בלוג היריון בתנועה

[יולי_קו]

מזל טוב!!!
מה שלומך?
מה שלומכם?
חיבוק גדול!!!

[אני_מליה*]

תודה לכן! כדי לא ליצור מתח בלי כוונה, אודיע כעת שהכל היה טוב וכולנו בריאים, חוץ מהמיילדת שעברה יום אחרי ניתוח ברגל. לא, לא בגלל משהו שקרה בלידה.


קראתי את הכתוב וקלטתי כמה כתבתי בדיווחיות. חוץ מהעובדה שזה נכתב בשלוש בלילה כשלא הצלחתי לישון, גם הלידה עצמה הייתה עבורי חוויה של ניווט יותר מאשר זרימה. ידעתי היטב מהם המוקשים בדרך, הייתי בשליטה מאוד, נחושה שהכל יעבור בסדר. בעלי היה דווקא רגשן מאוד, שלא כהרגלו. הוא זה שלחש לי מילים אוהבות ויפות בזמן שאני סידרתי באסרטיביות את השיער מאחורי האוזן שיפסיק ליפול לפנים. אבל זה קרה אחר כך. עכשיו מה שקרה זה שהרגשתי יותר טוב פיזית אחרי השינה והאוכל והצירים היותר כואבים הגיעו. השעה ארבע. הצירים הפחות כואבים היו באיזור הבטן והתפשטו עד לגב. המירים הכואבים הם בעיקר בגב התחתון וכבר קשה לי לנוע בהם או ללכת איתם. אני אומרת לו למלות את הבריכה, לפחות עד לחצי. ברור לי שהלידה עוד לא קרובה, אבל אני רוצה הקלה ושהמים יהיו מוכנים לאחר כך. הוא ממלא את הבריכה ואני מנסה להתמודד באומץ עם הצירים לבד. אני קצת קראנקי בגלל המתח והכאבים ויש לי הערות ביצ׳יות וביקורת לגבי ההתנהלות באירוע. אני כועסת על עצמי, אבל קשה לי לעבור למוד יותר אוהב - כואב לי, ובצירים המאוד כואבים יש לי הזיות מפחידות על עינויים גופניים של כל מיני אנשים לא מוכרים.
אני מנסה לפייס את האווירה ונכנסת לבריכה. שם אני נרגעת. מבקשת את המוזיקה שלי. הצירים אכן נהיים קלים ומרווחים יותר. אני מקשיבה למדיטציות של ההיפנובירת׳ינג, מנסה לספוג כמה שיותר רוגע. אבל הצירים ממשיכים להיות כואבים ומתוזמנים לכל 11 דקות. המיילדת ביקה שנקרא לה כשזה כל חמש דקות, או אם אני צריכה אותה. המיפ מתקררים וכבר שש וחצי. אני מבינה שאני צריכה לצאת כדי לקדם את הלידה, זוכרת מה קראתי כאן לגבי מים חמים. יוצאת ומיד סופגת גל קור נורא שמעצים את הצירים. מגלה עוד ועוד ריר עם דם שיצא ממני כשהייתי בבריכה. אני אוכלת ארבע קוביות שוקולד לבן עם שקדים, שיהפכו לשחקן די מרכזי בלידה הזו. כבר אחרי שתי קוביות הצירים כל כך התחזקו שאת השתיים הבאות אני כמעט מקיאה. אני צועקת לבעל שיקרא למיילדת וגם חשה צורך להפוך את הבקשה לדרמטית רק כדי לתת איזשהו תוקף בעולם לעוצמת הכאב שאני חווה - בבקשה, אני מתחננת, תקרא לה. הוא מתקשר אליה ואני שומעת שהוא החליט לנסות להיות קול - יש לנו צירים כל תשע דקות, הם יותר כואבים, יורד קצת דם. היא אומרת לו להודיע לה כשמתקצר. כרגע אני עם הברכיים על השטיח וחלק הגוף העליון על הספה וכל פעם שמגיע ציר אני צורחת את נשמתי, ואני גם זוכרת שהיציאה מהמים מזרזת הכל, אבל שבעלי משתמש עדיין בזמנים שמדדנו בתוך המים. אני אומרת לו שיגיד לה לבוא כרגע וששום דבר אחר לא חשוב. אחר כך אני מבקשת עוד מים חמים בבריכה. בזמן שהבריכה מתמלאת אני צריכה שידחוף לי כנגד הגב התחתון במשך כל הציר. הניסיונות להשתמש באמצעים אמנותיים כמו מסג׳ או מגע מרפרף נתקלים באפס סובלנות. אין לי כוח שלא מבינים אותי ואת הכאב הזה. אני עוברת פשוט לצעקות.

בכוחות אחרונים נכנסת לבריכה נעמדת בעמידת שש וצורחת כל ציר. המיילדת הגיעה מהר. היא מאוד מאוד מרוצה ממה שהיא רואה. היא מבקשת שאבדוק את עצמי, ואני אכן מרגישה את הראש. אחר היא בודקת אותי ומאשרת שהפתיחה מלאה. זה משמח אותי, אבל במובן אחר שום דבר לא באמת כבר מגיע אליי או משמח אותי. אני במימד אחר של התמודדות עם כאבים. הגוף שלי מוציא קולות ששיערתי שהוא מסוגל להם רק בגלל שיעורי פיתוח קול שלקחתי. אני כמעט לא זזה. מעט קדימה ואחורה במהלך הציר. אני לא מסתכלת ולא מדברת עם אף אחד. בעלי ממשיך להגיד לי כמה אני מדהימה וזה לא מעניין אותי. ההזיות המפחידות חוזרות אליי לפעמים, אני מסתכלת במים וכל מה שאני רואה שם זה את הצל של השיערות שנופלות לי על הפנים. השעה שמונה, וזהו אור אחרון שעוד מאיר מעט את הבריכה.

המיילדת אומרת לי שהראש של התינוק כבר במחצית הדרך. זה נשמע לי לא טוב, למרות שהיא ניסתה לעודד אותי. בפעמים הבאות תנסי לדחוף אם את יכולה.

דבר אחד שלמדתי זה לא לדחוף. אני אומרת לה שאני לא יכולה ומחכה לראות מה יקרה. אמשיך בקרוב...

[דו_כיפת*]

בנשימה עצורה @}
תמשיכי כשטוב לך....

[אני_מליה*]

אני מחכה לראות עם באמת יגיעו צירי הלחץ שראיתי בסרטים שבהן התינוק פשוט נלחץ החוצה מתוך רפלקס. מה שקורה זה שהגוף שלי כבר עייף, והצירים נחלשים מאוד. בשלב הזה הייתי אמורה לאכול עוד סוכר, וגם חשבתי על זה, אבל הזיכרון של הארבע קוביות שוקולד שכמעט הקאתי עדיין יושב לי בראש. פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לבקש. בעלי מציע לי בננה ואני מסרבת. אני פשוט מפחדת מדי, והגוף עצמו כבר סחוט ממאמץ של כמה שעות. שלה צירי הלחץ נמשך שעתיים. אני בסופו של דבר כן דוחפת ודוחפת לא מעט. אני יוצאת מזון החיה שלי, וגם הקול משתנה. בין ציר לציר אני מתיישבת על העקבים, מסתובבת בחצי גב למיילדת שיושבת מאחוריי ומנסה להבהיר לה בכל צורה שאני מיואשת. שאני לא מאמינה שהתינוק יצא. שאני לא מאמינה שיש שם תינוק או שמה שאנחנו עושים הגיוני. אני מצטערת שנכנסתי להיריון. מה היה לי רע קודם? עכשיו אני תקועה בבריכה עם ראש של תינוק במחצית הדרך באגן, כואב לי ואני רוצה להפסיק. הקול שלי משתנה, עוד דרך שבה אני משתמשת כדי להוציא החוצה את מה שיש בפנים. הטונים עולים עכשיו, מנסים לעורר רחמים. בסופי הצירים אני מתיישבת ועושה פרצוף מסכן מייללת כמעט מתחילה לבכות, אבל הבכי לא מגיע. אני חוזרת אחורה בזמן ואני ילדה בת חמש שמצאה את עצמה בבריכה בסיטואציה איומה. בבקשה תפסיקו את זה, אני מנסה להעביר בקול ובתנועה, מנסה להבהיר לכל הנוכחים שאני כבר לא החיה ששאגה מקודם. שיש להם עסק עם מישהי מיואשת ועצובה. המיילדת קולטת ומתחילה להגיד לי דברים כמו אומץ וכוח. ׳התינוק יצא בזכות הכוח שלך׳ אני אומרת לה שאני עושה מה שאני יכולה. כולם די מעצבנים אותי במיוחד בעלי שאומר לי שוב ושוב שאני הדבר הכי מדהים שראה בחייו. אני מרגישה רע שהמילים של כולם לא מגיעות אליי בכלל. אני עייפה ומותשת. ואז המיילדת מחליטה בפעם הראשונה להתערב בתנוחה. היא אומרת לי לכרוע עם כף רגל שלמה על הריצפה ולבעלי להחזיק אותי מאחורה ולמשוך קצת למעלה. איכשהו למרות שאני שונאת שמתערבים לי בגוף בזמנים קשים, ההצעה שלה באה בזמן. מכיוון שאני גם ככה מרגישה כמו ילדה חסרת אונים האפשרות לעקוב אחרי מה שמישהו אחר אומרת דווקא קורצת לי. אני מכבה את המחשבות, ועוברת לעשות מה שאומרים לי. בעלי עובר אחורה, המיילדות (יש שתיים, אחת בהתמחות) קדימה. הוא מחזיק אותי באוויר ולמרות שהוא גבר חסון בהחלט אני מבינה מהתגובות שלהן שקשה לו. מכיוון שהתנוחה הפיחה בי מעט אופטימיות קשה לי להביע אמפתיה בצירים הבאים אני גם מקבלת תרופה הומיאופתית שאמורה לחזק אותם. המיילדת אומרת לי שהיא רואה עכשיונשאני פתוחה לגמרי. התינוק פשוט יכול לצאת החוצה אם אלחץ קצת. זה מרגיע אותי כי התנוחה מרגישה מאוד פותחת וקצת מאיימת עליי, אבל העייפות עושה את שלה. מה שיהיה יהיה אני חושבת לעצמי ומתחילה ללחוץ. תוך כמה לחיצות אני אשכרה מרגישה את הראש כבר לגמרי בפתח של הנרתיק. זה מלחיץ אותי בטירוף. בעלי מאחורה קולט מה קורה ונלחץ גם. הוא לא יכול לראות את המופע המרכזי ונאלץ לשאול. המיילדות עונות לו. עוד לחיצה והראש יוצא החוצה אבל אז חוזר. אני שונאת את מה שקורה. לא מבינה למה לא ראיתי סיטואציה כזאת באף סרט לידה. ואז בלחיצה הבאה הראש יוצא החוצה. המילה הראשונה שהאם הגאה אומרת שהיא רואה את התינוק שלה - ׳פאק׳ . כן כן. הראש חצי בחוץ ובציר הבא תוך כמה לחיצות כל התינוק בחוץ חוץ מהרגליים. המיילדת מושכת אותך החוצה וזה לא כואב. היא מרימה אליי את התינוק. ההרגשה הכי טוב בעולם שוטפת אותי. הוא ורדרד למרות שהייתי בטוחה שכבר יהיה סגול מרוב לחיצות. הוא רגוע לחלוטין. הוא מסתכל עליי. מאחוריי בעלי מחבק אותנו ומתפרק בבכי. אני מאושרת. הוא מוציא מאיפשהו טלפון ומצלם את שנינו תמונה מדהימה. אני מחייכת למצלמה כאילו אני באמצע חופשה בריו.

[בשמת_א*]

וואו נמסתי (-:


שאני לא מאמינה שהתינוק יצא. שאני לא מאמינה שיש שם תינוק או שמה שאנחנו עושים הגיוני. אני מצטערת שנכנסתי להיריון. מה היה לי רע קודם?

(-: והמיילדות שלך לא אומרות לך שהגעת לשלב ידוע ומוכר שמבשר על פתיחה מלאה ושהתינוק עוד רגע יוצא?
המדריכה שלי בקורס ההכנה ללידה סיפרה לנו את זה, וכשהייתי בשלב הזה (ואני לא זוכרת אם זכרתי את מה שהמדריכה אמרה בקורס או לא), המיילדת שלי אמרה בשמחה, או! הנה הגעת לשלב הייאוש, אנחנו כבר ממש בסוף!
זה היה קצת מצחיק, הסתירה הזאת בין התחושה שלך שלא תלדי לעולם והתינוק/ת הזה לא ייצא בחיים ואת תקועה בלידה שלא תיגמר - לבין הידיעה המנחמת של המיילדת שהגעת לשלב שכתוב בספר ושמעיד בדיוק על ההיפך P-:

הרבה נחת ושפע חלב איזה כיף שהוא כבר בחוץ, נכון? (-:

(היום הזמן המתאים להיזכר בלידות שלי. את השני ילדתי מחר, ואת הבכורה בעוד שבוע, לפני כך וכך שנים)

[שקטה*]

המון מזל טוב, אני מליה! וכן, בהחלט מוכר הייאוש והמחשבות ההיסטריות שתיארת... אבל מעניין מה הסיבה לכך שיש ייאוש כזה ממש לפני הסוף? בשמת, אולי את יודעת?

[בשמת_א*]

אין לי מושג (-: צריך לשאול מיילדות, לא? (-:

[אני_מליה*]

טוב מפסיקה רגע את הסיפור כדי להתייעץ לגבי משהו שנהיה דחוף. בקצרה קיבלתי ייעוץ דפוק לגבי הנקה מכל מיני סיבות (בעיקר אי ייעוץ בימים הראשונים) התינוק איבד 10% ממשקלו ועד שהבנתי שלא הנקתי מספיק כבר הגיע למצב שלא יונק, כלומר יונק דקה ונרדם. אני בהתקף חרדה שנמשך יום שלם שבו הנקתי המון פעמים כל פעם כמה דקות. לא מצליחה להירגע ובנוסף היה היום חם ובמהלך היום הוא ישן מלא והיה קשה להעיר אותו. אני ובעלי ממוטטים. יש תור מחר לרופא ילדים אבל אני חייבת להבין מה לעשות עכשיו כדי להציל את המצב. אני מרגישה אשמה נוראית שדווקא את זה הזנחתי וסמכתי יותר מדי על המיילדת שהייתה אמורה לייעץ ובסוף לא הגיעה אלינו בימים החשובים. אני גמורה ומותשת.

[פלוני_אלמונית*]

אין לך מה להרגיש אשמה, אבל צריך לטפל בזה עכשיו. כמה חיתולים רטובים היו לו ביממה האחרונה?
נשמע שצריך להאכיל את התינוק בדחיפות - לתת בקבוק עם פורמולה. עכשיו.
אם לא מצליח לשתות את זה, לקחת לרופא עכשיו, לא לחכות למחר!!

אני לא בעלת מקצוע בתחום אבל הייתי שם, ותינוק בן כמה ימים שלא יונק כל היום וכל הזמן נרדם זה סימן להתערבות.
הנקה מלאה מאוד חשובה אבל הכלל הראשון הוא - first feed the baby

[פלוני_אלמונית*]

וזה שהנקת המון פעמים זה נהדר ומצוין!
צריך לוודא שהיו מספיק חיתולים רטובים (6 ביממה לפחות) כדי לראות שהוא באמת הצליח לקבל מספיק חלב, וכאמור, אם לא - לתת תמל ולהתייעץ עוד הערב עם בעל מקצוע

[אני_מליה*]

עידכון - המיילדת הגיעה, תיקנה לי את תנוחת ההנקה והוא ינק לזמן ארוך כשהיא הייתה כאן. היא נתנה לי משאבה ושאבנו קצת, למקרה שאחשוש אחר כך וארצה לתת שאוב. אני נרגעתי והתינוק נראה טוב.

[שקטה*]

נהדר!! תודה על העידכון.

[בשמת_א*]

יופי. עכשיו הכי טוב (מקווה שגם המיילדת נתנה את העצה הזאת): להצמיד אותו אלייך עור לעור (בלי חציצה של בגדים בעיקר באיזור החזה של שניכם) ופשוט להניק כמה שיותר פעמים ביממה. הימים הראשונים הם הזמן שנוצרים הקולטנים להנקה, עכשיו את מייצרת את המערכת שמייצרת את החלב אצלך בגוף (בחלק העליון של החזה, והחלב יורד בצינוריות לכיוון הפיטמה, כאשר בשבועות הראשונים גם מצטבר במאגרי החלב שמתחת לפיטמה). לכן כדאי לייצר כמה שיותר קולטנים כרגע, בעזרת כמה שיותר הנקות (שהתינוק מרשה כמובן), משני הצדדים בכל הנקה (אם הוא מרשה. אם הוא יונק צד אחד ונרדם, ולא מעוניין בצד שני, אז סביר שיתעורר תוך זמן יחסית קצר, שעה, שעה ומשהו, כדי להשלים את החצי השני מהצד השני).

[אני_מליה*]

תודה בשמת. אני אכן נמצאת איתו המון זמן בלי בגדים, עוזר מאוד שנפלו עלינו כמה ימי חמסין לא אופייניים ואין מזגן. ביומיים האחרונים הייתי היסטרית והנקתי כל דקה מהיום שיכלתי כולל להעיר אותו כל שעה ולתת קצת שאוב. ראינו שעולה יפה ביומיים האלה ועכשיו מנסים להניק לפי דרישה. בינתיים ינק המון בכמה שעות שניסינו, הרבה יותר ממקודם. שוקלים שוב מחר. כרגע המיילדת באה כל יום ושוקלת, ואנחנו רושמים את כל דקות ההנקה והשינה, מקווה שבקרוב הכל יסתדר. אין ספק שחטפנו חתיכת כאפה ונבהלנו כמו שלא נבהלנו בחיים.

[בשמת_א*]

בינתיים ינק המון בכמה שעות שניסינו, הרבה יותר ממקודם
יופי.
קחי בחשבון שאולי "הגרלת" תינוק מאוד רגוע. מצד אחד זה כיף, מצד שני אלה התינוקות שעלולים לא לינוק מספיק או לא לשגשג רק מפני שהם לא תובעניים.
שימי לב שהוא לא צרח ובכה לך מרעב בימים הראשונים, אלא נעשה ישנוני ולמעשה - אפאתי. ממש מזל שתפסת את זה בזמן!
אבל עדיין לא הייתי עוברת להנקה לפי הסימנים של התינוקי, אלא מציעה כמה שיותר באופן יזום (לא לדאוג, אי אפשר להכריח תינוק לינוק אם הוא לא רוצה (-: ). אחרי שתראי עלייה יפה מאוד במשקל בגיל חודש, אני מניחה שאפשר יהיה לסמוך עליו שיבקש לינוק כשהוא צריך.

[אני_מליה*]

אבל עדיין לא הייתי עוברת להנקה לפי הסימנים של התינוקי, אלא מציעה כמה שיותר באופן יזום
המיילדת אמרה למשעה לא להעיר אותו כדי לאכול אלא לחכות שיתעורר בעצמו. כשהוא ער אני פשוט מנסה להאכיל אותו די כל הזמן והוא אכן יונק חצי שעה או עשרים דקות כל שעה או שעה וחצי, כאשר יש פעמים שבהן הוא ישן יותר - נניח שעתיים וחצי (קרה פעם אחת היום בבוקר נניח) בלילה הוא מתעורר לינוק אבל ממש קשה לי לגרום לו ממש לתפוס את הפטמה ולינוק. וכשהנקתי בשכיבה קמתי באמצע הלילה לשלולית חלב שנזלה לו מהפה בזמן שינק (קרה רק פעם אחת). מבחינת חיתולים - החיתולים רטובים מאוד והוא עשה כבר פעמיים קקי מהבוקר. אתמול עשה שלוש פעמים במהלך היום. הוא עלה 70 גרם ביומיים שבהם התחלנו להאכיל יותר, ונש לי תחושה שביומיים האחרונים הוא אכל הרבה יותר אבל אני אדע רק מחר כי למיילדת יש לידה היום והיא תגיע רק מחר...

[בשמת_א*]

מסכימה עם המיילדת שלא להעיר אותו כדי לינוק (שימי לב ש"לינוק" איננו בהכרח "לאכול". ההנקה ממלאת צרכים רבים, לא תמיד "אוכל").
ומסכימה איתך בזה שאת יוזמת הנקות כל הזמן כשהוא ער.
ממש נורמלי שיש שינות ארוכות יותר וקצרות יותר. בהדרגה הארוכות יותר יתנקזו ללילה...

שלולית חלב שנזלה לו מהפה - מוכר (-: חמוד. אבל זה שוב אומר, שנרדם תוך כדי הנקה. אז כמובן מזכירה שבחודשים הראשונים של ההנקה ממש כדאי לרפד את המיטה במגבות וכדומה כי יש כל הזמן טפטופים מהשד או מהתינוק P-: ומעבר לבעיית הכביסה, לא משהו לדאוג לגביו.
כל מה שאת מתארת מאוד מעודד
הכי הכי טוב ללמוד להניק בשכיבה, זה משנה את כל איכות החיים וגם למעשה הם תופסים את השד בדרך כלל הרבה יותר טוב בשכיבה. לא את הפטמה, אלא את השד, ורצוי בצורה לא סימטרית, המיילדת אולי תסביר לך.
כאן יש תמונות לא רעות:
https://www.breastfeedinginc.ca/when-latching

https://kellymom.com/ages/newborn/bf-ba ... resources/

[יולי_קו]

בשמת,
הקישורים נותנים מידע בהיר, מפורט, עשיר.
נהנתי מאוד, וגם שלחתי לחברה שילדה לאחרונה.
תודה רבה על השיתוף!

[בשמת_א*]

(-:

[אני_מליה*]

תודה בשמת על הקישורים, הם באמת מעולים. בקישור הראשון במסגרת מה אסור לעשות היו כמה דברים שאני עושה :-p כמו לקרב אליו את השד במקום לקרב אותו אל השד, או לאחוז בשד באחיזת מספריים (נראה לי שזה משהו שאני עושה לפעמים) אהבתי שבקישור השני היה כתוב שכל עוד ההצמדה עובדת, אז זה בסדר. ומכיוון שיש לנו חיתולים צואים ומלא פיפי, וכן הוא עולה במשקל מדי שקילה, אז נראה לי שזה עובד. השבוע הגיעו ההורים של בעלי לבקר וזה ממש הצחיק אותנו איך לנו נראה שאנחנו האנשים הכי משעממים ורגילים שיש, אבל איכשהו הם מסתכלים על כל בחירה שלנו כאילו אנחנו שוליים סהרוריים :- D החל מלידה בבית, חיתולים רב פעמיים וזה שהוא ישן לידי (אבל את לא מפחדת להתגלגל עליו? נשאלה כחצי תריסר פעמים) וכלה בכך שאנחנו לא שמים לו שמן לאמבט אלא רק מים. טוב שיש הורים שייגרמו לנו להרגיש קצת פחות משמימים ויותר ׳אדם בעקבות גורלו׳ הגירסא עם התינוק