חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[עולם_חדש_מופלא*]

היו לי מחשבות בשבת לנטוש את הדף כי חשבתי שאולי זה מיותר
לא!!
הדף הזה ממש חשוב בעיניי. אשמח אם תמשיכי.
(לא מגיבה הרבה כי אין לי תובנות, או ניסיון חיים רלוונטי, אבל לומדת המון)

[בוקר_טוב*]

תודה עולם חדש מופלא
זה עוזר לי מאוד לדעת שקוראים את הדברים שלי ושזה במקרה גם עוזר למישהו


איכשהו כשהדברים עולים לתודעה ומדברים עליהם, גם החיים של כולנו נעשים יותר מאופסים. לא יודעת איך זה קורה.
רציתי להגיד שכן, גם אצלי הדברים מתאפסים

[בשמת_א*]

או, זה מה שרציתי להגיד לך גם כן: החגים! החגים האלה מוציאים מהדעת. אין שיגרה, הכל הפוך, צריך לעשות דברים דחופים אבל הכל סגור כי חג, בלגנים ועניינים וזה עושה אנשים כמוני תלושים באוויר.
מחר סוף סוף יורדים לקרקע.
השנה יכולה להתחיל.
את תרגישי יותר טוב.

[בוקר_טוב*]

בערב אחרי ההבדלה כמובן שהיו כאן עוד צעצועים
מלא מסילות רכבת מורכבות יפה מכל הסוגים
גשרים מלגו מעליהן גשרים מקליקס וגשרים מקוביות עץ
מקופסאות ואפילו מפלסטלינה ובצק
מכוניות מסודרות ואגף טרקטורים
האמת חבל לי לפעמים לפרק להם אבל אנחנו חייבים סלון שפוי בערב ובבוקר
אז רציתי שיאספו ופתאום עלה לי שיר של הגן:
נראה נראה נראה
מי אוסף יפה
נראה נראה נראה
מי אוסף יפה

לא היתה תגובה
בעלי ואני שרנו ומחאנו כפיים וכולם ללא יוצא מן הכלל
הוציאו בגדים שלנו מהארון והתלבשו בהם וצחקו
בעלי לקח יוזמה ולקח סלסלה של רכבת מסוג אחד והחל לאסוף
ופתאום אני יצאתי ביציאת החייכנים של תמרוש רוש
והאמת שהייתי קצת נבוכה כי לא הכנתי שום דף מבעוד מועד
(מה לעשות אני לא בתיה עוזיאל בכל זאת)
והדברים לא היו סדורים בראש אז יצא לי קצת מבולגן לא נורא
אמרתי מי שיאסוף יקבל ציור של חייכן
ואז אלו שאספו בצהריים אמרו שהם אספו וביצעו את המשימות שהטלתי עליהם
ולכן מגיע להם חייכן
אז אמרתי נכון ואפשר לאסוף עוד חייכנים
אבא ברקע אסף כבר סוג אחד של מסילת רכבת ורכבות ואמר טוב אני מקבל חייכן זה בטוח
אחד הילדים אמר אני כבר אספתי היום אני אאסוף עוד חייכנים כבר מחר או משהו
אז אמרתי שאיסוף החייכנים הוא יומי (זה מה שיצא לי באותו רגע)
בכולופן
איכשהו זה התניע וכולם החלו לאסוף אני בינתיים לקחתי דף וכתבתי עליהם את השמות שלהם
ציירתי חייכן לאלו שאספו בצהריים תליתי על הלוח והם המשיכו לאסוף
פתאום באים אליי שניים ושואלים:
תגידי אמא למה את לא אוספת לעצמך חייכנים?
אוספת חייכנים?! שאלתי בתדהמה
החייכנים שאני אוספת לא יספיקו למלא את הדף
נתקלתי בכמה קשיים בעניין האיסוף תיכף אפרט יש לי מים להטיל

[בשמת_א*]

_לא נורא, כולם בסוף ילמדו לסדר
השתררה שתיקה_
א מחייה

שימי לב שזה לא רק בזכות המשפט. זה כל הנשמה שמאחוריו.
במקום איומים, שעושים מין מחסום ויוצרים התנגדות - נתת זרימה.
יכולת לראות איך ה"איומים" בעצם גרמו לסכסוכים ומריבות ביניהם, כי בעבר כל אחד רצה להוכיח לך כמה הוא צדיק, וכמה רעהו - רשע, כמה לו מגיע פרס - ורעהו הוא זה שצריך להיענש. כי אם יש איומים ונזרקים שמות לחלל האוויר, כל אחד רוצה להיות בצד של הטובים, ונדמה לו שאם ימצא מספיק שעירים לעזאזל אז הוא יציל כך את עצמו.
ואת, מה עשית?
הכנסת את כולם עכשיו לצד של הצדיקים.
אין צורך לריב יותר. להיפך, יש אולי אפילו רצון כמוס להוכיח, שאני אלמד לסדר מהר. זו דרך חדשה להיות צדיק: ללמוד יפה.
ועוד שאמרת שכולם בסוף ילמדו, אז זה אפילו אומר שגם פה, אין תחרות. יהיה בסדר. יש אמון ובטחון.

איך צפריר כותב? הכל בתואם מושלם (-;

[בשמת_א*]

חחח קראתי עכשיו על החייכנים.
בוא'נה את גדולה!

[בוקר_טוב*]

אז אחד הקשיים היו שאני הטלתי משימות איסוף על כל אחד
כי אי אפשר לזרוק כאן לחלל האויר "עשו סדר!"
יש יות רמדי בלגן כל אחד צריך שיגדירו לו אז אני מחלקת
מויישה יאסוף את הקליקס לתוך הקופסא ויחזיר לארון
צביקה יאסוף את מסילות הרכבת כל אחת לסלסלתה ויחזיר כל סלסלה למקום
חדוה תאסוף את מערכת הצינורות (זה גם הולך לפי גילאים הקטנים יותר מקבלים איסוף קל יותר)
אבריימי יאסוף את הלגו
יסכה תאסוף את כל המכוניות
ושמוליק ירכז את הבצק ואת הפלסטלינה בקופסאות

ואז
יש כאלה שאוספים את מה שהטילו עליהם
ויש את אלו שלא....
אז מה עושים? אלו שלא פשוט לא רוצים לאסוף
לא בא להם והם ממציאים את כל התירוצים שבעולם
ואלו שאספו את שלהם לא מוכנים לאסוף את מה שנשאר ששייך למשימות של אלו שלא רוצים לאסוף
וגם אני לא רוצה לאסוף את זה כי אני מרגישה שאני יוצאת לוזרית
וככה אפשר תמיד להגיד לא רוצה ואמא תאסוף
רעיונות יתקבלו בברכה

[בוקר_טוב*]

ועוד שאמרת שכולם בסוף ילמדו, אז זה אפילו אומר שגם פה, אין תחרות. יהיה בסדר. יש אמון ובטחון.
את לא חושבת שהחייכנים ייצרו תחרות? נגיד שלאחד יש יותר חייכנים, מה יהיה אז?
אני צריכה עוד משפטים כאלה כמו כולם בסוף ילמדו לסדר

[בוקר_טוב*]

בעלי שואל אותי מה את מקלידה שם כל כך הרבה תגידי?

[בוקר_טוב*]

אני אגיד לכן
יש לי משהו שאני צריכה לעבוד עליו חזק
להתייחס למעשים שלהם ולא אליהם
הקטעים הקשים שלי בשבת הם קשים באמת
היום נרדמתי לשעה וחצי כשהתעוררתי ראיתי בעלי חיים על כריות השינה שלנו בסלון מכוסים בשמיכות שלנו
הם יודעים שאסור להם לעשות את זה
אתן יודעות מה היתה התגובה שלי?
לבכות
פשוט בכיתי
וכמובן נתתי את נאום הרנטגן שלי שהיה קצר מתמיד (לכן זו היתה שבת נינוחה יחסית)
והתייחסתי לילדים שעשו את זה במקום להתייחס למעשה
וזה היה נורא מבחינתי
למה אני חוזרת על הטעות המכוערת הזו שוב ושוב?!

[רסיסים_של_אור*]

_יש לי משהו שאני צריכה לעבוד עליו חזק
להתייחס למעשים שלהם ולא אליהם_
מכירה את תורה רפ"ב של רבי נחמן ? "לדון לכף זכות" - אני חושבת שחונכנו שנים שהדרך היחידה לחוול שינוי ושהתפקיד העיקרי שלנו כהורים הוא "להעיר ולתקן" וכמו שאנחנו עושות לילדים אנחנו כמובן עושות גם לעצמנו והנה בא רבי נחמן ובאהבה הגדולה שלו אלינו ואל הקב"ה מראה לנו שזאת ממש כפירה, זאת עבודה זרה לגמרי... והעבודה שלנו היא למצוא את הנקודה הטובה, להאחז בה ולהאדיר אותה ולדון את עצמנו ואחר כך את זולתנו לכף זכות. זאת עבודה קשה קשה קשה יותר מקריעת ימ סוף למי שכל-כך כל-כך מורגל במשהו האחר הזה. זה אפרופו לשנות אמונות... לפחות תדעי שאת לא לבד.

והרבה פעמים שוב, כשהילדים עושים משהו לא בסדר זה מעורר את המפלצת של רגשות האשם שבתוכנו על כך שאנחנו הורים ממש מקולקליםפ אם לא הצלחנו להבהיר להם מהם הגבולות בבית וכו' וכו' ומשם אנחנו באים בכל הכח להכנס בהם ולהוכיח שאנחנו דווקא בסדר. נשימה ארוכה לפני ההתפרצות שתזכיר לך ש"בדיוק בדיוק כמו שאת ככה זה טוב" (תכף אנסה לקשר לשיר המדהים) אולי תעזור לרכך את המילים ועוד תזכי לראות ניסים ונפלאות במה שיצא לך מהפה !!! (וגם אני כמובן מודה לך על הכתיבה והשיתוף)

[רסיסים_של_אור*]

http://www.youtube.com/watch?v=[po]OzyvrLZaX 8[/po]&noredirect=1

http://www.youtube.com/watch?v=-UQugJVbRRg

תוכי לשמוע ולהתענג פעמיים

[בוקר_טוב*]

מכירה את תורה רפ"ב של רבי נחמן ? "לדון לכף זכות"
מכירה גם מכירה ורוצה להגיד זה מה זה קשה
מה זה קשה
מ-ה ז-ה ק-ש-ה !!


זאת עבודה קשה קשה קשה יותר מקריעת ימ סוף

תיכף אספר לך על חברה בעניין הזה שלקחה את זה התורה הזו בשתי ידיים לפני יותר מעשר שנים ואיפה היא היום


למי שכל-כך כל-כך מורגל במשהו האחר הזה
יש מישהו היום שלא מורגל במשהו האחר הזה? אני לא מכירה

אז לגבי החברה הזו שהיא ברסלברית מסורה-
יש לה לא מעט ילדים והיא היתה נכנסת לעצבים ומיחושים ובאסה, פשוט באסה
כמו שקורה לכולנו במסגרת היותנו אמהות
ויום אחד לפני כמעט 11 שנים (אני זוכרת שאז נולד לה אחד הבנים)
היא החליטה שהיא גומרת עם זה והולכת על כל הקופה
היא היתה יושבת ומניקה וכותבת במחברת את כל התחושות שלה לגבי הילדים והבית והחיים
וכל פישול שהיה לה מבחינתה היא היתה נכנסת לחדר מניקה כותבת ובוכה
(אין לה מחשב אז היא לא יכולה להתייעץ בבאופן ) ומדברת עם בורא עולם
מה שנקרא
התבודדות
היא אומרת שכשהיא היתה כועסת על הילדים הבטן היתה מתכווצת לה מהכעס
ואני זוכרת אותה בשעת כעס
טוב
בשעת כעס כולנו מכוערים ומפחידים העיניים שלנו הפה הכל משתנה
אנחנו נראים לא עלינו כמו שד

[בוקר_טוב*]

אז כל פישול כאמור היא היתה נכנסת לחדר וכותבת במחברת
ומדברת עם בורא עולם מזילה הרבה דמעות
היום הכעס ארוז אצלה בעבר במחיר הרבה דמעות שהיו
אבל איך היא אומרת היום
אי אפשר להכעיס אותי אבל שלא יעמידו אותי בנסיון

היום היא אדם שונה לגמרי לא תתפסי אותה כועסת
ולא סתם אלא ממש בלב אין בה כעס
על אף אחד במיוחד הילדים (זתומרת על מי יש לה לכעוס אם לא עליהם? היא לא יוצאת בכלל מהבית בגלל הצניעות)
הם יכולים להתחצף אליה לסרב לה למרמר לה להפוך לה ומה לא והיא תשאר עם חיוך
ותגיד להם כמה שהם צדיקים ונשמות טובות והיא מאמינה שבפעם הבאה (לגבי אותו מקרה)
ילך להם יותר טוב כי (ואז היא מפרטת את תכונותיו הטובות של אותו ילד)
והיא אומרת
אני מה אכפת לי? הכל מה' יתברך מה יש לי לכעוס?
הרי אם ה' עשה את זה איך אני יכולה לכעוס עליו מה אני יודעת יותר טוב ממנו מה צריך להיות?
אם הוא עשה את זה עכשיו סימן שזה מה שצריך להיות וככה הכי טוב ואני לא יודעת ולא מבינה כלום.

[בוקר_טוב*]

אגב השיר המקסים שקישרת לי-שלחתי אותו לכמה חברים במייל ומיד קיבלתי תגובה מאחד מהם:

_אם אני כ"כ שלם שלא חסר בי דבר, מה אני עושה פה בעולם השפל הזה?
איזה מין חינוך לילדים זה?_

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי

[אין_ייאוש*]

שתהיה לכולנו נחיתה רכה!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה זאת הפעם הראשונה שאני כותבת כאן אז עשיתי קודם כל בדיקה.
אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת ומברכת אותך על האומץ לכתוב את הדברים האלה,הפחות נעימים שבנו.
אני רוצה להציע לך כמה דברים פרקטים מאוד שיכולים לשנות את חייך.
בבקשה תיצרי איתי קשר אם תרצי ואדבר איתך עליהם.אני יודעת שלי הם שינו
0543-976846
באהבה

[אהבת_עולם*]

קוראת אותך מהתחלה ומאוד מאוד נהנית לקרוא.
זה נכתב לך זורם ובהמון כישרון.
אוהבת את המחשבה, את המודעות העצמית.
ואיך את כותבת הכל אמיתי, גם את הקשיים, גם את החולשות.
וגם כשקשה - עדיין עם הרבה הומור.
גם התגובות של הכותבות מאוד עשירות ומלמדות.
פשוט תענוג של דף !!!

_תגידי אמא למה את לא אוספת לעצמך חייכנים?
אוספת חייכנים?! שאלתי בתדהמה
החייכנים שאני אוספת לא יספיקו למלא את הדף_

הצחקת אותי עם זה.
אבל באמת נדמה לי שאולי כדאי שתאספי לך חייכנים באמת. נראה לי שרוב הזמן את לא זוכרת שמגיע לך.

[אהבת_עולם*]

ומשהו מאוד מחכים ש-ניצן אמ כתבה פעם בעלון, ונראה לי קשור, בעקבות דברים שתיארת כאן (איך להניע ילדים לאסוף, לעזור בבית וכו'):
חינוך לעצמאות

[בוקר_טוב*]

בוקר טוב
הבוקר לא השכימו קום אני בשוק מזה
במיוחד לאור זה שבלילה לפני השינה רציתי לכתוב על העובדה המוזרה
שכולם כאן משכימים כאילו אפשר לחשוב מה מחכה להם
הרי אם היו הולכים לביצפר היה קשה לגרד אותם מהמיטות
בינתיים התעוררה אחת ב 06:00
וכל היתר ישנים (אייקון מתפלא)

[בוקר_טוב*]

אני רוצה להציע לך כמה דברים פרקטים מאוד שיכולים לשנות את חייך.
תודה רבה לך
אשמח אם תכתבי אותם כאן לטובת כולנו
אני מעדיפה שלא ליצור קשרים
בכל זאת.. עבדתי קשה להסוות את עצמי כאן

[בוקר_טוב*]

_הצחקת אותי עם זה.
אבל באמת נדמה לי שאולי כדאי שתאספי לך חייכנים באמת. נראה לי שרוב הזמן את לא זוכרת שמגיע לך._
הם באמת באמת לא יספיקו למלא את הדף.. אני צריכה לארגן לעצמי חייכנים מסוג אחר

[בוקר_טוב*]

ומשהו מאוד מחכים ש-ניצן אמ כתבה פעם בעלון,
קראתי את זה בזמנו
ניצן כהרגלה כותבת היטב
תודה שהזכרת לי

[בוקר_טוב*]

לגבי החנ"ב החלטנו
שקודם נסדר את האישור לאחד הילדים שכבר נמצא בגיל אבל עדיין לא מאושר
ואז ננסה לבדוק בכמה בתי ספר באזור מי מוכן לשתף פעולה
עם הגעת הילדים ליום חוגים או לשעורים ספציפיים ונראה איך נתקדם
לפי הקצב של משרד החינוך בהסדרת האישורים נראה שזה יקח עוד קצת זמן..
חוצמזה יש לנו כאמור ילד בעל לקות תקשורתית (נגיד נגיד נגיד שנקרא לה לקות
זה רק כדי לסבר אוזניים) והטיפול בעניינו יהיה קצת יותר מורכב

[בוקר_טוב*]

יש ילדים שמחפשים לריב מרגע שהם פוקחים את העיניים
במכונית
בשולחן האוכל
במכונית זה מתפתח למכות וקשה לי לנהוג ככה
בשולחן האוכל היה שקט ורגוע עד שאחד הצטרף וישר התחיל:
אל תגעי לי ברגלים
אל תסתכלי עליי
אמא היא עושה קולות מגעילים
ואני רואה איך שזה הולך להתפתח לתגרה לא נעימה
אני אומרת
אוקיי מויישה אם לא תשב לאכול בשקט ותמשיך להציק לכולם אני מורידה אותך מהשולחן
אז הוא אומר
לא את תורידי את צביקה ואת חדוה

[בוקר_טוב*]

או שאחד הילדים בכלל מדבר לעצמו
אומר נגיד "זה דולפין סגול"
לא שיש שם דולפין סגול אבל נניח והוא ממש מדבר לעצמו לא לאפחד בשולחן
אז מוישה, שאוהב תגרות
חייב להגיד "לא זה לא דולפין סגול זה סתם דולפין"
וההוא עונה "זה כן דולפין סגול!"
וככה זה מתפתח לריב
אוף
מילא הם היו מסתדרים בעצמם אבל כשזה עולה ללהבות גבוהות
גם המילה אאאאאמממממממאאאאאאא!!! עולה עם הלהבות

[בוקר_טוב*]

מויישל'ה שאוהב תגרות אוהב גם להגיד מילים לא יפות
נגיד מישהו משחק בבצק או קורא בספר הוא סתם יגש אליו וגידי
הספר המטומטם שלך
הבצק שלך הוא קקי ופיפי
וזה כמובן מתפתח לריב ומגיע רוב הזמן לאלימות

[בשמת_א*]

_ואלו שאספו את שלהם לא מוכנים לאסוף את מה שנשאר ששייך למשימות של אלו שלא רוצים לאסוף
וגם אני לא רוצה לאסוף את זה כי אני מרגישה שאני יוצאת לוזרית
וככה אפשר תמיד להגיד לא רוצה ואמא תאסוף_
חחח שכחת את ההמשך מקודם. אני אזכיר לך:
(אבל בתקציר ובניסוח אחר)

• לא הילדים האחרים עוזרים, רק מרצונם. אמא עוזרת.
• את משתדלת לא להגיע למצב שמישהו מסרב בקול רם. "לא מוכן", "לא רוצה". את מסכלת מראש את הבעת ההתנגדות בקול רם כי היא פוגעת בכולם. את אומרת ישר "אני רואה שלאבריימי קצת קשה, בוא אבריימי חמוד אני אעזור לך" ואת מתחילה לבצע את המשימה של אבריימי, ופה ושם אומרת לו "או אני רואה שם איזה קוביית לגו, נדמה לי ירוקה, תביא לי אותה רגע?" (כי היא קצת רחוקה ואת לא מגיעה ואת אומרת שאת לא מגיעה) ואז את מתבוננת ורואה אם הוא נחלץ למשימה או לא. אם לא, את בלי בעיה מגיעה אליה ואומרת "אה, הצלחתי להגיע", ואם הוא מביא לך את אומרת לו תודה, יופי שמצאת אותה. ומחפשת הזדמנות לשלוח לעוד קוביה מדוייקת רחוקה (ספציפית. זה עוזר להיות הכי ספציפית שאפשר).

צריך פה קשב, אורך רוח, סבלנות ואהבה.
לתפוס את ההתנגדות לפני שמתבטאת.
לעזור.
וכשעולים הקולות הכועסים "למה את עוזרת לאבריימי ואני צריך לעשות לבד?" אז את אומרת שגם השם יתברך (או אלוהים, איך שאת מדברת, אני סתם מכניסה לך מלים לפה) עוזר לכל אחד כפי יכולתו. מי שצריך יותר עזרה פשוט ילמד יותר לאט. לא נורא. ואז שוב את המנטרה: לא לדאוג, בסוף כולם ילמדו לסדר.

לגבי החייכנים:
זו לא תחרות אם לא תתיחסי לזה כאל תחרות. תזכרי מה עושים בגן: לגמרי מלבים השוואה ותחרות. את רק תעודדי כל אחד לאסוף לעצמו עוד ועוד. לא להשוות אף פעם. וגם להם, אם זה עולה, את אומרת: אי אפשר להשוות. אלוהים אוהב את כולם אותו דבר, אפילו שזה גבוה וזה נמוך, זה שחור וזה לבן, זה שר יפה וההוא יודע לרכב על אופניים.

ולעצמך תתני המון חייכנים וגם תגידי בקול רם ואולי אפילו תכתבי, על מה.
על זה שלא כעסת על אבריימי כששפך את כוס המים.
על זה שהכנת ארוחת צהריים לזה ולזה ולזה ולזה (כמו בסבתא בישלה דייסה. תפרטי לכמה אנשים הכנת!).
ועל הכביסה הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית. ותפרטי. שמיינת. שכיבסת. שתלית. שהורדת. שקיפלת. ששמת במקום.
(דם, צפרדע, כינים, ערוב, ...סליחה האסוציאציות רצות מרשימות כאלה (-: )

[בוקר_טוב*]

חחחח! דם צפרדע כינים ערוב .. זה היה טוב.

[בוקר_טוב*]

אבל מה נגיד אם אבריימי ימצא את הפטנט וכל הזמן יצטרך שאמא תעזור לו..? אני מפחדת להקלע למצב ביש שבו אני עומדת נבוכה מול סיטואציה
שאני לא אדע איך לצאת ממנה אל מול הילדים.

אתמול אגב עשיתי את זה עם אבריימי, אמרתי לו כשאני יושבת על הספה "תביא לי רגע את הסלסילה האדומה הקטנה מהחדר"
והוא הביא
אתה יכול להביא את הצינורות ששם ליד הספה, אלו שמתחת לשולחן ואלו שמתחת לכסא?
תודה
עכשיו אתה יכול ללכת לחדר ולהכניס לסלסילה את יתר הצינורות? וזה עבד
אני לא יודעת למה אני כל כך חוששת מעימות איתם
אני כן יודעת
זה מציב אותי במבוכה תסכול ותחושה של כשלון מול עצמי ומולם

[בוקר_טוב*]

הילד עם היעני לקות תקשורתית יש לו בקשות שהרבה פעמים אני נעתרת להן בגלל שאני חוששת מהתפרצות זעם
שנמשכת המון זמן (שעה שעה וחצי)
לפני כשעה סיימנו את ארוחת הצהריים, הסיר עדיין מונח על שולחן האוכל למי שירצה במקרה תוספת
פתאום הוא יוצא מהמקלחת וצועק
טוסט! אתה רוצה טוסט! טוסט!! טוסט!! וזה עולה לבכי וצרחות
בשניה הראשונה כמעט ניגשתי לעשות לו אבל אז אמרתי לעצמי בלד
הגבולות מתחילים כאן ועכשיו וזה גם נוגע אליו
כמעט ואמרתי "אין טוסט אכלת צהריים"
אבל בחרתי להתעלם ולהתייחס לסיטואציה אחרת שהייתי ממוקדת בה-
פינוי שולחן הפעילות של הילדים שהוא שולחן ענק ואיכשהו מצליח להתבלגן תוך שניות
במלא ניירת טושים עפרונות מספריים גזירי נייר מדבקות צעצועים ומה לא
וזה עבר בשלום
הוא פשוט עבר להתעסק במשהו אחר

[לימור*]

_אולי תוכלי לשתף לגבי הפרצוף הנוזף שסיפרת עליו קודם
איזה? ההוא עם בעלי והטוסיק?_
כן. רק אם בא לך
נראה לי שפיספסתי משהו

_מבחינתה חינוך ביתי הוא כמו הנקה - אין כאן שאלה של כן או לא, אלא כך היא חושבת שנכון לחיות, על אף הקשיים והאתגרים.
יש נשים שאובייקטיבית מתקשות להניק ואז בלתי נמנע להשתמש באמצעים אחרים_

וואלה. אבל עבורי התובנה הזו ממש העירה את הדרך. כי הנקה עבורי היא לא שאלה....


_ומה טבעי? שיהיו עם 39 ילדים זרים אחרים ומורה חסרת אונים?
ויקבעו להם: עכשיו הפסקה ועכשיו להפסיק לשחק
ולשבת בין ארבע קירות למשך כל-כך הרבה זמן
ולתקוע להם ציון= מספר-קטן מ100-שהם-שווים-אותו_

_לגבי הקביעות: וכאן לא קובעים להם? לפעמים הם באמצע משחקים מרתקים אבל אנחנו חייבים פשוט חייבים לזוז
אפילו לי נשבר הלב להפסיק אותם אבל זה קורה לא מעט_

נכון. אבל לי יותר קל (וטבעי) לקבל קביעות-של-חיק-המשפחה, מאשר של 39 ילדים (וכל אחד עם המטען שלו), מורה (עם המטען שלה), ומסגרת
וגם הקביעות בבית בכל זאת יותר גמישה ויותר אמיתית אם את מבינה למה אני מתכוונת

ולגבי הארבע קירות בתחושה שלי גם בבית הם בין ארבע קירות הרבה פעמים
ברור. אז אם חנוק הרי אפשר לשנות אווירה. או אפשר לאזן אח"כ. ומי כמונו להיות רגישות לאיזונים הנידרשים. ובאותה נימה של רסיסים זו אמונה שלנו.

_לגבי הציון אני חוששת שגם אני ברמת הציפיות שלי מכל אחד ואחד באופן אישי
ועם היחסים שלי מול כל אחד מהם תוקעת להם ציונים בלתי פורמליים..._
אה. בהקשר הזה אני מנסה לא לצפות. כשחושבים על זה - בציפייה יש משהו מאוד אגרסיבי. מנחיתים על מישהו אחר משהו שאנחנו רוצים.
וביננו כל אחד הוא שלם, 100! ולא פחות.


ושוב תודה על הדף!

[לימור*]

_וזה עבר בשלום
הוא פשוט עבר להתעסק במשהו אחר_
מקסים!

[בשמת_א*]

_אבל מה נגיד אם אבריימי ימצא את הפטנט וכל הזמן יצטרך שאמא תעזור לו..? אני מפחדת להקלע למצב ביש שבו אני עומדת נבוכה מול סיטואציה
שאני לא אדע איך לצאת ממנה אל מול הילדים.
אתמול אגב עשיתי את זה עם אבריימי, אמרתי לו כשאני יושבת על הספה "תביא לי רגע את הסלסילה האדומה הקטנה מהחדר"
והוא הביא
אתה יכול להביא את הצינורות ששם ליד הספה, אלו שמתחת לשולחן ואלו שמתחת לכסא?
תודה_

לא.
כי כשאת עושה את הדבר החדש, את שונה.
והוא יגיב שונה.
עכשיו לא יכול להגיב שונה, כי הוא עדיין במקום הישן.
אבל תתמידי וזה ישתנה.
והדוגמא שלך מראה משהו מאוד ברור: זו בדיוק העזרה שהוא צריך.
אלה שמתקשים, לא סתם אני אומרת לך את כל הדברים על אלוהים. אני יודעת מה אני אומרת. יש להם קושי. הקושי אמיתי. זה לא בא מרשעות. זה בא ממצוקה.
הם צריכים יותר עזרה לסדר כי הם לא יודעים איך. זה מהמם אותם. זה מציף. הם בחוסר אונים.
לכן, צריך להתחיל איתו בקטן. מהצינורות שם שליד הספה - זה יגדל. אבל קודם צריך להתחיל איתם בקטן קטן ועם הרבה עזרה.
לאט לאט יקבלו ביטחון.
סליחה שאני נשמעת ברסלבית, אבל זה ככה.
את עוזרת וגם את תלמדי לבטוח.
גם את תלמדי אמונה.
זה כל העניין בחינוך הביתי. להאמין בהם. להאמין בטוב. לבטוח בזרימה של החיים. כשלא בוטחים, עולה הפחד ויש חסימה והתנגדות.
כשבוטחים, יש זרימה ואהבה.
וזה כל מה שצריך.
נו, הביטלס אמרו את זה קודם, לפני! זה לא משנה... קדם להם הלל הזקן, לא? ומשה. וביניהם, אחד שוקי מנצרת (בדרך כלל ידוע בכינוי ישו, אבל אילו היה יהודי אמריקאי היה ג'וש...).

גם בדוגמא עם הטוסט: התמקדת בחיובי.
התמקדת בזרימה.
את רואה?

שלא תחשבי שרק את צריכה ללמוד את זה. כולנו. מה אני עושה כל היום אם לא מתקנת את החסימות שיהפכו לזרימה?
וכל פעם מחדש, מגיע השיעור ברמה יותר עמוקה:
העיקר - אהבה.

[בוקר_טוב*]

אלה שמתקשים, לא סתם אני אומרת לך את כל הדברים על אלוהים. אני יודעת מה אני אומרת. יש להם קושי. הקושי אמיתי. זה לא בא מרשעות. זה בא ממצוקה.
אבל את יודעת זה אבריימי שאוהב לריב ותגרות ולהתגרות ולהציק לכולם קשה לי יוו כמה קשה לי ה' יודע שקשה לי שלא לראות בזה משהו מרושע
אני יודעת שזה בא ממצוקה ועדיין אני רואה בו הרבה פעמים במשך היום יצור קטן וזדוני שכל רצונו לעשות לכולם רע


לכן, צריך להתחיל איתו בקטן. מהצינורות שם שליד הספה - זה יגדל. אבל קודם צריך להתחיל איתם בקטן קטן ועם הרבה עזרה.
יכול להיות שריפוי בעיסוק יעזור לאבריימיל'ה? אני משתדלת למרות שאני יודעת שכשאבריימי רוצה הוא מרים חדר משחקים הפוך לגמרי ומסדר כל דבר במקום
זה בא בסתירה לחוסר הרצון שלו לסדר עם כולם..


_זה כל העניין בחינוך הביתי. להאמין בהם. להאמין בטוב. לבטוח בזרימה של החיים. כשלא בוטחים, עולה הפחד ויש חסימה והתנגדות.
כשבוטחים, יש זרימה ואהבה._
הלואי ואני אצליח מהפה שלך לאוזני עליון


_גם בדוגמא עם הטוסט: התמקדת בחיובי.
התמקדת בזרימה.
את רואה?_
בסוף זה לא עבד ישבתי עם חלק מהילדים על חוברות עבודה סופסוף הם מבקשים כל יום ואני אין לי זמן!
קניתי חוברות באלף חמש מאות שח לפני כמה חודשים ואני לא עושה איתם כמעט מפאת הזמן
ואז הוא עזב את עיסוקיו ושוב התחיל עם הטוסט ואלו שעשיתי איתם חוברות גם טענו שהם רעבים
אז הכנתי שוב מזון חדש לכל אחד לפי טעמו והסיר מארוחת הצהריים עדיין על השולחן
רק עבודות המטבח והכנת המזון כאן יכולות למלא משרה מלאה..


_שלא תחשבי שרק את צריכה ללמוד את זה. כולנו. מה אני עושה כל היום אם לא מתקנת את החסימות שיהפכו לזרימה?
וכל פעם מחדש, מגיע השיעור ברמה יותר עמוקה:
העיקר - אהבה._

זה קשה חי אלוקים שזה קשה

[בוקר_טוב*]

_אולי תוכלי לשתף לגבי הפרצוף הנוזף שסיפרת עליו קודם
איזה? ההוא עם בעלי והטוסיק?

כן. רק אם בא לך
נראה לי שפיספסתי משהו_

קדם לזה זה שהחלטתי לשבור את הכלים עם הכל ורציתי להראות רצינות
כי הרגשתי שאפחד כאן לא לוקח אותי ברצינות וזה עדיין לא היה השלב המתאים להתרצות

[בוקר_טוב*]

וואלה. אבל עבורי התובנה הזו ממש העירה את הדרך. כי הנקה עבורי היא לא שאלה....
גם עבורי היא לא שאלה רק יצא לי להכיר מקרים שאובייקטיבית הנקה לא היתה אפשרית לפחות במלואה
וזה מיד עלה לי לראש כשנתת אותה בתור דוגמא


_נכון. אבל לי יותר קל (וטבעי) לקבל קביעות-של-חיק-המשפחה, מאשר של 39 ילדים (וכל אחד עם המטען שלו), מורה (עם המטען שלה), ומסגרת
וגם הקביעות בבית בכל זאת יותר גמישה ויותר אמיתית אם את מבינה למה אני מתכוונת_
ודאי שאני מבינה


_ולגבי הארבע קירות בתחושה שלי גם בבית הם בין ארבע קירות הרבה פעמים
ברור. אז אם חנוק הרי אפשר לשנות אווירה. או אפשר לאזן אח"כ. ומי כמונו להיות רגישות לאיזונים הנידרשים. ובאותה נימה של רסיסים זו אמונה שלנו._

אבל הרבה פעמים אני כל כך מוצפת וכל כך עייפה שאני לא יכולה להיות קשובה לאפחד כאן וגם הם כל אחד עם הסרט שלו
יש כאן ימים שמתגלגלים בקושי רב

[בוקר_טוב*]

_אה. בהקשר הזה אני מנסה לא לצפות. כשחושבים על זה - בציפייה יש משהו מאוד אגרסיבי. מנחיתים על מישהו אחר משהו שאנחנו רוצים.
וביננו כל אחד הוא שלם, 100! ולא פחות._
גם אני מנסה לא לצפות ואני חושבת שאני כמעט ולא מצפה מהם
אבל אני לא נמנעת מזה לחלוטין לא בגלל שאני לא רוצה בגלל שזה איכשהו טבוע בי
הציפיות ברמה האישית כן? לא ברמת התדע חשבון או מדעים או הסטוריה

[בוקר_טוב*]

הנה התחיל יום של אחרי החגים שאני איתם לבד ואני לא יודעת איך אשרוד את ההמשך
זה לעבור ממשימה למשימה אני לגמרי לבד!
איזה משימה למשימה זו משימה בתוך משימה בתוך משימה
אני מרגישה כמו בתוך טרוף כאן

[בוקר_טוב*]

הנה בזמן שאני יושבת ומקלידה זה לא שנוח לי אני תוך כדי צועקת על מויישה שאם הוא ימשיך לחבוט עם השקית מלאת הצעצועים שלו באויר
כאילו באוי ראבל צמוד לאחותו אני אקח לו אותה
אומרת לאבריימי שיפסיק להגיד מטומטמת לאחותו
צביקה בינתיים הוציא בובות בד גדולות שהוא התקלח איתן נוטפות מים ורץ איתן בבית על השטיחים והבגדים שלו נרטבים
חדוה פותחת בקבוק דבק סטיק ומתחילה ללוש את הדבק כמו פלסטלינה ואנחנו בכלל צריכים לצאת מכאן עוד עשר דקות

[בוקר_טוב*]

ושמוליק או לא זוכרת איך קראתי לו קודם מוציא תחפושות מהארון כי הוא החליט שעכשיו מתחפשים!

[בוקר_טוב*]

והנה הטלפון מצלצל

[בוקר_טוב*]

כשבעלי חוזר מהעבודה יש רגיעה
הילדים די סביבו תודה לאל ישתבח שמו לעד
ולי יש שקט
כשאני לבד מעצם זה שאני יודעת שאני לבד ושהכל נופל עליי אני כבר במתח
כשהם היו קטנים אז היום היה עובר בכיף ועכשיו שאני חושבת על זה הדברים לא היו דינמיים כמו היום
היה ברור שישנים צהריים היתה שעת האוכל בבוקר הייתי שרה להם שירים כולם היו קשובים ושרים ביחד
הייתי מקריאה להם סיפורים שהתאימו לכולם
כשיוצאים לגינה או לספריה אז יוצאים ביחד והכל מתאים לכולם
היו ארוחות קבועות והיה לי ברור מה אני מכינה כי אכלו הכל
תוך כדי שאני כותבת עכשיו אני מזהה את זה שכשהם היו קטנים בעצם לא היתה דינמיות כמו שאני חושבת
היתה תכנית ברורה
כשהם גדלו הצרכים של כל אחד השתנו נוספו עוד ילדים כבר אי אפשר לעשות פעילויות שכולם בלי יוצא מן הכלל מבסוטים מהם
כבר נהיו קיטורים טענות מאנות כל אחד רוצה משהו אחר והמריבות אוי אוי אוי המריבות
והאוכל לפעמים בא לי לצעוק הצילו כל אחד אוהב כאן משהו אחר!
אפילו כשאני מכינה משהו שרובם אוהבים (נגיד חביתה)
כל אחד רוצה אותה אחרת אחת אוהבת עין אחד מקושקשת אחד חביתה רגילה
ואחד רוצה קודם עין אחר כך מקושקשת
חייבים להמציא פתרון לפלונטר הזה
אתם יודעים למה קל יותר בחגים? אצל משפחה וכאלה וחברים?
כי כולם ביחד וכולם מכינים יחד וכולם אוכלים יחד וידוע שאכילה משותפת עם אחרים
גורמת לילדים לאכול יפה ובנחת ובלי בעיות וטענות ומאנות ובעצם גםפ אם יש כאלה הן ע וברות בשלום
כי יש כמה זוגות ידיים של מבוגרים/ות

[בוקר_טוב*]

השאלה היא עכשיו כזו
זה מה שיש
אין פה עוד זוג ידיים יופי של אידיאל לחיות בחמולה
זה לא ריאלי כאן
מה עושים עם הפלונטר הזה?
מנסים לשרוד ומחכים שהילדים יגדלו?

[בוקר_טוב*]

אני צריכה תכנית ברורה אני חושבת משהו כמו מערכת שעות
זה לא הולך כאן הדינמיות הזו
זה לא עושה כנראה טוב לאפחד בבית
מה עם תנועת נוער?

[בוקר_טוב*]

איך זה עובד עם תנועות נוער? מישהו מכיר? ממליץ/לא ממליץ?
האמת שכשיש חוגים יש נקודות ציון כאלה שמסדרות את היום פחות או יותר
אבל זה לא מספיק חוג של שלושת רבעי שעה

[בוקר_טוב*]

סליחה שאני נשמעת ברסלבית, אבל זה ככה.
על מה סליחה? אני אמנם לא משתייכת לאף זרם באופן מובהק
ומצד שני אחד הזרמים שאני מאוד מתחברת אליהם הוא תורתו של רבי נחמן

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בוקר טוב יקרה.
חסרות פה עוד זוג ידיים. מה דעתך לקחת נערה לפני גיוס או שירות לאומי או סתם נערה
שפשוט תעזור לך??
שתקפל כביסה כשאת קוראת סיפור או שתקרא סיפור בזמן שאת מבשלת?
שתעזור לך לארגן את כולם לפני יציאה ושתביא את הבית לסדר וארגון בזמן שאת מטפלת בילדים??
לי היום, אחרי שנה שלמה שיש לי עזרה אני פשוט לא מבינה איך אפשר לעשות את זה לבד.
7 שנים לא היתה לי אפילו דקה אחת של עזרה!
עכשו יש שפיות יחסית. אני מרדימה את התינוקות (תאומים) בטיול- מישהו מקפל לי כביסה.
אני מבשלת - מישהו משגיח שלא ישרטו פה אחד את השני (בנים. כבר אמרתי?).
בקיצור. שווה כל שקל.

[אהבת_עולם*]

_אפילו כשאני מכינה משהו שרובם אוהבים (נגיד חביתה)
כל אחד רוצה אותה אחרת אחת אוהבת עין אחד מקושקשת אחד חביתה רגילה
ואחד רוצה קודם עין אחר כך מקושקשת_

מה שאני לא מבינה, זה למה את צריכה להיענות לגחמות של כולם. זה פשוט מטורף.
'היום יש חביתת עין מי שרוצה שיאכל, מי שלא רוצה שיאכל משאר הדברים' (כמה מאכלים בסיסיים שאת מכינה בשפיות).
'היום יש חביתה רגילה, מי שרוצה שיאכל' וכנ"ל.
הם לא ימותו מרעב.

[רסיסים_של_אור*]

טוב כמובן שאחרי שאתול נאמתי לך על לדון לכף זכות שלחו לי היום על הבוקר התמודדויות מגוונות כשבשיאן הקטנה שלי (הבת היחידה בחבורת האינדיאנים, זו שכולם חושבים שהיא ה"נסיכה" ואני מאוהבת בה עד הגג...) היתה בחוץ עם התאומים הקטנים ופתאם אני מגלה שהיא פתחה עליהם ואיתם ברז בגינה ושלושתם משתכשכים להם בשלולית הבוץ שנוצרה שם. מילא, ביקשתי שתסגור היא כמובן סגרה ומייד פתחה (עכשיו היא יושבת כאן לידי ואומרת לי: שלוש, שתיים אחת אמא, נגמר הזמן... ועכשיו את עושה עוד פעם את זה ונגמר הזמן...)
ניסיתי להכניס אותה הביתה היא יצאה הכנסתי תאום אחד רטוב כולו נשארו שני רטובים בחוץ וככה זה נמשך כמה דקות. כשאני כותבת את זה זה ממש לא נשמע לי כל-כך גרוע אבל בבוקר היית צריכה לראות אותי, איפה אני ואיפה כף זכות... יכולתי להרוג את הילדה המתוקה מדבש הזו ... (טוב נו, זה אחרי לילה לבן שלה בשילוב עם התאומים...)

אז שוב תודה על הכתיבה שלך.

מזדהה מאד עם התחושות שלך לגבי הדימניות של עכשיו, עם הרבה ילדים לעומת כשהיו מעטים וצעירים יותר. כמה דברים שעזרו לי ואולי יעניינו אותך:
כבר תקופה ארוכה שיש לנו מערכת שבועית של ארוחות צהריים שבהם כבר כלולה בילט-אין ההתאמה לאהבות של כל אחד ואחד. יש בתוכה פשרות אבל היא נותנת לכולנו המון שקט כי אני לא צריכה להמציא את הגלגל כל יום מחדש ובמקרה לשכוח העדפה או שנאה של אחד מהילדים.

מעבר לזה, בשנה האחרונה הבנתי שאני לא יכולה לנסות להמשיך להחזיק בכח את כולנו יחד כל הזמן. לא מתאים יותר שבני העשר יבלו עם בני השנה וקצת. וברגע ששחררתי ואיפשרתי לגדולים את מרחב הפעילות שלהם, התחלתי להתעסק במי שבאמת צריך אותי. זה קשור איכשהו להבנה הזו שאני לא אלוהים ולסדר העדיפויות. ברור שהתאומים הקטנטנים הכי צריכים אותי ואחרים בת השלוש וקצת ואחריה בן החמש וחצי ... מתוך המקום הזה באה הרבה שלווה הביתה, הפסקתי לנסות להתעסק כל הזמן בה-כ-ל והגדולים פנויים לקדם את תחומי הענין שלהם (בעיקר מחשב וחברים)

עוד דבר שגיליתי לגבי הריבים שלהם בבוקר - בהתבסס על התבוננות מרובת שעות על הילדים שלי גיליתי, שלפחות שני הגדולים הרבה פעמים ממש צריכים את המריבה הזו כדי לשוב ולהתחבר בכל בוקר. ככה אני יכולה הרבה יותר לשחרר את המצב כשאני ממנטרת לעצמי בלב: זה בסדר שהם רבים עכשו, הריב הזה חיוני עבורם ותכף יהיה בסדר...

טוב, יש פה לחץ פיזי מתון לסיפור לפני השינה...

[בשמת_א*]

_סליחה שאני נשמעת ברסלבית, אבל זה ככה.
על מה סליחה?_
שאני בכלל חילונית אנטי קלריקאלית, ומתנגדת נמרצות לדתיות. במיוחד לכל מיני גוונים הזויים שיש להם פה ושם ריח של כת P-:

_'היום יש חביתה רגילה, מי שרוצה שיאכל' וכנ"ל.
הם לא ימותו מרעב._
מסכימה עם אהבת. מה שבאתי לכתוב. אני למדתי לשחרר גם בזה. ושלא תחשבי, יש לי ילדים בררנים בני בררנים. יש דברים שהם באמת לא יאכלו ואני מבינה אותם כי גם אני כזאת (לא סתם כתבתי "בני בררנים". אני ואחותי היינו רק קצת פחות זוועתיות אבל זה מחמיר מדור לדור לכל מי שלא קרא את ווסטון פרייס בזמן ו/או לא הסיק את המסקנות, וראי הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף )-: ).
ובכל זאת.
מצטערת.
קו הגבול עובר במקום מסוים, והמקום הזה הוא גובה הכוחות שלי בכל יום נתון.
יש יום שאני אכין תפוחי אדמה ואפריש לילדה קוביות לקערה ומהשאר אעשה פירה עבור הילד. ויש יום שאני אעשה מהכל פירה כי אין לי כוחות לעוד כלים והתעסקויות. ויש יום ששניהם יאכלו רק קוביות כי אין לי אקסטרה זמן וסבלנות גם לשפוך את המים ולחפש את החמאה במקרר עכשיו ולמעוך במועך הפירה וכל זה.

למה כתבתי "לשחרר"? כי זה מה שהיה לי קשה. ה"אוי אבל הוא לא יאכל". יש לי שני ילדים רבע עוף. הבכורה דווקא אוכלת מצויין, אני לא דואגת. אבל הקטן, איתו אני דואגת. קטן מדי. נמוך מדי. בן 9 בגודל של בן 7 במקרה הטוב, והמשקל? 20 קילו...
ואף על פי כן למדתי להרפות מהפחד, לזכור שהכוחות שלי מוגבלים. זאת שמיכה שאם תמשכי אותה לכסות את הכתפיים, ייחשפו בהונות הרגליים. אין מה לעשות. אז אם רוצים אמא מתפקדת, צריך לחתוך.
לחתוך במקומות כמו: ששה ימים רצופים כל יום פירה ושניצלים. אמנם טריים ואורגניים, אמנם מגישה עם מלפפון ועגבניה ופלפל חתוכים, אבל כל יום אותו דבר. כי אני בעומס ואלה הפרודוקטים שיש כרגע בבית ואין לי כוחות לעשות משהו מעבר. או, אני עכשיו עושה חביתות. לא רוצה חביתה? אין בעיה. אל תאכל. אבל זה מה שיש.
כשהוא רעב שוב לאחר ארוחת ערב ומקלחת, לפני השינה, המבחר מוגבל. אני אומרת לו: אלה האפשרויות. אין אחרות. מצטערת.
וזה בא ממקום חדש. ממקום שהלב שלי לא כואב על זה. כי לגמרי ברור לי - ואני גם אומרת לו יותר משנתיים - שמי שרעב, אוכל מה שיש. אם אתה מתחיל להתקשקש, סימן שאתה לא מספיק רעב. אז לא. אז לישון. אין בעיה. כי מדובר בכל מקרה באפשרויות שהוא בעיקרון אוהב. אבל אני לא אלך לטגן לביבות אשל בתשע ועשרים. עכשיו אפשר לפתוח קופסת יוגורט ביו טבעי ולאכול בכפית. לא טיגונים.
ואז, הפלא ופלא, הוא בסוף בוחר מתוך מה שיש.
צריך לבוא מהתדר הנכון ואז זה מתקבל נכון.

אבל העבודה לבוא מהתדר הנכון, או, זו עבודה לא קלה ולא פשוטה. שנים עבדתי על זה ויש עוד הרבה מה לשכלל.

_אבל את יודעת זה אבריימי שאוהב לריב ותגרות ולהתגרות ולהציק לכולם קשה לי יוו כמה קשה לי ה' יודע שקשה לי שלא לראות בזה משהו מרושע
אני יודעת שזה בא ממצוקה ועדיין אני רואה בו הרבה פעמים במשך היום יצור קטן וזדוני שכל רצונו לעשות לכולם רע_
קשה לך.
בטח שאני יודעת שקשה לך.
אבל את יודעת שזה קושי שלך, זה לא הוא.
יש לי טריק לעניין הזה, שכתבתי פעם באיזה דף אבל כמובן שכחתי איפה P-:
כשאת מתבוננת בו, תשימי לב אם את רואה את כל הילד או רק חלק ממנו. חלק ממנו = רק הפרופיל, חלק מהראש, רק את הבטן. תתחילי להתבונן בו ותשימי לב. לא רק כשהוא מעצבן ומציק. וכל פעם שאת תופסת את עצמך מתבוננת בילד שלך חלקית - תעמידי פנים שאת מצלמה ותעשי "זום אאוט" כדי שתסתכלי ותראי את כל הילד. כאילו את הולכת לצלם אותו ורוצה שכל הגוף שלו ייכנס לתמונה. למעשה לא יזיק אם תקחי מצלמה ליד ויום שלם תלכי ותנסי לצלם את הילדים שלך, כל אחד מהם - תמונה בגודל מלא, שיראו את כל הגוף בתמונה בלי ששום חלק ייחתך החוצה.

או, הנה, מצאתי: (יגעת ומצאת, תאמין)
תחזוקת בעל (2004-06-04T15:55:34)

מצטטת לך קטע:
_עוד פטנט שאני לא יודעת אם לקרוא לו אנרגטי אבל הוא "חושי", קשור למה ש[עדי יותם] דיברה עליו בדף אחר: לראות אותו כאדם שלם, במקום להתמקד בהתנהגות האחת (כל פעם התנהגות אחת ) המכעיסה.
הפטנט שלמדתי לפני הרבה שנים היה: להתבונן בו כאילו מרחוק, ולהקפיד לראות את כולו.
כי אם תשימו לב, כשעולים רגשות כמו כעס, פחד, חרדה, כאב וכדומה בהקשר של מישהו, מתברר (אני מסתמכת פה על מחקרי פרצפציה שנעשו על בני אדם) שהרגשות הקשים כרוכים בראייה חלקית של גוף האדם הקשור באותו פחד.
לדוגמא:
אני ילד, ושברתי כוס במטבח. אמא נכנסת למטבח. נגיד שאני מפחד מאמא, כי מנסיוני היא תצעק עלי ותרביץ לי בגלל הכוס. אז אני אראה רק את הבטן של אמא או רק את היד של אמא. אני לא אראה את אמא "כולה".
אני אמא, והילד שלי שבר עכשיו כוס במטבח. אני נכנסת למטבח. נגיד שאני כועסת על הילד, כי "אלף פעמים אמרתי לו" להיזהר עם הכוסות האלה. אז אני אראה רק את האף של הילד, או את כפות הרגליים שלו. אני לא אראה את הילד "כולו".

אם אני אעצור את עצמי, ודבר ראשון אתפוס מרחק ראייה (עוברים למין הסתכלות כזאת שבה כאילו תופסים מרחק מהאדם השני ורואים אותו כאילו דרך עדשה של מצלמה כאשר אנחנו מנסים לתפוס את כולו בתמונה) - ואסתכל בילד כולו ובאופן מכוון לא בחלק מגופו, מה יקרה?

יקרה שאני אראה מולי ילד קטן מפוחד ועצוב, בגלל ששבר הרגע כוס והוא מפחד מהתגובה שלי.

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אראה "ילד קטן מפוחד ועצוב" - ולא כוס שבורה או משהו שנעשה "נגדי".

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אגיב לילד "קטן מפוחד ועצוב".
וזאת האהבה.
וזאת החמלה.
וזה תמיד עדיף על ראיית הכוס השבורה.
ולזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אנשים יותר חשובים מחפצים"_

אבל תלכי לשם. גם הפטנטים האחרים שכתבתי שם מתאימים לילדים ממש כמו לבעלים.

יכול להיות שריפוי בעיסוק יעזור לאבריימיל'ה? אני משתדלת למרות שאני יודעת שכשאבריימי רוצה הוא מרים חדר משחקים הפוך לגמרי ומסדר כל דבר במקום. זה בא בסתירה לחוסר הרצון שלו לסדר עם כולם.
יכול להיות. בהחלט ייתכן.
יש לך זמן ומשאבים לזה? אז בטח.
אבל עוד לפני זה אני יכולה להגיד לך, שזה ילד שגורם לך לרצות "לשבור" אותו, בזמן שהדרך הנכונה איתו היא רק ברכות ובסבלנות.
(לא שאני לא מאבדת אותן לעתים קרובות מדי )-: ).

נ.ב. זאת אני, הילדה ששברה כוסות.

[לימור*]

_קדם לזה זה שהחלטתי לשבור את הכלים עם הכל ורציתי להראות רצינות
כי הרגשתי שאפחד כאן לא לוקח אותי ברצינות וזה עדיין לא היה השלב המתאים להתרצות_
אווי כמה עדין

כשאני לבד מעצם זה שאני יודעת שאני לבד ושהכל נופל עליי אני כבר במתח
מזדהה לחלוטין
הלוואי ויכולנו להרגיש עם עצמנו כאילו 'עם מישהו'


_אבל הרבה פעמים אני כל כך מוצפת וכל כך עייפה שאני לא יכולה להיות קשובה לאפחד כאן וגם הם כל אחד עם הסרט שלו
יש כאן ימים שמתגלגלים בקושי רב _
מה עושים?
הלוואי ונגלה כוחות פנימיים, הלוואי ונשפר את יכולת חלוקת הקשב, יכולת הספיגה, שריר הסבלנות


אבל אני לא נמנעת מזה לחלוטין לא בגלל שאני לא רוצה בגלל שזה איכשהו טבוע בי
לגמרי. כל-כך טבעי....

[לימור*]

צריך לבוא מהתדר הנכון ואז זה מתקבל נכון.
לגריין
הבעיה היא שלא תמיד כל-כך פשוט לבוא עם התדר הנכון

[אהבת_עולם*]

וכל פעם שאת תופסת את עצמך מתבוננת בילד שלך חלקית - תעמידי פנים שאת מצלמה ותעשי "זום אאוט" כדי שתסתכלי ותראי את כל הילד. כאילו את הולכת לצלם אותו ורוצה שכל הגוף שלו ייכנס לתמונה. למעשה לא יזיק אם תקחי מצלמה ליד

בשמת, הרעיון הזה ממש מעניין אותי. גם לגבי ילדים וגם לגבי אנשים בכלל.
האם ניסית אותו אישית? האם את מכירה אנשים שעשו את זה ועבד להם? גם עם אנשים מבוגרים?

[בוקר_טוב*]

_חסרות פה עוד זוג ידיים. מה דעתך לקחת נערה לפני גיוס או שירות לאומי או סתם נערה
שפשוט תעזור לך??_
אילו יכולתי מבחינה כלכלית הייתי עושה זאת
זה לא שאנחנו חסכנים באמת אין
אפילו תכניות חסכון לילדים אינן אפשריות
ולכן אני מחפשת מוצא במקומות שהם ללא עלות
(ראי אופציית המסגרות) כספית

[בוקר_טוב*]

_מה שאני לא מבינה, זה למה את צריכה להיענות לגחמות של כולם. זה פשוט מטורף.
'היום יש חביתת עין מי שרוצה שיאכל, מי שלא רוצה שיאכל משאר הדברים' (כמה מאכלים בסיסיים שאת מכינה בשפיות).
'היום יש חביתה רגילה, מי שרוצה שיאכל' וכנ"ל.
הם לא ימותו מרעב._
ראי
אני הבאתי אותם לעולם וכל עוד הם לא יכולים להכין לעצמם חביתה
מוטלת עליי האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב
אני לא יכולה להכריח ילד שלא אוהב בשום פנים ואופן חביתת עין
להתגרות מריח החביתות ולא להכין לו חביתה מקושקשת או רגילה

[בוקר_טוב*]

_מזדהה מאד עם התחושות שלך לגבי הדימניות של עכשיו, עם הרבה ילדים לעומת כשהיו מעטים וצעירים יותר. כמה דברים שעזרו לי ואולי יעניינו אותך:
כבר תקופה ארוכה שיש לנו מערכת שבועית של ארוחות צהריים שבהם כבר כלולה בילט-אין ההתאמה לאהבות של כל אחד ואחד. יש בתוכה פשרות אבל היא נותנת לכולנו המון שקט כי אני לא צריכה להמציא את הגלגל כל יום מחדש ובמקרה לשכוח העדפה או שנאה של אחד מהילדים._
תוכלי לתת דוגמא קונקרטית של איך זה בדיוק עובד?


מעבר לזה, בשנה האחרונה הבנתי שאני לא יכולה לנסות להמשיך להחזיק בכח את כולנו יחד כל הזמן. לא מתאים יותר שבני העשר יבלו עם בני השנה וקצת. וברגע ששחררתי ואיפשרתי לגדולים את מרחב הפעילות שלהם, התחלתי להתעסק במי שבאמת צריך אותי. זה קשור איכשהו להבנה הזו שאני לא אלוהים ולסדר העדיפויות. ברור שהתאומים הקטנטנים הכי צריכים אותי ואחרים בת השלוש וקצת ואחריה בן החמש וחצי ... מתוך המקום הזה באה הרבה שלווה הביתה, הפסקתי לנסות להתעסק כל הזמן בה-כ-ל והגדולים פנויים לקדם את תחומי הענין שלהם (בעיקר מחשב וחברים)
אוקיי אז חברים אין
ומחשב כרגע אין (יש את שלי ואין מצב שאני נותנת להשתמש בו מנסיון העבר-הוא משתבש ולי אין מחשב)
אנחנו לא יכולים לקנות כרגע רק בדצמבר (ישבתי על זה אתמול עם בעלי ואין לנו שום אפשרות
לבצע את ההוצאה הזו מבחינה כספית עד דצמבר)
וגם העניין עם המחשב שהם יכולים להיות מולו כל היום! והם גם רבים עליו (כי יש רק מחשב אחד)
והם נהיים מן נחנחים כאלה כשהם כל היום מול המחשב הדיבור שלהם הופך להיות איטי כזה ומעצבן
ואני מסתובבת בבית ונושפת "בשביל זה אני בחינוך ביתי?!"


עוד דבר שגיליתי לגבי הריבים שלהם בבוקר - בהתבסס על התבוננות מרובת שעות על הילדים שלי גיליתי, שלפחות שני הגדולים הרבה פעמים ממש צריכים את המריבה הזו כדי לשוב ולהתחבר בכל בוקר. ככה אני יכולה הרבה יותר לשחרר את המצב כשאני ממנטרת לעצמי בלב: זה בסדר שהם רבים עכשו, הריב הזה חיוני עבורם ותכף יהיה בסדר...
אוקיי אז ככה:
הריבים שלהם לא מפריעים לי כל עוד זה לא מגיע אליי
("אאאממממממממממממאאאאאאאאאאא תגידי לוווווווווווווווווווו!!!!!!!")
והם מתחילים לרוץ אליי ומכים זה את זה לידי
או מעיפים דברים בבית
ואם אני לא מתערבת או שנוקמים בי באמצעות שיבוש דברים בבית
או שכבר קרה שמישהו פתח למישהו כאן פתח אמנם קטן בראש והיינו צריכים
לרוץ לבית חולים
פעם מישהו שבר למישהו שן (אמנם לא בכוונה ולא תוך כדי מריבה זה כשהוא הרים את המגריפה
והמקל שלה פגע למישהו אחר בפרצוף)
פעם אני חטפתי פנס בעין
את יודעת מה זה להסתובב עם פנס בעין?!
חי נפשי שכל מי שראה אותי ולא מכיר אותי אולי אפילו אלו שמכירים
בטוח חשבו שאני אשה מוכה
מתתי מבושה

[מיצי_החתולה*]

אני רוצה לחזק את ידי קודמותי בעניין האוכל. אצלנו אמנם הולכים למסגרות, אבל עדיין אוכלים שלוש ארוחות בבית, וזה אחד הדברים שהכי מתישים אותי בהורות, להאכיל את כולם. מתישהו בן זוגי ואני מצאנו את עצמנו מפרפרים (פעמיים פא רפויה, כמו פורפרה) הלוך ושוב במטבח: זה רוצה תפוח וזו רוצה ענבים, זה טוסט וזה חביתה, זו ביצה קשה ועכשיו היי, זה עם התפוח ראה כי טוב עם הביצה והוא רוצה גם, ועוד ועוד.

אז חתכנו את זה.

אנחנו מגישים שלוש ארוחות ביום, ומי שרוצה לאכול בזמן הארוחה, מוזמן. מי ששקוע מאוד בספר או במשחק בדיוק כשמוגשת ארוחת הערב, אני ניגשת אליו ומזכירה לו שהארוחה מוגשת עכשיו, והיא לא תוגש בשנית. בין הארוחות הם מוזמנים להתכבד בפירות טריים, פירות יבשים, אגוזים, לפעמים קרקרים או פריכיות אם יש, לפעמים עוגיות או עוגה שהכנו אם יש. וזה מה יש. כמו שבשמת כתבה: מי שבאמת רעב, ימצא מה לאכול. מי שאומר "אני רעב" אבל בעצם מתכוון משעמם לי/אני מחפש תשומת לב או כל דבר אחר, ימצא נא לעצמו תעסוקה אחרת.

עוד דבר: במסגרת היציאה ההדדית שלהם כילדים ושלנו כהורים לעצמאות, אנחנו מאפשרים להם יותר ויותר לעשות דברים לבד: להוציא מהמקרר, להכין טוסט גבינה, לחמם שניצל מהצהריים.

שחררי מעצמך כמה שיותר בתחום הזה. באמת. זה נורא מתיש גם ככה.

[בוקר_טוב*]

שאני בכלל חילונית אנטי קלריקאלית, ומתנגדת נמרצות לדתיות. במיוחד לכל מיני גוונים הזויים שיש להם פה ושם ריח של כת
חחח! זה הצחיק אותי בשמת לרגע דמיינתי אותך עם שאל...באופן פארודי כמובן




מסכימה עם אהבת.
ראי (אותה פתיחה כמו לאהבת )
גם אני למדתי להציב גבולות בתחום המטבח האוכל והמזון
חבל שלמדתי את זה מתוך השברים של עצמי
אבל ניחא
למדתי
להגיד שעכשיו ארוחת הערב ואחריה לא יהיה יותר אוכל
למדתי
להגיד שכרגע לא מתאים לי לחתוך סלט ואם הם רוצים הם יכולים לקחת ירקות שלמים ולאכול
או לחתוך בעצמם (לאלו שחותכים)
איכששהו ארוחת הערב יותר מסתדרת לי עם הגבולות כי אני יודעת שהם אכלו בוקר צהרייםומה שביניהם
אבל הבוקר והצהריים...אני לא יכולה לקלוע לטעם של כולם במזונות שונים מהמזונות האהובים על ילדים
והיתה תקופה שהיו כאן תפוחי אדמה בתנור כל יום כי זה הדבר היחיד שכולם אוהבים ללא יוצא מן הכלל
ולא משנה באיזו צורה
עד שאחרי תקופה פשוט נשבר להם מהתפוחי אדמה וכששמתי את המגשים על השולחן
הם לא יכלו להסתכל עליהם
אם אני מכינה משהו שונה מתפוחי אדמה זה חייב להיתו מסובך כי כל אחד אוהב משהו אחר
אז התפשרתי על עוד מלא דברים למשל
התחלתי לקנות מאכלים מוכנים-טבעול! מעולם לא חשבתי שיהיה אצלי טבעול אבל הנה יש
להכין טוסטים אמנם לא מגבינה צהובה אלא מגבינת תום או חמד
אבל גם זה נהיה מסובך ההוא רוצה עם עגבניות ובצל וזיתים וההוא רק עם עגבניות וזה רק עם זיתים
ההיא רוצה ממרח עגבניות מיובשות וזיתים ואת מכירה את אלה
שאין להם טעם קבוע? מיום ליום הטעם משתנה פעם אוהבים זיתים םעם לא פעם כן עגבניות ופעם לא
מה אני רוצה להגיד? שאיכשהו
כמה שאני מנסה להקל על עצמי אני מרגישה שעבודת המטבח זה משהו..איך אפשר לתאר את המשהו הזה?
זה מיייאש
זה מייאש גם כי להכין את זה עם ילדים ברקע זה לא קל
לוקחים לי עושים לי מסתובבים לי פתאום ההוא רוצה ולזה יש קקי
וההיא נרטבה וצריך לחליף בגדים והיא לא מוצאת
וגם באמצע הם רוצים מיליון דברים ואחרי זה לכי טפלי בכל הבלגן הזה במטבח
(כמה שאני מנסה לעבוד נקי ולהחזיר מיד דברים למקום ולשטוף מיד כלים בתום השימוש)

[בוקר_טוב*]

אבל העבודה לבוא מהתדר הנכון, או, זו עבודה לא קלה ולא פשוטה. שנים עבדתי על זה ויש עוד הרבה מה לשכלל.
התדר הנכון אני שואלת את עצמי אם התדר הזה מגיע כשהם גדלים ואנחנו מרגישים שעשינו עבודה
בעוד שהתדר הגיע רק כי הם גדלו או שזה באמת התדר הנכון?!


כשאת מתבוננת בו, תשימי לב אם את רואה את כל הילד או רק חלק ממנו. חלק ממנו = רק הפרופיל, חלק מהראש, רק את הבטן. תתחילי להתבונן בו ותשימי לב. לא רק כשהוא מעצבן ומציק. וכל פעם שאת תופסת את עצמך מתבוננת בילד שלך חלקית - תעמידי פנים שאת מצלמה ותעשי "זום אאוט" כדי שתסתכלי ותראי את כל הילד. כאילו את הולכת לצלם אותו ורוצה שכל הגוף שלו ייכנס לתמונה. למעשה לא יזיק אם תקחי מצלמה ליד ויום שלם תלכי ותנסי לצלם את הילדים שלך, כל אחד מהם - תמונה בגודל מלא, שיראו את כל הגוף בתמונה בלי ששום חלק ייחתך החוצה.

לא יודעת איך שמת לב לזה את חדת אבחנה באופן בלתי מצוי
אבל כן ברור אני רואה רק חלק ממנו ואני גם יודעת איזה חלק זה
אני מסתכלת בחלק הזה באימה, סלידה, גועל, זעזוע
זה הפנים -החלק של הפה והאף שלו

[בוקר_טוב*]

למעשה לא יזיק אם תקחי מצלמה ליד ויום שלם תלכי ותנסי לצלם את הילדים שלך, כל אחד מהם - תמונה בגודל מלא, שיראו את כל הגוף בתמונה בלי ששום חלק ייחתך החוצה.
אוקיי ומה לעשות עם זה?

[בוקר_טוב*]

_יקרה שאני אראה מולי ילד קטן מפוחד ועצוב, בגלל ששבר הרגע כוס והוא מפחד מהתגובה שלי.

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אראה "ילד קטן מפוחד ועצוב" - ולא כוס שבורה או משהו שנעשה "נגדי".

וזה יגדיל את הסיכויים שאני אגיב לילד "קטן מפוחד ועצוב".
וזאת האהבה.
וזאת החמלה.
וזה תמיד עדיף על ראיית הכוס השבורה.
ולזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אנשים יותר חשובים מחפצים"_

זה נכון דמאט
זה קורה לי שניה אחרי שאני כועסת וזועמת ורוטנת
אני בוחרת לי איזה מגב או מטאטא או עיסוק מהסוג הזה
ותוך שניה מהרגע שבחרתי להתעסק בו רגע אחרי שנזפתי וזעמתי
אני מסתובבת ואני רואה מולי ילד קטן ומפוחד
ואז אני מנסה לרצות אותו במה שהוא ביקש

למשל

היום אחת הבנות הלכה אחרי כל היום בבית בכל מיני בקשות
במיוחד בקשת ה"לעשות חוברת"
ואני עם כל הכביסות האלה והעייפות הזו והילדים הקופצים והרבים האלה
רק נפנפתי אותה ונפנפתי עד שפשוט התפרצתי עליה בזעם:
את לא רואה מה יש סביבך תגידי? כל השפע הזה סביבך לא מספיק לך?!
יש לך כאן כל מה שתרצי להתעסק בו ואת רודפת אחרי עם החוברת הזו
כאילו שזה הדבר היחיד שנשאר לעשות בעולם
אני מכבסת עכשיו את השמיכות והסדינים עם הפיפי שעשית עליהם
את הבגדים שלכם
כי אם לא אכבס לא יהיו בגדים ולא שמיכות ומצעים ללילה!

היא השתתקה אני הסתובבתי עם מגב ביד וגרפתי שאריות מים מרצפת המקלחת
ותוך דקה כמובן הסתובבתי אליה וראיתי ילדה מפוחדת שבסך הכל רוצה אהבה
ותשומת לב ובאמת באמת מתחננת כבר יותר מיום יומיים שלושה אולי 70
לעשות כבר את הפאקינג חוברת הזו ורציתי לרוץ אליה ולחבק אותה ולבקש סליחה
אבל רק אמרתי (כי יש גבול את יודעת כמה פעמים ביקשתי מהם סליחה זה כבר מגוחך)
טוב בואו נעשה חוברת (היתה דרישה מעוד ילדים) בואו נפנה את השולחן כל אחד ידאג לפנות משהו
אני אביא את החוברות ונשב

יכולתי למנוע את זה אם מראש הייתי רואה אותה כמו שהיא אחרי הנזיפה שלי
יכולתי למנוע הרבה מצבים כאלו עם הילדים

[בוקר_טוב*]

_יכול להיות. בהחלט ייתכן.
יש לך זמן ומשאבים לזה? אז בטח._
דרך המכון להתפתחות הילד אני יכולה ולמעשה היום אחה"צ ניגשתי לרופא שלהם וביקשתי לסדר את זה


_אבל עוד לפני זה אני יכולה להגיד לך, שזה ילד שגורם לך לרצות "לשבור" אותו, בזמן שהדרך הנכונה איתו היא רק ברכות ובסבלנות.
(לא שאני לא מאבדת אותן לעתים קרובות מדי sad )._
אני צריכה לעבוד על עצמי בעניין הזה אין ספק שגם אבריימי משקף לי מאוד את עצמי בילדות
לא בתור חובבת תגרות אלא בגישה.. משהו בגישה


נ.ב. זאת אני, הילדה ששברה כוסות.
מה, היית כמו אבריימי שלי?!

[בוקר_טוב*]

הלוואי ויכולנו להרגיש עם עצמנו כאילו 'עם מישהו'
יווו הוצאת לי את המילים מהפה כל מוצ"ש וכל בוקר
אני אומרת לעצמי במוצ"ש הנה מחר הכל יהיה תקין כי אדמיין שבעלי כאן והכל יהיה בסדר
וכל בוקר אני אומרת תיכף הוא יצא לעבודה אבל זה כאילו הוא לא הלך

[בוקר_טוב*]

וזה אחד הדברים שהכי מתישים אותי בהורות, להאכיל את כולם.
כן לפעמים אני לא מאמינה איזה דבר זה העניין הזה עם האוכל הזה


עוד דבר: במסגרת היציאה ההדדית שלהם כילדים ושלנו כהורים לעצמאות, אנחנו מאפשרים להם יותר ויותר לעשות דברים לבד: להוציא מהמקרר, להכין טוסט גבינה, לחמם שניצל מהצהריים.
להכין טוסט-המממ רעיון שלא חשבתי עליו מחר אלמד את הגדולים
לחמם שניצל זה גם רעיון וזה די פשוט בסך הכל צריך להפעיל את הטוסטר
להכין סלט הם יודעים
לפני כמה ימים היתה נכונות ללמוד להכין את סוגי החביתות השונות אני עדיין חוששת בגלל הגז והאש והמחבת הרותחת

[אין_ייאוש*]

גם אני יכולה להזדהות כל כך עם מה שאת כותבת.

לראות מראש את השפעת הנזיפה ולהימנע ממה זה משהו שאני משתדלת לעשות, ונראה לי שהשתפרתי בו, אבל לא מספיק, וכמובן שזה מושפע מכמה עומס היה עלי באותו הזמן, כמה אני עייפה וכו'.

בעניין הארוחות אני מזדהה מאוד מאוד, כי גם אצלי יש זאת שלא אוהבת פסטה, וזאת שלא אוהבת קוסקוס, ואורז מלא אף אחד לא מוכן לאכול, וזאת אוהבת פתיתים רק ביום שיש שניצל, וזה לא מסכים לאכול עוף, והתינוק בכלל יורק הכול, ורק צועק "הם-הם" ומצביע אל קופסת הקורנפלייקס שעל המקרר...
אז, מה? כל יום להכין אטריות אורז???
ואם אני מרפה ואומרת: "מילא, שלא יאכלו", הם באמת מסוגלים לא לאכול, ואז בארבע יאכלו בשמחה את העוגיות (יש פה שתי ילדות שבכלל לא נוגעות בפרות ובירקות ועוד אחת בררנית מאוד), וכך יחזיקו מעמד עד ארוחת הערב. ומה עם העוף/ הבקר?
ולא שבארוחת הערב אוכלים פה מי יודע מה משהו מזין. אוף!
אני אומרת, שאני מגדלת את ילדיה של מרי אנטואנט.

[אין_ייאוש*]

אבל בעניין בנך, שנזכר לבקש טוסט אחרי ארוחת הצהריים, רציתי כן להציע משהו (ונראה לי שלמיקום שלו על הספקטרום אין שייכות לסיטואציה):

במצבים כאלה אני משתדלת לא לומר "לא", אבל גם לא להתעלם.
הייתי אומרת מה מוסכם עלי:
"מי שעדיין רעב, יכול לקחת לו מהסיר שעל השולחן."
או
"ארוחת הצהריים נגמרה. בארבע נאכל עוגיות. מי שרעב יכול בינתיים לקחת לו פרי מהקערה".

לא בטוח שהפתרון יתקבל על דעתו, אבל מבחינתי הייתי מרגישה, שהצעתי פתרון ראוי ושהצבתי גבול, והיה לי קל יותר להתמודד עם הסיטואציה.

[בשמת_א*]

האם ניסית אותו אישית? האם את מכירה אנשים שעשו את זה ועבד להם? גם עם אנשים מבוגרים?
ניסיתי את זה אישית, גם עם מבוגרים וגם עם ילדים.
לימדה אותי מישהי שציטטה את המחקרים והדריכה בזה הרבה אנשים אבל אני אישית לא זוכרת אם קיבלתי פידבק מאנשים שהעברתי להם את הטיפ.

_התדר הנכון אני שואלת את עצמי אם התדר הזה מגיע כשהם גדלים ואנחנו מרגישים שעשינו עבודה
בעוד שהתדר הגיע רק כי הם גדלו או שזה באמת התדר הנכון?!_
הכי הרבה עבדתי על זה בבלי חיתולים. יש בדפים האלה הסברים שלי על התדר. קשה לי להסביר.
זה לא כי הם גדלים. זה כי את גדלה.
בטחון. כבוד עצמי. אהבה. אהבה עצמית. ידיעה ברורה מה נכון ומה לא נכון בשבילך, מה מתאים ומה לא מתאים לך, תוך קשב מדויק לילדים. מה אני אגיד? קל זה לא.
(למה רק לילדים? הכי מאתגר פה הילד הכי גדול. אתגר הקליעה לתדר הנכון פי אלף יותר קשה איתו)

_למעשה לא יזיק אם תקחי מצלמה ליד ויום שלם תלכי ותנסי לצלם את הילדים שלך, כל אחד מהם - תמונה בגודל מלא, שיראו את כל הגוף בתמונה בלי ששום חלק ייחתך החוצה.
אוקיי ומה לעשות עם זה?_
רק ללמוד.
ללמוד להתבונן בילדים על כל הגוף שלהם.
את לא צריכה את התמונות.
את צריכה לאמן את הראייה שלך.
זה הרגל. יעזור לך כרגע לפתח הרגל חדש, לראות כל ילד במלואו. לא חלק.
ולסלוח לעצמך. לא סתם יש לך הרגל לראות חלק. גדלת בתוך פחד. שברו אותך. אז את רואה שברים של הילדים. זה חינוך מחדש להרגיל את העיניים לראות ילד שלם. אבל זה התיקון שלך. כי גם את עצמך את תלמדי בסוף לראות בשלמותך, ותהיי שלמה עם עצמך, לא שבורה.

_יכולתי למנוע את זה אם מראש הייתי רואה אותה כמו שהיא אחרי הנזיפה שלי
יכולתי למנוע הרבה מצבים כאלו עם הילדים_
אוי מתוקה, עכשיו את מלקה את עצמך שאת לא מושלמת? )-:
גם את ילדה. את יודעת. אמא, כן, אבל גם ילדה. גם את עצמך את צריכה לגדל. ככה זה בחינוך הביתי, אנחנו מתחנכים ביחד עם הילדים.

_נ.ב. זאת אני, הילדה ששברה כוסות.
מה, היית כמו אבריימי שלי?!_
לא. הייתי ילדה טובה, צייתנית, עוזרת בבית, לומדת טוב, והכוסות נשברו לי פה ושם כששטפתי כלים (כל יום אחרי ארוחה אחת או שתיים מתוך השלוש). החליקו לי מהידיים הקטנות. זה לא היה בכוונה. ואז צעקו עלי ועשו לי סקנדל והרביצו לי.

[בשמת_א*]

כששטפתי כלים (כל יום אחרי ארוחה אחת או שתיים מתוך השלוש
סליחה, התכוונתי ששטפתי כלים כל יום. או פעם או פעמיים מתוך שלוש רחיצות הכלים הקבועות שהיו.
כוס נשברה לי אולי פעם בכמה חודשים.

[רסיסים_של_אור*]

אני קוראת את הכתיבה השוטפת שלך ובעיקר מרגישה בתוך הראש וגם בגוף ממש, איפה שהוא סביב הלב הרבה שיפוט שלך את עצמך ואתכם כמשפחה , אבל בעצם, אם מסתכלים על זה מהצד, אתם חיים את החיים בדיוק כפי שהם. כן, ישמורכבויות. כן, יש עניינים סביב ארוחות, כן יש ריבים בין האחים - זה בדיוק ככה. הקטע הכי קשה הוא האשליה שנבנתה לנו ראש (הסרטו ההוא שראינו כשהיינו צעירות...), האמונה הזו שבטח אצל אחרים הכל הרבה יותר מסודר, מתוקתק, האמהות יותר חד משמעיות ומנהיגות ביד רמה, הילדים יות רמחונכים ולעולם לא רבים וכו' וכו' וכו'. אני אישית מרגישה שאצלי הרבה אנרגיה בורחת לכיוון הזה וזה מיותר ולגמרי לא מקדם אותי או אותנו. בימים שאני מפסיקה לדבר עם הסרט אלא צוללת הישר לתוך החיים שלי כאן ועכשו, הרבה יות רטוב לי, למרות שהמציאות לגמרי לא השתנתה, מבינה ???

[בוקר_טוב*]

כמובן שזה מושפע מכמה עומס היה עלי באותו הזמן, כמה אני עייפה
ודאי
כתבתי על זה בתחילת הדף
זה תלוי בעומס בכמות המטלות ברמת הבלגן בבית

[בוקר_טוב*]

הכי הרבה עבדתי על זה בבלי חיתולים. יש בדפים האלה הסברים שלי על התדר. קשה לי להסביר.
בבלי חיתולים הלך לי יופי טופי אני יכולה לספר אפילו שאבריימי הוא אחד התוצרים המוצלחים של בלי חיתולים
רק מה קרה בדרך כשהתחילו לדבר ללכת לרקוד לדרוש להיות בררנים ו...לקנא זה בזה/ו?


_זה לא כי הם גדלים. זה כי את גדלה.
בטחון. כבוד עצמי. אהבה. אהבה עצמית. ידיעה ברורה מה נכון ומה לא נכון בשבילך, מה מתאים ומה לא מתאים לך, תוך קשב מדויק לילדים. מה אני אגיד? קל זה לא._
קל זה לא השאלה אם יש איזשהו אסימון שיורד בסוף
אם אנא כורדי קולטת בסוף משהו שלא קלטתי בעבר ויש איזו חוקיות שאני יכולה ללכת לפיה
משהו מתמטי כזה שאפשר לעבוד לפי נוסחה


(למה רק לילדים? הכי מאתגר פה הילד הכי גדול. אתגר הקליעה לתדר הנכון פי אלף יותר קשה איתו)
זה קטע כי מאז שנהיה פה קשה וצריך לפתח מיומנויות
ג'ינגול לא אנושיות מיומנויות הקשבה הכלה וכו'
הילד הגדול נראה לי מה זה קלי קלות אני חושבת שגם הוא פיתח אליי רכות מאז

[בוקר_טוב*]

זה הרגל. יעזור לך כרגע לפתח הרגל חדש, לראות כל ילד במלואו. לא חלק.
מתחילה מהיום. 21 יום 28 למאותגרים. מסמנת ביומן

[בוקר_טוב*]

ולסלוח לעצמך. לא סתם יש לך הרגל לראות חלק. גדלת בתוך פחד. שברו אותך. אז את רואה שברים של הילדים. זה חינוך מחדש להרגיל את העיניים לראות ילד שלם. אבל זה התיקון שלך. כי גם את עצמך את תלמדי בסוף לראות בשלמותך, ותהיי שלמה עם עצמך, לא שבורה.
אמת אמת אמת
גדלתי בתוך פחד גדול מאוד מסכנים ההורים שלי
גם הם בעצמם גדלו בתוך פחד וזה מה שהנחילו לי
אני מקוה שלא עשיתי נזק בלתי הפיך לילדים שלי
ולא שברתי אותם
(אני כותבת כאילו אפשר לחשוב עשיתי עכשיו דרך
ואני לא אחזור יותר על הטעויות המרות האלה..)

[בוקר_טוב*]

אוי מתוקה, עכשיו את מלקה את עצמך שאת לא מושלמת?
לא בכלל לא! אני לא מושלמת ואני יודעת את זה
אני רוצה להיות לא מושלמת בתזונה שלי אני רוצה להיות לא מושלמת בקיפול הכביסה
אני רוצה להיות לא מושלמת באכילת ג'אנק
אני אפילו מבינה שאני לא יכולה להיות מושלמת בלהיות אמא
אבל לא להלקות אותם ככה לתת להם הרגשה שמעכו אותם
כמו בשיר הזה שרסיסים שמה כאן
מבינה?
אתמול אצל הרופא אבריימי פתח וסגר דלתות אחרות בזמן שהמתנו
במקרה אלו היו דלת אחת של שירותים ודלת אחת של מטף כיבוי אש
אבל אני אמרתי לו (היו אנשים בחדר המתנה)
סליחה! אני מבקשת לא לפתוח כאן דלתות
ובאותה שניה ראיתי שהוא בלע את הרוק שלו בבושה ומבוכה
ואז הוא יצא החוצה לאבא שלו וליתר האחים
ואני נותרתי עם עיניים מתרוצצות אנא ואנה ושאלתי את עצמי
למה לא יכולתי להגיד לו את זה בצד בלחש למה לא ברכות
למה פגעתי בו כמו אדם זר ומנוכר

[בוקר_טוב*]

גם את ילדה. את יודעת. אמא, כן, אבל גם ילדה. גם את עצמך את צריכה לגדל. ככה זה בחינוך הביתי, אנחנו מתחנכים ביחד עם הילדים.
קטעים
שכבתי אתמול במיטה ואמרתי את זה לעצמי
שאני ילדה בסך הכל ומה אני עושה כאן עם כל האחריות הזו וההחלטות האלו שצריך לקבל
הנטל הרגשי העצום הזה
שאני בסך הכל רוצה שיחבקו אותי ויערסלו אותי כמו ילדה קטנה
לפעמים גם שיחליטו בשבילי

[בוקר_טוב*]

אז צעקו עלי ועשו לי סקנדל והרביצו לי.
מצד אחד האינסטינקט שלי אומר "אוי ואבוי"
אבל מצד שני
אני אומרת
חוויות הילדות האלו גם הן עשו את בשמת למה שהיא היום

[בוקר_טוב*]

כן, ישמורכבויות. כן, יש עניינים סביב ארוחות, כן יש ריבים בין האחים - זה בדיוק ככה. הקטע הכי קשה הוא האשליה שנבנתה לנו ראש (הסרטו ההוא שראינו כשהיינו צעירות...)
הסרטים האלו זו מכה אחת הסיבות שאני ממרמרת כשהילדים צופים בסרטים
אני רואה איך האשליות לעתיד נבנות בראשם..


האמונה הזו שבטח אצל אחרים הכל הרבה יותר מסודר, מתוקתק, האמהות יותר חד משמעיות ומנהיגות ביד רמה, הילדים יות רמחונכים ולעולם לא רבים וכו' וכו' וכו'
מה זה לא ככה אצל אחרים? יש משפחות שהילדים יותר מחונכים אבל

[בוקר_טוב*]

בימים שאני מפסיקה לדבר עם הסרט אלא צוללת הישר לתוך החיים שלי כאן ועכשו, הרבה יות רטוב לי, למרות שהמציאות לגמרי לא השתנתה, מבינה ???
אני חושבת שאם זה להיות לגמרי בסרט שלי זה לשחרר מאוד מאוד
בערך כמו שהיו תינוקות

[בשמת_א*]

משהו מתמטי כזה שאפשר לעבוד לפי נוסחה
חחח
עוד לא עליתי על הנוסחה. לומדים את זה בניסוי וטעייה. בעיקר הרבה טעייה... P-:
אבל כיוון שאת מקבלת משוב (היזון חוזר, פיד-בק) תוך כדי, את יכולה ללמוד מההתנסויות שלך הרבה יותר מהר אם את שמה לב.

(אוי, מדגדג לי במוח, איפה קראתי ממש לא מזמן על העניין הזה בלמידה? איך אנחנו לומדים יותר טוב מיומנויות חושיות בזכות המשוב? נו, כמו למיין אפרוחים. יונת, הושיעי נא!)

הילד הגדול נראה לי מה זה קלי קלות אני חושבת שגם הוא פיתח אליי רכות מאז
איזה יופי

_זה הרגל. יעזור לך כרגע לפתח הרגל חדש, לראות כל ילד במלואו. לא חלק.
מתחילה מהיום. 21 יום 28 למאותגרים. מסמנת ביומן_
מה נהיה? יותר מדי הרגלים חדשים בבת אחת. המממ. תבדקי את עצמך, אם לא גדול עלייך. גם חייכנים, גם ללמוד לאסוף איתם, גם לראות ילד שלם... לא יותר מדי?

_ואני נותרתי עם עיניים מתרוצצות אנא ואנה ושאלתי את עצמי
למה לא יכולתי להגיד לו את זה בצד בלחש למה לא ברכות
למה פגעתי בו כמו אדם זר ומנוכר_

בדיוק קראתי אתמול פעמיים את הקישור ששמה מיצי החתולה בדף הבית שלי, וגם הלכתי לקרוא עוד קישורים משם. ואחד הדברים שהוא אומר זה, שכאשר את רוצה לעשות שינוי באיזה הרגל - תפרסמי את זה. תתחייבי. תכתבי על זה. תשתפי. וגם תקבלי תמיכה. ככה, את כותבת, ואת מתחילה לראות מה את עושה. זה השלב הראשון בתהליך הלמידה של ההרגל החדש. קודם רואים, וקולטים אחרי.

בהתחלה קולטים כעבור הרבה זמן. מבינים מה ההרגל הפוגע שלנו לבקר את הילדים קשה.
לאט לאט מתקצר הזמן בין הפגיעה לבין הראייה. ופה ושם אנחנו עוצרות. לא עושות את זה.
את כבר בשלב שאת תופסת את עצמך שנייה אחרי.
תמשיכי תמשיכי.

השלב הבא זה לתפוס את עצמך באמצע. תוך כדי שאת פוגעת, קופצת לך המחשבה לראש: מה אני עושה?!
ובהתחלה, מהשוונג, את עוד ממשיכה. ואחר כך אוכלת את עצמך: למה לא הפסקתי? הרי כבר ראיתי, למה המשכתי?
כי ככה. כי ככה זה תהליך הלמידה. זה לא ישר פלט-קלט כמו תינוק שנולד, את יודעת, יונק מצד אחד והופ יוצא מצד שני... (-;

השלב הבא זה לתפוס את עצמך באמצע, ולהפסיק. לעשות אחורה פנה. להגיד לילד, "פוס, סליחה, לא התכוונתי, ברח לי. אני אנסה שוב:" - ואז את אומרת את הדבר הנכון, מנסחת מחדש, ברכות, בנעימות, בעדינות, בשקט, בטון אוהב, ולפעמים הדבר הנכון הוא להגיד, "לא התכוונתי להעביר ביקורת עכשיו בכלל. אני יודעת שעשית כמיטב יכולתך ובפעם הבאה יצליח לך יותר".

אחרי זה את מתחילה לתפוס את עצמך ממש על ההתחלה, כשרק מתחיל להיפלט לך או שניה לפני זה.
וכך זה ממשיך להתקדם עד שההרגל החדש מוטמע ואת ישר מתנהגת באישיות החדשה ואפילו לא חושבת על זה.

אבל התהליך לא לינארי: מדי פעם יש קפיצות מדהימות קדימה, כשממש מצליח לך פשוט לא לעשות את זה!
ומדי פעם יש נפילות אחורה שאת עושה באוטומט שלך ויכולה בכלל לא לקלוט מה עשית. אולי אחרי שבוע )-:
צריך להבין שהנפילות הן חלק מובנה מתהליך הלימוד.
זה לא שזהו, גמרנו, נכשלת.
אלא שככה זה התהליך. יש סדר בדברים. אפשר רק להשפיע על הקצב, בעזרת פוקוס וכל הטיפים שכתובים שם באתר. אבל הדרך תמיד אותה דרך, תמיד אותו מבנה.

אחד הדברים שהכי עוזרים, זה להרגיש תחושת הישג ולברך את עצמך המון על כל פעם שמצליח לך. להבליט את מה שמצליח חזק חזק. לצייר לעצמך חייכן. לרשום לעצמך את ההישג.
לא את הנפילות אלא את ההישגים. להתפעל מעצמך, להיות גאה בעצמך, לטפוח לעצמך על השכם.

כל הישג כזה הוא עוד מסמר בארון הקבורה של הנטייה שלנו להמעיט בערך עצמנו ולדבר מסרים שליליים אל עצמנו בתוך הראש.
שתדעי שמה שיוצא לך מהפה על הילדים יוצא כי זה נמצא שם תמיד מתחת לפני השטח ונוזף בך כל היום בתוך הראש שלך.
אם נחשוב, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אני רואה בזה עוד פירוש:
לעשות למען הילד - בסוף בתוך הלב יתנקו הקולות הביקורתיים השליליים וגם בך כבר לא ינזפו בתוך הראש.
ותתרגלי בהדרגה גם לראות כל דבר טוב שהילדים עשו ולברך על זה, ככה שהטוב יבלוט בבית יותר מהרע.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

כמה דברים.
קודם כל לגבי ארוחת בוקר. אני הנהגתי מנהג בבית שבבוקר כל אחד לוקח את הפרי שהוא אוהב.
פעם הייתי יושבת איתן אבל עכשו אין לי זמן אז או שאני מכינה שייק גדול וטעים (תראי לי ילד שלא אוהב שייק פירות??) וכולם שותים או שכל אחד לוקח לו פרי.
זה מסדר את עניין הרעבים על הבוקר...(בכלל לא טוב דרך אגב לאכול על הבוקר..הרבה פעמים זה סתם שיעמום- אבל זה כבר נושא אחר).

דבר שני - אני הגעתי למסקנה נחרצת שהדרך שבה אנחנו חיים מיפחות ומי יותר היא דרך לא טבעית.
אני לא מדברת על החינוך הביתי אלא על זה שאישה אחת לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים
בבת אחת ושיצאו מושלמים. זה פשוט בלתי אפשרי.
החינוך הביתי מעצים את זה כמובן כי במקום להתחיל לג'נגל מארבע אחר צהריים את מתחילה לג'נגל
מהרגע שאת פוקחת את העיניים וזה עוד בנוסף לג'ינגול בלילה כשהילדים קמים.
בקיצר, מה שאני רוצה להגיד זה שמאז שהבנתי שזה פשוט בלתי אפשרי להצליח ככה, משהו בי נרגע.
אין מצב כמעט שכולם יהיו מרוצים ואין מצב שכל הזמן יהיה מסודר פה ועוד ועוד...

ובכלל ככל שיש יותר ילדים ככה איכות הטיפול והיכולת להשקיע בכל אחד מהם יורד. זאת האמת ללא כחל ושרק...

[בוקר_טוב*]

סיימנו את פרשת ארוחת הבוקר
כל חלק כזה של היום הוא פרק שלם
כשאני עוברת אותו אני מרגישה מן אנחת רווחה של
עברנו את זה עכשיו השלב הבא
לפעמים יש חלקים כאלה לא מוצלחים כמו כשיוצאים בחופזה מהבית
ולא כולם אכלו בדיוק ואני יודעת שרעבים ועד שנחזור כבר שעות הבוקר המאוחרות

[בוקר_טוב*]

_מה דברים.
קודם כל לגבי ארוחת בוקר. אני הנהגתי מנהג בבית שבבוקר כל אחד לוקח את הפרי שהוא אוהב._
אוכלים כאן פירות בבוקר ארוחת הבוקר של אחרי שעה שעה וחצי שעתיים אולי יותר היא מה שנקרא
אולי במוסדות ארוחת עשר?
ככה הם אוכלים פירות
עכשיו עונת מעבר אז אין כל כך הרבה פירות בקיץ זה תענוג יש מלא סוגים

[בוקר_טוב*]

_בקיצר, מה שאני רוצה להגיד זה שמאז שהבנתי שזה פשוט בלתי אפשרי להצליח ככה, משהו בי נרגע.
אין מצב כמעט שכולם יהיו מרוצים ואין מצב שכל הזמן יהיה מסודר פה ועוד ועוד..._
אוקיי אז על זה חשבתי שזה משבש את מודל האמהות המושלמת שיש לנו בראש
יש את המאמר ההוא שאורנה כתבה על מותה של האמא המושלמת..
ואז בלתי נמנע שתגיע מחשבה
האם עשיתי נכון שהבאתי כל כך הרבה י לדים
או יותר מזה
יותר מילד אחד?
כי נראה לי שאפשר להיות אמא מושלמת אך ורק לילד אחד
או לפחות לילדים בפערים של 10 שנים לפחות בין אחד לשני

[לימור*]

_זה קטע כי מאז שנהיה פה קשה וצריך לפתח מיומנויות
ג'ינגול לא אנושיות מיומנויות הקשבה הכלה וכו'
הילד הגדול נראה לי מה זה קלי קלות אני חושבת שגם הוא פיתח אליי רכות מאז
"והכל בתואם מושלם"
פשוט מקסים ומחזק!

בכלל, נראה שההתמודדויות האלה מביאות אותך למדרגה יותר גבוהה.
לדעתי בשום עבודה לא ניתן לטפס כל-כך גבוה מבחינה אישית.
ועוד מילה בהקשר של החינוך ביתי - אני לא חושבת שיותר קל כשהם במסגרות
לדעתי במובנים מסוימים יותר קשה
מסגרת היא תעתוע, אשליה, הסתרה
ובבחינת 'רחוק מהעין רחוק מהלב'

כי יש גבול את יודעת כמה פעמים ביקשתי מהם סליחה זה כבר מגוחך
לדעתי לא כדאי לבקש סליחה מילדים (ברוב הסיטואציות)
נדמה לי שבקשת הסליחה משחררת אותנו ובעצם מעבירה אליהם מעמסה גדולה מידי ובלתי מובנת עבורם ריגשית-קיומית

[בוקר_טוב*]

מה נהיה? יותר מדי הרגלים חדשים בבת אחת. המממ. תבדקי את עצמך, אם לא גדול עלייך. גם חייכנים, גם ללמוד לאסוף איתם, גם לראות ילד שלם... לא יותר מדי?
יכול להיות שאת צודקת אני פשוט חוששת לפספס את כל העצות כאן ונראה לי שאם אתנפל על הכל בבת אחת לא יצא לי כלום
צריך לעשות סדר עדיפויות ודבר דבר

[בוקר_טוב*]

_אחרי זה את מתחילה לתפוס את עצמך ממש על ההתחלה, כשרק מתחיל להיפלט לך או שניה לפני זה.
וכך זה ממשיך להתקדם עד שההרגל החדש מוטמע ואת ישר מתנהגת באישיות החדשה ואפילו לא חושבת על זה._
כמו התהליך שעברתי עם בעלי במשך השנים את מתכוונת

[בוקר_טוב*]

אלא שככה זה התהליך. יש סדר בדברים. אפשר רק להשפיע על הקצב, בעזרת פוקוס וכל הטיפים שכתובים שם באתר. אבל הדרך תמיד אותה דרך, תמיד אותו מבנה.
איפה האתר הזה? אצלך בדפבית? אולי נשים כאן קישור?

[בוקר_טוב*]

_אחד הדברים שהכי עוזרים, זה להרגיש תחושת הישג ולברך את עצמך המון על כל פעם שמצליח לך. להבליט את מה שמצליח חזק חזק. לצייר לעצמך חייכן. לרשום לעצמך את ההישג.
לא את הנפילות אלא את ההישגים. להתפעל מעצמך, להיות גאה בעצמך, לטפוח לעצמך על השכם._

• אחד הדברים שהכי עוזרים, זה להרגיש תחושת הישג ולברך את עצמך המון על כל פעם שמצליח לך. להבליט את מה שמצליח חזק חזק. לצייר לעצמך חייכן. לרשום לעצמך את ההישג.

לא את הנפילות אלא את ההישגים. להתפעל מעצמך, להיות גאה בעצמך, לטפוח לעצמך על השכם*

ועל הדרך קיבלתי מרגיעון של
בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה