לפעמים אני פוחדת

[יונת_שרון*]

אולי הוא כועס? מקנא?

[ענת*]

זה נשמע בנאלי, אבל אני הייתי מציעה לדבר קודם, אם לא שניכם לבד, אז לפחות לנסות את האופציה של טיפול זוגי,
שווה לתת את הצ'אנס

[גילה*]

לא רוצה קשר מיילולי או גופני?
זה נשמע מצב קיצוני.
הוא חוזר מהעבודה - הוא לא אומר שלום?
מה אתם עושים בסופ"ש?
אתם אוכלים ביחד לפעמים?
מה הביא למצב כל כך קיצוני? זה קרה פתאום או בהדרגה?

[יעל_אבמ*]

צופית,
אולי את מעוניינת באוזן קשבת?
תשלחי לי דוא"ל ואתקשר אליך בשמחה.
[email protected]

[ליטל*]

נמוש, אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. איך משלבים בין כל העולמות? איך נשארים אמא טובה, מוצאים עבודה שמכניסה מספיק כסף, נגמרת ב- 13:00 וגם נורא מעניינת? מתי מנקים את הבית? מתי אני אממש את התארים שרכשתי (ואני עדיין רוכשת)?
רון בת שנה וחודש, ונראה לי שבספטמבר הקרוב (כאשר היא תהיה בת שנה ושמונה חודשים) היא תכנס לגן, ואני אחפש עבודה. אבל...איזה גן? ואולי עדיף בבית? ומה יהיה איתי? - גם לי מתחשק קצת לראות אנשים בגובה מעל 70 ס"מ ושאינם נובחים (יש לנו גם שני כלבים). איך פותרים את כל הדילמות האלו?

[נאוה_פרנס*]

לא פותרים ליטל,
לוקחים החלטות שמבטאות את סדרי העדיפות הפנימיים שלנו

[גלית*]

כל פעם שיש לי נפילת מתח אני מתחברת לאתר וזה נותן לי כל כך הרבה, את הדלק שלי אני מקבלת ממכן, אמהות החינוך הביתי. האתר הזה הוא כמו חמצן עבורי. אני בן אדם שמאוד קשה לו להיפתח ואז לקרוא את אשר כתבתן בפתיחות לב שכזו, זה כמו לקבל זריקת מרץ לעוד מספר ימים.היום היה לי יום קשה.שום דבר לא הלך לי,רק רציתי להיות קצת לבד,שקצת יעזבו לי את הציצי,לא רוצה לשמע עוד פעם את "השפן הקטן",רוצה קצת לצאת החוצה אבל אז להלביש זה תהליך של שעה.לרוב אני מודעת שלילדים יש את הזמן שלהם אבל לא תמיד הסבלנות היא אין סופית. אני כותבת שלא תמיד הסבלנות היא אין סופית אך אני לא מסכימה עם זה. גם אנחנו לעת עתה הולכים על החינוך הביתי .ולפעמים יש נפילות
ואחד הדברים שמרימים אותי בחזרה זה אתן והאתר .
יש לי בן בן שנתיים ויונק. תודה ולילה טוב.

[בשמת_א*]

[אלה_נוננה*]

היום זו פעם הראשונה שאני קוראת כאן.
אתן נפלאות,
פשוט נפלא לקרא את מה שאני מרגישה מבלי להוציא מילה בפי.
תודה

[פלוני_אלמונית*]

אני בת 11...אני בדיכאון ממושך אמא שלי חושבת שאני צריכה עזרה וזה לא נכון כי לא היא יודעת מה עובר לי בראש ומה אני מרגישה באמת אלא אני ואם אני אומרת שאני לא צריכה אז אני לא צריכה. בלי כל קשר אמא שלי מעצבנת אותי גם אח שלי ואחותי ואבא שלי בכלל אין מה לדבר הוא סתם מגעיל.
אני חושבת שאין לי חברים.
אני מסתגרת בבית הולכת לבצפר בבוקר חוזרת בשתיים הביתה וזהו לא יוצאת יותר החוצה חוץ מלסופר לקנות משהו זהו.
ונגיד אני הולכת לסופר אני רואה ילדים ואני חוזרת הביתה כי אני מתביישת מהם. אין לי הרבה חברים בקיבוץ שלי.
אני לא סובלת את המשפחה שלי.


מה לעשות ??
נאבד לי החשק לחיות אני לא רוצה לגדול. רק במסיבות אני שמחה באמת ואז חוזרים הביתה..הופ לדיכאון.!

[נאוה_פרנס*]

אני כותבת כאן כי אין לך _דף בית אישי וכי כלל לא הזדהית...
ככלל אני לא אוהבת להגיב בדף הזה. זהו דף השתפכות
אך את צעירה מאוד, מציגה בעיה כואבת וגם... שאלת: מה לעשות?

את כותבת שאת בדיכאון ממושך, את מתארת חיים בודדים
את צריכה עזרה - לא בגלל שאימא שלך אומרת כך,
אלא בגלל שמדבריך עולה שאת לא ממש אוהבת את חייך.

את בתחילת גיל ההתבגרות, ולדעתי האישית, יש קשר...
אולי כדאי לפנות ולקבל עזרה בעיבוד
כל אותם תהליכים קשים של גיל מורכב זה?

התהליכים שתעברי וההבנות שתגיעי אליהן לאורך גיל ההתבגרות
הם אלו שיקבעו את מהלך חייך בעתיד...
זה הגיל שבו אנחנו מגבשים את הזהות האישית שלנו:
מבחינה מינית, חברתית, מקומנו בעולם.

את יכולה להיעזר בפסיכולוגית טובה או במישהו מתחום הרפואה המשלימה
לפעמים זה איזון הורמונלי, איזון של סוכר, אנמיה או הפרעות עיכוליות כמו קנדידה
שגורמים לשיגוע הפסיכי שלנו.
לפעמים כל מה שדרוש זה ויטמין, מינרל, או חומצה אמינית נכונה
ו... הופ! את לא בדיכאון

[אסנת_ש*]

פלוני אלמוני חמודה. במקרה הסתכלתי על הדף הזה ונתקלתי בהודעה שלך ולבי יצא אליך. למה את לא יכולה לספר לאמא שלך מה באמת עובר עלייך? לפעמים שמוציאים את זה החוצה השד הוא לא כ'כ נורא.
אני בטוחה שההורים שלך אוהבים אותך מאוד, הם כנראה (ואני לגמרי משערת) מאוד עסוקים , לפעמים זה התפקיד של הילדים להיות "הורים" ולומר להורים "אני כאן זקוקה ..."
את יודעת שלא כולם הם אנשים שיש להם הרבה חברים. יש אנשים (שאני בניהם) שיש להם מעט חברים אבל חברים טובים, טובים מאוד.
מה שאמא שלי תמיד אמרה לי שהייתי ילדה "תחייכי וכל העולם יחייך אלייך חזרה..." זה עובד

[ענת_שן_לוי*]

פלוני אלמוני יקרה!
תודה לך שכתבת בדף הזה, אחרת לא הייתי נתקלת בו הלילה.
והו, כמה שהייתי זקוקה לו!
אני רוצה לשלוח לך חיבוק חם ואוהב, חיבוק ממיס, חיבוק של רחם.
חוץ מזה אני רוצה להגיד לך שהחיים הם לפעמים כאלו לכולם.
תמיד נדמה לנו שרק אצלנו הכל דפוק, וכל האחרים חיים חיים שלמים, ללא בעיות וללא דאגות.
אז זה בכלל לא ככה. לכל אחד יש תקופות ורגעים קשים מאד מאד. גם לבנות הכי קוליות, והכי שופעות בטחון.
אני גם רוצה להגיד לך שהחיים מדהימים בעוצמות שלהם ובהפתעות שהם יכולים לזמן.
ושלפעמים מהמקומות הכי אפלים והכי קשים צומחים הדברים הכי נפלאים.
וגיל 11 זה מין גיל כזה, שגם ההורמונים כבר מתחילים להשתולל ומשגעים אותנו, וגם כבר בטח יש לך ציפיה מעצמך להיות משהו או מישהו חשוב ומעניין.
אם הגעת לדף הזה, והצלחת לבטא את עצמך בו, אז את מישהי חשובה ומעניינת!
ושתדעי שמאד חשוב להיות מסוגל לקבל עזרה.
בטח שכשאמא שלך אומרת את זה, זה נשמע כמו עוד התייחסות אטומה שלה אלייך.
אבל כדאי לקבל עזרה למרות שאמא שלך אומרת את זה.
והנה כאן מצאת לך כמה חברות... אולי קצת זקנות... אבל יפות מבפנים וחכמות.
ושוב, תודה לך!

[מיכל*]

שלום פלונית אני רואה שכתבת אותם דברים גם בפורום הזה. אז אני עונה לך שוב.
קמתי בבוקר עם הסיפור שלך. חשבתי עליך המון בלילה. אני חושבת שגם אני הייתי בדיכאון סביב גיל 12 בעקבות סרט שראיתי על סמים (אני כריסטיאן אף). הייתי שוכבת שעות על הספה ובוהה. אף אחד לא ידע על זה, פשוט לא שמו לב. גם לא נעזרתי באף אחד (אז עוד לא היתה מודעות, היום כבר יש). נורא חבל כי זה גיל מקסים.
יש כמה טלפונים שאת בכל זאת יכולה לפנות אליהם באופן אננונימי (בלי לומר את השם). אני משוכנעת שהם יעזרו. חוץ מזה תמיד תוכלי שוב לכתוב כאן ואני אענה לך.
ת.ל.מ - תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה. ייעוץ טלפוני חינם 03-6990511
אלי - האגודה להגנת הילד 1-800-223966
דלת פתוחה - תחנת ייעוץ למתבגרים - ימים ד', ב' בין השעות 1600-1900
נ.ע.נ נוער עונה לנוער 1-800-203-011
על"מ העמותה לנוער במצבי מצוקה - 03-6470049

[ורד_לב*]

שלום פלוני. אם את רוצה / צריכה לדבר או להיפגש, אנא צרי קשר [email protected]
הרבה אהבה

[חגית_פ*]

שנה וחצי חלפו להם מאז כתבתי בדף לאחרונה.
הפחד מהמוות, מלהשאיר את הילדה שלי לבד, רק מתעצם לו מאז בכל יום שחולף.
זה כל כך מכביד על הראש והכתפיים שלפעמים אין לי כוח.
בשבוע שעבר נפטרה אמא של ילד מהגן.
זה השפיע עלי בצורה שממש בלתי אפשרי לתאר.
הידיעה שאסור בשום פנים ואופן שיקרה לי משהו. אפילו משהו לא ממש מסוכן כמו גבס על הרגל, על אחת כמה וכמה איזה אישפוז שלא נדע.
על יותר גרוע אני לא מסוגלת לחשוב.

אז פשוט החלטתי. גמלה החלטה בלבי: לי לא יקרה כלום. אי אפשר. זאת פרבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי!!.
אז, במכתבי האחרון פה בדף, הייתי בת 27 וכתבתי צוואה. ככה חד הוריות אמורות לעשות, להשאיר הוראות הפעלה למקרה שפשוט לא נהיה.
אבל אין מצב בכלל. אני לא רוצה שאלה תהיה בלעדיי כמו שאני לא מוכנה להיות בלעדיה.
אני תוהה איך הורים אחרים מתמודדים עם הפחד המשתק של מוות. אולי כשיש בני זוג זה לא פחד רציונלי. אני רק יודעת שאצלי זה הפך להיות פחד קיומי יומיומי.

[קיסי*]

אני לא אמא, אני אפילו לא נשואה אלא רק בת 16, ושתדעו לכן שהדף שלכן לא רק תומך בכן, כי אני יודעת איזו אמא נפלאה יש לי המון זמן, אבל לא תארתי לי שהיו לה כל כך הרבה חששות עלי, למרות שאני רואה טיפה מזה עכשיו כשנולדה לי אחות. עזרתן לי לראות כמה אני לא מתחילה להבין מה שעבר עליה בגללי ובגלל אחי, ועוד מעט בגלל אחותי הקטנה, ואני מקווה להתחיל לגמול לה יותר ממה שאני עושה עכשיו. ואני בטוחה שיום יבוא וגם הילדים של אמהות נפלאות כמותכן ידעו להעריך ולהגיד: תודה. כי אני כן אומרת, אבל אני לא יודעת אם מספיק.
כל הכבוד וישר כוח.
קיסי.

[נאוה_פרנס*]

אני אוהבת את הדף הזה.
הוא נותן לי פינה בטוחה לחוש ולדבר על הפחדים והחששות.
ולמרות זאת,
פעמים רבות אני חושבת עליו ורוצה לכתוב בו
ואיכשהו מחליטה לדלג.

תודה קיסי שהערת את הדף, ותודה על מילותייך החמות.

[ענת_גביש*]

קיסי תודה על המילים החמימות, וברוכה הבאה לקהילת באופן טבעי, ששמחה מאד לקבל למעגליה אנשים צעירים. איזה כיף.

[קיסי*]

גם אני שמחה להצטרף, ואני שמחה שנהניתם ממה שכתבתי.

[תמיר_בוסתנאי*]

טוב, אם זה לא המקום לכתוב את זה אז תערכו אותי החוצה

הפחד יכול לשתק את המחשבה וההגיון,הפחד מפני הלא ידוע,הפחד לאבד,הפחד לתת ולהיפגע,הפחד מעצמי מהמחשבות,הפחד להתמסר ,הפחד להיפתח ,הפחד מהפחד ,הפחד מונע\עוצר צמיחה,מונע\עוצר התקדמות.

הפחד הוא אחד הרגשות החזקים ביותר שלנו.
הוא - בהכרח - רגש השרדותי/קיומי.
כאשר הוא מופיע - יש לו מטרה ברורה - להפוך אותנו לעירניים !!!
במקום לפחד מהפחד - נסו את ההפך - לחוות את הפחד. אפילו להעצים אותו למכסימום - ואז לעזוב.
זה טוב לפחד - זה בריא ונכון לפחד. תנו לפחד להיות ונסו לברר, בהזדמנות זו - מה גרם לו להופיע - מה הוא מנסה לומר לנו?
כל עוד המסר שלו לא יופנם - הוא יחזור "להציק" ולהעיר אותנו - לפעולה...

[מרב_א*]

קראתי עכשיו את כל הדף (אחרי הפניה של עדי יותם מדף שפתחתי אני בשם פתאום אני פוחדת) והתמלאתי בדמעות. ולא הייתי בשום מצב רוח, מספיק לקרוא את כל הרגשות שיוצאים כאן...
בשמת, מאוד נגע בי מה שסיפרת על הנפילה במדרגות. גם אני נפלתי איתו לפני חודשיים במדרגות, למזלי הוא היה במנשא, והדבר היחיד שחשבתי עליו בתוך הנפילה, בתוך הריק של הזמן שזה קורה, היה לשמור עליו, לא ליפול עליו. בסוף נקעתי קצת את הרגל, אבל הוא נשאר במנשא. התיישבתי על המדרגות רועדת כולי, הלב מחשב להתפקע מהדפיקות, ובכיתי.

ולגבי ענין הצוואה, אני בת יענה. אני לא מסוגלת לחשוב שזה יקרה או להתמודד עם המחשבה ההגיונית להסדיר את זה איכשהו באופן חוקי, שלא לדבר על זה שאין אף אחד שאני רוצה שיגדל אותו חוץ ממני ומבנזוגי.

[בשמת_א*]

[לילי*]

לפני יומיים, בעודי עסוקה בסידור הבית, בתי בת ה- 3.5 תפסה את המספרים של הציפורנים ופשוט ניסתה לגזור את החוט של השואב אבק שהיה מחובר לחשמל. כשהחשמל בבית קפץ בבום גדול, מיהרתי לחדר בעקבות בכיה המבוהל של בתי, והבנתי מהריח שעמד בחדר וממה שהיא אמרה, במה מדובר. לאחר שהרמתי את הפקקים וניגשתי לראות מה קרה, בעוד הילדה בוכה על הידיים שלי, נדהמתי לראות שהחוד של המספרים ממש נמס מהתאונה. התחלתי לצרוח על הילדה, שידעה שהיא עושה משהו לא בסדר, משהו שאסור לה, משהו מסוכן. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ומטורפת, ושהיא היתה יכולה להישרף. אחר כך חיבקתי אותה ממושכות תוך כדי שתיקה. הרגשתי שהאנרגיה זורמת מתוכי ונכנסנו למטה המשותפת וניסינו להירגע. כעבור כמה זמן הגיע האבא מהעבודה וסיפרנו לו מה קרה. כמובן שלא הייתי צריכה להשאיר את השואב מחובר לחשמל.
התאונות הן המפחידות ביותר. רגע אחד של ריחוף והכל יכול לההפך לגוש פחם. אם חשבתי שהילדה כבר גדולה ויודעת מה טוב ומה לא, הרי שהרצון שלה להמשיך ולבדוק את הדברים רק הולך ומתחזק.

[זור*]

[אביטל_צ*]

זה עמוד מדהים
נכתבו פה כל כך הרבה דברים חזקים
חלק מהדברים אני מרגישה בעצמי ומאוד פחדתי לבטא
... איך בכלל אני מרשה לעצמי לשקוע במחשבות על מה יקרה לאיילה אם אני אמות, או מה יקרה לשתינו אם אבא שלה ימות ...
והנה יש עוד אמהות עם מחשבות שכאלה

תודה לכל מי שכתב פה, התרגשתי עד דמעות ומאוד נגע בי בפנים

[שם_בדוי_בנתיים*]

הדף פשוט מרגש ונוגע ללב. אני עוד לא אמא , אלא קצת לפני ההחלטה הגורלית ומלאה בחששות. חיפשתי באינטרנט משהו שיעזור לי להגדיר ממה בדיוק אני פוחדת,והקלדתי סתם מילים ברקע לראות איפה אני נופלת. בכלל לא היה לי מושג על לא לשלוח ילדים לגן ומסתבר שיש עוד נושאים לדאוג מהם . אבל בכל אופן - רציתי להודות לכולכן, כי כתבתן בדיוק את מה שקיוויתי למצוא. הפחדים שלי הם לא לא נורמלים . ואם אתן עושות את זה , אז גם אני יכולה.

[תמר_זק_ס*]

אני פוחדת שאני גורמת לנזקים לטווח ארוך לבנות שלי, שאני מתרתחת בלי פרופורציות, שאני נכנסת למין מעגלים סגורים של התעצבנויות, לופים כאלה, שאני עושה עקרונות מדברים לא חשובים בכלל, שאני סוציומטית והן לא תלמדנה לעולם להיות בקשר עם אנשים, שאני מתימרת להיות אמא, אבל זה בעצם רק נדמה לי... ולא נועדתי לזה...
אני מגלה שאני מאד לא סובלנית לבעיות שלהן, תיכף בטוחה שאני אשמה ב-ה-כ-ל, פשוט בכל, וכל בעיה מצביעה על זה שהילדה לא מתפקדת בעצם, כמו ילדה נורמלית, והכל כמובן בגללי...
ובכלל, כשהגדולה זועפת לה, השמים לפתע קודרים, ברק ורעם, גשם וסופה, וכשהכל עובר, פתאם השמש זורחת לה, שלווה נעימה, והעולם הופך לאנושי יותר...
ולאט לאט אני מבינה שזה מחזורי כזה, יש תקופות כאלה ותקופות כאלה... ומתחילה להיות יותר פילוסופית לגבי התקופות האלה, וכנראה שהן חלק מהגדילה... ואולי לא הכל תלוי כל כך בי (מי אני בכלל....),
וגם.. יש משהו שמתחיל להבין את הגדילה שלי בתוך זה. איפה קשה לי לקבל את הזאבה הפראית הזועפת שלי, הפנימית, המופיעה לפעמים בדמות בתי... ואיפה אני יכולה ללמוד לקבל את שתיהן, הפנימית והחיצונית. ומודה לבנות שלי, שמהן אני לומדת למתוח את הגבולות של מי שאני ומי שאני מוכנה לקבל בי..ואת מי שאני לומדת את עצמי להיות...
ושוב המעגל חוזר, אני בטוחה מעבר לכל ספק שאיני אמא ראויה... ונשארה רק המחויבות הזו, ללמוד, להתרחב, לא להינעל, לא להיסגר, לא להסתגר, להיות חשופה, עם הקישקע בחוץ. וברגעים כאלה של חמלה, שכאני מרגישה שזה באמת באמת בסדר להרגיש טועה, תועה נבוכה, לא מושלמת, קורים ניסים...

[נאוה_פרנס*]

תמר
אם את רוצה תמיכה / תגובה או כל התייחסות אחרת,
אני ממליצה לפתוח דף בית אישי או דף בלוג או כל דף מתאים אחר

[מישהי*]

תמר, תודה רבה רבה על מילותייך. כתבתי ב בעיות של ילדים בחינוך ביתי על תחושה דומה, ומה שכתבת עזר לי מאוד @}

[תמרולה*]

למישהי, תודה.
חיפשתי אותך שם בשם "מישהי" ולא מצאתי.
שוב,
תודה

[טליה_אלמתן*]

תודה לאל שהגעתי אל העמוד הזה, אחרי שיטוט של שעות באתר במדור חינוך ביתי, ותהיה אם כדאי שאמא כמוני תבחר בדרך הזו, לאור כל מה שקראתי כאן, שנכתב על ידי כל האמהות הנפלאות והמדהימות כאן, שמן הסתם מעולם לא... (וכאן אפשר להוסיף את כל מה שנכתב בדף הזה). בניגוד אלי

[אנונימי]

הדף הזה כ"כ בזמן.. תודה לכולן.

[זעקת_אמהות*]

וואו, יש עוד שמרגישות כמוני?? דף כל כך ותיק ולא פגשתי אותו עוד קודם? כשהייתי בתקופה קשה באמת??

אני לא מבינה אם כל כך הרבה נשים באמת מרגישות ככה, למה לא יוצאים עם זה החוצה?? לא ראיתי אף אחת מדברת בתקשורת איפה שהוא ואומרת: "גברים, צאו החוצה! גברים אתם לא בפיקניק! הגיע הזמן למעורבות שלכם! הגיע הזמן שגם אתם תרוצו לאספית הורים בגן! גם גברים יכולים לקחת את הילדים לקופת חולים! גם גברים יכולים למצוא ביביסיטר כשצריך! גם גברים יכולים לנקות את הבית בעצמם ולא כשמבקשים מהם! גם גברים יכולים להתקשר לאמא של... ולהזמין את הילד שלה לשחק עם הילד שלנו!" אני לא שואפת לפמיניזם - אבל זה נקרא משפחה!

אני רוצה לפנות לכל האמהות באשר הן, שחררו! שחררו! תנו גם להם להתמודד לפעמים! למדו את המשפחה שלכן שגם לכן מגיע זמן לבד! פרגנו לעצמכן!
אם יש לכן בנות תלמדו אותן שהן לא חייבות להיות מושלמות! למדו אותן לאהוב את עצמן! ואם אתן מגדלות בנים - למדו אותם שמותר לבכות, מותר להיות רגישים! גם בנים אמורים לעזור בבית ולא רק בנות!

[לב*]

מסכימה!

[גם_אמא_בבית*]

אתן לא יודעות כמה עזרתן לי, אני , הבנות שלי גם בבית לפחות עד גיל חינוך חובה (לא ידעתי שיש אפשרות שמשאירים גם אחרי )כי אין לי לב לשלוח אותן לגן.אני מפחדת ששם ידכאו את האישיות שלהן. אבל אצלינו זה כ"כ לא מקובל ואני מרגישה שמסתכלים עלי כ"כ בצורת למה?? גם אמא שלי ,גם חמותי גיסות וכולם יאלה תצאי לעבוד תביאי כסף זה יותר חשוב, והילדות צריכות חברות מסכנות כל הזמן בבית בלי גן, איך הם יתפתחו? (רק שהן יותר חכמות מהרבה בנות דודות בגילן שבגן מגיל שלוש חודשים....) הייתי בטוחה שיש לילדות שלי אמא באמת מוזרה וחששנית ופחדנית ופתאם לגלות שיש עוד כמוני, רק שחבל שאני לא מכירה אף אחת כמוני מקרוב ושמחתי לגלות שיש עוד כמוני עם נקיפות מצפון על זה שלפעמים אין סבלנות לילדים ושזה אולי באמת כן עדיף על גן תמשיכו לכתוב אתן עוזרות

[ג'יני_וויזלי*]

אמא בבית, יש כבר מישהי אחרת עם הכינוי הזה.