לנוע לנוע

הפלוני מלמעלה זאת אני - אם ילדה

אם ילדה, אותי אישית לא צריך לשכנע. אני מאוהבת לגמרי.
וזה בא אחרי שביום שלישי פגשתי חברה חובבת מסיבות טראנס ודנו בנושא מבלי שידעתי מה הולך לבוא לי.
וירדתי עליה ממש חזק ועכשיו אני תוהה מאיזה צד אני אמורה להתחיל לאכול את הכובע אחרי שכל כך נהניתי.
רק מחכה שמישהו יזמין אותי שוב

בעודי כותבת בדף של חני הבנתי משהו.
כתבתי שם שאני מכורה לדיוק ושזו בעיה בפני עצמה.
ובו ברגע הבנתי מה נותן לי הריקוד. הוא נותן לי מרחב לא מדויק.
בהיותי רקדנית חובבת בלבד (מעולם לא למדתי לרקוד באמת) לא מתאפשר לי דיוק בריקוד.
אני לא יכולה ללהטט בתנועה כמו שאני יכולה בדברים אחרים.

וזה מופלא ביותר. שיש לי אהבה עצומה למשהו גדול שלא מתאפשר לי בו דיוק לא משנה מה.
אולי בגלל זה אני נושמת שם כל כך טוב. אין אפשרות לדיוק, ולכן אין תביעה לדיוק ולכן פשוט... אין דיוק ואין שום תחושה בקשר לזה.

מילים הן דיגיטליות, מסוימות, סופיות. אפילו אם יש אוצר מילים אדיר, הוא תמיד סופי. אז צריך לבחור, ויש רצון לבחור "נכון", הכי קרוב למה שבאמת רוצים לומר. הכי מדויק.
תנועה היא אנלוגית. לא מסתיימת, לא סופית, תמיד יש בין לבין, עוד מרחבים ומימדים, עוד רווחים.

@}

אח, נוודית...
כמה נכון. תודה על זה.
ונשיקה אוהבת באמצע המצח שלך.

מעניין מה שאת אומרת על הריקוד והדיוק.
אני אוהבת גם את ריקודי השורות וריקודי הולס, סלסה, רומבה, צ'ה צ'ה, פולקה וכו', שהם מאוד מדוייקים לדעתי. וכמובן את הריקודים החופשיים המתפרעים.
אצלי זה פשוט קשור לזה שאני אוהבת תנועה. הגוף שלי זקוק לתנועה, לריקוד. זה גורם לי שמחה בדיוק כמו רכיבה באופניים. אני מרגישה חיה וחופשייה דרך החלל.

אני מרגישה חיה וחופשייה דרך החלל.
מזדהה
מדייקת לעצמי - אני מרגישה חיה וחופשייה דרך היכולת שלי למלא את החלל.

ניאופוביה

פוסט די מעניין על הפחד מפני החדש, שמלווה את האנושות מאז ומעולם, לצד הרצון ללמוד, לחדש ולהמציא.
הפוסט מסתיים בציטוט מדאגלס אדאמס האחד והיחיד, שמנסח, בבהירות כדרכו, את תובנותיו:

כל מה שקיים בעולם כשאתה נולד הוא פשוט נורמלי.
כל מה שנוצר או הומצא בין לידתך לבין יום ההולדת השלושים שלך הוא חדשני, מרגש ויצירתי ביותר. אם קצת מזל תוכל לעשות מזה קריירה.
כל מה שהומצא אחרי יום ההולדת השלושים שלך הוא נגד סדר הדברים הטבעי, תחילת הסוף של התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה. כל זאת, עד שיחלפו כעשר שנים להמצאה, בהן, בהדרגה, היא נהיית בסדר, בעצם.

מדייקת לעצמי - אני מרגישה חיה וחופשייה דרך היכולת שלי למלא את החלל
המממ. גם אני צריכה אולי לדייק את ה"דרך החלל" הזה, אבל לא יודעת איך להגיד את זה אחרת. אצלי זה לא "למלא" אלא "לעבור דרך". כמו באופנוע, שחוצה דרך האוויר (כן, בעצם, האופנוע שייך לאותה רשימה של האופניים והריקוד).

מעניין, בשמת...

(-: כן, יש משהו בהשוואת תובנות שמעלה את התובנה לרמה יותר גבוהה. אני מרגישה שאני יוצאת נשכרת מלראות שאצל כל אחת דבר דומה מאוד יכול לבוא עם הקשר או גוון מאוד שונה. זה מעשיר ומחדד גם את החוויה שלי. אני יכולה כאילו להרגיש אותה יותר, להיות יותר בנוכחות בפעם הבאה, במקום סתם לעשות את זה.

אני יכולה כאילו להרגיש אותה יותר, להיות יותר בנוכחות בפעם הבאה, במקום סתם לעשות את זה.
איזה עונג.

זמן לרקוד.
אני מתחילה לפרום את עצמי מישראל. יותר קשה הפעם. השהות היתה יותר קשה וכמוה גם העזיבה.
הרבה חיכוך, הרבה מתחים, אבל גם המון אהבה ורוך והתחדשות.
וזה מה שאני הולכת לרקוד כשכולם ישבו כבר לאכול.
אני אוהבת את הקול המעושן של סטיוארט, ואני רואה בעיניי רוחי תנועה אטית מאוד, מחושבת, קצת עצובה, אבל גם משחררת.
כי בסופו של יום, הכל בטוב, והגיעה העת. באמת.

אני מרגישה שבאנגליה תתחדש עלי תנועה אחרת. ריצה, אולי? משהו בחוץ, כן. משהו שמחבר אותי בחזרה לנשימה שלי. עוד נראה...
כבר המון זמן לא רצתי והנה עולה החשק שוב.
זה גם דוחף אותי לתת את הדעת על רצפת האגן שלי. ברכה גדולה.

אוי, איזה ילדים יש לי...

רקדתי לי, ורוד סטיוארט אחד הוביל לשני וזה מה שיצא לי. ממילא הלב שלי במצב סמרטוט, אז הולס rfSN]הזה lJ7cuw[/po] התאים בדיוק.
ואז המרכזי סיים לאכול ובא לבדוק מה אני עושה והחליט לנסות את כוחו בולס איתי.
הילדים שלי רגילים לרקוד על ביט מאוד גבוה והוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו בהתחלה. הוא צחק במבוכה, מתוק כזה, אבל נתתי לו יד ובסוף זה הסתדר לו.
כעבור איזה עשרים שניות הופיע עוד ראש בסלון והצטרף לריקוד, גם הוא במבוכה, כי מה עושים עם הקצב הזה...
ואחרונה הופיעה הגברת כמעט בסוף השיר, נתנה לי שתי ידיים וניסתה להבין מה עושים עם הרגליים.
איזה רגע קסום, וואו. ארבעתנו רוקדים ולס, על השיר הדביק ביותר בעולם, אבל הכי מתאים למשפחה שלנו.
כולי שלולית.

ואז נגמר. והמרכזי אמר - אמא, אפשר עכשיו שתשימי משהו נורמלי?
כן, מתוק, אפשר. רוצה מייקל ג'קסון, נכון?
כן, כן, מייקל ג'קסון.
בסדר, אהוב, אבל זה לא נורמלי בכלל. רק אם נולדת בשנות השמונים...

אוי איזה שיר ממיס

כמה שמעתי אותו בזמנו (-: ואיך הוא עדיין מתקשר לי לאותו אחד (-:

איך היו נראים חייך אם היית מתחתנת עם מישהו אחר?
פרוייקט צילום מעניין של צלמת צ'כית.

חיי אישה
סרטון אנימציה מקסים מקסים

חוזרת לאט לבאופן. אהלן.
תודה, נוודית. איזה יופי מה שהבאת לכאן.
אהבתי מאוד.

וזה גלגל בי מחשבה שבביתי החדש אין מספיק חלל פנוי לריקוד וזו פשוט תקלה. את הכי חשוב לא תכננתי.
הא! אומרים שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.
ומה אם לא מתכנן? אלוהים נהיה רציני?
יש מצב.
המטבח שלי הוא רחבת הריקודים המושלמת ביותר שנבנתה בבית כלשהו.
הרצפה מושלמת לרגליים יחפות. עם כל הענטוזים שבעולם אני לא עפה או מחליקה.
הגודל מושלם לכל הסיבובים ומתיחות הידיים שלי והנפות הרגליים.
התנור הגבוה משמש מראה לעת מצוא כשבא לי קהל ואין איש בבית.
הקירבה למערכת מושלמת גם היא.

אז אני רוקדת ורוקדת ורוקדת ורוקדת בלי די.

ומה מתנגן אצלי בימים האחרונים (רגע לפני שנהייתי כבדה נורא היום)?
אנ-ווג (עזבו את המילים, כן? זה רק הקצב שקובע). מי זוכרת אותן? אחת הלהקות השחורות של שנות התשעים, עם הקצב הכי טוב בעולם.

האיש שאיתי החליט לבדוק אם אחרי כל השנים האלה זה עדיין מקפיץ אותי ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ואז הוא עשה לי בוחן פתע ושאל מי אלה.
ניסיתי את כל הלהקות השחורות שזכרתי מהמאה הקודמת ולא פגעתי.
אז הוא חייך חיוך יודע כל (כאילו שהוא זכר את זה רגע לפני שהוא ראה, אעלק) והביא אותה. ומאז... לא מפסיקה.
הצבעי אצלנו בבית בטח כבר לא יכול יותר לשמוע אותן. וכשהוא נכנס לאחד החדרים אני מגבירה ורוקדת ומקווה שלא יצא לי באמצע.
הוא עצמו יליד קולומביה וחובב סלסה. יש מצב שלסיום יחסינו אזמין אותו לאיזה סיבוב

סלסה, אפילו אני מסוגלת לרקוד בזוג. טוב, לפעמים, כשנחה עלי הרוח.

וחוץ מזה, צעדים ראשונים בעוד תנועה.
שלשום יצאתי לרוץ. מצאתי מסלול נעים של רבע שעה. היה כיף. ולמרות זאת, לא שחזרתי את זה אתמול או היום.
יש בי כרגע כבדות רבה ובשביל לרוץ אני צריכה קלילות.

ועוד משלשום - פיניתי חלק מהברדק ותרגלתי יוגה.
לא יכולה בתוך בלגן ולכלוך ויש לי מהם מנה הגונה כי השיפוץ שלנו לא הסתיים.
זה מזכיר לי להיות רכה עם עצמי. אני חיה בתנאים שמאוד לא טובים לי.

היוגה היתה אדירה. מרגיעה מאוד.
אולי אתגלגל שוב לסלון ואתן לזה צ'אנס נוסף? זה ממש מתאים במצב רוחי.
אני הפוכה. והתנוחות ההפוכות של היוגה הולמות אותי.

אגב יוגה, עשיתי לי תרגיל קטן בהתגברות על פחדים, שזו תמה שמלווה אותי בחודש האחרון, בעודי משילה עור אחד ומגדלת אחר, בכל מיני מובנים.
יש שתי תנוחות שתמיד גוררות ממני פחד כשאני חוזרת לתרגל אחרי הרבה זמן.
ראשונה - חצי גלגל
יש לי איזו פיקסציה, בגלל התנסות בעייתית לפני המון שנים, שהיא תובענית במיוחד ואני צריכה בשבילה איזו התארגנות מיוחדת.
היא מעוררת בי פחד ממתיחה של דברים או כאב או משהו. אני תמיד גונחת בתוכה גניחה גדולה כזו כשאני עולה.
אז הפעם אמרתי שמספיק עם הפחד. פשוט דחפתי את הרצפה ועליתי. גנחתי טוב טוב, כי לא על הכל אפשר לוותר מייד, אבל עליתי. והיה נפלא.

שנייה - עמידת ראש.
שוב, בגלל פחדיי עבר ומדריך לא חכם, פיקסציה. שאם לא תרגלתי הרבה זמן אני צריכה לעלות פעם ראשונה ליד קיר, שמא אפול.
שנים אני מתרגלת את התנוחה הזו בלא פחד, ובכל זאת.
החלטתי שדי ועליתי בלי קיר. לאט לאט, ברגישות וסבלנות, כן פחדתי, אבל עליתי.

ועכשיו אני מקטלגת את החוויות האלה להמשך. מה שאני לוקחת בשלב ראשון זה את האומץ (תודה לצפריר!), אחר כך את ההחלטה, ובסוף את הביצוע בלי לחשוב יותר מדי במילים.
בהתחברות לחוויה הגופנית עצמה, וביכולת לראות שבגוף אין פחד. הגוף יודע את גבולותיו ולא נרתע. אז אפשר.

יופי לי. עשיתי יוגה.
וסיימתי עם תובנה.
יש לי עצב בגב.
כשעצוב לי, הגב התחתון שלי מתכווץ כולו.

יוגה זה נפלא, תתחדשי!
אצלי התובנה קשורה לעמידת ידיים. אף פעם לא ידעתי לעשות עמידת ידיים, בשיעורי ספורט התחמקתי ממנה כמו מוכת שחין מכיכר השוק. ואז הגיע השיעור ביוגה, וזה מה שכולם עשו. אז עשיתי כמה תנועות עם רגליים באוויר, כדי להדגים למורה ובכלל, קבל עם ועדה, שהנה אני מנסה אבל זה לא הולך. אז הוא הסתכל עלי ואמר - "זה לא שהיא לא יכולה, זה רק בראש. אם היא תאמין היא תצליח". אז מה שנדרש הוא שמישהו יעזור לי פעם או פעמיים לעבור את המסלול "ידנית", כלומר ישלים לי את התנופה, אבל ברגע שהראש קלט שזה אכן אפשרי - תחושת החשש הייתה כלא הייתה. מאז, "עמידת ידיים" זה קוד שלי עם עצמי, לאיך משהו אפשרי רק אחרי שקיבלתי אותו בראש...
עם זאת, לעמידת ראש ללא קיר טרם הגעתי. בינתיים מתנדנדת כמו מפרש רטוב ברוח כשאין לי תמיכה....

המטבח שלי הוא רחבת הריקודים המושלמת ביותר שנבנתה בבית כלשהו.
כמה סימבולי ומתאים שאת תרקדי במטבח

<בוקר טוב>

<בוקר טוב>
ותרגישי טוב יותר!

אז מה שנדרש הוא שמישהו יעזור לי פעם או פעמיים לעבור את המסלול "ידנית"
מעניין, צעד, כי זה בדיוק מה שתקע אותי עם החצי גלגל. לפני שנים רבות, כשרק נתקלתי בתנוחה הזו, עברתי חוויה דומה לשלך.
המורה פשוט תקעה בי שתי אצבעות ונתנה מן קווץ' קטן כזה כדי להנחות אותי בכיוון של התנועה ומייד התרוממתי לגמרי בכוחות עצמי. ובמקום לשמוח בהנחייה העדינה והרגישה הזו נתקע לי שזו תנוחה שאני צריכה עזרה איתה.

לעמידת ראש ללא קיר טרם הגעתי.
עמידת ראש זה הכי "הכל בראש"...

תבדקי מהו הפחד שתוקע אותך. אולי אפשר לדבר איתו קצת.

כמה סימבולי ומתאים שאת תרקדי במטבח
אוי, לגמרי! (ובוקר טוב גם לך).
אני גם רוקדת סביב הכנת האוכל בעיקר.
אז יש לי ריקוד בוקר כשכולם מתיישבים על השייקים שלהם ואני תכף, ויש לי הפסקה מקיצוץ סלט בערב.
וככה יוצא שאני רוקדת לפחות פעמיים ביום, וזה גם מכניס הרבה שמחה לתוך האוכל עצמו.

מצ'רה יקרה, כמה טוב לראות אותך.
ותודה...
אני בטוב. עבר לי.
ועכשיו הגעתי ליום ארוך של עבודה בספרייה והיא עוד היתה סגורה. ואני לא התמתחתי הבוקר.
אז הלכתי לכיכר שבה כולם ממתינים ותפסתי לי פינה.
לא הצלחתי להתגבר על המבוכה, וגם החולצה שלי קצת קצרה מדי לשעשועים כאלה. היה לי ברור שהיא תעלה והבטן שלי תיחשף.
אבל ממש התחשק לי להתמתח לפני שעות הישיבה הארוכות.
מה עשיתי? סובבתי את הגב לכולם. כמו ילדה קטנה, שחושבת שאם היא מכסה את העיניים ולא רואה אז גם לא רואים אותה.
והתמתחתי לי בנחת ובעונג. וכשסיימתי ספרתי בלב עד עשר כדי שמי שנעץ בי מבטים (אם היו כאלה) יוכל לגלוש בעיניו למקום אחר, ורק אז הסתובבתי.
אח, זה היה במקום.

וברכבת בדרך מהאסוקס לברייטון תרגלתי את רצפת האגן הזנוחה שלי, ועכשיו אני מרגישה ממש ממש טוב.
הגב התחתון עוד בעצבות שלו, אני מרגישה, אבל אין לי כוח להתעסק בזה עכשיו. אפתור את זה בזמן אחר או שפשוט אניח לזה.

את מזכירה לי את הסבתא שראיתי מתרגלת יוגה במעבר בין הקרונות ברכבת. "תפסתי אותה" באמצע החצי הרפייה (אוטאנאסאנה) והיא נראתה לגמרי שקועה בעניין...

מה הפחד? שאני אפול ואקבל מכה מאוד לא נעימה בגב. ואז הפחד מכאב נוסף ימנע ממני מלחזור אליה בכלל. בינתיים הפחד הזה מוציא לי לשון ארוכה ומתבצר מאחורי הטיעון של המורה שלי - ששרירי הגב שלי צריכים עוד קצת זמן. אבל זה בסדר, לתרגול שאני עושה פעם בחודש זה לא כזה משנה...

מה הפחד? שאני אפול ואקבל מכה מאוד לא נעימה בגב
אני יודעת שזה לא מועיל אבל אומר לך בכל זאת - נפלתי כמה פעמים. הגוף מושך קדימה באינסטינקט. וגם הנפילה - מתוך פחד.

ששרירי הגב שלי צריכים עוד קצת זמן
מבינה את זה. ויחד עם זאת, זו הזדמנות לחזק את שרירי הידיים דווקא. כי בתכלס כל המבנה הזה יכול להחזיק על המשולש של הזרועות והראש אם יש לך שיווי משקל בסיסי.
כשאני חוזרת לתרגל אחרי תקופה אני תמיד מרגישה את חולשת הגב. אבל אז הזרועות מתגייסות להציל אותי כי זה הכל נטוע ברצפה, ועם שיווי משקל זה מחזיק היטב גם בלי הגב. אבל צודק המורה, זה לא בדיוק אידיאלי. זה עוקף את איך שהמערך אמור להחזיק.

לתרגול שאני עושה פעם בחודש זה לא כזה משנה...

נכון.
לי יש עניין אישי עם פחדים. אני מתרגזת נורא כשהם מנסים לנהל אותי ואז עושה להם דווקא (כלומר, ברגע שהם נהיים לי גלויים)

אני מתרגזת נורא כשהם מנסים לנהל אותי ואז עושה להם דווקא
את יודעת שגם אז הם מנהלים אותך, רק בהפוכה, נכון?

מסובך כזה...

את יודעת שגם אז הם מנהלים אותך, רק בהפוכה, נכון?

שקוף. רק שאז לפחות אני נלחמת.
את יודעת, מדי פעם צריך לשים סטופ לכל הרכות הזו. זה נהיה ממש מגעיל אחרי כמה זמן

כן, נשי כזה

המורה מחמשת המקצבים חילקה פלאיירים. היא מנחה סוף שבוע שנקרא Wild Prayer בלונדון בתחילת השבוע הבא.
התוכנית נראית פשוט... להזיל ריר. באמת.

לקחתי אחד. להזיל עליו ריר. וישבתי איתו בארוחת הבוקר ומלמלתי לעצמי - אוח, איך היה בא לי.
האיש - אז לכי.
אני - ברצינות?
הוא - כן. לכי.

אני חושבת שהמבט שלו על החלק שריקוד תופס בחיים שלי השתנה. הוא רואה אותי בבית והוא רואה איך אני חוזרת בימי רביעי. ואני חושבת שיש שם איזו הבנה שהדבר הזה נהיה לי נחוץ מאוד. מחובר למיניות המתחדשת שלי.

חיפשתי להערים כמה קשיים. כי הרי לא יכול להיות שכל הטוב הזה פשוט ינחת בחייקי כך בלא מאמץ, נכון?
<שאף אחת לא תעיז לענות על השאלה הזו

>
ואז אחותי, שגרה בלונדון, אמרה שבטח שאני יכולה לישון אצלם.
אוף, מה כבר ביקשתי? איזה קושי קטן להיתקל בו?

בקיצור, אני נוסעת. אני נוסעת אני נוסעת אני נוסעת.
תפילה פראית, תפילה פרועה, תפילה בר. לא ממש משנה לי.
סוף שבוע של חקירת התנועה והגוף. כך, בין השאר, זה מתואר בפלאייר. תראו כמה חשק זה עושה -
Wild Prayer – a call from the heart, through the body and mind to our wild spirit and the source of our connection to an all encompassing sense of mystery and life force

כבר רוטט לי בכל הגוף...

<ותודה לילדיי, שבגרו, ושאפשר כבר. אפשר.>

היום שמעתי ברצף איזה ארבע או חמש פעמים את הללויה
ומצאתי שזה שיר בלתי רקיד. בלתי יזיז.
כל מה שאפשר לעשות איתו זה לעצום עיניים ולהטלטל בתנועה רפטטיבית.
הרגשתי שבעודי שומעת את זה שוב ושוב אני חוקרת שם משהו, מושפעת מהפלאייר של הסדנה.

ואז חשבתי על התנועה של תפילה, או מדיטציה, או הרהור עמוק.
שהיא זזה בפועל מעט מאוד, ורק חלקי גוף משתתפים בה ולא כולו, אבל הנביעה שלה מאוד עמוקה ומבחינת התדר שלה בתוך הגוף היא לפעמים מניעה יותר מכל ריקוד סוער.
הרגשתי שדמעות עולות בי ואז נעצרות, ומשהו באנרגיה שלהן פשוט מתפשט בגוף ומסמם אותי.
קצת קשה להסביר. אפילו לעצמי.

דווקא הסברת נהדר. מקום מאד מיוחד ועמוק. (ושיר נהדר).

אני חושבת שגם בתפילה יש מגוון תנועה מאד רחב, זה תרבותי, ואולי גם אישי.
ראיתי ריקודים סוערים בתפילת יום ראשון בכנסיה של שחורים בדרום אפריקה (ולא יאומן, אפילו רקדתי

). מבחינתם זה היה לגמרי חלק מהתפילה.
וגם - al5ZuZ6]הריקוד הסופי b0I[/po], ריקוד תפילה, שונה לגמרי.

ולא יאומן, אפילו רקדתי
הכי יאומן.

וכן, את צודקת לגמרי. אני חושבת שמול ההערה שלך נחשפה במלוא קומתה וערוותה המערביות המתפרצת שלי

הרי גם אני עצמי ראיתי, אפילו בישראל בכנסיות, סערת תנועה מרהיבה בתפילות. אבל קונספטואלית זה תקוע לי בראש בצורה מסוימת.

איזה סרטון מהמם. הוא הוביל אותי להמון רצפים אסוציאטיביים כיפיים.

אנגליה.
שלכת בחוץ.
תמיד עושה גם קצת שלכת בלב.
קמצוץ עצבות אבל גם מבט מחודש על עירום, על כל רבדיו.

הנה שלכת של עמיר בניון, מימים אחרים שלו שאהבתי מאוד.
במקום לרקוד נזכרתי בכל הפעמים שבהן רקדתי וזה הספיק כמו לרקוד.

מתגעגעת לשלכת.
(השלכת האחרונה שלי הייתה באפריל 2010, בניו-זילנד. שלכת משובחת)
@}

מתגעגעת לשלכת
בואי.

טוב, עוד שיר געגוע לשלכת.

ובינתיים, במקום אחר בעולם, מקום שלא ידע סתיו מימיו -
בריכה. מוסיקה. רוקדת. וגשם סוחף.

רוקדת
איזה עונג...

כשתבואי לאנגליה נלך ביחד לחמשת המקצבים.
ונקווה שיהיה לנו ערב שונה מזה שהיה לי היום

עברתי חוויה משונה מאוד בריקודים.
הגעתי הפוכה לגמרי. התלבטתי בכלל אם ללכת ואמרתי לעצמי את השטות הכי מוכרת - לכי, זה יעשה לך טוב.
כל השירים דקרו אותי. כל ההנחייה "עבדה" נגדי, אבל גם היתה מראה חזקה מאוד. אלא שלא היה לי מקום להכיל שום מראה.

אני רציתי לזוז מהמצב שלי והמורה החליטה לבנות את המחצית הראשונה של הערב על הישארות עם מה שהבאנו מהבית. אוף.
בסוף השתחררתי קצת ואז היא שינתה מאה שמונים מעלות והנחתה לחקור תזוזה ממה שהבאנו מהבית. אוף אוף אוף.

שקלתי להתעלם ממה שהמורה הביאה מהבית ולהיות בשלי אבל לא ידעתי מהו. לא ידעתי מה אני רוצה.

ואז התייאשתי והחלטתי לחתוך מוקדם. התיישבתי קצת בצד. נמרחתי אחורה, הראש מפוצץ במחשבות.
כשהתרוממתי עמד לידי בחור מתוק מאוד שאני אוהבת לרקוד איתו מדי פעם. הוא רקדן של ממש ולפעמים מקצוענות חזקה כזו מולי זה נעים. מוציא ממני איזה מיטב.
אבל היום לא רקדתי איתו כי הבנתי שהוא במצב רוח של להוביל את התנועה המשותפת (וגם לגעת) ושניהם לא התאימו לי.
בקיצור, הוא גמע ממש לאט את המרחק בינינו והסתכל עלי טוב טוב. גם לראות אותי וגם לראות איך אני מגיבה להתקרבות שלו.
חייכתי אליו ואז הוא פשוט התכופף אלי, חיבק אותי ונישק אותי. ומה שאני הרגשתי זה מסר כזה מהסוג - הי, הכל בסדר. והלך.

וזה היה בול במקום. הדבר הכי אנושי שאפשר היה לעשות כשרואים שמישהו במצוקה.
ותכף ומייד הכל היה בסדר.
בכל זאת הלכתי הביתה והתחלתי לחשוב על המראות האלה של המורה ועל הרצונות שלי. לזוז מ... להישאר ב... להתנדנד בין השניים. לייחס לעולם תנועה נגדי ולהתרגז כשהוא לא מסתדר סביב הרצונות שלי.
נו, באמת...

אני נושפת את הדבר הזה החוצה ומחזירה את עצמי לגודל שלי, המוכר. בתקופה האחרונה שכחתי איך הוא נראה מרוב טלטלות וערבובים.

אלא שלא היה לי מקום להכיל שום מראה.
השתקפויות

שיר יפהפה מוקדש בחיבה ל סקוטלנד

עצמאית או מאוחדת, כפי שיבחרו.
תמיד ירוקה ושופעת מים, מסתורין וג'ינג'ים.

נוודית אהובה, מציצה אלי מכל מיני מקומות.
את אחת המראות שתמיד יש לי מקום להכיל.
תודה על הבוקר הזה.

בואי נרקוד @}

אהבה

אכן, אהבה

ומה, באמת אלך עכשיו להתנהל בתוך שגרת הבוקר?
המ...
השגרה הזו כוללת מוסיקה וריקוד. וגם הרבה כרסומי פירות תוך כדי החיתוך.
אז יש מצב.

חיתוך פירות זה לגמרי מעשה-אהבה

חיתוך פירות זה לגמרי מעשה-אהבה
שלא לדבר על אכילתם בידיים או האכלתם בידיים.
סליחה, אני במצב רוח כזה [-:

וגם כזה 9-:

עולה חשד שאני מפתחת הפרעת אישיות דו קוטבית...
אבל אולי ככה זה בתקופות מטלטלות.

טוב שאנחנו בדף על תנועה

ברור!
לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב את זה בשום דף אחר

זה אותו תרגיל של החיוניות. הכל זה חיוניות אז אפשר לכתוב הכל.
הכל זה תנועה אז אפשר לכתוב הכל.
אני אוהבת אפשר. ואוהבת מותר.

עוד שבוע לסדנה.
אני מרגישה צורך עז להתכונן. לא בא לי ללכת ככה כמו שאני.
כי אני... עייפה מאוד. וכבדה מאוד. אוכלת לא משהו בכלל כבר שבוע (תקוע בין שני ימי הולדת וענייני חג שכבר דופקים על הדלת. מי הזמין אותם בכלל?).
הפנים שלי במצב על הפנים (סטרס, אוכל רע וקרם שיער שלא האמנתי שאני אלרגית אליו וחזרתי להשתמש בו כי נשאר לי הרבה. שמישהו ייתן לי איזו כאפה בריאה).
עוד לא תלינו שום מראה בבית. אני צריכה להפעיל את המצלמה של המחשב כדי לראות את עצמי וזה לא משובב נפש.
בכל אופן, לא את הנפש שלי.

אני
לא
במיטבי

האם אני צריכה לבוא לסדנה הזו במיטבי?
זו התחושה שלי. שכן.
כי מעולם לא הייתי. וזה מרגש. ואני רוצה להרגיש ספוגית כזו ושהכל יהיה רחב ופתוח ומכניס.

אני זקוקה לחיוניות רבה ואני הולכת להשיג לי אחת השבוע.
ובתור התחלה אני אשב לי פה ואנשום ואמזמז את החותמים הנעימים שלי. זה תמיד עושה לי טוב.

H]דבש 6mp hRG8[/po]

@} שנה טובה @}

אוי, נוודית, מותר להגיד את האמת, נכון?
עשה לי עצוב השיר. וישבתי ובכיתי לי קצת.
אולי בעצם אני צריכה להגיד תודה.
טוב לבכות.

התבלבלתי והסדנה זה עוד שבועיים. תודה לאל.
נראה שהשבוע חיוניות זה לא בדיוק המאפיין המרכזי.
אחרי יומיים שהיא דפקה לי בדלת המחלה קפצה עלי.
מה שנקרא the works
צמרמורת, בחילה, נזלת, כאב ראש ושנת לילה שפשוט התאדתה כאילו לא היה לילה בכלל.

קמתי בבוקר מרוגזת. אצלי נהיים חולים רק ברשות ואני לא נתתי רשות. אני נתתי רשות לחיוניות. מה, לא כתבתי את זה ממש פה אתמול בערב?
אז עשיתי מקלחת נהדרת ואחר כך הלכתי להתמתח אפילו שהיה מאוחר, והפלא ופלא - לא רק שלא הרגשתי יותר טוב, הרגשתי יותר רע.
צריכה לתת שם רשות ולאפשר את מה שבא.כל השאר זה מלחמה שהווה. לעולם טעות.

זה לא הצד החזק שלי, לאפשר, מול מחלות (בלשון המעטה) וזה שבוע מאוד לא מתאים. כל בעלי המקצוע חוזרים אלי הביתה (בטח רק בגלל זה נהייתי חולה...) והוסת שלי בדרך ויש עוד רשימה של דברים שכולם דופקים ביחד על הדלת, ותכף תכף, כמו המחלה, הם נכנסים בלי רשות.

אויש, נו. לנשום עמוק.

תני רשות לכאוס. הכנעי לאנטרופיה בלב שלם. אל תשאירי אף חבל ביד. ארוך או קצר.
טוב לבכות.
אהבה.

וכמובן - תהיי בריאה וחיונית מהר @}

תני רשות לכאוס
בדיוק חשבתי על חמשת המקצבים (כאוס הוא המקצב השלישי) ועל האהבה הגדולה שלי אליו.
אני תמיד מחכה לו שיגיע, אבל רק כשזה שמור ומוגן ונגמר אחרי עשרים דקות

אני מחליפה את האיחול המתוק שלך "מהר" ב"בזמנך".
מרשה לי, נכון?
כי במהר אני אלופה כבר. עכשיו נשאר ללמוד לתת לדברים לנוע לנוע בקצב שלהם.

נשיקות מאוד

יש בך כל כך הרבה מרקמים וצורות ומבנים, שהכאוס פשוט לא יכול להשאר כאוטי לתמיד. הוא כבר יתארגן למשהו.
מה שנחמד זה באמת לתת לו לזוז ולהתעצב לבד <אוי, כפל משמעות>. לא לעצב ולסדר אותו. וכמובן בזמנך.
"מהר" מבחינתי, זה לפני שנהיה לך יותר מידי. לא נמדד בשום שעון או מדד חיצוני אחר.

אהבתי את זה. אני... קליידוסקופ!
לי נהיה יותר מדי רק מלחשוב על מחלה. בגלל זה סגרתי את הדלת לפני יומיים ונתתי לה לדפוק ולדפוק ועשיתי כאילו אני לא בבית

אבל כן, מבינה מה את אומרת.
פשוט כרגע יושבת כאן מכווצת לגמרי ונוקשת בשיניים.
מזלי שיש לי עבודה כזו מגניבה שגם במחלה אני נהנית לעשות אותה...
(כלומר, חלקים ממנה. אלו שמחוברים לאנשים. שיווק וכאלה - פחות, אז מוותרת על זה עכשיו)

וואי, כמה אני אוהבת קליידוסקופים!
שתית כבר תה?

< הי, מותר לי לתת עצות סבתא

>

תה???
אפילו לא קרוב.
לא הכנסתי כלום לפה מהבוקר.
אפילו את הליקוק הקבוע של פיית הויטמיקס מהמזיגה האחרונה לא יכולתי.

יכולה לתת עצות סבתא ברצון אבל אולי רצוי שיהיה להן איזשהו קשר אלי

<מה לי ולתה, חוץ מזה שאני באנגליה?>

יוצאת קצת החוצה עם הגברת. האוויר והשמש הנהדרת נחוצים כאן.

תשמעי, אולי תה סטארטאפ כשהשיניים נוקשות?
אוויר ושמש זה בטח מצוין.

מנוחה

תודה

חזרתי הביתה יותר טוב, ויחד איתי חזרה הצמרמורת.
שתיתי שייק ירוק מאוד ודליל מאוד וזה היה נעים.
ועכשיו - למיטה. כן, הגיע האיש והגיע זמן מנוחה.

כמה תסכל אותי חוסר האונים שחשתי לאחרונה כשחליתי: אני רוצה לעשות דברים ולא מסוגלת.
אבל לשמחתי זה עבר מהר.

תהיי בריאה!

אני בריאה, תודה רבה על התמיכה.

ויש לי מחשבה על התנועה של הכאב מהבוקר הזה.
בבוקר טרקתי את הדלת של המדיח על האצבע שלי.
באינסטינקט התחלתי לקפוץ ולנער את היד. חשבתי לעצמי שזו בטח תנועה שאמורה להזיז דברים למקום הכואב, שיטפלו שם.
אחרי שהתנועה המשונה הזו נרגעה, המשכתי לשים לב לכאב, ובעצם - לאופן הגלי שבו הוא מתפוגג.
ממש אפשר להרגיש אותו כמו הריקוד הסופי שנוודית קישרה אליו לפני כמה ימים.
סיבובים סיבובים כאלה שמפיצים את האדוות שלהם החוצה.

נכון שלא כל הכאבים עובדים ככה, אבל פתאום שמתי לב לתנועה של הכאב, ולזה שהרבה כאבים אפשר לתאר כמו ריקוד.
למשל, את הכאב של הצירים. המון נשים (ואני ביניהן, כמובן) רוקדות את הצירים שלהן.

כשחושבים ככה על כאב, כסוג של תנועה ואפילו ריקוד, אפשר אפילו לחבב אותו.

שמחה לשמוע שהבראת

היה לי היום יום מיוחד במיוחד.
שנה חדשה ומשהו עבר עלי כמו מכבש, גיהץ אותי בחום שהטמפרטורה שלו היתה מושלמת, סחב איתו המון קמטים והשאיר אותי כמו חדשה.
כן, התחדשתי לי בכל מיני דברים ממש היום.
ואני שמחה לגמרי.
וברגע שהאסימון הזה נחת עלי, שמשהו קרה, לא יכולתי להישאר רגע על הטוסיק. הייתי חייבת לזוז.
אז הבאתי ילד לאנשהו בהליכה מהירה וחזרתי כמעט בדילוג.
לא הספיק.
חזרתי לקחת אותו אחרי שעה ורצתי את כל הדרך.
לא הספיק.
טיפלתי במטבח עם מוסיקה מקפיצה ברקע ועשיתי הכל תוך כדי ריקוד.
לא הספיק.
אז... זרקתי את הכלים מהידיים (בחיי! אבל לכיור, אני לא סתומה) וביקשתי את זה ופשוט התפרעתי לגמרי.
וזה היה מדבק אז כולם עזבו את השולחן ומילאו את הבית בתנועה וצחוק.
מזל שעוד אין רהיטים בסלון ויש מקום שם לכל הארבעה האחרים, כי לרקוד איתי במטבח כשאני במצב כזה זה לא אפשרי

אני ב-היי!

אני ב-היי!
היה.
נגמר.
צנחתי.
קיבלתי עזרה.
קמתי.

מאוזנת.
בטוב.

מתה על נדנדות. התנועה הכי שווה.
בגינות של ילדים, אם יש מקום פנוי ונדנדה עם מספיק מקום לעכוז (לא טריביאלי בכלל! היום רוב הנדנדות הן סוג של מתקני כליאה) תמיד תמצאו אותי שם.
גם לנדנד אני אוהבת מאוד, אבל בעיקר - להתנדנד בעצמי.
אני אוהבת את החזרתיות חסרת התוחלת שבזה. כמעט מדידטיבי.
בכלל, כשמשהו בי מבקש תשומת לב ואני לא יודעת מה לתת או שאין לי אפשרות - הגוף שלי מתחיל פיזית להיטלטל. להתנדנד.

אני צריכה נדנדה בבית. יש מצב...

והמילה הזו, היא ההיפוך של דנדון. ודנדון היא מילה אדירה.
<יש מילה כזו בכלל? איפה יעלי?>

אני צריכה נדנדה בבית
בטח! AZsmVL]בגינה CK8G2uASgroKQBg[/po]&ved=0CDcQsAQ&biw=2074&bih=978&dpr=0.9

גם מתה על נדנדות, בעיקר כסאות נדנדה. התנועה הכי שווה.

מצחיק שאת לא חיה בישראל ואני לא חיה בישראל ושלחת לי דף שכולו נדנדות ישראליות

אני מתכוונת יותר לקרש תלוי משני חבלים על הענף גבוה של העץ...
שאפשר לעוף איתה לשמיים.

יש מילה כזו בכלל?
ברור. דִּנדּוּן הפעמון!

ברור. דִּנדּוּן הפעמון!
הא, אנחת רווחה.
התחשק לי שתהיה מילה כזו

ומה קורה היום לאתר? מעין תרדמת! יאללה, לנוע לנוע.

יאללה, לנוע לנוע.
תנועה של הצעת דפים למחיקה מרדימה מאוד

למה?
זאת עשייה של ממש ותוצאתה התמקדות בדפים הפעילים.

אני מתכוונת יותר לקרש תלוי משני חבלים על הענף גבוה של העץ
נדנדת קרש זה לספרינטים ולשמיים. נדנדת גינה זה למרתונים, ולשלווה סטואית. וגם לביחד

כרגיל, צריך מזה ומזה

<התמונות זה לגמרי אילוסטרציה. המציגה אינה רופאה או ישראלית>

בוקר טוב

שלחי איזה ישראלי קרוב לליבך לסניף הקרוב של הפיראט האדום, יש שם נדנדות מעולות מאוד בשמונים שקלים בלבד. (טוב, נו, אולי גם באנגליה אפשר למצוא איזו חנות נדנדות).

נוודית, מאיפה את בעולם? (שיהיה יותר קל לדמיין. אותך בסן פרנסיסקו על המים, אותך מבלה עם קנגרו באוסטרליה?)

<יש מילה כזו בכלל? איפה יעלי?>
בטח שיש.

<מאז גיל 6 בערך נדנדות כבר לא עושות לי את זה. לפעמים ממש עושה לי רע. גם חלש>

יש לנו בגינה דק עץ שמעליו יש כמו פרגולה חשופה כזו. אני חושבת שמאחד הקרשים שלה אפשר לתלות נדנדה והיא תהיה בדיוק בין הספרינט למרתון.
לא גבוהה מאוד אבל גם לא כבדה כזו. כן תלויה באוויר ולא מוחזקת מלמטה.
נדנוד וקרקוע לא ממש הולכים ביחד, נראה לי.
רעיון מעניין. משתעשעת בו.

נדנוד וקרקוע לא ממש הולכים ביחד, נראה לי.
מחשבה:
אחרי שילד מתנדנד על נדנדה שאפשר לעוף איתה לשמיים.
והוא יורד ממנה.
הוא יציב? לא יציב? זקוק לזמן כדי להמשיך לשחק לו במגרש המשחקים? רץ מיד למתקן אחר?

נדנוד וקרקוע לא ממש הולכים ביחד
בשבילי נדנוד יכול לעבוד לשני כיוונים. יכול למרכז אותי, לעזור לי להיות מאד בפוקוס. ויכול מאד לפזר אותי, לעצור את המחשבות או לאורר אותן, משהו מדיטטיבי כזה. נראה לי שזה תלוי במה שאני צריכה או רוצה.
לא בטוחה איך ואם זה קשור לקרקוע

יעלפו, אני מהעולם, מקום מדויק יותר משתנה כל הזמן. נוודית. ממש עכשיו - בתאילנד

הוא יציב? לא יציב? זקוק לזמן כדי להמשיך לשחק לו במגרש המשחקים? רץ מיד למתקן אחר?
מה דעתך, חני?
ולמה את שואלת?
תני עוד קצת מילים.

בשבילי נדנוד יכול לעבוד לשני כיוונים. יכול למרכז אותי, לעזור לי להיות מאד בפוקוס. ויכול מאד לפזר אותי, לעצור את המחשבות או לאורר אותן, משהו מדיטטיבי כזה. נראה לי שזה תלוי במה שאני צריכה או רוצה.
כנ"ל. לא חושבת שזה קשור לקרקוע. בשבילי, הקרקוע, אם בכלל, מגיע אחר כך כשאני יורדת.
שתי רגליים יציבות על הקרקע.

אני יושבת על כסא Kneeling]כזה chair[/po].jpg. זה אומר שהרגליים שלי אף פעם לא על הרצפה. אני מתנדנדת עליו המון וממש מרגישה הבדל בתחושה כשאני פתאום מורידה את הרגליים למטה ופוגשת את הרצפה.
ממש כמו לרדת מנדנדה, למרות שמה שהתנדנד זה בסך הכל התחת שלי (צריך להגיד עכוז? זה לא מנומס תחת?).

וואלה! גם אני מניחה את עכוזי על כזה. וכשאני בשוונג יצירתי אני מרימה כף רגל אחת ומניחה אותה על המסעד לברכיים. זה כמעט כמו לכתוב כשאני יושבת על המרפסת ומעשנת מקטרת (מה שהרבה יותר נדיר). זה יוצר כזו בעירה יצירתית, שלמילים אין ברירה אלא להיכנע ולהימרח בעונג בין קצות האצבעות למקשי המקלדת...

כשאני בשוונג יצירתי אני מרימה כף רגל אחת ומניחה אותה על המסעד לברכיים
הי, צעד, גם אני ככה!
אבל עם שתי הרגליים. רוכנת מעל הברכיים מקופלת כמו צב וחורכת את המקלדת

שני סרטונים מדהימים של רוכב האופניים הסקוטי דני מקאסקיל. xQ]סרטון אחד IQS3VKjA[/po] בנופים עוצרי הנשימה של סקוטלנד. הסרטון השני מסביב לעולם.
זה כל כך יפה שאין לי מילים, אז רק משתפת.

נוודית - משובח. משו משו.
וממש מתאים על הבוקר. תודה.
(איך לעזאזל את מגיעה לדברים האלה? או בלי לעזאזל. סתם איך).

מניחה כאן בקטנה ששבתי משלושה ימים של ריקודים.
שבתי עם מיליון מילים ואין לי אף אחת לכתוב כרגע (על מה שהיה שם) מרוב בחש פנימי חיובי ומפעים.
נתתי לעצמי מתנה (בעזרת המשפחה הנדיבה שלי) וכל מה שאני רוצה עכשיו זה עוד ועוד ועוד מהדבר הזה.
אני חושבת שאני צריכה לרקוד הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
אני חושבת... שנולדתי לרקוד. זה הגיוני המשפט הזה?
שיש בי משהו שיכול היה לעשות את זה מהבוקר עד הלילה.

זה אחרת לגמרי, לרקוד שעתיים עם אותם אנשים ולרקוד איתם שלושה ימים רצופים.
אחרי שלושה ימים של ריקוד משותף, כל אחד נראה יפה. ומקסים. ואהוב. בטח גם אני!
איך גיליתי את העונג הזה רק עכשיו?

(-:

ואני, חוזרת לאופניים.
חוזרת הביתה.
חוזרת לעצמי.
כל שבוע, עוד יותר.

שנולדתי לרקוד. זה הגיוני המשפט הזה?
בטח. זה אפילו באמת בגנים אצלך.
איזה כיף.

@}

יושבת ומחסלת בשיטתיות ערימה של חתיכות קוקוס טרי. יאמי...
חזרתי מערב משובח של חמשת המקצבים.
מסמנת לעצמי לבדוק האם יש קשר בין התנהלות הערב לבין מצב הירח.
כי היום ירח מלא, ולפתע פתאום הקבוצה התמלאה גברים לא מוכרים שממש ממש רוקדים, וכולם באו עם המיניות שלהם בחוץ.
לגברים גם יש קטע עם הירח?

היה מיוחד ונעים ואחר מאוד. ממש אנרגיה אחרת מהרגיל.
דברים כאלה לרוב מוציאים ממני פראות אבל היום לא. הייתי במרכז שלי לחלוטין וזה היה חדש ומסקרן.

השיער שלי
בסדנה שבה הייתי בסוף השבוע אמרה לי אמנדה המתוקה שהשיער שלי הוא כמו עוד איבר רוקד בגוף שלי. שיש לו חיות של איבר נפרד.
ושמתי לב פתאום איך השיער הרוקד שלי, ששינה לי לגמרי את תנועת העורף והצוואר, קיבל ממני מחילה.
כל השנים נלחמתי בו, ודווקא עכשיו, כשהוא רעמת ענק מפוארת וקשה לניהול, אני משחררת אותו מאזיקי הרצונות שלי בשיער אחר.
זה לא מפתיע כי כל היחס שלי לגוף שלי משתנה בזמן האחרון אז השיער גם. רק שבמקרה שלו יש לזה קשר ברור לריקוד ותנועה.
לולא היתה תרומתו כה משמעותית, יכול להיות שהייתי מדלגת עליו וממשיכה להחזיק אותו ברצועה