באופן טבעי

תודה לך@}

מרגשת אחת

מה שעברת מאז שהכרתי אותך ראוי להכתב באיזה ספר לא?????(בקרוב הסרט)
והרבה אהבה

נועה

נהדרת את !
ותודה לך...

כל מה שיש בך וגם היה זה זהב טהור.

מאחלת לך הרבה הרבה בריאות ואושר
תמי אמא לשתיים

עירית אהובה,
הסיפור שלך, גם (ואולי בעיקר) כשהוא מובא כאן ככה, מרוכז ומתומצת וכולו בבת אחת, מאד נוגע ומרגש, ואני די בטוחה שנדרש לא מעט אומץ על מנת לשבת ולכתוב ולפרסם אותו כפי שהוא.
כבר אמרתי לך בעבר לא פעם, ואני חוזרת ואומרת לך גם כאן, בפומבי, שאת מדהימה, עוצמתית, נדירה, ואמיצה כל כך...

אני לגמרי עדה לכך ש{{}}כמה מהדפוסים היותר יסודיים ועמוקים שלך פורקו מהיסוד... ושדפוסים אחרים עדיין בתהליך פרוק.

היה (ועדיין) מאד מלמד ומעצים עבורי להתבונן על כל התהליך מהצד, ולראות איך את ממנפת מצב כל כך כואב ובעל פוטנציאל יאוש כל כך גבוה, לטובת שינוי יסודי בדפוסים שלך ובהתנהלות שלך בעולם.

את אישה מאד מיוחדת. מאד.
אוהבת אותך!

אני גאה בך על התהליך שאת עוברת באומץ. גאה בי שבחרתי בך להיות המאמנת האישית שלי
אותי כמטופלת זה מעצים לשמוע ולקרוא את התהליך האישי שלך.

שלום עירית,
אני קוראת אותך רבות כאן באתר ומשתאה מן הדרך שאת הולכת עם הנשים כאן ומהסיוע שאת מושיטה
(ומתכננת לפנות אלייך... מתישהו...)

קראתי את מה שכתבת אז לפני כמה חודשים ורציתי כבר אז לכתוב לך מילים טובות אך לא ידעתי מה לכתוב ובסופו של דבר מחקת,
אני מאוד מאוד שמחה שכתבת וסיפרת,

סיפור מדהים ומרגש, תודה רבה לך,
גם על השיתוף הזה, וגם על ההשראה והרוח שאת נותנת במילים שלך ברחבי האתר

הרבה בריאות ושמחה!!!

תודה תודה לכולכן.
כל מילה וכל חיבוק פה ריגשו אותי מאאאאאאאוד.

וואו. אני פשוט נפעמת. כמה טוב שאת בריאה. ואיזו דרך...
יישר כוח והרבה בריאות.

מאחלת לך הרבה הרבה בריאות ואושר

לא נראה לי שכל כל מהר, אבל דברים כאלה קורים גם באופן ספונטני, כך שמעתי.
אני לא מאמינה ב"ספונטאני" הזה. זה תמיד תוצאה של עבודה.
מאוד מאוד מאוד (בחזקת 5000) התרגשתי לקרוא אותך. צלצלי אלי 03-6413996, טוב?

התרגשתי לקרוא אותך
מאוד.
מאחלת לך שיעורים שלא כרוכים בסיכוני בריאות...
בריאות ואהבה וחיבוק גדול

מאחלת לך הרבה הרבה בריאות ואושר

תודה רבה לך, גם על השיתוף הזה, וגם על ההשראה והרוח שאת נותנת במילים שלך ברחבי האתר @}

לא יודעת איך לכתוב שתיקה נפעמת.
אז שתדעי שהשתיקה שלי היא מנפעמות נרגשת על סף דמעות.

חיבוק ענק.

^{רציתי להתקשר לדבר איתך בלי קשר, ועכשיו נתת לי תירוץ}

עירית יקרה ואהובה,
תודה שחשבת עלי.
משמח אותי לשמוע שהבראת ועוד יותר מזה מרגשת אותי הדרך שלך.
הכמיהה שלך להיכנס פנימה בכדי לגדול ולצמוח, ההתכווננות, האומץ הרך והאהבה... כולם נטפים ממך ומעוררים בי השראה גדולה.

תודה שאת משתפת אותנו.
לי אישית נתת השראה היום להמשיך להתעמק בדרך שלי בדיוק בזמן שאני חשה קצת תקועה, קצת חסרת אמונה, קצת עצבות.

היו שם מלאכים, אנושיים ולא אנושיים, ששמרו, שליוו, שאיפשרו, שעשו. כל הזמן.
זה כל כך כיף לקרוא במיוחד שברור שאת עצמך מהווה מלאך לכל כך הרבה מאיתנו.

אהבה גדולה וחיבוק
ואם יצא לך לכתוב עוד קצת בפירוט על דברים שעברת או שאת עוברת בתקופה הזאת מאד אשמח לקרוא.

מי מאמין לפיסבוק ?
כן,היום לגמרי
תודה נשמה ,יש לך תמיד מילים טובות...

התרגשתי מאד מאד
שתמשיכי לגדול, בלי צל של מחלה ברקע
ולפעמים, כמו בשיר של גידי גוב - תעצרי ותנוחי קצת מכל הגדילה האינטנסיבית הזו...

תודה על השיתוף, תודה על הדרך שאת מתווה לנשים רבות כל כך. .

@}מאחלת לך הרבה הרבה בריאות ואושר @}

תודה רבה לכולכן על שפע האנרגיה הטובה הזאת.
זה מאוד מאוד מרגש אותי.
תודה תודה תודה.

עדינה, יש לי רצון לספר את סיפור ההחלמה. מה השתחרר, מה פגשתי בדרך והכל. רכבת ההרים ההיא. בעיקר לספר שזה אפשרי, ושזה יכול לעבוד כל הדבר הזה של עבודה פנימית שאני מדברת עליה מבוקר עד ערב . ושלכל אחד יש את ה"ג'יפה" שלו והכאבים שלו. צריכה להבשיל לזה עוד טיפה... או אולי להתרחק מזה קצת בזמן.

צריכה להבשיל לזה עוד טיפה... או אולי להתרחק מזה קצת בזמן.
כן, נשמע לי הגיוני ונכון מאד.
חיבוק גדול ממני (-:

קראתי את הסיפור המתומצת שלך (מתומצת כאן, יכולה רק לדמיין ולהיזכר כמה לא מתומצת זה בזמן אמת) בשקיקה
והתפעמתי מאוד מהעדות הזו, בגוף ראשון.
זה מקסים, מלשון קסם,
מפליא, מלשון פלא,
הפרטים, ובעיקר את.
זה ממלא תקווה ואמונה והשראה.
רפואה שלמה.

את אישה מדהימה ומעוררת השראה והתפעלות.
הכוחות שלך והטוב שבך מצליחים לגעת במקומות הכי עמוקים ולאפשר לעולם להמשיך ולצמוח.
תשמרי על עצמך ורפואה שלמה.

תודה רבה!

מאחלת לך גם פה,
שנה פורה ומלאה ביטוי ועשיה מוצלחת
שנה של בריאות ובריאה
של שמחה ושפע
ושל צמיחה והתפתחות

עירית יקרה, רציתי להזמין אותך לקרוא את מה שכתבתי בדף של צפריר מילים מילים

עירית
הרבה בריאות ושפע

תודה פלונית!

.

שמחה לבשר שבחודש אוקטובר תיפתח קבוצה באבן-יהודה (מפגש בוקר, אחת לשבוע),
לתכנית לימודים מיוחדת במינה - שמאפשרת קפיצה התפתחותית משמעותית בדרך לשחרור, הן השחרור האישי והן הקולקטיבי!

התכנית בהנחיית עירית קורן. היא מבוססת על מידע שהתקבל בתקשור על ידי נילי בכר.
על מהות התכנית אפשר לקרוא בקישור הזה. לפרטים על הקבוצה – פנו אלי. דוא"ל או טלפון בראש דף הבית.

היי עירית,
אני מתעניינת בקבוצה של עירית קורן.
את יודעת באיזה בוקר זה יהיה?
מהן העלויות של זה ?
תודה,
ליאורה

עירית
גם אני מתעניינת בקבוצה של עירית קורן
אחרי שנכנסתי וחוויתי קצת את התקשורים של נילי בכר
האם יש קבוצות ערב בתל אביב?רמת גן?
חוץ מזה
כפי שאת רואה לא הגעתי עדיין לחנות לקנות את רוח פנימית של אייל פוליטי
עמך הסליחה ,
אם תגיעי לפני אשמח אם תקני לי ותעבירי עם אורלי, ונתחשבן כמובן(-:
שבת רגועה לך ולבתך,
וגם חיבוק

לא הגעתי עדיין לחנות לקנות את רוח פנימית של אייל פוליטי
שתדעו שאני פשוט הזמנתי עם שליח (לכתובת שלי זה עלה רק 3 ש"ח יותר ממשלוח בדואר! והגיע אלי תוך כמה שעות ישר לידיים). אולי שווה לכן להזמין כמה עותקים ולהתחלק במשלוח. אני פשוט שונאת את רמת גן P-: (מצטערת, רמת גנים...) ולכן היה לי ברור שממש שווה לי.

עירית
רציתי להודות מאוד על הקישור לפשטות שבאלוהות
בעיקר על המעבר מביקורת לבקרה
ועל צדקת הדרך...
שבת שלום.

עירית יקרה,
תודה לך עמוקות על הדף שלי שבו את לוקחת חלק כל כך חשוב, ויותר מזה על החיים שלי אותם את שינית ומשנה כל פעם במילותייך.
אני מתגעגעת לנוכחותך בדף, וכשאת לא כותבת לתקופה הילדה שבי שואלת is it something I said?
אז מקווה שלא בגללי..
תודה ואהבה וחיבוק וחג שמח!
עינת

אוי עינתי, זה ממש לא קשור אלייך .
עניינים שלי עם עצמי שלקחו אותי מכאן.
בדיוק אתמול אמרתי לעצמי שאני צריכה להיכנס לדף שלך ושל יעל (את פה יעל? אם כן, אז ההודעה הזאת היא גם בשבילך ), ולהתנצל שנעלמתי, ולהגיד שתיכף אשוב. והנה את הקדמת אותי ובאת לפה.
בקרוב. מבטיחה. אשלים קריאה ואכתוב.
בינתיים, חיבוק רב מאוד

עירית, אני מרשה לעצמי לאמר למרות שמעולם לא ראיתי את פנייך, שיש לי המון אהבה אלייך. המון הכרת תודה. ברור שתקחי כמה זמן שאת צריכה. את מן הסתם עוברת תהליכים משל עצמך בד בבד שאת מלווה אנשים באופן המדהים שאת עושה! ואם ברצונך לחשוף ולכתוב אז אפשר גם להפוך את זה לתהליך הדדי. אשמח לקרוא אם את רוצה כן לשתף בדברים שאת עוברת.
זה פשוט פחד ילדי שלי שהרים ראש - מה עשיתי לא בסדר שהוא/היא הלכו. והייתי צריכה רגע ריאליטי צ'ק.. (-:
זכותך גם, באם תרצי, לשחרר את הדף שלי לחופשי בכל עת שזה נכון לך, את נתת כל כך הרבה שרק מלקרוא את מה שכבר כתבת אני יכולה להמשיך ולצמוח ולצמוח. לצערי לפעמים המילים יותר מדי טובות מכדי שאצליח להכניס אותם פנימה.. אבל אני עובדת על זה! אני חושבת שרק הבקשה שלי אלייך זה שאם כן תרצי לשחרר אז שנאמר איזה שלום שם. כי עברתי איתך דרך ושזה יהיה כמו סגירה של איזה תהליך. זהו, היה לי חשוב לבקש את זה, להרגיע את הילדה שבי.. המון תודה לך מעומק הלב!

מחבקת,
עינת

תודה עינת. הגבתי כעת בדף שלך, אל כל מה שעלה שם, וגם אל מה שכתבת לי כאן.

הי עירית,
אני קוראת בקביעות את הדף של עינת ורואה את ההמלצה הגאונית שלך, שכשמשהו שלילי עולה להתייחס אליו בהקשר של ניקוי.
אז, בעיקבות זה יש לי שאלה, ברשותך.
בעלי ואני התחלנו לתרגל את "מעשה האהבה" עפ"י בארי לונג (גם אל בארי הגעתי דרכך) וחלק מהתירגול הוא שבשעת החדירה מסתכלים על בן הזוג ומנסים להישאר נוכחים בסיטואציה כמה שיותר.
לא אחת כשזה קורה, פתאום אני מרגישה בוז גדול לבעלי, מרגישה שמי זה האיש הזה בכלל וכו'. בעלי הוא איש מיוחד ומדהים ואני מחשיבה את זה כמתנה משמיים על כך שזכיתי בו. עולה בי השאלה, האם גם התחושות האלה הן סוג של התנקות? אולי זה בעצם בוז לעצמי? אולי הוא משקף לי את חוסר האהבה שלי לעצמי? לא משתפת אותו בהן. אולי כדאי אבל אין לי לב... זה לא מגיע לו. בארי טוען שהתרגול מעלה משקעים ומשחרר מהם, משקעים שקשורים להתנסויות מיניות קודמות. האם גם גם מה שתארתי נכנס לדעתך בקטגוריה הזאת?
תודה

סתם ככה

עולה בי השאלה, האם גם התחושות האלה הן סוג של התנקות? אולי זה בעצם בוז לעצמי? אולי הוא משקף לי את חוסר האהבה שלי לעצמי? לא משתפת אותו בהן. אולי כדאי אבל אין לי לב... זה לא מגיע לו. בארי טוען שהתרגול מעלה משקעים ומשחרר מהם, משקעים שקשורים להתנסויות מיניות קודמות. האם גם גם מה שתארתי נכנס לדעתך בקטגוריה הזאת?
כן, בהחלט.
יהיה נכון מאוד להתייחס אל תחושת הבוז הזאת כמשהו שעולה אל פני השטח שלך על מנת להתנקות מתוך המערך הנפשי שלך.

באופן כללי זה משהו שנכון בעיני לעשות מול כל רגש נמוך באשר הוא, שעולה אל פני השטח.
הנטייה האנושית היא לטבוע ברגשות נמוכים כאשר הם מציפים. להיסחף אל תוכם, להישאב כמו שנשאבים אל תוך מערבולת חזקה מאוד. בוז, כעס, שנאה, קנאה, עלבון, תחושת נחיתות, חוויית חוסר-ערך ועוד ועוד.
כל אלה מתפקדים כמו משהו שמנהל אותנו ומותיר אותנו חסרי אונים ופאסיביים מולו: אנחנו ממתינים שהסערה תחלוף (או לפעמים נשאבים להשתכשך עוד קצת במים העכורים-אך-החמימים האלה ).

השאיפה היא כמובן ללמד את המערך הנפשי שלנו להישאר יציב מול רגשות כאלה ומעוגן היטב בקרקע השפיות.

לכן, ברגע שהמערכת הפנימית שלך מתחילה, כמדיניות, בכל סיטואציה, להתייחס אל כל רגש נמוך שעולה כמו אל משהו שמתנקה, את עושה שני דברים טובים וחשובים עבור עצמך:

אחד - את מכַוונת לניקוי ושחרור יעיל של הרגש הנמוך: את מראה לו את הדרך החוצה במקום את הדרך אל הסלון,
ושתיים - את לומדת לא להזדהות עם הרגש הנמוך הזה. לא להאמין לו. כי כאשר משקע ישן כזה כובש אותנו אנחנו שוכחים מי אנחנו ומאמינים שהמשקע זה הוא אנחנו. או מאמינים שהוא קשור להווה, או שהוא קשור אל מי שעומד (או שוכב ) מולנו! והאמת היא שהוא לא. הוא איננו אנחנו והוא איננו חלק מההווה שלנו. הוא משקע ישן שהצטבר, שלא טופל כראוי, ולא שוחרר מהמערכת.

זה משהו שנכון לאמץ בעיני תוך כדי החיים כאשר רגשות כאלה עולים,
ועל אחת כמה וכמה כאשר זה הם עולים בתוך תרגול כמו זה שאת עושה, שאחת ממטרותיו היא שחרור.

מה שאת מתארת נשמע כמו משהו שעולה מתוכך ואינו קשור כלל אל בעלך.
אמנם את חווה את תחושת הבוז כמשהו שמופנה כלפיו, אבל לדעתי זה נחווה כך משתי סיבות:

ראשית,
כי הוא גבר. וסביר שמה שמתנקה פה זה כאב ישן שלך שקשור למיניות ולגברים באשר הם.
בתוך ההקשר של תרגול מסוג כזה בעלך מייצג מבחינתך את המין הגברי. הוא מתפקד כאן כגבר שבמקרה נמצא בסביבה בשלב בחייך בו בחרת לנקות משקעי עבר. ולכן הוא סופג מטח של עגבניות שאת אספת וצברת בתוכך, (=מטען של כעס וכאב) ושמיועד בכלל לאותם גברים מהעבר שיצרו בתוכך את אותן פגיעות.

ושנית,
כי רגשות שלילים מסוג כזה תמיד מחפשים להם כתובת.
זה הגיוני שתהיה להם כתובת. הגיוני שיהיה להם יעד להיות מופנים כלפיו. בני אדם אוהבים סדר והיגיון. וכאשר עולה רגש מסוג כזה אז הגיוני מבחינתנו שהוא ינותב אל עבר מישהו.
ברובד הלא מודע שלך מתרחשת שיחה בסגנון של: "עולה בי בוז כלפי מהות גברית. הממממ. לאן אני מפנה אותו? טוב, ברור והגיוני שזה מופנה כלפי בעלי. מי עוד נמצא פה חוץ ממנו?" .

אבל האמת היא שזו אשליה. בעלך רק גירה ודיגדג כאמור משהו שיושב בתוכך זמן רב. הבוז שמבקש להתנקות מתוכך מחפש כתובת אבל למעשה הוא לא צריך כזו. הוא צריך להתנדף החוצה.

מה שמחזיר אותנו לרעיון הנהדר שלך ליצור הקשר של ניקוי גם מול אותה תחושת בוז.
את יכולה לציין לעצמך בזמן אמת שהבוז עולה כעת כמשקע ישן שמבקש להשתחרר, ושברובד העמוק הוא בעצם לא קשור אל בעלך.

לא משתפת אותו בהן. אולי כדאי אבל אין לי לב... זה לא מגיע לו.
אם תבחרי לשתף את בעלך בתחושה, אני מציעה לעשות זאת אך ורק מתוך ההֵקשר הזה.
הקשר שכלל לא מתייחס אליו כאל מישהו שראוי לבוז,
והקשר שלוקח אחריות מלאה על הבוז כמשקע שמבקש להשתחרר מתוכך ושתפס טרמפ עליו, כגבר, כי הוא הגבר ש"במקרה" עבר בסביבה כאשר המטען הזה עלה אל פני השטח.

בארי לונג ממליץ לשתף בכל התחושות שעולות תוך כדי.
אם תעשי זאת כך, בדרך שהצעתי, מתוך לקיחת אחריות שלך על מה שעולה בך, אני מניחה שזה יוכל לתרום להעמקת האינטימיות הרגשית ביניכם, ולתחושת השותפות במסע שלכם.

מקווה שזה ענה לך.
מוזמנת להמשיך כאן בשיחה הזאת איתי אם בא לך.
חג שמח

תודה עירית, על דבריך מעוררי המחשבה
אני בכל זאת מעדיפה שלא לחשוף את רגשותי אלו מול בעלי.
האם לדעתך זה יכול לפגוע בתרגול או למנוע את התקדמותו, או מספיק שבמקום הזה אשאיר את העבודה שלי לעצמי?

אני בכל זאת מעדיפה שלא לחשוף את רגשותי אלו מול בעלי.
המסר שלי לא היה "לכי שתפי אותו", אלא, ש אם תבחרי לשתף אותו, אז כדאי לעשות זאת בדרך מאוד מסוימת.
תחושות בטן היא משהו שטוב להקשיב לו.
אם תחושת הבטן שלך אומרת לך כרגע לא לשתף, כנראה שזה מה שנכון לכם. אולי את אפילו חשה ששיתוף כרגע יזיק יותר מאשר יועיל? זה לא פשוט לשמוע מסר כזה ולהצליח באופן מלא לא לקחת אותו באופן אישי, כלומר להבין שזה משהו שהוא לגמרי שלך.

האם לדעתך זה יכול לפגוע בתרגול או למנוע את התקדמותו, או מספיק שבמקום הזה אשאיר את העבודה שלי לעצמי?
לא לא, לדעתי זה לא יפגע בכלל בתרגול.
צרי את ההקשר הזה בינך לבין עצמך, וזה כבר יעשה את המהלך המבורך שלו.

אהלן. קראתי אותך ברחבי האתר ויש לי תחושה שתוכלי לעזור לי מאוד. פתחתי דף בשם מנסה לסלוח להוריי אשמח לעצתך, אם זה מתאים לך.
(רק אם מתאים לך)
תודה רבה @}

תודה

שלחתי לך אימייל בשבוע שעבר. האם קיבלת?

יש לך סקייפ? הכי פשוט. אני tamigalili .

מותק, עניתי לך אצלי. לא זכור לי מה נהוג
אני גאה בעצמי שזכרתי והצלחתי לערוך, מוזמנת להציץ

עירית יקרה!
תודה לך ממני, תודה על המילים שלך, על הנתינה הנדיבה שלך שלא מותנית בשום דבר. תודה על שראית אותי בחצי שנה האחורנה (או יותר). קשה לי כרגע מאד להיפרד מהדף ואולי כמו שאהבת עולם כתבה, אני חותכת לא ממקום אורגני, אולי גם כי נמאס לי לשמוע את הסבל שלי ואני מאבדת סבלנות אליי..(וממה שכתבה אחת הקוראות קצת שמעתי - ואולי רק אני שמעתי ולא לכך הייתה הכוונה - שדי, אני חוזרת על עצמי בלופים וצריך לזוז..וקצת נעלבתי, ואולי התעוררתי גם)
אבל אני חושבת, אולי, יש כאן עוד משהו, איזו בקשה ללכת רגע בלי. כדי להביא את זה ממקום אחר. כדי באמת לחפש פיתרונות מעשיים איך להקל על עצמי ולעזור לי.. ואולי העיסוק הזה בי על גבי הדף קצת מעוור אותי למשהו אחר עכשיו..
אני לא יודעת. אני משאירה לי את האופציה לחזור מתי שארצה. אבל גם מכבדת את הרצון שעולה בי כעת ללכת.

בכל מקרה מילותייך חקוקות בליבי ובמחברתי. לא תמיד יש בי מספיק אהבה אליי בשביל לשמוע וליישם. אבל אני מנסה ומדי פעם זה מתאפשר.
בהרבה הרבה אהבה!!
חיבוק גדול
מעינת

עינת,
יקרה.

אני מבינה לגמרי את הרצון והצורך להרפות מהדף.
אני מאמינה ומרגישה שזה מאוד נכון לך, ושזה מגיע דווקא ממקום טוב ולא ממקום לא-טוב, או לא טבעי. כמה ימים לפני שהחלטת על כך, היתה לי אפילו תחושה שזה הולך להגיע. ושזה הרגע הנכון לצעד כזה.
עלה צורך מתוכך, ואת היית קשובה לו, ונענית לו בפשטות, מבלי להסתבך עם יותר מדי לופים של המחשבה לגבי זה.

כך או כך, זוהי לדעתי אבן דרך שהיא חלק חשוב ובלתי נפרד מהתהליך שלך.
חלק מתהליך, כך אני מאמינה, הוא לעיתים גם לעזוב, להרפות, להפסיק, לבדוק איך את לבד עם עצמך ללא עזרה, לתת לדברים לקרות במעמקים מבלי לערב את המודעות, לנסות סוגים שונים ואחרים של עזרה ושל פתרונות, לעבור מעשייה פנימית לעשייה חיצונית וחוזר חלילה.

ואצלך באופן ספציפי, זו אבן דרך חשובה בתהליך על אחת כמה וכמה - מאחר והחזית העיקרית בה את עובדת היא החזית של פרידה, הרפיה, ויצירת חוויה של עצמאות. עצמאות מול גברים וכמובן עצמאות מול העולם כולו. ולכן, מה יותר טבעי מלהתנסות בזה בכל מיני הקשרים בחייך?

אני חושבת שאת אישה מיוחדת במינה, עם אומץ ונחישות וכנות עצמית שאינם מובנים מאליהם.
הליווי והכתיבה בדף שלך נתנו לי הרבה מאוד. אני מודה לך על כך. אני מרגישה שזו היתה עבורי זכות לקחת חלק בתהליך המשמעותי והמיוחד שלך. ליבי איתך, באשר תלכי.

אם תרצי בשלב מסויים, קרוב או רחוק, את מוזמת להיות בקשר (כזה או אחר. אני לא רק מאמנת, את יודעת ), באמצעים אחרים: מייל, טלפון, פייס. כל הפרטים כאן למעלה.

שבת-שלום-ואהבה.
עירית

סליחה שכותבת כאן ואפשר מיד למחוק
לא היתה לי כל כונה לפגוע כשכתבתי "זזים"הלאהאלא לחדד כונה.
מצטערת אם נעלתבת עינת
הכתיבה היתה ממקום ישר כנה וכדי לעודד לשלב הבא.
מאמינה שזה קול בתוכך שהדהד
ימים טובים

מוכנה להציץ בדף אין מספיק חלב{{}}, (17-12 00:39)?
@}

היי עירית,
מה שלומך? מזמן לא כתבת כאן, וגם אני
את בטח עסוקה בהמשך דרכך
איך הולך? מתגעגעת לטעם של מילותיך
ונהנית הנאה צרופה לאהוב את אחייניתך המתוקה כדבש, אין עליה,נפש שופעת אהבה שכמוה
להתראות, עשב

הי פלונית, נראה לי שהגעתי באיחור ושהנושא כבר קיבל מענה.
אם נראה לך שיש שם עדיין איזו פינה פתוחה, אנא מקדי אותי אליה.
תודה .

עירית ,
גלי פשוט חמה וחכמה ואכפתית ואוהבת ואהובה,ואינטיליגנטית,
היא משובבת נפש ותודה על החיבור אליה.
חוצמזה כיף לשמוע ממך @}

שלום עירית. בעיניי זה עוד לגמרי פתוח. לא היה שום פיתוח של השאלה הנוקבת "למה, למה זה כל פעם מעלה לי פיוזים? מה כל כך קשה לי שכל כך הרבה נשים נכשלות בהנקה שלהם? כל עוד הקטנטן שלי שמנמן מהנקה מלאה, איפה זה מאיים עלי?". רציתי, אבל לא ידעתי מה לומר. הסברנו שם למה עדיף שתתייחס אחרת לאותן נשים, אבל לא נגענו בנקודה עצמה.
מצד שני, באמת כבר עבר זמן.
לדעתי השאלה העיקרית כרגע היא אם לך מתאים להיכנס לזה. אם (אם!) התשובה חיובית - אני חושבת שתוכלי לתרום רבות.

פלונית, היה לי מעט זמן לכתוב כאן לאחרונה, וכרגע יש לי תחושה שכניסה מאוחרת שלי לדיון ההוא כבר לא תהיה כל כך רלוונטית.
יחד עם זאת, אשמח לחלוק איתך כאן את נקודת מבטי על השאלה העקרונית של - מדוע משהו "מטריף" אותנו אצל מישהו אחר.
(ואולי אם יתחדש שם הדיון נעתיק את זה לשם...).

ממה שראיתי והבנתי במשך הזמן, בדרך כלל מדובר באחד או שניים מהמצבים הבאים, אשר מתרחשים ברובד הפנימי והבלתי נראה של כל הסיפור,
שני מצבים שיכולים להיות מאוד קשורים זה לזה, אך גם להופיע בנפרד זה מזה:

1. אנחנו מקנאים בחופש של האדם האחר להרשות לעצמו לפעול בדרך המסויימת שבה הוא פועל. זה יכול להיות חופש "לא לשים" על מה שאחרים חושבים, חופש לא להיות עסוק בלרַצות אחרים, חופש לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות, חופש להכעיס אחרים, חופש להיות "אגואיסט", חופש לא ללכת על ביצים עם אחרים וכו' וכו'. אם למשל אדם לא מרשה לעצמו להביא לידי ביטוי פן אגרסיבי שקיים בו כי הוא מפחד מתגובתם של אחרים אל אותה אגרסיביות, אז סביר להניח שכל אדם אגרסיבי יעורר בו התנגדות גדולה. חוסר החופש שלו לבטא אגרסיביות שקיימת בו לפעמים (ובכנות, במי לא קיימת? ), מעוררת בו כאב גדול. כאשר אנחנו מדכאים בתוכנו חלקים מעצמנו, זה מכאיב. וברובד העמוק היינו כמהים לחופש הזה לבטא את כל הפנים, גם את אלה היפים וה"יצוגיים" וגם את אלה שנראים פחות טוב.

1. אנחנו עסוקים בלהסתיר את עצם קיומו של פן מסויים בתוכנו. אנחנו עסוקים להסתיר את זה מהעולם, והרבה פעמים גם להסתיר את זה מעצמנו. כי אם נראה אותו, לא נוכל לחיות בשלום עם עצמנו. וכאשר מישהו מופיע מולנו ומזכיר לנו את מה שאנחנו עומלים רבות על מנת לשכוח, להכחיש ולהדחיק, זה מעצבן. זה מאיים. זה מפחיד. אם למשל אדם עסוק בלהסתיר מעצמו ומהעולם את הפן האגואיסטי שבו (ובמי לא קיים פן כזה? ), אז כאשר הוא פוגש את אותו פן משתקף אצל האדם שמולו, כמו במראה, זה מאיים מאוד, והמנגנון הכי יעיל של האישיות על מנת להמשיך את ההכחשה ואת ההסתרה היא גינוי עז של אותו פן אצל האדם האחר.

אלה הם שני דברים שמתרחשים ברובד עמוק, והרבה פעמים לא מודע.
נדרשת מוכנות לראות אותם, וכנות עצמית מסויימת.
זוהי נקודת מבט שמתבססת על המחשבה שעל מנת ליצור בתוכי חופש, אני נדרשת להפנות את הפוקוס מהאחר אל עצמי. אפשר להתחבר לזה ואפשר כמובן לא.
וכאשר מיישמים את נקודת המבט הזאת, ומתחילים לעבוד איתה, אפשר גם להפסיק להתרגז כל כך על אנשים אחרים (סוג של חופש נפלא), וגם לעשות שלום עם כל הצדדים שבאישיות, גם עם אלה ש"מצטלמים" פחות טוב, אבל מה לעשות, הם חלק מהעיסקה של להיות בנאדם (עוד מאותו חופש נפלא).

ברגע שמבינים את העיקרון הזה - אפשר להחיל אותו כמעט על כל מקרה. זה כלי מעולה.
(כמובן שאני ממליצה להחיל אותו על עצמנו. כשמנסים להחיל אותו על אחרים שלא ביקשו את זה זה מעצבן ומיותר. מן הסתם ).

ודבר אחרון - חשוב תוך כדי העבודה עם העיקרון הנ"ל לשמור על הֵקשר של לקיחת אחריות ולא של האשמה עצמית והלקאה עצמית.
זה פרמטר קריטי, לא רק "חשוב", אחרת קיים הסיכוי שרק נתחפר עמוק יותר בתוך הפלונטר העצמי הזה.

אני שמחה להודיע ש אני מתחילה לעבוד גם בתל אביב,
(בנוסף ובמקביל לעבודה בביתי שבעמק חפר).
לפרטים נוספים אפשר לדבר איתי בטלפון 054-4804444.

ברכות גם כאן
מזל טוב יקרה !

יפהפה האתר שלך.
בהצלחה בתל אביב @}

עירית, קראתי את תגובתך באיחור. תודה רבה לך! אני עוד אקרא שוב ואתעמק (בשביל עצמי). אם השואלת תעלה את העניין מחדש אפנה אותה -פרח-

לכבוד הקליניקה החדשה בתל אביב, שוב הזדמנות להגיד תודה-
על הליווי הנהדר והמעצים שנתת לי .
מיכל נח

מיכל, באהבה.

באהבה.
מרגיעון: "קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!" וואלה.

הי,
אולי יש לך עיצה טובה ב חמותי ואני(2011-01-17T16:33:26) ?

שלום עירית,
האם אפשר למחוק את הדף פרח בר ?

או.קי. משאירה.

את יודעת שכשמחליפים שם אז זהמחליף את השם בכל האתר ?
כי בדקתי והכינוי פרח בר מופיע רק בדפים הבאים:
דף לעריכה
התחזות בצ'יק צ'ק
מפגש מדברי דצמבר 2006
משבר חלב ובכלל
ניקים שמבלבלים אותי
עירית לוי
פאפא דוק

(אני לא מנסה לשכנע אותך למחוק את הדף, רק מציינת למקרה שלא ידעת)

אה, או.קי.

כפר מונש מתאים? אם כן, את מוזמנת להתקשר אלי
054-5920106

שמחה לשמוע. באמת בית שווה ואני מקוה שהוא יתאים לכם
(למרות שאני לא יודעת עליכם כמעט כלום, נראה לי שתהיו אחלה שכנים.. (-; )
בכל מקרה שיהיה בהצלחה בחיפושים ותודה על העדכון

אני עדיין מחפשת: בית להשכרה בעמק חפר,
4 חדרים, בגוש של כפר חיים, או בגוש של כפר ויתקין.
אם מישהו יודע/שומע על משהו - אשמח מאוד לשמוע בדף הבית, או "במייל," [email protected] או בטלפון: 054-4804444.
תודה!

שלום עירית
כבר תקופה ארוכה מאוד שאני מרגישה תחושות קשות של חוסר איזון. סוערת מאוד גם כשלכאורה אני שקטה. אני אנסה להסביר:
אני יכולה לנוע ממצב של רוגע למצב של כעס כמעט בלתי נשלט או דיכאון קיומי.
לפעמים נראה לי שהרוגע זה בעצם אפטיות למתרחש.
בהתחלה היה לעיתים רחוקות ובעוצמות קטנות, וכיום מרגישה שהמצב מחריף.
כמו כן, המצב עם הבן זוג עבר טלטלות רבות עד לכדי איום בגירושין.
אני מרגישה שכיום הדבר מאוד מקרין על היחסים שלי גם עם ילדי.
לפעמים אני מזכירה לעצמי גבר מכה - רגע אחד מחבק ופתאום מוריד סטירה
בייעוץ זוגי (שאותו הפסקנו באמצע) עלה הרעיון שאולי אני סובלת מדיכאון.
אני לא יודעת מה לעשות....
מרגישה צורך עז לצאת כבר מהמצב הזה
מרגישה שצריכה עזרה, טיפול
אבל לא יודעת מה, לאיזה כיוון ללכת, איזה סוג טיפול? (אולי גם תרופתי?)
אני אודה לך אם תוכלי לסייע לי להתחיל לעלות על דרך המלך

שלום A,

_אני יכולה לנוע ממצב של רוגע למצב של כעס כמעט בלתי נשלט או דיכאון קיומי.
לפעמים נראה לי שהרוגע זה בעצם אפטיות למתרחש._

מתוך מה שאת מתארת, נדמה לי שיש משהו מתחת לפני השטח, משהו שרוחש לו שם אי שם בתוכך, ו"גונב" ממך את המושכות.
הוא שולט במערכת הנפשית שלך, במקום שאת תובילי אותה.

כלומר זה כאילו שיש שם בפנים הרי געש שמאיימים להתפרץ, ואת - באופן טבעי ומובן - מנסה לכבות אותם.
לעיתים את מצליחה בכך ואז זה נדמה כמו רגיעה או דיכאון, ולעיתים את לא מצליחה, ואז את חווה התפרצות.

ובעקבות כך, אני מניחה, את מוצאת את עצמך בחוויה מתמשכת של חוסר אונים וחוסר שליטה ביחס לעצמך וביחס לחיים.

אני משערת שה"משהו" הזה שרוחש שם הוא כאב ישן ולא מטופל מהעבר שלך.
אם הוא לא טופל הוא ממשיך לכאוב, ממשיך להטריד, מבעבע, לאט לאט הופך לתסכול, והתסכול מחפש פתחי ניקוז. במוקדם או במאוחר הוא חייב לצאת.

הבעיה היא שכאשר הוא מחפש בעצמו את פתחי הניקוז, מבלי שאת תובילי את המהלך הזה, זה מופיע במציאות כמו התפרצויות כעס וזעם בלתי נשלטות.
ומצד שני כאשר את מצליחה להחניק ולדכא אותו את חווה אחד מן השניים:

• אפאטיות, שמרגישה כמו רגיעה אבל היא סוג של ניתוק מאותו הכאב,
• או דיכאון, שהיא בעצם דיכוי של אותו כאב.

שתי החוויות הללו הן טקטיקות של מנגנוני ההגנה הרגשיים שלך.
מטרתן היא שהכאב הזה לא יפריע לך בחיי היומיום. גם לא יכאיב וגם לא ישלוט בך וינסה להתפרץ.

מה שאני מציעה לך זה לעבור תהליך שבו את:

1. תזהי מהו הדבר שרוחש שם מתחת לפני השטח.
2. תשחררי מתוכך את אותו הכאב בצורה יעילה. גם תמוססי אותו, ובינתיים, כל עוד הוא קיים, גם תלמדי ליצור עבורו פתחי ניקוז יעילים שאינם פוגעים בך או באחרים.

מהלך שכזה יאפשר לך בהדרגה להפסיק להשתמש במנגנוני ההגנה של הניתוק והדיכוי מצד אחד, ולהפסיק לחוות התפרצויות זעם מצד שני.

לגבי סוג התהליך – זה מאוד תלוי בך, בהעדפות האישיות שלך ובנטיות הטבעיות שלך. אפשר לעשות את כל זה באמצעות שיחה, או באמצעות מגע, או באמצעות אנרגיה.

לגבי טיפול תרופתי – אני מציעה לך לשקול לחכות עם זה כרגע. אני נוטה להניח שהדיכאון נובע מהדיכוי שתיארתי, דיכוי הכאב, דיכוי של משקע ישן,
ולכן ברגע שהדיכוי הזה יפסיק, יש סיכוי שגם הדיכאון יעלם או יחלש לאט לאט.

מקווה שזה ענה לך על השאלה.
מוזמנת לשאול אותי כל שאלה שעולה לך.
אם תרצי רעיונות ספציפיים לאחד מסוגי הטיפול שהצעתי - בשמחה.
ואם תרצי להתחיל איתי פה בדף שיחה שתתניע מהלך שכזה – גם בשמחה.

נדמה לי שיש משהו מתחת לפני השטח, משהו שרוחש לו שם אי שם בתוכך

זה כאילו שיש שם בפנים הרי געש שמאיימים להתפרץ
עירית יקרה,
האמת שכשכתבתי לך לא באמת ידעתי למה אני מצפה ממך, לאיזו תגובה.
אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שלא מכיר אותי כלל ובסך הכל מקריאת כמה שורות שכתבתי הצלחת לעלות בדיוק על העיקר
מה שכתבת זה בדיוק מה שאני מרגישה והניסוח המדוייק והישיר כל כך גרם לי לטלטלה רגשית.
באותו רגע שקראתי לא יכולתי להגיב, אבל בערב הרגשתי עצבות גדולה.בכיתי בלי להפסיק.
הרגשתי שהגרון שלי מכווץ במאמץ לא לתת לדברים לצאת. התקפלתי במיטה כמו קיפוד, כמו תינוק, כמו תינוק קיפוד
פעמים רבות אני מרגישה שהעצבים שלי חשופים לעולם, כאילו נולדתי בלי הציפוי הזה שמגן על שאר בני האדם, בלי היכולת להחליק דברים
אצלי כל העצבים חשופים, כל דבר קטן כגדול, כל דבר פוגע בי עד עמקי נשמתי, נצרב בי כל כך עמוק.
אני מרגישה שהלב שלי מדמם אבל אף אחד לא יכול לראות את זה.רק אני יודעת.
וכל דבר קטן מתפרש אצלי כאילו מישהו דרך על הלב המדמם שלי
ואני לא יודעת איך להפסיק את הדימום
אני לא יודעת איך לחיות אחרת
החיים עוברים ואני מרגישה שאני לא באמת שמחה,לא חיה את החיים, לא נהנית מהם
לפעמים רק לרגעים אני כן מצליחה לשמוח ולהשתחרר.
מאז ומעולם הייתי מאוד רגישה, לנפש שלי היה קשה להתמודד אבל אני מקרינה חוזק ושלווה לסביבה.
הרבה פעמים אנשים שאני לא מכירה אומרים לי שאני נורא שקטה, עדינה, אני בטח אף פעם לא מתעצבנת....
ואני מרגישה שאף אחד פשוט לא רואה אותי.
בעלי אומר לי שאני פשוט פסימית מדי ושאני לא רואה את הדברים הטובים שיש לי.
אני יודעת שיש לי הרבה דברים טובים, ואנשים אחרים היו שמחים להיות במצבי.
לא חוויתי מחלות, מוות, אונס, תאונה
לא משהו דרמטי כזה
וזאת הסיבה שגם עכשיו אני די מתביישת במה שאני כותבת.
איך עצב כזה גדול ורגשות כאלו מגיעים ממקום די רגיל בלי שקרה משהו דרמטי?!
אולי זה סתם פינוק שלי?!
אני מעלה בדעתי מספר אירועים שגרמו לי לתגובות האלו, לתחושת הפגיעות שמלווה אותי כל הזמן.
כל אחת מהן מוסיפה עוד שכבה.
האם יכול להיות רק דבר אחד, או מספר דברים?
האם מספר הדברים מכסים בעצם את הדבר העיקרי שאינני רואה כרגע?
אני מאוד רוצה לצאת מזה כבר אבל בניגוד לכך אני מאוד חסרת אנרגיה לפעולה כלשהי
איך מוצאים את הכוח להתחיל?
מצטערת שיצא כל כך ארוך...לא התכוונתי לכך....
את לא חייבת לענות,אבל אשמח אם כן.
אולי לא מתאים כאן, בדף שלך.
אני לא יודעת איך להמשיך.....

מבחינתי אין בעיה עם כל אורך של טקסט שתכתבי פה, וזה גם בסדר גמור לדבר פה בדף הזה. אם יש לי אפשרות לסייע, אני שמחה לעשות זאת. אז תרגישי נוח.
אני שמחה שהדברים שכתבתי היו מדויקים עבורך, ואני מקווה שהדיוק והבהירות הללו יאפשרו לך למצוא פתח להתחיל ממנו.
צר לי לשמוע על הכאב שצף אל פני השטח בעקבות הקריאה. אבל את יודעת, אולי זה לטובה. אולי זה יניע כעת מהלך חשוב ומבורך עבורך.

_אני מאוד רוצה לצאת מזה כבר אבל בניגוד לכך אני מאוד חסרת אנרגיה לפעולה כלשהי
איך מוצאים את הכוח להתחיל?_

הכוח להתחיל יכול להגיע מסוויץ' שאת יכולה לנסות ולעשות בתוכך, בהקשר של ההתייחסות שלך לעצמך. לאט לאט.
זהו סוויץ' קטן, פשוט ולא-פשוט, ומאוד משמעותי ויעיל:

אני נוטה להניח שחלק מהאנרגיה נשאבת ממך כרגע בגלל ההתנגדות שלך לעצמך.
נכון, אין ספק שחלקה נשאבת גם בגלל השחיקה וההתנהלות המתישה מול אותו הר געש פנימי, אבל אני מאמינה שזה לא רק זה.
ולכן, אולי הכוח להתחיל יגיע אם תפחיתי במעט את אותה התנגדות, אם תפסיקי להיות קשה עם עצמך, וקצת יותר רכה וחומלת. אני חושבת שרכות כזאת יכולה להיות כוח מניע ראשוני לא רע.

להפסיק להתנגד לעצמך זה למשל לקבל את העובדה שאת אדם רגיש.
לקבל לגמרי, בפשטות, במובן העמוק של המילה. להבין שזוהי מי שאת. שאת רגישה. ושמותר לך להיות כזאת. מותר לך להיות רגישה גם בלי הצדקה של איזשהו אירוע דרמטי או טרגי בעברך. פשוט מותר לך, מעצם היותך כזאת.

להבין שהאיכות הזאת היא חלק ממי שאת, בטוב ובקושי.
בהמשך יהיה ניתן לדבר על מה אפשר לעשות עם הקושי. ואיך ליצור חוסן פנימי שיאפשר לך להתנהל בביטחה בחיים שמחוץ לקונכייה - מבלי להרגיש את הכאב הבלתי נסבל, מבלי להרגיש שהנפש שלך אוטוטו נכחדת אל מול מה שהחיים מביאים.
כל זה יקרה בתהליך שאולי תבחרי בבוא העת לעשות. ולא משנה כרגע מאיזה סוג. זה, כאשר יגיע הכוח וכאשר יגיעו המשאבים הנפשיים לכך.

אבל רגע אחד לפני כן, בואי תסתכלי על עצמך כמכלול.
לצד הקושי יש גם טוב. אין לי ספק שלאיכות כזאת - כמו רגישות מאוד מאוד גבוהה - יש לעיתים גם יתרונות ושהיא גם משרתת אותך בנקודות מסוימות. וכמכלול - זו מי שאת. ומותר לך להיות מי שאת.

את לא יכולה להיות מישהי אחרת, וטוב שכך. את גם לא אמורה להיות מישהי אחרת. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא ללמוד לשחרר את מה שגוזל וזולל ממך כעת את החופש שלך. את מה שמכאיב כבר יותר מדי שנים. את לא צריכה ולא יכולה להיות מישהי אחרת. אלא רק ללמוד התנהלות אחרת.

אם את מתנגדת אל מי שאת היא – כלומר אל עצם היותך רגישה - את בעצם הולכת נגד עצמך.
כאשר את נגדך ולא בעדך - מאוד מאוד קשה להתחיל לנוע. לעיתים אפילו בלתי אפשרי. כי את במו ידייך שמה לעצמך מקלות בגלגלים.
וכאשר את בעדך, את יכולה להתחיל לאט לאט ללמוד דרכי התנהלות שנכונות לך – עם הרגישות, ולא נגדה. לא בלעדיה. כי זו נקודת המוצא. כי את אדם רגיש.

אז מכאן להתחיל.
לעשות שלום עם עצם היותך אדם מאוד-רגיש.
אדם שלם ונפלא. ורגיש. עם איכויות גבוהות וגם עם נקודות תורפה.

ולבדוק-
האם את מסכימה להכיר בכך שזו מי שאת? ולקבל את מי שאת? לתת לעצמך רשות להיות את? להבין שמותר לך, ממש מותר לך להיות רגישה?

(אם אל מול השאלה עולה מחשבה כמו – "קשה לי לתת לעצמי רשות להיות רגישה כי קשה לי עם הכאב שבלהיות רגישה", אמרי לעצמך ש"בקושי הזה אני אטפל בעוד רגע. אבל כעת, לרגע אחד, אני שמה את הסוגיה הזאת בצד מכיוון שכל המשאבים שלי צריכים להיות מופנים למתן הרשות הזה", ואת שואלת שוב את אותה השאלה. ואם נדרש - אז שוב).

ותראי מה עולה.

מוזמנת להמשיך איתי כאן.

אם תפסיקי להיות קשה עם עצמך, וקצת יותר רכה וחומלת.
במובן מסויים אני מבינה מה את אומרת. אני חושבת שמעודף רגישות דווקא נהפכתי לאדם מאוד קשה. קשה לי עם שינויים, אני לא אוהבת לעשות הרבה תוכניות אלא לזרום, אבל אם כבר יש תוכנית אז שתצא לפועל. נגיד יש לי בראש תכנון איך אמור להראות היום ואני מאוד מתאכזבת אם זה לא קורה. בעלי אומר שאני חולת שליטה, שכל דבר צריך לעשות בדרך שלי, וברוב הפעמים הוא צודק.
יכול להיות שהמסגרת הזאת, שיש כללים לכל דבר, יש דרך מה לעשות ואיך לעשות, משרתת אותי באיזשהו אופן, אולי הגנה, אבל מצד שני זה גם מאוד פוגע בי כי אני רבה הרבה ומאוד מאוד מאוכזבת מעצמי שלא הצלחתי לגרום לדברים לקרות בדרך הטובה והנעימה שרציתי.

אין לי ספק שלאיכות כזאת - כמו רגישות מאוד מאוד גבוהה - יש לעיתים גם יתרונות ושהיא גם משרתת אותך בנקודות מסוימות
כרגע אני לא רואה את היתרונות.
בחרתי בעבודה טיפולית עם ילדים, אבל עם השנים השחיקה וההיכרות עם המסגרת נעלו בי משהו.
גם עם הילדים הפרטיים שלי, אני רואה שהחסרונות גוברים על היתרונות.

כדוגמא אני יספר לך מה קרה היום בבוקר.
היום הייתי צריכה לארגן את שני הילדים לבד בבוקר. רוב הדברים היו מוכנים כבר מהערב ולמעשה רק היינו צריכים להתלבש ולשתות.
הערתי אותם עם חיבוקים ונשיקות. קמו לאט לאט. הקטן קם מצוברח ובכה כשגילה שאבא כבר הלך לעבודה.
חיבקתי, עירסלתי דיברתי איתו "אתה עצוב שאבא לא פה? אתה רוצה שנתקשר אליו עוד מעט?". כי באמת רציתי להיות מכילה ושהבוקר יתחיל בצורה נעימה.
ואז התחיל להתלבש ואני קצת עזרתי לו. כל הזמן הייתי צריכה לזרז אותם, כי כבר מיהרתי לצאת שלא אאחר לעבודה, ועוד היינו צריכים להתחפש.
נשאר רק לנעול נעליים, הם פיטפטו, נמרחו עם הזמן ואני כבר ממש כעסתי אחרי שביקשתי כמה פעמים לנעול נעליים.
ואז התכופפתי אליהם ופשוט צרחתי: "תנעל כבר נעלייםםםםםםם!!!!"
צרחה בקול גבוה
מפחידה
לדעתי, מעבר לפרופורציות של הסיטואציה, לא משנה כמה הרגיזו אותי
בזמן שצרחתי על בני, הרגיש גם הוא, הסתכל עלי בעיניים הילדותיות שלו, לרגע לא מבין מאיפה זה בא לו
נבהל מאובדן השליטה שלי. השפה שלו רעדה, התאמץ לא לבכות, הוציא יבבות חנוקות
ועד כמה שלא אנסה להעביר במילים את המראה שלו-פשוט אי אפשר. זה היה נורא.
לא להאמין כמה כאב גרמתי לו
הלב שלי נקרע
ככה אמא מתנהגת?!
הרי אני אמורה להגן עליו.
כמובן שהפסקתי, אבל במקום לחבק, המשכתי עם נאום כשגרוני חנוק מדמעות "ביקשתי מכם כמה פעמים ואתם לא מקשיבים לי.למה אני צריכה לצרוח על הבוקר?!"
ואז התרחקתי כי ממש התאפקתי לא לבכות והיו לי המון רגשות אשם.
הוא קרא לי "אמא" - אני חושבת שרצה לשאול/להגיד לי משהו על הנעליים.
אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד, רציתי להרגע ואמרתי לו "תעזוב אותי עכשיו"
אחר כך נרגעתי. הם באו לשתות במטבח, יושבים, צוחקים, ואני הסברתי להם למה כעסתי ושאני לא אוהבת לצעוק וזה ממש לא נעים לי ככה.
ואז כבר בכיתי. הגדול הפסיק לחייך וראיתי שהוא מבין שאני עצובה. הקטן צחק ולא לקח את הדברים לעומק.
אחר כך, שאלתי מי רוצה להתחפש, ורק הקטן רצה. שיכנעתי קצת את הגדול והוא גם הסכים.
היה לי מאוד עצוב. לא רציתי להתחיל את היום ככה. רציתי שיהיה שמח, שיתחפשו בכיף ושנהנה ללכת לגן.
אחר כך אמרתי לגדול שאני מצטערת שצעקתי עליו והוא אמר לי: "אני יודע"
וזה הכי נורא בעיני!
הוא כבר יודע שאני יכולה להשתולל, אבל יודע שאחר כך אני מצטערת.
כאיללו הוא מבין שככה צריכים להיות יחסים, ואני ממש לא רוצה שיגדל בהרגשה כזו.
זה גם לא באמת בגללו.

כשצרחתי, הרגשתי שיוצא ממני משהו שכלוא, יש את הכעס על הדבר הספציפי אבל בנוסף כעס נוסף שיוצא, איזשהו שחרור

ככה, שאת מבינה, שהרגישות שלי, לא נתפסת בעיני כדבר חיובי.
זה פוגע לא רק בי אלא גם בסביבה הקרובה לי שאני אוהבת יותר מחיי.
הרי אם הייתי רגישה אליהם, הייתי שולטת בעצמי יותר.

לעשות שלום עם עצם היותך אדם מאוד-רגיש.
איך, איך איך עושים את זה?
איך מגיעים להשלמה הזו?
ובעצם-מה יצא לי מזה?
קשה לי לשים בצד את ההשלכות של זה, למרות שכמו שאמרת, אני צריכה בהמשך להתמודד עם דרכי התמודדות טובות יותר.

יכול להיות שהמסגרת הזאת, שיש כללים לכל דבר, יש דרך מה לעשות ואיך לעשות, משרתת אותי באיזשהו אופן, אולי הגנה, אבל מצד שני זה גם מאוד פוגע בי
ללא ספק, אני מסכימה איתך שזה סוג של מנגנון הגנה.
מנגנוני ההגנה שלך הם טובים לך, הם בעדך. אם הם כאן, סימן שהנפש שלך זקוקה להם. ואם (באופן תאורטי) היה ניתן להסיר אותם ממך כעת בבת אחת הנפש שלך היתה קורסת. אז את השליטה הזאת, ואת הוודאות שהכל בסדר והכל במקום וכפי שתוכנן - אַת כרגע צריכה כדי לשמור על עצמך מיוצבת פחות או יותר מבחינה נפשית.
ואת גם צודקת בזה שמנגנון ההגנה הזה פוגע בך בכך שהוא גוזל מהחופש שלך וכובל אותך.
זה העניין עם מנגנוני הגנה. תמורת ההגנה משלמים מחיר גדול של חופש.

הדרך הנכונה, בעיני, היא קודם כל לקבל את המנגנונים כחשובים ונדרשים,
ולאחר מכן לבחון כיצד ניתן לאט ובאופן מדורג להזדקק להם פחות ופחות.

שימי לב שהדבר שאני מכוונת אליו (גם אתמול וגם היום, ובטח גם מחר ) הוא בראש ובראשונה קבלה מלאה של נקודת המוצא שלך.
אני יודעת שלא קל לקבל את הרגישות הגבוהה ואת ההתנהלות שלך מול הילדים. אני יודעת. מאוד מאוד קשה.

אבל! ללא הקבלה הזאת מאוד קשה להתחיל לנוע קדימה.
זה נדמה כאילו אם נרפה ונפסיק להיאבק או אם נפסיק לגַנוֹת את ההתנהלות ה"דפוקה" שלנו - זה ישנה את זה וישאיר אותנו "ערים" ועירנים לבעיה. וזה נדמה שזה יהיה אפילו בגדר חוסר אחריות לקבל דבר שכזה.

אבל כאמור – זה בדיוק להיפך.
לקיחת אחריות כאן פירושה יהיה קודם כל להפסיק את הגינוי.
כי רק הרפיה מהשוט של ההלקאה עצמית והשנאה העצמית, רק הבנה שזה מה שיש, שזו נקודת המוצא, ואין טעם להתווכח עם זה שזו נקודת המוצא – רק זה יאפשר להתחיל לזוז קדימה.

עכשיו, משהו חשוב:
'לקבל' זה לא אומר לרצות או להסכים שמה שיש כעת – ימשיך איתך הלאה. זה לא אומר שאת נותנת לגיטימציה להתקפי הזעם שלך. ממש לא.
זה רק אומר שאת מבינה שזה המשקע שהחיים הותירו בך. שזה המבנה של הנפש שלך, ובעיקר – זה אומר שאת מבינה שאת לא אשמה בדפוס הזה שעולה. את לא עשית כאן שום דבר רע. זה לא שאת בחרת להתנהל כך. מנגנוני ההגנה בחרו בשבילך טקטיקות יעילות, על מנת שהנפש שלך תשרוד.

ושכעת, כאשר הבשילה השעה, וגם את הבשלת, את בוחרת לשחרר את המשקע הישן הזה, ואת מנגנוני ההגנה שנלוו אליו. ושאת נחושה ליצור עבור עצמך ועבור המשפחה שלך אווירה שמחה ורגועה יותר.

זה מה שזה אומר 'לקבל'.

אני יודעת שלא קל לדרך המחשבה הרגילה לעשות את הסוויץ' הזה.
אני מציעה ש"תִשני על זה",
תני לרעיון הזה לחלחל קצת, ותראי מה יעלה אז.

היי עירית,
מאוד נהנית לקרוא אותך, תודה על כל מה שאת מביאה איתך: חוכמה, חמלה, עדינות ובהירות. תבורכי.
לגבי הקליניקה, אני יודעת שבמרכז מורגנשטרן במרכז תל אביב משכירים קליניקות. יוסי מורגנשטרן הוא מטפל ואדם נהדר. הטלפון: 036094994 או 0542128688. בהצלחה ושבת שלום.

תודה על המילים החמות! ותודה על ההמלצה!

ברוכה הנמצאת (-:

הי עירית
כמו שהצעת, לקחתי לעצמי זמן מחשבה ושלווה.
עלו הרבה דברים.
אני מוצאת שקשה לי לכתוב ומעדיפה לדבר.
ראיתי שאת מקבלת בעמק חפר ובתל אביב.
האם תוכלי לכתוב לי פרטים מדוייקים:מיקום, ימים, מחיר
נראה לי שיהיה עבורי יעיל יותר.

מציעה שתתקשרי אלי ונדבר.
גם אתן לך את כל הפרטים הטכניים, גם אתאר לך כיצד נראה תהליך ומה זה אומר, וגם תוכלי לשמוע את הקול שלי, להרגיש מה זה אומר לדבר איתי ולבדוק אם את מרגישה שיש בינינו חיבור.
את יכולה אפילו להישאר בעילום שם בשיחה הזאת אם תרגישי נוח כך .
אני ב 054-4804444. את יכולה גם לשלוח לי "מייל" [email protected] ונתחיל כך. מה שנוח לך.
שבת שלום.

@}.

אשמח לשמוע את תגובתך בדף במה בן זוגי מועיל לי

תודה (פרח)

תודה שבאת

בשמחה!