באופן טבעי

הוא בהחלט עדיין קטן מאוד.
לא יודעת אם ומתי נכניס אותו לגן, אבל בטח לא כרגע.

גם בעלי מדי פעם מעלה את האופציה, כדי להקל עליי כשהוא רואה שקשה לי.
לפני הלידה הוא מאוד תמך בזה שאשאר איתו בבית כמה שיותר, אבל עכשיו הוא רואה שזה מאתגר מאוד ולפעמים מציע את זה.
יש לו משפט כזה, בימים שלולו ממש רגוע וזורם ש"הנה הוא כבר ילד של גן".
זה אף פעם לא באמת מחזיק יותר מיומיים ברצף... וגם כשהוא ככה, אני מעדיפה שהוא יהיה ילד של גן בבית (הרי ככה יותר קל לי איתו...), ולא בגן.

אני יודעת שכמה שקשה לי (יש ימים שמאוד, ויש ימים שלא עד כדי כך. כלומר קשה כמו שקשה עם תינוק, לא באופן מיוחד), זה מה שלולו זקוק לו כרגע. שאני אהיה איתו, קרובה וזמינה.

כמו שאמרתי לבעלי,
זה לא שבגן הוא יקטר פחות, אלא פשוט שאני לא אשמע את זה... וגם הוא יקבל פחות מענה (ואז הקיטורים יהפכו בכי).
מניסיון, עבדתי בגן, הם בוכים שם המון (והם היו מעל גיל שנה) . וכמה שנשות הצוות לא יהיו מוצלחות, לא תמיד יספיקו לגשת מהר. כי אחת מחליפה חיתול, והשנייה מכינה את הארוחה, ואחת נמצאת עם 10 ילדים... שכולם בוכים (כי כשאחד בוכה האחרים מצטרפים) והיא לא יכולה להרים את כולם... וזה כשיש יחס טוב בין אנשי צוות ולילדים...

אז לתת לו לבכות אני יכולה גם בבית...
אני יכולה כשהוא מקטר לא לגשת, להמשיך בענייני עוד קצת עד שיבכה ואז להרים אותו.
אבל אני לא רוצה להתנהל ככה, לא מאמינה שזה נכון.
מאמינה שאם הוא קורא לי זה כנראה בגלל הוא צריך אותי.
אז לא תמיד מצליחה. לוקח לי זמן, אני צריכה להספיק עוד כמה דברים. אבל מנסה כמה שאפשר, להיות קשובה. לענות לו לפחות, שידע ששמעתי.
לרוב זה לא הופך לבכי. לרוב אני מגיעה לפני.

קשה לו עם אנשים אחרים, זה אני יודעת.
הוא מאוד מתעניין בהם, מסתכל ובוחן. מחייך ועושה פרצופים.
אבל מעדיף להיות עליי ולא על אחרים. להתבונן בהם מהצד. נבהל בקלות יחסית.
עוד סיבה שאני לא רוצה להכניס אותו לגן, כי ברור לי שההסתגלות תהיה קשה מאוד ולא רואה את זה קורה בלי המון בכי.

וכלכלית, אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו גן עד אחת.
כדי לשלם לגן אצטרך לחזור לעבוד. ואז זה במינימום 9 עד 3. והוא יהיה בגן מ8 עד 4.
ואז אני לא אראה אותו בכלל ואין סיכוי בעולם.
שעה בבוקר ושעתיים אחה"צ זה כלום מבחינתי.

ועוד דבר, זה שלהכניס אותו למסגרת אומר לשבש לו את כל הלו"ז. שהוא ממש ארגן לעצמו ואני רואה שמאוד מתאים וטוב לו.
הוא רגיל לאכול ב7 וקצת, ולישון ב8.
כדי לקחת אותו לגן אצטרך לנסוע איתו כשהוא עייף (מה שאומר שהוא יצרח באוטו), ואז כשנגיע הוא הרי לא ירצה לישון כי רק הגיע למקום אחר.
וגם בצהריים, לקחת אותו ב1 אומר לבוא לקחת בדיוק כשהוא כבר ממש עייף. אפילו אחרי העייפות, כשהוא כבר בבכי. כי לרוב ברבע ל1 הוא כבר ישן.

בקיצור, מרגישה שממש לא גן. ועשה לי טוב לפרט את זה לעצמי כי זה כן עולה כמובן מכל הכיוונים (מתי הוא יילך לגן? תירשמו אותו לספטמבר? את לא חוזרת לעבוד?).

לב שומע, תודה על מה שכתבת.

הוא עוד לא בן 10 חודשים, מתקרב לשם. והגיל המתוקן הוא 7 וחצי חודשים. מבחינת התפתחות הוא איפשהו בין לבין, תלוי באיזה פרמטרים.

עוד אין לו כל כך ג'סטות.
הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה כשמישהו רוצה לקחת אותו הוא מן מפנה את הראש כזה. ככה שברור שהוא אומר שלא...
וכשהוא רוצה שאני ארים אותו הוא מרים אליי ידיים.

אני כן מדברת אליו ושואלת אותו דברים, ומחכה רגע לפני ני שאני עושה/נותנת לו משהו. הוא קשוב ויכול לחכות את השניה הזאת בזמן ששאלתי, אבל לרוב לא מרגישה שמקבלת תשובה ברורה (לפעמים נגיד יחייך ואני אבין שהוא מרוצה, או שירטון ואני אבין שלא....) .
אבל לא משתמשת כמעט בג'סטות אלא יותר במילים.

בהצבעה אני באמת לא משתמשת הרבה. אני אנסה להתחיל יותר.

היום ניסיתי להשתמש יותר בצלילים ולא במילה, לדברים מוכרים שהייתי רוצה שהוא ילמד.
למשל כששאלתי אם רוצה עוד אוכל אמרתי "אמ אמ". אלה צלילים שהוא יכול להפיק בעיקרון, אז אולי יצליח להשתמש בהם בצורה תקשורתית ועקבית.

וגם ניסיתי להציע לו שני דברים בארוחה (כפית עם עדשים וחתיכה של ביצה), והוא בחר את הביצה. לא הצביע. פשוט קירב את הפה לשם כמו גוזל. זה היה חמוד.

"לא" התחלתי להגיד לאחרונה, מאז שהוא נהיה יותר שובב וחולש על כל הבית... אם אומרים לו את זה בתקיפות כזה הוא ממש נבהל ובוכה. אז אני משתדלת להגיד בעדינות אבל בצורה שיבין שהכוונה היא לא (למשל להגיד לא לאכול נעליים ובמקביל להרחיק אותם ממנו, שיבין מץלמה הכוונה) .
מרגישה שהוא עוד לא מבין את זה. אבל אחרי כמה פעמים ברצף הוא מתייאש ועובר למשהו אחר... אז זה סוג של עובד.

בגדול נראה שהוא מתחיל יותר להבין אותנו.
למשל אנחנו אומרים "ביי ביי" לאבא בבוקר ליד הדלת ואני רואה שזה עוזר לו להבין שהוא הלך, ולא רק לחדר ליד ועוד שניה יחזור (אם לא עושים את הפרידה הוא פשוט מחכה לו ובוכה אם הוא לא מגיע...).
או כשהוא רוצה אותי אני אומרת לו לבוא אליי יחד עם ג'סטה והוא מבין וזוחל לכיווני.

אבל הוא עוד לא משתמש בדברים האלה בעצמו, אלא רק מגיב למה שאני עושה. ובסיטואציות ספציפיות יחסית.

אמשיך לשים לזה לב, כי אני גם מרגישה שמה שחסר לו זה להביע את עצמו יותר ושאין לו דרך...
הוא ממש עושה המון קולות בכל מיני סיטואציות, שברור שהוא היה רוצה שנבין מה הם אומרים...

דברים שהייתי רוצה שתהיה לו דרך להגיד לי (בתור התחלה) -
עוד, אוכל, מים, ציצי, לישון.

בהצלחה פרח, אבל מניסיון שתדעי שגם שהם יודעים לתקשר ממש טוב הם לא תמיד מצליחים להבין מה הם רוצים. לדוגמא, ביתי, גם בגיל 12! הייתה מודיעה לי שהיא לא מרגישה טוב בערב... הייתי צריכה לתמלל לה שמה שהיא מרגישה זה עייפות וסימן שהיא צריכה לישון. אני לא צריכה לספר איזה סיוט היו ההרדמות שהייתה פיצית, נכון? צריך להמשיך לנחש ולהשתמש באינטואיציה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. אבל זה בהחלט נהיה יותר קל עם הבגרות והניסיון.

פרח ולב, הזכרתן לי שפעם היה קטע טרנדי כזה של לימוד שפת סימנים לתינוקות.
ספציפית לימדתי ככה את בכורתי לומר "עוד".
כך שאולי כדאי לנסות להצמיד סימן קבוע (לאו דווקא סימן רשמי של שס"י) למילים המסוימות שאת רוצה ללמד.

הוא כולה בן 10 חודשים. זה שבכלל מתנהל דיון סביב האם להכניס לגן בגיל הזה, זה אבסורד ישראלי. ואין לזה קשר לשום דבר מלבד איך שהמשק בנוי.
כשיואב היה בגיל הזה כן נעזרתי בבייביסיטר חמודה שבאה ולקחה אותו לטיולים בעגלה בזמן שאני סתם, הייתי בבית לבד. זה מאוד עזר והיה מבורך ולא נורא יקר כי זה היה סיפור של כמה שעות כל פעם.
רוצה לומר: בין גן לבין להיות רק את כל הזמן, כל היום, יש טווח.

איזה סיוט להיות חולים עם תינוק...
מהיום שהוא נולד אני מפחדת להיות חולה.
ועכשיו קיבלנו את כפול. אני ובעלי מאתמול אחה"צ עם איזה וירוס או משהו.
התחיל בסחרחורות, צמרמורות ובחילה.
אח"כ הקאנו מלא מלא.
ומאז זה התייצב על חולשה גדולה וכאבים בכל השרירים.

הלילה עבר זוועה. ממש מתיש.
לולו התעורר די הרבה. הוא כבר יומיים עושה כל רגע קצת קקי, חצי מהם גם על כל הבגדים.
אולי חטף מה שיש לנו רק בדרך אחרת?
אז בלילה הוא עשה איזה 3 פעמים, ואיכשהו כשאנחנו בקושי מחזיקים את הגוף היינו צריכים להחליף לו חיתול ב2 בלילה...

וחוץ מזה התעוררנו עוד מלא סתם כי הרגשנו לא טוב. פעם בחילה ופעם צמא ופעם כואב הגב ופעם הידיים והרגליים.

ולולו החליט להיות מחובר לי לציצי חצי מהזמן. ורק רציתי לשכב בנוחות ולישון איכשהו.

אבל חוץ מזה הוא דווקא די מתחשב.
אתמול נרדם בנסיעה ממש בקלות וישן כל הדרך.
לבוקר נרדם הכי קל שהיה אי פעם. שם ראש על מיטה וליטפתי אותו הוא פשוט נרדם לאט לאט! הייתי די בהלם והתבאסתי שאף אחד לא תיעד את זה.

מסכים למשוך די הרבה זמן במיטה. כשאנחנו לידו גמורים והוא משחק בכל מיני.
וכשנמאס לו עברתי לספה והוא משחק על המזרן.

צריכים לקום כל פעם ממש בייקר כשהוא מתעצבן ממשהו, או כשהוא רוצה לאכול.
נראה אם נצליח למשוך ככה עד סוף היום...
ומקווה שזה מן וירוס של 24 שעות ועד הערב זה ישתפר.

ממש סיוט להרגיש ככה.
ובעיקר סיוט שאי אפשר פשוט לנוח ולצבור כוחות בחזרה...

להיות חולים עם תינוק זה ייאוש!!
גם עם מיגרנה חזקה זה היה הורג אותי.

אם אתם שניים בבית, אז רק אחד קם ואחד ישן. זה החוק. אני הייתי רוב הזמן לבד. היה קשה. אבל עובר.

נכון! להתחלף. כל הזמן. אם יש לכם יותר מחדר שינה אחד בבית אז לישון בנפרד, אחד עם התינוק והשני ישן עם דלת סגורה כדי שזה לא יעיר אותו. אני ובעלי ישנים בנפרד מאז שהקטנה נולדה כי אני ישנה איתה והוא קם לגדול. אם היינו שנינו מתעוררים משניהם זה היה הסוף שלנו.
אם הבית לא מאפשר שווה אפילו לשקול שאחד מכם יישן אצל ההורים או משהו כזה ויגיע להחליף את השני אחרי מנוחה.

חלק מהזמן עשינו תורות, וחלק היינו שנינו יחד. כי לא הצלחנו להחזיק בתפקוד יותר מ10 דקות ברצף... אז שנינו שכבנו על הספה בסלון, לולו שיחק על הריצפה וכל פעם מישהו אחד היה מעוך והשני קצת התייחס אליו...

היו שלבים שאני הייתי איתו ובעלי ישן, ושלב שהם יצאו קצת לחצר ואני נחתי (אבל כמובן לא הצלחתי להרדם...).
איכשהו שרדנו את היום הזה.
בערב שוב הייתה לי בחילה וכאבים בגב וכל מיני.
אבל כשהתעוררתי בלילה כבר הרגשתי יותר טוב.

לולו רגוע רוב היום. שיחק.
נראה לי היה לו מוזר ששנינו שוכבים בלי לעשות כלום כמעט כל היום.. הוא לא רגיל. דווקא נהנה מזה, היינו הרבה לידו.
לפעמים עשיתי לו קצת מסאג' או משחקים רגועים.

כנראה גם הבטן שלו לא הייתה משהו.
היה בררן באוכל, בבוקר סרב ללחם ורצה בננה. בצהריים סרב לעדשים ורצה לחם. בערב סרב לאבוקדו ורצה אורז...
אכל יחסית מעט. זרמתי איתו, עם מה שרצה וכמה.

הבוקר כבר אכל ביצה ותפוח עם שקדיה.
עשיתי טעות ואכלתי גם מהביצה וזה די הגביר לי את הבחילה... שנמשכת עד עכשיו.
חוץ מזה אני יותר טוב. עוד קצת חלשה אבל בלי כאבים.
לאט לאט מארגנת את הבית כי הוא ממש מלוכלך ומבולגן. לא עושה המון, דברים קטנים ובין לבין שוכבת על הספה.

מעניין שהוא בחר בדיוק בדברים שיותר קלים לעיכול ומומלצים כשיש בעיות בבטן!

שמחה לשמוע שאתם כבר מרגישים יותר טוב. וכן זה קשה בטירוף כשחולים עם תינוק... בדיוק חשבתי לעצמי לאחרונה שעם כל הקושי כשהם חולים והרחמים עליהם, אני עדיין מעדיפה שהם יהיו חולים ולא אני. רק בגלל שאני חייבת להיות מסוגלת לטפל בהם והפחד הכי גדול שלי הוא שלא אהיה מסוגלת פתאום.
זה כמו במטוס, קודם המבוגר שם את המסיכת חמצן ורק אחר כך שם לילד.

זה כמו במטוס, קודם המבוגר שם את המסיכת חמצן ורק אחר כך שם לילד.
זה בדיוק מה שאני מלמדת השנה בכל כיתות הצ'י קונג שלי! גם של מבוגרים וגם של ילדים, דרך אגב.
בקצרנות: הזיני את עצמך, ותוכלי להעניק.

אז ביום שני אני הייתי ככה ככה, ולולו היה נודניק...
כל היום שיגע אותי, קיטר בלי הפסקה.
לא רצה ציצי, לא לאכול, לא מים. לא לשחק, לא שיר, לא סיפור. רצה להיות עליי ולקטר...
ישן מעט יחסית, כל הרדמה הייתה סיוט.
ואני הייתי עייפה ועוד קצת חלשה ולא הספקתי לישון בכלל בגלל שהוא ישן גרוע.

עד הצהריים הצלחתי להיות די סבלנית ולהכיל את זה, אבל בשלב מסוים כבר איבדתי את זה לגמרי.
נהייתי עצבנית ומדוכאת.
רק רציתי שמישהו כבר יבוא לקחת אותו ממני שיהיה לי שניה שקט וזמן לנוח.

אחה"צ אמא שלי באה.
החליפה מצעים, עשתה כלים וקיפלה כביסות.
הייתה קצת עם לולו אבל הוא לא ממש נתן, רצה להיות עלי ולקטר... וזה רק עיצבו אותי יותר. כי עד שהיא פה תן לי קצת מנוחה.
לא עבד...
גם ההרדמה ללילה הייתה ארוכה, כמעט שעה. אמנם במיטה ובלי יותר מדי בכי או משהו, אבל רציתי כבר לסיים את היום הזה וזה לא נגמר...

בסוף ב8 קרסתי לשינה. עייפה מאוד מאוד ובלי מצב רוח. לא יודעת איך אני אמשיך להיות איתו ככה בבית בסבל הזה...

בחצות כשהוא התעורר לא הצלחתי לחזור לישון והייתי ערה איזה שעתיים או יותר...
קמתי בבוקר תשושה לגמרי.

ניסיתי לקבוע משהו עם חברות ולא הצלחתי וזה רק ביאס אותי יותר... לא ידעתי איך נעבור עוד יום כזה...
אז החלטתי שלא משנה מה, אנחנו יוצאים.
מקסימום נהיה לבד, אבל לא בבית.

הבוקר עבר בסדר. רגיל. בלי יותר מדי חירפון.

ואז כשלולו התעורר מהשנת בוקר, עשיתי לו קצת מסאג'.
הוא שכבר על הבטן. וטפחתי לו על הגב מהר מהר, בקצב משתנה, מלמעלה למטה, ועל הידיים.
הוא שם ראש על המזרן ופשוט התמסר. לא זז. מדי פעם יישר קצת את היד וזהו.
ככה ממש הרבה זמן.
(לא יודעת כמה זה נשמע מופלא מבחוץ, אבל זה ילד שלא שם ראש כמעט אף פעם. אלא אם הוא ישן).
עד שהוא מיצה את זה והרים את הראש בבת אחת

אחרי זה שמתי לנו שירים ועשיתי עם הידיים תנועות של ריקוד. הוא היה מרותק ומבסוט.

קמנו בכוחות מחודשים והתארגנו ליציאה.
לקח זמן, התארגנו בנחת בלי לחץ.
התלבשנו. הכנתי תיק עם קצת אוכל. הוא ראה אוכל וכמובן רצה לאכול... אז ישבנו לאכול.

הוא בחר כל פעם (בצעקות...אבל לפעמי פגם בקול רגיל) לחם או אבוקדו או תפוח. או מים.
התחילה קצת העדפת יתר ללחם, שאני לא מרוצה ממנה... אבל הוא כן אוכל עוד דברים אז משתדלת להרפות. כן מקפידה על לחם בריא יחסית ולא לחם לבן פשוט.

וכשהיינו מוכנים יצאנו לפארק.
בדרך קצת קיטר למרות שהנסיעה הייתה קצרה, אבל לא ממש בכה.
כשהגענו היה רגוע ומאושר.
פרסתי לנו מחצלת גדולה.
לולו מיד זחל אל הדשא לאסוף לו אבן ועלים ומחטים של אורן.
מולל בידיים ואכל אותם קצת...

אחרי כמה זמן נמאס לו והתחיל לטפס עליי. ינק 200 פעם. בשלב מסוים קמנו לעשות סיבוב והלכנו להסתכל על אחד העצים.
לולו תופף על הגזע אז תופפתי גם. שיחקנו עם ענף דק. הוא כמובן רצה לאכול אותו.
חזרנו למחצלת ולולו כבר היה עייף.

עשינו סיבוב בעגלה ובאופן מפתיע הוא נרדם תוך רבע שעה בערך. ישן בעגלה שעה! היה צריך מדי פעם קצת תחזוקה של ניענוע או סיבוב קטן, אבל בין לבין יכולתי לשבת על המחצלת בנחת.

ואז לשמחתי הצטרפו אלינו חברים.
לולו התעורר וראה אותם ושמח מאוד.

אכל קצת לחם. גילה את הנשיקה ורצה לאכול רק לבד. כשחשבתי שזה גדול מדי וניסיתי לקחת לו בכה בהיסטריה... אז החזרתי לו לרגע ואז נתנו לו בננה במקום והוא זרק את הלחם ואכל אותה בשמחה.

ככה נשארנו לנו בנחת בחוץ
מתחת לשמים הכחולים.
עם מלא עצים מסביב.
ומרחב ואוויר.
ודשא.
וחברה נעימה.
היה כיף.

עד שלולו התעייף וחזרנו הביתה.
הוא ישן קצת וקם שמח.
שיחק עם בעלי. רציתי לנוח קצת בחדר אבל הוא ממש חיפש אותי ורצה ששנינו נהיה איתו בסלון. אבל לא קיטר או טיפס עליי. היה שמח ורק הציץ עליי מדי פעם.
אח"כ ארוחת ערב, מקלחת והלך לישון.

אני הייתי גמורה, אבל היה לי יוגה.
לא היה לי ברור איך להוציא את עצמי מהבית... אבל בסוף הצלחתי!
היה קשה והרגשתי קצת חלשה. אבל זה עשה לי טוב.

חזרתי הביתה למקלחת ולישון.
עם שמחה ורוגע, על יום נעים, רגוע ומהנה. ורצון לעוד המון ימים כאלה.

מעדכנת קצת.

לולו עוד מעט בן שנה. לא להאמין.
גדל מאוד מאוד לאחרונה (לא פיזית, עדיין פיצקי), עשה ממש קפיצה.

מרגישים שממש מבין אותנו. אתמול בארוחה רצה לזרוק משהו, אמרתי לו אל תזרוק, שים פה, והצבעתי על השולחן. עצר, הסתכל עליי, ושם בדיוק איפה שהראיתי.
מביא משהו אם אנחנו אומרים לו, מבין כשאומרים ביי ביי לאבא בבוקר (ואז בוכה כי הוא הולך...).
אתמול היינו בחדר והוא שמע את הדלת של הבית נסגרת, אז התחיל לבכות כי הבין שאבא יצא...

התחיל להגיד משהו שנשמע כמו "את זה" וגם "תודה". כל פעם מראה לנו חפץ עם חיוך ואומר "את זה".
או שאוהב לתת לי דברים ואני אומרת תודה. לפעמים אומר בעצמו תודה כדי להגיד לי לקחת.
אומר קצת אבא, לא ברור אם מבין מה המשמעות.
ומשהו שנשמע כמו אמא אבל זה ברור שהוא לא מייחס אליי עדיין.
אה ואתמול התחיל להגיד "אמ אמ" כשהוא רוצה לאכול! היום ראה את הכיסא אוכל ואמר אמ אמ וממש התלהב כשהבנתי ושמתי אותו שם.

נהיה מצחיק מאוד. עושה הצגות בלי סוף.
פרצופים חמודים עם חיוכים.

ויצאו לו שתי שיניים! סוף סוף, חמודות כאלה.
היה סיוט ממש, שלושה ימים לא ישנו. אבל בסוף הן יצאו. ועכשיו הוא מתלהב שהוא יכול לנגוס בדברים אז רוצה תמיד שאני אתן לו חתיכה גדולה ולא קוביות קטנות כמו שהייתי שמה לו עד עכשיו.

מאז השיניים עדיין די חירפון פה, אולי יש עוד בדרך. או שזה סתם הגיל. או משהו אחר...
היינו אצל הרופא לוודא שזה לא איזו דלקת אוזניים או משהו...
כי היו כמה לילות ממש ממש קשים ברצף. שהתעורר בלי סוף והיה לא רגוע.
הייתי כבר מותשת ומפורקת פיזית.
וגם במשך היום, חזר לקטר המון.
ולפעמים גם בוכה בכי מסכן כזה שאני ממש מרחמת עליו. ואז שם עליי ראש כדי להרגע מזה.
לפעמים עם סיבה. למשל כי רצה את כל הברוקולי כדי לזרוק על הריצפה, ואני לא הסכמתי.
ולפעמים לא ברור לי למה, פתאום מתעצבן ובוכה. או שרוצה משהו ואני לא מצליחה לנחש מה...

בימים האחרונים אני מדי פעם חוטפת קריזה, כי לא יכולה לשמוע יותר את הטרוניות שלו.
אבל משדלת סף הכל שהיום יעבור ברובו לא בעצבים, מנסה לוותר על משימות שלי ולהיות איתו ולעשות דברים יחד ככה שהוא פחות עצבני. לא תמיד זה עוזר אבל לפעמים כן.

הוא ממש אוהב לשחק ביחד.
מוציא חלקים מהקופסא אחד אחד ומביא לי שאגיד תודה.
אני בונה מגדלים והוא הורס, או מוריד חלק חלק בזהירות.
הוא פותח וסוגר את הקופסא. מוציא את מה שהחבאתי לו בפנים.
הוא אוהב לתלוש קוביה קוביה מגליל נייר טואלט ולתת לי. או לפורר לחלקיקים קטנים כמו קונפטי.
הוא ממש אוהב שאני שמה לו דברים גבוה או במקומו. מאתגרים ווהוא צריך לנסות ולהביא.

הוא דילג על עמידת שש, ובמקום זה ישר התחיל לעמוד. עכשיו הוא ממש אוהב את זה. עדיין ממש לא יציב ומתנדנד כמו לולב... אבל ממש נהנה מזה. מנסה להעמד על כל דבר, ואוהב לשחק ככה כשהוא בחצי עמידה, שעון על הספה או המיטה.

אה הורדנו את המיטה לריצפה, כי הוא התחיל לעמד במיטה שלו וזה היה מפחיד... הוא עדיין במיטה צמודה אלינו וכולנו נמוך. קצת מעצבן לעמד מזה אבל נחמד שיש את המרחב הזה שמרגיש יותר בטוח. והוא ממש אוהב לרדת מהמיטה לבד. עדיין מנסה לרדת עם הראש לריצפה וכל פעם אני צריכה להראות לו להסתובב עם הרגליים...

בכל מקרה, הוא כל היום מנסה לטפס בכל הבית. הסלון הפך לג'ימבורי, עם ארגז וכריות גדולות שהוא יכול לטפס עליהן ומהן לספה.

השבוע פעם ראשונה שמצאנו ספר שהוא אוהב שאני מספרת לו. עד עכשיו היה רק אוכל אותם או זורק ולא מתייחס כשאני מקריאה.
אז מסתבר שהוא ממש אוהב את לבד על המרבד. שזה ספר טיפשי לטעמי אבל הוא מרותק אליו.
מספרים כמה פעמים ברצף, הוא כל הזמן מסתכל על החתול. מנסה לתפוס לו את האף. פעם אחת בכה כי הבין שזה לא מצליח...
מתלהב כשאני עושה את הקולות של החיות. בעיקר עז ופיל.

הוא ממש אוהב לימון.
זה לגמרי המאכל האהוב עליו.
פעם אחת רצה לטעום. ליקק, עשה פרצוף שזה חמוץ. חשבת ישאחרי רגע הוא יעיף את זה. ואז משום מה רצה עוד והתעסק עם זה שעה.
עכשיו כל פעם שרואה לימון הוא רוצה להחזיק אותו בזמן האוכל, משחק איתו ומדי פעם מלקק קצת ועושה פרצופים.

אתמול פעם ראשונה שלא ינק המון זמן. לא זוכרת אפילו כמה, היינו מחוץ לבית. הוא ינק מתישהו לפני או אחרי השינה. וחוץ מזה לא רצה. ואז כשחזרנו הביתה לא רצה ציצי, וככה עד הערב בהרדמה. כבר הייתי מפוצצת והתחיל לכאוב לי. ניסיתי לדחוף לו ציצי אבל הוא לא רצה...
חשבתי לשאוב אבל וויתקתי כי היה אמור ללכת לישון וידעתי שינק לפני השינה. אבל איזה חצי שעה לא הסכים לישון, וזה כבר ממש הציק לי. בסוף הצלחתי להרדים אותו וינק הרבה. אבל נשארתי עם כאב כל הלילה מהגודש...

ההרדמות שוב קשות. לרוב לא ארוכות מאוד, אבל דורשות ממני מלא אנרגיה. מנשא או כדור פיזיו והרבה תנועה וקולות כדי שהוא יצליח להרגע מהתזזיתיות שלו ולהיכנס לשינה. אחרת הוא מושך עוד ועוד עד שכבר ממש עייף ובוכה.

בגדול הוא מתוק כמו סוכריה. עם המון קיטורים ובכיונים ברקע...
אז אנחנו כל היום נעים בין עצבים לצחוק למותשות לחיבוקים ונשיקות.
מקווה שמה שמציק לו יעבור מהר ונישאר עם המשחקים והצחוקים. כי החלקים האלה ממש כיפיים.
ברור שיש את החירפונים הרגילים, כשלא רוצה להתלבש, או שרוצה לאכול גליל נייר טואלט ואני לא מסכימה... והוא נעלב וכועס.
אבל אלה נקודתיים יחסית ואני מצליחה להתמודד איתם סך הכל.
מה שקשה זה הקיטורי רקע הלא ברורים שכבר קשה לשמוע...
אה והנסיעות. שיש בהן שיפור אבל עדיין מדי פעם צורח, או שעוצרים לאיזה שעתיים באמצע הרחוב. מתה שזה ישתפר והנסיעות יתחילו לעבור חלק ולא כל נסיעה תדרוש ממני כל כך הרבה כוחות והכנות נפשיות...

איזה כיף לקרוא!!!
חבל לי נורא שלא הצלחתי להביא את עצמי עדיין לבקר אתכם.
לולו בטח חמוד כל כך. הוא עושה כל כך הרבה דברים ומפותח כל כך. וכמובן מתיש...
שתמשיכו לגדול!

מקסים מקסים מקסים.

איזה כיף ששיתפת @}

אצלי, השלב בו התחילה תקשורת הדדית היה כיף במיוחד. לדוגמא מה שסיפרת לגבי להניח על השולחן
תחושה שיש עם מי לדבר
אחר כך מתפתחים כישורי משא ומתן...

הרבה נחת @}

בעלי יצא היום לשלוש שעות.
הרגיש כמו נצח.
הרגיש כאילו בתוכן עברנו הכל.

השעה הראשונה הייתה סיוט.
בכה, התבכיין, שוב בכה.
רצה משהו ולא הבנתי מה. או שמשהו הפריע לו או לא יודעת.
כדי שיהיה רגוע הייתי צריכה להעסיק אותו בלי הפסקה.
לא סתם להיות לידו. לא סתם לשחק איתו.
אלא למצוא דברים מעניינים במיוחד שיסיחו את דעתו ממה שזה לא יהיה שהטריף אותו.
לשים משהו גבוה, ואז מגדל, ואז שורה, ואז לעמוד ליד השולחן ולהחזיק שלא ייפול. ולשים שם דברים מעניינים ממש לקחת.
חשבתי להכניס אותו למנשא, ואז הוא גילה את האבזמים שלו וזה העסיק אותו לכמה דקות (בהתרגשות רבה והמון "את זה").

מזל שהייתה לי הברקה לתת לו סלסלה כחולה של פטריות שהעסיקה אותו ל3 דקות כדי שאוכל לשבת לשנייה לאכול פרוסה עם חמאת בוטנים ודבש לפני שאיבדתי את זה לגמרי.

בכל מקרה. התשה, עצבים.
רציתי לברוח. להתפטר. שמישהו ייקח אותו.
לא יכולה להיות איתו יותר אף פעם. איך נשרוד מעכשיו הלאה. זה בלתי נסבל.

בסוף שמתי אותו במנשא .קצת התנגד אבל הסכים כשננתי לו לאכול לאת האבזם של הכובע של המנשא.
קיפלתי כביסה.
מדי פעם התעצבן כי לא אוהב כשאני מתכופפת כשהוא במנשא... אבל זה עבר בסדר.
אח"כ חשבנו על הכדור פיזיו ולאא לאט הוא נרדם!

סוף סוף קצת שקט ורוגע.
ישבתי איתו על הכורסא והייתי בטלפון.
ישן ממש עמוק, אחרי 40 דקות התעורר.
הוצאתי אותו מה נשא והוא רצה ציצי.
ינק ובאופן ממש מפתיע נרדם שוב! וישן עליי ככה, כשאנחנו יושבים על הכורסא ועם ציצי בפה (ממש לא קורה שהוא נרדם ככה סתם בישיבה).
ישן ככה עוד איזה 20 דקות וקראתי קצת ספר.

התעורר עצבני ובוכה.
נרגע קצת כשעזרתי לו ללכת עם השרפרף.
התעצבן שוב.
רצה לאכול.
התלהב מאבוקדו. אחרי שני ביסים לא רצה יותר.
לא לחם. לא אפרסמון. לא זוכרת מה עוד לא אבל לא כלום והרבה עצבים.
בסוף רצה קלמנטינה.
אכל קלמנטינה שלמה.
כמובן בין ביס לביס כעס עליי כי לקח לי זמן להוציא את הגרעינים. אבל סתם רטן ולא בכה. כבר טוב.
וכשהסברתי לו מה אני עושה נרגע.
נגמרה הקלמנטינה. אכל קצת פומלית. לא רצה. יותר. רצה עוד בי"ס מקלמנטינה אחרת ואז ירק אותה.
בכה.
הוצאתי אותו.
הכל מלא מיץ של פירות הדר, מבולגן ומלוכלך.
והוא בוכה.

הכנתי לו אמבטיה. אולי זה ירגיע אותו.
המים היו חמים לו מדי והוא צרח....
כשהוא על הידיים ערום וצורח הוספתי מים קרים.
הכנסתי אותו, הוכחתי לו שהמים לא חמים מדי והוא נרגע...

שוב רוגע ונחת.
הוא מבסוט במים.
חיוכים מתוקים.
אני מסבנת ושוטפת.
הוא מחזיק שתי כוסות ואומר את זה את זה.
אני שמה לו כוס על היד ועל הרגל והוא מוציא אותה מבסוט.

מאבד סבלנות.
יוצאים.

הלבשה. צרחות.

ציצי. נרגע.

סיפרתי לו לבד על המרבד.
מת על הקול של העז. מחייך ורגוע.
שמתי אותו לעמוד כשהוא מחזיק את הסורגים של המיטה.
הוא ממש אוהב את זה.
מנסה להוציא דברים שהיו על השידה מבעד לסורגים.
בהתחלה מתקשה אבל אז מבין איך ועושה את זה באופן מרשים ביותר.
שמח ומתלהב שהצליח.

מתישהו ממצה.
זוחל במיטה ומחפש דברים מעניינים.
נשכב על הבטן ושם ראש על הכרית.
נדיר ביותר שזה קורה.

התחלתי לתת לו נשיקות בכל הגוף, והוא במקום להרים את הראש ולהתחיל להשתולל פשוט שוכב רגוע.
מסכים אפילו לנשיקה על הלחי. ומדי פעם הופך צד ואני מנשקת את הלחי השנייה.
ושוב את הגב והרגליים והידיים.
מיליון נשיקות ורוגע ונחת.
והוא מתמסר ונהנה.
ולא נראה לי אי פעם הוא שם ראש לכל כך הרבה זמן.
ואני אומרת לו שאני אוהבת אותו המון ומצטערת אם לפעמים כועסת ומאבדת סלבנות. ושהוא הכי מתוק ומקסים בעולם גם כשהוא בוכה וכועס.

ואחרי מיליון נשיקות הוא מתהפך על הצד ואני חושבת שהנה עכשיו הוא הולך להתחרפן כרגיל.
ובמקום זה הוא מחייך אליי ואני מלטפת אותו והוא ממשיך לשכב ברוגע ואני עושה לו מסאג' בכל הגוף.
ומדי פעם מגניבה עוד נשיקות על הלחיים השמנמנות והרכות שלו.
והוא נשכב על הגב וממשיכים במסאג'.

והכי כיף וטוב ונעים בעולם ושזה לא ייגמר.
ואני שומעת שבעלי נכנס הביתה ומחכה מתי הוא יקלוט את זה ויקפוץ מהמקום כדי לראות איפה הוא.
ובעלי מכנס לחדר והוא רואה אותו ולא קופץ.
מחייך אליו אבל נשאר לשכב ברוגע.
ואני ממשיכה עם המסאג'.
והוא מצטרף לידנו ולולו מתקרב אליו ואנחנו ממשיכים עוד קצת עם הליטופים והחיבוקים והמסאג'.

ואז הוא רוצה לקום אז שוב סיפור.
ושוב לעמוד קצת על המיטה.
והכל בנחת ובלי בכי או עצבים בכלל.

עד שהוא נהיה עייף אז ציצי ואח"כ עם בעלי על הכדור.
שמנו שירים רגועים ברקע ולולו שוכב אצלו בידיים ומסתכל עליי כשאני שרה לו עם היוטיוב.
העיניים שלו פקוחות אבל רכות כאלה.
ושוב ציצי.
ועוד ציצי ועוד ציצי. עד שלאט לאט נרגע ונרדם.

וכמה המון עבר ב4 שעות בערך.

וכמה שהוא מתוק ומדהים והלוואי ויהיו לנו המון רגעים שקטים ונינוחים שמטעינים אותי בהמון כוחות ואהבה.

אין ספק שזה ילדון שיודע בדיוק מה שהוא רוצה! ואם לא מדייקים לו, הוא מתעצבן!
איזו נחת שהוא אוהב עיסויים וליטופים ונישוקים האושר בהתגלמותו (-:
רציתי להגיד שכדאי מאוד לעודד אותו לתגבר הליכת שש ולא לעודד אותו לעמוד.
איך לעודד? לרדת לשטיח איתו, לזחול בעצמך, לעשות תרגילי יוגה בעמידת שש על השטיח או על המיטה, לשכב על הבטן על השטיח ולהגיד לו לטפס עלייך (הוא כבר מבין הוראות ונהנה כשאת ממציאה לו משימות), ועוד.
יש חשיבות קריטית לשלב הזחילה על כל גווניה, וקפיצה מהירה מדי "להיות כמו הגדולים" בעמידה ובהליכה גורמת לחסך שיתבטא יותר מאוחר בכל מיני מיומנויות מוטוריות שקשורות לשלב הזחילה.

איזו נחת שהוא אוהב עיסויים וליטופים ונישוקים
אז זהו שממש לא תמיד. אבל אנחנו מתענגים על כל רגע שכן

רציתי להגיד שכדאי מאוד לעודד אותו לתגבר הליכת שש ולא לעודד אותו לעמוד.
מאוד ניסיתי לעודד עמידת שש, וממש לא התכוונתי לעודד עמידה. הוא פשוט מסרב...
וכרגע כל כך נחוש לעמוד שאי אפשר לעצור את זה.
פיזיותרפיסטית שהתייעצתי איתה אמרה שיש ילדים שמדלגים ולא נורא, אני כן חושבת שיש לזה הרבה חשיבות. אבל הוא לא מסכים איתי...
הוא כן מטפס מעל כרית או ארגז נמוך ויורד עם הידיים לריצפה (בסגנון של מה שהצעת, שיטפס עליי כשאני שוכבת), אבל הוא לא נשאר במנח הזה אלא מושך את עצמו לשכיבה.
התכנון שלי זה שכשהוא יגדל קצת ויבין יותר, בגיל שנה וחצי שנתיים ככה, נעשה משחקים בעמידת שש כדי לפצות על זה...

פרח, איזו אמא טובה את! משהו!
וגם אבא של לולו נשמע אחלה גבר ואבא.
נשמע גם שלולו מתפתח באופן מושלם.

התכנון שלי זה שכשהוא יגדל קצת ויבין יותר, בגיל שנה וחצי שנתיים ככה, נעשה משחקים בעמידת שש כדי לפצות על זה...

בשמת צודקת. אבל אם הוא ממש מסרב, אז אחר כך לעבוד הרבה על טיפוס.

יש חשיבות קריטית לשלב הזחילה על כל גווניה, וקפיצה מהירה מדי "להיות כמו הגדולים" בעמידה ובהליכה גורמת לחסך שיתבטא יותר מאוחר בכל מיני מיומנויות מוטוריות שקשורות לשלב הזחילה.
לא בהכרח. ואל תפחידי
יש ילדים שמדלגים על שלב הזחילה וגם אחר כך הם בסדר
וילדים כאלה, נחושים, אין מה להתווכח אתם.
יש באמת תינוקות כאלה שרואים את הרצפה כעלבון אישי ולא מוכנים למסד שום יחסים דידותיים אתה - אלא אם כן הם דורכים עליה

ואת המיומנויות המופסדות אפשר להשלים בגני משחקים מגוונים, ובהליכה וטיפוס בטבע.

אני כמובן יודעת שזה לא סוף העולם שלא עולה על שש, כן מרגישה שיש לזה חשיבות. בעיקר איתו, הרגשתי שתחושתית יהיה לו טוב לשים קצת משקל על הכתפיים. שאולי זה יאסוף אותו קצת.
אבל הוא לא רוצה אז לא...
נעשה את זה כשיגדל.
גם בגני משחקים מגוונים, ובהליכה וטיפוס בטבע. וגם בטח בהליכות חיות או מריצה וכאלה שאני מאוד אוהבת לעשות עם ילדים.

אבל עדיין מחכה שאולי הוא פתאום יעשה את זה. כי נראה שייקח זמן עד שילך באופן עצמאי, ובינתיים בכל מקום שמגיעים הוא מתלכלך ממש כי מרוח כולו על הריצפה (סיבה דבילית כנראה, כבל אוף תמיד כל החולצה שלו ג'יפה בגלל זה... ).

_פרח, איזו אמא טובה את! משהו!
וגם אבא של לולו נשמע אחלה גבר ואבא.
נשמע גם שלולו מתפתח באופן מושלם._
קוראת תודה על התגובה המקסימה!

ביום ראשון היה לנו יום מעולה.
יצאנו מהבית, היום זרם ממש. לולו נהנה, שיתף פעולה. היה מרותק לכל מה שראה, פעיל ושמח.

בכה ממש מעט, רק כשנגיד ילד דרך עליו... או כשהיה כבר ממש עייף.

ואז בשני היה ככה ככה.

ובשלישי היה יום נורא!
הוא כל הזמן בכה. לא ידעתי מה הוא רוצה.
באו אלינו חברים, חשבתי שזה ירגיע אותו.
אבל זה בכלל לא עזר.
כל הזמן רצה להיות לי על הידיים. ולבכות ולהתלונן.
ולא רצה לאכול או לשתות. לא ציצי ולא משחקים. היה עייף אבל אז ישן וגם כשקם המשיך לבכות... ניסיתי לקפוץ איתו על הכדור או מנשא אבל זה לא עזר. בחוץ היה מבול וקפוא אז לא ממש אפשר היה לצאת.
חשבתי שאולי כואב לו משהו. בטן או שיניים.

ואז בעלי חזר הביתה.
והוא קפץ לו לידיים ונרגע.
ומאותו רגע היה רגוע ושמח.
ואני ממש נכנסתי לדיכאון כי מה אני אמורה לעשות עכשיו שהוא רוצה רק את אבא ואיתי הוא יבכה כל היום??

ממש התחלתי עם מחשבות על היום יום שלנו, מה חסר ומה אפשר לשנות. איך אני ימשיך להיות איתו בבית כשכל כך קשה. אולי צריך למצוא איזה לו"ז אחר או בייביסיטר או לא יודעת מה...
ממש סבלתי כל היום הזה...

ואז ביום רביעי. הוא פשוט קם סבבה בבוקר.
וכל היום היה רגוע סה"כ. ושמח. ונהנה אצל חברים, ושיחק, ואכל בכיף.
ושוב בכי היה רק כי נפל וקיבל מכה או משהו.
וכמובן שהלבשתי אותו או קינחתי לו את האף אבל זה תמיד...
וממש נהניתי איתו. אפילו ההרדמות היו יחסית קלות ובנחת.

וגם בחמישי היה ממש כיף.
הכל זרם, ככה שכל פעם שהיה צריך לעשות איזה מעבר התבאסתי כי לא רציתי להפסיק אותו באמצע הנחת שלו.
כמו שכתבתי איזה יום לחברה - "עוד מעט נצא, הוא בדיוק רודף אחרי הכדור אז אני אחכה שהוא יסיים".
אבל בגלל שסוף סוף לא היה גשם החלטתי שכן נצא קצת מהבית, אז הלכנו לגינה. ואחה"צ בעלי הצטרף והלכנו יחד לאכול במסעדה. ולולו ממש נהנה והתלהב מאוד מכל האנשים ומהמקום ואפילו התאהב במלצרית.

וימים כאלה ממש מחזירים אותי לטוב, לשמחה שיש לנו אותו. לבחירה שלי להיות איתו כל היום.
כי הוא כזה מתוק ואני פשוט נהנת איתו.
הרבה מתיש ומעייף ודורש מלא.
אבל זה גם לראות אותו לומד כל הזמן דברים חדשים, ואיך כל פעם הוא נהיה יותר עצמאי, ומשתף אותי בכל דבר חדש ומעניין שקורה.
תמיד מסתכל לכיווני ומראה לי עם חיוך ענקי ומצחיק.

וסוף סוף יש ימים כאלה שזה מה שדמיינתי שיהיה כשאהיה איתו בבית.
שמחזקים אותי בהחלטה הזאת, וגורמים לי לקוות שימשיך ככה כמה שיותר.

---

העמידה שלו נהייתה הרבה יותר יציבה. הוא גם מצליח כבר להעמד לבד במקומות שלא הצליח קודם. אז כל היום רק עומד... ומעיז יותר לעזוב יד או לזוז כשעומד, אז מצליל גם ממש לשחק ככה.

כל היום מנסה רק לחקות אותנו.
אוהב שאני מוציאה לשון ואז הוא, והתחיל גם לעשות כמו נשיקה לפעמים!

בימים האחרונים גם השינה השתפרה, ופחות מתיש להקדים אותו. אחרי תקופה שכל הרדמה הרגישה לי כמו מלחמה.
שוב רוצה רק טיפה כדור ואז לחזור בנחת למיטה. יונק ונרדם.

אה והייתה לי השבוע סתימה בצינורית וזה היה כאבי תופת וממש סיוט! לקח איזה יומיים עד שהשתחרר ובימים האלה כל הנקה הייתה כמו עונש... רק חיכיתי שהוא יתנתק כבר...
עכשיו נרגע ושוב נעים לי כשהוא מתפנק עליי.

והיום שוב יום מתיש. קשה קשה.
מהבוקר, נע בין חמוד וחייכן ומצחיק לבועה ועצבני וצועק.
וכל הזמן לא ברור אם זה שיניים או קקי או עייפות או שאולי רעב או צמא או סתם רוצה איזה משהו (ללכת לחדר, לקבל בלון שראה...).
ונסיעה מלאה בצרחות ובכי עם דמעות, כשהוא מושיט אליי ידיים שאקח אותו. קורע לב ואוזן...

סיימתי את היום סחוטה ועצבנית, מחזיקה את עצמי לא להתפרק לגמרי...
וכשאני כבר מתה שזה רק ייגמר כבר רצה עוד לאכול אז אכל בננה ואז עוד קקי ולהחליף.
ואז החליט להשתולל במיטה עד שנהיה עצבני והחלטתי שדי ולקחתי אותו לכדור וקפצתי ודי הכרחתי אותו ללכת לישון.
למרות שכאבה לי הכתף וזה ממש לא התאים לי.
רק כדי שייגמר היום הזה כבר ויהיה רגע שקט בלי הקיטורים ברקע.

ובסוף הוא כמעט נרדם ועברנו למיטה ואז הוא היה רגוע וינק עד שנרדם בחיבוק.

אוף למה צריך להיות כל כך קשה??
זה לוקח ממני כל כך הרבה כוחות

רגעי הרוגע שלו כאלה קסומים אבל הם נעלמים בבליל של חירפון...

פרח, מתגעגעת אליך. מה שלומך?

אוי אוליב, פספסתי את ההודעה שלך!
מוזמנת תמיד לשלוח מייל. אולי שם אני אראה במקרה.

בכל מקרה, כותבת עכשיו עדכון

לולו כבר ממש גדול.
לאחרונה ממש רואים שקפץ בהבנה, בתקשורת, במשחק. הכל.

השבוע נתן פעם ראשונה נשיקה!
הוא התעורר בבוקר וזחל אל בעלי כרגיל. אמרתי לו "תן נשיקה לאבא" והוא נתן נשיקה באוויר. זה היה מרגש מאוד.

ואתמול אמר פעם ראשונה "נגמר". שזאת המילה הראשונה שאמר חוץ מאבא ואת זה.
כל פעם כשנגמר איזה אוכל שהוא אוהב אני מראה לו את הצלחת הריקה ואומרת לו שנגמר, כדי שלא יבכה וישתגע שהוא רוצה עוד. לפעמים הוא אומר אחרי "מה", ואתמול אמר ממש "נגמר".

בכלל התחיל להשמיע הרבה קולות חמודים. מברבר הרבה. עושה קול של פיל (עושה אותו על כל החיות. גם על החתולים בגינה).

שבוע שעבר הוא למד לבקש לצאת החוצה.
המעיל של בעלי היה על הספה, אז הוא לקח אותו ונתן לו. בהתחלה לא הבנו למה הוא מתכוון אז הוא התחיל לבכות והצביע לדלת.
מאז הוא מבקש ככה, נוגע או נותן לנו את המעיל וזה אומר שהוא רוצה לצאת. מעניין מה יהיה בקיץ.

הבקשה הכי מעניינת שלו הייתה לסרטון.
יש סרטון בפלאפון שדודה שלו הייתה פה והוא עשה אמבטיה. הוא השפריץ והיא צחקה כזה. הראנו לו את זה כמה פעמים והוא ממש אוהב אותו.
אז איזה יום הוא מצא את הטלפון שלי, שם לי אותו ביד, וסימן עם הידיים כאילו הוא משפריץ.
שמתי לו את הסרטון והוא ממש התלהב. נראה לי היה לו כיף שהבנתי אותו.

הוא גם ממש מתפתח מוטורית. כל הזמן זז, מחפש על מה אפשר לטפס.
עומד והולך עם תמיכה. מדי פעם עוזב לשנייה ככה, ולפני יומיים הצליח להישאר כמה שניות בלי להחזיק.

אה, ובגיל שנה וחודשיים, כשעוד רגע הוא הולך, החליט שזה הזמן להתחיל לזחול על שש סוף סוף!
שזה נחמד בעיקר בחצר כי ככה פחות נמרח על הלכלוך...

אוהב ממש אבנים. יכול שעות לאסוף אבנים בחצר לתוך קופסא או בקבוק.
אוהב ממש להרים דברים קטנים קטנים. לפעמים מרים פירורים שאני בקושי רואה.
אוהב לאכול דברים אחד אחד. שעועית, אפונה, נבטוטים.

ולאחרונה גם אוהב לאכול דברים גדולים/שלמים. את כל הבננה, כל הפיתה. בוכה אם מנסים לתת לו רק חתיכה.
איזה יום הוא האכיל אותי (עוד משהו חדש שלמד, הוא נותן לי לאכול וצוחק). אבל אז קלט שנשארה לו ביד רק חתיכה קטנה אז התחיל לבכות...

הוא מתוק מתוק. עם חיוך חמוד ופרצופים מצחיקים.

בסך הכל הרבה יותר טוב לנו.
יש המון רגעים שמחים ומצחיקים. רגעים שהוא משחק בנחת ובריכוז.

אבל יש קטעים שעדיין ממש קשה.
הוא עקשן ממש. מאוד ספציפי ברצונות שלו.
ויכול להיכנס לבכי מטורף אם לא קיבל בדיוק מה שהוא רוצה.
לפעמים זה כי לא הצלחנו להבין אותו.
ולפעמים אנחנו מבינים אבל אי אפשר, או שלא מתאים לנו באותו רגע (ללכת איתו למקום מסוים למשל). ואז הוא נכנס ממש לבכי.
מוצאת את עצמי אומרת לא או עונה בעצבים וחוסר סבלנות יותר פעמים ביום ממה שהייתי רוצה.
הרבה פעמים כן מצליחה לשמור על טון נעים, להסביר ולמצוא פתרונות.
אבל לפעמים כבר מאבדת את זה.
בעיקר כשהוא מתבכיין לארוך זמן וזה מחרפן אותי...
לפעמים לא מוכן שנעשה שום דבר בבית.

עכשיו שנינו פה כל היום בגלל המצב (בעלי עובד מהבית), והוא רוצה ששנינו נהיה לידו ולא נזוז.
אסור לשטוף כלים, אסור לקפל כביסה, אסור לבשל.
גם אם אחד מנסה לשחק איתו, זוחל מיד אל השני וקורא לו גם.
אם מנסים לשתף אותו במה שאנחנו עושים, תוך שתי דקות מאבד עניין ומתעצבן ורוצה שנבוא איתו לסלון או החוצה.
למש לבישלתי. שמתי אותו לידי. נתתי לו בדיוק מה שהיה לי. קערה ומטרפה. הוא התעסק עם זה לרגע, אבל אז רצה דווקא את שלי (למרות שזה היה בדיוק אותו דבר). והתעצבן ובכה שלא נתתי לו... עד שבעלי לקח אותו לחדר השני ומשך אותו כמה שהצליח כדי שאספיק להכין משהו.
או שאני אחתוך בצל. כמובן שאני אתן לו קצת לנשנש (כי לילד יש טעם מיוחד. אוהב בצל חי, לימון, ג'ינג'ר... ). אבל זה לא מספיק. הוא רוצה את כל הקערה של מה שחתכתי. הוא כמובן רוצה להפוך אותה ולפזר הכל על הריצפה... ואם אני לא מסכימה אז שוב - בכי ועצבים.
זה יכול להיות מאוד מתיש....

מנסה כל היום למצוא את האיזון.
מתי לוותר על המשימות ופשוט להיות איתו. מתי למצוא קצת זמן כשבעלי איתי. מתי להצליח כן לעשות משהו כשהוא איתי. זה לרוב נגמר בזה שאני קצת משתגעת ועושה הכל במהירות ולחץ...

הזמנים הכי רגועים לרוב זה כשאנחנו בחוץ.
אז מאוד משתדלים בימים יפים להיות רוב היום בחצר. הוא מסתובב לו ואוסף אבנים וקוטף עלים (אוהב לאכול מרווה משום מה...). ככה היום עובר לרוב הרבה יותר מהר ובנחת.
אבל אז יוצא שאני לא מספיקה כמעט כלום בבית...

יום אחד הצלחתי להכין חלק מהאוכל בחוץ, שלב הקילוף והחיתוך. אבל זה די מסורבל...

פרח, יש לך אפשרות ללמד אותו קצת שפת סימנים לתינוקות?
לדעתי זה יכול מאוד לעזור בגיל הזה, בייחוד עם תינוק שחשוב לו דברים ספציפיים. מקל על התקשורת ומפחית אי הבנות.
מהניסיון שלי, זה קל וכיף. את מתמקדת על הסימנים שרלוונטיים לכם וזורמת עם זה בהדרגה.
והכי כיף זה לראות אותו ממציא סימנים משל עצמו!
@}

רק עכשיו הוא התחיל לחקות דברים כאלה. ביי ביי למשל.
לפעמים הוא מסמן "תן לי" או "בוא" (זה אותו סימן).
יודע להצביע על מה שהוא רוצה (למשל על הדלת כדי לצאת, או על הכיסא כדי שנושיב אותו).
יודע לקרוא לאבא כשהוא רוצה אותו.

הסימנים שאני מכירה שמשתמשים בהם בד"כ מרגישים לי פחות רלוונטיים. נגיד בגן היינו משתמשים ב"עוד"," לשחק"," לשתות". זה לא מה שחסר לו. לשתות הוא לרוב אומר מהמה וגם לפעמים ניגש לבד לבקבוק ולוקח.

מה שתוקע אותנו זה פחות הדברים הכלליים כאלה אלא דברים ספציפיים שנראה לי יהיה קשה ללמד כרגע לרזולוציות כאלה.

למשל הוא רוצה אפרסמון, וצריך לנחש מתוך כל הדברים במטבח שלזה הוא מכוון.
נגיד הוא מתעצבן ובוכה ואנחנו מבינים שהוא רוצה משהו מהמטבח. לוקחים אותו לשם והוא מצביע על הקערה. מקרבים אותו אליה והוא לוקח או מראה לנו פרי. ואז צריך להבין אם הוא רוצה ממש לאכול אותו או רק לשחק (הוא ממש אוהב לשחק עם אפרסמון...). לפעמים ככה ולפעמים ככה.
כל התהליך הזה עם הרבה התבכיינות או ממש בכי.
אם נגיד הוא התכוון לשחק עם זה ואני אחתוך אותו הוא יבכה.
זה המון דברים קטנים שלא יודעת איך ללמד אותו לסמן... מרגישה שיהיה לו קשה לתקשר את זה כרגע.

נגיד אם אני אלמד אותו סימן של לאכול, עדיין זה לא יסביר בדיוק מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה לאכול את זה (קטן/גדול/לבד וכו').

למשל עכשיו אכלנו.
בהתחלה היה סבבה, אכל לבד מבסוט לחם וירקות, וקצת אבוקדו שהאכלתי אותו בכפית.
אבל אז ראה שאני אוכלת פרוסה עם אבוקדו. ורצה את הפרוסה שלי. הייתה עליה חתיכה גדולה וידעתי שהוא לא יצליח להחזיק ולאכול את זה ככה. הוא לא הסכים שאני אתן לו ביס ממנה, ובכה כשהבאתי לו פרוסה משלו. ובסוף כבר לא רצה כלום כי היה בבכי ועצבים ורצה רק לזרוק הכל...
תכלס גם היה עייף ובסוף ופשוט הרמתי אותו ולקחתי לישון. הוא התנגד קצת אבל נרדם ממש מהר.

קיצר אני מסתבכת עם זה...
מרגישה שהוא מגיע לתסכולים יותר מדי פעמים ביום...

הייתה גם תקופה קשה ממש של שבועיים שלושה שהוא היה מתנגד להכל.
חפיפת שיער נהייתה צרחות אימים.
כל החלפת חיתול בכי היסטרי.
הלבשה תמיד הייתה סיוט.
קינוח אף בכלל כאילו מרביצים לו.
נסיעות באוטו כבר יותר טוב, אבל פתאום הכניסה לרכב נהייתה מאבק.

חשבתי שאולי קשור לוויסות חושי (שאני יודעת שזה משהו שיש שם ברקע אבל לרוב לא מרגישה שהוא קריטי לטיפול כרגע. כן משתדלת להכניס פעילויות סנסוריות במהלך היום).

אבל זה נהיה מטורף כזה שכבר חשבתי שאולי כן צריך להבין ממה זה נובע ולנסות לטפל.

אבל זה פשוט עבר מעצמו לאט לאט.
בחפיפות ראש אם אני עושה בעדינות ומודיעה לפני כבר לא בוכה כמעט.
בהחלפות חיתול הוא בורח אבל לרוב כבר לא בוכה.
ברכב ממש שיפור, לרוב נכנס די בסדר עם נותנים לו לשחק קצת לפני ליד הכיסא ומביאים איזה משחק מעניין. אבל כרגע לא נוסעים לשום מקום אז לא רלוונטי.
את האף צריך לקנח פחות כי פחות קר (מזל כי בזה אין ממש שיפור...).
ההלבשות עדיין קשות אבל לפעמים אפשר להסיח את דעתו. ובכל מקרה הוא מקסימום בוכה קצת אבל לא צרחות היסטריות. הרבה פעמים מצליחה להלביש חלק תוך כדי הנקה ואז הוא רגוע.

אז לפחות בגיזרה הזאת כבר יותר רגוע.
כי הרגשתי שאני כל היום במאבקים כאלה וכבר חוששת מכל דבר שצריך לעשות איתו...
נגיד היינו נוסעים לאנשהו ורציתי לקנות משהו בדרך, אז הייתי מוותרת כי לא היה לי כוח להכניס אותו שוב לרכב...

פרח הבית, איזה כיף לקרוא שלולו גדל ומתפתח. יכולה להגיד מנסיון עם הבת שלי, שהכנסת שפת סימניםי מאוד עזרה, הפחיתה תסכול ותרמה להתפתחות הדיבור (היה עיכוב מסויים).
לימדתי אותה (פשוט סימנתי) סימנים ספציפיים עבור חפצים, מאכלים, פעולות שראיתי שחשובים לה. חלק אימצתי משפת הסימנים הישראלית (את יכולה לראות ביוטיוב) וחלק המצאתי לבד.
הרי זאת לא חייבת להיות שפה אמיתית, אלא רק כדי שאת תוכלי להבין אותו והוא יוכל להביע את עצמו. המצאתי לבד כי חלק נראה לי קשה מדיי מוטורית לגיל הצעיר.

פרח יקרה, הכול נשמע בסך הכול מקסים, מצחיק, בריא וגם שכיח.

הייתי ממעטת בהחלפת בגדים: ממש המינימום הנדרש (בלי פיג'מה וכו'--מיותר).
חיתולים, זה זמן טוב להתחיל לגמול. אתם בבית, הוא מתחיל לעמוד, נהיה חם. זה יוריד את כל מאבק החיתולים וייתן לגברבר הקטן תחושת עצמאות גדולה. בגיל כזה זה לוקח צ'יק צ'ק. מפזרים סירים בבית, לא נבהלים מפיספוסים, מורידים את החיתול ו... יאללה.

יכולה להגיד מנסיון עם הבת שלי, שהכנסת שפת סימניםי מאוד עזרה, הפחיתה תסכול
טוב נו השתכנעתי לנסות
היום התחלתי קצת לסמן דברים לפי מה שזרם לי. באמבטיה למשל התעצבן שרוצה את הקוביות ולא הבנתי. אז האתי לו סימן של קוביות. ואז גם התחלתי לשיר שיר על קוביות והוא ממש התלהב. ושאלתי אם רוצה עוד, עם סימן. ויצא שהוא אמר משהו שנשמע כמו עוד. שזה היה ממש מגניב.
ושרנו את זה מלא פעמים אז אולי לאט לאט ילמד את הקוביות והעוד.
וחשבתי גם להתחיל להשתמש בסימן של לאכול, כי זה משהו שהוא מבקש הרבה. ואומר אמ אמ אבל לא תמיד. אז שיהיה לו עוד כלי.

בכלל היום עבר די, סבבה בינתיים מבחינת התנגדויות.
חוץ מכמה פעמים שממש רצה לגעת בחשמל רוב הזמן די זמם עם דברים שלא הסכמתי, וגם השתדלתי לאפשר כמה שיותר אז לא היו הרבה תסכולים.
באוכל פשוט התחלנו לתווך מלא מלא, מדברים איתו בלי סוף, שואלים שאלות, אומרים כ-ל דבר שאנחנו עושים/מביאים/לוקחים. וזה די עוזר. לפעמים מעייף אותנו אבל עדיף על הבכי שלו.

הייתי ממעטת בהחלפת בגדים: ממש המינימום הנדרש
לרוב בבוקר משאירים את מה שלבש בלילה, לפעמים רק מורידים שכבה אם חם. אבל במהלך היום הוא ממש מתלכלך אז לפעמים אין ברירה ויוצא שמחליפים יותר מפעם אחת. כי לא מכניסה אותו למיטה לישון צהריים כשהוא מלא בבוץ מבחוץ...

חיתולים, זה זמן טוב להתחיל לגמול
הלוואי. הוא פשוט מסרב.
מידי פעם מנסה להושיב אותו על הסיר והוא פשוט מתחיל לבכות... ניסינו כשאנחנו מראים לו תוך כדי שאנחנו יושבים על האסלה. גם לא עזר...
לאסלה אין מצב שהוא יסכים להתקרב... ובאמבטיה למשל הוא לא עושה פיפי אז גם לא יעבוד.
אולי כשיהיה ממש חם אתן לא פשוט להסתובב קצת בחצר בלי בגדים וחיתול. עוד לא מספיק נעים בשביל זה רוב הזמן.

---

ביומיים האחרונים התחיל קצת משחק סימבולי שזה מקסים.
עושה כאילו הוא מאכיל אותנו עם כפית, אומר אמ אמ ועושה כל מיני פרצופים מצחיקים תוך כדי.

טוב צריכה לפרוק קצת.
יצא ארוך...

סה"כ עוברת את התקופה הזאת בסדר.
אמנם מתגעגעת לצאת איתו לטבע, לפגוש חברים. לראות משפחה.
אבל רוב הימים פחות קשה בבית ממה שחשבתי שיהיה.
רוב הזמן אנחנו בחצר, הוא מסתובב ומעסיק את עצמו די יפה.
מתלכלך ממש ואז נכנסים הביתה לעשות אמבטיה ארוכה שהוא אוהב. אז שנת צהריים שלפעמים אני מצליחה לישון איתו (כשהיינו יוצאים מהבית הוא היה ישן במנשא ואני לא הייתי ישנה).
אח"כ ארוחת צהריים, משחקים בבית, לפעמים יוצאים קצת לחצר עם מנשא.
לאט לאט מסיימים את היום.
בעלי פה, חלק מהזמן עובד וחלק מהזמן איתנו.
בין לבין מצליחה קצת לעשות דברים קטנים מעבר, בבית וכאלה. מבשלים.
קיצר כן מחכה שהתקופה הזאת תסתיים אבל לא סובלת.
אני ולולו לא יוצאים בכלל. בעלי יוצא מדי פעם רק לקניות. מדי פעם רואים את השכנים מעבר לגדר ואומרים שלום.

מה שכן, התחילו לי חרדות.
כבר שבועיים בערך שאני רואה שיש דברים שיותר קשים לי.
שלשום ראינו סרט, יפה מאוד אבל סיפור קשה, ואחרי זה בלילה התעוררתי מסיוט ממש מפחיד שקשור לקורונה. ומתקשר גם לשואה.
כל הגוף כאב לי, הרגשתי שאני על סף התקף חרדה אז ניסיתי להתרכז בחדר ולנשום וגם הערתי את בעלי שיהיה איתי קצת.
הזכיר לי את מה שהיה לי כשלולו היה בן חודשיים והיתה אזעקה. נכנסתי ממש לחרדה מזה שיקרה לו משהו ואז ממש נכנסתי להיסטריה גם פיזית. בכי וקוצר נשימה כזה.
הפעם הצלחתי לעצור את זה, פיזית הייתי בסדר. אבל המחשבות ממש השתלטו עליי. ומאז לא עוזבות.
במשך היום עוד איכשהו היה בסדר, אבל ברגע שירד החושך והשכבתי את חוחו לישון זה חזר.
מצאתי את עצמי מתה מעייפות ומפחדת ללכת לישון. כל פעם שעצמתי עיניך נזכרתי בחלום.
בסוף איכשהו נרדמתי.
ובלילה שהוא התעורר לינוק שוב התחילו מחשבות והיה לי קשה להרדם.

מאז עדיין מרגישה את זה יושב עליי וחונק אותי.
הערב כבר התחלתי ממש לרעוד

זה לא החלום ספציפית.
וגם לא הפחד מהנגיף. לא מפחדת כרגע מלהיות חולה וכאלה.
אלא מהמצב. זה שאסור לצאת. שיש תקנות ואכיפה.
זה שלא יודעים מתי זה ייגמר וכמה זמן נהיה ככה.
כלכלית כרגע אנחנו במצב בסדר אבל לא יודעת מה יהיה אם זה יתארך.

וזה מוביל את המחשבות לפחדים כלליים יותר.
אם יקרה לו משהו. או לנו.
אם נהיה במצב מפחיד, או של סבל.
בעיקר פחד ממצב של אנשים שפוגעים אחד בשני.
מלחמה. טרור. דברים כאלה.
שלולו יילך לצבא יום אחד. שיקרה לו משהו. שיפגעו בו.

נגיד כשקראתי את התיאוריה על זה שסין הפיצה את זה כדי להפיל את הכלכלות של שאר העולם.
לא משנה אם זה נכון או, המחשבה שדבר כזה כיכול לקרות. שאנחנו חיים בבועה הקטנה שלנו, אבל יש בעולם כל כך הרבה דברים גדולים ומפחידים כאלה. שכאילו לא נוגעים לי, אבל אולי יום הם יגיעו אלינו ואני לא רוצה את זה.
רוצה את החיים הקטנים והשקטים שלי.

הפחדים שהתחילו לפני שבועיים האמת היו אחרים.
פחדים שקשורים לעכשיו ולא לעתיד.

זה התחיל באיזו נקודה שיש ללולו בגב מאז שנולד. ויום אחד ראינו באמבטיה שהיא התנפחה כזה. נראתה מוזר.
ואני נכנסתי ממש ללחץ. מסוג שאף פעם לא הרגשתי.
נכנס לי לראש שזה בטוח מסמן משהו, שאולי זה סרטני. שמה נעשה עכשיו ואני לא יכולה לאבד אותו.
רעד לי כל הגוף. לא הצלחתי לראות שום אופציה אחרת. שאולי זה בסדר.
למרות שלא הייתי סגורה אם מתאים להגיע לקופ"ח קבעתי מיד תור לרופא ליום למחרת (אנחנו לוקחים אותו לרופא פעם באף פעם, אני ממש לא נוטה ללכת לרופאים על כל דבר). בבוקר הרופא התקשר ואמר שנתייעץ קודם בטלפון. שלחתי לו תמונה, אמר שזה נראה כמו בועה ולא נקודת חן, שאולי זה כלום ואולי אבעבועות רוח ולראות אם בה מתפשט.
נרגעתי ממש. אחרי כמה ימים זה התפוצץ כזה ומאז מחלים.

אבל אחרי כמה ימים היה משהו אחר.
היינו ביער (כשעוד היה מותר....). כשחזרנו הביתה היו לו שני סימנים אדומים על הישבן. נראה כמו פריחה. משערת שזה ממש הו שהיה שם ולא מאוכל כלשהו כי לא אכל משהו שונה באותו יום.
שוב נלחצתי (אבל פחות מהפעם הקודמת).
עשיתי שיחת אונליין עם רופא. אמר שנשמע כמו אלרגיה ולתת פניסטיל.
זה לא התפשט ועד הבוקר זה נעלם אז לא נתנו בסוף.
אבל נשארתי עם פחד מעניין האלרגיה. כי זה אומר שהוא אלרגי למשהו, ואנחנו לא יודעים מה.
ומה אם ייחשף לזה שוב וזה יהיה יותר גרוע?
מה אם פתאום תתפתח אלרגיה מסכנת חיים?? ואין לי מזרק, ואני לא אדע מה לעשות.

ואחרי כמה ימים משהו נוסף.
הוא אכל, כבר אוכל יפה ולרוב לבד. מקבל חתיכות קטנות או גדולות, תלוי מה. יודע לנגוס, יודע להוציא מהפה אם זה גדול מדי.
אכל חתיכה די קטנה של אפרסמון. ופתאום התחיל להשתעל.
חיכיתי רגע שהוא יוציא את זה, או יבלע. אבל הוא המשיך להשתעל וראיתי שהוא נלחץ ונלחצתי גם.
זה קרה רק פעם אחת בעבר. בפעם ההיא הפכתי אותו ודפקתי על הגב וזה יצא, הוא המשיך קצת לבכות מהבהלה אבל ראיתי שהוא בסדר.
הכל עם הזאת הייתה אחרת.
הפכתי אותו ודפקתי, אבל כלום לא יצא. הוא היה מבוהל ובכה, ואני לאט לאט התחלתי להיכנס ממש ללחץ והרגשתי שאני מאבדת את זה.
בעלי בא מיד וניסה לעזור.
לולו המשיך להשתעל ולבכות. החתיכה עוד בגרון.
הגענו למצב שמהפחד התקשרנו למד"א, חשבתי שאולי אנחנו מפספסים משהו ויש משהו אחר שצריך לעשות.
האיש בטלפון הרגיע אותנו. אמר מה שאני יודעת, שאם הוא בוכה הוא בסדר. שצריך רק לבדוק שאין אח"כ בעיות נשימה, שלא שאף לריאות.
ראינו שלולו נרגע קצת, עדיין בכה אבל כבר לא היה היסטרי. לאט לאט נשאר רק בכי, הוא ינק וגם זה נרגע.
האמת שאני בקושי זוכרת מה היה, רק את ההרגשה שאני רועדת כולי. בקושי מחזיקה את הגוף.
הרגשה כאילו יכולנו עוד רגע לאבד אותו.
לקח לנו הרבה זמן להתאושש ולהרגע.

מאז שנינו הרבה יותר בלחץ כשרוצה להכניס דברים לפה. מוצאת את עצמי הרבה נבהלת, מבקשת ממנו להוציא... גם בארוחה, בודקת ממש מה הגודל של, כל חתיכה וכו '.

בגדול המשותף לכל זה הפחד שיקרה לו משהו.
ואלה דברים שקורים, לא משהו די יוני שמנותק מהמציאות.
מצד שני, ברור לי שאני חושבת על זה יותר מדי. שזה כבר משפיע באופן קיצוני, משתק.

רק מתקרב הערב ואני נכנסת להיסטריה. שיהיה חושך ויחזרו לי החלומות. שיקרה משהו מתישהו. מהיום ועד עוד מאה שנה נגיד. שמישהו בחיים שלו הוא יעבור משהו רע.
המחשבה הזאת מאוד מפחידה אותי....

באמת שאין לי המון דרישות מהחיים.
לא רוצה המון כסף או בית גדול.
לפעמים יש דברים שמתחשק לנו לשנות אבל אנחנו לגמרי מוותרים כי מעדיפים כרגע להיות פחות בלחץ של זמן וכסף ושיהיה את החופש להיות איתו כמה שיותר.
אני לא עובדת ובעלי יחסית הרבה איתנו. יש לזה משמעות כלכלית ואנחנו בסדר עם לשלם אותה כרגע.
לא נוסעים לחו"ל, בלי איזה בילויים או חוויות יוצאות דופן. חיים את היום יום. הרבה טבע. בית, אוכל, משחקים.
לפעמים קשה גם בתוך זה, אבל מדברים, משתנים, מתפשרים. וסה"כ טוב.

אבל מפחדת שיום אחד יהיה משהו חיצוני שיבוא אלינו. משהו שלא בשליטה שלנו.
ויטרוף את הקלפים.

זה ממש מוציא אותי מאיזון המחשבה הזאת...

מנסה לעשות קצת נשימות, מדיטציות. לא עובד בכלל, תוך רגע חוזרת למחשבות.
כל מחשבה טובה שאני מנסה להעלות איכשהו הופכת מיד למחשבה מפחידה. הפחד משתלט על החיובי שבכל דבר.
תכננתי היום לעשות קצת יוגה, אבל היה יום קשה עם לולו בגלל השיניים והיה ממש בלתי אפשרי.
מקווה ללכת לישון מוקדם ולהצליח להשלים קצת שעות כי אני מפורקת... כבר כמה ימים שנרדמת מאוחר וגם ערה באמצע הלילה...

כל כך נורמלי כל מה שאת מתארת בתוך המצב הלא נורמלי שכל העולם נמצא בו.
את אשה נהדרת ואמא נהדרת.
טפלי בעצמך יפה כמו שאת מטפלת בלולו והכל ימשיך להיות טוב

_כל כך נורמלי כל מה שאת מתארת בתוך המצב הלא נורמלי שכל העולם נמצא בו.
את אשה נהדרת ואמא נהדרת.
טפלי בעצמך יפה כמו שאת מטפלת בלולו והכל ימשיך להיות טוב_

מסכימה.
הרי את ובעלך ולולו תמיד תסדרו, ובצורה מצוינת! גם אם תהיינה קצת צרות מסוגים שונים ובדרגות שונות. אנשים כמוכם תמיד תמיד מסתדרים!!

זה ממש נורמלי להיכנס לחרדות במצב של אי ודאות. הקדישי כל דקה לשינה, גם על חשבון הבית. חוסר השינה יוצר עודף מלטונין, שגורם גם הוא לחרדות.

כל כך נורמלי כל מה שאת מתארת
גם אני מסכימה

ואיזה כיף שיש לכם חצר להשתובב בה @} @}
מה שלום התרנגולות?

פרח יקרה,

אני מניחה שכשמצטברים עוד ועוד דברים מלחיצים, כשעדיין לא הספקת להירגע מהקודמים, הפחד מתעצם, ושאילו כל אירוע כזה היה מופיע במרווח סביר מהקודם + לא היינו עכשיו במציאות מטורללת וחסרת ודאות, היה לך קל יותר להתמודד.
מציעה לך לנסות לשמוע שירים שאת אוהבת ולהצטרף אליהם בזמרה ואף בתנועה. (אצלי רוב היום דולקת רשת גימ"ל...) --- כשאת תולה את הרוגע שלך בעצמך, בהצלחה שלך להיכנס למדיטציה ולהתרכז בנשימות, אבל את מוסחת ומוטרדת מדיי מכדי להמשיך בכך, הניסיון נופל, אבל אולי אם הבסיס לרוגע יהיה מקור חיצוני = שיר שמתנגן, זה יצליח.
@}

ממליצה על לואיז היי כתמיכה חצונית בהתכנסות @}

פרח יקרה,
אני מסכימה עם קודמותי.
כל דבר שיכול להזין את החושים במידע שאינו מלחיץ - מרגיע לאורך זמן. תמרוש כתבה על זה לא מעט לדוכיפת.
מה לעשות? לשמוע מוזיקה נעימה, לעשות עבודות יצירה, להתקלח או לשהות באמבטיה, לאפות לחם, לצייר, יוגה, להתחבק, ...
זה אפשרי לך לצייר כשאת עם לולו בגינה, או שזה מופרך כי הוא ינסה לאכול את הצבעים?

יש ביוטיוב המון וידאו של תרגול גופני לסוגיו ומוזיקת ריקודים.
זה זמין לך?

הרי את ובעלך ולולו תמיד תסדרו, ובצורה מצוינת! גם אם תהיינה קצת צרות מסוגים שונים ובדרגות שונות
הלוואי, הסרטים שעוברים לי בראש הם מהסוג הגרוע ביותר. לא יודעת אם זה משהו שמישהו יסתדר בו...

אבל מיום ליום מצליחה קצת להרגיע את החרדות. יותר נכון לדחוק את המחשבות הצידה ואז קצת פחות להיכנס לזה...
וגם אתמול הגיע משלוח שהזמנתי עם רסקיו ולקחתי לפני השינה.

מציעה לך לנסות לשמוע שירים שאת אוהבת ולהצטרף אליהם בזמרה ואף בתנועה.
האמת שבימים האחרונים באמת התחלנו לשים יותר מוזיקה. בעלי שם איזה בוקר ורקד עם לולו, שהתלהב מזה מאוד. השתולל ומחא כפיים. ואז שמנו כמה פעמים יחד ורקדנו.
זה באמת מכניס אנרגיות טובות.

כשאת תולה את הרוגע שלך בעצמך, בהצלחה שלך להיכנס למדיטציה ולהתרכז בנשימות, אבל את מוסחת ומוטרדת מדיי מכדי להמשיך בכך, הניסיון נופל, אבל אולי אם הבסיס לרוגע יהיה מקור חיצוני = שיר שמתנגן, זה יצליח
מעניין. לא חשבתי על זה.

_לשמוע מוזיקה נעימה, לעשות עבודות יצירה, להתקלח או לשהות באמבטיה, לאפות לחם, לצייר, יוגה, להתחבק, ...
זה אפשרי לך לצייר כשאת עם לולו בגינה, או שזה מופרך כי הוא ינסה לאכול את הצבעים?_
לצערי יצירות וציורים פחות עובדים עם לולו ברקע... לא בהכרח יאכל את הצבעים אבל כנראה שיהיה נחוש לזרוק ולפזר אותם לכל עבר...
לפעמים מוצאת דרך ליצור קצת בדרכים אחרות, אבל יש ימים שאין לי אנרגיות לשון דבר מעבר למה שחייבים...
בישולים ואפייה בהחלט קורים פה יותר בימים אלו. גם למטרות פרקטיות אבל גם סתם לכיף, עוגות וכאלה.

אז בימים האחרונים פחות בחרדות. כלומר הן עולות בערב, אבל בעוצמה פחות קשה ממה שהיה בתחילת השבוע. ומצליחה לישון יותר בלילה (חוץ מזה שלולו מעיר אותי כי עוד לא יצאה לו השן...).
אבל בכלליות מצב הרוח והאנרגיות לא בשיאן.
אני הרבה פעמים חסרת סבלנות. מוצאת את עצמי המון המון מול המסך ולא מתייחסת ללולו.
עושה ממש את המינימום ואין חי כוח לעשות מעבר.
עייפה, מבואסת כזה. רק מחכה שיקרה איזה משהו מעניין ותכלס לא יודעת מה כבר יכול לקרות.
מאוד מתגעגעת למשפחה ולחברות.
לולו מצידו עכשיו בימים שמאוד צמוד לבעלי. כל היום אבא אבא ולפעמים זה כבר מבאס, כי אני רוצה לשחק איתו והוא מנפנף אותי ומחפש את אבא...
יש רגעים שהוא מקטר בלי הפסקה ומשגע אותנו. מתנגד ומתעקש.
ורגעים אחרים שהוא מתוק וקסם ומפתיע אותנו עם כל הדברים החדשים שהוא לומד בכל שניה.

---

היום נתנו לו פעם ראשונה מברשת שיניים. הוא התלהב מאוד כי כבר כמה זמן שאוהב להסתכל עלינו מצחצחים.
הכניס לפה, נתן גם לבעלי להכניס לו גם.
בעלי אמר לו "בוא נרטיב את הראש" (של המברשת), ולולו שם את המברשת על הראש שלו. זה היה ממש חמוד, בעיקר כי לא ידענו שהוא יודע מה זה ראש.

---

ואיזה כיף שיש לכם חצר להשתובב בה
החצר היא בהחלט הצלה.
באמת לא יודעת איך היינו מתמודדים בלעדיה. הוא רק רוצה החוצה כל הזמן. בימים האחרונים המזג אוויר היה פיכסה ויצאנו קצת פחות. זה לא עשה לו טוב לדעתי.

התרנגולות... מסובכות.
לא זוכרת מתי כתבתי פעם אחרונה.
היו זכר ונקבה שהיו פה הרבה זמן. יצאו שלושה אפרוחים. האמא גידלה אותם תקופה ואז החליטה להרוג אחת מהן. היה זוועה.
אחרי זה הפרדנו ביניהם לתקופה (הגדולים בחוץ והקטנים בלול). כשהם קצת גדלו חזרנו לתת להם גם לצאת לחצר במשך היום והפרדנו רק בלילה.
לילה אחד משהו תקף. היינו בטוחים שהקטנים נטרפו, אבל באופן מפתיע האמא היא זאת שנטרפה...
והזכר נעלם, אח"כ הבנו שהוא ברח לחצר אחרת ונשאר שם עד היום.
אז עכשיו יש פה את שני הקטנים, זכר ונקבה.
היא התחילה להטיל אז יש לנו קצת ביצים.
הזכר קצת מרעיש אבל פחות נורא מאבא שלו שהיה משגע אותנו.
הם מסתובבים כל היום בחוץ ולאחרונה גם הפסיקו להיכנס לישון בלול והם ישנים על העצים.
מאוד פחדנים, בורחים כל פעם שרואים אותי.
לולו אוהב להסתכל עליהם.

הצלחנו לקראת החג להשקיע קצת בבית.
לסדר ולנקות מעבר למה שאנחנו עושים בד"כ.
הבית מרגיש ממש נעים וזה כיף, הרבה זמן לא הרגיש לי ככה.

הכנו לנו ארוחת חג.
ישבנו מוקדם כדי שלולו יהיה ער ושרנו שירים, אכלנו.

לקראת הסוף לולו אכל חתיכת מצה עם חרוסת, חתיכה ממש קטנה. אבל פתאום השתעל והשתנק והכחיל לרגע. ראיתי שהוא ממשיך להשתעל אז נתתי לו רגע והוא הוציא את זה.
היה נראה שמשהו עוד מפריע לו אז הוצאתי אותו מהכיסא והפכתי ודפקתי על הגב והוא מן הקיא קצת.
המשיך לבכות ולהשתעל והיה נראה מאוד מבוהל.
אני השתדלתי לא להיות בהיסטריה אבל רעדתי כולי וממש התאמצתי לתפקד...

בשלב הזה היה נראה שהוא יותר טוב. עוד קצת בכה אבל הצביע על מה שהקיא ואמר "את זה". אז אמרנו לו שנכון, נתקע לו חתיכה בגרון והוא השתעל והוציא את זה. כשהוא נרגע ינק, וזה הסימן שלי שהוא בסדר. כי כשמשהו מפריע לו לא לוקח ציצי.
אני המשכתי לרעוד עוד מלא זמן, כל הגוף היה בסטרס...
יצאנו קצת לנשום אוויר בחוץ ולהרגע.

הוא חזר לעצמו והשתובב ושיחק. השתולל בכל הבית עד שהיה מספיק עייף כדי לישון.

אתמול היה גם סיפור מפחיד.
טיפס על שרפרף כזה ונפל על הראש.
בכה ממש, בכי שקט ומשתנק כזה די הרבה זמן. לא הגיב כשדיברתי עליו ורק המשיך לבכות.
אני נכנסתי להיסטריה ממש, בעלי החזיק אותו ואני הייתי ממש משותקת... עד שנרגע קצת מהבכי.
אני רגילה שאם הוא מקבל מכה הוא בוכה, ואז עוצר לרגע את הבכי, מראה לנו מה קרה (למשל מצביע על השולחן ואז מקרה את הפה לשם, כאילו מראה לנו שקיבל מכה בפה מהשולחן), ואז ממשיך לבכות. ואתמול לא תקשר ולא הגיב בכלל אז פחדתי שהוא מאבד הכרה או משהו...
וכמובן שעם החרדות שלי זה רק מתעצם וקשה לי להרגע הרבה זמן אחרי.

כל היום אח"כ היינו בחששות ועקבנו אם הוא מתנהג כרגיל.
הוא מבחינתו המשיך כאילו כלום...

לא יודעת אם זה נורמלי כמות הפעמים שהוא מקבל מכות ונחנק וכאלה.. מרגישה כאילו כל הזמן אנחנו סביב הסכנות האלה וזה גומר אותי...

חוץ מזה הוא חמוד חמוד וגם מתוק.
לפעמים מחרפן אותנו ולפעמים פשוט כיף להתבונן בו כמה הוא חכם ולומד ומצחיק.

חג אביב שמח.
פריחה ושמחה והתחדשות.

פרח! לא הייתי כאן כמה זמן ולמחתי לראות עדכונים ממך. הזדהיתי עם המון, הבן שלי קרוב ללולו בגיל ומסתבר שגם בהתנהגות. חמוד אבל מאוד מתיש, במיוחד בתקופה הזאת.

לולו למד ללכת!

כבר כמה זמן שמדי פעם עוזב ידיים לרגע או עושה איזה צעד שניים ונופל.
ביומיים האחרונים ראיתי שהוא מנסה יותר.

והיום מהבוקר הוא כל הזמן רק מתאמן!
עוזב ידיים ועומד במקום.
מנסה ללכת צעד, שניים, שלושה.
עד שכבר הולך מרחקים קצרים. נגיד מטר-שניים.
פעמיים אפילו הלך קצת, הסתובב במקום והלך חזרה.

מרגש ומגניב ממש.

היה בהיפר כל היום. לא הפסיק להתרוצץ. לא רצה לישון. נראה לי גם התרגש מהעניין.

הזדהיתי עם המון, הבן שלי קרוב ללולו בגיל ומסתבר שגם בהתנהגות. חמוד אבל מאוד מתיש, במיוחד בתקופה הזאת.
אוליב כיף שאת פה!
בהחלט מתיש... וגם חמוד.

והיום מהבוקר הוא כל הזמן רק מתאמן!

האימונים האלה זה הדבר הכי חמוד שיש!

לולו גדל מאוד, ולאחרונה מתחיל להשתתף במשימות בבית.
אחרי שמחליפים חיתול, הוא זוחל איתו לפח ומחכה לי שם שאפתח לו כדי לזרוק אותו.
לפני האמבטיה לפעמים מכניס את הכביסה לסל או למכונה. וסוגר את הדלת.
מנקה את השולחן עם מפית או סמרטוט (כמובן שזה יותר מלכלך ממנקה אבל נגיד).
יש דברים שהוא עדיין לא רוצה להשתתף בהם, כמו בישולים. אבל אני כבר יותר מצליחה לעשות כשאני לבד איתו, והוא מבלגן איזה ארון בינתיים.
ולפעמים אחרי זה אפילו מחזירים יחד חלק מהדברים שבילגן למקום.

ויוצא לי לחשוב על בשמת.
על כל הדברים שלה שקראתי על לשתף את הילדים בתפעול הבית.
וכמה הרגשתי שזה רחוק מאיתנו. עד עכשיו פשוט לא היה סיכוי. במנשא זה לא היה לי נוח, והוא לא אהב. כשניסיתי לשים אותו לידי הוא היה מתעצבן ורוצה ללכת לשחק.
ועכשיו אנחנו שם.
אלך לחפש את הרשימה באתר שלה.

מתי עוד אני חושבת על בשמת?

כשאני מפנה את המתקן של הכלים הנקיים.
כשאני מצליחה לעשות 5 דקות של יוגה, גם אם אני יודעת שלא יהיה לי זמן ליותר מזה.

כשלולו שם עליי ראש לחיבוק.
כשגיליתי שיש לי בן בבטן, זה מאוד הטריד אותי בהתחלה.
אני זוכרת שבשמת כתבה לי אז שהבן שלה כבר מתבגר, ועדיין אוהב חיבוקים.
לולו לא אהב חיבוקים, תמיד קפץ אחרי שניה. אפילו בהנקות זז בלי הפסקה.
ופתאום לאחרונה, שם ראש. כשמתעורר משינה נשאר צמוד אליי ונותן לי קצת לחבק ולנשק אותו.
ואני חושבת על הבן של בשמת, שלא ירגיש את החיבוק שלה יותר.

לפני שנתיים אני חושבת, כתבתי לה שפרח הבשמת שהיה לנו בעציץ פתאום צמח ופרח שוב אחרי החורף. וחשבתי עליה בכל פעם שראיתי אותו.
מאז התרנגולות רוקנו את האדמה מהעציץ, אז השנה הוא לא יפרח שוב.
אני חושבת שאלך למשתלה לקנות לי שתיל של בשמת ואשתול בגינה.

חיבוק גדול פרח יקרה

ומשמח כל כך לקרוא על לולו הקטן שגדל!
ואוו תראי איזה כברת דרך עברתם.
תיהי גאה בעצמך על כל מה שעשית עבורו ועכשיו כשהוא גדל תתחילי לקצור את הפירות, תכף הוא יתחיל ממש חיבוקים ונשיקות ולהגיד אני אוהב אותך (-:

התרגשתי ממה שכתבת על בשמת

לפני יומיים הגיעה פעם ראשונה ווסת מאז ההריון.
זה לא היה מאוד מפתיע, כי כבר חודשיים אני מרגישה אותה מנסה להגיע...
מצד שני, חשבתי שהיא לא תחזור. כלומר מהיכרותי עם המחזור זה היה לגמרי אפשרי שלא יקרה שום דבר עד שאני אעשה משהו חיצוני (דיקור/ הורמונים או משהו...כשאחליט להפסיק להניק, או כשנרצה להיכנס שוב להריון).
ואז פתאום היא באה, ככה לבד.

מי שזוכרת איך נראות הווסתות שלי, אז ככה רק עם לולו הקטן מסתובב סביבי....
מאתגר ממש.

אבל יחסית עבר פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה.
כן יש כאבים ותשישות ותכלס רוצה רק להיות במיטה עם כרית חמה כל היום... ואני בהחלט מחכה בקוצר רוח שזה ייגמר, כי זה בהחלט מחליש אותי ולוקח המון אנרגיות. אבל אני שורדת את זה.

אתמול היינו כל היום אצל אמא שלי. אז היו עוד ידיים ועיניים שישגיחו/ישחקו/ירימו כשצריך.

מזל ממש שלולו גדל כל כך. ממש נהנה לשחק עם סבתא, התלהב מאוד מהבית (לא היה שם המון זמן בגלל הקורונה), חקר כל חדר וכל פינה.
לא היה צמוד אליי בכלל, הסכים שהיא תלביש אותו ותקלח. רק בדק כל פעם שאני שם. אם למשל נחתי בחדר אז בא מדי פעם לבדוק שאני קיימת. ואם הלכתי לשירותים נעמד ליד הדלת וצעק לי "אבא אבא" (מסתבר שזה השם שלי).

גם נוח ממש שהוא כבר הולך, כי לא יודעת איך הייתי מצליחה להרים אותו הרבה במצב הזה. כל פעם שהרמתי זה היה לי ממש כואב בבטן.
אז הרמתי ממש את המינימום, למשל לכיסא אוכל או במעלית. בתוך הבית הלך כל הזמן, וגם בא כשאני קוראת לו או מביא משהו שאני מבקשת. ממש נוח.
ההרדמות היו קשות אבל כי התעקש על כדור פיזיו וזה לא קל עם כאב בטן... אבל זה היה די קצר ואז הייתה לי שעה לנוח.

חלק מהזמן הבטן כאבה מאוד, אבל יחסית הכאב היה נסבל והצלחתי לעבור את זה בלי לקחת כדורים.
השתדלתי ללכת לשירותים לרוקן את הדם כל פעם, היה קצת קשה לפעמים כי היינו באמצע משהו... אבל לרוב הצלחתי.

היום היינו כל היום בבית.
דאגתי מאיך שזה יעבור, אבל הוא באמת היה מותק והצלחתי לשכב די הרבה בספה או במיטה עם כרית חמה.
כל פעם מצאתי דרך אחרת להעביר איתו את הזמן ככה.
לפעמים שלחתי אותו להביא כל מיני דברים.
או שהביא ספר וקראנו. או איזה משחק רגוע שהוא ישב לידי ושיחק.
קצת שירים ביוטיוב (בד"כ רואים כמה דקות ביום והיום היה קצת יותר... אבל השתדלתי שלא יהיה דבוק לזה מדי).
לאחרונה הוא אוהב לרקוד אז ניסיתי לעודד אותו. כל פעם הוא רקד קצת ואז התבאס שאני לא רוקדת איתו והפסיק.
ניסיתי לגם שים לו סרטון שיראה לבד כשאני הולכת לשירותים וזה לא עבד... הוא זנח את הטלפון ורץ אחרי. כנראה הרגיש שחבל לו לפספס הזדמנות להוציא איזה בקבוק של קרם מהארון בשירותים... כי בכל טיול כזה הוא הוציא איזה הפתעה מהארון ולקח אותה לסלון.
בסוף היום אספתי מלא בקבוקים מרחבי הבית והחזרתי למקום...

הייתה פעם שישבנו בסלון, והוא הלך לחדר. חיכיתי כמה רגעים שיחזור, ופתאום הוא צועק לי "אבא, אבא". מסתבר שהוא חיכה שאני אבוא אחריו. אז באתי לחדר והוא היה מבסוט ונכנס למיטה וחיכה שאכנס גם, ואז שם עליי ראש וינק.
אחרי זה משך אותי שאקום ואבוא איתו לסלון לשחק שם.
מתוקי כזה, איך הוא מסביר את עצמו יפה ואיזה רצונות ספציפיים יש לו תמיד.
הוא ינק היום די הרבה. הרבה פעמים בא להתפנק איתי, שם ראש על הציצי. בטח שם לב שיש אווירה של לנוח בבית...

מקווה מחר כבר לקום בטוב, אין לי כוח לעוד יום עייף כזה.
היום אחה"צ כבר פחות כאב לי, אבל בערב שוב חזר... אז נראה.

זה מחזיר אותי לדימום של אחרי הלידה.
זוכרת את זה במעורפל.
כמה לא הייתי שם, לא פנויה בכלל להתייחס אליו. אליי. לגוף.

כמה הגוף רצה אז מנוחה, אבל לא הייתה לו.

יושבת שעות על כיסא, גבוה וכמעט בלי משענת, רכונה קדימה כדי להניח יד על העובר הקטן שלי דרך החלון של האינקובטור.

כשמרגישה שחייבת קצת לרוקן את הדם, להקל על הבטן וההתכווצויות, מוריד האת החלוק, יוצאת למסדרון והולכת לשירותים הקומתיים. מרגישה כמה זה לא מתאים, לא נוח, קשה לגוף.

מדי פעם "מתרווחת" על הכורסא, שעונה אחורה בחצי ישיבה חצי שכיבה, ועליי תינוק קטנטן מחובר להמוני חוטים. בלי לזוז לפחות חצי שעה, עד שכבר לא יכולה יותר כי חייבת לשירותים, קוראת לאחות שתחזיר אותו.

מושכת ככה כמה שאפשר, בהתחלה שעה-שעתיים, בהמשך 4 או 5. עד כבר לא יכולה יותר ויורדת לחדר לשכב במיטה.
נפרדת מלולו שלי, יורדת במעלית, הולכת במסדרון. כאובה.
סוף סוף לשכב. במאוזן. מנוחה לבטן.

---

הווסת הזאת היא קצת תיקון.
נכון שלא מצליחה להיות לגמרי קשובה לגוף. נכון שנחה פחות ממה שצריכה.
אבל מצליחה לשכב די הרבה, כרית חמה, שירותים צמודים.
לולו איתי, כל הזמן.
בא והולך כשמתאים לו.
קורא לי כשהוא צריך אותי.
אני פה, נוכחת איתו. שומעת אותו.

והוא גדול כל כך.
מתוק וחייכן.
מחפש חיבוק ונשיקה.
מניח עליי ראש כשרוצה. מתי שרוצה, כמה שרוצה.

בלי חוטים. בלי אחות. בלי קופסת פלסטיק עם חלונות לידיים.

פרח בית, אני קוראת שקטה שלך כבר הרבה זמן.
כתבת מאוד יפה על בשמת ובכלל.
רציתי לומר שאני מחזקת אותך בדרכך המרגשת והמאתגרת.

כל כך מרגשים ויפים הסיפורים על לולו המתוק - צועד, רוקד, מדבר, מוצא הפתעות בארונות, מתרפק ומתנשק...
כיף שאוהב את סבתא ומתמסר לטיפול שלה בו.
וגם מרגש שהגיעה הוסת. נכון, קשה... אבל איזה יופי שהגיעה ככה, בכוחות עצמה, ועוד הביאה איתה סגירת מעגל.

מדהים מה שעברתם. מצמרר ונוראי... כמה טוב שיש עכשיו לולו חזק וגדול ובריא.

ליאור
<משאירה פה דרישת שלום קטנה לבינתיים, עד שאצליח לנשום רגע ולכתוב קצת יותר>

היי מזמור. איזה כיף שהתחלת לכתוב.
פה וגם בדף שלך.

וליאור חיבוק ופרח.

היום בישלתי ושמתי את לולו לידי במגדל למידה.
הוא היה במצב קצת מלחמתי אחה"צ אז לא הייתי סגורה שזה יעבוד אבל הייתי חייבת כי לא היה בכלל אוכל בבית והשתגעתי מזה כבר.

אבל הוא די זרם והתעניין ולא התעצבן.

בכל מקרה, חשבתי שיהיה לו נחמד אם בזמן שאני חותכת בצל תהיה לו גם סכין לנסות לחתוך בעצמו.
אז נתתי לו בננה וסכין פשוטה כזאת.
אז הוא ניסה שניה לחתוך עם הסכין.
ראה שזה קשה לו.
ואז לקח את הבננה ופשוט אכל אותה...
נראה לי שלא הבין מה אני רוצה בכלל, מה הקטע להתאמץ כשאפשר פשוט לאכול בננה.
אחרי שני ביסים ראה מה אני עושה. הוציא את הבננה מהפה. ולקח בצל לאכול במקום.
לקח לו חופן בצל לידו ונשנש בזמן שאני חתכתי וטיגנתי.
את הגזר המגורד הוא החליט שאני צריכה לאכול, ודחף לי אחד אחד לפה תוך כדי שאני שוטפת עדשים.
בהמשך גם רצה להריח את התבלינים וממש התעקש לטעום מהם. התלהב ופשוט ליקק אותם עם האצבע.
ואז שפך חצי כפית על הריצפה.

סיימנו עם מטבח שנראה כמו אחרי מלחמה.
תבלינים מפוזרים לכל עבר, גירודי גזר על הריצפה, קילופי בטטה על כל השיש.

אבל שני סירים עם אוכל על הגז!
ולולו אחד שהיה רק קצת עצבני כי כבר נמאס לו והוא רק רצה על הידיים.

משם ישר למקלחת וניקיון חפיף על הכל.
ולמיטה עם סיפור (עכשיו אנחנו בהתלהבות על איה פלוטו).

---

בגלל שהוא מאוד אוהב חיות לאחרונה, ובמקביל גם התחיל יותר מדי לאהוב את הפלאפון וכל הזמן מבקש לראות שירים ותמונות, החלטתי להכין לו אלבום תמונות שהוא יכול להסתכל בו במקום.
פיתחתי תמונות של חיות, והשתדלתי גם שלו עם החיות אם היה לי (עם פיל בגן חיות, עם חתול בחצר ועוד), וסידרתי לו באלבום.
הוא התלהב מזה ממש והוא אוהב עכשיו להעביר עמוד עמוד ולעשות את הקולות שלהם או להצביע כדי שנגיד לו איך קוראים לכל חיה ואיזה קול היא עושה.

בינתיים הוא יודע -
תרנגולת - בק בק בק
ברווז - בה בה כי לא מצליח לעשות גע.
פרה - ממממממ
אריה - מן קול חמוד כאילו שאגה אבל בלחישה
כלב - פעם היה אומר "אה" אבל עכשיו עושה את הקול של האריה
חתול - עושה לו "בוא בוא" עם היד.
פרפר - מנפנף עם הידיים כאילו הוא עף. זה חמוד ממש.
פיל הוא ידע פעם אבל כבר לא עושה....

אני צריכה לפתח לו עוד כמה תמונות כי יש כאלה ששכחתי, כמו דג וציפור.
והוא מתלהב מזה יותר ממה שחשבתי אפילו.

וואי,
איזה חמודים שאתם
מיליון נשיקות
|l|

איזה מתוקים אתם!

כותבת עוד קצת על דברים חדשים שלולו לומד.
הוא כל הזמן מפתיע אותי בהבנה וביכולת למידה שלו.

ממש מתקדם עם השפה והתקשורת. כל פעם לומד עוד איזה מילה או קול של חיה.
באוכל למד להגיד בטטה וגמבה. לפעמים אומר שמות של חברים, או לפחות מנסה.
אומר נגמר על מה שנגמר/נפל/נעלם.
והתחיל גם להשתמש בכל מיני ג'סטות.
למשל כשרוצה לאכול עושה עם הפה אמ אמ אמ.
כשאומרים על מישהו שהולך לישון הוא שם ראש על הכרית, או על היד שלו.
על פרפר וציפור מנפנף בידיים.

השבוע שמע את התרנגולת מקרקרת.
אמר בק בק והצביע על הדלת שנצא לראות אותה.
כמובן כעס בזמן שהתלבשתי כדי לצאת...
אבל בחוץ היה מבסוט ממש, רצה לראות אותם אבל הם ברחו. אז שמנו להם אוכל והזכר התקרב לאכול.
אז לולו עשה אמ אמ אמ עם הפה.
כל פעם שזזנו קצת התרנגול נבהל וברח. אז אמרתי ללולו שצריך להיות בשקט. אז הוא שם אצבע ליד הפה כדי להגיד "ששש" וממש השתדל לא לזוז ולהסתכל עליו בנחת, אבל ראיתי שזה קשה לו.

התחיל ממש ממש לאהוב ספרים.
על לא ממש מזמן בקושי היה מוכן להסתכל שניה בספר ועכשיו כל היום רודף אחרי בבית עם ספרים כדי שאספר לו.
לפעמים לא מסכים שאספר ורק רוצה להעביר דפים ולהסתכל (על החיות בעיקר, למשל באיה פלוטו מחפש את הדף של הפרפר והפרה). אבל לפעמים יכול לשבת ולהקשיב לכל הסיפור גם פעמיים ברצף.
קנינו גם את באר שפע, שחשבתי שיציף אותו, אבל הוא ממש אוהב את זה ומבלה ממש הרבה זמן בחפש חיות בכל דף ולהצביע כדי שאגיד לו איזה חיה זאת.
הייתה פעם שהצביע שוב ושוב על הברבור וכל פעם אמרתי לו מה זה. ואחרי כמה פעמים ניסה להגיד בעצמו. יצא לו מן "בבבב" כזה אבל ראיתי שהוא ממש מתכוון לזה.

אוהב גם לשחק עם בובות של חיות. קנינו משפחת פרות והראיתי לו שהעגל יונק מעטינים של הפרה, כמו שהוא יונק מהציצי של אמא. הוא מאוד התלהב מזה ועכשיו לוקח בעצמו את העגל ועושה כאילו הוא יונק. זה מתוק ממש.

לאחרונה למד שיש שירים עם קליפים בטלפון, אז כל הזמן מבקש לראות...
חלק מהזמן רוקד, שזה חמוד ביותר.
אבל לפעמים רק בוהה במסך. ומבקש עוד ועוד שירים.
אז לקחתי רדיו-דיסק ישן, והראיתי לו שאני שמה דיסק ומפעילה. הוא התלהב מאוד ורקד בכל הבית.
עכשיו לפעמים במקום פלאפון מסכים לשים שירים בדיסק.
היום למד ללכת לבד ללחוץ על הכפתור (סוף סוף הבין איך לוחצים על כפתורים! עד עכשיו רק היה נוגע ולא מבין למה לא קורה כלום). אז הוא כל הזמן עוצר את זה ומפעיל מחדש.
זה עובד כל עוד הוא נהנה מהמוזיקה והריקודים ולא רוצה קליפ... כי אז שוב מחפש את הטלפונים שלנו...

עוד! עוד! איזה חדשות נפלאות!

: -)

כל מיני מחשבות, על לולו ועל לא ללכת לגן ועוד כל מיני שעלו לי תוך כדי. יצא קצת אסוציאטיבי. שולחת ככה כי אין כוח לקרוא שוב....

כבר התחילו לשאול אותי מה נעשה שנה הבאה, אז כבר רשמית אמרתי לכולם שאנחנו עדיין נשארים בבית.
בגלל שהוא עוד קטן זורמים על זה. מנחשת שאם נישאר עוד שנה כבר יתחילו להרים גבה

אם במקרה שואלים למה, אני אומרת שבגלל שכיף לנו.

עכשיו אני כבר מצליחה להגיד את זה בביטחון ובשמחה.
כשהוא עוד היה פיצי והיה קשה ממש היו לי קצת ספקות ולא ידעתי מה יהיה (למרות שלא באמת חשבתי שיש סיכוי שאני יכולה לעזוב אותו לימים שלמים אצל אנשים אחרים).
וגם לא באמת היה כיף כי כל הזמן היה קשה ומעייף.
עכשיו הרבה מהזמן כיף לנו. כמובן שלפעמים קשה, ולפעמים אני חוטפת עצבים, כי הוא בהחלט ילד עם דעות ורצונות מפה עד אמריקה, והוא יודע לצווח כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או שזה לא מספיק מהר...
אבל רוב היום לשמחתי הוא לא צורח. ובפעמים שכן זה נקודתי וקצר יחסית. או שאני מצליחה לאסוף קצת סבלנות ולמצוא לו פתרון.

למשל אתמול רציתי שנתארגן לצאת והוא התעצבן ממש כי הוא רצה על הידיים או שאני אתן לו משהו או לא זוכרת מה...
התחלתי לאבד סבלנות ולהגיד לו שיפסיק כבר וכו...
ואז נתתי לו מסרק.
וזהו!
הסתובב בכל הבית עם המזרק ופרצוף מאושר. עשה איתו בערך כלום. לפעמים כאיל והסתרק לרגע, או נגע עם המסרק בכל מיני דברים. אבל רוב הזמן סתם הסתובב והיה שמח.
כשרציתי שנצא הוא ראה את המפתחות ולקח אותם במקום וככה הצלחנו להגיע עד האוטו.

אז רוב הימים עוברים לנו די בכיף.
כמעט כל יום יוצאים לאנשהו. להיפגש עם חברים, או לטבע עם או בלי חברים, או לסידורים (את זה הוא פחות אוהב כי בחנויות הוא במנשא ורוצה לקחת הכל ומתבאס שהוא לא יכול).
מאוד אוהב את החברים, שמח כשאני אומרת לו את מי הולכים לפגוש. רודף אחריהם אם הם מתרחקים, ובוכה אם מישהו אומר להתראות והולך הביתה.
נותן להם משחקים או אוכל. לפעמים הם מחליפים ביניהם אוכל וזה מאוד חמוד.

בכלל הוא מאוד אוהב אוכל ויכול להעביר חצי יום בלאכול. כל פעם שחברים מביאים אוכל הם אוכלים שני ביסים והוא אוכל את כל מה שנישאר לכולם
הכי אוהב לאכול דברים אחד אחד. אפונה אפונה, נבט נבט, פתית פתית. ככה יושב שעה לאכול ולא רוצה לקום. עד שמתחיל לזרוק הכל ואני מבינה שהוא סיים.
לפעמים גם מזמן עם היד "סיימתי" או אומר "נגמר" או סתם מרים ידיים שאני אוציא אותו מהכיסא .
יש לי מחשבות להעביר אותו לכיסא שיכול לרדת ממנו לבד, אבל מרגישה שהוא לא מספיק יציב עדיין ומאבד משקל מחוסר תשומת לב. למשל כשישב על כיסא נמוך הסתכל הצידה ובטעות נפל וקיבל מכה ובכה ממש...
בכל מקרהב הוא די, סבבה בינתיים עם הכיסא הגבוה אז משאירה ככה. הוא אוהב לשבת שם ולמרוח אוכל על המגש.
לפעמים מתאמן לאכול בכפית. שזה אומר שהוא מחזיק את הכפית ביד, שם בה משהו עם היד השניה, ואז מוציא אותו עם היד ושם בפה. לפעמים לוקח עם הכפית לפה אבל נופל לו.
טחינה לפעמים כן אוכל עם הכפית, אבל בשלב מסוים תמיד מתחיל לקחת מהכפית עם האצבע ואז מורח אותה בכל מקום וכשמסיים צריך אמבטיה כולל חפיפת ראש.

יש ימים שאנחנו נשארים בבית. יש פעמים שזה עובר מעולה ויש כאלה שקצת ארוך מדי ובסוף אני מתבאסת שלא יצאנו. בעיקר לאחרונה שהוא לא ממש משחק בדברים ורק רוצה מלא ספרים בלופ וזה מעייף אותי.
בגינה הולך הלוך חזור בשביל, קורא לחתולים שבורחים ממנו, מסתכל על התרנגולות.
קוטף עלים ואוכל אותם (נגיד אוהב לאכול עלי מרווה משום מה...), או סתם מריח. ממש חמוד איך שהוא מריח.
הורס קצת פרחים ולפעמים זה מכעיס אותי ולפעמים לא.
יש לו ארגז חול שלפעמים הוא אוהב לשחק בו אבל לרוב בלי להיכנס אלא רק לגעת בחול מבחוץ.
ולפעמים עושים קצת בריכה.
אחה"צ אוהב להשקות את הגינה. שזה אומר להשפריץ מלא מים עם הצינור לכל כיוון אבל בעיקר לא על הצמחים.
יש לו משפך קטן שהוא כאילו משקה איתו אבל בעצם שופך את המים מהכיוון ההפוך, על הריצפה ואף פעם לא על הצמחים.
הוא אוסף אבנים או גרעינים של שסק (אהוב עליו ביותר), ולאחרונה גילה גם את הפרחים של הרימון והוא יכול להחזיק אותם הרבה זמן.

אז מה התחלתי להגיד על גנים.
יש מן קטע כזה של אנשים שאומרים שהילד מתפתחת בגן. שמאז שהוא נכנס לגן הוא כל כך מתפתח וגדל ולומד מלא דברים חדשים.
אני זוכרת שלפני חצי שנה בערך היינו אצל חברה שלי שבדיוק הכניס האת הילדה לגן. היא אמרה שבהתחלה היה לה קשה והיא בכתה, אבל עשו מה שצריך (כנראה אחרי קצת הסתגלות  השאירו בוכה אצל הגננת) ולאט לאט היא התרגלה והפסיקה לבכות ועכשיו היא הולכת בשמחה.
ושמאז שנכנסה לגן היא כל כך גדלה והשתנתה וכו.
כשהיינו שם לולו היה בן 9 חודשים בערך. בתקופה שעוד היה ישן רק במנשא, חושש מאנשים, רק התחיל לאכול מוצקים, היה תינוקי.
והיא בדיוק התחילה ללכת, מסרה לו כדור, פיזרה חיוכים לכל עבר.

והנה לולו, בגיל שנה וחודש-חודשיים. התחיל ללמוד ללכת. היום כבר עף על כדורים, כל היום רץ איתם בכל הבית. מוסר למי שרק רוצה, בועט ומתלהב.
כשרואה אנשים כבר לא בוכה, אלא שמח ומחייך. משחק עם מי שנחמד אליו, מתהלב ממש מילדים.
אתמול ראינו ילד גדול יותר שהוא בכלל לא מכיר שישב על הריצפה , והוא הלך אליו ממש קרוב והתתכופף כדי לראות את הפנים שלו. ממש רצה להגיד לו שלום ולקבל ממנו יחס.
כשאנחנו הולכים למשפחה או לחברים מסתובב חופשי ליד כולם. יוצא ונכנס מהבית לחצר. בודק שאני באיזור, אבל כבר לא צמוד צמוד כמו פעם. משחק עם אחרים ורק בא לבדוק מדי פעם שאני קיימת.
עדיין לא אוהב כשאנשים מרימים אותו, אבל בהחלט ניגש אליהם ומשחק איתם. כולם מתלהבים מהחיוכים שהוא מפזר לכל עבר.

וזה הוכיח לי את מה שידעתי אבל כבר הקשתי להאמין בו, שמה הקשר לגן...
פשוט יש גיל כזה שהם גדלים, ונהיים ילדים. שהם נפתחים לעולם. כל ילד בזמן שלו, אבל זה פשוט קורה סביב גיל שנה-שנה וקצת.

חברה אחרת הכניסה את הילד לגן והתלהבה איך פתאום הוא ישן איזה שעתיים שלוש בצהריים, במיטה, בלי שצריך כבר לנדנד וכאלה.

לולו אז עוד היה ישן רק עליי במנשא, או על כדור פיזיו. אם היה ישן במיטה זה כשאני צמודה אליו והיה צריך לתחזק את השינה כל הזמן עם ציצי או קפיצות וכאלה. זה היה מתיש ולא יכולתי אף פעם לישון איתו בגלל זה.
ועכשיו - הוא ישן 40 דקות בבוקר ובין שעה וחצי לשעתיים וחצי בצהריים!
עדיין נרדם על כדור פיזיו, אבל יש ימים שזה קורה תוך דקות ספורות (יש גם ימים מעיקים שזה לוקח איזה חצי שעה...). אבל אחרי שנרדם, אני פשוט נשכבת איתו במיטה, הוא יונק עוד קצת, ולרוב אחרי כמה דקות אני יכולה לגלגל אותו למיטה שלו ואז או לקום לאכול/להתקלח וכאלה. או לנוח עם הפלאפון. או ללכת לישון גם.
היו פעמים שישנתי שעתיים בצהריים!
מקסימום אם הוא קצת מתעורר באמצע בא אליי לינוק טיפה ונרדם חזרה. או שמראש אנחנו ישנים מחובקים ואז הוא לא צריך לזוז בכלל.

ובערב, כבר בכלל לא צריך כדור.
יונק כמה דקות מכל צד ועוד קצת, זז הלוך חזור ואז פשוט נרדם. יש ימים זזה לוקח 5 דקות.

הרבה פעמים אם אני מנסה להרדים אותו מוקדם מדי הוא פשוט בורח מהמיטה. ואז פתאום בא לחדר, מטפס למיטה, יונק ונרדם. לרוב זה ב8 בערב, כי מסתבר שיש לו שעון מדויק מאוד והוא יודע בדיוק מה השעה... וזאת השעה שהוא המציא שצריך לישון בה.

ואחד השינויים הכי גדולים שהיו לנו, זה הנסיעות.
אחרי הסגר עוד היה בוכה לפעמים ומתעצבן בחלק מהנסיעות. ואז יום אחד, פתאום זה נרגע!
נכנסנו לאוטו, התחלתי לנסוע, ושקט. הסתכלתי אחורה והוא פשוט ישב שם.
ככה כל הנסיעה.
ואז העזתי לעשות נסיעה של 40 דקות. והוא היה רגוע. רק לקראת הסוף קצת קיטר, אז דיברתי איתו והוא נרגע. ובדרך חזרה פשוט נרדם! וישן כל הנסיעה.
ועכשיו אפשר למשל להיכנס לאוטו כשהוא עייף, לנסוע הביתה, ואז להעביר אות ובעדינות למיטה והוא ימשיך לישון.
לא ייאמן שיש תינוקות שהם ככה מהתחלה. איזו איכות חיים! אפשר פשוט לנסוע לאן שרוצים... בלי צרחות ברקע.
מה שכן, לרוב הוא חייב מוזיקה בנסיעה. שזה בסדר לי, חוץ מזה שאם בטעות נגמר השיר והשדרן ברדיו מעיז לדבר, לולו צורח צרחה פתאומי וזה מבהיל אותי ממש. ניסיתי להסביר לו שיגיד לי בעדינות, כדי שאני לא אבהל ואעשה תאונה, ועוד רגע גם ככה יתחיל שיר אחר, אבל לא הצליח לי... הוא עדיין צורח בכל פעם מחדש.

אז הילד גאון. אין ספק.

הבוקר כשהוא אכל הרגשתי צורך להתמתח קצת, אז קמתי ועשיתי קצת מתיחות לידיים ולגב.
לצערי אני כמעט ולא מתרגלת יוגה. לשיעורים הפסקתי ללכת כבר לפני כמה חודשים כי הרגשתי שזה לא מתאים לי כרגע.
תכננתי לתרגל בבית אבל זה קורה פעם ב... וממש לקצת.
לולו לרוב לא משתף עם זה פעולה ודי מהר רוצה שאני אפסיק.
נראה לי שחודש כבר לא תרגלתי בכלל.

בכל מקרה, הוא התלהב מאוד מהמתיחות שלי, הצחיק אותו שאני מרימה ידיים ומתכופפת.
סיים לאכול ורצה לקום. הוצאתי אותו ואמרתי שאני אנקה את השולחן ואז נעשה יוגה.

הוא הלך לחדר ואני שומעת אותו מתלונן ומתעצבן.
אמרתי לו שאני כבר מסיימת לנקות ובאה.

אני באה לחדר ורואה שהוא הוציא את המזרן יוגה מאחורי השידה, ופרש אותו על הריצפה!

כנראה בגלל זה עשה קולות, כי היה לו קשה ומסורבל.

הייתי בשוק.
שהוא זכר את זה, שהוא קישר בין היוגה למזרן, או אולי פשוט בין התנועות שעשיתי למזרן? שהוא הבין שאני מתכננת ללכת להוציא את זה עכשיו.
ושהוא הצליח להוציא לבד.

היה מגניב ממש.
אז פרשתי מזרן נוסף בשבילי ועשיתי כמה תנוחות.
הוא ניסה לעשות גם, ניסה לעמוד בפיסוק, התכופף, פרש ידיים לצדדים.
אחרי זה סתם הלך הלוך חזור על המזרן.
זחל מתחתי כשעשיתי כלב מסתכל למטה וזה הצחיק אותו.
כשישבתי על הבולסטר נתתי לו כרית וחגורה. הוא הרים את הכרית ושם אותה עליי, ואז התיישב עליה
ואז נמאס לו והוא רצה שנקום.

אז יצא שתרגלתי בערך 5 דקות... אבל יותר טוב מכלום.

לקחתי אותו לכדור פיזיו והוא מיד שם ראש כדי להרדם, תוך רבע שעה כבר נרדם לגמרי ועברנו למיטה.
עכשיו הוא ישן עם הראש עליי. ואני לא מצליחה להרדם גם למרות שממש עייפה...

ואוו נמסתי מהסיפור על היוגה!!! (-:
איזה מתוקי!

כשמוש היה קטן, הרבה היו אומרים לי: איך הוא יתפתח? בגן/מעון/מטפלת הם מתפתחים הכי טוב.
אני זוכרת שבפעם הראשונה שאמרו לי את זה מוש היה בן חצי שנה והזדעזעתי.
וזה שטויות, פשוט שטויות.
החום והאהבה שמקבלים בבית לא משתווים אפילו במעט לכל פעילות התפתחותית כזאת או אחרת שיש במסגרת.
אנחנו יודעות את זה מעולה אז כמובן שלא אתחיל לחפור על זה עכשיו (-:
מה שרציתי להגיד זה שבמשך הזמן לולו יגדל ויתפתח והאמירה הזאת תפסיק להיות רלוונטית.
ברגע שהסביבה התחילה לקלוט שמוש לא רק שמתפתח בסדר בבית אלה אפילו טפו טפו מעל הממוצע אנשים פשוט הפסיקו להעיר ועכשיו עם מושית אף אחד לא אומר מילה.

איזה כייף שיש לכם חברים שאתם נפגשים איתם ביום יום!
לי זה היה כל כך חסר.

איזה כיף לקרוא שלולו גדל ומתפתח ככה!
מאוד מרגש!
לגבי הגן בדיוק מישהי הציגה בפניי את הטיעונים שילד מתפתח קוגניטיבית וחברתית בגן מאוד.
ויתכן שזה נכון. במובן שיש שם הרבה למידה, המון תכנים (לא בהכרח דבר חיובי) ויש המון חברה שאתה חייב ללמוד להסתדר איתה .
גם אם זה נכון הדבר הכי חשוב לילד בגילאים האלה והאמת גם לכל אדם זה ההתפתחות הרגשית שלו ולא משהו אחר. והיענות מלאה לצרכים הרגשיים שלו, לפי השקפת העולם שלי, ילד צעיר לא יכול לקבל בגן.
וילדים אכן מסתגלים ומתרגלים לרוב אבל זה לא בהכרח ממקום טוב.

_מה שרציתי להגיד זה שבמשך הזמן לולו יגדל ויתפתח והאמירה הזאת תפסיק להיות רלוונטית.
ברגע שהסביבה התחילה לקלוט שמוש לא רק שמתפתח בסדר בבית אלה אפילו טפו טפו מעל הממוצע אנשים פשוט הפסיקו להעיר_
נכון, אני כבר מתחילה לראות את זה.
למשל ההורים של בעלי, בהתחלה לגמרי לא הבינו כלום ממה שאני עושה... באמת שהשתדלו לא להעיר או להציק מדי, אבל כל דבר שעשיתי עם לולו היה רחוק לגמרי ממה שהם מכירים על גידול תינוקות...
ולאחרונה אמא שלו אמרה לי שכיף ללולו שאתם מגדלים אותו ככה ורואים שטוב לו, או משהו כזה.
הם פתאום רואים שהוא כבר לא רק תינוק בוכה שלא מסכים להתקרב לאף אחד ואמא שלו לא מרשה להחזיק אותו...
אלא ילד חמוד וסקרן ומצחיק, שכיף לשחק איתו.
ועדיין לא מסכים לאף אחד להחזיק אותו

איזה כייף שיש לכם חברים שאתם נפגשים איתם ביום יום!
לגמרי. לא יודעת איך הייתי עוברת את השנה הזאת בלי זה...
ובעיקר מאוד גאה בעצמי שיצאתי מאיזור הנוחות שלי וממש התאמצתי למצוא לעצמי את המקומות האלה.
לחפש אימהות אחרות באיזור, להגיד מה מתאים לי ומה לא. לקבוע כל יום מחדש לצאת מהבית.
דברים שממש לא באים לי באופן טבעי, ואחד הדברים שהכי חששתי מהם במחשבות שלי על חינוך ביתי. שאני פשוט אשאר איתו לבד כל היום בבית והוא לא יפגוש אנשים...
ועכשיו החיים שלנו נראים ממש אחרת וזה כיף לשנינו.

ויתכן שזה נכון. במובן שיש שם הרבה למידה, המון תכנים (לא בהכרח דבר חיובי) ויש המון חברה שאתה חייב ללמוד להסתדר איתה.
אז זהו, שאפילו בזה אני לא מאמינה.
נכון שיש המון למידה ותכנים. אבל כמה ואיך הילד מצליח לקלוט ולהפנים, כשהוא מוסח ומוצף מהמון התרחשויות, כש"חומר" לא מותאם אליו ספציפית, ליכולות שלו ולתחומי העניין שלו.
ותכלס, בגיל הזה איזה "חומר" כבר צריך ללמוד?
הרי הם לומדים לדבר, לזוז. זה משהו שלומדים אותו בכל מקרה כל עוד יש תנאים בסיסיים.

למשל בעלי אמר לי מתישהו שלולו לא יודע שירים עם תנועות וכאלה.
אז
א. למה זה חשוב שהוא יידע את התנועות האלה? הרי לידיים למעלה בפני עצמו אין איזו חשיבות... לדעת מה זה ידיים, אף, פה/ מה זה למעלה למטה וכו' - הוא לומד מהיום יום. לחיקוי יש לו הזדמנויות אחרות
ב. אם ממש נרצה, כמה מסובך פשוט לשיר לו ולעשות תנועות? (עבדתי בגן. אני מכירה את השירים. תכלס בעיקר שוכחת לשיר לו...)
ג. הוא מכיר שירים אחרים (פחות שירי גן. יותר שירי ישראליים במגוון ז'אנרים) וממציא להם ריקודים וזה ממש חמוד.

_גם אם זה נכון הדבר הכי חשוב לילד בגילאים האלה והאמת גם לכל אדם זה ההתפתחות הרגשית שלו ולא משהו אחר. והיענות מלאה לצרכים הרגשיים שלו, לפי השקפת העולם שלי, ילד צעיר לא יכול לקבל בגן.
וילדים אכן מסתגלים ומתרגלים לרוב אבל זה לא בהכרח ממקום טוב_
מסכימה ממש

אז היום לולו היה קצת חולה. או שיניים. או אלרגיה.
בכל מקרה היה מצונן ומעוך ומסכני.
הלילה היה זוועה ממש. התעורר בצרחות כל הזמן.
בקושי התעוררתי בבוקר.
וכל היום לא הצלחתי לישון, כי משום מה הוא ישן רק תנומות קצרות, בלי שינה ארוכה.

אבל בין לבין היה גם שמח וחמודי ומצחיק כרגיל.
אחה"צ בעלי היה איתו קצת.
התכנון היה שהוא יהיה איתו ממש אני ממש אנוח, אבל לולו די רצה להיות גם איתי.
הייתי בחדר ושמעתי את בעלי בסלון מספר לו לבד על המרבד, עושה קולות של חיות ולולו אחריו "אהה אההה".
פתאום האדון הקטן מופיע בחדר עם הספר, עולה למיטה, אומר לי אהה אהה, שם עליי ראש ומחכה שאספר לו גם.
או שהם היו בחדר, וכשניסיתי ללכת לסלון הוא בא לקחת אותי חזרה, שאצטרף אליהם.

היום פעם ראשונה שנתן לי למדוד לו חום עם המדחום אוזן! תמיד היה מתנגד ממש. אבל היום התעניין בזה, הסתכל איך אני מודדת לעצמי, ואז רצה שאמדוד לו גם. אח"כ לקח אותו ומדד לעצמו ואז לי. ואז שיחק איתו עוד מלא.

מאז היום עם היוגה אני כמעט כל יום עושה כמה תנוחות. אז היום כשפרסתי את המזרן הוא מיד התייצב וניסה לעשות משהו שדומה לכלב מסתכל למטה!
ממש התלהבתי.

ואז השתמשתי בחגורה כדי לייצר את הרגל. והוא משך אותה גם.
אז אמרצע לבעלי שיראה איך לולו עוזר לי למשוך.
ופתאום הוא נשך לי את הבטן!
ואז קלטתי שהוא חשב שאני אומרת לנשוך...


אחד הדברים שהיו קשים היום זה שבגלל שהאף שלו היה סתום, היה לו קשה לינוק. כל פעם ניסה, לקח שני שלוקים והפסיק. ראיתי שזה מתסכל אותו. ההנקות זה גם הזמני מנוחה שלו במהלך היום, זמן להירגע קצת מהתיזוזים שלו.
היה שלב שהוא ביקש ציצי, ואז פשוט שם עליו ראש לכמה רגעים בלי לינוק. כנראה ידע שזה יהיה לו קשה.

בסוף היום ידעתי שיהיה לו קשה להרדם במיטה, כי רגיל לינוק הרבה. אז הייתי איתו על הכדור פיזיו והוא הצליח לינוק קצת כשכבר היה מנומנם כזה.

אחה"צ הצלחתי איכשהו להרים את עצמי ולהכין אוכל, לקפל כביסה ולארגן קצת את הבית. היה מבולגן ממש כי כל היום לא עשיתי כלום, ובנוסף לולו הוציא הכל מכל מקום ועשה ערימות ערימות ברחבי הבית.
אז הצלחנו לסיים את היום במצב סביר.
ומקווה בקרוב ללכת לישון גם.

אוף שוב קשה לי.
הוא יכול פשוט להוציא אותי מדעתי לפעמים.

נע בין להיות הכי חמוד ומצחיק ואנחנו רוקדים ועושים יוגה ומשחקים. ותוך שניה מתהפך ומתחיל עם העצבים והבכי והחירפון שלו.

ואני כבר לא מצליחה להכיל את זה. עונה בעצבים, חסרת סבלנות.
די כבר תפסיק ודי עם הבכי ומה אתה רוצה????

לפעמים אני מבינה מה קרה, אבל באמת שלא יכולה לעזור לו.
כי רצה להחזיק קרח וזה היה לו קר אז הוא בכה, אבל בכל זאת רצה להחזיק אותו ובכה...

ולפעמים מנסה לעזור אבל בשניות עד שעזרתי הוא חוטף קריזה. כי לא עשיתי את מה שרצה מספיק מהר.

ולפעמים אין לי מושג מה הוא רוצה. צועק ומתעצבן ומצביע על דברים ואני לא מבינה.

ומפעם לפעם כזאת אני נהיית יותר עצבנית ומגיבה בצורה פחות ופחות נעימה.

ואני צריכה חופש, וזמן לנשום.
וכבר מלא זמן שזה פשוט לא מצליח...
כי בעלי חולה, ואז לולו חולה, ואז כמה ימים בידוד, ואז הוא עמוס בעבודה וכו' וכו'.
וכל פעם שאני חושבת שהנה היום יהיה לי קצת זמן לנוח, לנשום, יש עוד איזה משהו...

השבוע עשיתי עקירה, סבלתי והייתי מסכנה אז גיסתי באה לעזור חצי יום. ממש הצילה אותי. באמת.
אבל כל שאר הזמן הייתי איתו רוב היום לבד, לקחתי כדור והמשכתי לתפקד. השתדלתי גם לצאת איתו כמה שאםדרב כי בבית אני באמת יוצאת מדעתי, בחוץ איכשהו עובר יותר טוב. למרות שגם בחוץ הוא חוטף את הקריזות שלו לפעמים.

בלילה אחרי העקירה לקחתי כדור והלכתי לישון מוקדם. אבל כל פעם שהוא התעורר לינוק הכאב חזר וזה היה לי ממש קשה... רציתי רק לישון ולנוח ולאגור כוחות.

מזל שלפחות במשך היום הוא ישן די טוב השבוע אז הצלחתי לישון איתו צהרים כמעט כל יום.

הייתי צריכה קצת לפרוק... ממש מקווה שאני אחזור להרגיש טוב, ונמצא קצת זמן שאני אוכל להיות בשקט ולנוח.
ואולי גם להספיק דברים בבית כי לאט לאט נהיה פה יותר עמוס ומבולגן...
הוא כל היום מוציא דברים מהארונות ולי אין כוחות להחזיר ונהיות ערימות של דברים בכל מקום.
וזה בנוסף לערימות הקבועות שעומדות פה כבר כמה זמן כי עוד לא הגעתי לסדר אותן ולמצוא להן מקום.

חייבת קצת זמן לאפס את הבית ואת עצמי...
בתחילת הסגר, לקראת פסח, עשינו איזה מבצע ששיפר את המצב פה, אבל נשארו עוד דברים שלא הגענו אליהם ומאז לא הספקתי לעשות עם זה כלום...

לפחות הבוקר הוא נתן לי לעשות יוגה.
תוך כדי ראה 3 שירים ביוטיוב ושאר הזמן הסתובב סביבי, עבר מתחתי כשעשיתי כלב מסתכל למטה או שיחק עם הבלוקים והחגורה.
גם פה היו כמה מוקדי עצבים -
הראשון כשהוא רצה לפרוס את המזרן וזה היה לו קשה.
השני כשהוא רצה לקחת את הבלוק בזמן שנשענתי עליו עם היד (למרות שנתתי לו בלוק אחר! בדיוק אותו דבר! הוא רצה את זה שהשתמשתי בו)
והשלישי כשהשתמשתי בחגורה והוא רצה לקחת לי אותה ואמרתי לו שעוד רגע כשאני אסיים...

אבל שאר הזמן היה רגוע והצלחתי לתרגל יחסית סבבה, לא רק 5 דקות כמו בד"כ.

וכדי לאזן אני אכתוב קצת כמה הוא חמודי-

הוא ממש מנסה להגיד מלא מילים כבר. לא רק כמה קבועות שהוא היה אומר, אלא סתם חוזר אחרי כל מיני שאנחנו אומרים.

לפעמים לוקח תיק והולך לכיוון הדלת ועושה ביי ביי.
היום עשה את זה וסגר את הדלת. רק בטעות נשאר בתוך הבית

לאחרונה גם התחיל יותר לשחק עם ילדים בגילו. נגיד מחזיק משהו וכאילו נותן להם, ואז לוקח חזרה והם מחייכים ומשחקים ככה כמה רגעים ברצף.

לפני שבוע היינו בגינה והיו ילדים עם כדור. הוא ממש אוהב כדורים ורצה גם. ילדה אחת לא נתנה לו אז הוא בכה. ואז ילד אחר נתן לו והוא ממש התלהב, רץ עם הכדור ושיחק איתי.
ואז רץ עם הכדור לכיוון הילד, ובעט אליו. הילד לקח ולולו רצה חזרה.בהתחלה הוא לא נתן לו, אבל אז זרק על הריצפה ולולו הרים. ואז החזיר לילד. ממש שיחקו ככה ביניהם וזה היה חמוד.

הוא גם ממש אוהב תינוקות קטנים. כל פעם שרואה תינוק קטן ממנו הוא מלטף לו את הראש בעדינות.
השבוע החזקתי תינוק על הידיים וטפחתי לו על הגב כי הוא בכה. אז לולו ניגש וטפח לו גם על הגב.
פחדתי שהוא יכאיב לו אבל הוא עשה את זה ממש בעדינות.
בכלל, כשאני מחזיקה תינוקות הוא מיד מגיע, תמיד גם רוצה לשים עליי ראש או לשבת עליי, אבל לא מתנהג בקנאה או בכעס, אלא מתלהב מהתינוק ומתייחס אליו ממש יפה.

החלפות חיתול עדיין קשות.
יש שיפור מסוים כי לרוב אני מחליפה לו בעמידה, ומשתמשים בחיתולים שהם כמו תחתונים ואז קל יותר לשים לו.
אתמול למשל הוא עשה קקי ואז הביא לי את המגבונים שאחליף לו.
אבל עדיין לפעמים הוא בורח וצורח.
ממש הייתי רוצה לגמול אותו כבר. אבל עדיין אין לי כוחות לזה.
מה שכן, הבוקר הצלחנו לתפוס פיפי וקקי בסיר וזה היה ממש כיף ומשמח.

נע בין להיות הכי חמוד ומצחיק ואנחנו רוקדים ועושים יוגה ומשחקים. ותוך שניה מתהפך ומתחיל עם העצבים והבכי והחירפון שלו.

אנחנו כל הזמן תוהים אם זה רק גיל/שלב/אופי, או שיש איזה משהו שמציק לו.
כי זה ממש מרגיש מוגזם לפעמים.

הרופא הפנה לבדיקות דם, ואני תוהה אם לעשות. אני בטוחה שזה יהיה קשה מאוד וילווה בצרחות והשתגעות מצידו, ולא יודעת אם שווה להעביר אותו את זה כי בספק שימצאו משהו...

הספירת דם עברה סבבה, כי זה מהאצבע ולא כואב.
אבל למצוא וריד יהיה מורכב לדעתי...

טוב היום עבר סביר יחסית.
אחרי בוקר קשה, ישן די הרבה זמן בבוקר (לאחרונה נרדם עם סיבוב בעגלה). וקם יותר טוב.

היינו תקועים שנינו בבית כי לא היה לנו את האוטו, וחשבת יש יהיה לי ממש קשה.
אבל עבר יחסית בסדר.
בהתחלה דיברנו די הרה בווידאו עם המשפחה, כי הרגשתי שאני מתגעגעת.
הוא היה מבסוט וכל הזמן רצה להראות לכולם דברים.
למשל את הנעל שלי. או שרצה שאני אבוא אחריו לחדר עם הטלפון ואז הראה להם איך הוא קופץ על המיטה.
סבתא הוא כבר יודע להגיד (תה), והיום פעם ראשונה אמר את השם של אחותי! שזה היה נשמע בערך כמו אבא, אבל הוא לגמרי התכוון להגיד את השם שלה.

ואז ישבנו קצת בחוץ והסתכלנו על התרנגולות.

ואת שאר היום העברנו עם שירים, סיפור.
הוא מביא לי דברים מהמגירה אחד אחד (מביא קוביה, שם בקופסא, מחזיר למגירה וכאלה).
הוא מחזיק את הקופסאות של הדיסקים, מסתכל על התמונה שעל העטיפה, מחזיק את כל הקופסאות, מסתכל, מניח, מרים.
קצת ריקודים עם השירים.
קצת לחבק את הבובת כלבלב ולהסתכל על הפנים של הבובת תינוק. לנעוץ לה אצבעות בעייניים כמו שהוא רוצה לעשות לי אבל אני לא מסכימה.

וקצת רדפתי אחריו בבית מחדר לחדר והוא צחק ותפסתי לו את הבטן והוא את שלי.

כמובן שכמה פעמים אכלנו, הוא כל מיני ואני שייקים בגלל העקירה...
והוא נמרח ממש כי מתאמן עכשיו על לאכול עם כפית אז סיים את הארוחה כשכולו מרוח אבוקדו כולל השיער. אבל גם הצליח להכניס די הרבה לפה.

לקראת סוף הארוחה האחרונה כבר היה לי קשה כי הוא התעצבן שניסיתי לעזור לו עם הכפית ואז בכוונה זרק אבוקדו על הבית והעצבנתי...

ואז אמבטיה להוריד את האבוקדו מהשיער.
שהתחילה סבבה אבל אז הוא החליק ובכה ממש אז הרמתי אותו ונרטבתי כולי...
אבל איכשהו הצלחנו לסיים את האמבטיה ואני החלפתי חולצה ושמתי לו חיתול והוא שיחק עוד קצת עם האטבים של איקאה שסוגרים שקיות, מסר לי והחביא אותם ליד המיטה וכל מיני כאלה.
ואז ציצי וכדור פיזיו ועכשיו ישן.

הי פרח,

אני קוראת גם כשאני לא מגיבה.

מחבקת אותך. אני מאוד מזדהה עם התחושה שלך: הוא מקסים וזה נפלא, אבל הקטעים הקשים סוחטים ושואבים כוחות בטירוף. גם הספק גובה מחיר- האם יש בעיה? האם צריך לטפל והוא סובל בגלל שיש בעיה שאין לה איבחון עדיין?

גם לדעתי את זקוקה לאוורור כמו אויר לנשימה. האם יש אפשרות שמישהו מהמשפחה ישמור עליו מדי פעם לכמה שעות, או שאת תשמרי על ילד נוסף, ואמא של הילד תיקח את שניהם אליה בפעם אחרת? אצלינו זה פעל מעולה כשזה קרה, והילד השני לרוב העסיק את הילד שלי, אז זה היה יותר קל. מובן שיש את אלמנט האחריות לילד האורח שנוספת למשוואה.

בקשר לבכי ולקריזות:
קודם כל מקוה שהמשך היום יהיה לך יותר קל.
חוץ מזה , יש משפט שעוזר לי עם הילדים כשאני זוכרת אותו:
זה לא נגדי, זה בעדו.
הוא לומד לאט לאט את הנפרדות, להביע את דעתו, לחשוב בעצמו.
מקווה שעם המילים יהיה לו פחות תסכול בלתי מבוטא שחייב להתפרץ בסערה בשביל לא להתפוצץ.

חיבוק לשניכם

פרח בית יקרה
עוקבת אחריך ואחרי לולו באהבה.

אין לי איזה משהו מלומד להשכיל,
אבל ממש מתחשק לי לשתף אותך מנקודת מבטי:
אני קוראת כאן, ושניכם, את ולולו, נשמעים כל כך בסדר. ממש בסדר גמור...
הוא מתעצבן נורמלי,
את מתעייפת רגיל,
הוא מתוק להפליא ומפותח כפי גילו
ואת מעניקה הוויה שלמה ונמצאת כפי יכולתך...

ואני,
זה מחזיר אותי, בדמעות, לפרקים של ההתחלה...
של מקלחת צבאית וכורסא. ניסיונות שאיבה ותהיות לגבי הנקה...

פרח אהובה,
אני מקווה שממרחק המסך תצליחי לשמוע מעבר לאותיות המיקלדת גם את המנגינה,
המתרגשת. מתפעלת מהחסד הזה. מהיופי. הפלא.

חלילה זה לא בא להקטין את הקושי, או לזלזל בו
רק משתפת ברגשות שגואים בי...

ו... לגבי הבכי: לי עוזר להזכיר לעצמי שזו צורת התקשורת שלהם. זה לא שבהכרח רע להם... ואז אני אומרת, בטון מרגיע: אני מקשיבה. אני שומעת. זה עוזר לי לחזור לאיפוס...

ממש כמו שיולי כתבה
זה לא נגדי, זה בעדו

@}

הרדמה מיוחדת.

הוא עשה סיבוב בחוץ עם בעלי בעגלה.
חזר ממש עייף, כיבינו אורות והוא ינק במיטה.
חשבנו שיירדם תוך כמה דקות.
אבל אז ביקש ללכת אל אבא.
הלכונ לסלון, אמרנו לילה טוב לאבא. ואז רצה הטרקטור בארגז החול. אמרנו לילה טוב לדוד אהרון, לחתול, לכלב, לנעליים, לתרנגולות (10 פעמים לפחות), ינשוף, לסוס, לירח.

ואז הסכים לחזור למיטה.
ואז עשה קקי...
החלפנו חיתול, הלכתי לזרוק אותו לפח והוא בא לבדוק איפה אני.
שמח ממש לראות אותי ורץ חזרה למיטה.
ינק קצת.
ואז פתאום הפסיק לינוק.
שם עליי ראש ונח. החזיק ביד איזה אטב.
וככה שכב ושכב.
לרוב אחרי כמה זמן הוא חוזר לינוק.
אבל לא. המשיך לשכב.
ואז עבר למיטה שלו.
ראיתי שממש מנסה להרדם, אבל קשה לו.
ניסיתי לעשו. לו קצת מסאג' ברגל וביד. רצה לזמן קצר ואז רצה שאפסיק.
פתאום צרח. ואז שוב ושוב.

שאלתי אותו אם קשה לו להרדם. אמרתי שזה מסתכל כשלא מצליחים.
הוא נרגע והמשיך לנסות.
צרח שוב.
ליטפתי אותו ואמרתי שאמא פה לידו.
שאלתי אם רוצה לינוק, לא רצה.
נתתי לו נשיקה בלחי. הוא התמסר אליה והושיט לי לחי לעוד ועוד נשיקות.

הניח ראש על המזרן וניסה להרדם.
התפתל קצת, זז מצד לצד במיטה.

בשלב מסוים ניסה לינוק עוד קצת אבל אחרי כמה שלוקים הפסיק.
הניח לי ראש על הבטן, ואז חזר למיטה שלו.

צרח עוד קצת.
הצמדתי את הראש שלי לראש שלו ושרתי לו שיר ערש. הנחתי יד על הגוף שלו.
לחשתי לו שאני אוהבת אותו מאוד ואני פה איתו.
הוא נרגע.
הרחקתי את הראש והוא חיפש אותי שוב. הצמדתי חזרה.
לאט לאט נכנס לשינה.

יוליקו ודוכיפת, תודה על התגובות שלכן.
אגיב יותר מאוחר.

אני מבינה אותך. זה כל כך מתיש! לבן שלי לקח שעות (יותר משעתיים:-( ) להירדם, והיה מאוד קשה להרדים אותו! היום הוא גדול, אז זה פחות מפריע לי.

את אמא מדהימה!

מלא זמן אני מתכוונת לכתוב עדכון...
כתבתי בהמשכים.
יצא ארוך ממש.
אני אוהבת לרכז פה את כל הדברים שהוא לומד.
אם אזכר בעוד דברים אוסיף בהמשך.

---

לפני כמה שבועות היה חולה, פעם ראשונה שהעלה חום מעל 38. טיפס וטיפס עד כמעט 40, והורדנו עם נובימול (שלא קיבל כמעט אף פעם עד אז) .
ימים מאתגרים ממש, במקביל כנראה גם יצאה שן.
היה סמרטוטי כזה, המון על הידיים, שעות של ציצי. לילות בלי שינה...

ועכשיו שוב. כבר שלושה ימים עם חום נמוך שעולה בלילה, ישן זוועה. לא עוזר את הציצי עד שכבר התחלתי להגיד לו שאני חייב. הפסקה והציצי נח. לפעמים קיבל את זה ולפעמים לא... השתולל כל כך עד שקיבל מכה ואז היה חייב ציצי כדי להרגע...
אני די בטוחה שזה רק שיניים. יוצאות שתיים כנראה.
הוא נראה ממש מסכן, חיוור ועיניים נפוחות ומעוך.

אבל בין לבין גם ממש חמוד ומשחק וצוחק.
גדל בטירוף מיום ליום, כל פעם מפתיע אותנו מחדש, ברמת ההבנה, במילים החדשות, במשחקים שלומד.

---

אומר כבר מלא מילים. רובן רק הברה אחת, אבל לפעמים כבר שתיים וחלקן ממש מובנות.
למשל סבתא היה אומר תה, ועכשיו התחיל להגיד תהתה. מים אומר ממש "מים" ולא רק מממ כמו פעם.

יום אחד התלהב מהמילה איש, ואז כל פעם שרואים מישהו ואני אומרת לו שזה איש והוא אומר אחרי.

אם רוצה לספר משהו אמר ברצף "את זה את זה את זה", מלווה בתנועות ידיים ושינויי טון כאילו הוא ממש נואם נאום. בין לבין מכניס כמה צלילים. למשל אם מספר שראה את התרנגולות, יגיד בק בק, יעשה תנועות של כנפיים ולפעמים אם-אם כי הוא האכיל אותן. או ששש כי ראה את האפרוחים.
או שמספר שליטף חתול - מיאו מיאו ומלטף את השולחן או משהו כזה.

אה יש לנו אפרוחים! 7 קטנטנים חמודים. לולו ממש אוהב אותם, יושב בלול עם בעלי ומסתכל עליהם. יודע שצריך להיות בשקט שלא יבהלו.
גם את התרנגול הגדול ממש אוהב. חזרנו מסופ"ש, ודבר ראשון שהוא עשה זה לרוץ לכיוון הלול לראות את התרנגול. התרנגול עכשיו בחוץ, כי האמא והאפרוחים בפנים. אז רואים אותו יותר.

לאחרונה עשינו יום שתילה. קמנו בבוקר ושתלנו פרחים בעציצים.
לולו נהנה מאוד. בעיקר מלהוציא את מה ששתלנו, לפזר את האדמה, לקחת אדמה מהעציץ לשולחן, ולשפוך מלא מים על הריצפה.
היה מאתגר אבל סיימנו עם גינה קצת יותר מאורגנת ונקיה וצבעונית.
באותו יום גם ניקשתי עשבים יבשים. לולו היה בתוך הבית, וכשיצא ראה את הערימה הגדולה של העשבים. מיד הלך לאחד העציצים, מצא בו עשב יבש, תלש והלך לשים בערימה.
כל כך הופתעתי מזה שהוא מיד קלט מה עושים.

---

יום אחד למד להגיד עין.
בעלי שכב במיטה עם עיניים עצומות, ואנחנו היינו ערים. לולו ניגש אליו, נגע לו בעין ואמר עין. אחר זה בא לעין שלי, הפקוחה, ואמר גם עין. ואז חזר אל בעלי וניסה לפתוח גם את העין שלו.

עכשיו ממש אוהב להגיד מים.
כל היום מוצא מים להגיד עליהם.
מצביע על הבקבוק, על הכוס, על הצינור בחצר, על הדלי, על האמבטיה. על תמונה של ים. מים מים מים.

אוהב גם להגיד חם.
כל פעם ששמים לו אוכל על המגש מיד אומר חם חם ורוצה שנעשה פו.
במקלחת תמיד אומר על המים שהם חמים, עוד לפני שבודק, כי הוא ממש לא אוהב מים חמים ותמיד רוצה קר יותר.
בעלי בישל, והבאתי ללולו סיר למשחק. הוא נגע בו ואמר "חם". כי תמיד אנחנו מזהירים אותו לא לגעת בסירים חמים.
אתמול כשהיה לו חום ניגש אליי, אמר לי חם ומשך את החולצה כדי שאוריד לו.

---

הוא אוהב מאוד ילדים אחרים. ובעיקר תינוקות קטנים. תמיד ניגש ללטף אותם, וגם נותן להם דברים. למשל לאחיינית שלי תמיד נותן את המוצץ שלה.

אוהב חיות, אבל הרבה פעמים חושש.
לאחרונה סוף סוף מסכים קצת ללטף אותן. עד עכשיו היה לוקח אותי עד החיה, מכריח אותי ללטף אותה, ומסתכל מהצד. כל פעם מתקרב אבל לא נוגע.
בפעמים האחרונות ניסה כבר ללטף לבד, ולפעמים אפילו נגע כמה פעמים ברצף.
אוהב במיוחד חתולים וכלבים, לרדוף אחרי ציפורים, לנסות לתפוס נמלים. להסתכל על עכבישים.

כשהכלב ניסה ללקק אותו נבהל והתרחק, אבל לא בכה כמו בד"כ. אמרתי לו שהוא נותן לו נשיקה אז ללולו נתן לו נשיקה בחזרה. הוא בדיוק למד לתת נשיקות אז זה התאים.

העניין עם הנשיקות ממש חמוד.
מתישהוהוא למד לעשות כמו נשיקה באוויר. ואז הפסיק עם זה. אח"כ למד לתת נשיקה, כשהוא פשוט מקרב את הפה שלו ללחי שלנו. וזהו...
ועכשיו סוף סוף למד לתת נשיקה ממש!
נתן לנו נשיקה בלחי.
כשהייתי במחזור ואמרתי לו שכואבת לי הבטן, הוא בא ונתן לי נשיקה! זה היה כך כך מתוק.

שכבתי יומיים במיטה עם כרית חמה. זה היה לו קצת מוזר, הרבה פעמים ניגש אליי ושם ראש, ביקש ציצי. ראיתי שקשה לו המרחק.
מה שכן, אהב את הכרית חמה. כל פעם נגע בה ואמר "חם חם", ולקח לי אותה ושיחק איתה.
וגם נתן לי נשיקות בבטן.

למד גם להגיד ביי ביי (עד עכשיו היה רק עושה עם היד). יום אחד בעלי הלך, אמרנו לו להתראות. ואז השכבתי את לולו לישון. הוא ינק והיה מנומנם כזה. פתאום הפסיק ואמר לי "אבא ביי ביי".
אמרתי לו שנכון, אבא הלך ואמרנו לו ביי ביי. כשהוא יחזור הוא ייתן לנו נשיקה.
אז לולו אמר שוב "אבא ביי ביי" ונתן נשיקה באוויר.

גם כשהוא הולך לישון ואנחנו אומרים לילה טוב הוא אומר ביי ביי. שוכב במיטה ואומר ביי ביי בק בק (לילה טוב לתרנגולים), ביי ביי מיאו. ביי ביי האו האו.

כבר ממש מנהל "שיחות".

לולו איפה היינו אתמול? אצל סבא?
לולו: "מממממ"
נכון ראינו פרות. ואת מי ליטפת?
לולו: "האו האו"
נכון את הכלב. ושיחקנו בבלון?
לולו: "בה".

הקראתי לו סיפור, וממש ניהלנו שיחה שלמה.
במרים והים יש עמוד של בוכה או צוחק. זה ממש עניין אותו והוא כל פעם הצביע על התמונה שאני אעשה כאילו אני בוכה, ואז צוחקת.
שאלתי אותו למה היא עצובה, אולי היא לא הצליחה משהו, אולי נשבר המשחק לה וכו. והוא אומר אחרי "בר". ועושה פרצות עצוב וקול כאילו של בכי.
בעמוד אחר יש בריכה, הוא אומר מים. מצביע על ילד עם כובע ואומר כובע.
אני מראה לו בציור נעליים ושואלת איפה נועלים אותן, אז הוא מראה לי את הרגליים של עצמו.
מצביע על הכדור ומראה לי ומחייך (הוא מאוד אוהב כדורים אבל עוד לא יודע להגיד כדור).

הוא מאוד אוהב לזרוק דברים על הריצפה ולהגיד "פל", או לפרק משהו ולהגיד "בר".
כמובן שאם נעזור לו לתקן או להרים הוא מיד ישבור/יפיל עוד פעם. בהתלהבות רבה.

היום פעם ראשונה שבנה מגדל בקוביות. עד עכשיו לא הביע בזה כל כך עניין. ואם ניסה אז התעצבן אחרי קוביה או שתיים כי זה היה נופל.
והיום פתאום הצליח לשים עוד קוביה ועוד אחת. ויצא מגדל ממש גבוה. וגם כשנפל, פשוט ניסה שוב ושוב עד שהצליח. וממש התרגש כשזה הצליח לו.

---

לאחרונה התחיל גם להנות לעזור לי בכל מיני דברים.
לפעמים עומד לידי כשאני מבשלת ועוזר. עד עכשיו היה מאבד סבלנות ממש מהר, ועכשיו ממש נהנה מזה.
נגיד כשאנחנו מכינים דייסה, אני שמה את הקוואקר בכוס והוא שופך לסיר.
אחרי זה חותך קצת את הפירות עם חותכן כזה. בהתחלה הסתבך והיה צריך עזרה, אבל אחרי פעמיים בערך אני רואה שהוא השתפר ממש והיום הצליח לחתוך לבד כמה חתיכות.
ואז או שאוכל מה שחתך או ששם בסיר.

אנחנו יוצאים המון, נפגשים עם חברים. נמצאים הרבה בטבע.
לפעמים יותר מגוונים במיקום, ולפעמים סתם מקומות מוכרים עם דשא. והוא מעסיק את עצמו שעות.

למשל היינו ליד עץ תאנה. הוא ממש רצה לקטוף, אבל אמרתי לו שהן עוד לא בשלות. הוא ממש התבאס, כי מתישהו היינו ליד עץ תאנה עם פירות בשלים והוא אכל ונהנה. אבל אחרי כמה פעמים שאמרתי הוא קיבל את זה דאי אפשר לאכול. אז הוא פשוט אסף תאנים קטנו. מהריצפה, ושיחק איתן המון זמן.

פרח בית,
כתבת ככ יפה.
לולו שלך מתוק אמיתי.

משהו בתוכן ובאופן הכתיבה חיבר אותי לילדים שלי בגלאים האלה...תודה !

כייף שאת משתפת!
מאוד מאוד נהנתי לקרוא.

וואי פרח, איך נהנתי לקרוא על לולו הקטן, פשוט נמסתי (-:
איזה מתוק ואיזה כייף להתעדכן.

איזה כיף התגובות שלכן

אנחנו אחרי יום קשה ממש ממש.
בבר בלילה ירד לו החום.
אבל התעורר כל שעה בערך בצרחות, נעמד וזרק את עצמו במיטה.
ברמה שהתעוררתי בבהלה ועצרתי אותו רגע לפני שדפק את הראש...

גם כל הבוקר היה ככה.
בכה בטירוף מכל דבר. אם למשל לא הצליח להחזיק משהו כי זה גדול מדי. או שמארנו לא עוד רגע וכו.
הרבה פעמים התעצבן, צעק עלינו, זרק עלינו משהו.

הגיע לרחוץ של ממש.
זרק את עצמו בעצבים, כמעט וקיבל מכה או דפק את הראש בריצפה.

הרגשנו כאילו הוא משתגע. וגם אנחנו.
לא מבינים אותו, לא יודעים מה קורה.

בצהריים היה לו ממש קשה להרדם.
בסוף הכנסתי אותו למנשא ונרדם שם.
אחרי חודשים שזה לא קרה.

בצהריים יצאנו קצת, זה עשה לו טוב.
אבל קיבל אלרגיה למשהו וזה הלחיץ אותנו. התנפחו לו העיניים והייתה לו פריחה.

בבית זה עבר. עשינו לו אמבטיה וזה נרגע.
אמא שלי באה לשמחתי וזה עשה לו טוב.
מאוד נהנה איתה, לפעמים קצת התעצבן אבל לא הגיע לרמות של הבוקר.
כשהלכה שניה לשירותים צעק בטירוף תהתה תהתה.

כשהלכה הביתה עשינו לו הכנה וזה עבר בסדר.
עבר אז היה צריך ללכת לישון ושוב נכנס להיסטריה.
צרחות והשתוללות.
ניסיתי לתת חיבוק או ציצי אבל זה לא עזר. השתולל ממש.
ראיתי שזורק את עצמו עם ראש אחורה.
חשבתי שיעשה לו טוב היפוך.
החזקתי אותו בידיים, כשהראש שלו קצת כלפי מטה והלכתי איתו ככה בבית.
נרגע.
אז התחלתי קצת נדנודים וקפיצות וזה עזר.
ביקש ציצי ולאט לאט נרדם.
זה היה קצת קשה, כי הוא כבר גדול. אבל תוך רבע שעה ישן במיטה.

אחרי שעה וקצת התעורר בצרחות.
לקח זמן עד שנרגע ונרדם חזרה בחיבוק.

מקווה ששאר הלילה יעבור סביר...

זה קשה ממש, ומוזר. כאילו אנחנו לא מכירים אותו. אף פעם לא התנהג ככה...

חמודי
מקווה שהלילה עבר יותר טוב

חיבוק גדול לילד, לאמא ולאבא.
מה שלומכם היום?