שלום לך
אני אתחיל מהעצה הכי פרקטית שיש לי למצבים כאלה,
והיא - לפני שאת (הוא הוא) מגיבים לעצור ולקחת נשימה ארוכה ועמוקה.
זה משהו שצריך להתרגל אליו וזה יכול לקחת קצת זמן.
לכאורה זה אקט טכני פשוט. למעשה, נשימה כזאת משפיעה מיידית על מצב ההוויה שלך - היא מעבירה אותך ממצב אוטומטי למצב נוכח:
מול התגובה של בעלך את "נזרקת" למצב אוטמטי, את "נזרקת" לחוויה מכאיבה שקיימת בתוכך, וזהו. את כבר לא מגיבה עניינית. את עסוקה כל כולך בהישרדות רגשית.
נשימה כזאת היא אקט פיזי שמשפיע על ההוויה שלך והיא יכולה להוציא אותך מאוד מהר מתוך החוויה.
זה כמו כפתור חירום יעיל שמוביל אותך מהגוף אל הנפש. את לוחצת על הכפתור בגוף, והנפש מגיבה.
זה ברמה המיידית, כמו עזרה ראשונה בזמן אמת.
וזה כלי יעיל לחיים בכלל באינטראקציות עם בני אדם.
תראי אם זה יכול להיות שימושי לך.
.
.
ברובד העמוק יותר,
נראה לי שמה שיוכל לעזור לכם זו עבודה משותפת-אבל-מפוצלת.
כלומר עבודה שבה לא תעבדו על
הזוגיות, אלא כל אחד יעבוד על
עצמו.
נדמה לי (ותבדקי אם זה נכון לכם) שמה שקרה לכם הוא שנפלתם לבור שבו כל אחד מכם עושה עבודה על עצמו אבל מצפה בסתר ליבו (או לא בסתר) שהאחר הוא זה שיעשה את השינוי המשמעותי.
וזה הרי מלכוד: לצפות שהישועה תבוא מבחוץ. במיוחד אם שני הצדדים מצפים לכך.
זה משהו אוטומטי ואנושי שקורה לכולנו כאשר עולה בנו קושי ונמצא לפנינו אדם נוסף. יש ציפיייה, מודעת או לא מודעת, שהאחר יעשה את השינוי.
בייחוד אם מדובר בשינוי עמוק ובסיסי שמנגנוני ההגנה מתנגדים לו ומערימים עליו קשיים. במצב כזה מנגנון הציפייה הזה מתעצם עוד יותר.
נראה לי שמה שיכול לעזור זה אם כל אחד מכם יקח על עצמו את השינוי של עצמו, כאילו, רק כאילו, האחר אינו קיים והוא לא פונקציה במשוואה של השינוי.
מה דעתך?
(-:) אבל כאן אנחנו הופכים לדעתי ממש לאינפנטילים, בקושי רב מצליחים לראות את הזולת ואולי גם כל אחד את עצמו.