס לעצמי. ותודה לך מעומק הלב שהזכרת לי שאפשר להתבונן בדברים גם ככה.
איך נראים החיים שלי?
לא נשארים רעבים אף פעם משתי סיבות: 1) מוותרים על התבנית של ארוחות ולכן אוכלים בכל פעם שמתעורר רעב, גם בהפרשים של חצי שעה אם צריך. תאמיני לי שעם כל הנוקשות שלי, לוותר על התבנית של ארוחות זה כמעט בלתי נתפש. ובכל זאת זה אחד השחרורים הכי גדולים שחוויתי. ממש חיים חדשים. אנטיתזה מוחלטת לצורת החיים שבה גדלתי. 2) מאחר והאוכל לא דורש שום הכנה וזמין תמיד אין סיבה לפתח רעב. פשוט ניגשים לקערת הפירות הגדולה ושולפים מה שבא ואז עוד אחד ועוד אחד עד ששבעים.
דווקא בחיים הקודמים שלי הייתי פעמים רבות רעבה כי תפוז או בננה או פלפל לא היו אופציה מבחינתי. ואם לא היה לי חשק להכין משהו או שלא הגיע זמן הארוחה פשוט הייתי רעבה. האמת, לרוב לא הייתי רעבה כי כמה אפשר להיות רעבים? פתרתי את זה בדברים גרועים ולא מזינים. היום זה לא קורה לי בכלל.
לגבי מה קורה כשלא בא? מאחר ואין ארוחות אז השאלה הזו היא מאוד קטנה ונקודתית, כמעט ניואנסית. אני בכלל לא שואלת את עצמי מה אני אוכל בזמן נתון. אני פשוט בוחרת, כמעט מבלי דעת, מה לאכול. ירק או פרי עם או בלי אגוזים וכו'. אני מרגישה קצת כמו חיה בטבע. ניגשת לאיפה שיש אוכל ובוחרת מתוך האוכל הקיים. אין אצלי אופציות אחרות ולרוב גם לא מעסיקות אותי אופציות אחרות כיוון שהן ממש מוגדרות אצלי תודעתית "לא אוכל" (=לוכל). כשאני אוכלת לחם או בפלה אני במצב תודעתי של מי שאוכל כאלה פלסטיק שרק במקרה מתעכל לו בגוף.
לקח לי המון זמן להגיע למצב הזה אבל אני מודה שאני כבר לא כל כך זוכרת איך זה היה קודם. כלומר, אני לא זוכרת את התהליך אז קשה לי להעיד עליו.
אח... היה טוב לכתוב את כל זה. את אלופה עם השאלה הזו, בחיי.
מה קורה למשל אם לא בא לאכול -המון ירקות, פירות, אגוזים - מה עושים אז?
רק כדי לחזור להיות אנושית - אז מזייפים. אוכלים במסעדה משהו שונה מהתפריט, מבשלים משהו, מנשנשים מהצלחת של הילדים וכו'.
אבל תפישתית זה שייך לחיים אחרים ונתפש כלא רצוי. זה נתפש כחריג ולא כנורמה. בתקופות טובות חריג זה 5% מהזמן וברעות זה 60% מהזמן. תמיד יותר מ 50, ובשבילי זה מה שחשוב.
תודה! גם כיף לי שבאתי לך טוב, וגם מעניין לי מה שאת כותבת.
אצלי, רק מהמחשבה על לאכול רוב היום רצוף, נהיה לי בלגן של רעב-ושובע. אצלי אין זמנים קבועים לארוחות, אבל יהיה משהו שדומה לשלוש ארוחות ביום, כשאחת מהן גדולה יותר. ממש לא מסוגלת לדמיין את הנשנושיה המתמשכת הזאת. אבל זה נורא מעניין איך זה בא לך בטבעי ובטוב עכשיו.
אתמול היה לי מצוין. כמה נקודות רגישות אבל דילגתי מעליהן בקלילות יחסית.
גם היום. אני מרגישה את הבקשה של הגוף אבל לעת עתה מסרבת בנימוס.
במבי, אם להיות כנה, השינוי אצלי הוא יותר בראש מאשר ממש בסדר היום. לפעמים אני מחוץ לבית ורחוק מקערת הנשנושים. וגם בבית, אני ממש לא בנשנוש אינסופי. אני רק יודעת שאני יכולה להיות באחד כזה אם יעלה צורך והידיעה מספקת אותי.
גם אצלי אפשר לזהות פחות או יותר שתי ארוחות רציניות ביום ועוד שניים או שלושה נשנושים בין לבין.
את יודעת, יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מלאכול.
בנוסף, אני כן עושה חשבון. למשל, אם אני יוצאת מהבית להרבה זמן ומעדיפה להימנע מאכילה בחוץ אז אני אוכל בבית כמות שגדולה יותר מהרעב שלי באותו רגע.
בשורה התחתונה, מה שבא לי טבעי ובקלות עכשיו זו האפשרות יותר מאשר הביצוע. אין לי צורך אמיתי לנשנש כל היום. אפילו להפך, כשזה קורה אני מרגישה שאני מתעסקת יותר מדי באוכל ולרוב אני מזהה שזה בגלל שלא בא לי לעשות דברים דחופים אחרים ואני בעצם בורחת ממשהו.
אני סובבת כבר זמן רב סביב הצורך לטפל בשאר ההתמכרויות שלי, ובעיקר בהתמכרות לזמן מחשב.
זה בא על חשבון פעילות גופנית, עבודה שאני אוהבת, זמן עם הילדים ואפילו עם עצמי בשקט.
תוהה אם אפשר להיגמל מזה כמו שנגמלים מגלוטן או מסוכר. זה בהחלט משרת צרכים דומים.
אני אהרהר בזה ביומיים הקרובים ואולי אפרד מהבלוג לשבוע כדי לבדוק את התחושה.
אני מסוקרנת לבדוק עד כמה זה יהיה קשה וכמה זמן זה באמת יפנה לי.
גוגוס, מנסיון - אפשר.
בגלל שזה כלי שאני כל כך אוהבת ומשתמשת בו להרבה דברים, זה נורא "מפיל" אותי בדברים אחרים.
אבל בתקופות שאנחנו שבועות בלי מחשב, אני ממש פורחת, ואיזה רובד ערפל מורם מהעיניים שלי ואני רואה את המציאות יותר נקיה ונוכחת הרבה יותר.
בתקופות שאנחנו שבועות בלי מחשב, אני ממש פורחת, ואיזה רובד ערפל מורם מהעיניים שלי ואני רואה את המציאות יותר נקיה ונוכחת הרבה יותר.
כזה בדיוק אני רוצה. וככה בדיוק הרגשתי אחרי שחודש שלם אכלתי חיוני בלבד. בגלל זה התחברו לי לכאן הדברים.
אני מקווה שלא נעלבת ממני! אני בכלל לא דיברתי עליך (בהקשר של נשנוש מתמשך), אלא על עצמי - ש-לי לא טוב אכילה מפוזרת וזה משבש אותי. אני מדמיינת את זה ולא חושבת שזה טוב בשבילי. אבל ברור לי לגמרי שיש כלמיני סוגי אכילה ופיזור כמויות וזה כנראה גם תלוי בסוג המזון.
_גוגוס, מנסיון - אפשר.
בגלל שזה כלי שאני כל כך אוהבת ומשתמשת בו להרבה דברים, זה נורא "מפיל" אותי בדברים אחרים.
אבל בתקופות שאנחנו שבועות בלי מחשב, אני ממש פורחת, ואיזה רובד ערפל מורם מהעיניים שלי ואני רואה את המציאות יותר נקיה ונוכחת הרבה יותר._
בדיוק.
אני צריכה את המחשב לצרכים מקצועיים. זו הבעיה שלי.
ביום רביעי היה לנו יום עמוס. פשוט החזקתי את עצמי - ולא היה לי קשה כל כך - לא לפתוח מחשב בכלל.
ביום חמישי פתחתי, וכמובן נפלתי על כמה מיילים חשובים שזקוקים לטיפול בהול (טוב, טוב, כתבתי כבר מכתב לוועדה הכלל פקולטטית...).
היו לי כמה מחשבות על התזונה, והנה אני קולטת שהן מתחברות בדיוק עם המחשבות על התמכרות למחשב.
אנסה לשתף פה קצת, מנסה לכתוב קצר, אם לא ייצא מובן (אני לא טובה בלכתוב קצר ומובן, זה או או) בבקשה תשאלו.
אז ככה.
במשך כמה שנים הייתי ברמת תיפקוד 10- (ובמלים: מינוס עשר).
זה אומר, תשישות קשה, איחורים, דחיינות, כל מה שלא היה אף פעם "אני". לא הכרתי את עצמי בחולשה הקשה הזאת.
זה גם היה מלווה בתזונה מוגבלת עקב האלרגיות של התינוקות היונקים שלי.
התזונה המוגבלת הובילה לתזונה בריאה יותר, מפני שירדו כל המצרכים המעובדים, המתועשים, כל מה שהיו בו כימיקלים וכמובן עוגות וכו' בגלל מוצרי החלב.
אבל התזונה לא הוכתבה ע"י מה שהתאים לי אלא על ידי מה שפגע בתינוקות שלי.
לאט לאט התקדמתי ממינוס עשר לנגיד פלוס שתיים. עם המון עזרה.
כשיכולתי לאכול כל מה שרציתי, נעשה ברור שהלחם מפיל אותי.
עם זאת, ככל שאני מתחזקת כך אני רואה, שהזיופים בתזונה מפילים אותי פחות.
או, בהתבוננות אחרת - כשהכל הפיל אותי, והייתי מאוד מאוד חלשה, התרומה של כל דבר לחולשה מאוד בלטה. במיוחד התזונה.
עכשיו שאני מתחזקת משבוע לשבוע, התיפקוד כל כך משתפר, שאני פחות מרגישה בצורה ברורה את התרומה של התזונה הלא-לגמרי-מתאימה ואת התרומה של החלק ההתמכרותי למחשב, לחולשה.
עם זאת, ברור לי לגמרי שתיפקוד ממש מיטבי, להגיע לרמה פלוס עשר, יתבטא גם בזה שאני לא אבזבז זמן במחשב (כלומר, כן אעשה את העבודה, וכן אקדיש זמן קצר לבלות עם החברות בבאופן אבל באופן סביר, מוקצב, בלי לעבור את הגבול), ושאני אוכל את התזונה שמתאימה לי.
כשאני חלשה, אני לא מסוגלת לדאוג לעצמי לאכול את התזונה שטובה לי.
אני תלויה בעזרה מאחרים, בין אם זה האיש שמכין אוכל, ובין אם זה טייק אווי. לאלה יש המיגבלות שלהם. המסעדה לא תעשה לי את הסושי עם אורז מלא אורגני, אז יש שם אורז לבן S-: האיש הכין אטריות עם קציצות ברוטב עגבניות, גדול עליו להכין במיוחד בשבילי אורז למטרה הזאת.
כשאני אהיה מספיק חזקה, אני מניחה שאני בעצמי אצליח לעשות לעצמי ארוחה שמתאימה לי. כל עוד אני לא מספיק חזקה, ותלויה באחרים, אני נאלצת לאכול את מה שיש אף על פי שזה מפיל אותי.
רק כי החשבון הוא, שיותר מפיל אותי לא לאכול מאשר לאכול משהו לא מדוייק.
אז כרגע אני במאמץ להתחזק על חשבון השקעה בתזונה מדוייקת, ובלי דיאטת מחשב.
במבי, הצחקת אותי מאוד. תכף אני אנסה לאיית נכון היאלוות. לא הצליח לי. לא בלקסיקון שלי.
כתבתי לך בשעשוע מוחלט. מדהים אותי כל פעם מחדש איך האינטרנט לא מעביר את הטון של הכתיבה. יום אחד מישהו ימציא תוכנה עם בינה מלאכותית שתתקן את האיוולת הזו.
בשמת, הבנתי אותך מצוין. שואלת שאלה שלא הזמנת אבל בא לי - מכירה היטב את הנושא של מחסור באוכל מתאים בגלל הסיבות שפירטת. מה היה קורה אם במצב כזה היית אוכלת משהו שלא דורש הכנה כמו ירק או פרי?
מה היה קורה אם במצב כזה היית אוכלת משהו שלא דורש הכנה כמו ירק או פרי?
א. אני אוכלת פירות כל בוקר כבר 13 שנה. אבל לא רוצה פירות בשום שעה אחרת ביום.
ב. רוב הזמן לא כל כך רוצה ירקות. כן בצורת סלט. גם זה, לא תמיד. תלוי.
ג. האמת, הצחקת אותי. אנחנו מחזיקים את הירקות במקרר. כדי לאכול לדוגמא מלפפון (בחיי שכמעט אף פעם לא מתחשק לי) צריך ללכת למטבח, לפתוח את המקרר, להוציא אותו, לרחוץ אותו, לקטום את הקצוות שלו, ואז לאכול. בשבילי גם רצוי לפרוס אותו, אני לא אוהבת להחזיק מלפפון ולנגוס.
כשאני "על הפנים" - זה לגמרי עומד בקריטריונים של "הכנה". גדול עלי.
יש ימים שכל כך אין לי כוח להכין, שאני מבקשת מהאיש שיפלח לי את התפוח, שיקלף לי את התפוז ויחלק אותו לפלחים, ויפרוס לי את הבננה לפרוסות. למזוג את השקדים מהצנצנת למכסה שלה (שמשמש לי צלחת זמנית) דורש ממני כוחות... לנגוס בתפוח אני שונאת. הכל נתקע לי בין השיניים...
(לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על "תשישות" ועל "חוסר תיפקוד").
בתור התחלה, הוציאי הכל מהמקרר. אצלנו לא שומרים ירקות במקרר אלא אם אוגוסט. מחזיקים מעמד נהדר. אנחנו מזמינים 4-5 ארגזים מלאי ירקות מדי שבוע ונדיר שזורקים בגלל שהתקלקל. ירקות מקוררים זה חולרע. זה גם פחות טעים, פחות מעורר תיאבון, וגם נפגמת להם הטריות הנהדרת והמתפצחת שיש כאשר הם נשמרים בטמפרטורה טבעית. אני מזהה ירקות מקוררים מק"מ.
כאשר אין לי כח להכין אפילו מלפפון, אני שוברת אותו לשניים באמצע, ואוכלת או נותנת לילדים שיאכלו מהצד השבור.
לזה אני מתכוונת כשאני מדברת על "תשישות" ועל "חוסר תיפקוד"
אני בהחלט מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו.
בתור התחלה, הוציאי הכל מהמקרר
אני הצלחתי יופי עם הפירות. הכל בחוץ. אבל הירקות עדיין בפנים. ניסינו להשאיר בחוץ עגבניות, מלפפונים ופלפלים והתקלקלו לנו חלק. כשזה אורגני ממש כואב הלב ואני לא מסוגלת לאכול מקומטים.
צריך לקחת בחשבון שלא כל הדירות אותו דבר ויש כאלה שחמות יותר או שהמטבח שלהן חם יותר בשעות היום מכל מיני סיבות.
קפצה לי תובנה ויש לי שאלת המשך, אולי מישהי תדע.
מה ההבדל בין בשר/עוף/דג לשייק ירוק?
כשאני מסיימת שייק אני כמעט תמיד חושבת לעצמי "או... בדיוק מה שהייתי צריכה "
כשאני מסיימת משהו שפעם הלך בעצמו אני כמעט תמיד חושבת לעצמי "או קי, היה טעים"
יש משהו אצלי שבאמת זקוק לשייק ומפיק ממנו הרבה יותר מאשר סתם הנאה.
פתאום שמתי לב שזה קורה לי לעתים קרובות גם עם ביצים. אבל... רק עם ביצים קשות ולא עם מטוגנות בכל צורה שהיא.
למישהי יש ידע או השערה מה ההבדל בין כל החלבוניים שלמעלה לבין ביצה ולמה זה ככה רק כאשר היא קשה (מבושלת במים)?
אני הצלחתי יופי עם הפירות. הכל בחוץ. אבל הירקות עדיין בפנים. ניסינו להשאיר בחוץ עגבניות, מלפפונים ופלפלים והתקלקלו לנו חלק. כשזה אורגני ממש כואב הלב ואני לא מסוגלת לאכול מקומטים.
כנ"ל.
מה ההבדל בין בשר/עוף/דג לשייק ירוק?
שאף אחד מהם לא מתחשק לי כמעט אף פעם? (-: סתאאאאם...
אני לא ממש אוהבת "משהו שפעם הלך בעצמו".
ושייק ירוק לא מושך אותי ב-כלל.
רק פעמיים לגמתי שייק ירוק, ובאמת היה די טעים. בשתי הפעמים הייתי ב"עץ בעיר" ותמי הכינה לי. לדעתי, קודם כל ראיתי אחרים סביבי מקבלים את הכוס שלהם ושותים. אולי פעם, אולי פעמיים. בשבוע השלישי הגעתי אחרי טיפול שיניים, 6 שעות עד שירדה לי ההרדמה, והייתי כל כך רעבה, שהייתי מוכנה לאכול אפילו שייק ירוק. ככה הסכמתי לנסות בפעם הראשונה.
היה באמת מצויין.
ובכל זאת, שום דבר לא מושך אותי להכין לעצמי בבית (ולא קשור שאין לי שום מכשיר רלבנטי, בטח אפשר להכין גם במעבד מזון או במיקסר מוט). ושום דבר לא מושך אותי לאכול את זה.
לגבי הביצים, אני כבר כמה שבועות אוכלת רק ביצה רכה-קשה. מעניין. זה חלק מהניסיון להוריד מהמטוגן. אבל אני לא מרגישה מה שאת מתארת.
יכול להיות שתחושה של "בדיוק מה שהייתי צריכה" היתה לי כשאכלתי את הסלט הירוק האלוהי בשתי מסעדות איטלקיות שונות (כשהאחרים הזמינו רביולי וכאלה). זה היה כל כך בדיוק, כל כך במקום, כל כך טעים, עשה הרגשה כל כך טובה בגוף!
יכול להיות שתחושה של "בדיוק מה שהייתי צריכה" יש לי כל בוקר כשאני אוכלת את הפירות והשקדים שלי (הבוקר, נגיד: אפרסמון, קלמנטינה, בננה, שקדים, מקדמיה).
יכול להיות שתחושה של "בדיוק מה שהייתי צריכה" יש לי כשאני אוכלת סלמון אפוי עם הרבה שיני שום בתנור, עם הר של חמאה, עם שומר כבוש ביתי, וקצת פירה מתפ"א אורגניים עם חמאה (כל ביס חייב לכלול את השילוב המאוזן והמדוייק של סלמון+חמאה+שן שום+חתיכת שומר כבוש חריף, ופה ושם קצת פירה לאיזון).
אני חושבת (צריכה עוד לבדוק את זה) שזו גם בדיוק ההרגשה שיש לי, כשאני אוכלת דייסת סולת שהכנתי מסולת מלאה אורגנית, מים, סוכר חום אורגני, וטיפת חלב. למרבה ההפתעה, זה לא אוכל שמפיל אותי. אני רוצה אותו מקסימום כמה פעמים בשנה, אבל בפעמים הבודדות האלה, זה "בדיוק מה שהייתי צריכה".
המממ. אז אם אני חושבת על זה, יכול להיות שההרגשה "בדיוק מה שהייתי צריכה" היא התחושה המדוייקת של הגוף, שמזהה מה עושה לו טוב?
שיכול להיות שזה הסייסמוגרף הרגיש שאומר לך: את זה טוב לך לאכול. את ההוא - לא.
שיכול להיות שאלה הרמזים שמאפשרים לאדם לזהות מה הכיוון התזונתי שלו?
יכול להיות שההרגשה "בדיוק מה שהייתי צריכה" היא התחושה המדוייקת של הגוף, שמזהה מה עושה לו טוב?
בטח. ומעניין איזה דברים עושים לך טוב... חלקם ממש מצניחים אותי לשינה עמוקה גם סוג של טוב...
אני סקרנית לגבי הביצים. מה יש בהרכב שלהן שיכול לעשות טוב ולענות על צורך שדג או עוף או בשר לא עושים.
במבי, משתפת אותך שצמד המילים "ליתר ביטחון" תמיד שולח את הזיכרון שלי לספר "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו וזה גורם לי לחייך.
הו... אולי יש לנו ילדים בגילאים שונים או שאת סתם לא חובבת את מאיר שלו. אם יש לך חיבה אליו אני ממליצה בחום. לטעמי הספר הטוב ביותר שהוא כתב לילדים. כבר יודעת אותו בעל פה מרוב פעמים שהקראתי.
נפל דבר במחשבי. שבוע בלי באופן ובלי עיתון. רק מייל, רק בערב, רק מה שדורש תשובה.
תעשו פה חיים, תיזהרו לא להפריע יותר מדי את מנוחת השכנים, ונתראה בעוד שבוע.
וואו, גוגוס, רק עכשיו אני רואה.
ההחלטה שלך מן הסתם תעשה גלים ואני שנכנסת לבאופן בזמן האחרון כמעט אך ורק על מנת להתעדכן בבלוג הזה ובקורותיך בטח אקצר את זמן הבאופן שלי משמעותית בזכותך.
נחמד.
אז תודה ושבוע טוב!!
(כבר סקרנית לשמוע תונבנות על הניסוי (-: )
אין "נשנושיה מתמשכת" יש אכילה לפי הצורך שעולה. כשמתעורר רעב - אוכלים משהו קטן. בלי לדפוק חשבון למתי אכלתי וכמה אכלתי ובלי להתחיל לעשות הפקות וארוחות.
גם אצלנו יש כמה פעמים ביום משהו יותר משביע ולא משהו קטן (נגיד, אני מכינה עוף, קציצות או סלט ולא צלחת ירקות עם טחינה, או צלחת פירות עם שקדיה, או רסק ירוק או סתם חופן אגוזים.) אז אוכלים "משהו גדול". כמעט כל יום יש הפוגות של שעות בין אכילות, ובוודאי שיש זמנים שאחד אוכל ואחרים לא, וזמנים שכולם אוכלים יחד כי ככה יוצא.. זה חלק מצורת אכילה שמקשיבה למה שצריך, ולא מקובעת על אכילה לפי סדר יום או לפי פירמידות או לפי השעה שאבא חוזר מהעבודה או או או עוד אילוצים שלא מקשיבים לגוף.
חזרתי. מה שלום כולן?
היה לי שבוע מעניין. כל מה שרציתי לעשות יצא לי פחות מהמצופה אבל ייתכן שזה נובע מהציפיות המוגזמות (אני זו אני זו אני). כל מה שרציתי לעשות יצא גם הרבה יותר טוב מכל שבוע רגיל אחר.
קודם כל, עבדתי. קצת, אבל עבדתי והתקדמתי ובסוף אני אצא מהקיפאון שבו תקועה עבודתי.
חוץ מזה, עשיתי יוגה. כל יום חוץ משלישי. מישהו אמר על שלישי פעמיים כי טוב ואני אמרתי פעמיים כי רע אבל תכף נגיע לזה.
חוץ מזה, אכלתי ממש טוב. עדיין יותר בעלי חיים מה שאני רוצה אבל בהחלט טוב.
יום שלישי המזעזע התנהל למופת עד שמפלס העצבים גאה שם עקב קשיים הורמונליים מפתיעים והפך להיות יום הלחם הגדול. אכלתי חצי כיכר לחם עם חרדל ומיונז בלי למצמץ בכלל. עצרתי רק כשהבטן שלי לא יכלה להכיל עוד.
קמתי ברביעי, חשבתי על ניצן, ושמתי לזה סוף. מדרון חלקלק מספיק לי כבר לערב אחד ודי.
הריחוק מהמחשב היה לי ממש טוב, האמת. עניתי למיילים רק בערב אבל במהלך היום נתתי הצצות חפוזות למייל וגם לבאופן.
האמת, משהו דיכא אותי מאוד בבאופן. ראיתי בחטף את הדיונים הסוערים בנוגע לעתיד האתר ועקב הימנעות מכתיבה פשוט נשענתי אחורה ומלמלתי בעצב שזה כבר לא אותו הבית. דברים כל כך השתנו עד שהעניין היחיד שאני מוצאת פה זה וויכוחים על "האתר לאן?" כל השאר נראה כמו מלל אינסופי שהפנינים הולכות בו לאיבוד ופתאום הבנתי שבעצם חוץ מהבלוג ואולי עוד איזה דף וחצי כבר אין לי מה לחפש פה. אני באתר כבר שש שנים והקסם פג. זה נשמע ילדותי לקונן ככה על אתר אינטרנט אבל זה מה שאני מרגישה. היה לי קשה עם התובנה הזו ועם הידיעה שנגמרו לי הכוחות להילחם את המלחמה הזו באנשים שרואים את האתר בצורה כל כך שונה ממני ורוצים ממנו דברים כל כך אחרים מאלו שאני רוצה.
הריחוק מהמייל שלי היה מועיל מאוד ומצאתי כמה הקבלות מענייניות בין דיאטת המחשב לשינויים בתזונה. קודם כל, זה הפסיק להטריף אותי ולטרוד את מנוחתי. המניעה הזו, על הקווים הברורים שלה, פשוט יצרה לי מנוחה שלא היתה שם קודם. ופתאום נמצא שם זמן לדאוג לבית והילדים כמו שצריך, לעשות יוגה (=לדאוג לעצמי כמו שצריך) ולהיות שקועה הרבה יותר בעניינים חברתיים מחוץ לבית ואפילו בעבודה ובמקום שבו אני מתנדבת.
התחושה היתה כאילו יש לי פתאום יותר אוויר לנשום.
אז נכון, לא הגעתי עוד ל איזה רובד ערפל מורם מהעיניים שלי ואני רואה את המציאות יותר נקיה ונוכחת הרבה יותר.
אבל כן הרגשתי שאני בדרך לשם. תחילת התפוגגות הערפל.
ואני די בטוחה שכמו עם התזונה זו התמכרות ושאם אני ארפה אני אפול. אולי כמו עם התזונה אלו תהיינה נפילות קטנות אבל לפחות כרגע אני חושבת שאין אצלי עדיין דרך ביניים.
צריכה להמשיך לנסות להגיע אל המחשב רק בערב ולהקציב לזה זמן מוגדר מראש.
כמו עם התזונה, ברגע שהצבתי גבולות ברורים ההתמכרות הפכה פתאום למאוד נוכחת. מלאה בעליבות המוכרת הזו של מי שלא יכול להרפות ממשהו ונאחז בו למרות שהערך שלו נמוך. זה רק חידד עוד את הרצון להיגמל ולהפוך את האינטרנט למשהו שחיים לצדו ולא טובעים בתוכו.
החלק שהיה לי קשה זה החיסרון של הכתיבה בבלוג. אני חושבת שתזונתית השבוע הזה היה נראה יותר טוב לו יכולתי לכתוב לעצמי תזכורות ולהרהר "בקול" במה שעובר עלי.
אני שוקלת לשבוע הבא לבחור באפשרות של זמן אינטרנט למייל ולבלוג בשעות הערב אחרי שהכל נגמר לפרק זמן של חצי שעה. נראה איך זה ילך לי.
גווגס, הי!
טוב שחזרת, הרגשתי בחסרונך.
מעניין לקרוא את התובנות שלך מהשבוע, לגבי הרבה דברים שכתבת הנהנתי בהסכמה, בעיקר זה: דברים כל כך השתנו עד שהעניין היחיד שאני מוצאת פה זה וויכוחים על "האתר לאן?" כל השאר נראה כמו מלל אינסופי שהפנינים הולכות בו לאיבוד ופתאום הבנתי שבעצם חוץ מהבלוג ואולי עוד איזה דף וחצי כבר אין לי מה לחפש פה.
אז נכון שזה לא הבלוג שלי אבל זה כמעט הדף היחיד שאני פוקדת בימים אלה.
אני שוקלת לשבוע הבא לבחור באפשרות של זמן אינטרנט למייל ולבלוג בשעות הערב אחרי שהכל נגמר לפרק זמן של חצי שעה.
נראה לי רעיון טוב, כי הרי הבלוג בא כדי ללוות את התהליך התזונתי אז הגיוני להמשיך ולהשתמש בו.
גוגוס היי!
כל כך הרגשתי בחסרונך.
בלעדייך באופן היה באמת די משעמם השבוע.
_החלק שהיה לי קשה זה החיסרון של הכתיבה בבלוג. אני חושבת שתזונתית השבוע הזה היה נראה יותר טוב לו יכולתי לכתוב לעצמי תזכורות ולהרהר "בקול" במה שעובר עלי.
אני שוקלת לשבוע הבא לבחור באפשרות של זמן אינטרנט למייל ולבלוג בשעות הערב אחרי שהכל נגמר לפרק זמן של חצי שעה. נראה איך זה ילך לי._
חסר לך הבלוג על הפידבקים המיידים שבו או פשוט לכתוב? כי לכתוב זו תרפיה, זו דרך, זה מתווה. לכתוב זה משהו.
אבל כאחת שכותבת בלוג כבר שנים, אני יכולה להבין את הרצון לכתוב דווקא לבלוג ולא פשוט לכתוב.
בלעדייך באופן היה באמת די משעמם השבוע.
הי מיכל. את יודעת, זו אמורה להיות סוג של מחמאה אבל תודי שיש בזה משהו מדכא לגבי באופן. זה לא היה אמור להיות ככה בכלל.
חסרה לי הכתיבה במקום שבו דברים נשארים. ניסיתי פעם לכתוב לעצמי וזה לא אותו דבר. יש בכתיבה לעצמי משהו חולף. בבלוג הדברים איכשהו נשארים נגישים תמיד. וגם אם אני לא ניגשת אליהם באמת, נוחה לי התחושה שהם שם, ויש סיכוי גבוה יותר שאני אחזור אל עצמי בבלוג מאשר את עצמי באיזה מסמך וורד שנרקב לו במחשב.
לפעמים כשאני מיואשת אני מגלגלת אחורה בבלוג סתם ככה לאן שנופל וקוראת טיפה. זה נותן לי פרספקטיבה שלרוב מצליחה להרים אותי בלי קשר לתוכן. זה מזכיר לי שאני צועדת לאנשהו.
הי מיכל. את יודעת, זו אמורה להיות סוג של מחמאה אבל תודי שיש בזה משהו מדכא לגבי באופן. זה לא היה אמור להיות ככה בכלל.
נכון. אבל אני מסרבת להיות מדוכאת. גם אתרי אינטרנט עוברים תקופות טובות יותר ופחות בחייהם.
אני יודעת שלחברים הותיקים קשה לראות את זה ככה. זה נראה כאילו כל העמל שלכם וכל מה שהשקעתם פה הולך לעזאזל. ובא לכם פחות ופחות לכתוב ופה נהיה יותר ויותר משעמם. זה מעגל כזה.
ראיתי את זה קורה. אני חווה את זה כחברה ותיקה ומשקיענית לשעבר במקום אחר.
אבל אני מאמינה ומקווה שזה גל עכור שיעבור מעל המקום. החיים הרי דינמים וכלום, אפילו לא באופן, לא יכול להישאר כמו שהוא היה.
ואולי כשיהיה קצת יותר ברור מה ראוי ומה לא ראוי לכתוב פה, אנשים מעניינים (כמוני, כמובן) יפתחו דפים חדשים ומרתקים.
מיכל, את כמובן כמובן צודקת בנוגע לאתר. בכל מילה שכתבת. אבל אפעס לפעמים אני פשוט עייפה מהתמודדות הזו ויש לי חשק לומר יאללה, כו-לה אתר אינטרנט. אז יהיה ככה או יהיה אחרת.
אבל בפנים אני לא באמת מרגישה ככה כלפי המקום הזה. אז בסיבוב הזה בחרתי כמעט לא לעשות כלום וטוב לי עם זה ורע לי עם זה בו זמנית. בסבבים דומים בעבר הייתי פעילה יותר וגם אז היה לי טוב ורע בו זמנית.
מן מלכוד מייגע שכזה שבא בסך הכל מאהבה גדולה למקום.
מחשבה מהיום - הידיעה הברורה שאני כבר יודעת ליפול (קצר וקטן) מהווה תמריץ משונה לנפילות נוספות. כשכל נפילה היתה טרגדיה יוונית נזהרתי יותר ולקחתי דברים בכובד ראש. היום אני מרשה לעצמי יותר ליפול מתוך ידיעה שזה ייגמר בתוך כמה שעות. הבעיה - זה הופך להיות כמעט כל יום לכמה שעות רק בלי לקרוא לזה נפילה ארוכה וגדולה. מקווה שאני מובנת.
והנה דוגמה מהיום - הגלוטן כבר תקוע לי מיום שלישי ובטח היתה עוד איזה פעם שאני לא זוכרת כרגע. אז היום לקחתי את עצמי בידיים ושתיתי המום שייק ירוק ואכלתי המון פירות וירקות ולמרות שכל סביבתי אכלה עוגות ולחם משובח אני התמקדתי בשלי. עד שבא הערב ועמו העייפות וכיכר לחם טרייה שנשארה מיותמת והורדתי ממנה שני סנדביצ'ים. ובחיי שמה שעבר לי בראש זה שכל זה מתרחש רק לערב הזה ומחר בבוקר נקום ונתחיל מחדש בלי שום בעיה. ממש קלי קלות...
אני בסוג של תקלה. יש לי באג במערכת והוא פועל עכ-שיו!
רחל טל-שיר כתבה השבוע על הקלות הבלתי נסבלת שבאכילת בעלי חיים. אהבתי את הקטע שלה ואני מביאה כאן ציטוט ערוך כתזכורת לעצמי לנצל כמה שפחות את היכולת שלי לאכול בעלי חיים.
"בביקור אצלם הם הציגו בגאווה את ערוגות הירק, את עצי הפרי, אבל בעיקר את שתי העזים ואת עשר התרנגולות. לקראת ערב נערכה הארוחה. לפניה יצאנו החוצה וטיילנו בין התרנגולות. המארחים סיפרו לנו על כל אחת ואחת וגם שיחקו אתן. אחד הילדים, בערך בן שש, הלך אתנו כשהוא נושא על ידיו תרנגולת שמנמנה ומפעם לפעם נישק אותה. "גוגו" הוא קרא לה ונהג בה כבחיית מחמד.
בארוחת הערב אכלנו את גוגו. הם הסבירו לי שלעתים רחוקות, רק באירועים מיוחדים - למשל, ביקור של תיירים מארץ רחוקה - הם אוכלים בשר. אכילת בשר נחשבת אירוע מיוחד במינו. שאלתי את המדריך אם הם לא אוהבים בשר או שאולי הם סוג של צמחונים. הוא הסביר בסבלנות שהסיבה שהמשפחה אינה אוכלת בשר היא שקשה מאוד וגם יקר לגדל חיות, צריך לשמור עליהן, להאכיל אותן, לדאוג להן. לכן עדיף לא לאכול את בשרן וליהנות מן הביצים של התרנגולות ומן החלב של העזים. אם המשפחה הסבירה שגם חלב וביצים יש להם במשורה ורק בתנאי שבעלי החיים בריאים וניזונים כהלכה."
רק רציתי להוסיף באיחור את דעתי על צפון אברקסס (או איך שלא קוראים למסעדה של איל שני) הייתי שם אתמול.
בגדול אני עם גוגוס, הם לוקחים חומרי גלם מאוד מאוד טובים וכמעט לא נוגעים בהם. את זה אני עושה כל יום בעצמי בבית. השאלה היא האם הם מצליחים להפיק מהחומרים האלה משהו מיוחד. מישהי סיפרה שהיא אכלה שם צלחת לא גדולה של עגבניות ב 79 ש"ח. היה לה מאוד טעים אבל בשורה התחתונה - מעט עגבניות במחיר מופקע.
גם אני הרגשתי ככה, העגבניות היו טעימות מאד אבל לגמרי משהו שאני מכינה בבית. ואילו הדאווין שמסביב היה מוגזם לי (כל הרעיון הזה שלא מגישים בכלים אלא רק על נייר, מה הקטע? זה גם לגמרי לא אקולוגי..) ואפילו לא כל כך נעים לשבת שם, מוזיקה רועשת, כיסאות לא הכי נוחים, אין שום תחושה של נינוחות (ואני באמת לא יצור ביקורתי או אנין טעם לרוב).
מה שכן הם מכינים כרובית מעולה. מעולה מעולה. לא מתקרב לכרובית שאני מכינה בבית. פרח כרובית שלם, נימוח, קשה להסביר במילים כמה זה טעים. (בקיצור, קשה לפתות ככה, לכי לשם, ותקראי לי כשאת עושה את זה).
אולי בתחום הבשר שבו אני לא מבינה כלום יש איזה שוס, כל היתר היה חביב, בהחלט טעים אבל לא יותר מזה (חוץ מהכרובית כאמור).
נראה אותך פה השבוע?
כן, אבל בעיקר בערב, אם אני אצליח להתאפק.
ההסכמה הגורפת שלך עם התיאור של יעל כבר יוצרת אצלי רוק בפה. אני מניחה שמתישהו אהיה חייבת לטעום את הכרובית הזו. הקטע המצחיק הוא שאחרי שיעל כתבה את זה בזמנו קניתי שתי כרוביות אורגניות יפות עד מאוד וחשבתי עליהן כל מיני דברים ובסוף אכלתי אותן ככה כמו שהן. מה לי ולאפיית כרובית אלוהית? ובכל זאת קניתי ופינטזתי. זה כנראה כוחן של מילים.
היה לי יום מוצלח. תכננתי מראש את השהות הארוכה שלי מחוץ לבית, לקחתי איתי שייק ירוק בבקבוק זכוכית כיפי, אכלתי סלט ענק לצהריים ואפילו הצלחתי להימנע כמעט לגמרי מהאינטרנט ולחזור לעבוד. וויתרתי על היוגה עקב עייפות קשה אבל הבטחתי לעצמי שמחר. הרגשתי שכדי לתקן את התקלה של אתמול אני צריכה לעשות משהו רחב היקף לפחות ליום או יומיים. איתחול. עבד לי יפה היום.
ולמרות כל זה התגנבו לי היום מחשבות מסוג "נמאס לי". מחשבות של תחילת בלוג ושל רגרסיה. נפנפתי אותן אבל אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. אולי היה לי מוטב לשקוע בהן קצת, לעבד קצת. אבל, כאמור, הייתי עייפה ולא נשאר לי כוח לתהיות העמוקות האלה.
בזכותך, אכלתי ארוחת ערב שבה שני סלטים, ובלי לחם בכלל.
בזכותך, הזמנתי אורחים לארוחת ערב בשבוע שעבר, והכנתי סלט עגבניות-מלפפונים-חסה וטיפת בצל ירוק, וסלט ירוק ענק ברוטב ויניגרט (הכנתי לראשונה בחיי), וגם הכנתי צלחות קטנות עם צנוניות חתוכות - בצל ירוק חתוך טבול בשמן זית - פרחי כרובית קטנים טריים חמודים - גזר חתוך לעיגולים קטנים חמודים - פסי פלפל אדום (שנטרפו כולם ע"י הבן) - רצועות שומר טרי בשמן זית - ממש מזמין.
האמת, שהטריגר להזמנה היה המשלוחה האורגני (-: מונים לי בטלפון את מה שיש, היא אומרת לי "לפת..." ואני חושבת: אח, לא איכפת לי לאכול פרוסת לפת, אבל מי יאכל פה לפת שלמה? הי, אבא שלי אוהב לפת!
וככה בא הרעיון להזמין אותו לארוחת ערב (-: ולהכין שפע ירקות. אני אעשה את זה שוב. כולם נהנו.
בזכותך, הזמנתי אורחים לארוחת ערב בשבוע שעבר, והכנתי סלט עגבניות-מלפפונים-חסה וטיפת בצל ירוק, וסלט ירוק ענק ברוטב ויניגרט (הכנתי לראשונה בחיי), וגם הכנתי צלחות קטנות עם צנוניות חתוכות - בצל ירוק חתוך טבול בשמן זית - פרחי כרובית קטנים טריים חמודים - גזר חתוך לעיגולים קטנים חמודים - פסי פלפל אדום (שנטרפו כולם ע"י הבן) - רצועות שומר טרי בשמן זית - ממש מזמין.
וואו בשמת זו נשמעת ארוחת הערב האולטימטיבית, תיאור כל כך חי ומפתה!
אם מישהו היה מכין לי כזה כל יום נראה לי שהיו נגמרות כל בעיות התזונה שלי.
אני חושבת שמצד אחד מזל גדול שזה המזון שמפתה אותי הכי בעולם ומצד שני התסכול כל כך גדול כי זה כאילו לא בעיה לארגן כזה (לא דורש הרבה זמן, לא קשה להשיג וכד') ובכל זאת לא מצליחה להביא את עצמי להכין כאלה ארוחות על בסיס קבוע וכך מוצאת את עצמי שוב ושוב נופלת ואוכלת ג'אנק זמין!
ולמרות כל זה התגנבו לי היום מחשבות מסוג "נמאס לי". מחשבות של תחילת בלוג ושל רגרסיה. נפנפתי אותן אבל אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. אולי היה לי מוטב לשקוע בהן קצת, לעבד קצת.
מאד מזדהה, נמצאת בדילמה הזו הרבה.
אצלי זה כמה מקום לתת למחשבות ה'כפירה'. בינתיים לשקוע בזה לי אישית לא תורם כי אני מרגישה שזה לא לעבד אלא להתבוסס בזה, עדיף לי לנפנף ולעשות את העיבודים לא מתוך התחושה עצמה אלא 'מרחוק' (לא בטוחה שיצא ברור).
אח, בשמת, את בהחלט יודעת לומר את המילים הנעימות בזמן הכי מתאים. מה שכתבת נקרא אצלי כמו קטע מוזיקלי ערב לאוזן. משמח ומפתה והרמוני ופשוט נהדר באופן כללי. תודה.
גוונים, אני איתך בתסכולך. גם לי קשה שם ואני משתפת אותך בחוויה שלי מול זה. אני יודעת שאנחנו אחרות אבל זה מצית בי את הצורך לומר משהו לעצמי. יישמע לך אולי מוזר אבל זו אחת הסיבות בגללה קניתי לעצמי כבר לפני הרבה זמן ויטמיקס. כי כשנגמרים לי הכוחות אני תמיד יכולה לזרוק דברים לתוך מיכל מזמזם ולהוציא משם באמת תוך דקה משהו מזין וטעים. הרבה הרבה זמן הקושי הזה הוביל לג'אנק (זה כולל גם הרבה לחם מחיטה מלאה עם ממרח שווה. בשביל הגוף שלי זה ג'אנק). היום אני עמלה לתעל את האין-לי-כוח הזה לדברים אחרים. מהשלכת ערבובייה לויטמיקס ועד נגיסה פשוטה בפרי או ירק בדיוק כפי שהם.
זה מחזיר אותי לבשמת ולדיון שלנו אודות הבננות והתמרים - במצבים האלה אני מעדיפה לבחור במשהו שאני חצי שלמה איתו ואין בו שום דבר רע מאשר לבחור בג'אנק. אני מסמנת לעצמי שנגמר לי הכוח ויורדת על ארבעה תמרים או שתי בננות או חופן אגוזים. אם אני בוחרת ג'אנק זה לא בגלל שאין לי כוח להכין משהו אחר כי לזה כבר יש פתרונות. אם אני בוחרת ג'אנק זה בגלל שאני מכורה לג'אנק.
גוגוס,
אני מסכימה אתך לגמרי! גם אני במצבים האלה אני מעדיפה לבחור במשהו שאני חצי שלמה איתו ואין בו שום דבר רע מאשר לבחור בג'אנק
(לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות...) בזמן האחרון הרבה פעמים זה בוטנים.
מישהי יכולה לספר לי משהו על בוטנים? פעם מישהו אמר לי שלא כדאי לאכול כמויות גדולות, זה נכון?
בזמן האחרון בא לי בוטנים פחות או יותר כל הזמן ואני לגמרי מאפשרת את זה.
רק שמהראש (לגמרי לא מהגוף) אני מרגישה שזה מוגזם.
בכל אופן, אני בהחלט חושבת על הויטמיקס הזה, כבר לא מהיום.
אז זה מתקרב אבל אני עדיין לא שם (-:
אני יודעת שהנטורופטית שלי אסרה עלי לאכול בוטנים מכל וכל. אבל זה לא אומר כלום על שאר העולם.
אני חושבת שהם בעייתים כי הם מאוד אלרגניים ולרוב האנשים באמת קשה איתם.
לי היה משבר קטן סביב רגישותו המוגזמת של הגוף שלי. ביום האחרון של השבעה נפלתי לתוך סוג של זלילת זבל-שבעה ובערך חצי שבוע אחר כך הסתובבתי עם צרבת (צרבת!) שנחצבה במרתפי הגיהנום.
זה הרגיז אותי. כי מוזר ככל שזה ישמע, הזלילה הזאת הייתה במקום. נכון שבדיעבד היא הזיקה לי מאוד, אבל בסיטואציה ההיא היא באמת הייתה הדבר היחיד שהרגשתי שאני יכולה לעשות כדי לתעל את הרגשות הלא קלים של השבוע הזה. (הלוואי שהייתי מדברת על אבל. אבל חיכוך כזה עם המשפחה האהובה אך בלתי נסבלת שלי יכול להפיל כל אחד לעבאדי).
אני יודעת שאין דרך חזרה ומודה, רציונלית, על זה שאני צריכה לחפש דרך אחרת להתמודדות. מצד שני לא היה אכפת לי מדי פעם למעוד ככה ולהמשיך כאילו כלום. מחשבות מסוג "נמאס לי" קצת.
גוונים, אין לי מושג בנוגע לבוטנים. יש לי רתיעה מהם בלי שום הסבר. הראש דווקא בעד כי נדמה לי שקראתי פעם שהם ממש מזינים, אבל הגוף לא רוצה לגעת.
הזלילה הזאת הייתה במקום. נכון שבדיעבד היא הזיקה לי מאוד, אבל בסיטואציה ההיא היא באמת הייתה הדבר היחיד שהרגשתי שאני יכולה לעשות כדי לתעל את הרגשות הלא קלים של השבוע הזה.
מיכל, וואו, איך שאני מכירה את ההרגשה הזו...
מודה, רציונלית, על זה שאני צריכה לחפש דרך אחרת להתמודדות. מצד שני לא היה אכפת לי מדי פעם למעוד ככה ולהמשיך כאילו כלום.
אני חושבת שזה תלוי איך וכמה את נופלת. אם זה קורה לך לעתים רחוקות ולא הופך למדרון חלקלק שלא נגמר אז אולי זה לא כזה גרוע.
אצלי חרא בלבן. נשאבת לגלוטן ומרגישה שאיבדתי משהו ממש טוב שכבר היה לי ביד. מתקשה למצוא את השמחה שבגמילה. הולכת לחפש.
אני שולחת לכן אנרגיות חיוביות.
בכל אופן, היום - שוב בהשראתכן (לא של הנפילות שלכן אלא של החלומות שלכן ), הכנתי: מרק ירקות שיצא ממש מוצלח, ותבשיל קישואים שיצא ממש מוצלח -
חצי בצל לבן קצוץ דק מוזהב בשמן זית, קצת בצלי-שום קצוצים [שום טרי? הבצל הירוק שלו? זה. קצוץ], כארבעה קישואי זוקיני חתוכים לקוביות, כפית מלח ים אטלנטי גס, שתי עגבניות בשלות חתוכות לקוביות, אחרי שמכניסים הכל לסיר לפי הסדר, כל פריט אחרי שחותכים אותו, מערבבים בכף עץ, סוגרים את המכסה, עשרים דקות על אש קטנה ומכבים.
הכל אורגני.
לילדים הכנתי גם פסטה מחיטה מלאה אורגנית וגם אורז מלא אורגני, וגם שניצלים (השתמשתי בנבט חיטה גרוס בתור פירורי הלחם העיקריים).
הגשתי גם סלט סלק שעשיתי (סלק מאודה חתוך לקוביות עם שום קצוץ והרבה מיץ לימון סחוט), וגם ירקות חתוכים (מקלות פלפל אדום, עיגולי מלפפון, וצנונית).
לא זו בלבד שגם הילדים וגם החברה האורחת שלהם אכלו בתיאבון רב (צריך להזמין את החברה כל שבוע, הילד אוכל פי שתיים כשהיא פה), אלא שבעלי פתאום פתח את הדלת ונכנס הביתה! מוקדם!
איך שהוא נהנה להתיישב מייד עם צלחת של שניצל ואורז וקישואים וקערת מרק...
שמתי לב לתופעה אצלי שיש לה כל מיני ביטויים - דברים טובים קטנים מקלקלים לי במקום להוות תמריץ.
זה שאני אוכלת בבוקר שייק ירוק ענקי ונפלא נתפש לי לפעמים כ"על החשבון" ו"מאפשר" לי לחרוג אחר כך כי לכאורה כבר עשיתי את המעשה הטוב היומי שלי כלפי הגוף.
זה שאני נופלת רק קצת ויפה "מאפשר" לי ליפול יותר.
יש עוד אבל הרעיון הובן.
אני מרגישה במן תקופה כזו שבה הצורך האמיתי הוא לחרוג וליפול ולכן כל דבר עומד בשירות הצורך הזה, כולל הדברים הטובים שאני עושה לעצמי.
במצב אחר הייתי רותמת אותם בכיוון חיובי. היום הם סוחבים אותי לכיוון שלילי. זה ממש עקום.
גוגוס, בלי לשפוט את עצמך, אני מבקשת ממך להפסיק להלחם.
אל תאכלי גלוטן ותלקי את עצמך, זה הכי גרוע. אם כבר, פלי פלי פלי עד לתחתית.
זכרי שזה חלק מהתהליך. זכרי שיש עליות ומורדות. כנראה עלית גבוה מדי, או שהרגשת בטוחה מדי, כך או כך, עכשיו ירידה.
לפחות תהני מהבריזה, אני אומרת.
מלא עניינים, לעת אתה פותחת שניים.
ראשון - הגוף שלי מעניש אותי. בתקופה האחרונה ערכתי מחקר קטן בסודי סודות. נשמע לכן מוזר, אבל כן, לא דיווחתי על משהו שחשבתי עליו.
זוכרות את הדלקת שלי מלפני כמה שבועות? הדלקת הזו, לצערי או שמא לשמחתי, לא הולכת לשום מקום. זה משהו שיושב במערכת העיכול וכאשר הוא נתפס הוא מושך איזה רצועה שבתורה לא מאפשרת לי לבצע חלק מתנוחות היוגה. מן סוג מסוים של פיסוק שפתאום פשוט נמנע.
חקרתי וחקרתי וגיליתי שכאשר אני אוכלת רע אין פיסוק. כשאני אוכלת טוב כמה ימים רצופים יש פיסוק.
מדכא? טרם החלטתי. אבל זה שם וזו אינדיקציה ברורה מאוד למצבי. קצת הזכיר לי את כאבי האוזניים שהיו לי כשהייתי יוצאת מאיזון.
בהחלט נותן לי דחיפה לאכול כמו שאני מאמינה כי קשה לי מאוד בלי היוגה. סליחה, דיוק - פשוט קשה לי להיות מוגבלת במשהו.
דרעק, כתבתי למעלה לעת אתה שונאת שגיאות כתיב אבל אין לי כוח לערוך. הדף כבד מדי.
שני - סיפורי משפחה רלבנטיים.
בתהליך לא הכי אלגנטי כופפתי לגדול שלי את היד וכיום כולנו שותים שייק ירוק בבוקר במקום שייק פירות. רוצות לשמוע? בתנאי שמניחות בצד את האבנים לסקילה.
אני בירוק ירוק כבר שנה בערך. כל בוקר, חצי ליטר מפנק. כשהקטנה התחילה לאכול היא קיבלה ישר ירוק והיא זוללת בשמחה. לפני כמה חודשים התחלתי לטפטף לאיש שכדאי גם לו, ולו בשביל הדוגמה האישית. לקח לו קצת זמן, אחר כך ניסה תוך עיקום אף ובסוף שמח בזה מאוד ואמר שטעים. שני הבנים שותים שייק פירות מתוק להחריד. האמצעי דווקא אוהב ירוק אבל עקב סירובו העיקש של הגדול מסרב להחליף את המתוק בירוק.
הסתובבתי בטוב סביב הגדול די הרבה זמן וכל פטפוטיי המיותרים העלו חרס.
בסוף נשבר לי. בעיקר בגלל שהעיקשות שלו חוסמת את אחיו. קמתי בבוקר, הכנתי ירוק לכולם ובנחישות הצהרתי שאין יותר שייק פירות בבוקר. רק ירוק.
כולם בסדר. הגדול מוחה, עושה פרצופים, מיילל קלות, דוחף את הכוס עם היד. אני בשלי. זה מה יש לארוחת בוקר.
ההתנגדות שלו נרשמה אצלי כחלשה מדי בשביל לשקף רצון מי יודע מה אבל אני יודעת שאני משוחדת.
חזרתי - זה מה יש. בסוף הוא טעם, עיקם את האף, שתה חצי ונטש את השולחן. לזכותי ייאמר שזה עדיין היה מתוק מאוד ושמתי מעט מאוד עלים. לא קפצנו ישר למים העמוקים כמו עם הקטנה.
יום למחרת - אותו סיפור אבל קולות ההתנגדות שלו היו רפים מאוד. שתה את כל הכוס בלי שאמרתי כלום.
יום שאחרי - שתה את כל הכוס ואמר בלי ששאלתי שזה היה אפילו קצת טעים.
יום שאחרי - שתה את כל הכוס ואמר בלי ששאלתי שזה ממש טעים.
וזהו. מאז כל בוקר כולנו ירוקים ומי שנחה עליו הרוח גם מפרגן שטעים.
ובא לציון גואל. על חמור ירוק.
גוגוס, באתי לדווח שחלמתי עליך הלילה. לא זוכרת פרטים או תמונה ברורה, אבל את, בוודאות את, היית שם.
זו היתה נוכחות טובה.
העניינים שלך מעניינים,
הקטע עם הכאב שקשור לתזונה פשוט מדהים, כמו הסיפור שמיכל סיפרה למעלה, אלה דברים שממש מדהימים אותי.
כלומר ברור שהכל קשור להכל אבל זה שזה כל כך אחד לאחד!
אני חושבת שזו המודעות הכל כך גבוהה שלך שמאפשרת להבחין בדברים האלה וזה פשוט נפלא.
אח, בשמת, איזו נדיבות. אני מתה על מיסגורים. ברמה מסוימת את כמובן צודקת אבל לגמול מפירות? הרי פירות זה יופי טופי... הגמילה האמיתית כאן היא מהעיקשות העיוורת. והכי מצחיק זה שהצבע האהוב עליו זה ירוק. הוא היה אמור להיות ממש שמח שנמצא משקה בצבע הזה דווקא.
גוונים, כמה משמח לחלוק איתך חלום ועוד בנוכחות טובה! תענוג ששיתפת אותי בזה.
1) היה לי יום פיצוץ תזונתית. המון שייק ירוק וירקות טריים. מרגיש כל כך טוב. וגם סיימתי לאכול בשש וזה נפלא. כבר שכחתי כמה זה עושה לי טוב פשוט להניח לכל ענייני האוכל בשעה מוקדמת. טוב לגוף וטוב לראש. נשאר מקום לחשוב על דברים אחרים. לא יודעת מה יש לגוף שלי שהשעה הזו מספיקה לו אבל זה ממש מורגש. כמעט תמיד כל מה שנאכל אחרי זה קשור בקשר קלוש לרעב ולרוב משרת צרכים אחרים שמוטב להם שיסתמו להם ת'פה.
2) אחרי הצהריים הגיע המשלוח האורגני שלנו. זה תמיד נראה כל כך מגרה שמייד מתחשק להכין משהו. אמרתי לבנים שאני עושה לי שייק ירוק אם בא להם. דווקא האמצעי אמר כן אבל עם מעט עלים והגדול הפתיע וביקש שייק עם כל העלים שיש. כאילו שהוא קורא בבלוג שלי... שמחתי וחייכתי לעצמי. סוף טוב לסיפור.
3) אבל... השמחה לא נמשכה זמן רב. בארוחת הערב הוא ציין שהיה מעדיף שאמו של חברו הטוב ביותר תהיה אמא שלו. כאן זה עוד שעשע אותי ושאלתי בשעשוע אמיתי למה. הוא הסביר ברצינות רבה שההיא הרבה יותר מפנקת ממני. המשכתי לתהות, עדיין משועשעת. הוסבר לי שהיא נותנת לו ממתקים וסוכריות וזה מפנק מאוד. אמרתי או קי וציינתי שבעיניי פינוק זה לתת חיבוקים ונשיקות ולהכין דברים טעימים שהם גם בריאים. השתדלתי מאוד להפגין גישה חיובית כלפי הנעשה בבית שלנו בלי לקטול את ההיא. לא חושבת שלגמרי הצלחתי. לא ידעתי שזה מה שקורה שם. ידעתי שהיא מבשלת אוכל סטנדרטי לארוחת צהריים אבל לא חשבתי שזה מלווה בסוכריות וממתקים. הוציא לי את החשק לשלוח אותו לשם. והאמת, גם דיכא אותי. פתאום נחת עלי באיזה כוחות אופל אני נלחמת כאן. ניסיתי להרגיש גאה שעם כל זה הוא עדיין שותה שייק ירוק לארוחת בוקר ואוכל בבית רק אוכל משובח ומזין אבל אני מודה שזה לא הספיק כדי לנקות את התחושה הרעה. אלה כוחות אופל, לא פחות.
אוי, גוגוס, אל תקחי ללב. האמצעי שלי כל הזמן מוצא לי תחליפים - פעם זו אמא שנותנת המון ממתקים, פעם אחת שלא מגבילה בשעות מסך ופעם אחת שקונה כל מיני קשקושים מפלסטיק. נו אז מה? אני ״אמא כבקשתך״?
אני מסכימה שמדובר בכוחות אופל, אבל מגיל מסוים לא חושבת שאפשר להסתיר את הילד, אלא רק לקוות שעשינו עבודה טובה ויצרנו בסיס חזק.
ובסוף, את יודעת, זה החיים שלו ואיך שהוא יבחר לחיות אותם....
ובפינת הדיווח, אפשר לומר שהולך לא רע, כשהסטיות היחידות מהתכניות הן שתי כוסות קפה אתמול ואחת היום שנשתו עם קצת סוכר. אחרי המון זמן שלא שתיתי קפה, פתאום בא לי.
עוברת, יופי לשמוע שהולך לך טוב אבל ספרי עוד קצת. הולך קל או קשה או באמצע? איך הגוף מרגיש עם השינוי?
ולעניין האמהות - אני ממש לא לוקחת ללב את החשק לאמא אחרת. לא מזיז לי את הריס בכלל. פשוט פתאום זה היכה בי מול מה אני מתמודדת, בעיקר בקטע של התזונה. את יודעת, ניצן כתבה בכמה מקומות שבחינוך הביתי היא יוצרת מציאות לילדיה. ילדיי הולכים לגנים באופן חלקי ועשינו מאמצים עצומים, כולל יציאה לכמה קרבות אבודים מראש, לייצר עבורם מציאות בתנאים האלה. אני חושבת שפשוט השליתי את עצמי שזה מצליח במקום להבין שמה שאני עושה זה לתת בסיס חזק וכו'. כשמבין הסדקים פורצת המציאות שבחוץ, ושלא קשורה אלי בכלל, זה קצת מדכא אותי. האמצעי והקטנה עוד ממש מוגנים. הגדול כבר מראה לי ממש טוב איפה חיפפתי וזה יותר קשה לי ממה שחשבתי.
חוזרת לרגע ליום האתמול. המושלמות התזונתית עשתה לי ממש טוב. אנחנו כבר כמה ימים מתמודדים עם יציאת שן של הקטנה שעושה שמות בשנת הלילה שלנו. היום בבוקר, אחרי התזונה של אתמול, היתה הפעם הראשונה מזה כמה ימים שקמתי במצב רוח טוב על אף שכמעט לא ישנתי. התעוררתי והרגשתי שאני עצמי. לא מרוטה או עצבנית או נפוחה או מתוסכלת. פשוט עצמי. וחייכתי הרבה והייתי סבלנית וניקיתי דברים סתם ככה כי צריך והרגשתי שאני עצמי. שאין לי פיצול מעצבן בין מי שהייתי רוצה להיות באותו רגע לבין מה שיוצא לי. ואני מצליחה בקלות רבה לקשור את זה לתזונה. זה מושיב אצלי את הכל במקום. מזכיר לי קצת עד כמה הגוף שלי הוא מכונה. נותנים לו דלק מיטבי אז הוא פועל כמו שצריך. עכשיו אני מחכה לכמה ימים כאלה כדי שגם יחזור לי הפיסוק וייעלמו הכאבים.
לעצמי - פירות, ירקות, הרבה עלים, אגוזים וסיום העיסוק במזון בשעות הערב המוקדמות זה המתכון המנצח שלי לחיים טובים.
אני ממש, אבל ממש, מבינה אותך.
אני אומרת מראש שהתזונה שלנו אחרת. אין מצב שיתנו לה ממתקים. (כנראה שממילא יותר צעירה...)
משתפת שהכנתי פיצה חיה, וווווואאאיייי איזה מעולה היא!!!!!!!!!!!! זהו. מסתבר שגם מולה קשה לי לעמוד, אני לא מספיקה לחשוב על לצלם אותה, ובולעת חתיכה שלמה
הגוף שלי הוא מכונה. נותנים לו דלק מיטבי אז הוא פועל כמו שצריך.
את על דרך המלך, שתדעי, יש בה עליות ומורדות, לפעמים היא צרה, אבל את ממש בכיוון. אני רואה, כי אני במקרה בקטע גבוה שיכול לראות את הסביבה. מעניין איזו למידה צופן לי העתיד...
אני רואה, כי אני במקרה בקטע גבוה שיכול לראות את הסביבה.
לא במקרה. מזל שאת טיפה יותר מבוגרת ממני. אני תמיד יכולה לקוות להיות במצב שלך כשאגיע לגילך. חכי לי קצת למעלה, אני מתנשפת בעלייה ואני חושבת שאגיע יותר מהר אם אדע שאת שם עם מימיה מלאה שייק ירוק
אגב, נזכרתי שפעם הכינו לי פיצה חיה פשוט מדהימה. עונג צרוף. אממה? אחרי שני משולשים קטנים לא היה מקום להכניס סיכה. ואם אני אומרת שלא היה מקום להכניס אפילו פירור נוסף של פיצה אפשר להאמין לי.
זה שעשע אותי מאוד שכאשר משהו הוא אמיתי ומלא צריך ממנו כל כך מעט כדי לשבוע ולהתרווח בנעימות, בעוד שעם פיצה רגילה, ריקה וכלומניקית, אני אשבע אולי אחרי שלושת רבעי מגש משפחתי. אולי...
זה מזכיר לי מה שהרהרתי בו לאחרונה, שההתמכרות שלי היא בכלל ללאכול הרבה! ואז ברור שאוכל חי ומזין עושה הרבה פחות רושם בלספק אותה.
זה מתקשר לעוד כיוון מחשבה, בו חשוב לי בעיקר לבחור איך אני אוכלת ופחות מה. שהמה יהיה תוצאת לואי של האיך.
הי דלית. אוכל חי ומזין עושה הרבה פחות רושם בלספק אותה.
אני חושבת שזה תלוי מה את אוכלת. אם התזונה שלך מועשרת באגוזים וזרעים זה ממש משביע, לפעמים להרבה זמן.
חשוב לי בעיקר לבחור איך אני אוכלת ופחות מה.
אני מזדהה עם זה מאוד ברמה הכי עמוקה. מהבחירה מתי לאכול, דרך השאלה איפה ואיך להניח את הגוף שלי כאשר אני אוכלת ועד הכמויות.
העיסוק בשאלות האלה כמעט תמיד מוביל אותי לתזונה מיטבית.
הגמילה האמיתית כאן היא מהעיקשות העיוורת
כמובן. על זה דיברתי.... לא חשבתי בכלל על הפירות....
(סליחה שלא הסברתי. פשוט אני קוראת המון חומר על אוטיזם ואספרגר לאחרונה, אז אני בתשומת לב מיוחדת על כל מה שקשור בעקשנות עיוורת, כפייתיות, סירוב סדרתי, אובססיות ועוד, והמתיחות והאימונים הגופניים של שריר ה"גמישות" מאוד תופסים את תשומת לבי ומשמחים אותי, בכל מקום שאני נתקלת בהם).
אני פה עם המימיה. לקח לנו יומיים אבל חיסלנו מגש שלם. מבחינה קלורית כנראה שמדובר בחצי ממגש פיצה לכל היותר, מבחינת "היסתמות" בהחלט הרבה יותר משביע.
שימי לב בבקשה שגם פה זה הפוך - זה משביע, וזהו. WYSIWYG.
הפיצה המקובלת (בצק חיטה גלוטן סוכר שמרים חלב גבינה ושות') יוצרת בור עצום שמשתק לחלוטין את השובע הבריא והנכון והופך אותנו למפלצות שלא ניתן לספק ואנחנו יכולות להפסיק רק כאשר גופנו החבוט והאומלל כבר זרוק על הרצפה מכאבים ומביט בנו במבט מזוגג...
הופך אותנו למפלצות שלא ניתן לספק ואנחנו יכולות להפסיק רק כאשר גופנו החבוט והאומלל כבר זרוק על הרצפה מכאבים ומביט בנו במבט מזוגג...
כמה נכון. ואיזה מזל שהמון זמן עבר מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי את עצמי ככה. צ'מעי, זה די דוחה...
אני מרגישה מצוין, והולך לי כל כך קל שזה מפחיד. אני חושבת שזה קשור למה שניצן אמרה פה איפשהו במעלה הדף על איך שרק כשזה קל זה עובד, או שרק כשזה במקום זה קל, או איזה משהו אחר ממשפחת בתואם מושלם. בכל מקרה - אמת ויציב. אם הייתן שואלות אותי לפני שבוע על איך כזה דבר יהיה לי, הייתי אומרת שבחיים אני לא אצליח לעמוד בזה, אפילו לא יומיים. והנה, יום שלישי ואין בעיות.
לגבי ההשפעות על הגוף, אני מאד נזהרת (בכל זאת - כולה שלושה ימים, ולא תגידו איזה משטר מזון מאד קיצוני) אבל נדמה לי שבאמת אפיזודות של רעב הן פחות איומות ממה שאני רגילה ואולי קצת נפיחות נעלמה.
אני בתשומת לב מיוחדת על כל מה שקשור בעקשנות עיוורת, כפייתיות, סירוב סדרתי, אובססיות ועוד, והמתיחות והאימונים הגופניים של שריר ה"גמישות" מאוד תופסים את תשומת לבי
בחייאת, בשמת, את יכולה להרחיב? בטוח יש לך מחשבות והארות על העניין הזה, ואני חושבת שזה סופר מעניין וקשור.
נדמה לי שבאמת אפיזודות של רעב הן פחות איומות ממה שאני רגילה
העדר, זה משהו שהרבה יותר קשה להרגיש. רעב נורמלי, שאין בו קריז גלוטן (ואני לא מתכוונת רק לצליאקים. אני מתכוונת לכוווולם.) הוא לא בור בבטן שכמעט כואב, אלא משהו באמת עדין ואפילו קצת נעים. אמרתי את זה כבר פעם. קשה להסביר מה זה אושר ושלמות גופניים, כי הם מאופיינים בהעדר הצקות. הצקות קל להסביר. להעדרן, לפעמים קשה אפילו לשים לב, אבל המשמעות של העדרן עצומה.
בחייאת, בשמת, את יכולה להרחיב? בטוח יש לך מחשבות והארות על העניין הזה, ואני חושבת שזה סופר מעניין וקשור
איך קשור?
התקשר לי רק עם הדוגמא הספציפית, שבה ילד לגמרי נוירוטיפיקלי (הבן של גוגוס) פשוט התעקש לא לנסות משהו חדש, ואיך גוגוס תפסה שכל מה שצריך זה פשוט קצת נחישות מצדה, כי היא תפסה שכל המשפחה משלמת מחיר על ההתעקשות הנקודתית הזאת, וגם תפסה שבעצם אין מאחורי העקשנות סיבה ממש "אמיתית" (תיכף אסביר), ולכן בעצם היא אפשרה לבן "לרדת מהעץ" ולגלות את הגמישות שטמונה בו.
סיבה "אמיתית":
נגיד אילו היה ברור לה שהוא ממש מתעב את המרכיבים של השייק הירוק, ולא יאהב את זה.
אבל גוגוס היא אמא אמיתית. היא באמת הרגישה וידעה שזה היה מין סירוב חיצוני שהתקבע.
והיא מצאה את הדרך להזיז את הקיבעון.
ושיחררה את הילד.
לשמחתו ולהקלתו כי רבה.
וככה שיחררה גם את עצמה וגם את כל שאר בני המשפחה.
לכן זה סיפור יפה בעיני.
אני חושבת שהמעבר מנוקשות לגמישות, מעבר לעובדה שהוא עובר כחוט השני לאורך כל הבלוג הזה, הוא נושא סופר מעניין וחשוב מהמון היבטים. הוא מאפשר לנו להתנתק בהדרגה מקולות וכללים חיצוניים ולהתחבר לקול הפנימי שלנו, כמו גם למציאות שסביבנו. אני מתחברת לזה באופן אישי, גם דרך תהליכים שאני עוברת וגם כהורה לילד מאד נוקשה.
אז אם יש לך תובנות או מחשבות בעקבות הדברים שאת קוראת עכשיו, אני מאד אשמח לשמוע. אפילו בדף שיוקדש לנושא.
היה ערב לא קל. כל הזמן חוסר שקט ברקע, תחושה שמשהו חסר, ושכל האוכל הרב והטוב שיש לא יכול לספק.
אחר הצהרים ניסיתי לפתור את הבעיה בקפה (הכוס היחידה ששתיתי היום). יצא לי קפה לא מוצלח ומר מדי, ובכל זאת הוא איכשהו הרגיע. אחרי כמה שעות חוסר השקט חזר.
לא נשברתי, אבל עצם זה שהייתי צריכה להפעיל שריר מסמנת לי שאני בכיוון הלא נכון, שלא יחזיק מעמד יותר מדי זמן.
ובצד הלימודי של היום, גיליתי שיש שני שלבים של שובע. מתישהו בצהרים הייתי קצת רעבה ואכלתי תפוח. לא ממש שבעתי, אבל היו לי דברים לעשות, והחלטתי שכשאגמור לעשות אותם אחמם לי קציצות. עד שנגמרו הדברים לעשות, התפוח kicked in והרעב חלף, אבל כיוון שהראש שלי היה בלחמם קציצות המשכתי באוטומט, ואכלתי את הקציצות, ואז באמת הייתי שבעה. כך היתה לי הזדמנות (נדירה מבחינתי) להתבונן בהבדל בין "כבר לא רעבה" לבין "שבעה". בינתיים לא עושה עם זה כלום, רק מתרשמת.
בשמת, תודה על הדברים שלך. מעבר לחוכמה שלהם אני מודה שזה נעים לפתוח בבוקר את המחשב ולראות את עצמי כמן אמא כזאת. עשה לי חם בלב.
עוברת, איזה איזה איזה כיף שהרמת את הכפפה הזו וכתבת. אני מזדהה מאוד עם מה שכתבה לך ניצן על הרעב. ממש כל מילה בסלע. ואהבתי גם את האבחנה שלך בין סוגי רעב. מדבר אלי מאוד.
והכי מדבר אלי זה כיוון שהראש שלי היה בלחמם קציצות המשכתי באוטומט
הייתי שם מיליון פעמים ועדיין לא יודעת איך נמנעים מזה. כשאני נכנסת לאוטומט הזה אין לי שום דרך להתחמק ממנו.
מסבה את תשומת לבך למשהו שקרה גם לי וזה עניין היום השלישי. יומיים קלי קלות ואז פתאום קשה. לא יודעת למה זה ככה אבל עבורי, כיום, זה ה סימן לכך שהדרך עקומה. שרק נדמה לי שהיא היתה טובה אבל משהו בבסיס העמוק שלה לא ישב טוב.
ממה שחקרתי את עצמי, היומיים הראשונים קלים כי אני שמחה בעצם השינוי, בזה שהנה סוף סוף משהו יזוז ואיזה כיף. אבל התחושה הזו מדלגת על המהות של השינוי. היא שמחה ריקה ולכן אצלי זה לא מחזיק מים. אני צריכה לרצות משהו יותר מזה בשביל שזה יחזיק.
עוד עדכון על ה"אחד לאחד". היה לי יופי של יום אתמול. אבל... (נכון שראיתן אותו מגיע מקילומטר?) סיימתי אותו עם שלוש כפות של פסטה בפה. סתם כי האיש הכין לילדים ושכב על השולחן והקטנה כבר התישה אותי עם השן המעצבנת שלה וכיביתי את עצמי.
וקמתי בבוקר עם תחושה (כאילו שישנתי בכלל) עם תחושה טובה אבל לא כמו אתמול.
אני רואה בזה גם את הפן הפסיכולוגי, הציפייה הזו שדברים יהיו פחות במקום בגלל שהתזונה היתה טיפה פחות במקום, וזה לא משנה.
בשורה התחתונה הייתי בסדר גמור אבל טיפה פחות סבלנית וטיפה פחות מרוכזת וטיפה פחות קשובה ולא התחשק לי לנקות שום דבר רק כי צריך.
ואיך אני יודעת שזה מצוין? כי במקום לרפות את ידיי אני מרגישה שזה ממש מתמרץ אותי בכיוון של תשונה מיטבית לאורך כל היום.
לקח לי הרבה שנים ללמוד שמה שבמשך כמה עשורים טובים אני קוראת לו "רעב" הוא בעצם קריז.
היום, אני מזהה את זה ישר שזה קורה (וזה קורה, כי לפעמים אוכלים קציצה ויש בה קמח, או פלאפל לא ביתי עם קמח או כל מיני כאלה) ויודעת מה זה, ויודעת שזה יהיה לא נעים (אבל לא "שריר") ויודעת גם ששום תפוח לא יעזור (לפעמים בשר כן.) אז ממש הרבה הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה. הבעיה היתה שלא הייתי מזהה את זה, והייתי נכנסת לאטרף של להשתיק את התחושה הזו, בלי אפילו לדעת שזה מה שאני עושה. המלוא הכנות, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת אילו זה היה נמצא אצלי בבית ואנשים אחרים היו אוכלים את זה מולי. כנראה שממשממשממש גרוע. לכן שיהיה ברור שזו לא אמירה ביקורתית או משהו על חוסר הצלחה. יש לי תנאים כמעט סטריליים להצליח לשמור על עצמי. אפילו כשאנחנו יוצאים לאכול עם חברים או משפחה, אף אחד לא אוכל לחם אז לא מביאים את זה בכלל לשולחן. במצבי הנוכחי, אני יכולה להסתדר עם זה שמישהו לידי תוקע פיתה (נדיר נדיר. מקסימום מקסימום פעם בשבוע שאני רואה פיתה, וזו תדירות מאד מאד גבוהה מבחינתי.) או סנדביץ' או פסטה. אבל יש תקופות (נניח אחרי קציצה טרויאנית כזו ) שיותר קשה לי, ואני צריכה להפעיל שריר כדי לשמור על עצמי במקום הקל.
עוברת, נראה לי שהיה לך קל כי קצת בלבלת את הגוף שלך שלא היה מוכן שזה יבוא. שלושה ימים, עכשיו יהיה קשה. מאחלת לך שלא מדי, ושיעבור מהר.
כפי שכבר אמרתי, זו דרך ארוכה של שנים, אני מנסה להציע כאן תובנות בתקווה שזה יקצר את התהליכים למישהי אחרת... :-\
ניצן, תבורכי. בעיקר על זה מה שבמשך כמה עשורים טובים אני קוראת לו "רעב" הוא בעצם קריז.
איזה דיוק עבורי. תודה. לפעמים כל כך חשוב לעשות שימוש במונחים המתאימים. זה ממסגר את הדיון הפנימי שלי בחזרה תחת "התמכרות" ולא מאפשר לי לשכוח את זה בתך מכבסת מילים.
אני מנסה להציע כאן תובנות בתקווה שזה יקצר את התהליכים למישהי אחרת...
מנסה ומצליחה.
יום שישי בלי קמח וסוכר, עם חריגות קלות ביותר (פה סלט עם רוטב שאני יודעת שיש בו סוכר, שם ביס מקציצה שאני יודעת שיש בה פירורי לחם), ובסך הכל אני די מתפעלת מעצמי.
אבל מה, יותר ויותר מסתובבת בתחושה לא מסופקת. אני לא באמת אוהבת את הסוג החדש של השובע, אני מרגישה ממורמרת, וכל הזמן נדמה לי שאני עוד רעבה. ולא, זה לא מפני שאני לא אוכלת מספיק.
ואני יודעת שבשניה שאני באמת אפול, לא תהיה דרך חזרה. זה כאילו אני מצליחה בזכות איזו רוח לא צפויה מתחת לכנפיים, ואין סיכוי לשחזר את מצב העניינים הזה בשנית.
ואני גם כותבת מחורבן. אוף.
אני שולחת לכן אנרגיות חיוביות.
), הכנתי: מרק ירקות שיצא ממש מוצלח, ותבשיל קישואים שיצא ממש מוצלח -