באופן טבעי

וואו טליה
תודה קודם כל שהחזרת אותי לפה, מרגישה שחזרתי הביתה. כ"כ אוהבת את האתר הזה והנשים שפה.
מדהים שנעם בחר לחזור בתשובה ביפן. נשמע מאוד מאתגר.
גם ניסים אמון חזר בתשובה ומשלא קיבל תשובות מספקות בחר להמשיך ולחפש במזרח, עד שנהיה נזיר. 7 שנים
היה נזיר זן ואז החליט לשוב לארץ ולהתמתן לכיוון הטאו. נעם יצא למסע ואתם הורים מדהימים שמאפשרים לו עם המון אהבה
זה לא פשוט בכלל אני מניחה.

טליה, לא יצא לנו "להכיר" פה אבל רק רציתי לומר שהמשפחה שלך נשמעת מקסימה.
וביהס לאנגלית נשמע כמו יוזמה ברוכה מאוד לכל הצדדים (-:

אין לי מה לפנות לאנשי חינוך ולהתנצל על איך שגידלתי את ילדיי....
את יודעת, עלה בדעתי שזה לא מובן מאליו בכלל שלנער כל כך צעיר יהיה מספיק ביטחון בעצמו ובמשפחה שלו בשביל ללכת ככה בדרך משלו.

קראתי עכשיו את כל הדף! מרתק ומעורר המון מחשבה והזדהות. תודה שכתבת וחלקת במשך השנים ואיזה כיף שאת ממשיכה לכתוב.

הי טליה
תודה רבה על השיתוף. מכירה מקרוב את ההימנעות לשתף כשאני לא בטוחה בדרך שלי, ולא רוצה שיערערו אותי.
אז העובדה שאת כותבת פה מאד משמחת, את נשמעת באמת במקום של אהבה, וזה ואו, בטח לא קל...
הבן הבכור שלי גם רגיש מאד, בינתים לא הלך למסגרת, ואני תוהה לאן יובילו אותו החיים.
אשכרה פתחת בי"ס לאנגלית! מאפס, ואו, ממש כל הכבוד, אני קצת מקנאה שיש לך עיסוק ממלא וכך את גם בקשר עם המקום.
מה בעצם נעם עושה בשעות שאת מלמדת?
מה הוא עושה באופן כללי במשך היום?

גם אם שוב אתבלבל אני יודעת לבקש עזרה ממי שמדברת ומבינה את השפה שלי...
3>

תודה שקראתן אותי ותודה על התגובות!

נעם בעצמו ביקש ממני לעשות איתו סדר יום
כרגע בגלל החגים הוא לא בשיגרה אבל מקווה שיכנס לשיגרה אחרי סוכות....

הוא בדרך כלל מתפלל שחרית ולומד תורה כשעתיים בבוקר ואז מנקה את הבית -מטאטא ועובר עם סמרטוט רטוב כמו שמקובל ביפן. אחר כך הוא עובד בגינה ומטפל בקומפוסט.
שאר היום הוא לומד תורה....קצת קורא יפנית ולומד חשבון ואנגלית עם אבא שלי בסקייפ. הוא מאד אוהב אנגלית וחשבון.
אנחנו מחפשים לו מורה ליפנית-עוד לא מצאנו....

ביום שישי הוא מנקה את הבית ומכין אוכל-ארוחת ערב בעצמו לכולנו.

היום בבוקר לקחתי אותו באוטו לתחנת הרכבת-הוא נסע לבד לבית חבד במרכז טוקיו להיות שם במשך הסוכות....יחזור ביום רביעי הבא....
כלומר שבוע וחצי....הפרידה הכי ארוכה שהייתה לנו עד עכשיו....
הוא אומר שאסור לשתות ולאכול מחוץ לסוכה ולנו אין סוכה בבית...
חשבנו לבנות סוכה אבל היה ברור שמה שלא נעשה זה לא יהיה מספיק כשר עבורו....הוא מאד מחמיר.....
מאד קשה....

עד בערך דצמבר הוא לא קרא עברית רק מילים בודדות
כשהתחיל להתפלל למד לקרוא עברית דרך התפילה....
הוא מאד נחוש...
יש מנהג חבד לקרוא את כל ספר התהילים בשבת מברכים (השבת שלפני ראש החודש)
בשבת הראשונה הוא קרא במשך כל היום-חוץ מתפילות וארוחות- אבל לא סיים
בשבת בחודש שלאחר מכן הוא הצליח לסיים לקרוא את ספר תהילים במשך כל השבת במשך 9 שעות....
מאז הוא קורא כל שבת מברכים במשך 7 שעות....
לכן גם התפילות לוקחות לו הרבה זמן....

אנסה לספר על תהליך החזרה בתשובה.....
עד לפני כשנה בערך היינו פחות או יותר בשיגרה-
עבודה והביהס האנתרופוסופי שהוא גם ביהס הורים ודורש ממני הרבה זמן ואנרגיה...
מאז שנעם היה בכתה ג היינו נפגשים עם המחנכת שלו אני ושין לשיחה אישית פעם בחודש.
המחנכת (באנתרופוסופי המחנכת היא לשמונה שנים) מאד נוקשה וקשה....תמיד אחרי הפגישות איתה הייתי בוכה....
הרגשתי שלמרות שהיא מחנכת טובה חסרה אהבה....חום...
ראיתי שקשה לנעם עם היפנית ושהוא משקיע המון בלימודים אבל לחוץ עצבני ולפעמים ממש לא שמח....
תמיד אחרי הביהס היה ממהר לחזור הביתה....לא רצה להיות שם מעבר למה שצריך....לא רצה להפגש עם חברים אחרי הביהס או בחופשים....
אהב להיות בבית ועם המשפחה.
אחרי הביקורים בישראל היה לו תמיד מאד קשה לחזור ליפן ולביהס....
חשבנו הרבה על מעבר למקום אחר אבל לא מצאנו אפשרות יותר טובה לכולנו....
באופיו נעם ילד שמח מלא אנרגיה ושמחת חיים....תמיד יוצר ועסוק בכמה פרויקטים במקביל....
הוא לא אמר שרע לו בביהס ולא ביקש לעזוב....
בזמנו הפנוי-המחנכת שלו תמיד נתנה המון שעורי בית- היה אוסף בולים ככה שהיה מבלה שעות בסידור ומיון בולים מכל העולם....
גם אהב לעבוד בגינה ובנגרות-הכין תמונות מעץ-כמו פזלים- ופרויקטים שונים.

בסוף אוקטובר שנה שעברה במהלך חופשת הסתיו קיבלנו הודעה לנייד שילד מהביהס נמצא מת בחורשה שליד ביתו....
הוא נמצא תלוי על עץ כשהוא ערום והבגדים שלו מקופלים ליד.....
מכיוון שהביהס שלנו מאד קטן וכולם מכירים את כולם נעם ויוקה הכירו אותו די טוב. יש לו אחות קטנה מיוקה בשנה. הוא היה בכתה ד שנה מעל יוקה שנתיים מתחת לנעם.
יום לפני זה היה פסטיבל בביהס וראינו את הילד הזה שמח בפעילות עם חבריו....
היו כמה אסיפות חירום להורים בביהס
כולם בכו....פשוט בלתי נתפס.....
הודיעו לנו שאחרי חקירה של המשטרה התיק נסגר כתעלומה.
לא מצאו סימן להתאבדות אבל גם לא עדות שהיה אדם נוסף או סימני אלימות.....
המחנכים דיברו על זה עם הילדים בביהס ועשו פרידה מהילד....
מאד עצוב....
החורשה בא נמצא הילד היא חורשה כעשר דקות נסיעה ברכב מהבית שלנו. היינו מטיילים שם באיזור הרבה.....
זה היה פשוט הלם לכולנו....
אחותו של הילד חזרה ללימודים ואני רואה את ההורים בביהס-אין לי ממש קשר עם ההורים כי הבת בכתה אחרת. שין הלך להלוויה של הילד. אני נשארתי בבית עם נעם ויוקה.
רק בני כתתו של הילד הלכו להלוויה....
המחנך שלו לא הגיע לביהס כחצי שנה-אני לא יודעת בדיוק מה קרה לו-עכשיו הוא מלמד באופן חלקי....
הוא ממש נשבר מזה....

בקיץ שעבר לא נסענו לביקור בארץ וההורים שלי באו לבקר אותנו.
אמא שלי מאד לחצה על נעם-שהיה אז בן 12 בדיוק- לעשות בר מצווה....אני מאד התנגדתי כי לא הרגשתי שזה מתאים לחיים שלנו ולא טקס משמעותי מבחינתנו....
אבל נעם החליט שהוא רוצה לעשות בר מצווה....
יצרנו קשר עם בית חבד בטוקיו (כמעט שעתיים נסיעה מכאן לכל כיוון) והם אמרו שיעזרו לנו בשמחה.
הם אמרו שלקרוא את הפרשה זה לא המשמעות האמיתית של הבר מצווה אלא ללמוד את המצוות....ללמוד מה זה יהדות....
אני שגדלתי בקבוץ לא ידעתי כמעט כלום על היהדות אבל תמיד היתה לי משיכה ועניין בדת חשבתי שאם זה מה שנעם בחר אלך איתו ונלמד ביחד....
ככה בעצם בלי לשים לב התחלנו תהליך של חזרה בתשובה....
בדיוק הייתי במקום של הרבה כאב ובדידות
היו לי שאלות על הזוגיות שלי על היהדות שלי על הקיום שלי....
בבית חבד מצאנו משפחה חמה וקהילה והרגשנו טוב....
כחצי שנה שבמהלכה שמרתי שבת, התפללתי שלוש פעמים ביום ולמדתי כמה שיכולתי הרגשתי שהצטברו אצלי יותר מדי שאלות בלי מענה....שהתשובות שאני מקבלת לא מסתדרות לי....
בעיקר לגבי גזענות ......
הבנתי שהדת נכתבה בעיני אנשים גברים....שאין שם הרבה אהבה
שזה לא האלוהים שלי....
אלוהים שלי שהיא אולי היא ולא הוא....
היא אוהבת מכילה מקבלת לא שופטת מקרבת ולא מפרידה.....היא לא דורשת....לא מענישה...לא כועסת....לא רושמת ולא עושה חשבונות....לא דורשת קורבנות...
ביקשתי סליחה מעצמי משין ומיוקה....(שהצטרפה אלי בעל כורחה לפעמים לכל הנסיעות לבית חבד)
נהנתי מהתפילות אבל הבנתי שאני לא זקוקה למסגרת ולחוקים האלה....
שאני צריכה למצוא ולהמציא את דרכי בעצמי....שבשבילי לא מספיק תשובות כתובות ונתונות....ומעל הכל שאני בוחרת באהבה....
עם נעם כבר היה מאוחר מדי לדבר....

ניתקנו אותו מבית חבד לכמה חודשים ניסינו לדבר איתו
להסביר ולשכנע....
אבל הוא בשלו....
לא מוכן לוותר ולהחמיר פחות...
החלטנו לתמוך בו כמה שאנחנו יכולים. ללכת עם הלב ולבטוח בו...
קנינו לו כלי בישול, ספרי תפילה ומנסים לעזור לו כמה שאנחנו יכולים.

התקופה הכי קשה היתה בשבועות שלפני החגים....
לא רצינו שילך לבית חבד קיווינו שישאר בבית וישמור על החגים כמה שהוא יכול בבית....קנינו ספרים ושופר....אבל נעם אמר שחייב ללכת לבית כנסת בחגים....
ככל שהזמן עבר והתקרבו החגים הוא נכנס למצוקה ולחץ התחיל לבכות בהיסטריה
(שכחתי לספר שנעם ויוקה חזרו עם שעלת מהארץ.....)
שיעולים הקאות....
היה ממש מפחיד.....היינו חסרי אונים....
שין יצר קשר עם שאמנית מאוקינאווה (האי הדרומי ביפן) דרך חבר משותף ודיבר איתה בטלפון. היא ראתה (היא רואה הכל-לא צריך לספר לה הרבה) את המצב וכעבור כמה ימים הגיעה לטוקיו במיוחד.....
חשבנו לטוס אליה אבל היא אמרה שעדיף שהיא תבוא.....
פגשנו אותה במלון איך שהגיעה משדה התעופה (הם הזמינו מלון במיוחד לא רחוק מאיתנו ושכרו רכב כדי שיהיו ניידים) הגיעה עם שני עוזרים צעירים.
איך שראיתי אותה ידעתי מי היא
האשה הכי יפה שראיתי עד כה....הפנים שלה זהרו כמו אש.....אשה מבוגרת עם עור פנים של נערה.....שמחת חיים ואור שממלא את כל החדר.....חיבקתי אותה ישר עם דמעות בעיניים
הרגשתי שאני נפגשת עם חברה ותיקה או בת משפחה.
עלינו חמישתנו במעלית
הם שכרו חדר לה וחדר נוסף לשני הבחורים.
ישבנו ביחד שלוש שעות שבהם היא סיפרה לנו על עצמה-על החיים שלה ומה שעברה-סיפור חיים מאד קשה ואישי שאני כמובן לא יכולה לספר.....
היא שאלה אותנו כמה שאלות ואמרה לנו כל מיני דברים.
בעיקר שעלינו לבטוח בנעם ולשחרר אותו באהבה לדרכו....
שאנחנו צריכים לשפר את התקשורת בינינו
לפתוח את הלב.....
למחרת הם הגיעו לביתנו בצהריים ונשארו עד הלילה.
נעם ושין הכינו ארוחת ערב והם אכלו איתנו.
דיברנו שרנו צחקנו היה ממש כייף....
הם מילאו את ביתנו באהבה
עשו טיפול לי וטיפול לשין (בסלון) . היא עשתה טיהור אנרגטי לבית (לא משהו שאפשר היה לראות-לא טקס או משהו כזה).
היא אמרה שאנחנו צריכים לסלוח .....להיות בנתינה ואהבה.....
היא אמרה שנעם ויוקה מקסימים ואין להם שום בעיה.....
לאפשר לנעם להתנסות ולחוות את מה שמבקש ולסמוך עליו.....
לתת לו אהבה....לא להלחם בו...
למחרת הם חזרו לביתם....
הרגשתי שבאו לבקר אותנו מלאכים.....
זה לא המילים עצמם-זאת ההרגשה החוויה....חוויה עוצמתית של אהבה....אהבה בלי תנאי....
אסירת תודה

שכחתי לכתוב שעם תהליך החזרה בתשובה התרחק יותר ויותר מהילדים בכתה שלו
הוא אמר שאין לו שפה משותפת איתם
הפסיק לאכול את האוכל שהיו מכינים ביחד לפעמים בכתה (כי הם לא יהודים). למרות שבגלל שהוא הצמחוני היחיד בכתה היו מכינים לו אוכל במיוחד.
בשעורים שונים שלמדו או הזכרו משהו מתרבות אחרת היה עושה כאילו הוא לא מקשיב ולא מסתכל כי זאת עבודה זרה מבחינתו.....
למרות כל זה הילדים קיבלו אותו ואהבו אותו. עם הציציות הכיפה והתספורת החדשה....התעניינו ביהדות וקיבלו אותו עם השינוי שעבר.
בהתחלה הפסיק ללכת לביהס בשבת אחר כך אמר שלא יכול ללכת יותר בכלל.....לא יכול ללמוד בכתה עם בנות....וכמובן לא יכול ללמוד עבודה זרה....
התפילות לקחו ממנו יותר מדי זמן וכבר לא היה לו זמן לעשות שעורי בית....
בחודש יוני הלך לביהס בלי חשק לא למד ולא עשה שעורי בית.....בקושי דיבר עם החברים בכתה....
היה מאד עצוב.....
הבנתי שהוא באמת לא רוצה ללכת ולא משנה כמה אני חושבת שזה ביהס טוב-לא טוב לו.....
הוא חושב שכילד יהודי עליו ללמוד תורה וזה הכי חשוב....
כמובן שהוא רוצה ללכת לישיבת חבד. אבל גם לא רוצה לעזוב את הבית ולא לראות אותנו הרבה זמן.....
אני מבינה שהוא מחפש את הזהות שלו ואת השייכות שלו....שמצא את זה בדת ולא בתרבות ובחברה היפנית.
כרגע אנחנו מנסים לעזור לו לשלב בין העולמות....
באהבה

קוראת, בינתים רק קוראת אותך
ומרגישה אותך

_אתמול בערב כשצחצחנו שיניים נעם אמר לי:
"אמא, בטבע אצל הציפורים והחיות הזכר יותר יפה! אצל האנשים הבת יותר יפה!"_
מוצאת את עצמי קוראת מחדש את כל הבלוג... כל כך מזדהה חבל על הזמן!
הילדים שלי עכשיו בגילאים דומים לאלו שהיו הילדים שלך בתחילת הבלוג, והמעבר בגילאים דומים.
ציטטתי משפט ותובנה קסומה של נעם
נשמע כמו ילד ייחודי (שמזכיר לי את הבן שלי)

לגבי חב"ד - את חושבת שיכול להיות שיש בו כמיהה לישראל, לא בהכרח דתית, אלא למהות הישראלית, ומה שדיברנו על הקבלה, ועל התפקיד שלנו כ"אור לגויים"?
כלומר, יכול להיות שהצורך להיות דתי בא מצורך עמוק יותר להיות בקשר עם ישראל ומה שישראלי בו.
ומעניין שבסופו של דבר הוא חזר לחנ"ב אחרי הרבה שנים...

כן נטע ש אני חושבת שכן.....תמיד היתה לו כמיהה לישראל.
וגם אני חושבת שהוא ילד שונה ולא משדר באותו התדר של הילדים סביבו....אני חושבת שגם אם היה גר בישראל היה לו לא פשוט.....אבל הוא לא מכיר חיים בישראל (עזב בגיל 3) ככה שמבחינתו ישראל היא גן עדן והכל שם נפלא....בביקורים השנתיים בישראל (נסענו לארץ כמעט כל שנה לביקור) הוא בילה בעיקר עם ההורים שלי.....גם בארץ לא ממש התחבר לילדים....

אני זוכרת כשהייתי ילדה (גם אני הייתי שונה) ההורים שלי תמיד דחפו אותי לשחק עם ילדים אחרים והיה להם קשה שבחרתי בספרים סוסים וחיות אחרות (פחות התעניינתי בבני אדם) ....למרות שאני מבינה וזוכרת גם לי כאמא לפעמים נהייתה צביטה בלב כשראיתי אותו לא משתלב....קיוויתי לראות אותו משחק ושמח ומתחבר לילדים אחרים.....
המחנכת שלו טענה שזה בגלל שלא הלך לגן אבל לא נראה לי שזאת הסיבה....
גם בפגישות של האמהות הייתי מקשיבה להן ומרגישה כמה הדברים שהן מספרות זה לא מה שעובר על נעם....
תודה

את מכירה את הספור על הפר פרדיננד?

אני מכירה את פרדיננד,קיו קיבל את הספר כשהיה בן 5

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקשיבה לך. מחבקת אותך, אתכם חזק.
את חכמה ואוהבת.
אני מאוד אוהבת אותך.
ותודה שאת מספרת הכל. באמת עוזר להבין יותר.

טליה הי
נזכרתי במשהו וחשבתי עליכם.
כשהייתי בת 30 נסעתי לגור במרכז זן בארה"ב. גרתי ועבדתי ותרגלתי שם שנתים, גם ריטריטים של כמה חודשים בלי להיות בקשר עם העולם החיצון, וגם עשיתי גלח בראש כי ככה התחשק לי, קרמה של נזירה. זה היה כל החיים שלי, וזו הייתה חוויה מדהימה. דרך המקום שתרגלתי גם מצאתי את בן זוגי ואבי ילדיי היקר.
אחרי שאמא שלי נפטרה, חברה טובה שלה אמרה לי בשבעה, שאמא פחדה שהצטרפתי לאיזו כת. היא חיה בחרדה. לא ידעתי את זה בזמן אמת...
הייתי רוצה להגיד לה, אמא, זה לא היה כת. זה עשה לי טוב. זה היה נכון. זה היה נחוץ. זה גם היה קרמה, כלומר מקום שהייתי חייבת לעבור בו ולחוות אותו.
כשאני מנסה להיזכר מתי הרגשתי ממש טוב ובמקום שלי, אני תמיד חוזרת לשנתיים האלו. הייתי שם חופשיה להיות.
זה אני אומרת בתור ילדה, והיום כשאני אמא, אני גם מבינה את הפחדים שלנו האמהות, והדאגה ואינסוף המחשבות...
אני מצטערת שאמי הייתה צריכה לדאוג במקום שלא היה בו צורך בדאגה. לא נסחפתי שם אחרי מישהו דוגמתי, הייתי בדרך שלי...

מעדכנת....
כמה חודשים שנעם היה בבית במשך השבוע ולמד לבד דרך המחשב והטלפון וסופי שבוע נסע לבית חבד בעיר
ראינו את המצוקה ובדידות שלו ואחרי חודשים שביקש וביקש שנאפשר לו ללכת לישיבה בישראל החלטנו לתמוך בו.....
זאת היתה החלטה משותפת די פתאומית הזמנו כרטיס ביום חמישי ובראשון בבוקר כבר לקחנו אותו לשדה התעופה....
להפרד מילד-נער בן 13....
ממש לא מה שדמיינתי לעצמי.....
אני שהקדשתי את עצמי לאמהות והקשבה לילדי נפרדת פיזית מהבן האהוב שלי....
הפרידה היתה קשה מאד
ימים שלמים שלא יכולתי להפסיק לבכות....הדברים שלו בחדר הריק שלו...לראות את בני הכתה שלו בביהס והוא לא שם....כאב אדיר....
סיכמנו איתו שיסע לישראל לחודשיים ואז יחזור הביתה לחודש על מנת שנראה אותו ונחשוב ביחד על ההמשך.
ביום רביעי טס חזרה לישראל עם כרטיס לכיוון אחד. אחרי החופשה של חודש איתנו כאן.
הפעם הפרידה היתה יותר קלה.
הכאב אומנם אדיר
אך יש גם הרבה שמחה ואהבה עצומה
בפרידה השבוע גם נעם בכה
הוא אמר לי ״ אמא אני כל כך אוהב אותך....איזה כיף שאנחנו כל כך אוהבים....״
הבן שלי לא גר איתנו עכשיו
הוא רחוק פיזית וזה קשה מאד
אבל הוא מאושר
הוא שמח
הוא אוהב
הוא בריא
יש לו חברים וכולם מספרים לי כמה הוא מיוחד ואיזה נפלא הוא
הוא בסביבה אוהבת
סביבה שבחר בעצמו
דרך שבחר בעצמו
ולי נשאר לתמוך להקשיב ולהמשיך לאהוב אותו בלי סוף ובלי תנאי.....
תודה על השיעור בהקשבה לעומק
לא למילים עצמן
על השיעור באהבה
דיוק אומץ כנות ואמונה
תודה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מרגש ממש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מרגש ממש

וואו טליה.
אילו שיעורים חזקים, וכמה תעצומות נפש.


וגם מאוד מעריכה את נועם על היכולת שלו לספק לך תחושת בטחון כשהוא קופץ בעצמו.

וואו טליה
בתכל'ס אנחנו מגדלות שותפים ושותפות למסע @}
איזה תהליך עוצמתי של צמיחה, התבגרות וביסוס חיבור שאינו תלוי מקום פיזי. מעורר השראה.

תודה רבה חלוקית וטלי!!
אני מודה שהיו ובטח עוד יהיו ימים שהרגשתי הרבה אשמה וכאב כל כך גדול שעלו בי מחשבות של אוףףףףף למה לא גידלתי אותו אחרת....בצורה יותר מיינסטרימית ואז אולי היה עדיין נשאר בבית הולך לביהס כמו כל הילדים.....זה כאב גדול שלא מרפה.....

את קולטת איזה כינוס עשית כאן

באשר לאשמה, מציעה לך לעלות למבט על ולהתבונן מנקודת מבט אחרת... הוא בטח בחר בך כדי שתאפשרי לו את ההתנסות.
את מתארת ילד שזו הייתה נביעה פנימית והרצון האמיתי שלו ואת אפשרת ומאפשרת לו להגשים אותו.
זה הרי הכל בתוך הראש שלנו.
אין ערובה באמת לשום בחירה. ראי בעצמך מה שסיפרת כאן. לא לכל הילדים בית הספר עושה טוב.
אם טוב לו למה את באשמה?
את מזהה שהוא ברווחה, שהוא בשלום פנימי?

סליחה חלוקית יש לי בעית זכרון קשה....בבקשה תזדהי אצלי במייל או בפייסבוק.....או כאן כמובן....

אני מבינה שאשמה זה בזבוז אנרגיה....
אבל כואב לי מאד שנער כל כך נבון וחכם בחר בדרך החרדית- ארץ ישראל השלמה...שנאת הגויים ובמיוחד ערבים...ועוד כל מיני כאלה....
גידלנו אותו לאהבת אדם באשר היא או הוא
לחשיבה עצמאית
לבחירה כל יום מחדש....
לחופש....

הדרך שבחר בה סותרת לגמרי את כל אלה....
בביקור שלו ביפן השתדלתי לא לדבר איתו על כל הנושאים האלה
לא להכנס לויכוחים מיותרים כי חבל לי על הזמן היקר איתו....
הוא הרי מכיר אותי ויודע בדיוק מה אני חושבת ואיך אני חיה
אני מקווה שהוא גם יודע שאני אוהבת אותו בלי סוף ובלי תנאי לא משנה מה יגיד ומה יעשה ובאיזה דרך בחר....
והוא גם אוהב את אבא שלו אהבה עמוקה- אבא גוי....
אבא שלו שהוא יוגי (חי ונושם יוגה) ומבחינת נעם עושה וחי עבודה זרה....
שלום פנימי? טוב לו באמת? לא יודעת....
הוא לא משתמש בשם משפחה שלנו טקאוקה אלא בשם נעורי - גרינברג
אני חושבת שבחר כרגע בדרך בלי שאלות עם תשובות ברורות כי זה מה שכנראה היה צריך עכשיו....

כל לילה אני הולכת לישון בכאב ומתפללת שבבוקר אקום לגלות שהכל היה חלום
שנעם בחדר הסמוך ישן בשלווה....

לגבי החיבור שלא תלוי במקום הפיזי את צודקת....
גם נעם כל הזמן אומר לי את זה
שאנחנו תמיד ביחד....

איזה שיעור מאתגר וכואב.
טוב שאת מסכימה לכאוב ולעבור דרך הכאב. אני גיליתי שהרבה פעמים ההימנעות מהכאב העצימה את מה שקרה. בחוויה שלי כאב לי אך בפועל מתוך ההימנעות עסקתי בזה כל הזמן. וכשאפשרתי ללב שלי לכאוב ולעבור דרך הכאב מבלי להשתכשך בו הצלחתי להתבונן בסוגיות משמעותיות בחיי ממבט אחר. ממליצה על לעבור דרך כאב

אנחנו רגילים כאן ללמוד את האמצע דרך הקטבים ויכול להיות שהוא כרגע בקוטב על מנת ללמוד אמצע ולהכיר את העצמי הפנימי שלו. להתנסות כדי לדעת שזה לא מתאים לו... ויכול להיות שזה גם לצורך הבאת ראיית עולם חדשה למקום שהוא נמצא בו.
מה שנטעת בו קיים בו. הערכים והשקפת העולם. הם חלק ממנו והם מוקרנים ממנו באשר הוא נמצא.

חיבוק גדול אליך

טליה יקרה מאד! קראתי בהזדהות עמוקה את הסיפור המיוחד שלך על נועם. אתם הורים מיוחדים במינם, ללא ספק.

כחרדית, אני רק רוצה להניח את דעתך לגבי 'לו רק הייתי בוחרת בדרך חינוך מיינסטרימית'. אין לך מושג כמה בעלי תשובה אני מכירה שבערך בגיל של נועם שלך (פלוס-מינוס) נמלטו מבית הספר הישראלי הממלכתי המיינסטרימי לחלוטין שלהם כדי ללכת לבית ספר חרדי או ישיבה אם כבר הייתי אומרת שמערכת החינוך הישראלית הממלכתית היא כלי נהדר לעידוד חזרה בתשובה. אני שומעת אפילו מהורים חילוניים סוג של אנחת רווחה: 'טוב, נכון שבית הספר החרדי קיצוני ולא מלמד מה שאנחנו רוצים, אבל לפחות לא קורים שם הדברים שקרו בבית הספר הקודם שלו...' (לא מכירה את מערכת החינוך היפנית, אז לא יכולה להעיד לגביה - אבל לפחות שתדעי שמיינסטרימיות היא ממש לא הגנה מספקת נגד חזרה בתשובה...)

תזכרי גם שחזרה בתשובה היא תהליך ארוך. בחברה החרדית מזהים הרבה חוזרים בתשובה לפי הקיצוניות, הנטייה לנסות בבת אחת להפוך את עצמם מהקצה לקצה, להשאיר את כל העבר מאחור, אפילו למחוק חלקים באישיות. זה נורמלי, זה חלק מהתהליך, וזה לגמרי עובר עם הזמן (ועם ההתבגרות). יש היום מושג בעולם התשובה שנקרא 'תשובה על תשובה'. הצורך להבין שלא את כל מה שהשאירו מאחור באמת היה צריך להשאיר מאחור... (אומנים שנטשו לגמרי את האומנות שלהם, למשל, ורק אחרי שנים הבינו שזה טעות והתחילו לחזור אליה).

בכל מקרה, ילד עם אופי כל כך חזק כמו שאת מתארת בוודאי יגדל להיות אדם מיוחד מאד. עוד תראו ממנו הרבה נחת, אני בטוחה.

עברה שנה....
מקווה שעניינים נרגעו, ושלנועם טוב. איפה שהוא נמצא.