צום רק עם מים

[רקפת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כצה בערך מרזים?

[פלוני_אלמונית*]

איך אני עושה דיאטת כאסח מישהו יכול להסביר לי על זה תודה

[יעל*]

למה לך? מעבר לעובדה שזה לא בריא, זה גם לא יעיל. מדיאטת כאסח משמינים אח"כ הרבה יותר.

[יעל*]

(האמת, בכלל מדיאטות הרזיה משמינים. בטווח הארוך)

[אייל*]

התחלתי צום מים ואחרי משהו כמו 60 שעות ،בשעות הלילה ،התחילו לי כאבים מאד חזקים בגב התחתון והקרין לרגליים، בבוקר הכאבים החזקים עוד היו שם והחלטתי לסיים את הצום בעקבות כך..חשבתי לעצמי שזה מגיע מהכליות ומתחיל אבן או משהו כזה.
אני רוצה להוסיף ולציין ששתיתי מי ברז רתוחים שהתקררו ולא מים מינרלים، הייתי מאד רוצה לחוות את היתרונות של הצום הזה، האם מישהו בעל נסיון דומה יכול לומר לי מה ניתן לעשות?

[יוסף*]

נסיוני עם צומות - פעם אחת חמישה ימים , פעם אחת 11 יום.
בשתי הפעמים היה לי קל יחסית לצום , אך הבעיתיות באה לאחר הצום.
הבעיתיות בשתי הפעמים היתה ביציאה שלאחר הצום - שלשול דמי וכואב מאוד , מה שלימד אותי כי אם עושים צום כזה יש לנקות לפני זה או במהלך הצום את המעיים או בעזרת חוקן או בעזרת אמצעי אחר.
בפעם השניה הגעתי למצב של סכנת חיים ממשית , כאשר כיום וחצי לאחר הצום נחסמו לי דרכי השתן והוצרכתי לניתוח. הרופא שניתח אותי אמר שהם היו חסומים במשהו שהיה כמו "חול". הייתי מאושפז שבוע במחלקה אןרולוגית בקפלן לאחר התנסות זו.
מסקנתי היא שדרך זו של צומות ארוכים איננה בטוחה כפי שמציגים אותה , ואיננה הרמונית. אולי יש אנשים שזה עושה להם טוב , לי זה היה די מסוכן.
עם זאת אני חייב לציין כי הורגשה הקלה ב סבוריאה ממנה סבלתי בעור הקרקפת למשך כשבועיים לאחר הצום.
אני היום מאמין בשיטות יותר הרמוניות ומתונות לבריאות. הגוף לא אוהב קיצוניות - משום סוג.

[אבי_מנסיון_בלבד*]

אני אישית צמתי פעמיים רק עם מים
15 יום בפעם הראשונה ופעם השנייה החזקתי רק 7 ימים למרות שכיוונתי ליותר
זה לא קל אבל זה דבר טוב ולאור מה שקראתי בריא
הגוף שלנו עסוק כל הזמן בלעקל ולעקל ולעקל כך שהוא לא מתפנה לטיפול וניקוי פסולת שמצטברת בתאים
בצום הגוף חייב להשתמש במאגרים העצומים האלה שבמקרה שלי נמצאים בגוף כמעט 50 שמזה הגוף מתנקה.
יש אנשים שהתפטרו מצלקות פשוטות מהילדות שהגוף לעולם לא היתפנה לסלק ויש כאלה שנירפאו ממחלות לא עלינו
אני לא מוסמך ואין לעשות צום ללא בדיקה מראש אבל אני מבטיח שזה הדבר הכי בריא שעשיתי ואעשה שוב בחיי.

[בריג'י_נומושי*]

מישהו ראה את התוכנית טלוויזיה של אמנון לוי על הבחור שצם מלא שמונה ימים ? מה קרה איתו ?

[ציל_צול*]

בריג'י, יש על זה דיון שלם בדף האם שמעתם על פראנה

[ציל_צול*]

משתפת כאן כי זה המקום המתאים כרגע - יצאתי לעוד אחד מהצומות שלי על מים. אני עורכת צומות כאלה במסגרת השיגרה הרגילה שלי, שכוללת עבודה, תנועה לא מאומצת, גידול של שלושה ילדים קטנים ומחוייבות לענייני בית כאלה ואחרים.
חוויות קודמות שלי מצומות על מים משוטטות להן בין דפי החיוניות שלי חלק שמיני

אני אוהבת לצום כשאני מרגישה צורך וכשיש בי בשלות לחוויה חדשה. כל צום שלי נראה קצת אחרת.
את הצורך אני מרגישה כבר למעלה מחודש אבל זה לא הסתדר לי. חסרה לי מידת השלווה הנחוצה כדי שזה יתאים.
והנה היא הגיעה. אתמול

מה עשוי להיות שונה הפעם? אין בי פחד. עברתי כבר חוויות טובות מאוד של צום וגם חוויית התעקשות על צום שהיתה גרועה. בצומות הטובים היו לפעמים רגעים קשים מכל מיני סוגים והשתדלתי לחוות אותם במלואם.
אני מרגישה שהראש שלי כלפי החוויה פתוח עוד יותר ממקודם ושאין בי שום פחד. זה נעים.

מה אני מצפה ללמוד? צום על מים הוא דרך טובה לדעת מה מבין ענייני הגוף תלוי בתזונה ומה לא. כרגע יש לי רגישות של עור הפנים שמנג'סת לי כבר זמן רב ועדיין לא הצלחתי לפענח מהו מקורה, על אף משחקי תזונה רבים. אם היא תיעלם, אני אשער שהיא בכל זאת קשורה לתזונה, וכאשר אצא מהצום אנסה לבודד מזונות ולראות מה מתבהר שם.

מה אני מצפה לדייק? בצומות קודמים שמתי לב למשהו מעניין - כשאני לבדי עוטפת אותי שלווה גדולה ונעימה. כאשר אני במגע עם אחרים אני נהיית עצבנית מאוד. זה טלטול שאני אשמח לבדוק.

[פלונית_קבועה*]

ציל צול
אשמח מאוד לעדכון אם בא לך לשתף.

[ציל_צול*]

בכיף
חשבתי לעדכן בסוף אבל גם באמצע זה סבאבה.
היום מתחיל היום הרביעי.
מצבי טוב בהרבה יחסית לצומות הקודמים, וזה כשאני מתבוננות רק באלו המוצלחים שהיו. אני נראית כל כך טוב, עד שהאיש גילה שאני צמה רק אתמול...
בעצם, מצבי פשוט טוב. אפילו טוב מאוד. בלי שום צורך בהשוואה.
אני לא עייפה או סמרטוטית. מצב הרוח שלי רגיל לגמרי.
בזכות המודעות המוקדמת אני לא עצבנית בחברת אנשים או בחברת ילדיי. זה מאוד נעים.

ההיעלמות המוחלטת של הפחד ניכרת מאוד. לא אכפת לי בכלל מתי הצום יסתיים ואין לי שום חשש שאני ארגיש רע מתישהו.
אני זוכרת בצומות הקודמים את הפחדים שהיו איתי.
בראשונים פחדתי לרעוב. אז שתיתי המון מים ואני חושבת שהיה בזה משהו משבש. בנוכחי אני שותה מים רק כשאני מרגישה צמאה. זה די מעט אבל זה מספיק בדיוק.
בצום האחרון, שהיה לא מוצלח, היה לי פחד תת קרקעי כי ערכתי אותו לבד ולא היה סביבי אף אחד שהכיר אותי וידע מה אני עושה. בדיעבד אני יודעת שפחדתי להתמוטט בלי שמישהו ידע. למה שבכלל אפחד להתמוטט? לא יודעת. פחדתי ואכן התמוטטתי. ממש נבואה שמגשימה את עצמה.
עכשיו אני צמה כהרגלי, בביתי, מוקפת בסביבתי הרגילה, ואין בי פחד. ולכן אני יודעת שאין שום סיכוי שאני אתמוטט או שמשהו רע יקרה לי.

נעלמה לי התרוממות הרוח שליוותה חלק מהצומות הקודמים. היא נכחה כאשר צמתי במן "חופשות" מהילדים. הם היו אצל ההורים שלי וזמני היה בידי. היעדר הההתעסקות באוכל פינה לי המון זמן ובזמן הזה נכנסה המון רוח. הפעם, וגם בזו שהיתה שני צומות אחורה, הרוח אינה נוכחת. אני בתיפקוד מלא, נמצאת הרבה במטבח ועם הילדים ולא באמת התפנה לי זמן של התעסקות עם משהו או מחשבות על משהו, ולכן לגמרי על הקרקע.
מה שכן, השהות במטבח לא מזיזה לי כלום. זה כאילו שלחצתי על הכפתור שמכבה את הקשר שלי לאוכל וזהו זה. שום דבר לא מגרה אותי והחושים שלי לא מחודדים באופן מיוחד. מעניין אותי לראות איך תהיה החזרה מהצום. בפעמים קודמות היו לי חושים של חיה ויכולתי להריח, פירות למשל, כאילו אני מריחה אותם בפעם הראשונה. זה היה מהמם חושים. בעיקר זכורה לי הקלמנטינה, והנה, שוב היא בעונה בזמן הנכון

האדמומית על הפנים נעלמה כמעט לגמרי כך שברור לי שהמקור שלה היה בתזונה.

זהו בינתיים. יש לך עניין במשהו ספציפי?

[פלונית_קבועה*]

תודה, לא משהו ספציפי, בדיוק מה ואיך שכתבת (-:

[תמי*]

צלצול
תודה על השיתוף.
גם אני במתעניינות (אם כי עודד לא בצמות).
מענין מאוד התהליך שאת מתארת.

[תמי*]

אז יש לי כמה שאלות:
א.האם את מצליחה להתרכז? אני מתכוונת להתרכזות במשימות אינטלקטואליות: קריאה, כתיבה, חשיבה לאורך זמן.
אני תוהה כי כשאני רעבה מאוד קשה לי לעבוד בריכוז.
ב. כאבים-אני מבינה שאת לא חווה במהלך הצום כאבי ראש? בטן? נראה לך שזה קשור לכך שהגוף שלך התרגל לצום?
אצלי רעב נקשר לכאב...
תודה!

[ציל_צול*]

הי תמי,
אני מצליחה להתרכז טוב יותר מאשר כשאני אוכלת. העבודה שלי היא בקריאה וכתיבה ובעיקר - הרבה מחשבה.
הסיבה היא שאני לא רעבה בכלל. הרעב תוקף לרוב בבוקר הראשון, אחרי כמה שעות, ואחרי עוד איזה פעם או פעמיים הוא מכבה את עצמו וזהו. אין רעב יותר.
אין לי שום כאבים כי הגוף שלי לא נאלץ להיגמל משום דבר. הוא לא חווה גמילה מקפה או סוכר או גלוטן או כל דבר אחר שיכול לייצר תחושה רעה כשהוא נעלם פתאום.
מהסיבה הזו ממליצים בכל מקום לנקות את התפריט לפחות למשך כמה ימים מכל החברים האלה, כדי שתחושות הצום לא יתערבבו עם גמילה של הגוף, במקרה שיש צורך באחת כזו.

ולגבי הקשר בין רעב לכאב - יש המון סיבות רגשיות ונפשיות שגורמות לקשרים כאלה להיווצר. אפשר לפרק אותן לפני שבוחרים להתנסות בצום ולראות איך הרעב מקבל פנים אחרות.

[ציל_צול*]

את יודעת, תמי, חשבתי על זה עוד קצת. נדמה לי שגם אצלי בצום הראשון היו תחושות של כאב, כאב בבטן ובחזה אם אני לא טועה. אולי אפילו ביומיים הראשונים. אני מניחה שפשוט הייתי בחרדה. האינטרנט מלא בהפחדות בנוגע לצום, בין היתר כי יש אנשים שמתפרנסים מליווי יקר מאוד של צומות. אני בטוחה שיש גם כאלה שבאמת מאמינים שזה מסוכן לביצוע לבד.
אישית, אני נרתעת מאוד מהפצה של חרדות, פחדים, איומים וסכנות. גם אם באמת מאמינים בהם.
אני בעד הפצה של בחירה מושכלת, מחקר רציני, הרהור והתייעצות. אבל רק עם אנשים שלא ממרים להפחיד אותנו כשאנחנו רוצים משהו

[רועה_אותי*]

לא התנסתי בצום כזה בצורה יזומה, הגעתי לדבר דומה הצורה לא נעימה אבל הרווחתי היכרות עם תהליך שעזר לי להתנקות.

כחייל לא היו לי תקופות שלא היה לי מספיק כסף, הייתי נוסע כל יום הביתה ומבסס את עיקר התזונה שלי על ארוחות צהריים ובוקר שאכלתי בבסיס, בשלב מסוים שינו את שעות הארוחה בבוקר כך שגם אם התאמצתי לא יכולתי להגיע.
כסף מיותר לא היה לי, אז את עיקר הרעבון השתקתי בשתייה מרובה.

לפני שכל זה התחיל היו לי מספר בעיות רפואיות לא נוראיות אבל מטרידות והן נעלמו כמעט לגמרי.

[תמי*]

צלצול
תודה רבה על ההסבר ותיאור החוויה.
מאיר עיניים לקרוא אותך.
פעם לא הייתי מאמינה שאפשר לחיות 4 ימים ללא אוכל.

[ציל_צול*]

את עיקר הרעבון השתקתי בשתייה מרובה
אוי, קצת מעציב אותי. לחשוב על חייל שאין לו אוכל.

היו לי מספר בעיות רפואיות לא נוראיות אבל מטרידות והן נעלמו כמעט לגמרי
וזה משמח. ובכלל, כשיוצא משהו טוב מהחוויה הצבאית זה משמח (שלי היתה משמחת אבל אני יודעת שאני לא הרוב).

[ציל_צול*]

תמי, בעונג רב. תודה על הפידבק. אני חושבת שיש מעט מאוד אנשים שבכלל מתעניינים בזה.
בין היתר, כי באמת מי היה מאמין שאפשר לחיות ככה ארבעה ימים ואפילו הרבה הרבה יותר.
זה נשמע קצת מופרע וקשה להסביר את הצורך בזה ואת הכמיהה שמתעוררת ממש מהגוף.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שצמתי ואת הסיבה. זה אישי מדי לכאן אבל אני מניחה שלא הייתי מגיעה לזה בלי סיבה טובה.

[רועה_אותי*]

תודה על האמפטיה
זה נשמע עצוב יותר ממה שזה באמת היה, זה קרה לתקופות לא ארוכות מסיבות ביוקרטיות (להביא טפסים, עד שיש אישורים וכו') ותרם לי המון.
בכלל השירות הצבאי נפלא.

בעצם תקופות כאלה הם קצת כמו צום, זה עצוב כשזה כפוי אבל אפשר לצמוח משם נקיים יותר.

[ציל_צול*]

בכלל השירות הצבאי נפלא
שמחתי לשמוע אותך בזה על הבוקר.

[פלונית_קבועה*]

ציל צול
ממשיכה להתעניין, עדיין צמה? איך את מרגישה?
שוב אשמח מאוד לעדכון אם בא לך לשתף.

[ציל_צול*]

כשאת שואלת כך, עם "עדיין", זה נדמה שהסוף מעבר לפינה
אני צמה. אני לא רואה לזה כרגע סוף. הניסיון הקודם שלי הראה שהסוף מראה את עצמו בפתאומיות ובחד משמעיות.
אני מרגישה מצוין.
אני עירנית מאוד, הגוף שלי במצב מעולה.
אני אפילו רצה לא מעט, בדרך לקחת את הילדים הביתה, פעמיים ביום. וחלק מהריצה היא בגבעות תלולות.
בהתחלה חשבתי לוותר על זה אבל אז אמרתי לעצמי - ננסה ונראה. ופשוט המשכתי לרוץ וזה היה לי נעים. אבל עיקר ההנאה בריצות נטולות מאמץ, בירידות הרבות.
המשקל שלי צונח. אני כבר מכירה את זה. נפרדת מקילו כל יום והמכנסיים נופלים. תכף זה ייעצר ואחר כך יעלה במתינות כאשר אשוב לאכול.
מצב הרוח שלי טוב מאוד ואני כמעט נטולת עצבים. זהה לזמנים שבהם אני אוכלת. זה בהחלט שיפור משמעותי יחסית לצומות העבר.

העניין עם השתייה מקבל פנים חדשות. אין לי חשק לשתות בכלל. זה כאילו שנעים לי היובש בפה. היום למשל שתיתי בסך הכל שתי כוסות מים ואני לא מרגישה קרובה להתייבש או משהו כזה.
גם את המים ששתיתי גמעתי כי הרגשתי שצריך ולא כי היה לי חשק. אבל כאשר שתיתי זה היה לי נעים. בצומות קודמים שתיתי מים בכמות שנחשבת רגילה.

מה שמדהים אותי זה שכל העיסוק המקצועי שלי כרגע הוא באוכל ואכילה, ויש לי חיבה גדולה לעיתון הארץ שמרוצף בתמונות אוכל ותיאורי אוכל, וזה לא עושה לי חשק.
ואם משהו מדגדג לי זה דווקא הדברים האפויים והמבושלים שאני כבר לא אוכלת מזמן.
אני מרגישה שמתקלפת לי איזו שכבה בפנים אבל עוד אין לי מגע עם הדבר הזה. זה מרגיש כמו הזמנה לגעת שוב במי שהייתי פעם בלי לפחד שזה יטרוף אותי. אני לא נוגעת בזה (כי מה אם זה כן יטרוף אותי? ) אבל אני מביטה בזה בעניין.

[ציל_צול*]

נו, שויין, בכל זאת התייבשתי. לקח חשוב.
לפתע בערב - תשישות פתאומית, סחרחורת, בחילה ורצון להקיא, חוסר חשק לשתות מים.
בכל זאת אני שותה עכשיו לאט לאט ומקווה שזה יעבור עד מחר בבוקר.
כנראה יש מינימום מסוים שצריך בכל זאת לשתות, גם אם מרוב תעסוקה אני לא מרגישה צמא.

[פלונית_קבועה*]

סליחה על ה"עדיין" . לא התכוונתי לרמז על הסוף - זה היה יותר "לרכך" את ההרגשה שלי שאולי קצת נדחפת או מעיקה עם השאלות - אני קצת כבדה ומסורבלת בניסוחים..
מקווה שאת מרגישה יותר טוב - אולי זה לאו דווקא התייבשות אלא ירידה בלחץ דם או משהו כזה?

[ציל_צול*]

אין צורך להתנצל. זה פשוט קצת הצחיק אותי. את לגמרי לא נדחפת ולא מעיקה. אפילו די ההפך
נעים לי העניין שלך.
אכן מרגישה יותר טוב, תודה. תכף אלך להוריד עוד כוס אחת לאט לאט.

[ציל_צול*]

וואו, איזו חוויה מעניינת היתה לי...

אתמול, היום השישי של הצום, היתה הרעה גדולה במצב שלי. זה התחיל עוד ביום החמישי עם ההתייבשות, התאושש קצת לקראת הערב אחרי ששתיתי, אבל חזר בגדול ביום השישי.
הרגשתי רע מאוד. הייתי חלשה לגמרי, קפואה לגמרי, במצב רוח רע ועצבני, בתחושה של חוסר תיפקוד. לא היה לי כוח לעשות כלום (והייתי חייבת לעשות הרבה דברים שכללו נמרצות וחייכנות). סיימתי את היום על ארבע, עם תחושות גוף גרועות. לאורך כל היום חשבתי על אוכל, ורק על אוכל זבל. חזרה ועלתה לחמנייה רכה וטרייה עם... לבאש קירי, הגבינה המותכת עם הפרה המחייכת
לא ברור למה. ואיתה עלו הרבה בשר זבל כמו נקניקיות והמבורגרים.
בקיצור, לא כיף, לא נעים, לא מתאים. מעורר חשק לסיים את הצום.

אבל מה? הסימן המוכר לי של צורך להפסיק את הצום לא הגיע ביחד עם כל אלו. לא הייתי רעבה. כלומר, חשבתי המון על אוכל אבל כששאלתי את עצמי מה אני רוצה לאכול לא עלה כלום. כששאלתי על מאכלים ספציפיים יצא לי לא ולא ולא ולא.

נכנסתי למיטה באחת עשרה ובמקום לקרוא כיביתי את האור ועשיתי לעצמי תרגיל מנטאלי שתמיד עובד בשבילי. הוא הוביל אותי למשהו שלא ראיתי ובצ'לאק פתר את הבעיה.
הבנתי שבפעם הקודמת צמתי בדיוק שישה ימים וזה היה נראה לי הרבה. בכל אופן, הרבה יותר ממה שאז צפיתי שאצום. והמספר הזה נתקע כמו רף שקשה לחצות אותו ולכן... תקע אותי. כל הסימנים, לבד מהאחד החשוב, צעקו וצלצלו לסיים לסיים לסיים. זה היה מאוד ממסך ומאוד מבלבל. ברגע שהבנתי את זה ניהלתי שיחת הרגעה עם עצמי. הלכתי לישון וזכיתי לשינה מצוינת ורגועה.

בכל זאת, התעוררתי מאוחר אבל מחלום משונה. אני הולכת למסעדה וכולם אוכלים פיש אנד צ'יפס (בכל זאת, פה זה אנגליה) ומבלי דעת אני מחסלת כמות יפה של צ'יפס בקטשופ זול. פתאום אני קולטת שאני בעצם בצום ומה לעזאזל אני עושה. לא די שסיימתי את הצום סתם ככה, עוד עם אוכל כזה. במקום לעצור מייד אני ממשיכה לאכול ולאכול. ואז התעוררתי וסימנתי לעצמי שהראש עוד שולח לי מחשבות מחלישות. משהו שם עוד מוטרד וצריך לשים לב. או קי. שמה לב.

קמתי מהמיטה חזקה ונמרצת, ההפך הגמור ממי שהייתי אתמול, ליום חדש. יש לי כוח וחשק לסדר את הבית, לעשות כביסה, להיות עם הילדים, ולעבוד. אני שמחה. לא צריך יותר מזה.

[תמי*]

צילצול
תודה על העדכון. נכנסתי לדף כדי לשאול מה שלומך.
אני מודה שאני ממש דואגת לך.
כל-כך הרבה ימים בלי אוכל, ובלי להפסיק כשאת מרגישה חולשה.
אבל אני מבינה שהדאגה שלי קשורה אלי יותר מאשר אלייך - במובן של המקור לה. והנה הניסוי שלך - האמיץ מאוד מנקודת מבטי - גורם לי לתהות בענין הפחדים שלי.
אולי זה לא הזמן המתאים לשאול אותך (תתעלמי אם זה לא מתאים?), אבל שתי שאלות מאוד מעניינות אותי.
הראשונה היא בעצם למה לצום? אני מכירה את הדיון על הבריאות שבצום. אז בגלל שזה בריא? מודה שטרם השתכנעתי שבריא לצום, כאמור כשמנגד עומדת אכילה בריאה (גם אני בלי גלוטן, סוכרים ואוכל מעובד) ולא אוכל רע.
השנייה היא האם הצום לא כרוך בוויתור על ההקשבה לגוף? אני תוהה בענין: אני משתדלת לאוכל רק כשמרגישה רעב. וגם אז לבדוק היטב מה הגוף שלי צריך ולהכניס מעט עד שאני כבר לא זקוקה יותר לאוכל. לא תמיד זה מושלם אבל זו השיטה לרוב. האם הצום לא מבלבל את ההקשבה הזו?
הבוקר קמתי ולקראת השעה עשר התחלתי להרגיש רעב. אם הייתי צמה הייתי מודיעה לגוף שלמרות הרעב לא אתן לו אוכל. מה ההגיון בכך?
אחר-כך נעלמת תחושת הרעב וסיפרת שגם הצמא. אבל אולי זה בגלל שלא הקשבתי כמו שצריך לגוף שלי?

את לא חוששת לפגוע בגוף שלך?
הייתי מאוד רוצה לשמוע

[ציל_צול*]

תמי יקרה,
לצערי אין לי תשובה טובה או חד משמעית לכל שאלותייך.

אני לא צמה בגלל שזה בריא. הקו המנחה שלי בכל הבחירות שלי כיום הוא לא בריאות.
כל המסע שלי התחיל מבריאות ובסוף מצאתי שהאחיזה במושג הזה מגבילה אותי, מעודדת חשיבה סגפנית, ויש בה משהו שהוא חיצוני לי. מה שנשאר לי זה הרצון להרגיש טוב, לבחור בסוג מסוים של עיקרון העונג, ולראות את התמונה השלמה - שהרגשה טובה היא לא רק "בריאות". יש אנשים בריאים מאוד בגוף אבל במדדים אחרים ממש לא. אז אני רוצה את כל החבילה. שמחה והתלהבות ורגשות חיים ובטח יש עוד.

אז למה אני צמה? כי זה פשוט עושה לי טוב. התחלתי מסקרנות גרידא, כדי לדעת מה זה בכלל עושה לי, וזה מצא חן בעיניי.
אני בכלל לא בטוחה שזה תורם לבריאות שלי בטווח הקצר או הארוך.

ולא, אני לא חוששת לפגוע בגוף שלי. למה? לא יודעת. יש לי שיח קרוב מאוד עם הגוף שלי, הרגישות שלי עצומה, וככה נראה לי. המחשבה הזו בכלל לא חולפת בראשי.

בנוגע לקשב - בשבילי, קשב לא בהכרח אומר שמספקים את כל הצרכים. קשב אומר שיודעים מה הצורך, מייד כשהוא עולה ומסמנים אותו. קשב הוא לא סיפוק. ואם כרגע יש לי מטרה שכוללת הימנעות מסיפוק צורך זה בסדר גמור בעיניי. הקשב לא נפגע.
במידה מסוימת, אפילו להפך. הקשב שלי מטורף ממש והוא מתחדד עם כל יום של צום שעובר. המודעות הגופנית מתחזקת מאוד, החושים נהיים ממש חייתיים, הרגשות נוכחים מאוד, הכל ברור לגמרי, כמעט בלי ספקות. מאחר והרעב ממש נעלם אז גם אין תחושה של צרכים לא מסופקים. זה קורה בהתחלה ונעלם.

כחומר למחשבה בשביל שתינו בדיון הזה - אם צורך נעלם אחרי שניים וחצי הבהובים - מה זה אומר על הצורך הזה? אולי הוא לא כזה דחוף כמו שנדמה? לא יודעת בעצמי אבל תודה על המחשבה שעוררת בי.

אני מרגישה שבהימנעות מסיפוק הצורך האחד קיבלתי אפשרות לחדד את הקשב שלי בצורה משמעותית להרבה צרכים אחרים וקולות אחרים שהגוף והנפש שלי מבקשים להשמיע. בחשבון כולל, זה מרגיש כמו משהו חיובי שהיה נחוץ לי.

[תמי*]

תודה על הדברים, בהחלט מעורר מחשבה.
אני מאוד אוהבת את:
בנוגע לקשב - בשבילי, קשב לא בהכרח אומר שמספקים את כל הצרכים. קשב אומר שיודעים מה הצורך, מייד כשהוא עולה ומסמנים אותו. קשב הוא לא סיפוק. ואם כרגע יש לי מטרה שכוללת הימנעות מסיפוק צורך זה בסדר גמור בעיניי. הקשב לא נפגע.
זה יפה ונכון להרבה תחומים בחיים ואני נוטה לא לזכור את זה ברגעי האמת...
מענין לשמוע ממך על המודעות הגופנית המתחזקת. זה אומר שהפוך מההשערה שלי, אי סיפוק הצורך במקרה הזה לא מביא לעיוורון ביחס לצורך עצמו.

[תמי*]

מבחינת התמריץ לצום, הסקרנות כשלעצמה היא לא כוח מספיק חזק עבורי. אבל מה שכתבת לגבי
אני מרגישה שבהימנעות מסיפוק הצורך האחד קיבלתי אפשרות לחדד את הקשב שלי בצורה משמעותית להרבה צרכים אחרים וקולות אחרים שהגוף והנפש שלי מבקשים להשמיע.
זו תובנה מאוד חשובה שעושה לי חשק לבדוק אותה.
בכל אופן ברור לי שצריך הרבה אומץ לצאת לניסוי כזה.
שימשיך טוב!

[ציל_צול*]

תודה, תמי. מעניין לי הדיון איתך. המילוליות הזו מוציאה ממני דיוק בדברים שמעולם לא טרחתי לדייק לעצמי.
בכלל, כל הצום הזה מלא בהרבה יותר מחשבות והתמודדות מנטאלית ביחס לקודמיו.
יש לי מן תחושה של שד כזה שיושב לי בפנים ומבקש הכרה. בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו השיחה מסתיימת אחרי זמן קצר ואני יודעת שיש בי משהו שמשתיק אותו אבל כרגע עוד לא מצליחה ליצור שם שינוי.

מציעה לך מחשבה - אם הדיון הפנימי שלך בנושא כלשהו כולל מושגים כמו "כוח" ו"אומץ" אז יש בו משהו מוחזק מאוד. בדיון עצמו.
אולי שווה לרכך קצת את הדיון כדי לראות דברים אחרת.
אני יכולה לומר לך שלצום הראשון שלי יצאתי בלי שום תחושה של כוח מניע. פשוט הייתי סקרנית ולא הרגשתי שזה סוג של כוח אלא סוג של חדווה. ובהחלט לא הרגשתי שנדרש לי אומץ כי ידעתי מראש שאם זה לא יהיה לי נעים אני אפסיק. אין צורך באומץ כאשר לא צפוי שום קושי או סבל.

למען הסר ספק - אני לא מעודדת איש לצום. ואם מישהו רוצה לצום אני שולחת אותו לחקור כי בחיים המערביים שלנו הרבה דברים "אינטואיטיביים" ממש נוגדים את מה שבאמת כדאי לעשות.
אבל ריכוך של דיונים פנימיים זה כן משהו שאני מעודדת

[תמי*]

איך מרככים דיון פנימי?
את צודקת באבחנה שלך. השאלה אם ואיך אפשר לשנות את השיח הפנימי שכה רגילים אליו.
בענין הצום - אני מרגישה שבתנאים של רצון לאכול + דרישה להתעסק עם אוכל
למשפחה, אין דרך לצום שהיא לא מאוד התנגדותית.
אפשר לנסח את זה גם אחרת:
אין ספק שהצום הארוך שלך הוא ביטוי מאוד אינדיבידואליסטי שלך.
האם אפשר להיות אינדיבידואליסט בלי אומץ/ התנגדות/ סרבנות ( ובכל אלה הרבה כוח)?
תוהה

[ציל_צול*]

איך מרככים דיון פנימי?
בקלות רבה. מעמידים לבחינה מחודשת הנחות חזקות. והנה את מגישה לי הזדמנות לעשות זאת.
את יכולה לראות כמה הנחות חזקות ובלתי ניתנות לדיון (לכאורה, רק לכאורה, כי תכף נתדיין עליהן) הצגת:

ברור לי שצריך הרבה אומץ לצאת לניסוי כזה
האומנם? מדוע ברור הדבר?
האם את יכולה לדמיין אדם שיוצא למסע כזה מבלי לגייס אומץ?
אם תפגשי אדם כזה, האם תשקלי מחדש את העמדה החזקה הזו?

אין דרך לצום שהיא לא מאוד התנגדותית
האומנם? מדוע לדעתך צום הוא ביטוי להתנגדות?
האם את יכולה לחשוב על דרך לצום שהיא לא התנגדותית?

ועכשיו, אחרי שדיברנו קצת עם הראש שלך בשביל לגשש מה עמדתו בנושא, נעבור לבטן שלך. לא בגלל שיש לנו בעיה עם הראש אלא בגלל שנשמח לשמוע קולות נוספים.
אז הנה שאלה ישר לבטן שלך, שמזמינה ניסיון לומר את הדבר הראשון שעולה בדעתך, ואז השני ואז השלישי, בלי לעצור ולתת לראש הפטפטן להתערב.

כשאת חושבת על צום - מה עולה בך?

כשאת חושבת על צום - מה עולה בך?

כשאת חושבת על צום - מה עולה בך?

[ציל_צול*]

האם אפשר להיות אינדיבידואליסט בלי אומץ/ התנגדות/ סרבנות ( ובכל אלה הרבה כוח)?
אני חושבת שלא.

אבל מאחר ובהחלט יש ספק אם הצום הארוך שלך הוא ביטוי מאוד אינדיבידואליסטי שלך
אזי זה לא ממש דחוף לברר.

מה שכן אפשר לברר זה את המניע להניח הנחות חזקות לגבי התנסות שטרם התנסינו בה. וככה בדיוק מרככים דיון פנימי.
אני למשל הנחתי הרבה דברים על אנשים שצמים לפני שצמתי. כי זה נראה לי מאיים מאוד, כמו משהו עם פוטנציאל להמית אותי.
ככל שהעמקתי חקר האיום נחלש ובמקומו באה סקרנות. זה מהלך של ריכוך. לכל אחד הדרך שלו.
יש מי שחוקרים את עצמם ואת הלך המחשבה שלהם, יש מי שחוקרים את הנושא, ובטח יש דרכים נוספות.

[פלונית_קבועה*]

ציל צול
מה שלומך?

[ציל_צול*]

בסדר גמור. תודה ששאלת
הצום כבר הפך למשהו ניטראלי. אני צריכה לעצור רגע כדי להיזכר כמה ימים זה וזה סימן טוב.
היום השמיני.
לא מוצאת את עצמי חושבת יותר על אוכל זבל. אני מניחה שזה בגלל שכשזה בא התמסרתי לזה לגמרי ולא ברחתי.
הדבר היחיד שמעורר בי חשק כלשהו כרגע זה שמן זית, בעיקר על אוכל חם. אין לי מושג למה. זה כל כך מוזר. לא מתחשק לי האוכל, רק להסניף את הריח של השמן.
חשקים באים והולכים ואין בהם לכאורה שום הגיון או חוט מקשר או רציפות.
חוש הריח שלי בטירוף מוחלט. אני מריחה מהידיים שלי אננס כבר יומיים למרות שנגעתי באננס בסופר לפני יומיים וזהו. וכן, אני מתקלחת כל יום

ביומיים שלושה האחרונים יש מן מסלול חוזר כזה של טמפרטורת הגוף. הכל כרגיל ואז בערב נהיה לי מאוד קר ואני זקוקה להרבה חום חיצוני כדי להרגיש טוב. לא לגמרי מבינה את זה. זה נעלם בבוקר ואז הכל כרגיל.

חוץ מזה אני בפול גז ולפעמים זה מורגש בערב. אני עדיין רצה לאסוף ילדים. יש לי פחות אוויר אבל הריצה בירידות עדיין נעימה לי מאוד.
בכלל, אני מרגישה שונה לגמרי באוויר הפתוח. חיה ונושמת ושמחה. מזדקפת פתאום. בבית זו תחושה קצת אחרת.
ואחרי ימים עמוסים הערב פתאום עייף וקר. מן איתות כזה שאולי אני עושה יותר מדי.

ירדתי קצת יותר מחמישה קילו. אני לא חושבת שארד הרבה יותר מזה. זה תכף יהיה עשירית מהמשקל שלי ונראה לי ששם זה ייעצר.
מדהים לראות את הגוף מבעד השומן שלו. מתמרץ מאוד להתחיל לחזק את השרירים. כל מיני אזורים שמבחינתי היו מוחזקים יפה בעצם הוחזקו על שומן. בלעדיו פתאום צנחה עליהם... צניחה
אמור להיות שם שריר חזק ופעיל. קצת טלטל אותי המראה הזה. כבר הרבה זמן אני חושבת על מצב השרירים שלי ונראה לי שהדחיפה הזו תועיל הפעם.

בכל אופן, אני בטוב. מתבוננת בעצמי בעניין.

[ביישניתית*]

איזה כיף לקרוא כאן. מעניין שהיום חשבתי עליך הרבה. על הרעיון של להתבונן בתזונה בלי לחפש את התפריט המושלם שאפשר אחר כך לדקלם במסיבות קוקטייל כששואלים אותך מה הסוד שלך (P-:) אלא משהו חי ומתפתח, שקשור לחיוניות ולחיות שלנו. ואז חשבתי לעצמי, ממש קשה לי להזיז את איבריי הלא מוחזקים כל כך ולעשות ספורט. ואז חשבתי על זה שאני גם מחפשת למצוא תפריט לספורט! כלומר אני מחפשת לסגור שם פינה. אבל הפינה הזאת במקרה זו התנועה של הגוף שלי. בקיצור, משהו שבא לי יותר לשים לב אליו כל הזמן. בלי לסגור פינות. ואולי כמו שמצאתי את עצמי שותה שייק ירוק 7 פעמים בשבוע, פשוט כי בא לי על זה, אני גם אתחיל לזוז כי בא לי על זה. והעניין יהיה להיות בקשב כל הזמן לרצון של הגוף שלי לזוז. קצת קשה למתכנתת, אבל יאללה...

[ציל_צול*]

ביישניתית - על זה אפשר לומר רק דבר אחד
א-מן!

[תמי*]

צילצול
תודה על התשובות ועל השאלות שהצגת בפני. רק עכשיו הצלחתי להגיע למחשב.
אין ספק שהניסוי שלך מרחיב את גבולות הדמיון שלי.
לא חשבתי שאפשר לצום 4 ימים. לא חשבתי שאפשר לצום 8 ימים.
הצום שלך ותיאור ההתנסות באמת מטלטלים את ההנחות שלי.
את לא מתכננת את סיום הצום? מתי יקרה? מה תאכלי?

[ציל_צול*]

אין ספק שהניסוי שלך מרחיב את גבולות הדמיון שלי
תמי יקרה, לא יכולת לתת לי מתנה יפה מזו על הבוקר. תודה רבה.

את לא מתכננת את סיום הצום?
איזה מניע יכול להיות לי לעשות דבר כזה?

מתי יקרה?
הגוף יאותת לי שצריך לאכול. יגיע רעב מסוג אחר שמתחיל מהגרון וזה יהיה הסוף.

מה תאכלי?
אם יהיה לי שכל לא אוכל. אשתה. מיצים טריים בהתחלה, לפחות ליום או יומיים. אחר כך שייקים קלים ופירות מיימיים. אחר כך פירות שונים וירקות ולאט לאט נחזור לתפריט שלי שלא שונה בהרבה מפירות שונים וירקות

[פלונית_קבועה*]

מרתק הניסוי שלך - ממשיכה להתעניין וגם קצת לדאוג לך אבל רק קצת כי סומכת עליך.

[ציל_צול*]

תודה, פלונית (אנחנו מכירות?)

בדיוק גם אני דאגתי היום קצת לעצמי אבל אז בדקתי וגיליתי שאלו פשוט מחשבות מחלישות.
בסך הכל מצבי טוב מאוד, החיים שלי מתנהלים כרגיל לגמרי, ועכשיו ערב ולא קר לי סוף סוף!
הרגשתי היום בבוקר שקפצתי מעל איזו משוכה לא מוסברת. אני חושבת שזה קורה בערך כל יומיים שיש איזה שינוי פנימי שאי אפשר להסביר בשום מילה מדויקת.
למשל, נעלמו לי המחשבות על אוכל זבל. במקומן באה התעסקות במחשבות על אהבה ומערכות יחסים ואני מרגישה עטופת שלווה גדולה.
זה מאוד נעים.
הריח של שמן זית, עכשיו גם במצבו הלא מחומם, ממשיך לפתות אותי. בחיי שאני לא מבינה למה. למה דווקא הוא ורק הוא.

[תפוזית*]

ציל צול יקרה,
אין ספק שלקרוא אותך מרחיב את גבולות הדמיון, מרחיב את גבולות המחשבה, והרבה פעמים מעורר ופורץ דרך.
כתבתי לך כבר שכל כולך השראה?
ממשיכה לקרוא בעניין. אני שמחה שאת משתפת אותנו בניסוי שלך, ובעצם - במה שאת. תודה!
בברכת המשך חיוניות ותובנות ...

[תמי*]

צילצול,
מישהי כאן כתבה שהיא סומכת עלייך.
מה שמדהים אותי זה לראות (לקרוא) איך את סומכת על הגוף שלך ועל עצמך.
את סומכת על הגוף שלך שיסתדר בלי אוכל, וסומכת עליו שיאותת לך כשאוכל ייהפך להכרח. ואת סומכת על עצמך שתזהי את הסימנים הללו, ושתדעי להפריד בין סתם חשק, בין צורך מסוים ובין צורך אקוטי.
זה באמת יפה ומרגש.

[שיר*]

כן.תודה

בהחלט
שמחה על השיתוף...

השיתוף עבורי מחבר וגם נותן מראה לא פשוטה או כן? על תפקיד האוכל בחיינו
על מחשבה על התענגות ובעצם אם יש התענגות אמיתית מאוכל מה מקורה ..
האם זה במקום אחרת,עמוקה יותר
האם אפשר להגיע למקום הנקי המדוייק והמקשיב ולהתענג...או שההתענגות פותחת שער למרחב "מפותח פחות"
ועצם התחושה שיש לנו אכן בחירה ממש בכל רגע למה להיות קשורים בתודעה
כשלעצמה מרככת את המעברים הפנימיים.

אני חושבת על פשוט לאכול כשרעבה וללמוד לזהות רעב לא מתוך דעה או נסיון של אחרת
ויש בי משהו רך שמבקש ממני עכשיו לא להיות קצונית
להקשיב ברכות
בשקט בלי שום רף בלי שופם משימה
רק לאכול כשרעבה

רעבה לאוכל.
זהות רעב כהתחלה

להקשיב
לסמוך

בזמן כל הדיון כאן עבורי

תודה לכולנו

[ציל_צול*]

תפוזית יקרה, תודה לך.
איזה כיף להיפגש ככה שוב.

תמי, אני כבר הרבה שנים במסע הזה, כך שזה תרגול.
מה שכן, ההתחלה שלו היתה בדברים שסיכויי הנזק שלהם היו אפסיים ויצרו תחושה בטוחה שלא באמת יכול לקרות שום דבר.
וכאשר היה יכול לקרות משהו (לכאורה), כמו בצום הראשון, מראש לא התחייבתי לכלום ולכן גם זה היה קל.

ומעבר לזה - תודה לך על הפרגון והראייה שלך אותי.

[ציל_צול*]

משהו בנושא של השתן, בהמשך לדיון ארוך ארוך שהתקיים הרחק במעלה הדף.
מירב דן הסבירה שבמהלך צום ארוך השתן הולך ומתכהה, מגיע לנקודת כהות מקסימלית, ואז מתחיל להתבהר עד שקיפות מלאה. היא הסבירה שזה ביטוי להתנקות של הגוף מרעלים.
תמי גלילי ענתה ששתן כהה עשוי להיות סימן לתיפקוד לקוי של הכליות, ולכן, פשוט מסוכן.

אז קודם כל מעירה שענייני ניקוי רעלים מאוד רחוקים ממני. אני לא אוהבת לחשוב על הגוף שלי במושגים של נקי/מלוכלך, כשם שאיני אוהבת לחשוב עליו במושגים של טוב/רע או בכל מושג דיכוטומי אחר.

מה שכן, ורק לאחר שאני רואה את התהליך קורה במו עיניי, ובשפע זהירות כי אין לי שום ידע מבוסס בנושא - אני חושבת שאני נוטה להסכים עם מירב.
לדעתי, לו השתן הכהה (מאוד מאוד מאוד...) היה מעיד על תיפקוד לקוי של הכליות, הוא לא היה מתבהר מעצמו בתהליך איטי. אם ממשיכים להתנהג אותו דבר, ולהכניס רק מעט מים, אזי כליות שתפקודן נפגע לא יחלימו מעצמן אלא ימשיכו להתדרדר. אם השתן מתחיל להתבהר לאט לאט סביר להניח שזה בגלל שמשהו יצא והתפנה. אם הדבר הזה הוא רעלים/מתכות/רגשות שליליים או כל דבר אחר - אין לי מושג.
אבל זה לא נראה כמו פגיעה בכליות, ואין לי הרגשה שמשהו בפנים עובד בתיפקוד לקוי.

אגב, הלילה שוב ישנתי פשוט מעולה. אני מתחילה לזהות דפוס קטן שבו כל פעם שאני חשה מן קפיצה התפתחותית קטנה אני ישנה אחרי זה ממש ממש טוב.

[עתליה*]

. אני מתחילה לזהות דפוס קטן שבו כל פעם שאני חשה מן קפיצה התפתחותית קטנה אני ישנה אחרי זה ממש ממש טוב.
אוחחחח, כמה מקסים ומדוייק מזדהה.
אני עוקבת אחריך בהשתאות. תודה

[ציל_צול*]

הי עתליה,
טוב לראות גם אותך כאן.
ותודה...

[מיכל_ע*]

מעניין מאד צילצול, תודה על השיתוף.
לגבי השרירים, יכול להיות שהגוף שלך מפרק אותם עכשיו כדי לקבל אנרגיה?

[ציל_צול*]

לגבי השרירים, יכול להיות שהגוף שלך מפרק אותם עכשיו כדי לקבל אנרגיה?
הו, אני מקווה מאוד שלא
לפי התיאוריה, זה מצב של הרעבה. זה קורה כאשר מפספסים את סימני הרעב של סוף הצום ולכן גם מרגישים רע.
אני לא חושבת שפספסתי ואני לא מרגישה רע. אני מרגישה טוב מאוד.
אני חושבת שאני פשוט חלשה יותר ממה שקיוויתי ושמול המראה הזה אין מנוס אלא להתמודד עם העובדות.
זה לא שהגוף חלילה צנוח וסמרטוטי. בכל זאת, אני פעילה מאוד. אבל בהחלט ברור שיש חלקים בגוף שהיו מוחזקים לא בעזרת שריר אלא בעזרת מסת שומן. זה בולט בעיקר באגן.
וזה לא אמור להיות ככה, לדעתי. זה גם בעייתי בנוגע לרצפת האגן שצריכה הרבה שרירים תומכים, פנימיים וחיצוניים. יש לי עבודה לעשות, אין מה לומר.

[מיכל_ע*]

אני מרגישה טוב מאוד.
איזה יופי
לילה טוב

[תמי*]

צלצול
מה שלומך? כמה ימים את כבר צמה?
איך אץ מרגישה היום?

[פלונית_קבועה*]

_צלצול
מה שלומך?_

[ציל_צול*]

הסתיים לו היום ה 11.
פיזית אני במצבי הרגיל והטוב. כאשר מסתכלים על 11 הימים האחרונים, הם בהחלט יותר טובים מהרבה 11 ימים רצופים אחרים שהיו כשאכלתי.

במובנים אחרים היה לי יום פחות מוצלח. אפשר לסמן את היום הזה כיום של מאבקים פנימיים. היו שם כל מיני דברים אבל התמה המרכזית שליוותה אותי היתה הצורך להרגיש נורמלית שוב, במובן של לאכול מה שכולם אוכלים.
ואז בא בני מתוקי ואמר שהוא רוצה לארוחת צהריים בבית הספר לאכול מדי פעם מה שכולם אוכלים. סנדביץ' ויוגורט וחטיף ממותק או מלוח.
וחשבתי לעצמי, מה יש לו לרנטגן הזה, הוא בתוך הראש שלי?

ורציתי ה-כל. פיצה וגבינות ובשר זבל ומבושל ושמנוני ולא לחשוב על כלום. רציתי להיות כמו מקודם ורציתי לא להיאבק ורציתי שקט ורציתי להיות... כמו כולם.
ומשום מה זה העציב אותי כל כך. הרגשתי מובסת במלחמה שלא יצאתי אליה בכלל.

אני משתדלת לתת לזה מקום. לתת למחשבות לשטוף אותי בלי לעצור אותן. לדמיין ריחות וטעמים בלי לחנוק אותם. לתת לדבר הזה לעלות. אולי בשבילו יצאתי לסיבוב הזה.
כדי לתהות שוב על מה שלא תהיתי עליו המון זמן. כדי לערער קצת את הביטחון ולשאול - מי אני? מה אני צריכה באמת? מה אני רוצה?

תודה על השאלה. היה נעים לכתוב את זה. זה נראה פחות גרוע כששמתי את זה במילים. זה אפילו נראה די טוב. ורצוי. זה גורם לי להרגיש רצויה על ידי עצמי.

[יעל*]

מה יש לו לרנטגן הזה, הוא בתוך הראש שלי?
אולי זו את הרנטגנית שבתוך הראש שלו (משום מה נראה לי די הגיוני להפוך לרנטגן כשלא אוכלים)?

[תפילה_לאם]

התמה המרכזית שליוותה אותי היתה הצורך להרגיש נורמלית שוב, במובן של לאכול מה שכולם אוכלים.
בא בני מתוקי ואמר שהוא רוצה לארוחת צהריים בבית הספר לאכול מדי פעם מה שכולם אוכלים.
רציתי להיות כמו מקודם ורציתי לא להיאבק ורציתי שקט ורציתי להיות... כמו כולם.

ציל צול ,
הדברים שלך חידדו לי שאלה פנימית לא מנוסחת לחלוטין. (ברור לי שלפחות חלק מהסעיפים אינם נוגעים אלייך. הם נובעים מהבחירות שלי, מהסביבה שלי, ממידת השלמות שלי עם הדרך וכו'):

קשה מאוד לבחור בדרך תזונתית ששונה מאוד מהסביבה, ולכאורה אפילו בלי הצדקה בדמות אבחנה חד-משמעית (סכרת, צליאק, רגישות ללקטוז).
קשה כי הטעמים הישנים ממשיכים לפתות, ואולי אם מחליטים לאפשר לטעום מהם - זהנעשה דווקא קשה יותר שלא להיסחף ולאכול מהם עוד ועוד.
קשה כי ההשלכה הגופנית לא לגמרי ברורה (לי).
קשה כי המבחר בסביבה מכוון לבחירות שונות מהרצוי.
קשה כי לא כל בני הבית שלמים עם הבחירה. <זה ניסוח מעודן ביותר.>
קשה כי יש בעצם התעסקות תמידית בנושא. צריך לתכנן, לשקול, להצטייד, לבדוק, להימנע, למצוא חלופות.
ההתעסקות היא מחשבתית וגם בפועל. אין פתרונות קלים של קניית אוכל מוכן. צריך לקלף, לשטוף, לאכול, לערבב, לבשל
קשה כי צריך להיכנס לאיזו עמדת פרקליט סנגוריה כשעומדים מול אנשים אחרים (בני המשפחה הגרעינית אבל גם כל אדם אחר שפוגשים פה או שם). להסביר מה אוכלים ומה לא ולמה.

והשאלה הנגזרת מכל אלה - האם זה שווה? אולי זאת באמת יציאה למלחמה בלי להתכוון ובלי לשים לב?

[ציל_צול*]

נראה לי די הגיוני להפוך לרנטגן כשלא אוכלים
מעניין... אני מרגישה רנטגן לגבי עצמי אבל לא לגבי אחרים.
מה שכן, אני נהיית כל כך דקיקה בגוף, שזה נותן תחושה של שקיפות. כאילו באמת אפשר לראות דרכי.

ולמקרה שזה מדאיג מישהו, באופן משונה מאוד אני לא נראית חולנית בכלל. ואני בהחלט יודעת לומר מתי אני כן נראית חולנית.
יש לי צבע בפנים, הגו שלי זקוף, והגוף שלי פשוט קל מהרגיל. ירדתי כבר קצת יותר ממה שציפיתי. 7 קילו.
כאמור, הכל עולה אחר כך בחזרה כך שאין לי דאגה בעניין הזה.

[ציל_צול*]

תפילה, אכן תהיות טובות.
את מכירה אותי, אני נגד מאבקים, ובעד תשומת לב הכי חדה שיש איפה מתנהל מאבק, ולו הקטן ביותר.
אבל זה שיש מאבק לא אומר שצריך לוותר. אם הדבר מסקרן ורוצים לבדוק אותו יוצאים למסע שבו מתמירים את אי ההסכמה, שעומדת בלבו של המאבק, להסכמה.
את זה למדתי בעבודה שלי עם עירית לוי ועל כך אני אסירת תודה לה לנצח.

[ציל_צול*]

קמתי בבוקר עם מצב רוח מצוין ושלווה גדולה אחרי שנת לילה מצוינת.
נו, עברתי עוד משהו. קפצתי מעל עוד משהו.
בבוקר נפל לי אסימון פצפון. כתבתי אתמול שרציתי ה-כל. אבל בעצם, זה לא נכון.
פתאום קלטתי שלא רציתי שום דבר מתוק. ויש הרבה מתוקים שאני מחבבת.
לא רציתי שוקולד, או עוגות, או גלידה, או כל אחד מקינוחי מוצרי החלב החביבים עלי כל כך כמו פנה קוטה וקרם ברולה.
רציתי מלוח ועז טעם.

זה מעניין.

והיום בבוקר ניסיתי שוב לדמיין את פיצת הפפרוני שניג'סה לי אתמול. ניסיתי לדמיין את עצמי לוקחת ממנה ביס ולא הצלחתי. אפילו לא מהקרום שמסביב בלי הגבינה והתוספות. לא הצלחתי לסגור על זה את השיניים בדמיוני.
זה עוד יבוא וילך, אני יודעת, אבל אני חושבת שעשיתי אתמול עבודה טובה.

בוקר טוב ליום ה 12.

[סאלי_תדמור*]

מרתק הניסוי שלך - ממשיכה להתעניין וגם קצת לדאוג לך אבל רק קצת כי סומכת עליך.
גם אני @}

[תמי*]

אני עם ווהאו משתהה
ועם איחולי בריאות (לא מצליחה לא לגדאוג לך)

[ציל_צול*]

וואו, איזה יום מאתגר היה לי אתמול...
אני מעודדת את כל העולם ואשתו להימנע מתיוג של חוויות ולכן צריכה לתת דוגמה אישית בעצמי. אז אני לא כותבת שהיה לי יום רע
קמתי עצבנית בצורה קיצונית ממש. הייתי זקוקה לשקט מופתי שלא הגיע, לזה שאף אחד לא ייגע בי או ירצה ממני משהו, ששום דבר לא יזוז סביבי.
ביום שבת עם שלושה ילדים ואיש ותוכניות זה כמובן לא קרה.

כמו בכל מצב שבו צרכים חשובים לא נענים - הגוף שלי דיבר. איזה דיבר? צעק.
יצאנו לטיול מקסים אבל העצבנות שלי רק הלכה וגברה, היה לי קר מאוד, הרגשתי חולה, רציתי לישון, הייתי רעבה מאוד, היתה לי בחילה.
בקיצור, קשה מאוד.
המחשבה שליוותה אותי היתה שאני בהתקף חרדה קטן. היה לי חשוב לעבור דרך זה כי זו התנסות שאני בורחת ממנה במקומות אחרים בחיים וראיתי פה הזדמנות לא לברוח.
לצאת מהצד השני ולראות שהשמים לא נפלו.

הרעב שלי היה כבד מאוד. אבל הוא היה רעב מהבטן, והתחושה שלי היתה שאני לא מסוגלת לאכול או לשתות פירור. שאם אוכל פירור אקיא אותו מייד.
הדואליות הזו של רעב מול חוסר רצון באוכל חידדה לי את זה שיש פה משהו אחר.

כשחזרנו מהטיול ביקשתי רשות מהאיש להתנתק מהכל ולזחול למיטה וכך היה. עבדתי קצת, קראתי קצת, חיממתי את הצמרמורת שלי בשתי שמיכות פוך, ונרדמתי.
אחרי שעתיים קמתי, מרגישה יותר טוב. שעתיים התהפכתי במיטה ואז נרדמתי שוב.
קמתי עדיין עצבנית אבל הגוף חזר לעצמו לגמרי.

במקור החלטתי שאם אקום היום ומצבי הגופני יהיה לא טוב אסיים את הצום. הגוף בסדר גמור. נשאר לנשום עמוק ולהמשיך להתבונן ללא פחד.
(ותודה לאישה היקרה שסימנה לי את ההבדל בין אומץ לבין ללא פחד).

בוקר טוב ליום ה 14.

[לולה*]

לא שייך לדף אבל בעקבות התוספת האחרונה שלך צילצול אני בכול זאת כותבת.
היה לי אתמול יום מאוד דומה (רק בלי ילדים ובלי צום) וכמעט התפרקתי. לא התקף חרדה אבל התמוטטת עצבים קלה, או לפחות התרופפות. אני, שכמעט תמיד בשליטה, צרחתי כמו ששנים לא צעקתי. תודה שהזכרת לא לתייג את היום כרע. הרגשתי מיואשת מעצמי ועכשיו מתחילה להתאושש. וזה התחיל בגוף, כמובן. עברתי גבול ולא ממש נחתי. הרבה אנשים, התרגשות וחוויות לעכל בלי הפוגה כמעט.
_המחשבה שליוותה אותי היתה שאני בהתקף חרדה קטן. היה לי חשוב לעבור דרך זה כי זו התנסות שאני בורחת ממנה במקומות אחרים בחיים וראיתי פה הזדמנות לא לברוח.
לצאת מהצד השני ולראות שהשמים לא נפלו._
כנראה שאני עדיין לא שם. אומנם התפרקתי אבל כול כך נבהלתי מזה ומזה שראו אותי " בקלקלתי".

בקשר אלייך - התהליך שאת עוברת מעורר אצלי השתאות, הערכה רבה, עניין ודאגה קלה. מעורר השראה.
@}
(ותודה לאישה היקרה שסימנה לי את ההבדל בין אומץ לבין ללא פחד).
תוכלי לפרט קצת יותר? רק אם זה מתאים, כמובן.

[ציל_צול*]

לולה, שולחת לך חיבוק. מבינה אותך.

לגבי ההבדל, אין הרבה מה לומר. זה פשוט אחרת
אני מרגישה שלא נדרש לי כאן שום אומץ, אלא שזו פשוט תנועה בלי פחד. והאישה שכתבה לי את זה פשוט ראתה אותי והבינה וזה התחבר לי בול.

[ציל_צול*]

אוקי. החלטתי לסיים. יוצא בדיוק 14 ימים אחרי הארוחה האחרונה שלי.
רמות העצבים לא יורדות וזה סימן לא טוב בעיניי. המשקל שלי צנח עוד ואני כבר נראית לא טוב ומשהו בי השתופף. אין לי עניין לחיות עם פגיעה בתיפקוד שלי.
בנוסף, היום הכנתי אוכל ובפעם הראשונה חשבתי לעצמי על אכילה וזה עשה לי חשק.
יאללה, נג-מר.

סחטתי שלוש קלמנטינות פיצפונות ומתוקות לכוסית. שתיתי לאט לאט בלגימות קטנות. זה היה מעדן.
האתגר של אחרי הצום הוא ללכת בצעדי צב. לא להתנפל על אוכל. לא לערבב מזונות בהתחלה. להתחיל מקל קל קל.
אני זוכרת את זה כקושי בצומות הקודמים, הקצרים יותר.
נראה לי שהפעם זה יבוא בקלות, ולו משום שאין סיכוי שאני ארצה ללעוס עכשיו משהו.

תודה לכל מי שתמכו, גם כאן וגם במייל. היה כיף לשתף.

[לולה*]

סחטתי שלוש קלמנטינות פיצפונות ומתוקות לכוסית. שתיתי לאט לאט בלגימות קטנות. זה היה מעדן
לבריאות
איזה יופי שהקשבת לזמן המתאים עבורך, בהצלחה ביציאהמהצום.

[ביישניתית*]

כל כך עשית לי חשק. הזכרת לי את הפעם שהייתי בבית כנסת עם סבתא ביום כיפור ועצרתי את הנשימה כל פעם לכמה זמן שיכולתי כדי לבדוק מה קורה. אני זוכרת שזה היה נעים (עד שסיפרתי לסבתא והיא ממש התחרפנה כי ראתה בזה סכנה, ויותר מזה - סכנה שאף אחד לא יכול לשים לב שהיא קורה...) ומשחרר ממוסכמות (כי חייבים לנשום!!!)

[מיכל_ע*]

בתיאבון

[ציל_צול*]

תודה לכן. אחרי עוד שתי כוסיות של מיץ כזה חזר התאבון.
השמחה שלי - אני נטולת דחף כלשהו לג'אנק, למרות שזה ליווה את הצום. ויש לי חשק עצום לדברים טריים.
לולא ידעתי שזה מזיק הייתי טורפת את השיש שלי בשלמותו. מתחשקים לי בעיקר פירות וירקות עסיסיים, מלאי מיץ.
ומתחשקים לי גם דברים שאין בבית ומחר אלך לקנות, כמו עגבניות שרי...

[תפילה_לאם]

אוי, בדיוק יש לי כמה עגבניות שרי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאט לאט
במתינות

[תמי*]

צילצול,
אם תסכימי להמשיך ולשתף כאן לגבי סיום הצום והחזרה לאכילה - אני אודה לך מאוד.
איך את מרגישה כשאת אוכלת? איך רמת האנרגיה? איך צום כזה משפיע על המערכת ההורמונלית (המחזור למשל)?

[ציל_צול*]

בכיף, תמי.
אני מרגישה טוב כשאני אוכלת. החשק שלי הוא עדיין לדברים מתוקים ומיימיים, בכמות קטנה. אני אוכלת מלון, קצת תפוז. ניסיתי כמה ענבים אבל זה לא ממש התאים. קצת מתוק מדי וקצת קליפתי מדי זהו בינתיים.
רמת האנרגיה שלי לא השתנתה אחרי אתמול והיא דומה מאוד לזו שהיתה לי רוב הצום.
העצבים נעלמו לחלוטין ברגע ששתיתי קצת מיץ קלמנטינות אתמול. במקומם התמלאתי אהבה ורוך באופן מיידי ממש.
על המערכת ההורמונלית אני עוד לא יודעת. הביוץ שלי נדחה, זה בוודאות כי אני מודדת חום השחר. אבל זה צפוי. הגוף לא מבייץ במצבים כאלה.

[תמי*]

תודה. התהליך שאת מתארת מרתק.
דורש הקשבה מאוד מדוייקת לגוף.

[פלונית_קבועה*]

_תודה. התהליך שאת מתארת מרתק.
דורש הקשבה מאוד מדוייקת לגוף._

[ציל_צול*]

תודה
את הערב סיימתי עם די הרבה סלט. היה לי חשק עצום לחסה המהממת שהגיעה במשלוח ולעגבניות היפות שהגיעו איתה. תיבלתי בהרבה פחות לימון מהרגיל כי זה הרגיש לי... חמוץ מדי, ושפע של שמן זית שכבר הגיעה שעתו.
היה כל כך טעים. כל כך כל כך טעים. אין לי מילים.
אני מוצאת עצמי אוכלת בביסים קטנים (שלא אופייניים לי) ולועסת היטב (גם לא אופייני, בכלל אכילה נינוחה). זו חוויה ממש נחוצה ונעימה. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

אגב, היום דיברתי בסקייפ עם אמא שלי שהיתה המומה לשמוע שהשלתי 8 קילו ועוד יותר המומה מזה שבעצם לא רואים עלי ושאני נראית ממש בריאה וחיונית. שמחתי לקבל את הפידבק הזה מבחוץ כי חששתי שאולי אני משלה את עצמי. משונה להיות כל כך הרבה יותר רזה אבל להרגיש לגמרי כרגיל.

[פלוני_אלמונית*]

תוהה: האם זו הפרעת אכילה שעטופה בהרבה מילים גבוהות ותיאוריות רוחניות?

[ציל_צול*]

האם זו הפרעת אכילה שעטופה בהרבה מילים גבוהות ותיאוריות רוחניות?
אם תמצאי את המילים הגבוהות והתיאוריות הרוחניות אז אולי נמצא גם הפרעת אכילה

אישית, אני לא משתמשת במילים גבוהות ביחס לצום ואין לי כל תיאוריה רוחנית לגביו.
אפילו להפך - אפשר לומר שכל צום שלי היה פחות רוחני מקודמו, וזה גרם לי לחשוב בדיעבד, שאולי מרוב שציפיתי לחלק רוחני כלשהו כך יצרתי אותו במו ידיי. זה בסדר גמור, אבל אני רואה שכאשר אני לא בכיוון הזה אז הוא לא נוצר מעצמו.

מה שכן, וכדי לא לחמוק לגמרי מהשאלה - בוודאי שיש אפשרות כזו, שהצום הרפואי/רוחני מסתיר הפרעת אכילה, ואפילו קשה. זו תופעה מוכרת מאוד אבל היא לרוב נראית קצת אחרת - לא בדיוק צום אלא הרעבה קבועה, אכילה כל כך מועטה, עד שהגוף מתקשה לספק את צרכיו. למה זה קורה? כי אם הגוף לא מקבל פחממות הוא ישתמש בשומנים. אבל אם הוא מקבל כמות מזערית של פחממות המעבר הזה לשימוש בשומנים לא מתרחש כפי שהוא קורה בצום. ואז הגוף נשאר בכמיהה אינסופית לאנרגיה מסוג אחד, בעודו נאלץ לעשות שימוש באנרגיה אחרת. זה תהליך של כפייה והרעבה, עם מניעים אחרים לגמרי, ולצערנו - גם תוצאות אחרות לגמרי.

[ציל_צול*]

ומעניין לעניין - המשקל שלי מטפס למעלה כל יום קילו בערך.
אני אוכלת הכל, גם מבושל, אבל לא נוגעת בשום דגן (פשוט כי אין חשק), בסוכר מעובד, וגם לא בבעלי חיים בינתיים. אין חשק.
אני אוכלת הרבה מאוד סלט חסה עגבנייה ובצל ירוק. מרגישה שאני לא יכולה להפסיק לאכול את זה. כנראה משהו שם ממש נחוץ לי.
בבקרים עוד לא הגעתי לשייק הירוק. ממש אין חשק. רק לקצת פרי עסיסי מאוד.

הדחף שלי למתוק נעלם בצום ולא שב. גם כשאני אוכלת מתוק זה בגלל החשק למיץ ולאו דווקא לטעם עצמו. אני מרגישה שעשיתי איתחול של היחס שלי למתוק וזה מעניין.
הבננות, חביבותיי משכבר הימים, ננטשו לגמרי. לא מתחשק לי על הטעם או המרקם. וגם לא ענבים, שתמיד אהבתי כל כך.

הכנתי אתמול לביבות לחנוכה ואכלתי בשמחה. הסופגניות לא היו אכילות מבחינתי. לא רציתי מתוק. זה קצת ימות המשיח בשבילי. נראה לאן זה יתגלגל. אני משתדלת לא להתערב בזה.

[רקפת*]

ציל צול - נעים מאוד לשמוע על התהליך שלך כל הכבוד , מסקרנות כמה ערדת בצום? והאם עלית הכל בחזרה?

[ציל_צול*]

הי רקפת,
בדיוק התכוונתי לעדכן כאן במשהו והנה גם את פה, עם שאלה

התאדו ממני בצום 8 קילוגרמים וכולם שבו אלי, בערך בקצב של שלושת רבעי קילו עד קילו ליום.
יש כאן משהו מתעתע בהקשר הזה כי בהחלט היה אפשרי לא להעלות את ה-כל בחזרה. שניים שלושה קילוגרמים הם מיותרים לי ואני מרגישה הבדל גדול בחוויה הגופנית שלי כאשר אני בלעדיהם.
הסיבה שהם איתי משולשת:
1) חנוכה, לא היה פשוט
2) ענייני פוריות משובשים שאני אצטרך לקחת בחשבון בפעם הבאה, למרות שעדיין לי מושג מה לעשות במידע הזה
3) יכולת גבוהה שיש לי לדייק ברעב אבל נמוכה מבחינת הדיוק בשובע. רוב הזמן אני אוכלת יותר מדי, על אף שהמזון מזין מאוד וקל מאוד. גם זה חומר למחשבה עבורי לפעם הבאה.

פירוט קל:
ענייני פוריות - עקב הצום, באופן לא מפתיע, הביוץ שלי התעכב ליום ה 27. מעגלי הפוריות שלי לעולם לא מגיעים ליום ה 27 והפעם רק ביום הזה הגיע הביוץ והפך את הסיבוב הזה לאינסופי.
הרגשתי דחף חזק לאכול הרבה מאוד, ומצאתי בתוכי קשר בין משך הזמן הארוך הזה לדחף. גם בגלל שהייתי בסוג של שיבוש וגם משום שזה הטריד אותי נפשית.
יכול להיות שאם בסיבוב הבא אני אהיה מוכנה לזה אני אתייחס לזה אחרת. אולי זה יהיה עוד אחד מהדברים שאני לומדת מפעם לפעם ומצליחה לדייק.

שובע - עוד למידה שיש לי לעשות. היא מתעכבת בגלל שמה שאני אוכלת הוא כל כך מזין וקל. אין לי שם תמריץ. אבל פעמים רבות אני חשה כובד וזה מיותר לי.
אחרי הצום, כאשר אכלתי מעט ולאט, הרגשתי חשק עז לשהות בתחושה הזו כל חיי. עם הימים שחלפו חזרתי לצורת האכילה השגרתית שלי - הרבה ומהר. אלו הרגלים ישנים מהבית שמעולם לא נפרדתי מהם.
הימים שאחרי הצום נתנו לי, בפעם הראשונה בחיי, התנסות אחרת שהיתה מאוד חיובית ושיש לי חשק לשחזר. מהיכרותי עם עצמי - זה גם יגיע.

לפני כמה ימים חזרתי לשתות בשמחה שייק ירוק. אני שותה כמויות קטנות יותר ובסמיכות נמוכה מאוד. הכובד הרגיל של השייק לא נעים לי. אני מכינה אותו כרגע על הרבה מים, כמעט מיצי.
חזרתי לבננות והענבים אבל אני בתחושה חזקה שזה סוג של שיבוש כרגע. משהו שם קשור לאכילה במנות גדולות. לא יודעת להסביר. וזה גם קשור לקלות האכילה, שלא משתווה לשום דבר אחר.
פשוט תולשים בננות ומייד שבעים. כל דבר אחר דורש ממני יותר.

אחרון להיום - אחד הדברים היפים שקרו בצום זה הקלה משמעותית עד היעלמות מלאה של כאבי מפרקים שסבלתי מהם. יש לי אחד רציני ומתמשך עקב גידול בגב התחתון, באגודל שמאל, ברך ימין, הבוהן הגדולה בשתי כפות הרגליים וקצת בשכמות.
הצום העלים את כולם לבד מאחד - זה של הגב התחתון. מה שכן, הכאב התכווץ לגודל ממש מזערי מבחינת השטח שעליו הוא מתפרס. אין לי מילים לתאר איזו הקלה זו היתה. המורה שלי לפילאטיס היתה המומה.

אבל מה? כאשר חזרו הכמויות הגדולות חזרו גם הרגישויות ופריסת הכאב.
אז למדתי משהו חשוב - כמות האוכל, עוד לפני ההרכב שלו, משפיעה על כאבי המפרקים שלי בצורה משמעותית. ואולי זה גם המשקל העודף, למרות שמדובר במעט מאוד יחסית.

כדי לוודא סופית את הדבר הזה ולקבל החלטות אני הולכת לעשות צום מיצים משבוע הבא. ההורים שלי באים לביקור וגילו עניין והאיש שאיתי הוא איתי גם בעניין הזה.
נהיה פה ארבעה מבוגרים שעושים ביחד צום מיצים ואני מקווה להבין באופן חד משמעי מה ואיך בתזונה שלי יכול להוביל לפרידה יפה מחלק מהדברים שמציקים לי.

[תמי*]

הי צלצול
תודה על הפירוט. מענין לחמוד מהחוויה שלך.
מה זה צום מיצים? למה זה צום בעצם?
ומה ההבדל בין לאכול פרי ובין לשתות אותו?
אם יש לך חשק וכוח להשיב - מנקודת מבטך - אשמח מאוד.
וכמובן שתיאור התנסות הצום - תתקבל בענין רב.

[תמי*]

מתנצלת על השגיאות

[רקפת*]

ואו ההסבר מקסים, האם אפשר להוריד את הכמות הגדולה הזו במשקל ולשמור את זה לאורך תקופה?

[צפריר_שפרון*]

ציל,
בתקשור אצל 'לבן' (יעל דגן), ביקשתי את חוות דעתו על צומות ארוכים.
"קח בחשבון שהגוף חוזר לעצמו לאחר מספר ימי הצום לאחר הפסקת הצום. כלומר, צמת 14 יום - לוקח לגוף לחזור לעצמו 14 יום."
זה המסר.

חשבתי שיעניין לך.

---

תודות.

[ציל_צול*]

בוקר טוב, צפריר. ותודה. אכן מעניין ומתכתב יפה עם החוויה שלי.

הי תמי, צום מיצים הוא בעצם הגבלת תזונה. שותים רק מיץ, בלי הסיבים של המזון, כדי לשחרר את העומס ממערכת העיכול, תוך שמקבלים עדיין אנרגיה, ויטמינים ומינרלים.
זה כמובן קצת יותר סבוך מזה, כי כאשר אוכלים בלי הסיבים ועם שינוי היחס של המים אז כל הספיגה של הויטמינים והמינרלים משתנה.
בכל אופן, זה הרעיון.
לגוף, ובעיקר לנפש, זו התנסות קלה בהרבה יחסית לצום על מים. הרבה אנשים מתנסים בזה לפני שהם מתנסים בצום על מים. אצלי - הפוך.
אולי אכתוב על זה בדף המתאים של צום המיצים אבל לא בטוחה שיהיה הרבה מה לספר. אין לי שום דבר להיגמל ממנו ואני מתורגלת כל כך בצומות עד שסביר שפשוט אשתה מיץ ויהיה לי טעים ונעים וקל.
נשמע שיעמום המחץ, לא?

הי גם לך, רקפת.
בהחלט אפשר לרדת במשקל וגם לשמור עליו. יחד עם זאת, הרוב מתקשים בכך מאוד.
למה זה קורה? סיבות רבות.
בעיניי, פרידה ממשקל עודף, אפילו אם קטן, היא פגיעה בנקודת איזון מסוימת שבה את, כאדם שלם, רגילה להיות. יש בנקודת האיזון הזו הרגלי אכילה, אבל גם מצב נפשי ורגשי.
בשביל להיפרד מהמשקל צריך להסכים להיפרד מנקודת האיזון הזו. כלומר - להשתנות.
אז אם הצום מגיע כדחיפה אחרונה אחרי שעברת תהליך של הסכמה, תוכלי להתיידד עם משקלך החדש.
אם לא עברת תהליך עמוק של הסכמה לשינוי - סביר שיהיה מאתגר להתיידד עם המשקל הזה. זה יבוא לידי ביטוי בחזרה להרגלי אכילה קודמים, בהדחקת רגשות לתוך אכילה, ובכל מה שגורם לגוף הפרטי שלך לאגור נוזלים ושומן.
מה שכן, אני בהחלט מכירה אנשים שגם בלי הסכמה מצליחים לשמור יפה על משקל תקין שמשביע את רצונם. איך זה קורה? הם פשוט בהחזקה מתמדת של הדבר הזה. הם שמים את המשקל שלהם לפני הכל, ראשון בסדר עדיפויות, ואוחזים בו בכוח רב. מהיכרותי עם אנשים כאלה, אי אפשר להתעלם מהמחיר של ההחזקה הזו, הנוקשות, הקשיחות, השמירה, המאבק הפנימי הבלתי פוסק. המחיר ניכר כלפי חוץ.

כל זה כמובן בעירבון מוגבל, לא בהכרח נכון לכל בני ובנות אדם וחווה, ולעולם כולל חריגים והסתייגויות. אלו אמירות כלליות מניסיוני האישי והמקצועי.

כל דיוק תזונתי צריך להיות מלווה בדיוק רגשי. התזונה היא רק שיקוף, היא רק סימפטום. היא אף פעם לא עומדת לבדה. קשה מאוד להשיג דיוק בדבר אחד מבלי שכל שאר הדברים המבקשים דיוק יטופלו.

הנה, קחי את הדוגמה שלי. הייתי שמחה לפרידה משני קילו בערך. זה יוצר אצלי הבדל משמעותי בהרבה דברים. ובכל זאת, הנה הם כאן שוב איתי
אני יודעת מה דורש דיוק, רוצה מאוד לדייק אבל להסכים? זה לא!

וכאן אפשר לסגור מעגל ולהגיד תודה לצפריר, שהוא הראשון שלימד אותי שבמקום שבו אני רוצה מאוד אבל לא זזה - פשוט חסרה הסכמה.
תודה, צפריר @}
ואחר כך באה עירית לוי ולימדה אותי איך להצמיח הסכמה בפועל. אז תודה גם לעירית