באופן טבעי

יוטי,
ליבי איתך.

כן, קראתי אותך בסוף ההריון עם ההורמונים והדמעות שיוצאות בלי שליטה. וזה דווקא התאים לי הפורקן הזה.
את יודעת קיבוצניקים ורגשות שאף פעם לא מצליחים להגיע לקצה, שתמיד נמצאים בשליטה. ובהריון הכל כל כך פשוט, העצב הוא עד הסוף, הכל כל כך נוגע, בלי הגנות, ובלי רציונל ששומר על הסף שלא נרגיש באמת.

עוקבת בדריכות אחרי כל פוסט חדש, גם עכשיו עם תינוקת זערורית ועוד כמה ילדים שתופסים את כל הזמן. ובכל זאת, חייבת להמשיך לקרא, את כותבת מדהים והכאב כל כך מוכר. עם כל השוני ובלי לינה משותפת ועדין,,,
נוגע במקומות שאף פעם לא הרשתי לעצמי להגיע אליהם. הגן והבכי בפרדה, וחוסר האונים, אי אפשר לעשות שום דבר, זה קיבוץ, וככה כולם ומה פתאום להשאר בבית עם אמא.

כנראה שהגיע הזמן להגיע לשם, לחבק את הילדה הזאת שעומדת על שתי רגלים אחוריות מול הגננת והמטפלות (אוי המטפלות..)והצריך וכל הילדים כולם...

תודה שהארת מקומות אפלים, תודה על השיתוף.

סגירת מעגל?

---

אחות שלי מתקשרת מהארץ.
האלצהיימר של אמא מתדרדר. אני צריכה לבוא. אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך וכמה מהר תמשיך ההתדרדרות.

קשה לי המחשבה על הנסיעה. גם להתמודד עם המצב של אמא שלי, וגם - לחזור עכשיו לארץ.
אחרי שנתיים של התעלמות מהעולם, ובעיצומה של סערה רגשית.
כאן קל להתעלם מאנשים אחרים, אמרתי לאנדרה. כאן אני יכולה להגיד לעצמי שאני מתמודדת עם העבר.
אבל בארץ?
ישראל זה לא כמו כאן, ניסיתי להסביר, מרגישה מוזר לומר עובדה שבסיסית בשבילי כמו להגיד שהשמיים כחולים.
ישראל כל כך... אינטנסיבית. כולם קשורים להכל, לכולם יש מה להגיד.

כשעזבתי את הארץ הרגשתי בשיא. חיינו את החיים כמו שרצינו. לפעמים הייתי מסתכלת עלינו מהצד וחושבת שאם לא הייתי אני, הייתי מקנאה בעצמי.
ועכשיו? לא ממש בשיא.
קבעתי פגישות עם מעט חברים מפעם, שגם איתם כבר שנים לא דיברתי.
אבל עם הקילוגמים העודפים של השנתיים האחרונות, עם הסטאטוס של ה "disability leave" - אני מתביישת.
"אלו לא מחשבות שעוזרות, לא?" שאל אנדרה.
כן. אבל ככה אני רואה את עצמי, בעיניים שלהם: כישלון.
"ואת חושבת שהם יהיו ביקורתיים כלפיך?"
לא, ברור שלא, הם חברים שלי, זאת אני שנבוכה לראות את עצמי דרך העיניים שלהם. את ההשתקפות שלי דרכם.

---

אמא שלי לא נראית טוב. אבל עדיין היא נשמעת כמו עצמה. המשפטים לא מתחברים ולא הגיוניים, אבל טון הדיבור עדיין נשאר, וגם הרגשות.

היא לא ממש זוכרת איפה אני גרה, ומי הילדים שלי , אבל היא מכירה אותי ויודעת שהיא מאוד אוהבת אותי
.
בקיבוץ הכל נשאר כמו שהיה.
אותם מבנים, אותם אנשים, אותם פנים. רק השמות השתנו.
בני גילי בתפקיד ההורים. ההורים שלנו כבר התחילו למלא את בית הקברות.
ובתפקיד הנוער שהיה גזעי ועכשיו הוא אולי cool, יש שמות חדשים שאני לא מכירה כי הם נולדו אחרי שעזבתי.
אבל עדיין הם נראים בדיוק אותו הדבר, עם הבגדים הלא יותר מדי זרוקים והסיגריה המתריסה.

---

.
זהו אֵבֶל כפול. פרידה גם מאמא שלי, שלא ברור מה יהיה מצבה בפעם הבאה שאבוא, וגם מהקיבוץ.
מתישהו יקחו את הדירה של אמא שעברה לבית ההורים המקומי.ואז לא יהיה לי כאן בית יותר.
ברור שאני אמשיך לבקר, אבל זהו, בפעם הבאה זה כבר לא יהיה בית.

וזה כואב. 20 שנה אחרי שעזבתי בזעם ובלי להביט אחורה.

אבל ביחד עם הכאב יש גם הקלה. שחרור.
כבלים נסתרים ניתקו.
אין יותר למי להוכיח שאני בסדר. שאני לא כישלון, שהצלחתי. שאין מה לדאוג לי. אין לי למי להראות.
סוף סוף מותר לי לא להיות בסדר. מותר לי לכאוב, ולבכות.

וגם, בכל זאת השתניתי.
לא ראיתי ביקורתיות ובוז אצל האנשים מסביב. ראיתי ענין ודאגה כנה.
ואם לא – הרי זה לא באמת קשור אלי. זה הם. ועליהם חמלתי.

ובעיניים של החברים והאנשים שדיברו איתי לא ראיתי את עצמי. הם לא שיקפו אותי.
רק העיניים שלהם היו שם.

---

פרידה.
שלום להר הירוק. לואדי. לריח הזה של צמחי הבר, התערובת של הפיגם והמרווה.
לדרכים המוכרות, כמעט אינסטנקטיבית, לחדר האוכל, לברכה, למכולת. למגורי הנעורים הנטושים עכשיו.
לקברים של סבא שלי, ושל סבתא שלי, ושל אבא שלי שנפטר לפני 6 שנים.
שלום בית.
שלום אני.

ריגשת אותי.
מוכר לי לבוא לקיבוץ ופתאום האנשים שם הם כבר סתם אנשים מבוגרים ואפילו די אוהבים שמתעניינים בשלומך ,ולא נודניקים מפחידים שרוצים לראות כמה התקדמת בחיים. או כמו שניסחת הרבה יותר נפלא
_ובעיניים של החברים והאנשים שדיברו איתי לא ראיתי את עצמי. הם לא שיקפו אותי.
רק העיניים שלהם היו שם_

שחף אהובי
ת ו ד ה !
בכיתי ובכיתי ובכיתי,מלבד ספור המסגרת השונה, כמעט כל מילה שכתבת בכשרון כזה, נגעה בי עמוק(אבל לא עמוק מידי,חס וחלילה).
הצלחת להבהיר לי לא מעט נקודות חשוכות בחיי,ובהתמודדות היומיומית עם החיים.
עוקבת אחרי סיפור החלמתך בהשתאות ואפילו בקנאה,על האומץ,החוכמה,והאהבה שבך.
תודה כבר אמרתי?

מקסים ומרגש

לשחף - אני מתפתלת על הספה, ניצולה בריאה (מותר להגיד "מכחישה, מדחיקה" אבל אצלי עדיין לא התפרץ) ומלאת רגשות אשמה על האחרים, קוראת וכואבת הכל מבפנים מכירה מקרוב את המילים והשפה והאסוציאציות והמקומות והאנשים והמורים (בכל הקיבוצים אותו דבר).
נעלמת לנו בתחילת 2010. יש המשך איפשהוא ?
מקווה שהכל בסדר (לא, שום דבר לא בסדר, אני יודעת) אבל שלפחות הטיפול והכדורים והכל יצרו אצלך איזושהיא הקלה שמאפשרת לחזור לחיים נורמאליים, עם הזכרונות ועם החוויות אבל עם ההכרה שהתמודדתי והצלחתי להלחם בזה, ואף אחד לא יקרבן אותי יותר.
חיבוק עצום ואוהב.

עדכון באיחור של אי אילו שנים, אבל מה זה לעומת הנצח:

אז דווקא הכל כן בסדר.

עשיתי שינויים גדולים בחיים, אם כי קצת פחות ממה שרציתי. חזרנו לארץ. החלפתי מקצוע.

הפסקתי לקחת תרופות נגד דיכאון לאחר בערך שנה וחצי. זה לקח כמה חודשים - ניסיתי להפחית ולא היה מוצלח, אז חזרתי למינון המקורי, ולאחר חודש ניסיתי עוד פעם על ידי הפחתה מאוד הדרגתית.
לקח אולי חודש – חודשיים עד שהפסקתי לגמרי. מאז לא היו לי שום בעיות.
חשוב לי לפרט את זה כי ראיתי פה ושם באתר שאלות על אם אפשר להפסיק. אז כן, אפשר, ובתזמון הנכון זה לא קשה, לא מסובך ולא טראומתי.
במקרה שלי זה היה מלווה בטיפול מסיבי בגורמים שברקע - מצד אחד התמודדות עמוקה עם גורמים נפשיים שהתעלמתי מהם במשך שנים, ומצד שני שינוי גדול באורח החיים.

בסופו של דבר, התברר שהבעיה הייתה במידה רבה עייפות כרונית.
בדיעבד, בינתיים התפרסמו כמה מחקרים שמצאו קשר סטטיסטי חזק בין טראומות בילדות ובין עייפות כרונית בבגרות.
למרות שהמצבים שקשורים לדיכאון עברו, כאמור, לאחר כשנה וחצי – שנתיים, העייפות המשיכה עוד הרבה אחרי, בערך 4 שנים, ואני עדיין מגדירה את עצמי כ"מתאוששת".

מהפרספקטיבה העכשווית שלי, אני רוצה להציע נקודת מבט קצת אחרת על כל הנושא של הדיכאון, שאני רוצה להכניס אותה תחת הכותרת - "דיכאון כהזדמנות".

הדיכאון היה הקריסה של הנפש. והקריסה הייתה כי היסודיות היו רעועים. כי התעלמתי והדחקתי כאבים ישנים ולא יכולתי להתמודד עם כאבים חדשים, כי החיים שלי לא באמת התאימו לי, כי הדברים שהיו חשובים לאורח-החיים שלי לא היו הדברים שהיו באמת חשובים לנפש שלי.
הדיכאון בא להגיד – עד כאן. אי אפשר להמשיך ככה יותר. צריך לתקן את היסודות, ולהניח יסודות חדשים לחיים מאוזנים יותר. זה לא אומר בהכרח להתפטר מהעבודה ולעזוב את הבית, אולי מה שצריך זה תשומת לב חדשה ושונה לדברים ישנים.

במקרה שלי, דווקא "שבירת הכלים" כן עבדה. איכשהו דברים שנראו נורא מסובכים עברו בקלות. דרך ההחלטה לצאת קצת החוצה מהמסלול הרגיל, פתאום נפתחו לנו אפשרויות חדשות.
אחרי שנים בהיי טק המאכל, עכשיו אני עובדת מהבית בתחום אחר, בשעות שלי ומתי שנוח לי . במפתיע, שכר השעה שלי נטו יוצא בערך אותו הדבר.
ניצלנו בצורה שונה את המשאבים שהיו לנו, ולמרות שכרגע אנחנו עובדים בדברים פחות "יוקרתיים" לכאורה, רמת החיים הכוללת והביטחון שלנו דווקא עלו. שלא לדבר על רמת החיים הנפשית.


ודבר אחרון, ואולי הכי חשוב:
עכשיו, כשהילדים שלי נכנסים לגיל ההתבגרות, אני רואה איך הם עברו את החזרה לארץ בקלות מעוררת התפעלות, ואיך הם גדלים להיות מתבגרים אהובים, מלאי ביטחון עצמי, שמחים ואופטימיים.
אני לא יודעת מה הם יגידו עלי לפסיכולוג שלהם כשהם יהיו מבוגרים, אבל איכשהו הם הצליחו לעבור את התקופה הלא קלה הזו בשלום.

זהו. היה חשוב לי לתת את הפרספקטיבה הזאת. משברים הם חלק מהחיים, ואפשר למנף אותם ולגדול איתם.

שחף יקרה,
תודה רבה על העדכון.
עקבתי אחרייך לפני שנים, ואני שמחה ששבת לספר את ה״סוף״ וגם שההתפתחות שאת מתארת היא חיובית בסהכ ומאירת עיניים.

אני שמחה ששבת לספר את ה״סוף״
כן.
תודה.

צוויל

הכל כן בסדר.
קראתי בהתרגשות, תודה @}.

אני שמחה ששבת לספר את ה״סוף״
גמני. מאוד.

זהו. היה חשוב לי לתת את הפרספקטיבה הזאת. משברים הם חלק מהחיים, ואפשר למנף אותם ולגדול איתם.
שמחה מאוד לשמוע @}

אני שמחה ששבת לספר את ה״סוף״

גם אני. @}

תודה שחף יקרה.
מזדהה מאוד ומתחזקת לשמוע שאפשר להפסיק את הכדורים.
מאחלת לך שלוות נפש.