באופן טבעי

הצחקתני
כלומר, שניכם, אבל לא ברור לי איך אומרים את זה, בלי לגרום ייחוד.
הצחקתמני:-).

שניכם, אבל לא ברור לי איך אומרים את זה
הצחקתוני.
ככה אומרים בעברית. ב'מת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר הרבה זמן שלא כתבתי כאן. כן זרמנו לנו שלמים כמו שהבריאה בראה אותנו אבל לפני כמה זמן המרכזי (שתיכף יהיה בן 11) הודיע פתאום שהוא רוצה שיעשו לו ברית מילה. הצעתי לו לקחת עוד קצת זמן לחשוב על זה, אבל עברו שבועות והוא עדיין רוצה. דוקא אחיו הגדול, שכבר עוד מעט בן 14 וממש בקטע של בנות וזה, לגמרי לא בענין.
אז מצד אחד אני רוצה שידע שאני תומכת בו במאה אחוז ומצד שני אני לגמרי לא תומכת בהטלת מום.
מתלבטת.

הייתי מסבירה לו שהגוף שלו עוד ישתנה וגם היחס של הגוף שלו עוד ישתנה ועד אז כדאי להשאיר את כל האופציות פתוחות

הוא אמר גם מה הסיבה/ות?
אולי תייעצי לו לחכות כמה שנים, נגיד, עד גיל 18, כמו עם קעקועים?

<התגובות הן משתי פלוניות שונות>

הודיע פתאום שהוא רוצה שיעשו לו ברית מילה
יופי אבל רק כשהוא יהיה אדון לעצמו בגיל 18.
אם עדיין יחזיק בדעה זו בגיל 18, זכותו.
כרגע עדיין קטין ולכן את מחליטה לגבי פרוצדורות ניתוחיות בלתי הכרחיות.
(אני גם לא מסכימה לקעקועים, חורים באוזניים, נזמים, פירסינג וכיוצא באלה, לא שמישהו אצלי ביקש... או רוצה בכלל...)

מי מה , מבחינתך, האופציה הזו באמת פתוחה בפניו?
כלומר, אם הוא ימשיך להתעקש אחרי דיון פורה ביניכם, תאפשרי לו לעשות את זה?
אני חושבת שזו צריכה להיות השאלה הראשונה. כי אם בסופו של דבר את מחליטה, שווה להניח את זה בגלוי בתחילת הדיון. את זה שהוא פה בעמדה של "המשכנע" ולא של "המחליט".
זה דיון אחר לגמרי.

ואם זו באמת החלטה שלו, אז אני משאירה פה שאלה אחרת - מה תרגישי אם הוא יעשה את זה? מה זה מעלה בך?
והאם אפשר שהוא יקבל את מאה אחוזי התמיכה שלך (וגם האמון שלך שהוא יודע מה טוב בשבילו) וגם ידע בדיוק בדיוק מה דעתך על הטלת מום?

מסכימה מאד עם הדברים של ציל צול, וגם תוהה אם יש לך דרך ורצון לברר מה קורה אצלו בפנים בהקשר הזה. מה הוביל להכרזה הזאת, אילו תחושות נמצאות שם... משהו שעולה לי עכשיו - כשיש משהו שאני מאד רוצה זה משתייך (באופן כללי מאד כמובן) לאחד משני כיוונים - המחשבה על זה משמחת אותי וממלאת אותי התרגשות ואני מרגישה שהדבר הזה יעשה לי ממש טוב, או יש משהו שמפחיד או מאיים עליי בלא לעשות את זה ואז אני רוצה לעשות את הדבר כדי להימנע מרגשות שלא נעימים לי. ובמקרה השני יש מקום להעמיק בעבודה פנימית כי זה לא עוזר... דברים שנעשים מתוך פחד לא מביאים לתוצאה המיוחלת....

(וגם, עד כמה שאפשר, לא להניח מראש הנחות על מה הוביל אותו לשם ולא למהר למסקנות אלא להישאר עם לב פתוח, יכולים להתגלות שם דברים מאד מפתיעים ולא צפויים....).

והאם אפשר שהוא יקבל את מאה אחוזי התמיכה שלך (וגם האמון שלך שהוא יודע מה טוב בשבילו) וגם ידע בדיוק בדיוק מה דעתך על הטלת מום?
צילי, שלחו אותי לפה מאגודת האמהות הפולניות לדורותיהן- הן כולן עם פיות פעורים לרווחה, אז נשארתי רק אני לשאול- מה?!
זאת אומרת- בטח, בוודאי, אמון, 100% אמון, הרי הילד שלי הוא הרי חכם ונפלא ומוצלח וגאון הדור. אבל כל הסופרלטיבים האלה בתוקף רק, ורק אם, הוא מקבל את ההחלטות הנכונות (שהן כמובן ההחלטות הנכונות בעיני אימו).
לא?

(חצי בצחוק, חצי ברצינות, אבל תמיד תענוג לקרוא אותך)

הבן השלם שלי כבר בן 13 ולא ביקש...

אבל לפני כשנה (או אולי כבר שנתיים?) כן ביקש לשנות את שמו המיוחד לשם סטנדרטי יותר.

נתנו לו להתבשל עם זה כמה חודשים, לוודא שזו לא גחמה חולפת, ואז כשהתעקש - הסכמנו.

לדעתי לא חובה לחכות עד גיל 18. אפשר להחליט לחכות שנה, ואם יתעקש גם אז - ללכת על זה.
(אבל לנצל את השנה הזאת כדי לדון בנושא ולהראות לו את כל נקודות המבט, כולל הכאב הכרוך בזה)

אצלי המניע היחיד לא לעשות ברית היה שאני לא מוכנה להכאיב למישהו חסר ישע שבוטח בי בניגוד לרצונו.
אז אם זה כבר מרצונו, זה משהו אחר, לא?

לדעתי לא חובה לחכות עד גיל 18. אפשר להחליט לחכות שנה, ואם יתעקש גם אז - ללכת על זה.
מסכימה מאוד. לדעתי לחכות עד גיל 18, בהקשר זה כמו בהרבה הקשרים אחרים זה הרבה יותר מידי.
לדעתי אנשים יכולים לקחת אחראיות על שלמות/ אי שלמות הגוף שלהם בגיל צעיר יותר.
אני זוכרת שכנערה הטריף אותי שההורים שלי חושבים שיש להם עוד בעלות (או אחריות, מכבסת מילים מבחינתי ולא מעוניינת לדון בסמנטיקה) על הגוף שלי בגיל הזה.

אם בני ירצה לחתוך חלקים מעצמו, אני מקווה שיהיה לי עדיין את אותו כבוד אליו, במובן של רצונו של אדם- כבודו, כמו ביום שבו החלטתי שלא לחתוך ממנו חלקים, ואאפשר לו לעשות את זה.

אני חושבת שכדאי לעזור לילדים להבחין בין בעיה/צורך/מצב לבין מענה/פתרון. "רוצה ברית" זה פתרון. פתרון למה? מה הבעיה?
אחרי שמגדירים בעיה או צורך, מגלים שיש עוד מענים, הרבה יותר אפשרויות פתוחות מאשר זו הראשונה שהילד חשב עליה.
למשל, אם הרצון של הילד הוא 'להיות כמו כולם', אפשר קודם כל להבין למה הוא מתכוון. גם הניסוח הזה הוא עדיין לא במונח של צורך, אלא של רצון. כדאי לברר מה הצורך העומד בבסיס המשאלה הזו. בדרך כלל 'להיות כמו כולם' משקף את הצורך בשייכות למעגל חברתי, צורך בקבלה ואישור. ואז אפשר לחפש עוד דרכים לבסס תחושת שייכות וקבלה. או למפות את התחומים שבהם כדאי להיות כמו כולם (נגיד, לדבר בשפה שכולם מדברים) ותחומים שבהם עדיף ייחוד.

בכלל השאלה "מה את/ה צריכ/ה" היא שאלה טובה. וגם ההבחנה בין רוצה וצריך.

לא מעוניינת לדון בסמנטיקה
עדי, party pooper !
(-:
אבל באמת זה אחלה נושא. הבת-9 שלי מזמן מבהירה לי, פישוק קל, סנטר מורם וידיים על המותניים, "אני מחליטה עלי/על הגוף שלי!".
ואז אני מנסה שתבין שצריך לעזור לגוף לא לחלות, לפצעים לא להזדהם (גם כי אני אח"כ לא ישן בלילה)...
לפחות היא עושה רושם שהיא תירצה למול ת'צמה. חצי נחמה.

צוויל

אבל באמת זה אחלה נושא.
נו אז תענה: מה תעשה אם בנך ירצה לחתוך לעצמו חלקים מאיבר המין?

כשהוא בוגר - יהיה לי יותר קל מלדעת ש הוא מל את ילדיו.
כשעדיין ילד - רק בהסכמתי. שלא יקבל.
כן, אני מסכים עם הסייפא שלך. השאלה היא רק נאה מקיים...

צוויל

אני לא יכולה לדמיין שהבנים שלי מבקשים לעשות ברית,
הגדול בינהם בן 11, מעולם לא דיברנו בבית על ברית אלא בדרך אגב , כשנולד תינוק ואמרנו שעורכים לו ברית ואמרנו שזה מנהג .
אגב, הבנים הביעו פחות עניין מהבנות.

אצלנו הצעיר השלם כבר הביע רצון להחליף את צבע השיער. מסתבר ששיער ג'ינג'י מהווה אתגר כבר בגיל 3.5. מעניין אם ומתי יביע עניין בשינוי מצב הערלה. כרגע לא לוקחת אותו לספר.

_כל הסופרלטיבים האלה בתוקף רק, ורק אם, הוא מקבל את ההחלטות הנכונות (שהן כמובן ההחלטות הנכונות בעיני אימו).
לא?_
נו, אז מזל ש מי מה עוד לא החליטה... לבן שלה עוד יש סיכוי. זה הבצחוק שלי
וברצינות - אני חושבת שהמוקד פה (ובכל דרישה לשינוי שהוא) הוא לשים לב לזה שהמבוגר עצמו לא בדיוק יודע מה להחליט ולא יודע מה נכון בעיניי עצמו.
וגם כאשר המבוגר מאוד יודע (יותר מדי יודע - מצב בעייתי בפני עצמו לפעמים) אם הוא יפשפש קצת יכול להיות שהוא יגלה שהוא לא כזה יודע ובטוח.
ושם הילד יכול להיכנס. אבל בשביל זה - צריך להשאיר לו דלת. ואולי לא להפגין 100% ביטחון. כי מה אנחנו יודעים בכלל? יש באמת 100% ביטחון שמשהו נכון? נו, באמת...

טדליק, אולי פרמננט ופסים בלונד פלטינה בעורלה. מין פשרה.

צוויל

יש באמת 100% ביטחון שמשהו נכון? נו, באמת...
מסכימה. חושבת שבפעמים שיש לי כח להציב סימן שאלה, זה יכול בהחלט להיות נחמד יותר מסימן קריאה, בהנחה שיש לי כח- לשאלות, להתחבטויות, לתשובות, ושגם אחרי כל אלה עדיין לא יהיה 100%.

בהנחה שיש לי כח- לשאלות, להתחבטויות, לתשובות, ושגם אחרי כל אלה עדיין לא יהיה 100%.
ביומיום גם לי לא תמיד יש כח. אבל כשיש איזה משהו ענקי בסדר גודל של הקטנת הבולבול אז אני מוצאת כוח

אבל כשיש איזה משהו ענקי בסדר גודל של הקטנת הבולבול אז אני מוצאת כוח
היינו היום בטיול לשטח גידול של ירקות אורגנים עם קבוצת ילדי הבית שלנו. הם חילקו שם מגרפות לילדים, ואחד מהם רצה את המגרפה הגדולה, שהייתה תפוסה בידי ילד אחר. איזו אמא ביקשה- תסבירו לו- הגודל לא קובע! והפטירה- טוב, אפילו בגיל שלוש הם כבר לא מאמינים לזה!

_אבל כשיש איזה משהו ענקי בסדר גודל של הקטנת הבולבול אז אני מוצאת כוח
היינו היום בטיול לשטח גידול של ירקות אורגנים עם קבוצת ילדי הבית שלנו. הם חילקו שם מגרפות לילדים, ואחד מהם רצה את המגרפה הגדולה, שהייתה תפוסה בידי ילד אחר. איזו אמא ביקשה- תסבירו לו- הגודל לא קובע! והפטירה- טוב, אפילו בגיל שלוש הם כבר לא מאמינים לזה!_
אפשר לנחש את שם האם? (אם הייתי שם הייתי מנחשת שזאת אני)

(אם הייתי שם הייתי מנחשת שזאת אני)
לגמרי

וואו, תודה לכם! אז ככה. קודם כל אחיו הגדול של המרכזי שהוא כבר כמעט בן 14 ממש לא רוצה שיחתכו לו חלקים מידידו הטוב והוא מזועזע מהרעיון. גם שני האחינים שלי, שהם קטנים עדיין, הם ילדים שלמים. המרכזי , שלא כמו אחיו האינדווידואליסט, מאוד מחשיב את דעת ה'ציבור'. לא נחה דעתו מזה שאמרתי לו שממילא לכל אחד יש את האיבר שלו ואין שניים שנראים אותו דבר. בכל מקרה נראה לי נבון לחכות עד אחרי השינוי של גיל ההתבגרות. כשהוא יהיה פעיל מינית (בשלב הזה אנ ימקוה שרק פעיל סולו) היחס שלו לאיבר המין שלו בהכרח ישתנה.
עוד מחשבה שעברה לי היא כן להפגיש אותו עם כירוג מומחה לשיחת חוות דעת. שתי השכנות שלי ילדו בחודש האחרון ואת בינהן מל כירוג מומחה שמל בהרדמה. הנ"ל מומחה גם בתיקון של 'בריתות' שהשתבשו כך שאני בטוחה שיש לו סיפורים למכביר על הסיכונים שבפרוצדורה הזאת.
כמו כן נראה לי נבון להטיל את ההגבלות שאני מטילה על פירסינג (גיל 16) גם על ההליך הזה.
<מימה עשתה פירסינג באף לפני חודש , בגיל כמעט 45, מה שלא הפריע לאבא שלה להיגעל בפומבי ולצאת חוצץ>

מימה עשתה פירסינג באף לפני חודש , בגיל כמעט 45, מה שלא הפריע לאבא שלה להיגעל בפומבי ולצאת חוצץ>
(-: מזדהה עם אבא שלך (-: יש לי כמה חברות שעשו פירסינג ומאותו רגע אני צריכה להיזהר כשאני מסתכלת עליהן. זה מגעיל אותי נורא... זכותן, כמובן, אבל זה עדיין מכווץ את כל כולי...

לפני כמה זמן המרכזי (שתיכף יהיה בן 11) הודיע פתאום שהוא רוצה שיעשו לו ברית מילה.
מימה, את יודעת מה זה מזכיר לי?
שאני, בגיל 11, יום אחד הרמתי את הראש מהצלחת והודעתי להורים שלי חגיגית, שלאחר מחשבה רבה ושיקול דעת החלטתי להישאר בתולה עד גיל 14.
אמא שלי, תבוא עליה הברכה, נשבעת לי בכל היקר לה שההכרזה הזאת מילאה אותה הקלה. איזה יופי, אפשר להפסיק לדאוג לשלוש השנים הבאות!

אני בהתחלה הייתי במחנה של בשמת עם הלחכות עד גיל 18, אבל אז חשבתי שיש משהו במה שצלצול ועדי אמרו, שזה הרבה יותר מדי זמן. אז לדעתי (הנוכחית ), נראה לי שסביר להגיד לו לחכות עד שהוא בן 14, כשחצי שנה קודם תעלו את הנושא לדיון מחודש בכל הצדדים והאספקטים, ואז - שיחליט.
לטעמי גיל 14 זה גיל משמעותי מאוד, איזשהו גיל של shift מבחינת הבנאדם, מעבר פאזה, כניסה לרמה חדשה של בגרות. ובכמה חברות זה גיל הכניסה לבגרות.
בקיצור, זה מספיק רחוק בשביל לאפשר לו לשנות את דעתו עוד 30 פעם, אבל לא רחוק-עד-כדי-גיחוך.

ברית בגיל מאוחר (3-4 שנים ומעלה) משאירה צלקת לא כל כך אטרקטיבית.
זה לא יראה כאילו מלו אותו בינקותו.
ובנות (או בני) הזוג ישאלו על זה ואלו כנראה שתי סיבות שהן אחת - אם הוא רוצה להיות כמו "כולם", הוא לא ישיג את המטרה. הצלקת תעורר שאלות בדיוק כמו העורלה בכל מפגש עירום עם ישראלים.
לכן כל עוד הבקשה אינה מגיעה ממקום דתי או אידיאולוגי עדיף לא לעשות כלום.
אם הבקשה מגיעה ממקום דתי\אידיאולוגי אז אין לי עצה טובה כי צלקת מתגמדת לאור ההליכה לפי צו המצפון.

אני בהתחלה הייתי במחנה של בשמת עם הלחכות עד גיל 18

אבל לא רחוק-עד-כדי-גיחוך

תראי, אני לא אומרת גיל 18 סתם. ולא מפני שזה "רחוק". זו לא "דחייה בכמה שנים" אלא ביטוי לקו המבדיל בין גחמה ילדותית להחלטה בוגרת מתוך שיקול דעת.
הרי אני החלטתי לא למול אותו. היתה לי סיבה מוצקה. ואני באמת ובתמים מאמינה שצריך בגרות ושיקול דעת לעניין הזה.
"גיל 18" הוא מבחינתי סמל לגיל בגרות.
זהו גיל סמלי.

לא מדובר פה בכלל בגיל אמיתי.
עצם המחשבה מגוחכת בעיני, וכשכתבת
נראה לי שסביר להגיד לו לחכות עד שהוא בן 14, כשחצי שנה קודם תעלו את הנושא לדיון מחודש בכל הצדדים והאספקטים, ואז - שיחליט
הבנתי עד כמה זה אבסורדי.

כשילד בא עם איזה אישו בגיל 11, מה נראה לך? שהוא יושב עם סטופר ומחכה שיגיע הגיל שדובר בו? ואני אכניס את זה ללו"ז בסגנון "ב-11.4.18 לבדוק מחדש מה עמדתנו לגבי מילה לבן המרכזי"????

קודם כתבתי תשובה קצרצרה על רגל אחת, אבל התשובה האמיתית היא אף פעם לא קצרצרה על רגל אחת כשמדברים עם הילד.

קודם כל בסוגיות כאלה, שבהן החלטתי מתוך שיקול דעת מעמיק (ובמחיר יקר מאוד ומול המון התנגדות) לפעול בצורה מסוימת, ושאני מאמינה שהחלטה מושכלת בעניין כזה בלתי הפיך דורשת חשיבה ובגרות - אני אמנם אשלוף את השורה "כשתהיה בן 18 תהיה לך הזכות להחליט בעצמך ועד אז, לא בא בחשבון".

אבל ב-א-ר-ו-ר שתהיה שיחה מעמיקה לדיבוב הילד, מה באמת עובר לו בראש, מה קורה, וכו' וכו' וכו' ומתוך הדיאלוג ייצא משהו. הרי לא יעלה על הדעת לפטור פנייה כזאת באיזו הנחתה וסתימת פיות 0-:
(כרגיל אם אני לא כותבת אלף מלים לפחות אז צץ מישהו שמתחיל להתווכח ולהסביר לי לטובת זכויות הילד? אולי גם ינסו לשכנע אותי לא למול את בני או לגדל בלי חיתולים או לעשות חינוך ביתי או להניק...)

כלומר, כשבא ילד עם דבר כזה, יש לנו ערכת טיפול הורית שלמה. היא מורכבת מכמה וכמה חלקים מודולאריים.
מבחינתי, החלק הראשון הוא הצבת המשמעות והמחיר (נכנה אותה בקיצור "אוטונומיה בגיל 18"). החלק השני הוא דיאלוג מקיף עם הילד, שיכול ללבוש אלף צורות וצריך להיות רגיש ועדין ומדובב וקשוב ולעתים קרובות מתנהל בהמשכים, כי לעתים נדירות בלבד נקבל מהילד את מלוא התמונה בשיחה אחת. לאחר הדיאלוג המקיף נגיע לנקודה שונה מנקודת המוצא (נקודת המוצא היא הפנייה של הילד, במקרה שלפנינו "אני רוצה לעבור מילה").
לאן נגיע?
כל מקרה לגופו, כמובן. איך אפשר לדעת מראש.
לפעמים נגיע למצב שהילד בעצמו, כבר בגיל 11 ישנה את דעתו, או ישעה את בקשתו באופן זמני (משהו כמו "בעצם, אני עוד אחשוב על זה").
לפעמים נגיע למצב שבו הילד יפרוס בפנינו את כל רצונו, סיבותיו ומחשבותיו, אנחנו נבין אותו והוא יישאר בדעתו. גם פה יש כמה דרכים לפעול.

(יש מקרים שבהם דברים שהיו סגורים מבחינתי, השתנו אצלי אחרי שיחה עם הילד/ה לגבי איזה נושא. הקשבתי. נשמתי. והרחבתי את הגבולות שלי לכלול גם את הרצונות החדשים של הילד/ה, שעד לפני רגע נראו לי לחלוטין לא אופציה. אבל הואיל והילד/ה בא/ה עם בקשה/יוזמה/פנייה/שינוי, הקשבתי, חשבתי, התרחבתי והרחבתי את האופציות של המשפחה לעבר המצב החדש. כלומר אי אפשר לדעת מראש. זה באמת, כל - מקרה - לגופו).

עכשיו נגיד, בתרשים הזרימה שלנו, שהילד בן ה-11 בא עם רצון להימול. ונגיד שאמרנו לו "כשתהיה בן 18". ונגיד שדיברנו. ונגיד שאנחנו והוא נשארנו בדעותינו השונות.
אז מה? עכשיו נשכח מזה עד גיל 18?
הרי זה תלוי!
יכול להיות שהילד לא ירפה ויחזור באופן פריודי להעלות את הנושא כל הזמן.
ובאותה מידה יכול להיות שהילד ישים את זה בצד ולמעשה ישכח מהרעיון של גיל 11 לחלוטין. אם יום אחד נזכיר לו שכשהיה בן 11 רצה להימול הוא לא יאמין לנו ויגיד "מה, התחלקתי על השכל? לא מאמין שביקשתי דבר כזה!"
וייתכנו כל האופציות שבין שתי האפשרויות האלה.

ולפי המקרה הפרטי עם הילד הפרטי וההורים הפרטיים, נמשיך ונהיה בהקשבה ובדיאלוג בכל רגע נתון, מה נכון לנו.
אז מה, לקבוע במסמרות "גיל 14" דווקא? טווח של 3.75 שנים בדיוק?
לגיל 18 יש משמעות חוקית, וזו הסיבה היחידה לציין אותו.

אבל הרי גם הוא שרירותי אם אנחנו, ההורים, נשנה מתישהו את דעתנו ואת החלטתנו לגבי הילד הספציפי החד פעמי שלנו, לא משנה אם זה יקרה בגיל 13 ו-11 חודשים או 15 ועשרה ימים.

הכברתי מספיק מלים?

653

אולי גם ינסו לשכנע אותי לא למול את בני או לגדל בלי חיתולים או לעשות חינוך ביתי או להניק.
באמת הגיע הזמן שתשקלי את זה, כל כך הרבה זמן את באתר.

653
מתייעלים!

(-:

צוויל

653
ממש צחקתי. בקול. אני חושבת שאפילו היו לי כמה דמעות קטנות בעין.
וחשבתי לעצמי - את אשכרה צוחקת ממספר? מה זה פה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה?
וכן, ממש צחקתי. הרגשתי שאני מכירה אותך מספיק בשביל הבדיחה הזו וזה היה נעים

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה?

במלים אחרות לשניכם.

צץ מישהו שמתחיל להתווכח ולהסביר לי לטובת זכויות הילד?
לא תמרוש רוש, שרק גרמה לי להבין מה בעצם השמטתי... (פתאום ראיתי עוד משהו שאפשר לא להבין אותי בו )

(פתאום ראיתי עוד משהו שאפשר לא להבין אותי בו )
please don't let me be misunderstood
כן, תמיד אתה מגלה עוד כאלה. כמו לאסוף את הגביעים מתחרויות הספורט בויטרינה.

צוויל

צץ מישהו שמתחיל להתווכח ולהסביר לי לטובת זכויות הילד?
וואו. איזה תגובה לחוסר הסכמה איתך.
לא היה שום דבר במה שכתבת שרמז על כך שאת צוחקת באיזה צורה. ולמען האמת, ההסבר שלך לא שינה הרבה. מינוני האוטונומיה שלנו שונים:
מבחינתי, החלק הראשון הוא הצבת המשמעות והמחיר (נכנה אותה בקיצור "אוטונומיה בגיל 18")
מה הקשר בין המשמעות והמחיר לבין מתי אדם מקבל את הזכות להחליט על גופו?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בני בן ה7 התחיל כיתה ב ומציקים לו לגבי זה . הוא מוטרד מהשונות ורוצה להיות ככולם.

בני בן ה7 התחיל כיתה ב ומציקים לו לגבי זה.
ילדים בכיתה ב' ראו לו את הבולבול? איך זה קרה? זה נשמע לי מדאיג.
אחרי זה, זה שהם מציקים לו על זה נשמע לי מדאיג. מה זו הכיתה הזו? מקום שבו מציקים לשונים? לא מקום ראוי לבני אנוש. אחרי שתתייחסי לזה יהיה אפשר להגיד משהו על מילה. כרגע זה הנושא השלישי בחשיבותו, מנקודם המבט שלי

לבני מעולם לא הציקו, אבל אני מניחה שאם היו מציקים לו הייתי נזכרת למה החלטנו לא למול אותו ומסבירה לו שלא מצאנו שום סיבה לפגוע בו שלא לצורך, שהוא מושלם ומוצלח כמו שהוא (שלא לדבר על היתרונות שבשמירה על העורלה) ושהוא לא פחות טוב משאר הילדים שצוחקים עליו.

הייתי מסבירה לו על שונות ועל כך שממילא לא כל בני האדם דומים, וששונות לא אומרת שמישהו אחד טוב יותר מן האחר.

הייתי מנצלת את ההזדמנות לחזק את הביטחון העצמי שלו ולדבר איתו על עדריות, התקרנפות ולחץ חברתי.

הייתי בודקת את עצמי ופונה לקה״ל אם הייתי מרגישה שאני צריכה תמיכה (בתור הורה) ועזרה כדי לעזור לילד שלי.

אני לא רוצה להטיל ספק באמינות השאלה אבל האמת שקשה לי לדמיין מצב שבו הבן שלי רוצה להיות כמו כולם גם במחיר של ניתוח שבגיל שלו עושים בהרדמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי בן 15 שלם ועכשיו רוצה שנעשה לו ברית
מה דעתכם?
מי מה את יכולה לספר מה קרה בסוף אצלך למרות שעבר הרבה זמן בסוף הסכמת לעשות לבן שלך ברית?

למה הוא רוצה ברית?

לי יש בן 14, ולחלוטין לא היה מקובל עלי לחתוך לו רק כי הוא ביקש.
אני הייתי מדברת אתו על זה, מבינה את המניעים והסיבות, מגיבה להן על פי הבנתי, ואם הוא לא יצליח לשכנע אותי (ולדעתי, אין סיבה שיצליח) אומרת לו שמצידי הוא יוכל לחכות עד שיעבור את גיל 18 ולא יצטרך לבקש ממני רשות.
אהל כל עוד שואלים אותי - אין רשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אשתף כאן בעילום שם, אך בתור משתתפת ותיקה מאוד פה. אחרי שילדתי התלבטתי מאוד לגבי מילת ילדיי. באופן היה חלק מההתלבטות וגם השיתוף מאנשים פה ומהקהילה. לבסוף ילדי נימולו בגלל ההתעקשות של בעלי (אני לא רציתי).
לאחרונה שיתפתי את הבן הגדול בכך שאני לא רציתי למול אותם ואביהם התעקש. הוא בן 15.
הוא אמר לי בהתרגשות: כשאבא הולך לחזור הביתה אני הולך לחבק ולנשק אותו. אני לא מאמין שלא רצית לעשות לי ברית.
רק שמה פה פרספקטיבה של 15 שנים אחרי (מניחה שיש גם כזו של 30 שנה אחרי…)
אז בוא נאמר שהייתי צריכה לבלוע את הצפרדע מול בעלי

גם לי יש בן 15, וגם בן גדול יותר, שלמים.
הם מעולם לא ביקשו לחתוך את העורלה, זה בכלל לא נושא שעלה אי פעם.
אני חושבת שאצל רוב השלמים זה בכלל לא עולה.

הוא אמר לי בהתרגשות: כשאבא הולך לחזור הביתה אני הולך _לחבק ולנשק אותו. אני לא מאמין שלא רצית לעשות לי ברית.
רק שמה פה פרספקטיבה של 15 שנים אחרי (מניחה שיש גם כזו של 30 שנה אחרי…)
אז בוא נאמר שהייתי צריכה לבלוע את הצפרדע מול בעלי_

אני מאמינה שאם היה קורה ההפך, תגובתו היום היתה אותו דבר.
ֱזה הפין שלו וככה הוא מכיר אוהב אותו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יכול להיות שאת צודקת. כנראה שלעולם לא נדע

ולזו שהזדהתה בתור ותיקה באמת, מניחה שכל דעה מנוגדת לשלך לא יכולה להיות שייכת למי מותיקי האתר אלא למתחזים?
(:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי רוצה ברית כדי להיות כמו כולם כמו החברים שלו.
אני משחזר עורלה והאחים שלו גם שלמים כך שזה לא להיות דומה למישהו מהמשפחה.
אני יודע שהוא פעיל מינית גם לבד וגם עם בנות זוג שלא אהבו את העורלה.
הוא גם אומר שנמאס לו לנקות בתוך העורלה.
הצענו לו לחכות קצת ולדבר עם כירורג אבל הוא ממש רוצה כבר ברית.וגם אמר שבגלל שלא עשינו לו כתינוק אז הוא רוצה להרגיש את הברית והוא רוצה שהיא תהיהבלי הרדמה.
אם יש למישהו עצות אשמח ואם יש מישהו שנימול בגיל מאוחר אשמח שידבר איתו

למקרה שמישהו לא הבין, כותבים כאן כל מיני אנשים שלא היו פעילים באתר בעבר. רק שתדעו.