מחשבות.
בחודשים האחרונים ניפתחו כאן באתר כמה דפים על מוות.
בתחילה מוות של תינוקת. אחר כך של עוד אחת. עכשיו מות מבוגרים בבית.
ואני, ביגלל בדידותי, ואולי בזכותה, ניכנסתי וקראתי גם את אלה.
פתאום ניפתח בפניי חלון רחב של התמודדות אנשים עם המוות. התמודדות אמיתית, פתוחה, ללא בריחה, עם כל מה שזה מביא איתו, עם כל הקושי והפחדים .
וזה החזיר אותי לילדותי, בקיבוץ בצפון. ילדות מלאה קטיושות ומיקלטים ופחד מוות ופחד מהמוות.
מוות היה פתק לבן עם מסגרת שחורה על לוח המודעות בחדר האוכל. בכדי לתלות הודעה על מישהו שמת היו מפנים את שאר המודעות מהלוח, וכך היה ברור אפילו בלי להתקרב וליקרוא שמישהו מת.בשלוש וחצי אחה"צ היתה נישמעת צפירה והאבלים היו מתכנסים על הדשא של חדר האוכל, ליד הארון המכוסה בד שחור שהונח שם מבעוד מועד. (הודעה על מישהו שנולד ניתלתה בנוסף לשאר המודעות, פתק צהוב עם ציור של חסידה עם תינוק נישא במקורה.)
אבל על המוות לא דיברנו, למרות שהיה בכל מקום, עיניין של שיגרה.
ופתאום חשבתי על כל האנשים האלה שמתו לידי לאורך כל חיי, ושאני למדתי להתעלם , לא להרגיש, למרות שבפנים חשבתי להתפוצץ מרוב רגשות, מרוב דמעות.
אבל לא יאה לפרוץ בבכי, לא מנומס לבכות. מקבלים בהבנה סלחנית מישהו שיבכה על יכיר קרוב.
חברה שלא יודעת להתמודד עם רגשות בכלל, ועם רגשות קשים ועמוקים שכאלה בפרט. גם הורי לא ידעו.
למרות שאבי איבד אח במלחמות ישראל. אני הייתי אולי בת שלוש .אין לי שום זיכרון לא ממנו ולא ממותו. רק תמונה על הקיר. ואזכרה פעם בשנה. אזכרה מישפחתית זה כיף. באים כל הבני דודים, יושבים,צוחקים, גונבים שוקולד מסבתא.
אחר כך יורדים לבית הקברות, עומדים ליד הקבר. לפעמים הדודה מקריאה משהו. צריך להיות בשקט. וזהו. ניגמר.
כל אחד חוזר לעינייניו ולעיסוקיו.
ואיבדתי גם בת דודה, כשהייתי קטנה. היא איבדה את עצמה לדעת. המשפחה היסתגרה. לא מדברים על זה, לא אזכרות, רק תמונה על הקיר.
ואחר כך סבתא, ואחריה סבא.
ובין לבין עוד ועוד פתקים לבנים עם מסגרת שחורה על לוח המודעות.
ובשנים האחרונות בן דוד איבד תינוקת. נולדה פגה ,פגועה, וניפטרה.ושמעתי מהגלות קיטעי דברים על התמוטטות האם ועל הקושי שם עוברים. ועדיין לא היצלחתי ממש להתחבר.
פגשתי אותם בביקור בארץ לפני כשנה, והיה בפניה עצב עצום שלא היה שם קודם לכן. חרוט עמוק בתווי פניה .
ולפני כן אח של חברה שלח יד בנפשו. יומיים קודם לכן הוא ישב במרפסת ביתינו ודיברנו על זה שחזר מהודו, והיה חולה, ועכשיו מחלים, וניפרדנו במטרה להיפגש שוב, כי גרנו קרוב, ואז... טלפון מאותה חברה שהודיע על מותו.
וגם אז לא ממש היצלחתי להתחבר לעומק הכאב והרגשות.
וחברה טובה שאיבדה את בעלה האהוב לאחר מאבק ממושך במחלה קשה.ליווינו אותם לכך אורך הדרך, עם כל העליות והירידות, התיקוות והפחדים. גם זה לא היצליח להביא אותי להרגיש.
ורק עכשיו, ממרום בדידותי בגלות, כשאני קוראת ביני לביני על סיפורי המוות כאן באתר הנפלא הזה, פתאום יורד האסימון.
פתאום אני מתחילה להרגיש באמת את כל אותם מיקרי המוות שנגעו בחיי, את החיים שלי שנגעו במוות שוב שוב, שהרי המוות הוא חלק מגלגל החיים , ואין להפריד אותו מהחיים. אין זה אומר שצריך ליסגוד לו או לפחד ממנו או לחיות בצילו, אלא לחיות
לצידו.
וכל האנשים המופלאים שפגשתי באתר הזה, שהמוות נגע בחייהם במקומות הכי אינטימיים והכי כואבים, אני כואבת איתכם את כאב האובדן שלכם .בפעם הראשונה בחיי אני נותנת לעצמי לחוש את מלוא מיגוון הרגשות שהמוות מביא איתו,
בפעם הראשונה בחיי אני מתאבלת באמת על כל אותם אנשים שמתו לידי במהלך חיי.
תודה לכל מי ששיתף ומשתף בתהליכי האבל והאובדן.
...) ופתאום הירגשתי קירבה ואהבה אליה. אל האחות שאף פעם לא היתה לי. אחותי האבודה.
כייף לקרוא אותך, אני חווה דרכך את ההתאקלמות במקום החדש ומחזיקה לכם אצבעות שתתאקלמו ושתהיו מאושרים.
.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
. תודה.
ליד פעילות גופנית והתחככות בילדים נוספים.