פרידה ומשמורת

מוצאת עצמי בוכה יחד עם השמיים שלכם

עצוב.

לא ראיתי שהשארת פה הודעה. והגלישה באתר כל כך מעצבנת אותי שאני ממעיטה..
יומיים וחצי לא להתראות זה באמת הרבה זמן, במיוחד בגיל צעיר. שאלת השאלות היא: איך לה, לקטנה.
שהרי את תמודדי עם זה, אלא אם כן תעלי זאת בפניו ותנסו לחשוב ביחד על פתרון טוב לשניכם (מה שנראה בר השגה במצבכם), אבל מה עם הקטנה?
אוי הגירושים האלה, אוף!

הקטנה, עושה רושם, שממש טוב לה עם כל אחד מאיתנו. אני חושבת (וכבר העליתי בפניו) שבעתיד הלא רחוק, נוכל לראותה גם בזמנים שהם לא שלנו, כשכמובן כפי שכתבתי, יהיה יותר קשה כשאני אגיע אליהם כשהיא לא אצלי. בינתיים היא לא מראה סימנים של סטרס, אלא של קושי מובן בסיטואציה הזו.
מנסים להכיל אותה.

מה עם יום אצלו יום אצלך?? לפחות עכשיו כשהיא קטנה.

טליה, חשבנו על זה. עוד בהתחלה. אבל תחשבי... יום אחד במיטה הזו, ויום אחד במיטה אחרת.
היא ילדה שלוקח לה זמן לנחות במקום מסויים. תמיד היום השני אצל שנינו יותר מוצלח. כאילו התבייתה דרך היום הראשון.
זה הרעיון של הרצף שנראה לנו מתאים לה.
אבל כאמור, נראה לי שעוד מעט היא תוכל לראות אותנו בין לבין, נראה מה ימים יביאו.

שנה מעולה, עשור מצויין - לכולנו.

אמן ואמן ואמן

אמן ואמן ואמן

שנה מעולה, עשור מצויין - לכולנו.

שנה מעולה, עשור מצויין - לכולנו.
@{@{@{

יום ההולדת שלי היום.
התחיל אמש בביקור חברים כייפי אצלי, אל תוך הבוקר השמשי, ביקור חברה, סידורים, פרחים הביתה וקניית עציץ גדול - עץ האהבה.
הרבה איחולים מחברים וירטואליים שהפכו ממשיים ומחברים שהכרתי שהפכו וירטואלים.
היום כולו הרגיש לי נעים. הרבה טלפונים של משפחה וחברים, הרבה פירגון, מרגיש כמו חיבוק גדול מכולם.
אפילו, כששאלו אותי מה אני יכולה לתת לעצמי כדי לשמח אותי, שאלתי את עצמי ואת השואל:
במה אוכל לשמח את עצמי יותר מיום יפה, שקדיה מדהימה בפריחתה שאני בדיוק נוסעת לידה, ויום שקט בבית...

חיכיתי שהבת שלי תהיה זמינה לשיחה. אך למרות שאבא שלה רצה להתקשר אלי, יחד איתה, היא לא רצתה.
היא לא הבינה - אם יש יום הולדת, איפה המסיבה?
היום היא אצלו, אז בסופו תהיתי איך עבר להם, היום המיוחד שלי.
ואז...
הוא סיפר לי את התסריט של היום שלהם, שבדיוק כך רציתי לחגוג איתם:
הלכנו ליער, היה יום כל כך יפה, ההורים שלי באו ואז הלכנו למסעדה.
<ממש חגגו את יום הולדתי

>
כשאמרתי לו שזה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות, נצבט לו הלב. שאל למה לא אמרתי.
לא ידעתי שזה מה שהם עושים, וגם זה מאד מורכב כי אם אני נכנסת לתמונה - היא לא רוצה להשאר אצלו.

פתאום העצב, הקושי, הגעגועים האינסופיים אליה.
הוא הבין, ואפילו הזדהה ואמר - שבעודה ישנה פה בחדר הסמוך, הוא מתגעגע אליה.
הדמעות והצער שוטפים אותי ביום הזה. המיוחד הזה.
שיש בו מטוב עד כואב.
מנועם ועד צער.

קיבלתי שיר - מתנה במייל מחברה - של ג'לאלדין רומי -

_"העז לרכב על אוכפה של אהבה פשוטה,
העז לקרוא שיר משובש בדרך הנכונה.
עכשיו כשמקומך מצאת בבטחה,
למד: האהבה שלך אינה זרה לך;
האהבה שלך, ואין להתכחש,
זה כל מה שאתה, כל מה שיש."_

מזל טוב
שתזכי להרבה רגעים קטנים של אושר

יפה השיר פה למעלה, מכאיב ומזהיר כאחד. (מזהיר המילה זוהר)

תראי, אני קבעתי נורמה בענייני יומולדת.
בימי הולדת של כולנו אנחנו מתפקדים כמשפחה.
זאת אומרת הוא מגיע, אני מביאה עוגה, אולי פרחים, שמים מתנות על השולחן אם יש, מסדרים את השולחן חגיגי וכשהוא מגיע יושבים מסביב לשולחן נמוך ומציירים ומכינים ברכות (זה החלק שהם הכי אוהבים), שמים הכל על השולחן ואז-
שרים, מברכים, מנשקים, אוכלים עוגה שותים קפה/תה, מצטלמים.
חוץ מזה הילדים חוגגים עם המשפחה שלו בנפרד ועם המשפחה שלי בנפרד.
זה יוצא מוצלח. מכיוון שזו היוזמה שלי, כשהייתה לי יומולדת - הפקתי את כולה לעצמי והוא הגיע כמו אורח ואח"כ שילם על המתנה שקניתי בשמו ועטפתי בשמו (-: (בחיי!).

נקודות, אני בהחלט יעלה את הנקודה הזו בפניו. אולי יקבלה.
כמובן, אם זה רצון בעל/ת היומולדת.
לא רלוונטי לעכשיו, אבל מעניין מה יקרה כשיהיו עוד אנשים בתמונה (בן/בת זוג...).
אבל, כאמור, כרגע זה לא האישו. אדבר איתו על זה.
תודה

אה, ועוד נקודה... אני חושבת שלא חשבנו על זה כי זה לא היה היום שלי איתה. וכשזה היום שלו איתה, ואני מגיעה, אז היא חוזרת איתי. ואז היא לא איתו.
בקיצור, טיפה מסובך, אם ממש מתעקשים שזה יהיה ביום ההולדת עצמו.

תראי איזה זריזה אני... כבר דיברתי איתו...

כרגיל, הוא מפנה אותי לעצמי, לשמחתי. למקום שהכי קשה לי שהוא לבקש את מה שאני רוצה לעצמי.
או יותר נכון לברר אותו ולהרגיש אותו קודם ולא בדיעבד.
הוא כשלעצמו שאל באותו בוקר מה התוכניות, אך אני כנראה חיכיתי שיציע לי לחגוג את היום הזה איתם וגם לא רציתי ל"הפריע" למהלך ההסדר.
הוא היה ממש פתוח לכל חגיגה שהייתי מציעה, אך כפי שהוא אומר, לא יכול לעשות את העבודה בשבילי.

כמובן שאני לרגע שמעתי את "רציתי לשאול אותך" ובראש שלי אמרתי - מה רצית? למה לא שאלת?
אבל האמת היא שזה באמת המקום הכי קשה שלי, גם בזוגיות שלנו, וגם בכלל, אז אני לוקחת את זה פנימה.
זו העבודה שלי. השאר כבר משתקף לי מהבחוץ.

שליחה על ידי יפה* » 07 ינואר 2010, 20:54

מתוקה אחת, כן, נשמע שחיכית שההצעה תבוא ממנו. אני יכולה גם להבין למה.
כי את כלת השמחה והיה מאד נעים אילו היה מכיל יותר או רגיש יותר. ללא צורך במילים, רק למי שעומד מולו.
אבל כמו שאנחנו למדים מידי יום, להנמיך ציפיות, להנמיך . ולעשות בשבילנו את מה שהיינו רוצים שייעשה בשבילנו..
מחבקת אותך מאד ואוהבת אותך ..

נו, היו פה שיחות בבאופן בין הכמה בנות שאני מתקשרת איתן, על הנושא הזה. לא היית אז?

כל הגברים שהיו לי (חוץ מאחד), היו מאכזבים אותי ביומולדת שלי. הם היחידים שהייתי מצפה מהם. כל השאר אם מתקשרים להגיד מזל טוב - סבבה, ולא עושה מזה עניין, אבל הבנזוג שלי? זה שאמור להיות מאוד מאוד שמח על שנולדתי?
איזה פרח? איזה שיר? איזה פרוזה? איזה הפתעה? איזה עוגה? אולי עוגית? אולי פירור של עוגית?

ועל זה גיסתי אומרת לי: נו בנים! מה, את עוד מצפה??

הפסקתי לצפות.
(אני יודעת שיש את סוג הבנים שיודע לעשות את זה, אבל אני יצא לי להתחבר רק לאחד כזה )-:)

היי פרודה
מוזמנת בחום ל
קבוצה לא וירטואלית לפרודות טריות וותיקות
אשמח לראותך!

יפתי
באתי לקרוא אותך גם פה.
מצטרפת להזדהות עם מורכבות היום המאוד חשוב/ לא חשוב הזה - שתמיד טעון רגשית (לשמחה או שלא)
משאירה פה אחד

- שיהיה לך
@}

שם זמני בחרתי לי.
אמנם אני פרודה ברגש, וגרושה על הנייר (עדין לא ברבנות), אבל מתאים לי לשנות את הכינוי. להתרענן. ועוד לא בחרתי את הניק הבא, הקבוע, אז 'החיים שאחרי' נראה לי זמני-מתאים שכזה.

שאלתי את עצמי אם יש טעם להמשיך לכתוב פה. הרי החלטנו, עשינו - ומה עכשיו?
ואז, קראתי בדף מתחילה להיבנות דף חדש את התגובה:
_הייתי רוצה להמשיך ולכתוב על "מעללי" בימים אלו, אבל לא בטוחה שזה יעניין.
סליחה?? בטח שמעניין. וגם חשוב. כל מה שסיפרת היה שלב ראשון. השלב השני--ההתמודדות עם החיים שלאחר הגירושין ועם העצמאות-- הוא לא פחות חשוב ובטח לא פחות מעניין._

אז אני חושבת לעצמי, שנשים שנפרדות יכול לעניין אותן התהליך הנפשי, ההתמודדות, התהליך המשתנה כל כך. יחד עם זאת מבינה שכל סיפור הוא לגופה של אישה.

אז מה יש בחיים שאחרי?
אני עדיין נפרדת. ואם אהיה מספיק אמיצה אוכל להודות בכך שבחלק מהימים אני נופלת לדכאון. קל.
לפני שבוע היה תאריך הלידה המשוער שלי. וכל החודש הזה שלפני היום הזה, וכל הימים שאחרי - אני בנפילה. בכאב, בצער. שוב נופלת.
זה כל כך עמוק, שגם פיזית אפשר לזהות את זה. בדיקור, שאני הולכת באדיקות היא ממש תיארה את התחושה הפנימית שלי:
"יש חומר, אבל אין מה שיניע אותו קדימה. חסרה אנרגיה וכל מאמץ מצידך ליצור את האנרגיה בעצם מרוקן אותה"
תיאור מדויק.

בתוך כל הנפילה, מרגישה לעיתים את הידיעה שהכל זמני. 'גם זה יעבור'.
זה מה שעוזר לי, בפעם הזו, באמת להתמסר לזה. לא מפחדת שזה יהיה לכל החיים.
אז בוכה, מתכרבלת, מתגעגעת לבת שלי בטירוף בימים שהיא לא כאן, 'מזפזפת' באינטרנט, מתמכרת לבאופן המחודש והמהיר, בקושי עובדת, בקושי אוכלת.
והנפילה היא לא טוטאלית, היא בגלים. לעיתים אני צפה על הגל, לעיתים בתוך הים הסוער. ותמיד תמיד - יש חלק בתוכי שעומד על החוף ומתבונן בהכל ויודע שהכח בסדר.

אני מוצאת שאני מאד מזוהה כרגע עם החורף.
אני מרגישה שבזה שאני מתמסרת לנפילה הזו, קורית התרחשות. לא רואים כלום מבחוץ אבל יש מן התרחשות מבפנים. כמו הזרע לפני שהוא נובט. כמו העץ בשלכת רגע לפני שהוא מוציא את עלעליו.
אולי אני משלימה פה תהליך, אולי לא, אבל אתמול למשל, הרגשתי צורך עצום לעזור לבעל הבית שלי לשתול עצי זית בגינה. הכנסתי לבור השתילה את הקומפוסט שאני אוגרת בשנתיים האחרונות. זו הפעם הראשונה בשבילי, שאני מסיימת תהליך מסוג זה. מאגירה, צבירה, שמירה על הקומפוסט, ועד החזרתו כרגע לאדמה. בעצם, בשביל זה אני אוגרת (וגם קצת בשביל להשקיט את רגשי האשמה הפולניים שלי בענייני זריקת אוכל

).
החזרתי לאדמה את מה שהיא נתנה לי.

בימים שהבת שלי פה, אני כולי נתונה לה, לנו, לבית שלנו, לחיים שלנו. מתנהלת בתוך זה בזרימה יחסית, מרגישה במקום טוב איתה.
בימים שהיא לא כאן, אני מרשה לעצמי ליפול יותר, מתגעגעת אליה, נופלת לאי העשייה, בכי, חוסר רצון וסוג של נתק.
מבחוץ זה לא תמיד נראה כך, כי אני לפעמים עסוקה.
אבל התאור כאן הוא של המציאות הפנימית שלי.

חוסר האיזון מורגש שוב ושוב, בין 100% איתה לבין 100% בלעדיה.
וגם לאבא שלה זה קשה. לגרושי.
ביום רביעי שעבר הזמין אותי לא. ערב אצלם. הייתו אצלו, כולל אמבטיה וא. ערב והשכבה. זה עבר בסדר מבחינתה וקשה מבחינתי.
מהרגע הראשון הוא אמר לי 'my house, your house'. כשאמר את זה בפעם הרביעית, ביקשתי שיסביר לי מה העניין.
והוא, מהחשש שלו פן ארגיש יותר מדי בבית אצלו, אפלוש לטריטוריה שלו - הרגיע את מה שעוד לא התחיל.
מן, הקדים תרופה למכה מבחינתו.
מאד נעלבתי, ועם גוש בגרון התנהלתי בתוך הערב הזה. אחרי שנרדמה פרצתי בבכי, והוא חיבק... אבל הטעם נשאר מר. לכמה ימים.
שוב המנגנון של קירבה והתרחקות. מזמין ומייד מרחיק שלא ארגיש יותר מדי בנוח.
שמחתי שאין לי את זה על בסיס יומי, ממש מצאתי את עצמי מודה לעצמי על כך.

אתמול, התקשר בבוקר ואמר שהוא מתגעגע. אני לא שמעתי כל כך טוב וחשבתי שאמר שהיא התגעגעה אלי. הוא תיקן. אמר שהוא.
וביקש לקפוץ אלי לקצר ביום חופש שלו. זה כשלעצמו היה מפתיע. בכל חיינו המשותפים לא רצה להקדיש את יום החופש שלו לאיזו פגישה איתי.
אני, הייתי קצת אפאתית. 'תבוא יופי, לא תבוא גם בסדר. אתה לא צריך להודיע לי, אני כאן ממילא'
אחרי שהגיע, חיבוק, מבט בעיניים וחיוך. דיבורים על הא, דא והתגלגלנו לדבר על משהו בינינו.
ושוב, נפלנו לדינמיקה שגם אני וגם הוא מביעים את עצמינו בדרך שמחלישה את הצד השני.

אני לא רוצה להכביר בתיאור אבל כן הבנתי, משהו לגבי עצמי. זה היה כל כך עדין וחמקמק שרק היום 24 שעות אחרי ועם נסיון 'לתפוס' את זה בעודו חי בתוכי הבנתי. הבנתי, שאני נוטה ברגעים שאני נפגעת (ממנו, במקרה זה), לא לעצור במקום הפגיעה. אלא כמה רגעים אחרי להבין אותו, את הדינמיקה הפנימית שלו שהוליכה אותו להגיד/לעשות לי משהו שפגע. ואז, כשאני משתפת אותו בהבנה שלי, הוא נסגר בפניי (כי אני מנתחת אותו) ואני נשארת מרוקנת.
ועכשיו מבינה שההתרוקנות הגדולה שיש לי בעקבות שיחות כאלו היו פשוט כי לא עצרתי וראיתי מה קורה לי.
אני כועסת/פגועה/נעלבת. לא משנה, אך לא לעבור מייד להבין אותו, או לבקר אותו או לשפוט אותו.
אני שוכחת להשאר בתחום שלי. להבין אותי, רגע להיות שם, קשובה לתנועות הפנימיות שלי. ואז, בפשטות להציב גבול, או להגיד מה הרגשתי - אבל לא לעבור אליו.
וגם שם, בביטוי הכביכול פשוט של עולם הרגש, אני עוד לגמרי לא מתמצאת. זו כמו ארץ אבודה בשבילי.
כי מה שעולה לי זה: הרגשתי שאתה...X. זה לא רגש, זה הגורם לרגש.

יש לי עוד עבודה לעשות. מי אמר שאני לא עושה כלום?

קוראת, עייפה, אולי אכתוב מחר.
לילה טוב

_ועכשיו מבינה שההתרוקנות הגדולה שיש לי בעקבות שיחות כאלו היו פשוט כי לא עצרתי וראיתי מה קורה לי.
אני כועסת/פגועה/נעלבת. לא משנה, אך לא לעבור מייד להבין אותו, או לבקר אותו או לשפוט אותו.
אני שוכחת להשאר בתחום שלי. להבין אותי, רגע להיות שם, קשובה לתנועות הפנימיות שלי. ואז, בפשטות להציב גבול, או להגיד מה הרגשתי - אבל לא לעבור אליו._

אוי, כמה חכם. וקשה...

שליחה על ידי יפה* » 29 ינואר 2010, 18:59

אוהבת

תרשי לי לקרוא לך כאן ועכשיו "אופטימה". למה "אופטימה"?- כי זה מה שהרגשתי כשקראתי אותך והשם הזה התגלגל לי בראש פעם אחר פעם תוך כדי שאני קוראת אותך. חשבתי שאולי אם זה מה שהראש שלי מתעקש עליו אולי זה משהו שאני צריכה להעביר לך- משהו שקשור באופטימיות. (זה לא שאני חושבת שאת לא אופטימית או משהו כזה. ממש לא!!! זה משהו שעלה בתוכי ולא יכולתי לעצור אותו פנימה, בתוכי. הוא היה צריך להיאמר. לא יודעת למה. אולי את יודעת).

ועכשיו לעיקר שבגללו נכנסתי לפה.
בסופ"ש הזה היתה אצלי מישהי שהכרתי שעוברת תהליך פרידה אחר, שונה...(ולא אפרט כאן מעבר לזה) וכל השבת חשבתי עלייך. וכל רגע שהיא היתה פה רציתי ללכת אלייך אפילו ברגל ולתת לך חיבוק כזה ענק על היותך כזאת קסומה בתהליך הזה.
וכשנכנסתי וקראתי אותך זה היה כמו ליפול לשפיות אחרי הזיה ארוכה ומייסרת.
ונכון, יש לך עוד מה ללמוד. וזה יפה שאת בעיניים פקוחות סוללת לך את הדרך שלך שבחרת בה. שהיא אומנם לא דרך קלה אבל דרך כל כך חכמה, תבונית, מעשירה ולא רק אותך, ומיסתמא- מעוררת השראה. עזבי אנשים שקוראים אותך, רק לחשוב על הנסיכה הקטנה... איזו השראה את מהווה לה. גם אם היא לא מודעת ברמת ידיעה היא מרגישה, היא חווה, היא בסביבה של אמא שמהווה דוגמא אישית בהוויה שלך; לחשוב, להתבונן פנימה, להרגיש, לדייק, לצמוח, להתפתח... רק לחשוב איזו תשתית את יוצרת לה... זה משהו שהוא הרבה מעבר למילים.
יש לך מה ללמוד. למי לא?! את מודעת לכך, ואת לומדת! את וואחד לומדת.

וגם רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך כל כך הרבה...!!! ממש!

חוזרת לעדכן, לשאול להרהר...
השם שבחרתי החדש, החיים שאחרי, הם מצב ביניים. לחלוטין.
אני לא משחררת. לא מצליחה. שואלת איך אני יכולה לשחרר? באמת, מהעומק, כמו ששיחררתי את גרושי.
הייתי אצל רופא נשים, לביקורת, והתחזית היא לא כל כך טובה. הרחם שלי עדיין לא חוזרת לעצמה. זה ידעתי ולכן אני בטיפול אינטנסיבי שקשור לזה (אלטרנטיבי), אבל אני יודעת בתוך תוכי שזה קשור אלי.
כמו שהרופא הציג את זה: רירית הרחם לא מצליחה לחדש את עצמה. היא משתמשת ברירית הישנה.
ממש מתאר את מצבי הנפשי.
קשה לי להתחדש. אני בתוך בועת העבר, האבל, הקושי, עם הבזקים של טוב ותקווה.
אבל עוד לא מרפה. עוד כואבת את ההחלטה. ותוך כדי כאב ההחלטה יודעת שהיתה נכונה לאותו זמן.
קצת משתגעת מהפרדוקס הזה.

הגוף שלי עוד לא חזר לעצמו, הרחם שלי, אני - כולנו, לא חזרנו לעצמי.

הימים בלי הבת שלי הופכים לי ארוכים. אין לי זוגיות חדשה למלא אותם. והם מתארכים ומתארכים.
הימים איתה איכותיים ומתוקים. מרגישה שאני ממש מתקנת במודע את ההורות הלא מודעת שגידלו אותי בה.
מרגישה שאני יוצרת איתה תחושת צוות, הרמוניה, תוך כדי החיים התובעניים.
יש בי שקט באמהות עכשיו. הרבה מרחב ובחירה. היא ילדה מדהימה ואני מאד מעריכה ומכבדת אותה.
ואז, כשהיא איננה, אני חסרה אותה.

היא כשלעצמה ממש בסדר. היא יודעת ליהנות אצל אבא ומאד אצל אמא. יש משהו מאוזן, והיא חווה הורים בשותפות טובה. אין בה טיפת רגרסיה, אלא התפתחות מדהימה.
אני אוהבת את הילדה הזו.

התהפכנו קצת, גרושי ואני. הוא עכשיו ממש בטוב, ואני בדאון. הוא ממשיך לצאת עם הבחורה שהכיר (כבר לפני שנה) ואני מסתגרת בד-אמותיי.
הוא כמו עבר על עיכול האבל, הפרידה, ואני רק עכשיו מתחילה. טוב, לא ממש עכשיו, אבל עדיין.
הקשר טוב. עד כדי כך טוב שלפני כשבועיים זרקתי לו רעיון של לעשות ילד ביחד תוך כדי ההסדר הזה. כי אנחנו מסתדרים כל כך טוב, אז שנביא למתוקה שלנו אח או אחות.
הוא צחק, לא התייחס, ובעקרון כרגיל, לא יודע מה לחשוב על זה.
ואני, בתוכי, לא יודעת אם הצעתי את זה מהראש או מהבטן.
גם מתלווה להצעה הזו, שביב של פחד שלא אמצא את האחד הזה, שירצה לבנות איתי משפחה חדשה, בזמן הקרוב.

בכל מקרה, מצב הרחם שלי לא מאפשר עכשיו שום דבר מזה

מותק שלי,
מקווה שהרחם שלך ילך ויחלים, ושממש בקרוב גם את וגם הרחם שלך תחזרו לעצמכם
הוהובתותך

(())(())

תודה יקרה. גם אני הוהבת...

אותך.

עד כדי כך טוב שלפני כשבועיים זרקתי לו רעיון של לעשות ילד ביחד תוך כדי ההסדר הזה
נו באמת...זה נשמע לך הגיוני?
ומה עם החברה שלו? אין לה רגשות ותוכניות כלפיו? היא לא כלום בעינייך?
אני מרגיש פה דבר אחד חזק:
ריכוז עצמי
בכל זווית, כיוון ותנוחה.

לעשות ילד ביחד תוך כדי ההסדר הזה - רעיון מקובל והגיוני, בלי קשר אליכם ספיציפית.
ריכוז עצמי - מצויין....
כמה זה קשה.

עמיחי, ברוך הבא לדף שלי.
הלואי והיה לי קצת יותר ריכוז בעצמי, ממה שיש לי עכשיו.
והלואי וזה היה בכל זווית, כיוון ותנוחה

אם הוא היה מסכים לקרוא לה חברה שלי, זה היה סיפור אחר. הוא מתעקש שזה "סוג של קשר" ואת כל נסיונותיי לקרוא לה בשם יותר מחייב הוא הודף.
את הרעיון הזה, קיבלתי ממישהי פה באתר, שקראתי את הסיפור שלה או של חברה שלה. היו לי רגשות מעורבים לגבי זה, אבל זה התעכל לי לאט.
בכל מקרה זה רעיון נדיף, כי אף אחד מאיתנו עוד לא אוחז בו.

ריכוז עצמי - מצויין.... כמה זה קשה. אכן. תודה

לפני שבוע היה תאריך הלידה המשוער שלי. וכל החודש הזה שלפני היום הזה, וכל הימים שאחרי - אני בנפילה. בכאב, בצער. שוב נופלת.

מבינה ללבך, הייתי שם, כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי

"יש חומר, אבל אין מה שיניע אותו קדימה. חסרה אנרגיה וכל מאמץ מצידך ליצור את האנרגיה בעצם מרוקן אותה"
וואוו, אז מה עושים, איך מייצרים אנרגיה?

אהבה, תודה על החיבוקים.
לגבי אנרגיה, בעיקר מתמקדת בתוספי מזון, בדיקות דם (אני בחסר מתמיד של ברזל), כשאני יכולה-במיקוד המחשבה שלי בדברים שהם טובים לי, מועילים.
אה, כן, וגם הצטרפתי למקהלה.

בעיקר אני מרגישה שאני מתמסרת לדבר הזה שעובר עלי. במובן של - לא מתנגדת לו, לא מבקרת את עצמי על חיי כרגע, לא מייצרת פעילויות כדי להסוות את הכאב.

דברים שיעזרו לי להניע אנרגיה: הליכה, תזונה חמה, להכיר מישהו נחמד?

"יש חומר, אבל אין מה שיניע אותו קדימה. חסרה אנרגיה וכל מאמץ מצידך ליצור את האנרגיה בעצם מרוקן אותה
זה תאור מאוד יפה ומדוייק מותק.
אני מאוד מזדהה איתו, מתקופה ארוכה מאוד שהייתי ממש במצב הזה,
וגם ממצבים בהווה שמרגישים לי כך- איכשהו, טבע הדברים שבסופו של דבר מגיע רגע שנוצרת קצה קצה של אנרגיה קטנה בדמות קצה של מוטיבציה או נכונות בסיסית לעשות משהו וזו מתחילה להניע איזשהו גלגל.
בתקופה ההיא, הקשה שלי, שנמשכה כשלוש שנים, גם אני נעזרתי רבות בתוספי תזונה ובכלל יעוץ נטורופתי, שנתן לי הרבה טיפים קטנים ופשוטים ליישום עזרו לי. אז מצאה אותי גם היוגה שפשוט שלפה אותי מהקיבינימאט הנפשי שהייתי בו, ובעצם נעזרתי בכל דרך אפשרית שנתקלתי בה...
אני ממש מאמינה שכשמרססים בזווית הרחבה ביותר, ופועלים בכמה כיוונים בו זמנית, משהו בסופו של דבר תופס ומתחיל ליצור שינוי, ואז כבר לא ממש ברור בכמה אחוזים כל אחד מהעזרים השפיע, וזה גם לא ממש משנה.
ואני ממש מאמינה בך יקירתי.

ולרשימת הדברים שמניעים אנרגיה:

אם יש לך חלון של זמן/ מוטיבציה, אז פראניאמה, במיוחד קפלבהטי ובהסטריקה, יוצרים הנעה עצומה של הפראנה בגוף, ואז נאדי שודאנה (נשימה חלופית בין הנחיריים) מאזנת את הפראנה בגוף.
הפוכים: עמידת ראש (אם את אמונה עליה), נר, או לשכב עם הרגליים למעלה כנגד הקיר, מאוד מעוררים ומזרימים את הדם והחמצן בבת אחת ללב ולמוח.
אומגה 3 עזר לי מאוד.

בעיקר אני מרגישה שאני מתמסרת לדבר הזה שעובר עלי. במובן של - לא מתנגדת לו, לא מבקרת את עצמי על חיי כרגע, לא מייצרת פעילויות כדי להסוות את הכאב
כבר אמרתי לך שאת מעוררת השראה בשבילי בתחום הזה. ובכלל.

ושבת חמימה

החיים שאחרי
זה נשמע שאת בדרך הנכונה - הכי חשוב באמת מה שכתבת
בעיקר אני מרגישה שאני מתמסרת לדבר הזה שעובר עלי. במובן של - לא מתנגדת לו, לא מבקרת את עצמי על חיי כרגע, לא מייצרת פעילויות כדי להסוות את הכאב

לקבל את עצמך בחמלה ובאהבה ולדעת ולסמוך על עצמך שהאנרגיה עוד תחזור אלייך כשזה יהיה הזמן הנכון.

גם אני עוברת עכשיו תהליך פרידה לא פשוט (אם זה מעניין אותך, אפרט, אבל אני לא רוצה להתפרץ לך לדף עם הסיפורים שלי...)
ואני יכולה להגיד לך שאחרי תקופה ארוכה של חוסר אנרגיה ומוטיבציה מוחלט, אני לאט לאט מוצאת שוב את הכוחות להזיז את החיים שלי קדימה

טיפים שעזרו לי:

כל יום לעשות דבר אחד* לפחות שהוא רק בשביל עצמך, כדי לשמח אותך

לעשות שינויים בבית: להכניס עציצים, לצבוע איזה קיר, לתלות ציורים חדשים (או הכי טוב - לצייר בעצמך! ) וכדומה

ככל שכיף לך יותר בבית שלך כך גם כיף לך יותר בכלל בחיים

להיות בחוץ בטבע כמה שיותר

לנהל יומן אמיתי ולא רק וירטואלי - מחברת יפה כזאת שעושה חשק לכתוב בה

מקווה שתרמתי משהו ושיהיה לך סופשבוע מקסים

תודה גברתי. האמת, שהחומר שנקרא יוגה/נשימות/ או סתם הליכה בטבע - קיים בי. מה שחסר כרגע הוא החומר המניע.
בחיי. הכל יש לי בפנים. כל הידע קיים בתוכי, כל האמצעים כמעט. מה שחסר הוא הכוח להתחיל, לעשות, להניע.
זה כמובן לא טוטאלי. יש לי אנרגיה אבל מועטה.
לקחתי לתשומת ליבי את האומגה 3. אקנה. יש לי כ"כ הרבה תוספים

בדרך כלל מקווה פשוט לא לשכוח לקחת...

ברוכה הבאה ורודה. תודה על הטיפים.
בכל יום אני באמת עושה משהו לעצמי. זה לא תמיד נותן לי אנרגיה. אבל כן, את זה אני דוקא זוכרת.
שינויים בבית, אם תקראי פה למעלה תראי שעשיתי מן הקצה לקצה. אכן נתן אנרגיה, זמנית.
בטבע, כן, אני גרה ליד הטבע, בתוכו. לא מספיק יוצאת אליו, נושמת אותו. מתזכרת את עצמי.
ויומן, טוב, עם זה יש לי ויכוח שנים. הכי הרבה שאני מצליחה לעשות זה לכתוב כאן. יש לי התנגדות עצומה ליומן. לא יודעת למה וגם לא מעניין אותי כרגע.

תרמת. תמשיכי לבקר ואת מוזמנת לספר.
חג שמח

אהלן

הנה אני בוקעת מהפקעת המאוד סבוכה שאני מצויה בה בימים אלה.
הראש מאוד מאוד טרוד והכל נעשה מתוך חוסר ריכוז ופיזור נפש וזו לא חוויה נעימה. מקווה שאני קרובה לסיום פרק זה.
גם הפרק הבא שמחכה עומד להיות ככל הנראה, מאתגר ביותר וצריכה להספיק לקחת נשימה בינהם.

בכל אופן הנה קראתי את הדף מהמקום בו הייתי צריכה וחייבת לצטט כמה דברים שלך:
לא רואים כלום מבחוץ אבל יש מן התרחשות מבפנים. כמו הזרע לפני שהוא נובט. כמו העץ בשלכת רגע לפני שהוא מוציא את עלעליו.
ממש ממש מרגש ומעצים! איזה תאור יפהפה.

החזרתי לאדמה את מה שהיא נתנה לי.
מוזר או לא, גם זה מרגש אותי מאוד. עשייה. חשיבה על אמא אדמה...(זה אחר כך מתחבר להמון דברים אחרים בחיינו)
בקטנה - תחשבי שאלוהות מוגדרת במילה מקום....

אני אוהבת את הילדה הזו.
מרגש מאוד מה שסיפרת עליה, גם אני מתחילה להתאהב....@}

מעניין מאוד לקרוא אותך. מאחלת לך ולקטנה שבוע טוב טוב (גם לאבא)

נקודות, התגעגעתי

תודה שהזכרת לי מה שכתבתי. הכל נכון, אולי מתוך זה מגיעה ההתמסרות שלי למצב הפנימי.
מה איתך? מה עובר עליך בימים אלו?

איזהו הגיבור, או הגיבורה, הכובש את יצרו?
בפורים אהובתי היתה חולה. זה התחיל בשבת ועד יום שלישי בבוקר. החלטתי ללכת לרופא למחרת, ביום שני, כשיהיו הפוגות בגשם.
הודעתי כמובן לאבא שלה. הוא היה איתה קצת בראשון, מה שהסתבר כטיפשי לגמרי שהיא תעבור אליו לכמה שעות בזמן שהיא חולה.
(לומדים... לומדים...).
ביום ראשון בערב, אני מקבלת הודעה בטלפון ממנו שהבטריה של הטלפון שלו הלכה והוא לא בבית. אז אם אני צריכה אותו, להשאיר לו הודעה בבית.
יום שני הגיע, ואיתו גם התור לרופא.
4 טלפונים היו ממנו באותו יום, לשאול מה שלומה. אף לא ביקור אחד.
ומאיפה התקשר כל אותו יום... מחברתו.

בפעם הראשונה כשמס' טלפון לא מזוהה הופיע על הצג, וגיליתי שזה הוא בצד השני, נכנסתי למן שוק רגשי.
בשיחה השניה הרגשתי כעס עולה. עומד להתפרץ.
המחשבות שרצו לי בראש היו:
"איך אתה לא מגיע לבקר אותה?! זה יום חופש שלך!
כן, אני יודעת שהיית במסיבה עד מאוחר אתמול, אבל היא עם חום גבוה. היא לא שווה ביקור?" ועוד כהנה וכהנה...

אבל, ידעתי. ידעתי שאני פשוט מקנאה. קצת בה, כי כשהוא ממש בטוב עם עצמו הוא כייפי ואוהב ומקסים.
וגם בו. שהוא במקום שיש לו זוגיות (בת שנה בפורים), שהוא במקום טוב עם עצמו ונהנה מהעשייה שלו.
ואני - שוקעת לתהומות עצמי. רגישה כל כך שכל רוח בעלים, גם אם אני רק רואה אותה נושבת מעבר לחלון, מצמררת אותי.
בדכדוך על סף דכאון.

כן, יודעת שעוד נתהפך 1000 פעם. ויודעת שזה זמני. אבל זה מרגיש קשה.
מרגיש חרא. אני לא מצליחה להתאושש ממאורעות הקיץ. לא מהפרידה ממנו. כבר עוד מעט שנה מאז שעזב את הבית.
והוא - מתקשר אלי מחברה שלו.

הרצתי בראש את התקופה שחיינו עדיין ביחד בבית ופירגנו אחד לשניה את הזמנים עם האחרים.
ניסיתי להתחבר למקום בתוכי שממש רוצה שיהיה לו טוב עכשיו. נזכרתי קצת, אבל זה היה מן זכרון מנטאלי.

בשיחה השלישית הרגשתי שאני ממש עומדת בפני בחירה.
שטף ההאשמות על 'הזנחתו' את בתנו עמד בפתח פי. הר געש של כעסים, הטחות, ביקורות.
כמעט... כמעט...
אבל לא.
הר הגעש הזה הוא בסך הכל כיסוי על העצב העמוק, הקנאה בו ומקומו כרגע, על הצער על עצמי ועל זה שלי אין אף אחד. אפילו לא באופק.

כבשתי את יצרי. את הרגליי המגונים, גם בשיחה הרביעית.

אני גיבורה.
בדכאון, אבל גיבורה...

_אני גיבורה.
בדכאון, אבל גיבורה..._

וואוווווו !!!!!!
סוּפר גיבורה !!!!!

כלכך מבינה אותך. את הכאב והקושי, ואת ההאשמות שכמעט כמעט יוצאות מהפה....
מצדיעה לך !

(חבל שאין אייקון של 'מצדיע')

באמת גיבורה

מזדהה

לאחר בירור היום עם הרופאה, ראיתי שחסרים לי מאגרים של ברזל. אז חזרתי לקחת ברזל, ויטמין C, ואומגה 3.
יודעת שזה לא משתנה ברגע, יודעת שזה ריצה למרחקים ארוכים.
לוקחת נשימה.

כל הכבוד, על ההתאפקות, על ההבנה המיידית, על העמידה שלך מול האמת ועל הווידוי.

את אוכלת בשר?

כן, אוכלת. לא מספיק. צריכה להכין לעצמי, אבל אין לי כוח... נו, המעגל הזה, שקשה לצאת ממנו.

אחרי שיחה איתו. הייתי אצלו, הצצתי עליה. אח... הלב נקרע לי.
באתי לספר לו שקשה לי בלעדיה. שהרצף קשה, שהפרידה ממנה קשה לי.
ברור לי שקשה לי בתוך הקונטקסט הכללי, וכרגע הכל נצבע בצבעים כהים.

היה קשוב, מבין, התנהלה שיחה. לא גלשתי ל... אתה ככה/אחרת. רק אני והשיתוף של איפה אני.
כשהוא שאל - ומה את צריכה ממני? - ידעתי שזו מלכודת. כי הוא מגיב בהתנגדות למה שאני צריכה ממנו.
ובאמת, לא ידעתי.
אז זה מה שאמרתי. בסוף סיכמנו שאם אנחנו רוצים שאני אכנס קצת יותר לתמונה בימים שלו, נתייעץ עם המלווה שלנו (פסיכולוג ילדים) כדי לראות איך והאם יהיה נכון לעשות זאת. אז זה השלב הבא.

ולמרות שבאתי קצת מתוחה לפגישה איתו, הוא פתח לי את הדלת במאור פנים, מייד דיברנו על דברים אחרים והיה נעים.
הוא סיפר לי על חברתו, שעכשיו הוא מוכן להגיד (סוףסוף) ש-הוא איתה. <עוד קשה לו להגיד לי שיש לו חברה>
הרגשתי צביטה בלב. הוא גם סיפר שהיא אחרת, יותר קלה ממני, משהו שמח ומקבל - מזכיר את אבא שלו.
ואני, מהשבוע הראשון שלנו רק הזכרתי לו את אמא שלו.
אין ספק שעם אבא שלו יותר קל לו.

הסתכלתי עליו, ושאלתי את עצמי האם אני מוכנה שקשר חדש יכנס לחיי כרגע.
לא יודעת. באמת שלא. במובנים מסויימים כן, ואחרים לא.עוד נפרדת ממנו, מהחיים שהיו, ומתאבלת על יותר מזה.
האם בתוך אבל יכול להכנס קשר משמעותי לחיים?

תזכורת לעצמי:
_בחודש אלול הקב"ה בא כביכול לבקר אותנו. הוא בא אלייך ושואל אותך "מתחילה, מה שלומך?", ואז את עונה לו בתרעומת: "מה שלומי? גרוע! איזו שנה איומה היתה לי! בעלי תקף אותי פעמיים! ניסיתי הכל ולא הצלחתי! אני חיה בפחד, רע לי, קשה לי!"
"ככה??" שואל הקב"ה בפליאה. "חכי איזו שנה תהיה לך! הרבה יותר גרועה!"
אבל, אומרת הרבנית ימימה, אם את עונה לו: "מה שלומי? מצויין! איזו שנה נפלאה היתה לי! זכיתי להבין באיזו מערכת יחסים אני חיה, וקיבלתי המון חברות חדשות, גם וירטואליות וגם לא. הצלחתי להתקרב אליך יותר ולחיות באמונה, הצלחתי להבין שאני שווה הרבה יותר ממה שי' נתן לי להבין. התעליתי על עצמי ולמדתי לשים לו גבולות והחלטתי בסופו של דבר שהוא לא ראוי לי ושאני רוצה לחיות חיים טובים ושמחים! איזו שנה נפלאה בה הילדים שלי גדלו יפה, ולא ניכר שנפגעו כל כך מהמצב בבית. שנה בה הגעתי להחלטות חדשות ולתובנות חדשות. שנה מדהימה שציינה אצלי שינוי דרך!"
"ככה?" אומר הקב"ה. "חכי ותראי איזו שנה נפלאה עוד תהיה לך!"_

מתחילה להיבנות דף חדש.

אמונה
כשהייתי אצל הרופאה לקבל המלצות לברזל ותוספים למיניהם, לשאלתי על האפקט של אומגה 3, היא אמרה לי משהו כמו - אם את מאמינה זה יעזור לך. כמובן שבשבילי זה ממש הרמה להנחתה ומיד אמרתי לה את דעתי לגבי אמונה באקמול ואיך יש את גב של תרבות שלמה שעוזרת לאקמול לעזור...
אבל הנה, כמה ימים אחרי שאני קצת לוקחת ברזל, ויטמין C ואומגה 3, פעמיים ביום, מרגישה מעל המים.
לא יודעת מה זה בדיוק, אבל מצליחה לנשום.

זה מעודד. זה אומר שיש בי אמונה... לא?

קוראת אותך. כל הזמן.
את תוכלי לתקופה הזאת.
אולי זה הזמן שדברים נהיים יותר גרועים לפני שהם יוכלו להיות יותר טובים.

קוראת אותך. כל הזמן.
איזה כיף לשמוע. האמת שחשבתי שרוב הבנות כבר עזבו. אין מספיק אקשן לעומת הקיץ, והאמת שאין הרבה מה להגיד.
מרגישה את זה קצת בחיים שלי, יותר לבד, פחות מעניינת... אולי פחות מתעניינת במקביל.
בחיים, יותר קל לי להתעניין מאשר לעניין. וזה גם לא עניין של עניין.
זה יותר, שכשאני מגרדת תהומות, יותר קשה לי לחשוף את עצמי, את הקושי והכאב.

את תוכלי לתקופה הזאת. תודה

שליחה על ידי תותית* » 08 מרץ 2010, 12:08

מתוקה אחת. בוודאי שתוכלי לתקופה הזאת. קוראת כאן אחרי הרבה זמן נעדרות..

זאת אני מרחובות שאוהבת אותך

אההה, איזה כיף שנכנסת. עכשיו גם מבינה דבר או שניים. הולכת לכתוב לך...

גם אני קוראת אותך, גם אם לא תמיד יש לי מה להגיד...

זה יותר, שכשאני מגרדת תהומות, יותר קשה לי לחשוף את עצמי, את הקושי והכאב.
מכירה.

גם אני קוראת אותך תמיד כשמגיעה לבאופן אבל לא תמיד יש לי מחשב...(אני בלי מחשב..)
את לא צריכה דרמות כדי להיות מענינת...
את מענינת@}(())

את לא צריכה דרמות כדי להיות מענינת...את מענינת
תודה טליה, את חמודה!
משיטוטיי בדפים השונים, אני רואה שכולנו מתגייסים כשיש איזו דרמה. זה ברור, טבעי והגיוני.
ובהחלט, אני מרגישה שהדרמות צומצמו בחיי, אבל הגוון הוא די אפור.
זה בסדר, חלק מההתמסרות שאני מרגישה.
וגם, כמו שכתבתי, זה דורש ממני מאמץ לנסות ולתאר במילים את התחושות, הרגשות והחוויות שאני חווה כשאני בתחתית.

אתמול היתה שיחת הבהרה עם גרושי. הוא משום מה הבין שאני מערערת על המשמורת. לא הבין.
הבהרנו, וכך נחסכת לנו פגישה אצל הפסיכולוג. כבר יודעת שאוכל להיות איתה בתקופה הזו גם פה ושם בימים שלו (בתחילתם או סופם).
מרגישה שחזרה אלי הנשימה שלי.

מרגישה שחזרה אלי הנשימה שלי
וואו. זה טוב ומאוד חשוב...לנשום.

אני כאן כל הזמן, קוראת ושולחת לך כח שקט.

שיהיה יום מלא נשימה.

וגם מאחלת אהבה.
כשתבוא, מתי שנכון לה לבוא.

תודה יקרות. מחמם את הלב. ממש.
לאחרונה, אני מרגישה דחף גדול לשיר. משהו ברמה של הקול רוצה להשמע, ואולי גם הוא חלק מהריפוי.
כמו שכבר סיפרתי הצטרפתי למקהלה, ומשבוע הבא אני מצטרפת לסדנה קולית שיש בה הרבה אלמנטים של ריפוי.
אני ממש מקווה להשאר פתוחה מספיק. לבטא, לשיר את הכאבים, את השמחות.

יום נעים לכולנו.

אני מאוד מאמינה בריפוי דרך קול. נשמע לי משהו חזק ביותר!
תעשי חיים ותספרי חוויות, זה נשמע מאוד מעניין ומסקרן.

אני חושבת שאני נמנעת מלכתוב כאן. כולי מוצפת ברגשות ותחושות שהן לא נעימות לי, ומעדיפה לא לתעד אותן, לעקוף אותן ולא לחוות אותן.
אמ-מה? אני לא ישנה בלילה. וזה יוצא שם. פשוט לא נרדמת. שעות.
אתמול, למשל, היתה לי שיחה ארוכה עם האקס על פסח והסידורים והעברות (כמו העברה של חבילה... :-\)
והשיחה זרמה, היתה נעימה ברובה, המון פרגון לזמן ההדדי, נתנו אחד לשני וקיבלנו.
הוא אפילו חוגג איתנו את רוב הסדר, בשמחה ובאהבה. כולם שמחים לגבי זה.

תוך כדי השיחה אני מבינה שהוא - בין לבין הזמן עם הבת שלנו - הולך לבילויים, הופעות, שמחות עם החברה שלו.
ואני מתכווצת. הוא לא אומר ישירות, אבל אני שומעת בין השורות ומוודאה שאכן שמעתי נכון...
(מאזוכיסטית, כבר אמרתי שאני?)
הוא נשמע טוב, זורם, נעים. ממש התהפכנו.
אני, בתוך תוכי מבלי לערב את הקנאה שאני מרגישה, העצב, הקושי - באמת מאחלת לבת שלי אבא שטוב לו.
אבל בימים האחרונים אני מרגישה את הפרשנות שלי, את האמת (אולי החלקית) לגבי סיבת הפרידה שלנו - נצמדת לי ללב -
הוא לא בחר בי. לא, הוא לא בחר בי. מעולם הוא לא בחר בי. וזו האמת.
ואני, שנה שעברה, החלטתי לא לחיות כך יותר. אבל, זה לא שאני לא בחרתי בו. אלא פשוט בחרתי בי.
וזה הפריד ביננו.
עכשיו אני עם האמת הזו, שוב בפרצוף, מרגישה את האלימות שנושבת ממנה, את הקושי. את הזעזוע שאני מרגישה מבפנים.

ואז לא מצליחה לישון. הכל עולה בלילה.

מרגישה לבד. מאד לבד. אין בןזוג באופק, ובתוך המשפחה שלי אני מרגישה מאד קשה.
מתוך כל המשפחה, אפילו המורחבת, יש לי (תודה לאל) אחות אחת שאני יכולה יותר לשתף במה שעוברת. משתפת אבל גם שם חלקית.
אני תמיד הייתי זרה בתוך המשפחה, ובתקופה כזו זה יוצא חזק. מאד חזק.
אין לי את התמיכה שלה אני זקוקה שם.

ואני דואגת לתמיכה מסביבי, תמיד דאגתי. יש לי חברות תומכות ואוהבות.
אז למה אני מרגישה כל כך לבד?

שליחה על ידי fly* » 21 מרץ 2010, 10:15

אהובה
שולחת לך חיבוק גדול
ומזכירה לך שיש עוד מעגלים חבריים שמציעים חיבוק ותמיכה ואהבה כשהמשפחה מאתגרת מידי...
את לא לבד
אם את צריכה לשנות קצת אוירה, את מאוד מוזמנת לצפון

בתקופות כאלו, שאני מרגישה את העולם נסגר עלי, באופן די פרדוקסלי הלב שלי נפתח לתפילה.
אני מול בורא/ת עולם. ממלמלת בקשות, שיחות, תודות. ככה, ביני לביני.
שאני מאפשרת לעצמי, אני מתחברת לטבע, לריחות המשכרים של האביב, לפרחים, לניצנים. ואז הכל נפלא. אז אין הוא, אני, פרידה.
יש אני והבריאה.
זה קורה לשניות, דקות. לא יותר. אני נעה בין הודיה על מה שיש גם אם זה קצר, לבין תסכול שאין יותר מזה. כעס. עלבון. צער עמוק.

פעם הייתי פותחת לעצמי ואחרים קלפים (אושו זן טארוט). אנשים היו מרוצים מהקריאה ואני הרגשתי טוב. זה היה בעיקר למשחק ושעשוע.
מזמן לא פתחתי את הקלפים. אולי 4 שנים.
אתמול פתחתי. ויצאה לי קריאה שבחיים לא יצאה לי.
רכה, אוהבת, נשית, מעודדת, מלאה בריפוי, קסם, אמון, בשלות.
השארתי אותה פתוחה מול העיניים שלי יומיים.
להפנים את הטוב הזה, את האפשרות לטוב, לרכות, לשמחה, לנשיות, לריפוי, לבשלות.

תודה פלייצ'. אני נעזרת במעגלים האלו, של החברים. באמת. ותודה, אולי באמת אנצל את ההזמנה.

שליחה על ידי תרצה* » 21 מרץ 2010, 11:54

אולי צריכה לעבור לסביבה אחרת ? בית אחר ? בדרך כלל, שינויים פיזיים כאלה מביאים איתם בהכרח כל מיני שינויים אחרים..
כמו לחשוב על גל לעומת מים שקטים... הגל יקח ויסחף איתו כל מיני דברים בדרכו... ככה אני רואה שינוי..
זיכרי, זאת תקופה מסויימת בחיים. תנשמי עמוק. את לא לבד

תודה תרצה. הסביבה שלי היא העוגן הכי ממלא שלי.
היא הסיבה לתפילה שנולדת כל בוקר. אומרת תודה על איפה שאני חיה.
את הבית שיניתי בקיץ, ויש הרגשה טובה.
תודה בכל מקרה. על התזכורת. כן, זו תקופה.
לוקחת נשימה.
ותודה על התזכורת שאני לא לבד. מנסה להפנים.

יפתי.
מחבקת ומזדהה

אוהבתותך

את יודעת שאני איתך פה מהרגע שנכנסת ובכל פעם ופעם שאת כותבת. את לא לבד!
זה רק תחושה, זה יעבור. יגיעו עוד אנשים עם המון צבעים וריחות ורגשות וחום ואהבה.
וגם אלי את מאוד מאוד מוזמנת! גם הנסיכה הקטנה מוזמנת. אם את בדרך לצפון, תודיעי. (-:

גם אני קוראת אותך כל הזמן.
אני מזכירה לך (ולי) שהחיים נעים בספיראלה - לפעמים אתה למעלה ולפעמים למטה, אבל זה בתנועה...
ואת לא לבד, עזבי אותנו הוירטואליות ואת החברות האמיתיות, יש לך את עצמך ואת הבת שלך. זה המון.

סימנים של אוהבים
פעם פעם, לפני כ-17 שנים נפרדתי מבן זוג. הוא היה מתוק כזה, קראתי לו בחיבה הסוס - ע"ש הרתמה שיש לסוס ליד עיניו - שלא רואה אף אחת אחרת חוץ ממני. נפרדנו כי אנחנו מחוברים בלב (עד היום) אבל בחיים האלו רחוקים מאד. שנתיים הוא חיכה לי, ואז חזרנו לנסיון נוסף. לחודש וחצי ואז הכיר מישהי. היום היא אשתו ואם בנו. הם הכירו במקום העבודה וזה היה כ..ו..א..ב.
אבל, לעולם לא אשכח רגע אחד שהיה.
נפגשנו לדבר על זה. על זה שזה לא יחזור עוד לעולם, וסתם על החיים. נפגשנו בפארק, בעיר הגדולה. הוא יצא מהרכב שלו, וישבנו על הדשא.
הוא התיישב חצי מטר רחוק יותר ממה שהיה מתיישב בדרך כלל. רחוק יותר ממה שאני וחברה טובה היינו יושבות. פשוט סימן את המרחק של ליבו בגופו.
אה.. כן... וגם נשיקה על הלחי, רחוק מהפה. די רחוק. הלב סימן את המרחק גם פה.

בשבועות האחרונים, אני מתחילה לקלוט סימנים מהאקס. השיא היה בשבוע האחרון, שהגיע בתקופה שאני מרגישה שאני ממש מחזיקה את עצמי מעל המים.
לפני שבוע, הוא הגיע אלי עם פרחים ומשהו שכתב על אבל. ציטט שיר מרגש על תהליך האבל וכתב אותו על ציור שצייר (לא במיוחד עבורי, אבל השתמש בו). בסוף איחל לי להתאושש ולפרוח שוב.
המחווה היתה מרגשת, טיפה מבלבלת, אך לא יותר מדי. לפני שהלך נתנו האחד לשניה נשיקה.

רגע עוצרת במקום הזה.
הנשיקות ביננו אף פעם לא היו ה-דבר עצמו. אבל עד לא מזמן הנשיקות של שלום-שלום היו ככה על הזוית של הפה. איפה שהחיוך מתחיל ונגמר.
ובמהלך הפרידה הזו - שאוטוטו אפשר להגיד שנה (מאז שעזב את הבית), נשיקות ה-שלום שלום, היו לעיתים יותר רחוקות - אבל עדיין ממוקמות שם, בזוית.
וזה גם היה בסדר, לגמרי בסדר שהן מתמעטות.

חוזרת.
אז הנשיקה אחרי הפרחים, פתאום התרחקה לה, אך במעט מנקודת המפגש, שם, בזוית הפה.
זה הרגיש לי תחילתו של סימון הלב. סימן שמתחיל להיות מובהק.

כמה ימים אחרי זה, התפתל כשרצה לשאול אותי משהו, בסוף שאל. והכאיב.
האם אוכל לעזור להם (להם, כן?) לקנות כרטיסים בהוזלה למופע שהם הולכים אליו (בגלל איזה קשר שיש לי למקום ההופעה).
זה תפס אותי לא מוכנה. עניתי בענייניות מנותקת לגמרי מהרגש שלי.
לקח לי חצי שעה לסמס לו - שאני לא עם שריון מי-יודע-מה בימים אלו ואשמח ליותר רגישות.
ביקש סליחה.

שוב נפגשנו אתמול - הוא היה בליל הסדר אצלנו, אפילו קיבל את תפקיד הניהול שלו. המשפחה שלי מתגעגעת אליו והוא אליהם והבת שלנו שמחה מאד לשילוב. לי היתה עזרה (מה שמזמן לא היה לי באירועים כאלו) והכל הרגיש נינוח.

הערה קטנה: בחיים, במשפחה, ועם מכרים/חברים/חברות/ידידים וכו', יש את טקס הנשיקה על הלחי. בכניסה - כל אורח מקבל ונותן נשיקה מ/לכולם, וגם ביציאה.

ואיתו, הנשיקה הטקסית הזו, שבטח אף אחד לא שם לב אליה, היתה סימון חזק יותר. היא התרחקה מהמקום ההוא אל עבר הלחי.
וכמו עם ההוא של לפני כמה שנים, אז גם הוא סימן בבירור.
זה לא משהו שאפשר למדוד אותו, זה האנרגיה שעוברת דרך הסנטימטר המתרחק הזה, מהמקום ה'רגיל' למקום החדש.

כן, אנחנו עוברים בשקט בשקט למקום חדש בינינו.
יש בי עצב, ויש בי צער. לא על מערכת היחסים שלנו, אלא עלי. על מצבי.
ואני ממש בכוח מניידת את עצמי מהמקום שמשווה אליו. (לזה שהוא בזוגיות מאז שנפרדנו בעצם, ואני בלי וכו'.)
אין לי מה לעשות במקום הזה. אבל הנטייה שלי היא ליפול לשם. אז עושה מאמץ לא להיות שם.

אנחנו במקום אחר.
הוא מסמן לי, את הסימן הברור.
סנטימטר רחוק יותר... מהלב.

שליחה על ידי אהבה* » 30 מרץ 2010, 18:45

אין לי מה לעשות במקום הזה. אבל הנטייה שלי היא ליפול לשם. אז עושה מאמץ לא להיות שם.

הוי מותק..
שולחת כוחות ו-

(())(())
אני פה אם רוצה לדבר.

וטוב שכך.
וטוב על המרחק וגם על סימונו הברור בעינייך,
מה שייתן את החופש והמקום הנקי - להתחיל (באמת) מחדש...

אהובה אחת.
אין לי מה לומר, זה באמת צובט בלב (הצביטה הגיעה עד ללב שלי בלי שאבחר בה בכלל). אז במקום לומר משהו שיהיה חכם או מתוחכם, פילוסופי או משהו אחר, אני רק רוצה לשלוח לך חיבוק ענק ענק. ולומר לך שאני אוהבת אותך מאוד.

האם אוכל לעזור להם (להם, כן?) לקנות כרטיסים בהוזלה למופע שהם הולכים אליו (בגלל איזה קשר שיש לי למקום ההופעה).
איזה חמור. סליחה על השפה. בשביל כמה שקלים לקחת סיכון של פגיעה בך?
זה די בסיסי לא לבקש מהאקסית משהו בשבילך ובשביל זוגתך החדשה.

זה די בסיסי לא לבקש מהאקסית משהו בשבילך ובשביל זוגתך החדשה
כן, כן, גם די בסיסי המון דברים שלא היו לנו ביחסים.
טוב, מעבירה אותו לידי, מקווה רק שאת עצמי לא.

לפעמים אני ממש משתהה מהנדנדה הרגשית/מנטאלית שיש לי בפנים.
אני יכולה להרגיש בו ברגע - בשמחה ושוחה עם מה שהחיים מביאים, ובנשימה שאחרי במחשבות טורדניות שקשורות למוות, למשל.
אני משתוקקת להתרכך. להרחיב את ליבי. להיות רכה עם עצמי ועם הסובבים אותי.
מתגעגעת לעצמי שהיתה כך פעם, לתקופה מסויימת.
זו התקופה שעיגלה אותי, החכימה אותי, ונתנה לי המון כלים לדרך.

ואפרופו עיגלה...
המשקל שלי עדיין לא חזר לעצמו אחרי ההפלה. כבר כמעט שנה ואני עדיין עם עוד 4 קילו.
לא שזה כזה עניין, אבל משהו כן היה מעניין לגבי זה.
אני מאלו שנולדו למשפחה רזה. משני הצדדים. סבתא שלי אפילו מוגדרת מקל. השניה קצת פחות...
מעולם לא דאגתי לענייני המשקל, ולאורך השנים שמחתי לעלות 3 קילו ~ כל שלוש שנים כסימן לנשיות וההתבגרות שלי.
אין לי משקל בבית. ולא מזמן, פשוט עליתי איפה שהוא על משקל.
זה אישר לי את המידה החדשה שקיבלתי. מהיום, או נכון להיום, אני מתחילה לקנות 42 בבגדים.
זה גם שימח אותי, כי כפי שכתבתי, להתעגל תמיד סימל בשבילי משהו רך פנימי שיוצא החוצה,
אבל גם הראה לי איך אני עדיין נצמדת להריון... כי אחרי כל ההפלות שהיו לי בחיים, תמיד חזרתי בסופו של דבר למשקל שלי.

בנדנדה גם בנושא הזה, עוברת מתפיסה אחת לשניה בשניה.
הייתי מאד רוצה להניח לכל זה. פשוט להיות.

נוסעת בכביש פתלתל, באמצע היום. מרימה ראשי לשמים, ורואה זוג עיטים דואה בשמים. אני מכירה מראות של עיט דואה, צופה מלמעלה על הנעשה, וצולל לטרפו כשהוא מזהה אותו. הם בדרך כלל מאד טריטוריאלים, מאד לבד שם בשמים, כשהם יוצאים לדאות, להביא אוכל הביתה.
אבל הפעם, הם היו שניים. דאו, אחד ליד השני, ואת כל תמרוני האויר עשו יחד. כמו מטס של אוירונים. זה היה מעלף. כמה שניות של חסד.

וזה הגיע בזמן מרגש. בדיוק הכרתי מישהו, יומיים קודם לכן.
ומרגיש לי, שגם אנחנו טסים כך, אחד ליד השניה, בקצב מושלם, בסינכרוניות שאין כמוה.

לא ממש רוצה להרחיב כרגע, אולי עוד קצת מוקדם לי, אבל מעדכנת בפלא. בקסם. בנס.

חלק מהנס, נראה לי, הוא השיחה הגלויה עם האקס. הוא רוצה לדעת, מתעניין.
אני חושפת חלקים מאד ספצפיים של המידע, רק מה שנראה כרלוונטי כרגע.
הוא שמח בשבילי. אני שמחה בשבילו. זה קצת הזוי.
אתמול הוא הפגיש את בתי עם חברתו בנסיבות חברתיות. כלומר היו שם עוד אנשים והיא הגיעה.
לרגע נעצרתי. נשמתי. כן, קצת נתפסה לי הבטן, אבל יודעת שאלו פני הדברים.
וזה בסדר. מאחלת לבתי הורים שמחים בחלקם, מסופקים ואוהבים. אותה ובני זוג.

אווו...
< מעפעפת בעינים ומושכת באף. כמה רומנטי... איך מגיע לה... ידעתי שזה יקרה...>