מארז אהבה

תנוח דעתכן, היה גם לבנדר באמבטיית הסבון, אם כי לבנדר טוב מאוד לחתכים שטחיים וכואבים על פני העור, ואני דווקא חיפשתי מה יכניס את זה פנימה, כי הזיהום עמוק בפנים.
בכל אופן, עושה רושם שאחיה, תודה.

עושה רושם שאחיה, תודה.
אני שמחה לשמוע.

וואו, איזה סיפור...
תרגישי טוב.

ואני דווקא חיפשתי מה יכניס את זה פנימה, כי הזיהום עמוק בפנים.
בסדר, רק לא להשרות... כאמור, יותר מדי רטוב גם לא טוב. לייבש היטב.

אוי, אוי
תרגישי טוב!
תמי אמא לשתיים

איזה סיפורי גבורה ומעללים.
לדעתי זה בכלל עונש מאלוהים. מי גונב קרשים מאתר בניה?
ובואי אני אספר לך משהו על כפריים לעומת עירוניים (וגם על אקולוגים) : אנחנו מדליקים מדורות עם עצים, לא עם קרשים. קרשים זה לאנשים שאין להם עצים טבעיים בסביבה, שלא לדבר על זה שזה מזהם הרבה יותר ובוער פחות זמן.
אנחנו גם נוהגים להדליק מדורות קטנות ויעילות ולא גדולות ובזבזניות.

עכשיו, אחרי שסיימתי להטיף מוסר כמו פולניה טובה (ומגעילה) אני יכולה לומר שהדאגת אותי.
מקווה שאת עוד חיה ושהפצע מרגיש כבר הרבה יותר טוב. מניסיון, אם הוא במקרה לא מרגיש יותר טוב, שווה ללכת לאיזה רופא/אחות שיציצו עליו.
תרגישי טוב.

אין מה להגיד, יצאת פולנייה בריבוע. מי אמר לך שגנבתי? הם היו זרוקים שם, בבירור אחרי שהשתמשו בהם, מלוכלכים במלט.
ומה אקולוגי בעצים טבעיים? לי דווקא נראה שבמקום לזרוק קרשים מוטב למצוא להם איזשהו שימוש. לא ידעתי שמקבלים פה ציונים גם לפי סוג העץ שאתה מוצא למדורה שלך. ודרך אגב, היו גם ענפים וגזעים, והמדורה היתה קטנה (יעילה? יעילה למה?), תודה.
אז עכשיו אני גם אצא מהארון ואספר את הסוד הנורא, שמרחתי משחה אנטיביוטית, שומו שמים, וחבשתי את הפצע והכל בסדר. כלומר, אני כמובן צולעת אבל כמו שמישהי אמרה לי, זה הגיוני, אחרי הכל דרכתי על מסמר. וכמו שאומרים אצלנו בהונגרית, אהושרמוטה מסמר.

שמחה שהפצע הבריא, גם אם זה בזכות האנטיביוטיקה, שומו שמיים.

כתוספת לפוסט הקודם, אני רוצה לציין שלפני שבוע, שעה-שעתיים לפני שנתקע לי המסמר ברגל, ישבתי על הספה בגינתי והרהרתי באופן לא מחייב בבלוגים של נשים כמו מתחדשת או מי מה, שעיקרם, לצד מה שקורה ביום-יום, כל מיני הגיגים פילוסופיים ורוחניים, הודיות למיניהן על הטוב בחיינו, התבוננות כללית על העולם ועל עצמן בתוכו, ואני יושבת לי בשלווה של גינתי הנחמודת, ואומרת לעצמי בחיי, הרי גם אצלי סבבה בסך הכל, אבל למי יש בכלל זמן לחשוב מחשבות כלליות כל כך? אני טובעת בים סיזיפי של משימות קטנות ואינסופיות, עושה שלושים ושבעה דברים בו זמנית ורצה אחרי הזנב של עצמי. תובנות ורפלקסיה הן ממני והלאה. טוב שלפחות מהילדים אני מספיקה ליהנות. ועל כך מיד.

ואני יושבת לי בשלווה של גינתי הנחמודת, ואומרת לעצמי בחיי, הרי גם אצלי סבבה בסך הכל, אבל למי יש בכלל זמן לחשוב מחשבות כלליות כל כך?
פחחח. למי יש בכלל זמן לשבת בגינה הנחמדת??

איזו מין שלווה
אחר הצהריים התחיל נהדר. אני, נאמנה לתוכנית המטבח החדשה שלי, מתחילה לבשל כמה שיותר מוקדם ויודעת בדיוק מה אני הולכת לבשל, כדי שבחמש וחצי בערב כשבאמת צריך אותי אני אוכל להיות עם הילדים במקום בדיוק להיכנס למטבח ולהתחיל לאלתר בלחץ של זמן וילדים עיייפים ורעבים. ובאמת גמרתי לבשל בעוד הם מתרוצצים החוצה ופנימה, ואחר כך באו לדרוש מלון. ליתר דיוק זה "א-טיח, א-טיח", וכשאני מוציאה את האבטיח זה הופך למחאה ולצעקות "אֶיוֹם, אֶיוֹם!". כל אחד קיבל פרוסת מלון עם הקליפה, הגעתי למסקנה שזה הרבה יותר מהנה ונוח מקוביות, ושניהם יושבים להם בצוותא ערומים על הספה שבחוץ וזוללים מלון בהרמוניה מושלמת. מוסא יגיע מאוחר היום, ואני כבר התגעתי למצב שאני מתבאסת בשבילו כי אני בימים אלה אני מסוגלת לנהל פה את הערב עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ולהשכיב אותם בשמחה וששון ואין מצבי חירום.
אז אני יוצאת, עוד משקה כה וכה, עוקרת כמה עשבים שוטים, לאט לאט מתכוננים לכיוון האמבטיה, הכל מוקדם וסבבה.
עוד התגברנו על כמה מהמורות אחרי האמבטיה, ואני מושיבה אותם לאכול אורז עם קארי תאילנדי, מנת ילדים קלאסית שאין איתה פספוסים. אבל לא. הגדול מיד מתחיל לבכות, זה כן ככה ולא ככה. טוב, אני משתדלת לא לקחת ללב, הרי הוא תמיד בוכה כשהוא רואה אוכל, וכמה שיותר רעב יותר בוכה. כך שלפעמים צריך ממש לשבת ולהאכיל אותו ולהדגיד לו כן כן רק שיאכל כמה ביסים ומיד המד דלק עולה וכל הבכיות נעלמות. הבטיחו לי שהפיצ'ר הזה עובר עד גיל חמש, אנחנו אוטוטו שם ולא נראה שזה עובר בכלל. אז טוב, אני משתדלת לא להתייחס יותר מדי אבל גם גיברת בוכה ובוכה ובוכה ולא מוכנה לאכול שום דבר, רוצה לשבת עלי ("עלי! עלי!"), אני מרימה אותה, גם כן בוכה. אני מנסה לאכול אבל זו כנראה ציפייה מוגזמת. מפה לשם אנחנו יושבים מול כל האוכל הטוב והטעים הזה ושניהם צורחים בוכים מייללים ולא אוכלים. היא לא אכלה כל היום ואני מתחילה לשאול את עצמי מה העניינים, ומרוב צרחות שאגתי גם אני שאגה ואמרתי שאני תכף בורחת מהבית. זהו. הגדול נעלב, הלך להתחפר במיטה שלנו, הטורבו צורחת במלוא הגרון. לקחתי אותה על הידיים, באתי למיטה, מנסה לברר מה העניינים, היא יונקת ומתחילה להירדם אבל הכלבה בדיוק מתחילה לנבוח. הטורבו אשכרה נרדמת עלי בהנקה, אני אומרת לגדול לך תרגיע את הכלבה ותבחר לך סרטון ביוטיוב (מתוך סדרה מסוימת שהוא יודע להוציא מהמועדפים), אני משכיבה אותה ובאה אליך. ואני כבר מפנטזת על השכבה רק שלי ושלו בזולה בחדר האורחים, אבל הוא כמובן רץ מיד למחשב ולא מרגיע את הכלבה, הילדה נרדמה אבל הנה היא פוקחת עיניים, והופ! רצה אל המחשב בקריאות "טיזה! טיזה!" (טלוויזיה). ושוב היא צורחת ובוכה ואני הולכת לראות מה קרה והנה היא מקיאה, על עצמה ועל הרצפה. נו, על זה אומרים, there must be a reasonable explanation.
לא חשוב, בסוף היה בסדר. הלכנו שלושתנו למיטה, קצת סיפורים שירים, הוא נשפך תוך ארבע דקות, לה כמובן לקח יותר זמן -- הרי ישנה דקה שלמה בשעה שבע! אבל התמסרה. אבל אני! גם אחרי אחר צהריים רגוע ושמח, רבע שעה של צרחות משולבות הותירו אותי מעורערת לגמרי, חבוטה ומרוטה.

ועכשיו, לעבודה.

הו, החלמה מהירה.
לפי ההקדמה חשבתי ששניהם יקיאו בסטריאו. מזל שרק היא. מקווה שחד פעמי (חרדת הקאות זה שמי השני).

חייבת להזדהות עם -
הרי הוא תמיד בוכה כשהוא רואה אוכל, וכמה שיותר רעב יותר בוכה. כך שלפעמים צריך ממש לשבת ולהאכיל אותו ולהדגיד לו כן כן רק שיאכל כמה ביסים ומיד המד דלק עולה וכל הבכיות נעלמות.
בת הארבע ורבע שלי אותו הדבר. עד גיל 5 את אומרת? אז נחכה.
וגם מזדהה עם הטיפוסים עלי באמצע האוכל (גם אם רק אני אוכלת. חייבת להתיישב עלי). ואצלה זה בוֹבוֹליי... bobolai...

לה כמובן לקח יותר זמן – הרי ישנה דקה שלמה בשעה שבע!

אמת גדולה, זו.

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מאי 2010, 23:41

הו, אני רול מודל (גם זה סוג של דוגמנות, לא? כיפאק היי).
בטח יש כל מני דברים עמוקים הגיגים פילוסופיים ורוחניים_ שמצופה מדוגמניות שכמותי לכתוב, אבל אני עייפה ורעבה ומנשנשת חטיף אורז יפני וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה איזה בזבוז! איך היה מתאים לי עכשיו לאכול _אורז עם קארי תאילנדי ...
הרבה בריאות לכל המשפחה
בשמחות

הבטיחו לי שהפיצ'ר הזה עובר עד גיל חמש
לא יודעת מי הבטיח לך. אצלנו בגיל עשר עדיין שריר וקיים.

אוי, אוי, תהפוכות הגורל. התחלתי לקרוא אותך בקינאה עמוקה ונואשת, כבר מהדברים הקודמים שלך על הישיבה בגינה. בא לי גם גינה (מכירה את ה"בא לי"? הקטנה שלי עכשיו עם "בא לי לא רוצה", ולכי תביני אם זה כן או לא...), ובא לי מלון שלא מטפטף על הספה בסלון (מרוב טיפטופים כבר נראית כמו מלון ולא כמו ספה). ואחר-כך הבישולים המוצלחים האלה שלך, והשיא:
אני מסוגלת לנהל פה את הערב עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ולהשכיב אותם בשמחה וששון ואין מצבי חירום.
אתמול כתבתי בדף של צילצול על הרדמת הקטנים ותיארתי שיגרת ערב נעימה (יענו: אנחנו לא עוזבים אותן להירדם לבדן ובכל-זאת ההירדמות נעימה לכולנו...), ואז התחיל הערב שלנו בצורה קטסטרופלית, מאוד מזכירה את הבכי של הקטנים שלך שתיארת כאן, אצלנו זה התפתח לכאבי בטן של הגדולה והטרפות של הקטנה הרי ישנה דקה שלמה בשעה שבע! ואבא עייף ואמא שנמאס לה. אוי, אוי, ראיתי בעיני רוחי את צילצול מנפנפת לי באצבע: "נו, נו, נו, כך נראית ההרדמה אצלכם?" ואז לקרוא אצלך את הניהול של הערב עם ידים קשורות מאחור, מה קורה פה? מזל שהגעתי גם לחלק של
ומרוב צרחות שאגתי גם אני שאגה ואמרתי שאני תכף בורחת מהבית
יש עוד לביאות שואגות כאן. ברוך השם.
מאחלת לכם רפואה שלמה ומחכה לעוד פוסטים שיעוררו קינאה ולא הזדהות...

הבטיחו לי שהפיצ'ר הזה עובר עד גיל חמש
אז אצלנו כבר רבע שנה יש אנומליה!

there must be a reasonable explanation.
ברור. ממש תער אוקהם פה.

אוי, נשמע שעבר עלייך ערב קשה ומתיש!
אני מקווה שזה הסתיים אצלה וכולכם כבר מרגישים טוב.

_הבטיחו לי שהפיצ'ר הזה עובר עד גיל חמש
לא יודעת מי הבטיח לך._
אוי. להחזיר לחברה?

אוי. להחזיר לחברה?
בשביל מה, הרי תקבלי זיכוי ולא את הכסף חזרה. ובזיכוי מה תקני, ילד חדש? עזבי, לזה שיש לך את כבר רגילה.

מלאו אסמינו בר

אמנם, הייתי חמישה ימים בלונדון, אני והקטנה. היה אדיר, התאווררתי, עשיתי קצת קניות, הלכתי הרבה לפארקים, נסעתי הרבה בטיוב, הלכתי מרחקים, הילדה ישנה בעגלה כמו בובהלה שתי שינות ביום בכל מצב ורעש (אמנם היתה בשביתת רעב כל הימים האלה. רק חזרנו הביתה חזר לה התיאבון והפסיקה לישון). ובעיקר הייתי עם חברה שלי, גם לה ילד קצת יותר קטן, דיברנו הרבה, השלמנו פערים ונהנינו עד מאוד. הדבר המעניין היחיד שנוגע הנה יסופר בדף בלי חיתולים מחוץ לבית. אבל עכשיו, לעניין אחר לגמרי.

לקחתי את הבן שלי לחג הביכורים בקיבוץ. זה משהו שראיתי כשהייתי ילדה ועשה עלי הרבה רושם. וחשבתי שהוא כבר מספיק גדול כדי להבין חלק. והסתקרנתי לראות את זה שוב.
אז קודם כל, היות שחוגגים עכשיו איזה מאה שנה לתנועה הקיבוצית ותשעים שנה לקיבוץ הספציפי הזה, באו משום מה גם ג'ומס וציפי לבני לברך שם. מילא ג'ומס, אבל ציפי לבני התקבלה שם במחיאות כפיים סוערות, ונתנה נאום פושר ומפוזר. אבל בין לבין, המטומטמת עוד דיברה על הציונות והחברה הישראלית ועל השלום, וכמה חשוב שהילדים שלנו יידעו שהשלום זה לא רק חלום רחוק, זה משהו שיכול לקרות ו"בידינו הדבר". אילולא הייתי אורחת שם כבר הייתי זורקת עליה איזו ביצה. בטח בידינו הדבר, בזה שנצא לעוד מלחמות כמו הטבח בעזה. פוסטמה.

השירים אותם שירים, מה שנקרא שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אבל מי קורא לזה כך? רק מי שמתייחס לזה ולו בשמץ של ניכור, ביקורתיות, מודעות. ואילו שם, שלל של שירים אשכנזיים, חקלאיים, שירי ההתיישבות העובדת, שירי שפע ושמחה, שירי עמל ויבולים, מושרים שם ברצינות גמורה. והקהל גם הוא משתתף, נצר לתרבות שבה השירה היתה מעשה יום ביומו ולא משהו שרק זמרים עושים. פשוט נהנים להפעיל את הקול ולשיר את המנגינה ואת המלים בהזדהות מוחלטת: בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה היא. באותם עיבודים שלא השתנו כבר שלושים שנה, עם האקורדיון וכלי הנשיפה והאורגן, אמנם ברבות השנים נוספו גם תופים, ומקהלת הקיבוץ שרה ומזמרת, אמנם הם יודעים לשיר, וגם זה משהו. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה.

הריקודים גם הם אותם ריקודים. לא ייאמן. הזמן עמד מלכת. אותן שמלות סינטתיות בצבעים בוהקים, עם איזה שמאטע שזרוק עליהן בסגנון משכית עם עיטור של שבעת המינים. אפשר היה לצפות שלפחות ילבשו איזו כותנה גסה או לפחות צבועה בצבעים טבעיים אם לא אורגנית. אבל לא. ואותם ריקודים, הריבות הצעירות מחוללות יחפות עם תופי מרים, או מגשי קש מעוטרים בכפות תמרים, כל האסתטיקה החקלאית הזאת.

מי שמכיר אותי באמת יודע שאמנם יש לי נפש עדינה, אבל אני מאוד, מאוד לא רגשנית. והנה, עם הריקוד הראשון, שמלות לבנות סינטתיות, זרי ורדים אדומים עגולים, והצליל המלא והעשיר של האקורדיון, הוצפתי דמעות. הורדתי מיד את משקפי השמש והמשכתי לתהות מה קורה לי בעודי מושכת באף. אולי נוכח התמימות, אולי הנוסטלגיה, ואולי הפער בינם ובין מי שאני היום, האופן שבו אני מסתכלת על כל זה, ובד בבד ממשיכה גם אני להחזיק את הילד עם הברכיים ולשיר, ולהסביר לו כל דבר ודבר, מנסה להעביר אליו את שמחת החג הזה, שמחת אנשים שעבודתם עלתה יפה והם מתברכים ביבוליהם, מקריבים את ביכוריהם ומברכים את אדמתם. ארץ זבת חלב ודבש.

כן, אדמתם. אדמתנו, אמר ג'ומס כשבירך. רוקדים להם יחפים על הדשא המוריק בעצם הימים האלה, נקיים, מבסוטים, מתפוצצים משפע, ומנותקים. על בתי המשפט הצבאיים שמעתם? תהיתי ביני לביני. והמשכתי לשיר בעונג ולהקפיץ את הילד העייף על הברכיים. והנה, דבקה! לא ייאמן כי יסופר! גברי הקיבוץ, הבחורים העבים והחזקים הללו, גם הם במין תלבושת אותנטית אלק, מכרכרים ומקפצים במין דבקה מכוראגרפת למשעי. ובשביל מי שראתה כמה וכמה פעמים את הדבר האמיתי, במסיבות, בחתונות, בסתם ערבים שמחים, זה נראה מגוחך שבעתיים. בסדר, יאללה, שחקו אתה רות המואבייה, תשמחו לכם בשפע שלכם על אדמתכם, שחלקה אמנם נגזל אבל ככל הנראה כבר לא תוחזר לאיש, אבל למה הדבקה?

מחזור הזרע והפרי שלא יפסיק לעד, אמרו המנחים. בואו נדבר עוד שלושים שנה, סינן המוסא הרואה שחורות וצופה את קץ האבולוציה עוד בימי חיינו. שכם אל שכם, אמרו המנחים, תמיד בחרוזים, בואו הפלאחים עם שפע הלחם (שאלה ליודעי דבר: תמיד תהיתי מה הקשר בין הפלחה למילה פלאח). ולסיום אמרו, שלא במתנה ניתנו לנו היבולים האלה, כי אם בעמל כפינו זכינו בם (או משהו כזה). וזה כבר היה הקש, ממש הקש שישבנו עליו, על קוביות החציר עם הלוק הכל-כך טבעי, כי בשבילי, בתור מי שכבר מסתכלת על התרבות החקלאית כולה בתור אופציה אחת מני רבות, לא בתור המובן מאליו, המרחק כבר הופך להיות בלתי נסבל. כל העמל הזה. ברור! החקלאות היא-היא שמדלדלת את משאבי האדמה והסביבה, לכן היא קללה של עמל בלתי פוסק, ואם גם במקרה מצליח לך, או אז אתה רואה בזה ברכה של יבול ושפע. למי תודה, למי ברכה?
בכל זאת הבאנו טנא עם ביכורים שלא הכי בעונתם, אבל בהחלט מגינתנו האורגנית.

ככה וככה חשבתי לי, התנודדתי הלוך ושוב על הגלים וכבר לא ידעתי למה להאמין. ראיה שהיצור האנושי הוא באמת מורכב, אפילו אם היצור האנושי הזה הוא אני, ויכול להרגיש דברים רבים וסותרים ואפילו ליהנות תוך כדי ביקורתיות. כי התמימות מפתה כל כך. אולי בימינו זו כבר לא תמימות אלא סתם קיטש אינפנטילי, ובכל זאת זה מפתה. בסוף הילדים היו הרוסים כל כך שהערב נגמר באנטי קליימקס מביש עם פיצה, פשוט כי פחדנו שהם לא יחזיקו מעמד עד הבית. כל השיבולים היפות האלה, חשבתי, ובסוף עוד עושים מהן את המוצר הנחות הזה עם הגבינה הכימית למעלה.

חג שמח.

תשמעי, אני כבר לא הולכת לחגיגות האלה כמה שנים (הבת עוד לא היתה) והשנה היו לנו אירועים אחרים שלא פינו מקום לעניין הזה.
בכל זאת ולמרות שאני איתך במאבקך הצודק, עדיין יש משהו טוב בפשטות. יש משהו טוב באנשים שנמצאים בקשר עם הצמחים שהם מגדלים, עם האדמה שהם יושבים עליה (ולא משנה כרגע אם את ואני חושבות שהיא נגזלה או לא) , יש משהו בקשר הישיר הזה בין האדם שזורע ואחר כך קוצר את עמל כפיו, האדם שמצפה לברכה בדמות הגשם ואנחנו לא מדברים על גשם מנייר ירוק.
כמובן שאני רואה את מה שאת רואה רק שעדיין בעיני יש משהו בחקלאות (טוב, לא תשמעי אותי אומרת מילים טובות על תעשיית החלב) שמוציא מהאדם דברים יותר טובים מאשר הבורסה בתל אביב נגיד.
ועוד: יש משהו בעשיה, שטוב לנשמה ולאדם יותר מכל הדיונים הפסימיים שלנו על דלדול האדמה, וזה דבר שמאפשר בעייני הרבה מאד , תלוי מי החקלאי. כלומר הייתי הופכת ומשנה את פני החקלאות אך לא מבטלת אותה, בניגוד נניח לכמה מפעלים מזהמים (נו, והרפתות ולולי הסוללה, בסדר) שהייתי מוחקת לגמרי.
ולאכול צריך? צריך. ואי אפשר לאכול לגמרי לגמרי בלי חקלאות.

הפעם הראשונה שראיתי את זה מבחוץ היה כשחברה שלי שגדלה לגמרי בעיר באה איתי בגילאי העשרים ומשהו לטקס כזה , בחורה מאד צינית במהותה והיו לה כל מיני אמירות על הטרקטורים הרוקדים וכאלה. זה היה כמעט חילול הקודש מבחינתי אז.

מה שכן, כשרק התחלת לתאר את הסצינה, כבר היה לי ברור שזה ייגמר בבכי. למה? פשוט כי גם אצלי זה ככה.

וסחתין עלייך, נוסעת לך ככה ללונדון!

אח, איזה פוסט.

ככה וככה חשבתי לי, התנודדתי הלוך ושוב על הגלים וכבר לא ידעתי למה להאמין. ראיה שהיצור האנושי הוא באמת מורכב, אפילו אם היצור האנושי הזה הוא אני, ויכול להרגיש דברים רבים וסותרים ואפילו ליהנות תוך כדי ביקורתיות. כי התמימות מפתה כל כך. אולי בימינו זו כבר לא תמימות אלא סתם קיטש אינפנטילי, ובכל זאת זה מפתה. בסוף הילדים היו הרוסים כל כך שהערב נגמר באנטי קליימקס מביש עם פיצה, פשוט כי פחדנו שהם לא יחזיקו מעמד עד הבית. כל השיבולים היפות האלה, חשבתי, ובסוף עוד עושים מהן את המוצר הנחות הזה עם הגבינה הכימית למעלה.
סתם ציטוט של קטע מקסים. מייצג.

אולי נוכח התמימות, אולי הנוסטלגיה, ואולי הפער בינם ובין מי שאני היום, האופן שבו אני מסתכלת על כל זה, ובד בבד ממשיכה גם אני להחזיק את הילד עם הברכיים ולשיר, ולהסביר לו כל דבר ודבר, מנסה להעביר אליו את שמחת החג הזה
מתאר אותנו גם כן. לאו דווקא בקשר לשבועות. אולי בקשר לרוב הדברים בעולם.

וסחתין עלייך, נוסעת לך ככה ללונדון!
באמת יפה לך, ועוד יותר יפה שנהנית! תגידי, הגדול לא קינא?

אח, צפיחית בדבש, לקרוא אותך.

הקשר בין פלחה לפלאח הוא בדיוק כמו שאת חושבת. פשוט בקיבוצים עוד לא הספיקו ליהד את המושגים

מעניין. מי כתב בשמי?
טוב, עד כמה שאני יודעת אומרים פלחה כשמתכוונים לכותנה. לכן שאלתי. אבל אולי זה באמת כינוי לגידולי שדה באופן כללי.

תגידי, הגדול לא קינא?
נהפוך הוא. הוא היה מ-או-שר. נשאר עם אבא שלו, היה להם זמן איכות ורוגע, הם עשו חיים. דווח לי שלא נראה צל-צלה של סצינה וקריזה כל השבוע (טוב נו, אולי אחת). מה שכמובן השתנה היום. מכל מקום, רק ביום שחזרתי הוא התחיל להתגעגע והיה מוטרד מענן האפר הוולקני.

השירים אותם שירים, מה שנקרא שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
ופה בגולה, היה הפנינג שבועות בסימן 100 שנה להתיישבות הקיבוצית או משהו כזה. אז חוץ מלמכור פיצה ופלאפל וסושי (כן סושי כשר) ותירס חם ובייגלה ופיצוחים, היה שם דיג'יי שהיה אחראי על המוזיקה. וכל קשר בין הפלייליסט שלו לחגיגת שבועות היה מקרי בהחלט. היו שם שירים חדשים שאף אחד פה לא מכיר בקצב דאנס מזעזע, הרבה מוזיקה מזרחית ושומדבר שקשור לשירים שזכרתי מחגיגות שבועות. גם לא שירי חג. והכל בווליום מחריש אזניים.
אז לפחות מבחינה מוזיקלית, הייתי שמחה להתחלף איתך ולהרגיש קצת קיבוץ, ביכורים ו{{}}ארץ ישראל הישנה והטובה

וסחתין עלייך, נוסעת לך ככה ללונדון!

שליחה על ידי מצ'רה* » 20 מאי 2010, 09:05

פלחה זה גידולי שדה מונוקולטוריים. דוקא לגילדול כותנה קוראים הרבה פעמים "כותנה" ולא פלחה - אולי בגלל שזה לא למאכל?
ממה שקראתי בראשית ההתישבות קראו לזה פַלַחוּת, בניגוד לאיכרוּת (שייצגה יותר משק מעורב, גם בע"ח, גם מטעים וכל מיני - בכיוון יותר אגריקלצ'רי, ושל משפחה בודדת).

ועוד: יש משהו בעשיה, שטוב לנשמה ולאדם יותר מכל הדיונים הפסימיים שלנו על דלדול האדמה, וזה דבר שמאפשר בעייני הרבה מאד , ולאכול צריך? צריך. ואי אפשר לאכול לגמרי לגמרי בלי חקלאות.

ותשמעי משהו שבכלל לא קשור (קשור, האמת, אבל ממש בעקיפין): קראתי עכשיו את הספר "האישה גאוגרפיה אינטימית", ואת מי אני פוגשת שם אם לא את ידידי המאומצים מטנזניה, ששמעתי עליהם רק בזכותך?
את מכירה את התופעה הזו, שמשהו משמיע לך את קולו מכל מיני כיוונים, שלא קשורים זה לזה? ככה הרגשתי. כ"כ הרבה שנים לא שמעתי על השבט הזה ופתאום, תוך כמה שבועות פעמיים.

אח, איזה פוסט !

שניה, רגע, אני רוצה להבהיר. עוד פעם זה קורה כאן. אני לא מבקשת לחזור עכשיו עשרת אלפים שנה לאחור ולחיות על העצים. הרי אני ארגנתי את כל הטררם הזה כדי להראות לבן שלי את החג, וכתבתי שזה יפה בעיני, היכולת לשיר את השירים האלה ובאמת להתכוון אליהם. אנחנו אוכלים לחם עם גבינה והולכים לסופר כאחד האדם, מגדלים ירקות בחצר הבית והילד מכיר את כל הצמחים והפרחים. בשביל זה עברנו מן העיר. זה חשוב מאוד בעיני. מה שלא סותר את העובדה שלפני שהיתה חקלאות אנשים ככל הנראה אכלו, אבל עבדו פחות וחיו יותר וגם הבריאות שלהם היתה טובה. זה לא סותר את העובדה שהיום אני מסתכלת על זה אחרת, לא כתרבות האחת שאין בלתה אלא כאופציה שתפסה פרומיננטיות.
אז בבקשה לא לענות תשובות מוכנות ומגוננות לאיזו ישות מופשטת אלא לקרוא את הדברים באמת כפי שכתבתי אותם. הרי כתבתי שהאדם הוא יצור מורכב, וזה פוסט מלא סתירות שייקח לי עוד שבועות ליישב ביני לביני. אבל נא לא לייחס לי ניהיליזם.
מרסי.

שליחה על ידי מצ'רה* » 20 מאי 2010, 10:09

אז בבקשה לא לענות תשובות מוכנות ומגוננות לאיזו ישות מופשטת אלא לקרוא את הדברים באמת כפי שכתבתי אותם.
טוב
סליחה

באמת פוסט לעניין. גרם לי לחשוב הרבה. וככה גיליתי שהרבה פעמים כשמשהו לא יושב אצלי כמו שצריך אני פשוט נותנת למישהו אחר לעשות אותו כשזה נוגע לילדים. אם אני מצליחה ליישב את הדברים ביני לביני אני הולכת איתם בעצמי. אם לא אז אני נותנת למישהו אחר כי אחרת אני עלולה לקלקל להם את החוויה עם הערות ציניות וכו'. אז השנה ההורים שלי לקחו אותם לקיבוץ וכולם נהנו הנאה גדולה ואני בעיקר שמחתי שלא הייתי שם להשפריץ רעל. ומזה עלתה לי שאלה מה עדיף - ללכת איתם ולהציג מורכבות שממש גדולה על הגיל שלהם או להעביר את השרביט למישהו נטול המורכבות הזו.
תודה לך.

_אז בבקשה לא לענות תשובות מוכנות ומגוננות לאיזו ישות מופשטת אלא לקרוא את הדברים באמת כפי שכתבתי אותם.
טוב
סליחה_
אני ממש מבינה את שני הצדדים. לגמרי. מורכב, כמו שאמרת.

שליחה על ידי מי_מה* » 21 מאי 2010, 06:50

טוב, אני מחשה פה כבר יממה וחצי , פשוט אני חיה בתוך המורכבות הזאת וזה קצת קרוב מדי . בערך שלושים מתוך ארבעים ימי הביכורים שלי בעולם חגגתי בטכס קיבוצי ואצלנו גם זה תמיד ברמה מקצועית גבוהה כזאת, כי איכשהו יש פה מוזיקאים ורקדנים בשפע ומסורת של עשיה תרבותית אז אני אפילו לא יכולה להיטפל לביקורת אומנותו ונשארת רק עם הקונפליקט הרעיוני. ואני אגיד לכן מה הכי חורק לי.
יש משהו בקשר הישיר הזה בין האדם שזורע ואחר כך קוצר את עמל כפיו,

שלא במתנה ניתנו לנו היבולים האלה, כי אם בעמל כפינו זכינו בם
העמל הפיוטי הזה עובר כל כך יפה ורק חבל שלא מתרגמים לערבית ולתאילנדית כי הפאלחים יפי הבלורית והחסונים יושבית בקבינה ממוזגת וממוחשבת של טרקטורים משוכללים ומי שעדיין שוברים את הגב בשדות הם כבר מזמן לא הקיבוצניקים והמושבניקים. והאלו בטרקטורים עוד עובדים הרבה יותר קשה מחברי קיבוץ רבים שבאמת לא עובדים (אומרים שבקיבוצים המופרטים זה השתנה אבל זה עצוב באותה מידה).
הייתי לפני שנה בבית א.ד.גורדון ומה אני אגיד , החזון שלו היה כל כך נוגע ללב והצניעות שבה הוא חי לגמרי מבחירה והפער בין הרעיון הראשוני למה שיצא ממנו בסוף הוא הדבר שחונק לי בגרון.

אני מרגישה בגדול שהטקס הזה נכון להיום הוא מסורת בלבד ואין שום קשר בין החיים בקיבוץ של היום להתרגשות המעושה מביכורי השנה ולשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. לעיתים קרובות זה מעורר גיחוך ואי נוחות בגוף שלי כשאני שומעת את המנחה מתאר בהתלהבות כל מיני מעללים של כל מיני ענפים ובחלק גדול מהזמן אני בכל זאת נורא נרגשת ועומדת עם דמעות בעיניים (למשל כשמעלים את התינוקות שנולדו השנה).
זאת האמביוולנטיות של החיים בקיבוץ של היום.
הרגשתי דברים דומים כשצפיתי בסרט "ילדי השמש" (נדמה לי שכך קראו לו) ישבתי נחרדתי והתמלאתי גאווה, ואז בושה ואז גאווה וכן הלאה.
אגב הדבר הכי משעשע ומחובר למציאות בטקס אצלנו השנה היה שעובדות המכבסה עשו את ריקוד המקפלות מ"ארץ נהדרת"- אז בכיתי מצחוק.

טוב, להגנתי אומר שאצל המושבניקים כאן באיזור עוד יש כאלה שעובדים לצד התיאלנדים שלהם ועדיין נראה לי שמי שלא נוסע לטיול בחו"ל, שהוא מצפה לו שנים, בעונה מסויימת "כי זו עונת ההמלטות של העיזים" וקובע לפי זה מתי יסע גם אם זה דופק לו את הטיול, ומי שגם בגיל 80 מתעקש לקום לחלוב את הפרות (נכון, במכונת חליבה, זה לא חדש), ומי שקם בחמש כדי לקטוף, או כדי לרדות דבש מכוורות - כולם אנשים שאני מכירה והם לא מאד חריגים בינתיים- עדיין מחובר באיזה אופן לאדמה. אף כי את צודקת, הם הולכים ופוחתים ובמושבים העבודה העיקרית הופכת להיות עבודת הנדל"ן.

שעובדות המכבסה עשו את ריקוד המקפלות מ"ארץ נהדרת"- אז בכיתי מצחוק.

מזכירים את זה הרבה, אבל אני לא ראיתי ולא יודעת במה מדובר. ולא הצלחתי למצוא את זה - מצאתי רק חיקויים של זה.
יש למישהו קישור למקור?

גם אני לא מכירה את ריקוד המקפלות, אבל בינתיים התברר לי משהו מעניין מאוד. שהאישה שעיצבה את כל הקוספט של חג הביכורים הזה בקיבוץ, היא היתה בת של מנהל עבודה באחוזה של איזה פריץ בפולין. יעני לא סתם אחת. ועם תחילת הקציר, השיקסות לא עלינו היו מביאות את האלומות הראשונות ורוקדות לפניהם את הריקודים האלה. וזו היתה ההשראה שלה. תארו לעצמכם. לא בית מקדש ולא בטיח'. כי הרי בני ישרא מה? היו עולים עם כל הסיפתח של העונה ומעלים לעולה, הכוהנים היו כמובן אוכלים ונהנים, והאיכרים היו עושים סידורים בעיר, קניות, שידוכים, ומקווים שקנו לעצמם מזל טוב עם הקורבן שהקריבו. למי היה זמן בעיצומו של הקציר לצאת במחולות?

קישור למקור

צריך להכנס ל"דמויות" ואז ל"מקפלות"

צריך להכנס ל"דמויות" ואז ל"מקפלות"
אום, תודה, זה מדליק !

<זאת הייתי אהבת עולם>

אוקיי, לקח לי כמה ימים וראיתי סופסוף את המקפלות. תודה על הקישור, הן באמת נהדרות. פעם הייתי מעריצה הרבה יותר אדוקה של ארץ נהדרת ומדי פעם הייתי מדביקה פערים במחשב, אבל אחר כך הם הפסיקו להצחיק אותי.

ואם אני כבר כאן, אז איפה אם לא כאן אפשר לספר שקיבלתי וסת אחרי שנתיים וחצי והרגשתי כאילו אני בת 12 וזאת הפעם הראשונה שלי, בעיקר כי ברור לי שכל היחס שלי לעניין הזה, כולל הטיפול בו, הולך להשתנות, ולכן שקעתי בקריאת שלל דפי ה{{}}מודעות וסת הסוערים הרלבנטיים לנושא, שנכתבו בערך בשבוע שבו ילדתי. וגם, זה קרה ממש כמה שבועות אחרי שהחלטתי להפסיק להניק און דימאנד 26 פעמים ביום, וירדתי ירידה חדה ודרסטית ל-6 או 7 בלבד

מה שכמובן מלווה בכל מיני משחקי כוח ותסכולים (וצורך להיות מוכנה בשלוף בכל רגע ורגע עם כל מיני מאכלים מפתים), מה שמוביל אותי היישר אל הדף שמעולם לא חשבתי שאקח בו חלק, להניק אחרי גיל שנתיים, אבל כבר דיברנו על השחתת המידות שהשהייה בבאופן גורמת. אמנם היא עדיין לא בת שנתיים אבל אנחנו מתקרבים לשם במהירות, ואני צריכה לחשוב קצת איך לנהל את העניין הזה כך שנוכל שתינו להמשיך ליהנות ממנו ובלי שיציק יותר מדי. זתומרת, אם מישהו מחפש אותי אז אני שם, עושה מה שעשיתי כאן במשך הרבה זמן: קוראת בשקט.

שליחה על ידי גלמו* » 29 מאי 2010, 01:16

מברוק על הוסת. אני זוכרת את עצמי נהנית מהמפגש המחודש הזה בפעמיים הקודמות. הפעם עוד לא נפגשנו, אבל שמתי לב שאיזשהו סוג של מחזוריות הורמונלית נשמר למרות שהוא לא מתבטא בביוץ ודימום. אני די במובהק מרגישה אחת לחודש איזו עליה תלולה ועוד עליה יותר מתונה באמצע. וכמו הוסת זה מלווה בכאבי ראש, עצבנות ושלל כיופים מהסוג הזה.

מזדהה, גם אני קיבלתי עכשיו לראשונה. מרגישה שאני האשה היחידה בעולם בווסת. התגעגעתי. @}

<קוראת אותך בשקט- בשקט, מתחילת הבלוג בערך... זאת הפעם הראשונה שלא תוך כדי הנקה

>

מברוק על הוסת.
לי היא חזרה מזמן לצערי (אחרי 5 חודשים!). מה שכן, האיזון ההורמונלי שהושג הוא חדש לגמרי. למשל, כבר לא קר לי בכל מקום ומצב, כמו שהיה לפני הלידות. כל החורף שעבר, שהיה קר, הסתובבתי בסוודר דק פתוח, מקסימום. ואני הייתי אחת שמתחילה לשקשק מקור, ממש ככה, בכל פעם שהטמפ' ירדה מ-22 מעלות. השינוי קרה החל מאחרי הלידה השנייה.
גם הווסת עצמה השתנתה, לא ספרתי באופן מדויק אבל לדעתי התקצרה והפכה קלה יותר.

אשמח לשמוע אם וכאשר יהיו לך תובנות על ניהול הנקה אחרי גיל שנתיים. שלי חגגה שנתיים החודש ועדיין יונקת במרץ, בימים ולעיתים גם בלילות. גם אני בהתלבטות. מצד אחד הענין הבריאותי עדיין נראה לי מכריע (אצלנו כזכור ההנקה ממש הצילה חיים וגם היום כל התחלה של מחלונת מובסת במהירות על-ידי הרבה הנקות). מצד שני - יש פעמים שממש נמאס לי. מצד שלישי לפעמים ההנקה מספקת אינטימיות כייפית שלא בא לי לוותר עליה. מצד רביעי - לפעמים לא. מצד חמישי - לא בא לי ריבים והורדות ידיים סביב ההנקה. ויש עוד המון צדדים. אשמח לשמוע את שיקולייך והחלטותייך ומעשייך בעניין.

נדדתי בעקבותייך לדף על הנקה אחרי גיל שנתיים, וזה רק גרם לי להבין עד כמה אני שלמה עם הגמילה שלנו, למרות שהיא לא היתה קלה בכלל.....

מי היה מאמין שיבקשו ממני תובנות על ניהול הנקה אחרי גיל שנתיים. אני, שלפני שילדתי את נסיך הכתר חשבתי שאניק ארבעה חודשים! כלומר, היה ברור לי שצריך להניק, אבל כל העניין הזה של להניק תקופה ארוכה נשמע לי כאילו סתם עושים מזה עניין.

ובאמת איתו, אף שינק עד גיל שנה ושמונה חודשים, כל הזמן הייתי עם יד על הסטופר וכל הזמן שאלתי את עצמי מתי כבר אני אגמול אותו, זה היה נראה לי כל כך בלתי אפשרי. הורדתי הנקות לאט-לאט, וכשגמלתי אותו סופית כבר היה לי ברור שהוא לא צריך את זה בתור אוכל. לעומת זאת כשהיה בן שנה הוא חלה באיזו מחלה שהתגלגלה והתגלגלה ולקח לו חצי שנה לצאת מזה, למרות ההנקה (ולא רוצה לחשוב מה היה קורה בלי הנקה).

עם הגברת בכלל לא חשבתי על זה, כמו שמעולם לא ריסקתי לה אוכל, ולא עשיתי לה שום תוכניות גדילה משום סוג. בעיקרון היא כבר היתה גמולה בלילה (זאת אומרת עד חמש-חמש וחצי בבוקר) אבל הנסיעה ללונדון טרפה קצת את השעות. היא כבר מוכנה לשתות מים מבקבוק, אפילו אוהבת את זה, וגם אם היא מרימה איזו זעקת מחאה, מספיק לדבר בקול נמוך איטי וסקסי ולהזכיר לה שכולם ישנים ולא יונקים בלילה והיא מיד חוזרת לישון. אבל האמת היא שכאשר היא מתעוררת אני כל כך מטושטשת שלפעמים אני מתעצלת או שוכחת להזכיר לה.

אבל כן נמאס לי להניק מחוץ לבית, ונמאס לי שכל פעם שמשעמם לה ו/או שהיא עייפה ו/או רעבה אני צריכה להפסיק הכל. והכי הכי נמאס לי לשכב בתנוחת הכלבה שלושת רבעי חיים ולחשב מתי אפשר להוציא את השד. זה כבר ממש הביא לי את הסעיף ועכשיו הפסקתי עם זה אפילו בצהריים, ולא אכפת לי שעכשיו זה לוקח יותר זמן ויש גם בכי (רק בצהריים. בערב קל יותר), כי קצתי בזה ביג טיים.
מה עוד? אם לא מתאים לי והיא ינקה לא מזמן, אני עומדת על כך שתאכל. התחלתי עם זה בסביבות גיל שנה ורבע, רק מדי פעם, וגם כאן בהתחלה היו מחאות עזות אבל בסוף בדרך כלל היא מתרצה. ועכשיו אני מעזה יותר, בוטחת יותר באכילה שלה, וגם היא כבר יודעת שאם אני אומרת לה לא אז בדרך כלל חבל לה על הזמן (חוץ מאשר אם היא באמת עייפה מכדי לאכול או עייפה או מצוברחת או משהו). ולאחרונה הפסקתי להניק מחוץ לבית. היא אומרת ציצי, אני אומרת לה שציצי זה רק בבית ומבטיחה שכשנגיע הביתה היא תקבל. והיא מבינה את זה לגמרי ומקבלת את זה. אז נשארנו עם לפנות בוקר, בוקר-יקיצה, ובדרך כלל גם בוקר מאוחר (נגיד תשע), ואני רואה שזה חשוב לה ולא אכפת לי. אחר כך יש לנו לפני שנת צהריים (אבל לא הנקת-הרדמה), וביקיצה יש לנו בשאיפה ארוחת צהריים מספיק מפתה ואז היא אפילו לא מבקשת, כך שהפעם הבאה מגיעה מתישהו באמצע אחר הצהריים, נגיד ארבעיש, משהו כזה. אני משתדלת שהפעם שאחריה תהיה לפני השינה, אבל לא עולה על בריקדות, תלוי במצב הרוח העייפות והרעב.
ועם אלה אני בסדר. כלומר, בינתיים, עד השלב הבא שבו מן הסתם אחוש צורך ללכת עוד צעד קדימה.

כך שעכשיו, בניגוד ללפני שבועות ספורים בלבד, אני מרגישה שמשחקי הכוח קצת מאחורינו, ועכשיו ברור מי כאן קובע את החוקים. בדף על הנקה אחרי גיל שנתיים, יש אמא אחת שאומרת שכאשר זה ברור לאמא זה עובר בקלות לפעוט ואפשר לסמוך עליו שיבין. זה הפיל לי אסימון, כי הייתי כמעט שם בלי להבין שאני כמעט שם, והיום נהגתי כך. למשל, אין לי יותר חשק להניק חצאי שעות. והיום אמרתי לה את זה בלי כל המטען הזה, של ההורדות ידיים. אני מגרשת אותה בידידות, במין קולגיאליות כזאת, אומרת לה יאללה, מספיק, היא קצת מנפנפת בידיים ומוציאה איזו צווחונת, אני אומרת לה שוב, אולי מדגדגת קלות, או אומרת אחת שתיים וש---, ואיכשהו זה בסדר. או מקסימום זה לוקח עוד דקה-שתיים, והיא מתרצה והולכת לענייניה. טורבו טורבו, אבל בסך הכל היא כל כך משתפת פעולה. אני מזכירה את זה לעצמי.

אוף, יצא טרחני וארוך. את מוזמנת להמשיך.

בכלל לא יצא טרחני, רק ארוך.
אצלנו די דומה. רק שעד עכשיו לא הקדשתי להנקה הרבה מחשבה ניהולית ולא הקפדתי על כלום. לא כללים ולא החלטות. זורמנו. ולאחרונה - התלבטויות.
כיוון שיש לך ניסיון עם הגדול (לי אין...) - איך הוא נגמל בגיל שנה ו-8? איך זה קורה? היום נראה לי שהקטנה שלי לא תפסיק לעולמים.

בערך בגיל שנה וחצי היא הפסיקה להירדם עם הציצי. יונקת לקראת שינה (צהריים וערב) אבל לא נרדמת. אני מרגישה שזה מנגנון גופני שהשתנה. זה לא שינה את השינה עצמה, רק גרם לה להכנס ללופ של התפתלויות והסתובבויות שמקשות על ההירדמות, ולפעמים גם צעקות ("לסלון"), ולפעמים התקשקשויות של חצי שעה, עד שהיא נרדמת.
בשנה ורבע / וחצי היא התחילה לישון טוב בלילות, בלי הנקה. זה מענין כי תהיתי האם זה יקרה ללא גמילה יזומה מצידי וזה אכן קרה. זה היה בערך בתקופה שבה נשברתי מרוב התעוררויות לילה (היא ישנה רע מאוד מאז שנולדה, חודשים ארוכים היתה מתעוררת כל חצי שעה לאורך כל היממה), ומה שקראתי כאן באחד הדפים זה שיונקים ממשיכים להתעורר בלילות לתמיד. זה היה מלחיץ ובכל זאת לא היו לי כוחות למאבקים והיתה לי תחושה שאם היא מתעוררת להנקה אז אולי היא זקוקה לזה. אז המשכתי. ואז היא פשוט התחילה לישון הרבה יותר טוב - בערך עד 6 / 7 בבוקר בלי לינוק (חוץ מימים קשים כמובן, אבל הם באמת היו מעטים בחודשים האחרונים).
גם אני משתדלת לא להניק מחוץ לבית, בעיקר על-ידי הסחות דעת, והיסחבות עם הרבה פירות ומים. זה בדרך כלל מצליח, אבל אם אני מרגישה שהיא זקוקה (עייפה, מסכנה) אני כן מניקה (וזוכה למבטי זעם מהסביבה).
בחינת הלו"ז - מה שתיארת מאוד דומה למה שקרה אצלנו.
מה שאני תוהה לגביו זה מה יקרה אם לא אנהל את ההנקה - היא תינק לנצח? תפסיק ביוזמתה? תפחית הנקות ותמשיך לינוק בבקרים עד גיל 5? אני מודה שקשה לי לדמיין את הפסקת ההנקה כרגע ולכן זה כנראה גם לא יקרה...
מה את מתכננת?

אני כן מניקה (וזוכה למבטי זעם מהסביבה).
באמת? איזה בעסה. מהסביבה המוכרת או מזרים? נשמע כמו חוויה ממש לא נעימה...

טוב, אולי לא ממש מבטי זעם אלא תימהון. ואולי סתם הפתעה. לא בטוחה מה המבטים האלה אומרים, אולי גם הם לא בטוחים (או בטוחות), אבל הם מבטאים משהו לא נעים. בעיקר בגלל המבטים הללו אני משתדלת לא להניק בחוץ. מודה.
לא מדובר במבטים מהסביבה הקרובה. אבל למשל מבטי אימהות בגינה. או בחוג של הגדולה, מבטי אימהות של החברות של הגדולה שלי. הן לא חברות שלי אלא יותר בגדר מכרות. אכן חוויה לא נעימה.
אתן לא מכירות? רק אני נתקלתי?

אני לא מתכננת. ממילא תכנונים לא עובדים. אבל אני חושבת שבלי לנהל את ההנקה בגיל כזה, עם פעוטות דעתניים, קל להגיע לכל מיני פינות ומאבקים ותסכולים. לכן עשיתי מאמץ מסוים, שכאמור התחיל ממש לאחרונה אבל קרה מהר, להגיע למשהו שאני יכולה לחיות איתו בשלום. לעת עתה זה בסדר, אני מניחה שהשלב הבא כבר יראה לי מה אני צריכה. כרגע חשוב לי לבסס יותר את האוכל כמקור לשובע וסיפוק ולא כקישוט או תוסף ומשחק. בכל זאת, שנה ותשעה חודשים, נראה לי הגיוני לצפות שילדה תאכל כדי לאכול ולא תינק מרעב.
מכל מקום, מעטים התינוקות והפעוטות שנגמלים בעצמם. אני זוכרת שכאשר הגדול היה בן שנתיים אמרתי לעצמי, איזה מזל שזה מאחורינו. שעכשיו (בגיל שנתיים) היה לי בוודאי קשה יותר לגמול אותו. אבל מה זה רלבנטי לעכשיו?

עם הגדול הפסקתי בהדרגה, נשאר לי בוקר צהריים וערב, ואז הורדתי צהריים, ואז יניקת הבוקר נמשכה מחמש עד שבע וכולנו ערים במיטה, אז המוסא היה קם ומוציא אותו מהמיטה ונותן לו איזו דייסה (ומאז הוא קם בבוקר במצב רוח נפיץ, לפעמים מתפוצץ לפעמים לא). ואחרי כמה זמן הוא שכח לבקש לינוק בערב, והייתי קצת המומה אבל לא אמרתי כלום, וגם למחרת הוא שכח לבקש, והבנתי שאני הולכת על כל הקופה במקום בתשלומים. ביום השלישי כשהוא ביקש כבר אמרתי לו שזהו, ואין לי מושג איך זה עבד. אבל כאמור, איתו העניינים היו אחרים. בגיל הזה הוא לא ראה בי רק ציצי כמו הגיברת. אבל אני שוב מסייגת: אם למשל נשארה עם אבא שלה, הוא מלעיט אותה בלי סוף והיא אוכלת כי אני לא באזור, ואז כשאני חוזרת היא שבעה ולא מתנפלת עלי.

פעם גם אני הסתכלתי ככה, היום אני נהנית אם מסתכלים עלי ככה.
אני לא רוצה יותר להניק בחוץ כי נמאס לי להתערטל ולשבת כמו פוצית באמצע כל מיני סיטואציות. אין לי בעיה להיות צעצוע שלה, אבל באינטימיות של הבית.

פעם גם אני הסתכלתי ככה
גם אני. וכשמסתכלים עלי - בהתחלה זה שיעשע אותי, אבל אח"כ התחיל להביך. נו, הנה כולם חושבים, אפילו כאן, שלהתערטל בשביל בת שנתיים זה מוגזם. כנראה יש בזה משהו. וגם אני מרגישה כך לעיתים (לא תמיד)...
תודה על הפירוט לגבי הגדול. טוב, הקטנה שלי היא מקרה אחר. אין שום סיכוי שתשכח לבקש.
אבל אני חושבת שבלי לנהל את ההנקה בגיל כזה, עם פעוטות דעתניים, קל להגיע לכל מיני פינות ומאבקים ותסכולים.
כן, אני חושבת שאת צודקת. אין ברירה.

נמאס לי לשכב בתנוחת הכלבה
מה זה?
ואיך זה קשור להנקה?
אשמח להסבר...

אתן כותבות כאן הרבה חומר חשוב בנוגע להנקה / גמילה מהנקה.
אולי אפשר להעביר אותו לאחד הדפים הרלוונטיים, (או לפתוח דף חדש)? כדי שיוכל לשמש את כל מי שמתעניינת בנושא, או תתעניין...

מה אתן אומרות?
אנדלוסיה?

אהבת, ראית פעם כלבה מיניקה? היא שוכבת על הצד -- הרבה זמן -- והגורים יונקים.
אני לא יודעת אם זה "חומר חשוב", יכול להיות שהוא כבר כתוב בהרבה מקומות אחרים. אם את רוצה, אפשר להעביר אותו ל{{}}להניק אחרי גיל שנתיים. אני לא יודעת איך עושים את זה.

שליחה על ידי גלמו* » 30 מאי 2010, 09:30

אם אפשר להוסיף גרוש וחצי: (יצא קצת ארוך. אולי איזה עשר לירות, ככה)

את שני הגדולים שלי גמלתי טיפונת אחרי גיל שנתיים. לא ניהלתי מעולם לאף אחד את ההנקה. הנקתי "און דימנד" ו"און דה פליי". עם הגדול, בגיל שנה וחצי הריתי וחשבתי שאני הולכת פה על הנקת צמד אולם תוך מספר חודשים גיליתי שאני לא יכולה לשאת יותר את ההתעסקות עם הפיטמות. דברתי איתו ודיברתי איתו ודברתי איתו ("אתה כבר גדול ותראה מסביב ההוא בן 17 לא יונק, ההוא בן 9 לא יונק, אבא כבר לא יונק. אתה גדול. אתה אוכל. אתה כבר לא צריך את הציצי. אתה יכול לבוא לחיבוק".) ואז כשהגיע הרגע הספונטני והלא מתוכנן ששכבתי "כמו כלבה" ולעסתי לעצמי את השיניים מרוב קריז על התחושה ששואבים לי מפיטמה אחת וממוללים את האחרת, והבנתי שעוד רגע אני גולשת לפסים אלימים אם זה לא יפסק מיד פשוט אמרתי לו במקסימום רוך שיכולתי להפיק במצב הבלתי נסבל הזה שהפאזה הזאת נגמרה. לא היה אפילו ציוץ או בכי או איזושהי מחאה. זה עבר חלק. כמו פרי בשל שתלוי על העץ, את מניחה את כף ידך והוא נושר לתוכה. אני חושבת שמה שעזר זה שבהריון הטעם של החלב פחות אטרקטיבי.

עם השני היה טיפה יותר מאתגר. גם איתו זאת היתה התנהלות דומה. בלי תכנון ובלי ניהול. עד שהתחלתי לשבוע מזה סופית. הרבה דיבורים. הרבה הרבה הרבה דיבורים. עד הרגע המכריע שבו לא יכולתי יותר. שאם הייתי חתולה, נניח, הייתי מעיפה אותו ממני ב "פיחחחחחחחחחח" עצבני. היה לו קצת יותר קשה מלראשון. היו מחאות. ובעיקר מה שהיה בלתי נסבל זה שהוא אימץ את השד שלי בתור חפץ מעבר. זה ממש היה קשה מנשוא. ממולל ממולל ממולל. לא מסכים מעל החולצה רק מתחת. התבצרתי בעמדתי, היתה מחאה אבל לא מרד. בסוף גם זה עבר. עכשיו, עם בן השנה וחודש, מילול הפיטמה בשיא אונו. אני לא מנהלת ולא מתכננת כלום למרות שבלי עין הרע הוא אוכל יפה מאוד. אני מתישבת להנקה באמצע כל מקום וכל דבר וכשאנשים דופקים מבטים מלוכסנים על השד המוחצן שלי (כי הקיפוד הקטן נוסף לכל אוהב למשוך את החולצה ביד פשוטה למעלה, כאומר "תראו, תראו מה יש לי כאן!" ) אני יודעת שהבעיה היא אצלם ולא אצלי. הם חושבים שהם מסתכלים פה על שדי אישה אבל למעשה זה המזווה של הקיפוד. גם את המקרר בבית אני לא מסתירה.

הוא שאמרתי, כאשר זה באמת לא מתאים לך יותר, את יודעת מה לעשות וזה איכשהו עובר בסדר.
בגיל שנה חודש גם אני הינקתי און דימאנד. מאז עברו שמונה חודשים. התעייפתי מזה. אני לא רוצה להפסיק, אבל כדי לא להשתגע וכדי שלא ינהלו אותי אני זקוקה להגבלות מסוימות. אני כמובן, לא היונקת.

אני חושבת שבלי לנהל את ההנקה בגיל כזה, עם פעוטות דעתניים, קל להגיע לכל מיני פינות ומאבקים ותסכולים.
מסכימה. בניגוד להנקת תינוק, הנקת פעוט/ילד צריכה להיות כייפית לשני הצדדים.
אני כבר רוצה להתחיל להגביל פה ושם, כרגע בכלל לא מגבילה (הוא בן 1.5), אבל די ברור שיש המון בקשות לציצי שנובעות משעמום, או סתם מזה שאני יושבת.

לי לא ממוללים. ידעתי שאני לא אוכל לסבול את זה, אז מראש לא איפשרתי. כשהיד נשלחה נתתי את היד שלי. ככה עם הבת. הבן בלי חיתולים, אז הוא ממולל באבו-אבוהא, אבל לא אותי

וזאת למרות שאני מבינה לחלוטין את חשיבות המילול להפקת החלב. מאידך, אני חושבת שכשהגוף (של אמא שמבינה ורוצה להניק, שלא יהיו אי הבנות) אומר את דברו בצורה ברורה, חובה להקשיב. אחרת סיוט ומחירים מפה ועד להודעה חדשה. ואנחנו הרי בעניין של ללכת עם הטבע והאינטואיציה שמתחת לשכבות, ואז במקום להקשיב לגוף, כמו טמבליות הולכות עם הפסאודו-אידיאל...
לגבי הנקת פעוטות דעתניים, זה תלוי בפעוט ובאמא. אני יכולה בקלות לראות מצב שבו ניהול הנקה יכול לבלבל את כל הצדדים. אני נגד ניהול הנקה. אבל בעד להקשיב לעומק למה שהגוף אומר.

אוי אני כל כך מקנאה בך שקיבלת היא בת שנה ולפני כן הריון ועוד אחד שנפל בקיצור יותר קרוב לשנתיים שלא קיבלתי
ואני רוצה להכינס לעוד הריון ולגבי גמילה הגמילה היחידה שאנייכולה לחשוב עליה היא מחיתולים למרות שלפעמים בערב אני מנסה לא לתת לה מיד אחרי שהיא עושה את הקול המבקש (זה קורה שכל הגוף כבר כואב לי )

הדוד מאמריקה
נו, אז גם לנו יש איזה דוד באמריקה. בן דוד של אמא שלי, רופא גדול ומפורסם, וזקן בן 82. יש לו שתי בנות ובן, כולם מדענים מצליחים מסוגים שונים. הוא התאלמן לפני כמה וכמה שנים ונישא שוב. ועכשיו הוא בא לביקור בארץ עם שני הנכדים שלו, הבן והבת של בנו הצעיר, ועם אשתו. אותו פגשנו בעבר, את כל היתר לא. לא ידענו למה לצפות.

אז כל הסיטואציה היתה קצת משונה. חיכינו להם בגינה הירושלמית של אמי, כבר התחיל להיות נעים בחוץ. הם ירדו מהמונית וכולם הציגו את עצמם וזה בפני זה, הגשנו קצת לימונדה ופירות ועוד קצת נשנושים. אמא שלי והבן דוד נעלמו בתוך הבית והשאירו אותי ואת אחי עם הנוער והאישה. והתפתחה שיחה נעימה ומעניינת. בניגוד למה שאפשר היה אולי לצפות מבני נוער אמריקאים, לא היתה להם על הפרצוף ההבעה הזאת של רק אם תמצצי לי אולי יש סיכוי שאני אצא מהאדישות. לא. אלה ליברלים קליפורנים, אוהבי אובמה. מתברר שאמא שלהם בכלל מקולומביה והיא קתולית, ואבא שלהם, יהודי אמריקאי מבטן ומלידה, למד ספרדית והם מדברים ספרדית בבית. ככה גם הוקל לנו לגלות שהם די סובלים מהמדריך שהסבא שלהם ארגן להם, שמדבר רק על קרבות ומלחמות והוא מאוד חד-צדדי, וכמובן שלא עלה בדעתו לקחת אותם לאכול בכפר ערבי במשך כל הימים שטיילו בגליל, והיו לו כל מיני דברים מדעיים ומתקדמים לומר על מוסלמים (על כולם, כמובן) שדי הרגיזו אותם. ובכלל, כולם היו נעימי שיחה וסבר, וגם אנחנו בצד הישראלי התנהגנו מאוד יפה אחד עם השני ולא היו פיצוצים ועניינים.
טוב, עד כאן הסיטואציה.

לקראת סוף הביקור שלהם סיפרה האישה שהיתה פה מזמן, בשנות השישים, ואולי גם בשנות השמונים. "מאוד התפתח פה", היא אמרה. אני שוב מציינת שמדובר באישה אינטליגנטית, מודעת פוליטית, מה שרק צריך. מצד שני, היא מבוגרת, ואמריקאית. איך אפשר להסביר דבר כזה למי שלא בילה מימיו במדינות עולם שלישי. ניסיתי לערער בעדינות, אבל הזמן היה קצר. לא רציתי להיכנס לנושאים טעונים.
"התפתח".

אז כן, אין ספק שהאוכל פה הרבה יותר טוב. או שאולי גם בזה כדאי להטיל ספק. כי עכשיו הוא הרבה יותר טעים, ויש הרבה יותר מגוון. אבל אלוהים ישמור מה שיש בתוכו.
והכבישים הרבה יותר טובים. בטח. יש המון כבישים. מעניין אם יפסיקו אי פעם לסלול פה כבישים. נלבישך שלמת בטון ומלט, אמרו ועשו. כל כביש כזה הוא פיתוח, בטח, אבל גם הרס אדיר. והמון מכוניות. וכאן אני לא צריכה להסביר מה הבעיה עם זה.
ואנשים מדברים אנגלית. בטח, רק אנגלית. פחות אמהרית, פחות מבטא תימני, פחות מרוקאית, פחות יידיש. רק הרוסים עומדים במריים. אבל כשמדברים אנגלית זה נשמע הרבה יותר מפותח. סיבילייזד.
ואחר כך יש, כמו שאומרים בעברית העילגת של היום, "את כל הנושא הזה של" השירות. בטח, גם המלצרים מבינים אנגלית, והם מחייכים, והם לא יחייבו אותך על מנה שלא היתה טעימה לך. הפנימו את כללי המשחק הקפיטליסטי. מאוד מפותח. עכשיו, למען הסר ספק, אם כבר קפיטליסטי, אני בהחלט מעדיפה שלפחות יעשו את זה במאור פנים ובנימוס. ובכל זאת.
ובכלל, הכל הרבה יותר מסודר. כלומר, ברור לזר, פורמלי, מאורגן באופן אוניברסלי, לא אישי, אחיד.

אז מה הבעיה עם זה, תשאלו. זה באמת משהו שקשה להסביר.
אולי דוגמה אחת תעזור. כשהייתי בהודו נסעתי כמובן בהרבה אוטובוסים. האוטובוסים הם שירות ציבורי שמסיע מיליונים על גבי מיליונים של אנשים ביום. ובכל זאת, שמתי לב שנהגי האוטובוס ההודים, אין שרירות לבם כשרירות לבו של נהג האוטובוס הישראלי המצוי, שלא מוכן לחכות לך עוד שתי שניות בתחנה גם אם הוא רואה שאת רצה אליו עם תיקים, עם ילדים או עם מקל הליכה. למה? מי יודע בעצם? ואילו בהודו, ואחר כך ראיתי את זה בעוד מקומות במזרח הרחוק וגם באפריקה, וגם בטורקיה, הנהג לא כל כך צמוד לכללים. אם הוא רואה שמישהו בדיוק מגיע, הוא יחכה לו רגע, והמישהו הזה לא צריך להשפיל את עצמו בריצה נואלת ולדפוק על דלת אוטובוס סגורה שמאחוריה נהג עם לב סגור שמשפשף משם באדישות לגורלך. גם את הדלת לא סוגרים לאף אחד על היד או על התיק או על המעיל, ואין מחלוקת שהאוטובוסים שם מגיעים לצפיפות הרבה יותר מרשימה. מקסימום – לא יסגרו את הדלת!

אז ככה, כשנעשים "מפותחים", זה אולי קצת יותר נוח, אבל זה בא יחד עם סט שלם של התנהגויות. זה אומר למשל שכולם מפנימים את כללי המשחק הבורגניים, ואף אחד לא מעז יותר לערער על מחיר של מוצר בחנות, כאילו שהמחיר זה דבר קדוש ולערער עליו, כלומר להתמקח, זה ברברי. זה אומר למשל שנצמדים לכללים, גם אם כל העסק נועד לשרת אנשים. זה כמובן אומר המון דברים על גידול ילדים בסביבה סופר-בטוחה, נקייה, מוגנת, וגם את זה כמדומני שלא צריך להסביר כאן. במקום לא "מפותח", מי שמקומי שולט יותר טוב בכללים, ומי שזר הוא באמת זר. וזר הרי לא יבין זאת.
בקיצור, להיות "מפותח" אומר בעצם שמוותרים על הרבה ממאפייני התרבות המקומית לטובת סט הכללים של המעמד השליט באירופה ובארצות הברית. יש לזה יתרונות. אבל לא רק.

נו, אני כבר מחכה לספר שלך. לא חשוב על מה תכתבי אותו, העיקר שיהיו בו קצרים ומאירי עיניים כמו זה, ואוכל במקרה הצורך להוריד מהמדף ולצטט. @}

איזה יופי שחזרת.

תודה יקרות על הבעת האמון. ספר עדיין רחוק ממני, אבל כשאני מצליחה להרים את התודעה שלי מהיומיום הסיזיפי, אני שמחה שיש לי כאן מקום לנסות לנסח את מה שמסתובב לי שם בינות לגלגלים החלודים, וכמה נשמות שיבינו ללבי.

עזבי אותך מספר. מה יש פה לאנשים שעל כל שני משפטים רהוטים ישר מבקשים ספר. בלוג זה אחלה. בבלוג את יכולה להגג על ענינים ברומו של הקיום הארצישראלי או על מסיבת יום ההולדת של הילדים שלך. ככה טוב.
וגם אני שמחה שיש לי כאן מקום לנסות לנסח את מה שמסתובב לי שם בינות לגלגלים החלודים, וכמה נשמות שיבינו ללבי.
זה תקף בגוף ראשון ובגוף שני ובעוד כמה גופים שלישים

יופי שחזרת

אני בעד הספר.
אני אוהבת להחזיק את הניירות בכריכה קשה ולחזור ולקרוא את הדבר המודפס.
גם בספר אפשר להגג על ענינים ברומו של הקיום הארצישראלי או על מסיבת יום ההולדת של הילדים שלך
ואם ההגיגים הללו חריפים ומעניינים אז אני אשמח לרכוש את הספר הזה.
יאללה - לכי על ספר חריג: שמאלני, פמיניסטי, אימהי, חתרני, נטול עלילה, מטיל ספק ומטריד.
אני מחכה.

אני בעד מי מה

גם אני בעד מי מה.
תגידו, אין לכן מה להגיד לגופו של עניין? ציפיתי לוויכוחים, משהו?

יש לי מה להגיד לגופו של ענין. לא ויכוחים אלא תוספות.
שותפה לתחושתך בענין, אבל חושבת שבארצנו עדיין מזרח תיכון לטוב ולרע, ויש עדיין כיסים של פחות מפותחים, של מדינות עולם שלישי. מחוץ למדינת תל-אביב, כמובן. זוכרת אירוע שנכחתי בו לפני יותר משנה, כשהקטנה שלי היתה קטנה. זה היה באולם בעיירת פיתוח (עדיין הגדרה רלוונטית...), אירוע משפחתי, מעוצב בטעם רע, כולם מפונפנים עם תלבושות מוגזמות, מוסיקה רעשנית, יותר מדי אנשים, הקיצור ההפך מסולידיות מערבית מהוגנת. נכנסתי לשירותים עם שתי הבנות, הקטנה על הידיים, מתלבטת איך להמשיך. למרבה הכיף פנו אלי כל הבחורות שהיו בפנים, מבנות 12 קטנטנות, גברות מנוצנצות ועד לסבתא מאופרת בכבדות, וכולם הציעו לעזור, להחזיק את הקטנה, להכנס עם הגדולה, ולהועיל איכשהו. לא הכרתי אף אחת מהן, הן היו אלה שראו אותי מתלבטת (הסתכלו בלי להסס) והציעו כל עזרה שארצה. חשבתי מיד על הקידמה המוכרת לי עם סט ההתנהגויות שתיארת - לא יפה להסתכל, לא יפה להתערב, כולם מתעלמים (ומתעלמות) ממך, וודאי שבשירותים. אז זה עדיין לא השתלט כאן לגמרי, לא ממש התקדמנו.
מצד שני, אני חושבת שהאלימות שאנחנו חיים איתה, הכיבוש, הופך אותנו למדחיקי אלימות כרוניים, למתעלמים וסתגלניים. גירסה גרועה גם בהשוואה למנהגי המערב הבורגני. ואולי בעצם גם המהוגנות המערבית נשענת על אימפריאליזם בתשתית ועל ההכרח להתעלם ולעצום עיניים.

לגופו של עניין, פחות או יותר:
אני מרגישה ככה (אם כי לא מנסחת את זה כל כך יפה וחד) בכל פעם שאני נמצאת בנמל תל אביב המשופץ. מצד אחד, זה באמת מקום יפה, יש כמה אפשרויות פשוטות וחינמיות לבילוי עם הילדים (מזרקות עם מים קופצים מתוך המרצפות, ארגז חול ענקי, הדק עם העליות והירידות לאופניים וסתם להסתכל בים ובמנוף); אבל ההמולה הבליינית שם, הכל כך תל אביבית, תמיד גורמת לי לחשוב על חשבון מה זה בא. על חשבון מי אנחנו מבלים פה. משום מה שם זה תמיד קורה לי: אני מסתובבת, נהנית מהים שמרטיב את הדק המפונפן, ופתאום, איפשהו באזור המסעדות, זה תוקף אותי. אני חושבת על עזה. על דימונה. על בלעין וחברון. זה ממש בלתי נשלט אצלי, הקישור הזה.

טוב, יצא לא לגופו של עניין, לא העניין ההוא שדיברת עליו בכל אופן. אבל אני בטוחה שאת מבינה בדיוק מה הקשר, אחותי (בדיוק עלעלתי באלבומים מדאר אל-חנון אז "אחותי" בא לי טבעי). ואשמח אם תסבירי לי את הקשר, גם כן.
זה קשור איכשהו גם לים ולצורך של בני אדם "מתורבתים" למסגר אותו ולצרוך אותו בצורה מסודרת, עם מסעדות על החוף ושוברי גלים ושמשיות להשכרה ויש מציל/אין מציל.

מזרקות עם מים קופצים מתוך המרצפות
כן, מה הדרך הכי קצרה להגיע לשם? (מהרחוב).

<קרוטונית בלי עוגיות>

הוי גלית גלית, פתחת פה עניין כאוב ביותר. בעצם שניים.
העניין הראשון באמת לא לגמרי קשור אבל גם קצת כן. כלומר, כל הפנפון הזה בהחלט נעשה על חשבון אנשים שנכפה עליהם להתבוסס בפרימיטיביות שלהם. וזה מזכיר לי את האיש שבא לסייד לנו את הדירה בשדרות רוטשילד לפני כמה שנים, תושב דורה שעל יד חברון. הוא ככה קצת ידיד משפחה שלנו, ואנחנו לקחנו אותו מירושלים והחזרנו אותו לירושלים, ובאמצע הוא סייד לנו את הסלון, ואחר כך לקחנו אותו לראות קצת את הים. בדרך עברנו על יד המזרקה שליד מגדל האופרה במפגש של אלנבי והטיילת. הוא איש פשוט, פלאח לגמרי, אבל הוא הסתכל על המזרקה ואמר באירוניה לא אופיינית, "כן, גם לנו היתה פעם מזרקה כזאת בכפר, אבל תרמנו את כל המים למתנחלים."
זאת אומרת, יש מי שמגיע לו להתפנפן ויש מי שלא. מה שלא לגמרי קשור לנקודה שאני הצבעתי עליה, שהיא איך באים הנאורים ומחלקים מחמאות לילידים, והילידים כמובן רוצים מאוד "להתפתח", ועם כל הנוחות רק הצבעתי גם על המחיר ועל אובדן המגוון שה"פיתוח" הזה מייצג בעיני.

העניין השני הפך להיות האובססיה של המוסא, שלא מוכן לכסח את העשבים בגינה למרות מחאותי ואיומי בדבר נחשים. אבל כן, אין ספק שכל הפיתוח הזה מרחיק אותנו עוד ועוד ממה שהיה אמור להיות הסביבה הטבעית שלנו, עד כדי מוטציות משונות של אנשים עם "הפרעות שטח", כאלה שלא יכולים לסבול שקט, לא יכולים לשאת חול ולא מסוגלים לישון בחוץ. זה שלב אחד קודם.

ותמי, הזכרת לי איך לפני שנה נסעתי עם הילדים ברכבת מתל אביב לנתניה. ומשום מה לקחתי עגלה, מה שהתברר כטעות איומה, ואני הסתבכתי, והיה לי כבד, הקטנה היתה ממש קטנה ולא הלכה, והגדול היה עייף ומצוברח, ואיכשהו עלינו לרכבת אחרי כל המדרגות האלה, וכשהגענו לנתניה כבר ממש לא ידעתי מה לעשות, אבל בקושי הספקתי להתלבט וכולם סחבו לי את העגלה, בקושי שאלו אותי.

עכשיו, שלא ייצא פה שיר הלל לריאקציוניזם. לא. באופן אישי אני דווקא מאוד לא מחבבת חמולות "חמות" וחונקות, וגם לא את תחושת הביחד הדביקה שבה כל אחד יודע מה טוב בשבילך. שוב, זה עדין ומורכב, ורק צריך לזכור שלכל רווח כזה יש צד שני: משהו שנגרע ממנו.

אז אם כבר מדברים גם על ענינים ברומו וגם על ספר זה מתחבר לי בול לספר שאני קוראת עכשיו. קוראים לו 'טובי לולנס' והוא בעצם ספר לנוער. קניתי לילדים בשבוע הספר אבל אני קוראת אותו ובהנאה מרובה והוא בדיוק על הנושאים האלה של מחיר ההתרחקות מהטבע. אבא של טובי אומר כל הזמן 'אין שינוי ללא סיבה' וגם ללא מחיר...
בקיצור - רוצו לקרוא . יש המון ספרים טובים ולא חייבים לכתוב עוד בינתיים, אם לא מתחשק

מבינה בדיוק. איכשהו ההרגשה היא שכל היופי ב"סמוך" ובטלאי על טלאי וה"יהיה בסדר" אבד ונשארה רק החפיפניקיות המכוערת, הרשלנות והעל יד.
אבל מהחן, החספוס והאחוה- לא נשאר כמעט דבר.
אני כותבת כרגע מהמקום המתוקתק ביותר עלי אדמות. רוחה, חופשות לידה, תנאים סוציאלים, מלא ירוק, מי שעולה לאוטובוס עם עגלה נוסע בחינם( אצלנו נדרשים לשלם גם על העגלה עצמה, כמובן) מה לא.

בדרך לכאן שחששתי ממנה נורא, ישבנו מאחורי משפחה שעשתה לנו את הטיסה. אבא מרוקאי, אמא שבדית, ילדה בת 12 יפהפיה שלא תאמן.
הילדה המתוקה תפקדה כבייביסיטר וצוות הווי ובידור כל הטיסה.שיחוק לא נורמלי.

הקיצר, יורדים מהמטוס, מקשקשים קצת בפספורט קונטרול ובמזודות(הכל ביחד לקח עשרים וחמש דקות!)
אני אומרת לאבא- איך לא עברתם הנה? למה נשארתם בארץ?
"האנשים פה זה לא בשבילי. קרים פחד. נדבר עוד שלושה שבועות בטיסה חזור, עד אז תביני...."

האמת שעם כמה שהסולידריות וההדדיות נשחקו, אני בכל זאת מבינה את הרצל.
(נשבעת שקוראים לו הרצל, לא סתם כדי להדגיש את הנקודה)

בקיצור, גם וגם. מאוחר מכדי להיות חד משמעית

<תמשיכי, אנדלוסיה, בבקשה @}>

קוראת ומסכימה עם כולן.
ובענייני אוטובוסים , אז זהו שלסגור בפרצוף זה פטנט מקומי לדעתי. כי לפחות בניו יורק הייתי בהלם (אחרי כמה שנים של מגורים בתל אביב כמובן) בכל פעם, במשך כל השלוש שנים שלי שם, שהנהג היה עוצר, ומוריד את הרמפה האחורית באוטובוס בשביל עגלת נכה, או כשאמר לי לשבת כשהייתי עם שני ילדים ולדאוג לתשלום רק אחרי שאשב טוב ולא למהר, וכמובן שילדים שם חינם לא משנה עם כמה את עולה כשכאן זה נעצר באחד.
אז אני איתך בעניין ההתפתחות והנוחיות, אני זוכרת שכשנסעתי היה סניף אחד של מקדונלדס בארץ וכשחזרתי הארץ מלאה אותם, ופתאום היו המוני קניונים שלא היו שם קודם והתבאסתי לאללה כי התגעגעתי אבל לא לזה. עדיין אני חושבת שעניין הגסות והאלימות של נהגי אוטובוס הוא בכל זאת קיצוני מקומי ורק פסיק קטן ממה שקרה לנו כאן בתחומים שהם ההיפך מהתפתחות.
אני גם לא בטוחה שהיההרבה יותר דביק אז מאשר עכשיו, כן בטוחה שהיה פחות ניכור.

תובנה קצרה לגבי גיל שנתיים האיום, שגם מראה לי איפה הייתי לפני שלוש שנים, כשהגדול שלי היה בן שנתיים. ואני נלחמתי איתו, אוהו.
אז הקטנה שלי אוטוטו בת שנתיים, ויש לה דעה על כל דבר, ועוד איך יש לה דעה. אבל איכשהו לא נראה לי שאנחנו בדרך למלחמות עצמאות.
בהקשר הזה נזכרתי שאמא שלי אומרת שהיא לא שמעה מעודה על גיל שנתיים האיום. אני עיקמתי את האף.
אז חשבתי לי, שגיל שנתיים הוא כנראה הגיל שבו ההורה כבר לא יכול למרוח את הילד לפי רצונו, להעלים ממנו מידע -- או מזון מסוים, למשל, לעבוד עליו פה ושם, לזרז אותו, לקחת אותו באמצע משחק, להחליט בשבילו מה ילבש, ועוד המון דברים קטנים כאלה. כי הוא פתאום מבין הכל ולא מסכים יותר. ואז, בעצם, גיל שנתיים האיום הוא לא של הילד אלא של ההורה; ההורה הוא זה שצריך ללמוד מחדש את הגבולות שלו ועד כמה הוא יכול להחליט כל דבר בשביל הילד.
ואילו כאשר הורה מבין כבר מההתחלה שיש פה ילד עם דעה, כבר מגיל שנה או פחות, ומנסה להתמודד עם הדעה הזאת בדרכי נועם, אז נכון שלפעמים זה נורא מנג'ס, ודברים באמת יכולים לקחת המון זמן, אבל גיל שנתיים לא בא כהפתעה כזאת!
(עדיין נשאלת השאלה מה קרה אצל אמא שלי ולמה היא לא שמעה על גיל שנתיים האיום וגם לא נתקלה בו, כי אין ספק שמידת הדמוקרטיה שהיא הנהיגה היתה פחותה בהרבה. אולי כשמפעילים סמכותיות מקסימלית, גם אז בן השנתיים יודע שחבל לו על הזמן והוא לא מתעסק איתך. או להפך, הוא מנסה להתעסק אבל לא עוזר לו ואף אחד גם לא עושה מזה עניין גדול: כולה עוד פעם יש רצונות מנוגדים, וההורים מחליטים איך שנוח להם וזהו.)

ניחא, קצת משונה לכתוב על זה עכשיו. כרגע גמרתי לראות סרט (דוקומנטרי כמובן) מדכא ביותר שקוראים לו "Darwin's nightmare", ולא מומלץ לבעלי לב חלש. לבעלי הלב החזק מומלץ גם מומלץ (יש באוזן השלישית ויש גם באינטרנט).
לו יזכו כל הילדים שלכל הפחות תהיה להם אמא שרבה איתם על שטויות בגיל שנתיים.

לו יזכו כל הילדים שלכל הפחות תהיה להם אמא שרבה איתם על שטויות בגיל שנתיים.
אוי אוי.

<אני מתה רק ממשפט הסיכום שלך, כמה שאני שייכת לבעלי הלב החלש>

אולי תזרקי לנו מילה על מה הסרט?
<כנראה לא ראית טנטרומים שלא קשורים לכלום בגיל שנתיים ואני דווקא לא אומרת מאצלי, שאצלי היא התווכחה איתי והביעה דעה כבר בגיל 3 ימים בערך>

זה נכון, לא היו אצלנו טנטרומים של ממש. אבל היו התעקשויות שחבל על הזמן, וקריזות. ועניינים...

הסרט הוא על אגם ויקטוריה. לפני כך וכך שנים מישהו שפך לשם דלי אחד עם דג שנקרא נסיכת הנילוס. דג טורף שהתרבה במהירות מסחררת וטרף את כל מה שהיה שם, הרס את כל החיים באגם, את כל המערכת האקולוגית, והשאיר שם שממה מוחלטת. עד כאן בתוך האגם. כל העולם אוכל דגי נסיכת הנילוס, אבל האנשים שחיים על שפת האגם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. לא הדייגים ולא אף אחד. הכל הולך ליצוא. אבל הסרט הוא על עוד כמה דברים -- על אפריקה. על איידס, מלחמות, ושאר דברים שמתחוללים בחצר האחורית של העולם, ואגם ויקטוריה הוא רק תירוץ כדי לספר אותם. ולתת פנים וצורה לכל הדברים האלה שנאמרים כאמירה מעורפלת: "באפריקה יש איידס". "באפריקה יש עוני". מי יודע שלמעשה מדובר בילדים -- וילדות -- בגיל של הבן שלי, שמסתובבים בחבורות של יתומים, לבד בעולם, וכדי לא לפחד הם ממיסים את הפלסטיק של הקונטיינרים של הדגים לדבק ומסניפים אותו.

מילה להגנת אמא שלך, משתפת מנסיוני: לגדולה שלי לא היה גיל שנתיים איום וגם לא מתון. בכלל. אנחנו לא הבנו על מה כולם מדברים. כמו שלא היו לה לילות ללא שינה, ולא כאבי צמיחת שיניים בינקות. לא היו בכלל. זה נשמע לא אמין כשאני מנסחת את זה כך אבל זה המצב. ולא בגלל משמעת נוקשה. ממש לא. בגללה. מזמן הבנתי שיש לה אנרגיות מסוג אחר. היא משיגה הכל בדרכי נועם, לא אוהבת עימותים, כמעט ולא צועקת (היום יותר, למדה מאחותה, עד שהקטנה נולדה - בקושי). היא היתה מסבירה מה רוצה, לפעמים מתעקשת מעט, לפעמים מקבלת ולפעמים מוותרת.משא ומתן בדרכי נועם - זו היא. לא היה טנטרום אחד אף פעם בחייה. והיא יודעת לדרוש, לא מדובר בילדה נטולת רצון, אבל היא מצליחה להתגמש ובעיקר לא אוהבת אנרגיות של מלחמה ויודעת לההתבטא בצורה מאוד מדויקת. לא שלא היו ריבים אבל הם לא היו דרמטיים ולא סוערים ולא איפיינו שלב מסוים בחייה/נו.

שוב מתברר הדמיון בין ילדינו: גם הגדול שלי ישן בלילות ולא סבל מכאבי צמיחת שיניים, ובכלל הוא בודהיסטווה קטן. אבל אני לא הייתי כזאת, וגם לא אחי.

לא קראתי הכל, אבל אני רוצה להגיב בכל זאת, בברבריות ישראלית אופיינית.

זה מזכיר לי את המפוחים בתל אביב ובכלל. אשה מניקה תינוקת פיצפוקת מתקשרת לעיריה אחרי שכבר התחננה לאיש המפוח ויוק. שתתפוצץ. יותר חשובים העלים והפינוי שלהם מהאנשים.
אבל למה בעצם מפנים את העלים??? בשביל האנשים! זה הקטע שלא הפנימו פה. זה חיצוני בלבד.
בארה"ב היה צריך להריץ לנו צינור עם כבל אופטי ברחוב, וגם דרך הגינה. באו, דפקו בדלת, שמו פתקים ושלטים, התנצלו אלף התנצלויות על זה שהולכים לשפר לכולם את איכות הגלישה, ואז באו וחפרו את כל הרחוב, ועבדו כמו משוגעים, וגמרו תוך כמה שעות (!!!) עוד באותו היום סגרו את הכביש ומילאו את הבורות באדמה שלא יהיה לנו לגמרי לא נוח דקה אחת יותר ממה שצריך.
זה ההבדל.
פה עושים את הדברים למראית העין. זאת אומרת, גם איבדנו את הבחורינות שעוזרות בשירותים וגם תודעת השירות מתמקדת באיך השירות אמור להראות ולא בשירות עצמו, שלא לדבר (חו"ח) על זה שמשרתים אותו. הלקוח, בישראל, לא קיים.
<אתמול, מסעדה, אחת השוות ביותר בתל-אביב. הילדה בטעות שפכה כוס מים על השולחן בזמן שהזמנו. המלצרית אפילו לא מצמצה, שלא לדבר על לנקות, שלא לדבר על להביא לנו עוד מפיות. בת זונה. אבל כוסית. ומאד קוסמופו-אמו.>

גיל שנתיים האיום הוא לא של הילד אלא של ההורה; ההורה הוא זה שצריך ללמוד מחדש את הגבולות שלו ועד כמה הוא יכול להחליט כל דבר בשביל הילד.
כן כן ושוב כן.

לגבי נהגי האוטובוס - לא יודעת. אנחנו תמיד נתקלנו באלה שהם בסדר גמור. גם לרדת מהאוטובוס עם עגלה, שזה סיוט, תמיד נמצא נוסע/ת שיעזור לי.

גיל שנתיים האיום הוא מושג שנדמה לי שלא היה מוכר בדור של האימהות שלנו, או לפחות לא כ"כ פופולארי, ולכן הן לא זוכרות. גם אמא שלי לא זוכרת מלחמות מיוחדות בגיל הזה. מן הסתם היו מלחמות בכל גיל. זה קונספט תרבותי די תמוה. לא? הקטנה שלי, להבדיל מהגדולה, דעתנית ונמרצת ועומדת על שלה מהלילה שבו נולדה. אז כל הזמן נאמר לי: היא התחילה כבר את גיל שנתיים האיום, הנה היא מתקרבת לגיל שנתיים האיום, תראי איך היא נשארה בגיל שנתיים - ובטח כך גם בגיל 15. דווקא מצידנו, למרות הנכונות של הקטנה לצרוח בקול גדול על כל עוולה קטנה כגדולה, אין התרגשות מיוחדת.
ההורה הוא זה שצריך ללמוד מחדש את הגבולות שלו ועד כמה הוא יכול להחליט כל דבר בשביל הילד.
אבל הרי לא רק בגיל שנתיים. גם בגיל חמש ושש. אפילו עוד יותר.