באופן טבעי

תודה בשמת!
נשמע כיף!

תודה פלונית, אנסה את זה. נשמע כל כך הגיוני.

היינו בבריכה, ולא הגענו עם עגלה, אז הייתי מחוץ למים כל הזמן וכולם התבאסו.
ואז צץ רעיון.
שניים השגיחו על התינוק ששכב על מחצלת בדשא ואני הייתי לבד עם אחד מהם במים בתורות. 15 דק' עם כל אחד!
גם הצלחתי להיות עם כל אחד לבד. גם הם היו בזוג קצת עם הבכור וגם היו בעלי חשיבות כי השגיחו על התינוק.
היה כיף.

היום קנינו ספרים לבית הספר, ובחנות היו גם חומרי יצירה, ובן היתר ערכות קטנות להרכבת צעצועים מעץ.
הבכור רצה לבחור לעצמו אחד, ובחר מסוק.
מייד כאשר חזרנו הבייתה הוא פתח את הערכה, וביקש ממני את הדבק לעץ.
אמרתי לו שזה בארון למעלה, ולא יכולתי באותו רגע להביא לו, עד היום זה היה מספיק לו בכדי לפרוש מהעניין, הפעם הוא ניגש להביא שרפרף, טיפס חיפש ומצא!
תוך כמה דקות המסוק היה מורכב ומודבק!!!
והוא היה מבסוט עד השמיים, אח"כ הוא אפילו הוסיף לו עוד כל מיני דברים משאריות עץ שנשארו, והכין גם את המסוק שהקטן בחר לעצמו!
בכלל היה יום מוצלח היום (טוב, הם היו ביחד בבית רק מעט שעות, היה הרבה מה לעשות היום), הוא קרא ספר המון זמן, החבר הראשון שהוא התקשר אליו היה פנוי, סידר לתינוק את הצעצועים החדשים באוניברסיטה שלו, והיה מבסוט מכמה שהתינוק מרוצה מהצעצועים שהוא בחר.
דיבר איתי בע"פ על עוד דברים שהוא רוצה להוסיף למשחק ואפילו קנינו קרטון ביצוע, מקווה שיהיה לי זמן ביצוע...
הוא רב איתם היום רק פעמים ספורות.
אני יכולה בהחלט להגיד שהיום הצלחתי להעצים את כולם, בלי חריגות לאורך היום.
.

ואוו, את ממש מדהימה!

איזה כיף!

איזה יופי! תענוג לשמוע על ההתפתחויות, ההצלחות, והתפקידים החדשים שלו (עם הצעצועים של התינוק).

_איפה בן הזוג בתמונה?
...הבכור מקבל הרבה פעמים פידבקים לא טובים על מה שלא עשה/סיים עד הסוף מהדברים שהוא ביקש ממנו, אז זה לא עוזר הרבה.
בן זוגי הוא אחד כזה שהוא איש עבודה, כך שגם כשאני עושה איתו משהו ביחד אני לא מקבלת העצמה כי לא עושה מספיק טוב/מהיר, אז לא מצפה ממנו להעצים את הבכור - בקטע הזה אני רק יכולה להביא אותו לכך שלא ינמיך אותו._
זו נקודה חשובה בעיני.
תשמעי, אני לא רוצה להיכנס ליחסים בינך ובין בעלך, אבל אם אפילו את מקבלת ממנו מסרים מחלישים כשאת עושה אתו דברים, ואם באופן בסיסי הוא איש טוב ובעל מכבד - אז נדמה לי שאת יכולה לבקש ממנו יותר הקפדה על פידבקים חיוביים.
משהו בסגנון "תראה, אם אתה רוצה שמישהו (אני, הבן שלנו, לא משנה מי) ישתפר, אתה חייב לציין את הדברים שאני כן עושה וכן עושה טוב".
ציטוט מהספר הקלאסי (בעיני) "ילדים: האתגר": אין אנו יכולים לבנות על חולשה, אנחנו יכולים לבנות רק על חוזק.
(היה להם פרק שלם על "הפחיתו בחשיבותן של שגיאות").
ואני דווקא הייתי מבקשת ממנו שיתייחס כך אלי, בתור התחלה. שיתרגל את המיומנות הזאת עלי קודם, וכשזה מתחיל להשתרש, שיפנה את זה לבכור.
שכל פעם שאתם עושים משהו, או שאת עושה משהו שהוא ביקש / רצה / צריך- שיגיד לך מה עשית טוב! מה עשית נכון, מה יצא מוצלח.
כל פעם.
זה נורא נורא חשוב.
פעם, בהכשרה במסגרת הלימודים באוניברסיטה, נפלתי על איזו מדריכה שכל הזמן היתה מעירה לי על כל השגיאות שעשיתי עם המטופלים שלי. איכשהו, מעולם היא לא אמרה לי מה כן היה בסדר במה שאמרתי או עשיתי. נחשי מה היתה התוצאה? תוך שבועות ספורים, הגעתי למצב שפשוט לא רציתי לספר לה כלום. זה היה בלתי נסבל. הרגשתי שאני כל הזמן, אבל כל הזמן, נכשלת.
בסוף אזרתי אומץ וביקשתי ממנה לציין גם על מה שאני עושה כמו שצריך, אז מה את חושבת היא אמרה לי? "חשבתי שזה מובן מאליו"
לא, יקירתי, זה לא מובן מאליו.

כמובן שעם ילדים, במוקדם או במאוחר את כן רוצה וצריכה להתייחס לדברים שהם לא עשו בסדר, אבל:

א. להקפיד שרוב הפידבקים יציינו את החלק הטוב במה שהאדם עשה - נותן לו גם כיוון ברור ("אה, אז את זה עשיתי טוב, אז זה מה שכדאי לי לעשות גם להבא") וגם מוטיבציה לעשות זאת שוב. (רוב=יותר מ- 50%, זה המינימום. בתכלס עדיף שהיחס יהיה לפחות 1:3 לטובת החיובי)

ב. כשמעירים ישירות על דבר לא-חיובי שהאדם עשה, עדיף לנסח את זה באופן שמצביע על הכיוון הרצוי, במקום על הכיוון הבלתי-רצוי. למשל, במקום "תפסיק לזרוק את הבגדים על הרצפה" - "בבקשה שים את הבגדים על הכסא, ככה אף אחד לא ידרוך עליהם"
ג. טקטיקה שועלית שפיתחתי לי, מוצלחת במיוחד לילדים שחושבים שהם לא יצליחו, לילדים מצפוניים-מדי שמתבאסים כשמעירים להם, ולילדים שלוקחים קשה את השגיאות של עצמם: ניבוי של ההתנהגות הרצויה. "אה,בפעם הבאה זה יצליח לך". או: "בטח מחר / עוד שבוע / חודש כבר תוכל לעשות את זה בקלי קלות / תזכור בעצמך להחזיק את הבגדים למקום / תוכל להשלים את המשימה בזמן / תצליח למזוג את החלב בלי לשפוך".

ד. "מה יעזור לך לעשות X?" - זו תגובת העצמה מאוד מוצלחת, כי כך במקום גוער ונגער, ההורה והילד נהיים שותפים שווי-מעמד, צוות-פתרון-בעיות, והם מחפשים ובודקים ביחד כל מיני אסטרטגיות אפשריות שיעזרו לילד להצליח. זו גם דרך טובה בשביל ההורה להבין מה בדיוק קשה לילד ומכשיל אותו במשימה הנדונה, בשעה שאם היית שואלת את הילד "למה אתה לא מצליח" - הרבה ילדים לא יוכלו לענות על השאלה הזאת, או שזה יתפרש כהאשמה ויכניס אותם למגננה. בשעה ש"מה יעזור לך להצליח" מוציא מהבני אדם תגובות הרבה יותר קונסטרוקטיביות.
דוגמה אישית:בזמן האחרון התלוננתי לפני בעלי שהבקרים שלי עם הגדול שלי נהיו לאחרונה מאוד מתוחים, ואנחנו נלחצים, מתעצבנים זו על זה ומאחרים לביה"ס, כל מה שאני מנסה לא הולך, והילד מתלונן עלי ש"את כל הזמן אומרת לי מה לעשות". בעלי עובד לילות וישן בבקרים, כך שהוא לא יכול לעזור ישירות, אבל הוא פתח בשיחה עם הבכור על "מה יכול לעזור לך בבקרים", ותוך עשר דקות הגיעו להצעה להכין את הבגדים והתיק בערב שלפני. לבקשת הילד הפתרון הנ"ל נרשם על פתק, והיישום החל באותו ערב. אני מצאתי סלסלת קש בשביל לשים בתוכה את הבגדים-של-מחר, והילד כל כך התלהב ממנה שהוא הלך לישון אתה ביחד במיטה

תודה למברכות...
תמרוש - שוב תודה. באמת נשמע מאוד פשוט, אנסה לבקש ממנו, ונראה מה יהיה... ההורים שלו מאוד ביקורתיים, אפילו היום כלפי הנכדים, אז אני מבינה מאיפה זה מגיע.

במקום "תפסיק לזרוק את הבגדים על הרצפה" - "בבקשה שים את הבגדים על הכסא, ככה אף אחד לא ידרוך עליהם"
אה... ככה אני מדברת באמת, כלומר האפשרות השנייה שרשמת, אבל הבעיה היא בטונים... בדר"כ אני מצליחה להגיד בטון רגיל, אבל לפעמים הטון עצמו מאשים.

"אה,בפעם הבאה זה יצליח לך".
אני עושה את זה עם הקטן דווקא, בגלל שיש הרבה דברים שהוא לא מצליח עדיין, אני מעודדת אותו שהכל עניין של אימון ובטח כשהוא עוד קצת יגדל הוא כבר יצליח את זה. לא חשבתי אף פעם להגיד ככה גם לבכור. רעיון טוב!
אם זה יגרום לו להחזיר את הבגדים למקום בלי שאצטרך להזכיר לו - את מקבלת ממני עד לאוסטרליה זר פרחים!

יש דוגמא כזו ממש בספר איך לשכנע ילדים ללמוד - ככה קוראים לו?, מבית היוצרים של אחים ללא יריבות וכו' - יש שם ילד שדוחה את הכנת השיעורים על שמאוחר, והאבא יושב איתו והם בונים תוכנית איך למנוע את זה, בעלך קרא את הספר או שרעיונות טובים זה משהו משפחתי אצליכם?

איזה כיף לילדים שלכם!!!
איכשהו נראה לי זה מוקדם מידי בשבילנו, כי לדעתי הוא יענה לא יודע, או , כלום, או אני לא יודע לעשות את זה, לא יכול וכו' וכו'.

הרעיון של הכנת המשחק הולך פגז! הסקיצה הראשונה מוכנה, ודוגמאות של משימות והפתעות, שיחקנו כבר פעמיים - המשחק הזה פשוט לא נגמר!- והיום הוא הזמין חבר בכדי לשחק איתו את המשחק כדי לקבל עוד הצעות לשיפור.
בערב - בחצי שעה שלנו ביחד הוא ממש ניהל איתי שיחה שלמה על המשחק - מה כדאי לשפר בו כדי שלא יהיה ארוך מידי/משעמם מתוך התגובות שהוא ראה מהחבר היום.
הוא כבר רוצה להעביר את זה לקרטון ביצוע. אני האמת קצת לחוצה מהשלב הזה, אולי הייתי צריכה לקנות לו כמה קרטוני ביצוע, כי הדבר הראשון שלא ילך לו בדיוק כמו שתכנן... טוב נתמודד עם זה כשיגיע.

אתמול היה יום לא מוצלח במיוחד - פעמיים התעצבנתי, ולא הצלחתי לשלוט בפה שלי כמה פעמים, האשמות, כעסים וכל מיני דברים מיותרים.
ניסיתי לחשוב בערב מה גרם לי להתנהג ככה -
הגעתי למסקנה שיש כמה דברים שמלחיצים אותי - מלחיץ אותי לדוגמא שכל הבית מבולגן, הכיור מלא, לא היה מספיק אוכל לצהריים ואנחנו צריכים ללכת לאנשהו - ואז, כשאני לחוצה, אני מגיבה בצורות לא תקינות.
בערב עמדתי לבשל הכל הכל כדי שתהיה לי ארוחת צהריים מוכנה, והיום לא יצאנו לשום מקום והיינו כל היום בבית, הצלחתי להיות עם כל אחד מהם לבד, בזמן שלא הייתי עם הבכור הוא קרא/שיחק (עדיין משחק במסוק שבנה לעצמו), היו כמה התחלות של הצקות, אבל מייד הפניתי אותו למשהו אחר - וזה עבד. הצלחתי לא להתעצבן - לא נלחצתי, והפלא ופלא - מצאתי בין לבין את הזמן לקפל כביסה, לפנות את הכיור, לסדר את המטבח. הבית נשאר בבלאגן פשוט.
תיכף אמשיך

לבכור היום כמה הצלחות היום - ציירנו ויצא לו ציור מקסים, והוא גם חשב ככה, האחים אמרו לו - וואוו! זה כזה יפה!, הוא מביס אותי במשחק שהוא הכין - מזליסט! הוא כל הזמן מקבל 6 ואני כל הזמן מקבלת 1! חבר רצה לבוא אליו ובכלל היה לו יום נעים.

אני ממש חושבת שככל שאני לחוצה יותר, או לא מרוצה יותר - ככה הוא מציק יותר.
אבל כדי שאני אהיה לא לחוצה, אני כנראה צריכה שלא יהיה לי שום דבר לעשות, ושהכל יהיה מוכן.
אוף.
סיטואציה מעניינת. האם זה אופייני? שהוא רב אתם בדיוק כשמתארגנים לאנשהו או למשהו?
אולי זה גם קשור, אני צריכה פעם לנסות לצאת בלי לחץ ולראות, אולי הוא לא יציק להם באוטו? אולי אני צריכה לשאול את עצמי - רונית, מה יעזור לך לצאת בלי לחץ?

בקיצור של עניין - אני צריכה שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו שתכננתי, בדיוק בזמן שתכננתי, אחרת אני קופצת. איך אפשר לתפקד ככה?

הגעתי גם למסקנה שאני צריכה קצת עזרה פעילה בנוגע לנטייה שלי להאשים אותם (את כולם) בהכל.
אמרתי להם בארוחה היום שיש לי נטייה לעשות את זה (אמא, מה זה נטייה?)
ושאני צריכה שבכל פעם שאני עושה את זה שהם יגידו לי - אמא, את מאשימה, ואני אדע להפסיק.
זה קורה לי הרבה כשהם מעירים את התינוק
אז הבכור אמר - אז בכל פעם שאת מאשימה, אז תזכירי לנו להזכיר לך לא להאשים...

וגם שמתי לב שגם הם מאשימים כל היום אחד את השני, בעיקר האמצעי (וכמה זה צובט לי בלב...)
אז שאלתי אותם אח"כ, כאישום כזה ריחף באוויר, אם הם רוצים שגם אני אזכיר להם לא להאשים, והקטן אמר שהוא רוצה.

בשיחה שניהלנו הערב אגב, יצא לי בפוקס לעשות איתו תהליך של פתרונות שהוא העלה, הוא התחיל את השיחה בכך שהמשחק שלו משעמם, ושאלתי למה הוא חושב, אז הוא הסביר שהוא ראה שהחבר משתעמם, אז שאלתי אותו מה לדעתו כדאי לשנות או להוסיף, ואז הוא התחיל לשפוך רעיונות, והצעתי שמחר ניישם אותם במשחק.

מזכירה לעצמי להמשיך לקרוא את הבלוג של אמא לשלושה ילדים. מחר אמור להיות לי קצת זמן. מקווה.

עוד משהו מהיום... לא קשור, אבל עוד לא החלטתי אם זה מבאס אותי או מצחיק אותי, אז ארשום.
הגשתי פסטה, וליד רוטב.
יש לנו איזה עניין עם קטשופ, הם היו שמים כמויות של קטשופ על האוכל, ואני הייתי מתעצבנת.
בסוף קבעתי כלל שאם הכנתי רוטב - אסור לשים קטשופ. אם אין רוטב מותר לשים - אבל במידה.

אז היום הוא מזג לעצמו רוטב על הפסטה, ואמר - אמא - איזה רוטב טעים.
לקח מנה שנייה, ושוב אמר את אותו דבר.
ואז לקח מנה שלישית והוציא את הקטשופ, אז הקטן מיהר לבקש את הקטשופ,
והוא אמר לו שאי אפשר כי יש רוטב, אבל הוא כבר אכל פעמיים את הרוטב, אז הוא יכול קטשופ.

פחחחחח.
הוא יעני התחנף אלי!

רונית, היישום המהיר שלך והתוצאות המהירות- ממש מפעים!
ממה שכתבת כאן ביומיים האחרונים אני מזהה כמה שינויים ממש חשובים:
הראשון- ההבנה שמה שגורם לך להתעצבן או להלחץ או להתרגש, לא בהכרח קשור לילד אלא אלייך (הדוגמא של בית מסודר ואוכל בזמן).
השני- מתוך אותה הבנה, הפניית המבט אלייך וזיהוי הבעיה.
שלוש- אחרי זיהוי הבעיה וטיפול בה. (למה הפרדתי בין השלושה? כי המרחק בין הבנה לזיהוי לטיפול הוא ענק. בלי הראשון אין את השני ואז את השלישי אבל אפשר להתקע רק על הראשון או השני).

ארבע- ההבנה שלילד יש נקודת מבט שונה משלך.
חמש- מתוך אותה הבנה, זיהוי (ע"י שיחה והתבוננות) בצרכי הילד.
שש- עזרה לילד מתוך ההבנה והזיהוי. (ושוב, ההפרדה בגלל הסיבות הקודמות).

תהליכים כאלה יכולים לערוך זמן רב מאד. אצלך הם קרו מיידית וזה פשוט מופלא. יתכן שפתיחת הדף נעשתה כי כבר כל האסימונים היו בראש ורק היית צריכה "פתיחת צנרת" כדי שהם יפלו למקומות הנכונים (ללב-להבנה וקבלה, לעין- לתשומת הלב, לידיים ולפה- לפתרונות המעשיים). כל הכבוד לך!

הערה אחת- יש לנו נטייה, אנושית לגמרי, לחזור להרגלים ישנים אם אנחנו לא מתמידים בהרגלים החדשים. אז גם אם יש נפילות בדרך, אל תתיאשי. את כבר יודעת מה הדרך הנכונה בשבילך ויש לי
הרגשה שתדעי גם לשנות את הדרך במהלך החיים, אם יהיה נחוץ.

אני צריכה שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו שתכננתי, בדיוק בזמן שתכננתי, אחרת אני קופצת. איך אפשר לתפקד ככה?
נראה לי שכדאי לך לחשוב איך לעבוד על הנקודה הזו, שייתכן שהיא אחד מהגורמים המרכזיים למתח וכו' אצלך. איך תוכלי לעזור לעצמך לוותר על הצורך שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו שתכננתי, בדיוק בזמן שתכננתי ? שאלי את עצמך מה יעזור לך להפנים שלא הכל צריך להיות מושלם ובשליטתך ואיך להרפות מהצורך הזה.

הם היו שמים כמויות של קטשופ על האוכל, ואני הייתי מתעצבנת דוגמה מצוינת. מה כל כך מעצבן שהם אוהבים לאכול קטשופ? זה עניין של טעם ושל העדפה אישית. למה בעצם כל כך אכפת לך? (שאלי את עצמך). כמה מתח היית יכולה למנוע מעצמך ומילדייך בזמן הארוחה אם היית מרפה מעניין הקטשופ. זו דוגמה לעוד נושאים שאת יכולה לתרגל להרפות מהצורך לשלוט בכל פרט. אולי כדאי שתנסי לשים לב כשזה קורה, לעצור רגע ולשאול: זה באמת כל כך חשוב לי? כל כך עקרוני לי? אם לא, הרפי. אם כן, הסבירי לילדייך מדוע זה כל כך חשוב לך.
והצהוב: הציפיות רק לכריות! כל כך מתאים

רוזמרין, תודה!
אני כבר כמה שנים לומדת עוד ועוד ויודעת שאני עושה דברים לא נכון.
הייתי בקורס הורות קראתי ספרים התחלתי טיפול, הבלוג הזה בהחלט הגיע כי הרגשתי שאני צריכה משהו שיניע אותי למקד רעיונות למשפחה שלי ולהתחיל ליישם.
הבעיה היא שבנתיים זה מצליח לי רק בזמנים סטריליים.



שאלי את עצמך מה יעזור לך להפנים שלא הכל צריך להיות מושלם ובשליטתך ואיך להרפות מהצורך הזה.
הלוואי לי-אורה, הלוואי...
זה מגיע רחוק מהילדות - ילדת סנדוויץ, אח גדול מרדן, אחות קטנה עצבנית, אמא אומללה, היסטרית, חסרת ביטחון, חסרת יכולת החלטה, שעבדה עד אחהצ מאוחר כל יום וגם כשכבר הייתה בבית, לא הייתה נוכחת. אבא מנותק לגמרי.
הייתי הילדה המרצה, זו שמטפלת באמא, מנסה לשמח אותה (משימה בלתי אפשרית לגמרי), אני זו שטיפלתי באחות הקטנה, ואף אחד לא ראה אותי/הכיר אותי/טיפל בי.
עוד מאז שאני ילדה אני חייבת שהכל יהיה מושלם, כבר כמה שנים שאני מבינה את התכונה הזו בעצמי, וכמה היא מקלקלת לי ולכולם (וכמה היא קלקלה לי) וזה משהו שאני לא יכולה בכמה מילים לנתק מעצמי. ניסיתי.

שייתכן שהיא אחד מהגורמים המרכזיים למתח וכו' אצלך
בהחלט!


מה כל כך מעצבן שהם אוהבים לאכול קטשופ?
אז זורקת את כל מה שעובר לי בראש כשהם לוקחים צלחת ושופכים עליה תלולית ענקית של קטשופ -
זה לא בריא! זה מכיל חומרים משמרים! זה מכיל סוכר ומלח!
הם לא מרגישים את הטעם של האוכל, רק של הקטשופ, אם נותנים להם לשים כמה שהם רוצים לא מגיע השלב שנמאס להם מזה והם מחליטים פתאום לאכול בלי.
זה מוגזם, זה בזבוז.
אני מבשלת אוכל לא טעים אם צריך להוסיף לו קטשופ כדי לאכול.
אני אמא לא מוצלחת אם הילדים שלי אוכלים לא בריא כל כך.
להמשיך?


אם היית מרפה מעניין הקטשופ
לא חושבת שאני מסוגלת לכך.


הסבירי לילדייך מדוע זה כל כך חשוב לך
הייתה תקופה שהייתי מסבירה להם הרבה לגבי ההחלטות הבריאותיות שלי לגבי האוכל, אבל זה התחיל לצאת החוצה, ונהיו לי ילדים שאומרים יותר מידי משפטים שמכילים את המילים - צבע מאכל, רעל, בריא, לא בריא וכו' וכו'.
והגעתי למסקנה שהגזמתי.
אז אני כבר לא מדברת על העניינים האלה יותר, פשוט מגישה את מה שמתאים לי שיאכלו וזהו.
חשבתי גם על להוציא את הקטשופ מהבית וזהו, אבל מבחינתם זה עונש באמת. אז ויתרתי על זה וקבעתי את הכלל הזה - אם בישלתי רוטב, לא שמים קטשופ.

חשבתי קצת על העניין הזה של להגיד מה הם עשו טוב.
ואני בהתלבטות בנושא.
לפעמים כשעובר עלינו רגע מעולה, פסטורלי, שכולם מוותרים אחד לשני, עוזרים אחד לשני, חברים וכו'.
ואז אני אומרת על זה משהו טוב - אז שנייה אח"כ זה נעלם, וכולם רבים.
אז כשמתרחשים הרגעים האלו - אני מעדיפה לשתוק ולא להגיד כלום, כדי לא לקלקל.

מתי כדאי להגיד משהו טוב - אולי כדאי בסוף היום, לזכור מה הם עשו טוב היום ולהגיד אותו? או שזה קצת דבילי בעצם לשבת לפני השינה ולהתחיל להגיד - הורדת את הכביסה מהחבל כשביקשתי, הקראת סיפור לאח שלך וכו' כשהם בטח רוצים לדבר על משהו אחר.

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי.

עם הקטן זה מתרחש כשהוא מצליח משהו חדש - הצלחת להתלבש לבד! אבל אחרי שהוא יעשה את זה כבר כמה פעמים אני לא אציין את זה יותר.

ברגע שהם מסיימים לשחק להגיד - שיחקת לבד הרבה זמן, אבל בשבילם זה טבעי, זה לא משהו שצריך לקבל על שבחים, לא?
גם לגבי ציור שיצא להם, אני מתלהבת מהציורים כמובן, אבל לא משבחת את עצם פעולת הציור - זה משהו טבעי.
גם לגבי משימות שהם עושים בבית - נניח פעמיים ביום יש משימה כזו לכל אחד - אני אומרת בסוף תודה עם חיוך וחיבוק אבל לא חשבתי על להגיד במילים מה הם עשו טוב.

גם לגבי בעלי -
אז בכל יום להגיד לו את כל הדברים הטובים שהוא עושה (נצטרך לשבת עד הבוקר...), אבל הוא עושה אותם כי הוא רוצה, כי הוא צריך, לא חושבת שהוא צריך לשמוע את הרשימה.
והרי זה ידוע שאני צריכה לדבר אליו קודם ככה לפני שאני מבקשת ממנו לדבר אלי ככה.

אולי בעצם רק כשרוצים להגיד משהו לא טוב, אז צריך למצוא קודם משהו טוב להגיד ואז לנסות בעדינות לשלב את הלא טוב?

לא מצליחה לגבש דיעה בנושא.

בטח יש מליון דפים בנושא הזה, כאן באתר.

נראה לי שהתמקדות בדוגמה אחת תוכל להאיר באור חדש את המצב.
הנה חלק מדברייך על ההתנגדות שלך לכך שילדייך יוסיפו קטשופ למאכלים שונים:

זה לא בריא! זה מכיל חומרים משמרים! זה מכיל סוכר ומלח!
א. את יכולה לקנות קטשופ אורגני שלא מכיל חומרים משמרים.
ב. את יכולה להכין רוטב על בסיס עגבניות ולנסות להגיע לטעם של הקטשופ

הם לא מרגישים את הטעם של האוכל, רק של הקטשופ
נאמר שזה נכון. למה חשוב לך איזה טעם הם מרגישים כל עוד הם מרוצים? (זו שאלה לך, לא כביקורת. כמו שאר השאלות שלי)

זה מוגזם, זה בזבוז
כמה עולה בקבוק קטשופ? כמה עולה בקבוק קטשופ אורגני? זה באמת כל כך מוגזם וכזה בזבוז?

אני מבשלת אוכל לא טעים אם צריך להוסיף לו קטשופ כדי לאכול
הם אוהבים את הטעם של קטשופ ואת משליכה מזה ומפרשת זאת כאמירה על יכולותייך כמבשלת. האמנם זה מה שזה אומר? וגם אם הם מוסיפים לתבשיל כלשהו מלח או פלפל זה אומר משהו עלייך, על כישורי הבישול שלך וכו'?

אני אמא לא מוצלחת אם הילדים שלי אוכלים לא בריא כל כך.
א. כללללללל מה שהם אוכלים הוא בריא לחלוטין?
ב. שוב את משליכה על עצמך את האחריות, ושוב את מפרשת את המצב כקשור אליך או כאומר משהו עליך כאם. וכמובן, כאומר משהו שלילי עלייך. האמנם?

ושאלה נוספת: האם ההתעקשות שלך בנושא הקטשופ מקילה עליך, עוזרת לך, משרה שלווה והרמוניה ליד שולחן האוכל, משמחת אותך ואת הילדים? או להיפך? והאם את יכולה לראות דוגמאות דומות נוספות?
ועוד שאלה בהקשר לשם הדף ולנושא המופיע כאן לעתים קרובות: האם ההתעקשות שלך בנוגע לקטשופ מעצימה אותך, מעצימה את ילדייך? או להיפך?

וקבעתי את הכלל הזה - אם בישלתי רוטב, לא שמים קטשופ.
גם אצלי היה כלל כזה, ואני רחוקה מפרפקציוניזם תזונתי. את הכלל קבעתי בגלל שלהכין רוטב דורש השקעה ותשומת לב (שייצא טעים) והקטע הזה עם הקטשופ הוציא לי את החשק לבישול מושקע.
בקיצור- הם למדו מתי רוטב קטשופ מתאים ומתי לא, אם הם רוצים יותר גיוון משניצל ופירה/צ'יפס/אורז לבן.

הבעיה היא שבנתיים זה מצליח לי רק בזמנים סטריליים.
ברור שהשינוי הוא לא מוחלט ורציף ועקבי מההתחלה. אבל ברגע שהבנת את הרעיון, תראי שיותר ויותר תשימי לב, ותתנהלי אחרת במצבים רבים ושונים. בהצלחה.

הבעיה היא שבנתיים זה מצליח לי רק בזמנים סטריליים.
נו, ברור! זו לא בעיה, ככה הלמידה מתרחשת.
בהתחלה נחשפים למשהו חדש.
אחר כך מצליחים אותו רק עם עזרה או תמיכה צמודה.
אחר כך מצליחים לבד, פעם אחת מתוך שלוש-ארבע.
אחר כך זה מצליח יותר, אבל רק בתנאים מיטביים, או כמו שאת קוראת לזה, סטריליים.
אחרי שהגעת לשלב שבו הדברים מצליחים בתנאים סטריליים פעם אחר פעם, אפשר להתחיל לצפות שזה יעבוד פעם אחת מתוך ארבע - בתנאים עם מרכיב אתגרי אחד.
אני מניחה שבמשפחה שלך, רוב הפעמים שאת צריכה ליישם את הדברים האלה, זה בתנאים עם לפחות שלושה אלמנטים אתגריים (למשל, גם מחסור בזמן, גם הבית מבולגן וגם התינוק עשה קקי ענקי ברגע הכי לט מתאים).
נו? להגיד לך כמה תרגול ואימון זה דורש?
אנא, היי סלחנית, סבלנית ומבינה כלפי עצמך . רומא לא נבנתה ביום אחד, ולא שום דבר אחר בעל חשיבות.

אולי זה גם קשור, אני צריכה פעם לנסות לצאת בלי לחץ ולראות, אולי הוא לא יציק להם באוטו? אולי אני צריכה לשאול את עצמי - רונית, מה יעזור לך לצאת בלי לחץ?

אצלנו עובד טוב הקטע של רשימת משימות שתלוי על הקיר.
עשיתי את זה ביחד עם הבכור שלי כשהתחיל ללכת לביה"ס - מה הוא צריך לעשות כל בוקר כדי להתארגן.
ככה אני יכולה להפנות אותו לרשימה, במקום להגיד לו כל הזמן תעשה את זה ותעשה את ההוא. זה קצת מוריד ממני את תפקיד זו-שמעיקה-עם-פקודות-כל הזמן.
כמובן שזה לא תמיד עובד... עבד יפה כמה חודשים, אבל בזמן האחרון כבר לא... (אבל גם כמה חודשים זה משהו )

עוד משהו לעניין לחץ שלך - תכנון וניהול זמן.
כלומר: כמה זמן לוקח לך להתארגן ולצאת מהבית? האם את מקצה לעצמך מראש את פרק הזמן הזה, כולל "שוליים" לתקלות בלתי צפויות, או שאת מנסה לדחוס את כל ההתארגנות בפרק זמן מועט מדי?
הרבה פעמים יש לנו תפיסה מוטעית של כמה זמן לוקח לעשות XYZ.

_חשבתי קצת על העניין הזה של להגיד מה הם עשו טוב.
ואני בהתלבטות בנושא.
לפעמים כשעובר עלינו רגע מעולה, פסטורלי, שכולם מוותרים אחד לשני, עוזרים אחד לשני, חברים וכו'.
ואז אני אומרת על זה משהו טוב - אז שנייה אח"כ זה נעלם, וכולם רבים.
אז כשמתרחשים הרגעים האלו - אני מעדיפה לשתוק ולא להגיד כלום, כדי לא לקלקל._
מבינה למה את מתכוונת.
קודם כל - אם את רואה שהתוצאות שליליות, אז באמת אל תגידי
דבר שני: מה את אומרת להם?
תביאי כמה דוגמאות לשבחים שאת משתמשת בהם או היית רוצה להגיד...

בינתיים, אנסה לחשוב על זה בקול רם.
קןדם כל, אם לשחק לבד או לצייר זה לא משהו שבא טבעי, לבכור שלך למשל, אז זה כן ראוי לשבח.
יש באמת שבחים שמפריעים ושבחים שעוזרים, וקשה להגיד מרחוק מה צריך לעשות מתי - זה הבנה שאת תפתחי כאמא שלהם, מתוך הניסיון.
נראה לי ששבח יכול להיות מאוד מועיל דווקא בסיטואציות לא מושלמות, או של כישלון. למשל:
א. כשהבנאדם מנסה משהו אבל מתחיל לרדת מהפסים הנכונים, אפשר לומר "רגע, קןדם צדקת כשעשית כך-וכך" ואז לכוון אותו איך לעשות שיצליח.
ב. כשהבנאדם נכשל, לפדבק את החלק הנכון במה שלא הצליח. למשל "ראיתי שמאוד השתדלת למזוג רק קצת חלב"
ג. כשהוא עושה רק חלק קטן ממשימה שנואה או מעיקה: "מעולה, עכשיו התחתונים במקום. איזה עוד בגד כדאי לאסוף?"

ובקשר לבעלך, הוא מבוגר כבר... אז לא חייבים לפרט כל דבר, אפשר להגיד "תודה שעשית כל כך הרבה דברים חשובים היום, זה עזר לי מאוד" הוא כבר יידע בדיוק למה התכוונת.

שבחים בהחל יכולים להיות חרב-פיפיות, ןלהשיג אתהמטרה ההפוכה

אנא, היי סלחנית, סבלנית ומבינה כלפי עצמך
תודה .



אצלנו עובד טוב הקטע של רשימת משימות שתלוי על הקיר.
אני חיה מרשימות! אם אין לי ברגע נתון איזו רשימה או שניים אני מרגישה אבודה.
עוד רשימה זה קטן עלי ורעיון טוב.

הרבה פעמים יש לנו תפיסה מוטעית של כמה זמן לוקח לעשות XYZ
זה בהחלט המצב אצלי. אוסיף לרשימה הזו זמני ביצוע ונראהאיך ילך.

היום יצאנו בבוקר והקפדתי שלא יהיה לחץ. הוא עדיין שיגע אותם באוטו ועד שהגעתי עם התינוק הריב כבר כלל מכות, אחרי שנרגעו בנסיעה ביקשתי מהם לחשוב על פתרונות למצב הזה.
הבכור אמר דברים קשים על האחרים כדי לפרוק אבל הקטן הציע שהם יכנסו לאוטו אחרי שאני והתינוק מוכנים, וסיכמנו שכך נעשה.
הבכור העלה את הסוגיה שהם תמיד זוג נגדו. האמצעי הסביר שהקטן חלש אז אם הם רבים הוא לא יכול להיות לבד, דיברנו על זה עוד קצת, אבל לא מצאנו פתרון.



תביאי כמה דוגמאות לשבחים שאת משתמשת בהם או היית רוצה להגיד...
איזה כיף, אתם משחקים ביחד מקסים
איזה כיף שיחקת עם עצמך זמן מכובד
ממש נעים שוויתרת

אמשיך

איזה יופי! שעתיים אתם לא רבים
לימדת את אחיך משהו חדש בנעימות

עד כאן הייתה רשימה של מחמאות שלדעתי יפריעו.
והנה רשימה של מחמאות שאולי יעבדו, ורושמת לעצמי כדי להשתמש בהם

היה לי כיף להכין את האוכל ביחד
תודה שפיניתם את המדיח זה מאוד עוזר לי
תלית את הכביסה טוב מוד הכל פרוס יפה
סידרתם את הבית בזריזות , תודה
עזרת לאחיך לחגור בשימחה, תודה

_כשהבנאדם נכשל, לפדבק את החלק הנכון במה שלא הצליח. למשל "ראיתי שמאוד השתדלת למזוג רק קצת חלב"
ג. כשהוא עושה רק חלק קטן ממשימה שנואה או מעיקה: "מעולה, עכשיו התחתונים במקום. איזה עוד בגד כדאי לאסוף?"_
וואוו! כמה אורך רוח צריך בשביל לעשות את זה, במקום להגיד - "לא! זה יותר מידי!" בשילוב פרצוף כועס (מה שלגמרי חיסל כל סיכוי לארוחת ערב בנעימים), או "ילד, גם המכנסיים!" בטון שהסבלנות כבר מתחילה להיעלם ממנו, או "זה לא נעים לי שאני צריכה לבקש שוב ושוב, תרים בבקשה את הבגדים", שאלו המשפטים שיותר רווחים אצלנו בבית.

הוא כבר יידע בדיוק למה התכוונת
או.קי.

אני חייבת לציין שאני מרגישה שיש לי מחסום בעניין הזה, כמו בעניין של לבקש סליחה.
צריכה אולי לעבוד גם על זה בטיפול שלי.

אם הם רוצים יותר גיוון משניצל ופירה/צ'יפס/אורז לבן.
רוזמרין, הם רצו יותר גיוון? מתי? הם ממש ביקשו ממך - אמא תכיני משהו אחר, והפסיקו להשתמש בקטשופ כדי שתעשי את זה?
האם בישלת להם ולכם בנפרד? או שגם אתם אכלתם אוכל נקי?

ושוב, תודה על העידוד!

לי-אורה
הנה חלק מדברייך על ההתנגדות שלך לכך שילדייך יוסיפו קטשופ למאכלים שונים:
טוב, התכוונתי לרשימה הזו חצי בצחוק, כלומר... אני באמת חושבת את כל הדברים האלו, אבל ברור לי שהמחשבות האלו מצחיקות. אבל אזרום איתך בכל זאת.
את יכולה לקנות קטשופ אורגני שלא מכיל חומרים משמרים.
הקטשופ האורגני שבדקתי בחנות טבע מכיל סוכר מלח וחומרים משמרים, ההבדל בינו לבין הרגיל הוא שהעגבניות אורגניות.
אולי יש פירמות אחרות שלא ראיתי.

את יכולה להכין רוטב על בסיס עגבניות ולנסות להגיע לטעם של הקטשופ
ניסיתי ואפילו הוספתי מלח וסוכר לצורך העניין, אבל לא הצלחתי.


למה חשוב לך איזה טעם הם מרגישים כל עוד הם מרוצים?
כי באופן אידיאולוגי ילדים צריכים לגדול כך שהטעמים שהם טועמים הם טבעיים, ולא חזקים ומעובדים. כך כשהם יגדלו הם יאכלו בריא יותר וטבעי יותר, ולא יצטרכו לעבור את המאבקים שאני עוברת עם עצמי כדי לנסות לטעום את האוכל בלי להוסיף לו כמויות של מלח/קטשופ/לימון או כל דבר אחר.

(זו שאלה לך, לא כביקורת. כמו שאר השאלות שלי)
ברור לי שאת לא מעבירה ביקורת, ותודה שאת מנסה לעזור!

זה באמת כל כך מוגזם וכזה בזבוז?
ברור שלא... אבל זאת המחשבה שעוברת לי בראש, גם אם היא לא רציונאלית.
קמצנות היא עוד תכונה קלוקלת שלי, שאני נאלצת להתמודד איתה ביום יום.
ואני מעבירה את זה חופשי לילדים, אפילו ב... מחפשת עוד דוגמא, גואש נגיד. או הדפסה במדפסת צבעונית.

האמנם זה מה שזה אומר? וגם אם הם מוסיפים לתבשיל כלשהו מלח או פלפל זה אומר משהו עלייך, על כישורי הבישול שלך וכו'?
כן, לדעתי כן. אוכל שהוא טעים לא דורש תוספות, גם אם מוסיפים מלח לאוכל זה גורם לי לחשוב שלא תיבלתי מספיק.
אני אפילו חושבת פעמיים לפני שאני מוסיפה מלח לאוכל אצל מישהו אחר כדי לא להעליב את הבשלנית.

כללללללל מה שהם אוכלים הוא בריא לחלוטין?
לא הכל הכל, אבל בהחלט הרוב הגדול. כך אני משתדלת לפחות. (כאשר ההגדרה של בריא לחלוטין היא מלכתחילה הגדרה מאוד בעייתית, ויעידו מאות הדפים בנושא הזה באתר הזה בלבד)


שוב את משליכה על עצמך את האחריות, ושוב את מפרשת את המצב כקשור אליך או כאומר משהו עליך כאם. וכמובן, כאומר משהו שלילי עלייך. האמנם?
תראי, זה עמוק מאוד.
ההצלה שלי מהילדות שלי היא בעצם

אמשיך אח"כ

לדעתי האישית, מה שאת אומרת על בישול יכול להיות נכון לגבי אנשים שלא נחשפו למלח-חומרים משמרים-חומרים "משפרי"טעם-חומרים ממכרים אחרים. לגבי אנשים שנחשפו לחומרים אלו, זה אומר בסך הכל שהם איבדו את היכולת להחוש בטעמים מורכבים ועדינים, הקהו את חוש הטעם שלהם. שלא לדבר על זה שהם עלולים להיות פשוט מכורים.

בכל מקרה, ללא מעט אנשים היו תקופות שהם הם העדיפו אוכל לא בריא ובבגרותם חזרו לאוכל בריא, והבסיס שניתן בבית משפיע על כך מאוד. אני לא יודעת מה דעתי לגבי אוכל בריא וכפייה על ילדים. יש טיעונים טובים לשני הצדדים. אני רק מציעה לך להחליט מבחינתך מה הם הגבולות שלך, ושיהיו גבולות שברורים לך.

ועוד שאלה:
אם נותנים להם לשים כמה שהם רוצים לא מגיע השלב שנמאס להם מזה והם מחליטים פתאום לאכול בלי.

באמת נתת להם לנסות? את מודעת לזה שיכול לקחת לזה זמן - כמה חודשים, גם אם יש לילדים שלך את היכולת לווסת את עצמם <ואני לא בטוחה שלכל בני האדם יש את היכולת הזו, חלק פשוט מתמכרים>?


קוראת בסקרנות ובעניין, רושמת ברשימה מחשבתית עצות טובות, אולי אעשה לעצמי רשימה אמיתית. לצערי אין לי עצות טובות לתת בעצמי, אבל אני קוראת בתשומת לב מרובה.

זה אומר בסך הכל שהם איבדו את היכולת להחוש בטעמים מורכבים ועדינים, הקהו את חוש הטעם שלהם. שלא לדבר על זה שהם עלולים להיות פשוט מכורים.
לזה בדיוק התכוונתי.
אבל אני מאמינה שאם מנסים לייצר סביבה נקייה יחסית של אוכל ביתי בלבד (כן עם מלח), אז הטעמים חוזרים. אני מקווה שקטשופ פעמיים בשבוע לא הורס את זה, אני בהחלט רואה שיפור במסוגלות שלהם ושלי לאכול אוכל נטו ולהנות ממנו.

לא מעט אנשים היו תקופות שהם הם העדיפו אוכל לא בריא ובבגרותם חזרו לאוכל בריא, והבסיס שניתן בבית משפיע על כך מאוד
אני לדוגמא אכלתי מאוד לא בריא כילדה ועד היום זה מאבק אצלי, אז אני מנסה לתת להם את הבסיס הזה. כדי שיהיה חהם לאן לחזור.

אני לא יודעת מה דעתי לגבי אוכל בריא וכפייה על ילדים. יש טיעונים טובים לשני הצדדים. אני רק מציעה לך להחליט מבחינתך מה הם הגבולות שלך, ושיהיו גבולות שברורים לך.
אני משתדלת. אוכל זה לא עניין אצלינו כמעט רוב הזמן. אני לא מרגישה שאני כופה עליהם משהו, הקטשופ זה חריגה.
אני כמובן כופה עליהם לא לאכול הרבה דברים שהיו רוצים לאכול כל יום.


באמת נתת להם לנסות?
כן, אבל כמה שבועות, לא חודשים...

מצחיק באיזו מהירות הדף גלש לשיחות על אוכל. האם זה קשור להעצמת הילדים? אני מנסה לחבר את זה יחד...
העצמה של ילד כוללת בתוכה את היכולת שלנו, כהורים בפרט וכחברה בכלל, לאפשר. לאפשר להתנסות, לאפשר לטעות ולתהות ולתעות.
מצד שני, ה"איפשור" הזה הוא לא בחלל ריק. הוא בתוך הגבולות שלנו כהורים. לא כציווי אלא כי כך זה קורה. רק עדיף שהגבולות לא יהיו כל-כך צרים עד שתהיה תחושת מחנק וכלא לילד.
לכן נראה לי עדיף שנעבוד על הגבולות של עצמנו. שנאפשר יותר ונפחד פחות אבל שנדע, בכל זמן נתון, מה הם הקווים האדומים שלנו. וגם עליהם אפשר להרהר ולערער מדי פעם, על ידינו ועל ידי הילדים.

אז אם ניקח את דוגמאת האוכל, זה לא שאת הולכת להכין להם את כל סוגי המאכלים בעולם (ועם כל התבלינים שבעולם) רק כדי לאפשר להם לחוות. אצלי, למשל, מעולם לא היו דגים ופירות ים בבית, ולא אריסה וקוקוס ולא שום דבר שאני לא מוכנה לבשל. אבל כן הכנתי מיגוון גדול של בישולים, כדי לאפשר להם לטעום ולהחליט (והטעמים משתנים אז מדי כמה חודשים חזרתי גם למאכל שלא אהבו), וכן שיניתי את התבלינים מדי פעם, וכן הוצאתי (או צימצמתי) מהתפריט מצרכים שנראו לי לא בריאים- הכל בתוך הגבולות של עצמי אבל השתדלתי להגביל את הגבול, אם את מבינה את כוונתי .

שוב את משליכה על עצמך את האחריות, ושוב את מפרשת את המצב כקשור אליך או כאומר משהו עליך כאם. וכמובן, כאומר משהו שלילי עלייך. האמנם?
מסובך לי מידי להסביר את זה כרגע, אבל כן, כך אני מרגישה.

ושאלה נוספת: האם ההתעקשות שלך בנושא הקטשופ מקילה עליך, עוזרת לך, משרה שלווה והרמוניה ליד שולחן האוכל, משמחת אותך ואת הילדים? או להיפך? והאם את יכולה לראות דוגמאות דומות נוספות?
לא! לא! לא. אותי כן אותם לא. דוגמאות: שוקולד, קוראסון, גלידות צבעוניות עם פרס בפנים, חמצוצים, לחם לבן עם שוקולד, קורנפלקס עם חלב, בסלי, דוריטוס חריף אש, מיץ ממותק פטל. כולם דברים שכל החברים כאן צורכים על בסיס יומיומי, ואצלינו יש כפייה בנושא עם גבולות מאוד ברורים, חלק פעם בשבוע, חלק פעם בשנה...
אני כמובן כופה עליהם לא לאכול הרבה דברים שהיו רוצים לאכול כל יום

ועוד שאלה בהקשר לשם הדף ולנושא המופיע כאן לעתים קרובות: האם ההתעקשות שלך בנוגע לקטשופ מעצימה אותך, מעצימה את ילדייך? או להיפך?
לא ולא אבל לא נראה לי שלהיפך.

רוזמרין -
באמת מצחיק!
מסכימה לגמרי, לא הייתי מצליחה לנסח את זה יותר טוב בעצמי.
הגבולות אצלי באוכל מאוד מוגבלים אחרי השתדלות גדולה והתאמה למציאות היומיומית.
נראה לי שבנושא הזה אני בסדר, לפחות בנושא אחד...
מבינה אותך לגמרי!

היום הילדים ממש עייפים וגם אני וכך היום הזה נראה...
היו פעמיים היום שהם רבו והפעם הבכור ישר בא אלי ואמר לי - הם שוב שניהם נגדי. אז עשינו עוד שיחה.
אני חייבת לציין שאני רואה שהם מאוד רגישים בהמון נושאים אז ממש קל לו להרגיז אותם, לדוגמא הם שתו שוקו ועוגיות (רכיבים בריאים כמובן...) והם יודעים שכל אחד לוקח 2 עוגיות.
הבכור עשה כאילו הוא לוקח יותר והתכופף מתחת לשולחן כאילו הוא אוכל, אני הייתי רגע כאן...
ממשיכה עוד מעט

האמצעי ממש התרגז כי זה אסור, וממש נלחץ מזה, הבכור צחקק וברח והאמצעי התחיל לרדוף. הקטן הצטרף לטובת האמצעי.
תוצאה סופית הדלת של הבית פגעה ברגל של הבכור, בכי ושוקו לא גמור.

אז שוב שוחחנו - מכיוון שלא ממש יכולתי להגיד להם שיקחו בקלות את הכללים של אמא וירגיעו...
ניסינו לחשוב ביחד מה עושים במצב שבו הבכור עושה משהו שאסור אבל לא מזיק לאף אחד.
האפשרויות שעלו -

• להגיד לו להפסיק - אבל זה לא עוזר
• לספר לאמא - אבל אז זה נקרא להלשין
• להתעצבן ולריב
• להתעלם

כולם בחרו בלהתעלם.

ואז הסברתי להם שהבכור לא מכאיב להם ורק מאיים, וכשהוא ממש מתעצבן הוא הכי הרבה מצמיד לרצפה וגם זה לא כואב אז שבבקשה לא יתערבו אם אחד מהם רב איתו כי השני יסתדר

מנסה..

לפחות לא מאשימים אותו כל הזמן

אח"כ הוא הלך לחברים, ודווקא שם שניים היו נגדו, והתנהגו אליו ממש לא יפה. מסכן שלי! לפחות קיבל חיבוק כשחזר הבייתה.

הצהובון - בכל ויכוח כולם צודקים. מה פתאום! הבן שלי צודק!

וואוו - כולם ישנים! הבית מסודר! יש לי זמן לכתוב, לא להאמין!

עבר אל כוחותינו יום ממש מתיש, היו לי איזה 3 התפרצויות בעקבות ריבים חוזרים ונשנים שהעירו את התינוק כל כך הרבה פעמים עד שהוא התחיל לבכות ואני איתו.
אחת ההתפרצויות הייתה ישירות על הבכור - ביקשתי ממנו ללכת לחתוך ירקות כי הגשתי את האוכל החם אבל לא הספקתי את זה ורציתי לנסות שוב להרדים את התינוק שעבר עליו יום קשה כאמור. אז נסגרתי בחדר - לפעמים זה עוזר לו לישון, והבכור הלך לדרוש מהאחים לחתוך ירקות כי אמא אמרה, וכמובן שנהיה מזה ריב היסטרי ו3 דקות אח"כ כשהתינוק כבר נרדם על הציצי הקטן התפרץ לתוך החדר בבכי היסטרי והתינוק התעורר בצרחת בהלה והתחיל לבכות.
אז לצערי הוצאתי על הבכור את העצבים - אמרתי לך ללכת לחתוך ירקות ובמקום זה הלכת לריב איתם וזה העיר אותו, וידעת שאני מנסה להרדים אותו שוב, ואז הוא התחיל לבכות (הבכור)
מקווה שמתישהו אצליח למנוע את ההתפרצויות האלו שלי. לפחות הן ממש נדירות היום - רק במקרי קיצון ואם אני מאוד עייפה. 3 ביום! אוף איזה יום.

דיברתי עם בעלי, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד לו תודה על כל מה שהוא עשה (האמת כבר כמה ימים הוא כל כך עסוק שהוא לא עושה כלום...), אבל כן דיברנו קצת על הבכור, ועל התיאוריה "שלי" שהוא מתנהג כמו שהוא מתנהג מתוך הפחד להיכשל.
לפני כמה ימים בעלי הלך איתו להאכיל את השרקנים, פעם להאכיל את השרקנים היה משהו קצת מסובך, והשרקנים היו משתחררים בזמן ההאכלה והיה צריך להכניס אותם חזרה, והוא לא הצליח לעשות את זה, האמצעי מת על חיות, והן מתות עליו והוא היה זה שעושה את זה כל יום, למרות שכעס שהבכור לא עוזר בזה. היום להאכיל אותם זה ממש כלום, כי סידרנו את הבעיה ששחררה אותם, אבל הבכור עדיין לא מוכן לטפל בהם, ואפילו הכריז שכבר אין לו שרקן, ושאת השרקן שלו אפשר להחזיר, הוא גם מאוד אינסטיניסט ולא אוהב לנקות להם את הכלוב, אבל אני חושבת שעוד סיבה שהוא לא אוהב לנקות להם את הכלוב היא כי גם זה לא פשוט, אז כשהאמצעי מנקה להם הוא מבקש עזרה מאבא ולא מרגיש שנכשל אם לא מצליח לבד, וכשהבכור לא מצליח...

בקיצור בעלי הזמין אותו דווקא לבוא להאכיל, ובמקרה הייתי ליד אז שמעתי שהבכור אמר שהוא לא יודע איפה האוכל שלהם, ובעלי ישר הרגיש שהוא משתמט עוד הפעם וענה לו בכעס שישאל את האמצעי איפה האוכל, ואז זה נגמר בעצב של הבכור.
אני כבר מזמן לא מעירה לבעלי הערות על חינוך, אני לא כל כך טובה בלנהל שיחות כאלו בלי להעליב/להאשים, ורוב הזמן הוא הורה כל כך הרבה יותר מוצלח ממני באופן טבעי, שעל טעויות פה ושם (כאלה שגם אני לפני שבועיים עוד עשיתי...) אני שותקת.

אז בשיחה עם בעלי הערב הוא העלה את המקרה הזה כדוגמא לכך שהבכור לא רוצה לעשות דברים כי הוא לא אוהב ולא כי הוא לא מצליח.
לא הצלחתי לשכנע אותו שזה בגלל שהוא לא מצליח, אבל הצלחתי לסחוט ממנו הבטחה שמעכשיו למשך חודשיים הוא ינסה לדבר אליו רק בצורה מעצימה ולא בצורה משפילה, גם ברגעים שהוא הכי משתמט או מתעצל לעשות דברים, ונראה איך זה ישפיע. אמרתי לו שזה מה שאני מנסה לעשות, וזה יועיל אם נעשה את זה ביחד.

לי-אורה
עוד משהו ששמעתי היום והתקשר לי בראש לנושא שדיברנו עליו
דיברתי היום עם מכרים חרדיים, והגענו איכשהו לשיחה על איך הם אוכלים, אז מסתבר שהם אוכלים תמיד, אבל תמיד, כל הארוחות, גם בשבתות בחד פעמי.
נשארתי המומה!
אני - כמובן, מנסה לשמור על העולם, ואוכלת תמיד אבל תמיד ברב פעמי.
בעלי הרבה פעמים משלב כוסות חד פעמיות בארוחה, וכשהארוחה איתי אנחנו מוציאים כוסות רגילות, לפעמים כוס אחת לכולם וזהו. הוא משמחה גם היה אוכל את ארוחות הערב בחד פעמי.
האם העובדה שאני אוכלת ברב פעמי מקילה עלי? מרגיעה אותי? משמחת אותי? משמחת את הילדים (שזה התפקיד שלהם לרוקן את המדיח)?, מעצימה מישהו?
אז למה לא לעבור בעצם לחד פעמי כדי שהכל יהיה כל כך אבל כל כך קל! כמה הקלה זה יביא.
באותו הקשר גם להרשות להם להיות כל היום על המחשב יהיה פנטסטי, המחשב מאוד מעצים אותו.
וזה שהחברים שלו כל היום על המחשב ולכן שולטים במשחקים הרבה יותר ממנו ממש לא מעצים אותו.

כל ערב הקטן המתוק שלי מבקש שאני אשב לידו עד שהוא יירדם, ולצערי מאז שהתינוק נולד אני לא מצליחה לעשות את זה. אלא אם כן וזה נדיר שאבא בבית והתינוק לא רוצה לישון עדיין או שהוא נרדם לפניהם.
למרות שהתינוק כבר לפעמים מקטר בשלב הזה, אני מקפידה להקריא לו סיפור בעצמי לפני השינה.
או שלפעמים אבא הוא זה שמקריא את הסיפור, אבל כך או כך הוא רוצה גם שאשב לידו כמו שהייתי עושה פעם. מתוק מתוק מתוק שלי.
כל ערב מחדש אני מסבירה לו למה אני לא יכולה והוא כועס עלי והולך לישון כועס.
אני צריכה למצוא זמן רגוע לעשות איתו שיחה ולהגיע אותו להסכם כלשהו שירצה אותו, לא מצליחה לחשוב על רעיון, אבל לו תמיד יש רעיונות נפלאים.

מחר יש לנו יום טיול כולנו ביחד, מצפה לזה!

הולכת לישון מוקדם היום!
אבל הבטחתי לעצמי להמשיך את התהליך. אז הנה, הצלחתי.
מעתיקה עוד ציטוט מהחיים עם 3, הפעם של בשמת -
_יכול להיות שהכינוי "Drama Queen" יתאים לבת שלך? (מותר לשאול איזה מזל היא? סתם בשביל הקטע...)
כלומר, באישיותה, היא נוהגת "לעשות עניין גדול" מכל סיטואציה שגורמת לה סבל? להחצין את הסבל ולצפות למשהו מהסביבה?

אם נראה לך שזה יכול להיות נכון, אז שני דברים נראים לי מתאימים:


אם היא "מלכת הדרמה", אז זה משהו "שלה". לא קשור אלייך. משהו שהוא נטייה שלה, בחירה שלה. בסך הכל, יש כל מיני דברים מתסכלים ולא נעימים בחיים. אישיות של "מלכת הדרמה" מוכרחה לעשות מהם עניין. זה היא. זה לא את. אם זה ככה, זאת ראייה שמורידה ממך את תחושת הכישלון על האומללות שלה. זו אפשרות להגיד לעצמך: "טוב, היא בוחרת לעשות הצגת אומללות כי זאת הדרך שלה להתמודד עם הקושי הזה".
עכשיו מה את עושה כאמא עם זה?
אם זה מתאים, אז מלכת דרמה חייבת תגובה. אחרת היא תקצין את ההתנהגות. זה לא דפוס שהפיתרון הטוב בשבילו הוא התעלמות. כמו כן, אם התגובה שלילית, עצבנית, לא מקבלת, לא מכילה, גם זה הפיתרון הלא נכון. גם זה מגביר את הסבל שלה. גם לנסות לשכנע בהיגיון, להסביר או לנסות להקטין את הסבל לא מתאים.
אם הדפוס מתאים לה, אז הדרך הכי עוזרת היא בדרך כלל להכיר מתוך אמפתיה בסבל שלה. פשוט משהו כמו: "כן, זה מאוד קשה שאנחנו לא מוצאים את המלון".
האמת, תגובות מפתיעות יכולות להתקבל כשמתחברים וסובלים איתה. כי בעצם כולם מתעצבנים מזה שעוד לא מוצאים את המלון. אבל אנחנו מדחיקים ומכחישים את הסבל שלנו, ומגמדים אותו בגלל רציונליזציות ("נו, זה קורה, מה לעשות, ייקח זמן, ככה זה, לא לעשות עניין").
אז היא מתחברת ישירות, בשידור חי, לתוך הבטן שלך, קוראת את הרגשות שאת לא מבטאת, עוקפת את כל הרציונליזציות שבנית לעצמך בעמל רב במשך שנים - ומשדרת את כל מה שאת לא רוצה להרגיש בכל העוצמה!
פיכס, כמה שזה הורג אותנו.
אז במקום להשתגע, אפשר גם להצטרף.
השבוע הבן שלנו התחיל ליילל באמצע רחוב על משהו. לא זוכרת מה. הוא רעב, עוד לא הגענו למסעדה, אוכל, אני כבר רוצה לאכול, אווו אווו... החלטתי לא להתעצבן. אמרתי לו: "כן, אני נורא נורא רעבה. איפה המסעדה כבר? אין לנו כוח ללכת יותר. אוי, אני נורא רעבה. אני רוצה לאכול. מה יהיה" וכן הלאה. תיכף הוא נרגע... אחר כך המשכתי לרעיונות מה לאכול בינתיים (את הפופיק שלו למשל ) ואז הוא כבר התחיל לצחוק. כל הסיטואציה השתנתה, ולא היה כעס ולא עצבים_.

הקטע הזה יושב לי בראש כבר הרבה זמן האמת, ואני רואה אותו גם בחוץ מלא, שילדים מתחילים עם התקפת זעם והורים ממש מתנגדים אליה, אפשר לראות את המתח באוויר, ואז הילד עוד יותר צועק.
אם הם רק היו ניגשים אליהם רגע ומזדהים, זה היה נעלם.
ולי יש שניים כאלה, הבכור והקטן, ומאז שקראתי את זה כבר כמה פעמים שהצלחתי להרגיע אותם במיידי עם הזדהות מיידית עם המצב שלהם.
אבחנה מדהימה!

קטעים, בדיוק כשחשבתי שהדף הזה כבר לא רלוונטי לי יותר אמא תיארה מקרה מאוד דומה למה שקרה לי היום.
והנה התשובות -
עירית -
הנה מה שאפשר לדעתי לעשות: היתה לך ציפייה לזמן שכולו שלך (ציפייה סופר לגיטימית כמובן). הקושי שלך הוא לא עם עצם הדיבור שלה (כי אם היא היתה "מקשקשת" ככה אחה"צ זה לא היה מפריע לך) אלא עם הציפייה שלך שנכזבה. לכן, תפני את הפוקוס אלייך במקום אליה, ותנסי להכיל קודם כל את עצמך לפני שאת בכלל מנסה להכיל אותה.

המילה 'להכיל' היא כותרת. אם את רוצה לנסות להכיל משהו או מישהו כדאי שקודם כל תבררי מה המשמעות שלה עבורך. אני אספר לך מה זה אומר לי ותקחי מזה מה שיתאים לך. עבורי הכלה זו קבלה של מה שיש, זה אומר לא להתנגד ולא להתייחס אל משהו כאל דבר נורא ואיום ולא לגיטימי. להכיל את עצמך היום בצהריים היה אומר קודם כל להפסיק להתנגד לעצמך. לראות שהיתה לך ציפייה, שאת מאוכזבת ולתת לזה מקום. זה ברור שאת מאוכזבת! זה בסדר להיות מאוכזבת כשהזמן שלך לעצמך חמק ממך באופן כל כך בלתי צפוי. את בן-אדם.

במקרה שלי זה אפילו לא ציפיה לזמן שלי, סתם ציפיה לזה שאני אצליח להרדים את התינוקי שלי להיות קצת איתם ברוגע ואולי להספיק איזה דבר קטנצ'יק בבית.
במקרים כאלו לחשוב רגע על עצמי, ולסלוח לעצמי על כך שכל כך קשה לי כשהדברים לא מתרחשים כמו שאני רוצה, יכול לדעתי מאוד להועיל.

בשמת -
זאת התייחסות לעתיד. במקום להאשים את עצמך, את מפיקה לקחים. את אומרת: נו, למדתי משהו! הנה רעיון! הנה טריק! הנה משהו לנסות בפעם הבאה!
ואז, באחת הפעמים הבאות, את פתאום תיזכרי בלקח שלך, ותיישמי אותו, ויהיה שיפור.
זה מעצים.
גם כשאת שוכחת שלוש פעמים ברציפות את מה שכבר קלטת - את אומרת, כמו לתינוק שנגמל עכשיו מחיתולים, "אה, בטעות יצא לך על הרצפה. לא נורא, בפעם הבאה נעשה בסיר". אין ספק, שבאחת הפעמים הבאות, את תזכרי.
בעתיד.
לא "הייתי צריכה", אלא "בפעם הבאה". תהיה אשר תהיה.

או.קיי, אז הלקח שאני מפיקה הוא ש... אני צריכה להפסיק לנסות להרדים את התינוק שלי כאילו הוא יחיד בבית, ולא לנסות להיכנס איתו לחדר שקט וגם לצפות שזה יעבוד. ולא להפריך הוראות באוויר ולהיעלם מהשטח - מתכון בטוח לריב. היה עדיף להגיד לו ללכת לקרוא ספר או ללכת לאכול רק את האוכל החם. בפעם הבאה. אמן!

תזכורת - לקרוא גם את התייחסות מעצימה לילדים

בנוגע לכלים חד פעמיים ומוסר:

האם העובדה שאני אוכלת ברב פעמי מקילה עלי? מרגיעה אותי? משמחת אותי? משמחת את הילדים (שזה התפקיד שלהם לרוקן את המדיח)?, מעצימה מישהו?
לגבי, לא. אם אני אוכל תמיד בחד פעמי אני ארגיש שאני נוהגת בצורה לא מוסרית, פוגעת בסביבה, מעדיפה את הנוחות הרגעית על פני נזק מתמשך לכל היצורים על פני כדור הארץ. זה אולי יקל עלי אבל יפגע בהערכה העצמית שלי, בהערכתי את עצמי כאישה מוסרית. זה לא ישמח אותי. אני לא יודעת אם זה ישמח את הילדים שאין לי, אבל זה משמח ומעצים אותי.

_באותו הקשר גם להרשות להם להיות כל היום על המחשב יהיה פנטסטי, המחשב מאוד מעצים אותו.
וזה שהחברים שלו כל היום על המחשב ולכן שולטים במשחקים הרבה יותר ממנו ממש לא מעצים אותו._

המחשה מעצים אותו? אולי אם הוא לומד תכנות, אבל לא אם הוא משחק. האם הוא נהיה סובלני יותר, מאושר <להבדיל משמח> יותר, בעל יותר כוחות? האם הוא מפתח, נהיה אדם יותר טוב ממה שהוא היה לפני כן? סובלני יותר, מבין יותר, מקשיב יותר, חכם יותר?
מה היא משמעות המילה "מעצים" בשבילך?

ושאלה, איך יגיבו הילדים שלך להצעה ללמוד שפת תכנות? למשל, פייתון? ואיך את תגיבי?

אישה -
המשמעות של העצמה בשבילי היא חיזוק הביטחון, הידיעה שאתה שווה, שיש לך יכולת, שאתה מצליח דברים, שאוהבים אותך.


האם הוא נהיה סובלני יותר, מאושר <להבדיל משמח> יותר, בעל יותר כוחות? האם הוא מפתח, נהיה אדם יותר טוב ממה שהוא היה לפני כן? סובלני יותר, מבין יותר, מקשיב יותר, חכם יותר?
לא, אבל זו לא סוג ההעצמה שאני מחפשת כרגע, אלו הן תכונות חשובות מאוד שאני מאמינה שיהיו במידה זו או אחרת אצל כל ילדי, כמו שהן קיימות אצלי במידה כזו או אחרת.
כרגע אני מנסה להרים למעלה ילד בן 9, לבנות אותו כאדם זה נושא אחר.

אני לא מעונינת שילמדו תכנות, מכיוון שאז אפשר בהחלט להיעלם לתוך המחשב, ילדים צריכים להיות בפעילות ולא בישיבה מול מסך, לדעתי לפחות.

תודה לכולן על כל השאלות, כל שאלה גורמת לי לחשוב לעומק יותר על מה שנראה לי טריוויאלי.

בשבת הבכור השתולל עם אבא במיטה, ואז האמצעי התעורר והצטרף.
הבכור נתן לאמצעי מכה בטוסיק (לא כואבת, ככה הוא בדר"כ עושה לכולם, גם לחברים)
האמצעי אמר לו להפסיק לתת לו מכות בטוסיק, ואבא אמר לו גם להפסיק.
אז הוא נעלב - ואז אבא העיר לו על זה שהוא נעלב.
הוא יצא בוכה מהחדר והגיע לסלון, שם ישבתי אני.
אז קודם חיבוק והרגעות, ואז הוא סיפר.
אמרתי לו שגם אני הייתי נעלבת אם היו נותנים לי מכה בטוסיק.
הוא אמר שמה מפריע לו זה שהאח אומר לאבא, ושהוא מעדיף שהוא יחזיר לו.
הזכרתי לו שכשהאח מחזיר, אז גם הוא מחזיר הרבה יותר חזק והם מתחילים להכות.
הוא עזב גם אותי בהיעלבות.

כבר כמה ימים הוא כל כך עסוק שהוא לא עושה כלום...
יצא משפט ממש מצחיק

נועה בר כתבה:
"היתי מציעה לרשום במשך היום 5 דברים שעשית ואיתם את מרוצה מעצמך. כך תיראי שזה משתנה מיום ליום, וגם, תתרגלי למצוא את הטוב במה שהוא "יומיומי" או שיגרתי, תיראי שגם כשאת כאילו "לא עושה כלום מיוחד" את מרוצה עם עצמך.
יותר פעמים ביום תעצרי, תתבונני, תרדי מהטייס האוטומטי - ותעברי למוד של כאן ועכשיו. כך תלמדי לחזק את עצמך על הדברים הקטנים, אלו יצטברו, יעצימו ויחזקו אותך לרגעים מאתגרים. "

_אז קודם חיבוק והרגעות, ואז הוא סיפר.
אמרתי לו שגם אני הייתי נעלבת אם היו נותנים לי מכה בטוסיק.
הוא אמר שמה מפריע לו זה שהאח אומר לאבא, ושהוא מעדיף שהוא יחזיר לו.
הזכרתי לו שכשהאח מחזיר, אז גם הוא מחזיר הרבה יותר חזק והם מתחילים להכות.
הוא עזב גם אותי בהיעלבות._
ברור, כי התנגדת לו. ניסית לחנך אותו, במקום פשוט לאהוב אותו.
הוא היה לא בסדר.
אבל הוא לא רואה את זה.
אני לא חושבת שאפשר ללמד אותו עכשיו דבר כזה, כי יש אצלו כזה בור. זה לא מגיע להבנה, כי לפני זה המלים שלך נופלות לבור שלפני ההבנה, הבור של "אף אחד לא מבין אותי ולא אוהב אותי".

תמלאי את הבור הראשון והחשוב, תסתפקי בחיבוק והרגעות ותשתקי. ואז, יתפנה לו מקום בנשמה ללמוד לבד.

ועדיין לא עניתי לגבי ההשכבה. זה כי אני עייפה ובחוסר ריכוז, וזו סוגיה שאני צריכה לחשוב עליה. כשאחשוב, אכתוב. בסדר?

או.קיי. אשתוק.
כן, זה בסדר, לרוב הוא לא הולך לישון איתם.
תודה!

אתמול הצלחתי בערב השלישי ברצף לשבת ליד הקטן במיטה כשהלך לישון.
אחרי כמה דקות הוא אמר לי שאני כבר יכולה ללכת, נתתי לו נשיקה אחרונה, והוא התחיל לשוחח.
הם היו צריכים לקום היום ממש עם שחר, ורציתי שכבר ילך לישון, והאמצעי והבכור כבר התחילו להתעפץ.
אמא - אני ארדם אחרון
טוב מתוקי
אני ארדם ב20 בערב!
טוב חמוד עכשיו תתהפך על הבטן ושים ראש

הוא התהפך עם הגב אלי ושוב עשה לי פרצוף כועס! ואז התינוק התחיל לבכות. אז נתתי נשיקה אחרונה לגב והלכתי.
הוא שוב נרדם כשהוא כועס על אמא.

כנראה היו לו עוד כמה דברים לספר לי.

תזכורת - לא להלחיץ אותם לפני השינה, לתת להם להגיד כל מה שהם רוצים!

אנסה להכין רשימה של דברים טובים שעשיתי אתמול -

• עזרתי לקשישה לחצות את הכביש (סתם בצחוק...)

• כשהאמצעי קיטר על משהו שהבכור עשה לו, השתתפתי בצערו וחיבקתי ולא הערתי לבכור כלום
• כשהבכור חזר וסיפר שהיה אצל חבר כמה שעות בטלויזיה ובמחשב, לא עשיתי שום פרצוף אלא הקשבתי בעניין לפירוט כל התוכניות שראה
• הדברים שביקשתי מהם לעשות בבית התקבלו בהסכמה ובנעימות
• כשהייתי איתם בערב בקניון (זה היה מוזר, פתאום התחשק לי ללכת לקניון, לא אופייני לי בכלל) לא עשיתי פרצוף או הערתי כשהבכור ניסה כל הזמן ללכת בדרכים מסובכות יותר ולא הלך איתנו
• הצלחתי להכין ארוחה שהייתה להם טעימה ואפילו הצלחתי לסדר אח"כ את הכלים ואת המטבח
• כשראיתי שהגדול מתחיל להציק להם קראתי לו אלי לשחק איתי משהו, וכך העברתי את הזמן עד שסיימתי להניק ויצאתי איתם לקניון.
• הקטן היה עצבני פתאום וישר קלטתי שהוא כנראה רעב, אז אחרי שהזדהיתי איתו וחיבקתי אותו, הצעתי להם משהו לאכול למנוע המשך התעצבנות

ודברים לא טובים (כדי לא לחזור עליהם, לא כדי להרגיש אשמה...)

• קפצתי כשהקטן אמר "אמא אפשר..." אפילו לפני שאמר מה שהוא רוצה, והגבתי בכך שהשתקתי אותו
• התבאסתי על הקטן כשהוא העיר את התינוק כי הפעיל משחק רועש לידו
• הבכור הציק לאמצעי, והוא קרא לי אז אמרתי לאמצעי להתעלם כי הבכור פשוט משועמם, הבכור היה לידנו.
• כשכולם התחילו לריב פתאום שאלתי אותם אם הם רוצים לעשות איתי את העבודות בבית או לשחק? זה נאמר בנזיפה, הקטן החמוד רצה לעשות איתי אבל כשראה שכולם בחרו לשחק העדיף לשחק גם...
• 4 פעמים כשהבכור התחיל להציק לאחד מהם עשיתי לו פרצוף נוזף או ביקשתי ממנו לא להתחיל עכשיו

קניתי להם היום את אוצרות או צרות. מקווה שיהנה מהמשחק.
בנתיים המשחק שהכנו הוקפא, מקווה למצוא זמן השבוע להתחיל להכין אותו על אמת.
יצא לי עוד פעם לנסות לשבת עם הבכור על כתיבת סיפור משלו, אבל אחרי שורה אחת נמאס לו.
חוץ משני אלו כבר כמה ימים שלא עשיתי איתו משהו שקשור ללתת לו הצלחות.

אז בעצם אני צריכה עוד רשימה -
דברים שלא עשיתי -

• לא הבאתי את הבכור לידי הצלחה
• לא נישקתי את האמצעי אפילו פעם אחת באמצע היום! הוא היה כל כך עסוק, אבל עדיין...
• לא הספקתי להיות איתם לבד

זה מזכיר לי שבתקופת הלימודים היו כל כך הרבה סיטואציות שהבכור לא הצליח להכין שיעורים לבד, ולא הבנו למה, כי הוא הרי מצטיין בכל התחומים.
המקומות שבהם לא הצליח היה כשהיה צריך לחפש את התשובה איפשהו, והיא לא הייתה לו בשלוף בראש, הוא היה ממש מתוסכל מזה ולא התחיל אפילו לנסות.
ועכשיו אני מבינה למה... אז פשוט לא הבנתי.


מנסה לקרוא את הספר הורות מודעת (הבכור שלי פעם שאל מה זה הספר הזה והגה אותו עם חולם בכל הווים horot modaat), אבל לא ממש מצליחה לצלוח אותו, בעמוד 80 בערך ועוד לא מרגישה נתרמת, במקביל אני קוראת את גנבת הספרים ויש שם משפט אחד שנדבק לי -
"הגדרה שלא תמצאו במילון: אי-עזיבה - מעשה של אמון ואהבה, שלרוב מפוענח על ידי ילדים"

קניתי את הספר הורות מעצימה זה משחק ילדים, הכותרת כמובן משכה אותי, אבל בפנים ראיתי שלא מדובר בכלל בספר עם מילים, אלא בספר עם כל מיני רעיונות להורים למשחקים שאפשר לשחק עם ילדים ועל הדרך להעצים אותם מבחינת ידע ופיתוח קוגניטיבי ודברים כאלו, משחקים שלא צריך לקנות כמובן, הספר היה כזה צבעוני ומושך לקריאה שקניתי אותו - מישהו מכיר אותו? מומלץ?
בדר"כ אני לא אוהבת שאומרים לי איך לשחק עם הילדים שלי, ועצם הניסיון לפתח אותם תוך כדי משחק ולא סתם לשחק איתם בשביל הכיף עושה לי צמרמורת, אבל אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה. מודה שלא יודעת לבד מה עושים. אולי אמצע שם כמה רעיונות לדברים שיכולה לעשות עם הבכור שלי.

אמא שלי לקחה אותם היום, אז יש לי יום חופשי.
אז בנתיים הספקתי לעשות קניות ועכשיו נותרו לי מס' שעות ל-

• לסדר את הבית
• לקפל הר של כביסה
• לבשל
• להיות עם התינוק שלי

בקטנה, הא?

"בתקופה "ההיא" הגדול היה הילד הכי רציני בעולם, מופנם פרפקציוניסט, לוקח קשה כשלונות או הערות מהמורות וכו'
היום, בכל שבועיים אני מקבלת לפחות מכתב אחד או שניים או טלפון מאיזה מורה שהגדול "לא הכין שיעורים" "לא מביא את הציוד הנדרש" "לא משלים את החומר ביום שהוא לא נמצא" פעם אחת הוא אפילו קיבל ציון 60 במבחן ואני פשוט מאושרת, כל פעם שאני מקבלת מכתב או טלפון אני מחייכת, סוף סוף יש לי ילד בבית, והוא, כל כך אדיש שזה מדהים, פעם הוא לא היה נרדם כל הלילה בגלל דבר כזה"

ציטוט של אמאל3.
אני יכולה להבין למה זה טוב לילד להיות פחות אכפתי לחוקים ולסביבה, אבל האם זה לא יקשה עליו בהתנהלות בכל המסגרות שלפניו?
ואיך בכלל ילד מתהפך כך? אולי כי הוא גדל? זה גם קשור לאמא?

_אז קודם חיבוק והרגעות, ואז הוא סיפר.
אמרתי לו שגם אני הייתי נעלבת אם היו נותנים לי מכה בטוסיק.
הוא אמר שמה מפריע לו זה שהאח אומר לאבא, ושהוא מעדיף שהוא יחזיר לו.
הזכרתי לו שכשהאח מחזיר, אז גם הוא מחזיר הרבה יותר חזק והם מתחילים להכות.
הוא עזב גם אותי בהיעלבות.
ברור, כי התנגדת לו. ניסית לחנך אותו, במקום פשוט לאהוב אותו.
הוא היה לא בסדר.
אבל הוא לא רואה את זה._

זה מזכיר לי את הגרף הנפלא הזה על "מתי ללמדילדים מיומנויות חברתיות".
דמייני לך גרף על רקע צבעי רמזור: למטה ירוק, באמצע צהוב, ואדום למעלה.
הגרף מתחיל למטה כזה, ישר ישר, ירוק ורגוע. ואז הוא מתחיל לעלות למעלה עולה למעלה דרך הצהוב עד לאדום, נשאר שם איזה זמן ואחר כך יורד.
הקו הישר של ההתחלה מייצג את המצב שהכל בסדר, הילדים משחקים זה עם זה בהרמוניה.
העלייה בגרף מייצגת צרימה, בעיה שמתפתחת ביניהם (זה הצהוב), ומגיעה עד לקונפליקט, מריבה, משהו. זה השלב האדום. אחר כך, כשהגרף יורד, העניינים נרגעים וחוזרים למסלול - עד הפעם הבאה.

אז מתי הזמן הנכון ללמד מיומנויות חברתיות חדשות? בחלק הירוק, הנמוך של הגרף. כשסיטואציה רגועה ואין קונפליקט.
ומתי הזמן הנכון ללמד וריאציה על מיומנות קיימת, או לבקש מהילד להפגין מיומנות שנמצאת אצלו בתהליך של למידה והפנמה? בחלק הצהוב, כשהגרף רק מתחיל לעלות, כלומר כשהסיטואציה מראה סימנים ראשונים של בעיה וחוסר הרמוניה בין הילדים.
ומתי הורים ומורים וגננות מנסים ללמד את הילדים מיומנות חברתית חדשה? בדרך כלל, בשיא הגרף, כשהוא מגיע לצבע אדום, כשהסיטואציה מתפוצצת ומישהו מתעצבן או בוכה.
וכמובן, בדיוק אז זה לא הזמן הנכון ללמד, כי כולם בטונים גבוהים, והילד בסערה רגשית, ושום למידה חדשה לא יכולה להתקיים במצב רגשי כזה.

בסיפור שלך, את אמנם לא ניסית ללמד אותו בדיוק בנקודת השיא, אבל כנראה שזה היה קרוב מדי אליה. אולי הוא ירד כבר מהאדום לצהוב, אבל בטח עוד לא הגיע לירוק.

ועוד ציטוט -
"קשה לי לדעת, חשבתי שהתגברתי לגמרי על האוטומט הזה, כעיקרון יש שני מקרים שבהם אני אומרת לו כן באופן כמעט אוטומט, המקרה של אתמול היה אחד מהם ואין לי מושג ממה זה נובע, הרי לא חסרים לו אקדחים או צעצועים אחרים.

מקרה שני (קרה היום) זה שאני אומרת לו כן כי פשוט אין לי כוח לשמוע את כל הבכי והצרחות שלו, אז אני מעדיפה להסכים מההתחלה ולא ליצור מצב של מלחמת כוחות כשאני יודעת שבסוף אני אכנע."

אצלי זה בדיוק ההפך, האוטומטי שלי הוא על לא, ולא על כן.
לא כי -

• שלא יתרגלו לקבל את כל מה שהם רוצים
• שלא יהיה מצב שאני נכנעת בגלל שהם רוצים
• שיגדלו בצניעות
• הבקשות שלהם מרגיזות אותי ממש , מבחינתי הם אמורים להיות עם דרישות צנועות אוטומטית
• שלא יהיו כמו אח שלי (שבכדי למנוע התקפות עצבים נתנו לו מה שהוא רצה)

אני צריכה להיאבק עם עצמי כדי להגיד כן.
אני ישר אומרת לו, ואז מתחילה להרגיש יסורי מצפון על זה, כי הרי הם בסך הכל ילדים והם רוצים כך וכך.
אבל המטפלת שלי עזרה לי לראות את האבסורד בזה, ואני מצליחה להתגבר על זה לאט לאט.

עדיין שמתי לב שבכל פעם שהם מתלוננים משהו נסגר אצלי, כבה.

תמרוש -
תודה על זה, אשמור את הגרף הזה בראש!
השאלה אם במצב של - שיש לו בור למלא - יש ענין ללמד אותו מה לא נעים לאחרים גם במצב הירוק?

הדחתי על זה כלים...
זה כל כך ברור פתאום.

בכל פעם שהקטן אומר אפשר... בכל פעם שהתינוק מתחיל לקטר, בכל פעם שהאמצעי מתלונן, בכל פעם שהבכור משתעמם ואז מציק - אני קופצת.
כי...
זה שלא סיפקתי להם את הצורך לפני שהוא עלה, זה שלא חשבתי על זה לפניהם - הופך אותי לאמא לא טובה!
ואסור לי להיות אמא לא טובה!
אני צריכה הרי לזהות את הצרכים שלהם, ולהבין אותם ולהרגיש אותם - הפוך מאיך שאני גדלתי.
אם אני אהיה אמא לא טובה - אני אהיה כמו אמא שלי - ואסור לי להגיע לשם.

אז...
עכשיו כשהבנתי את זה, כל שנותר לעשות הוא שבכל פעם שהנקודות האלו קופצות אצלי להגיד לעצמי - את כן אמא טובה, זה לא קשור, בשביל זה יש לילדים פה, כדי להגיד מה הם רוצים, את לא צריכה לנחש את זה קודם. ואת לא יכולה לדאוג כל היום שלא יהיה לבכור משעמם, את כן אמא טובה.
אז אוכל להרגע ולהגיד כן.
או לפחות אני יכולה לנסות את זה.

אני קוראת אח"כ את מה שאני כותבת ואני רוצה מראש לבקש סליחה על כל טעוית הכתיב שצצות לי לפעמים.

אוי, שכחתי לשתף אתכן במשהו מעולה שיצא לי מהפה -
באחד הערבים שהם כן הלכו לישון ביחד, אחרי שישבתי לידם והקטן שחרר אותי ללכת, והבכור התחיל לקרב את המיטה שלו למיטה של הקטן - זה עוד משהו שהוא עושה ומרגיז אותם כשהם הולכים לישון ביחד, הקטן ניגש אלי והתלונן.
אז אמרתי שאני רוצה לגלות לו סוד אבל הוא לא יכול לגלות לאף אחד, והוא הסכים.
גיליתי לו בסוד שהבכור מפחד מהחושך (מה שנכון, כשהוא הולך לישון אחרי שהם נרדמים הוא מדליק את האור)
הקטן היה ממש מופתע - כי הוא אחד כזה שלא מפחד מכלום
והמשכתי -
שהבכור מתקרב אל הקטן כדי להיות קרוב למישהו כי ככה הוא מפחד פחות.
אז הקטן אמר -
אבל אני קטן.
נכון אמרתי לו אבל אתה אמיץ (והוא התנפח) ולא מפחד מכלום (והוא התנפח) ולא מתבייש (והוא התנפח) ובהרבה דברים אתה מתנהג כמו גדול (עוד התנפחות), אז האח הגדול שלך מרגיש שהוא יכול לסמוך עליך
חיוך ענק של הבנה, והוא הסתובב לצאת מהחדר כולו מאושר
הי, קראתי אליו - תזכור - זה סוד!

והם הלכו לישון בלי לריב באותו ערב.

אישה במסע (15.08.2013 22:41):
בנוגע לכלים חד פעמיים ומוסר:
האם העובדה שאני אוכלת ברב פעמי מקילה עלי? מרגיעה אותי? משמחת אותי? משמחת את הילדים (שזה התפקיד שלהם לרוקן את המדיח)?, מעצימה מישהו?
לגבי, לא. אם אני אוכל תמיד בחד פעמי אני ארגיש שאני נוהגת בצורה לא מוסרית, פוגעת בסביבה, מעדיפה את הנוחות הרגעית על פני נזק מתמשך לכל היצורים על פני כדור הארץ. זה אולי יקל עלי אבל יפגע בהערכה העצמית שלי, בהערכתי את עצמי כאישה מוסרית. זה לא ישמח אותי. אני לא יודעת אם זה ישמח את הילדים שאין לי, אבל זה משמח ומעצים אותי.

באותו הקשר גם להרשות להם להיות כל היום על המחשב יהיה פנטסטי, המחשב מאוד מעצים אותו.
וזה שהחברים שלו כל היום על המחשב ולכן שולטים במשחקים הרבה יותר ממנו ממש לא מעצים אותו.

המחשה מעצים אותו? אולי אם הוא לומד תכנות, אבל לא אם הוא משחק. האם הוא נהיה סובלני יותר, מאושר <להבדיל משמח> יותר, בעל יותר כוחות? האם הוא מפתח, נהיה אדם יותר טוב ממה שהוא היה לפני כן? סובלני יותר, מבין יותר, מקשיב יותר, חכם יותר?

מה היא משמעות המילה "מעצים" בשבילך?

ושאלה, איך יגיבו הילדים שלך להצעה ללמוד שפת תכנות? למשל, פייתון? ואיך את תגיבי?

רונית כ
המשמעות של העצמה בשבילי היא חיזוק הביטחון, הידיעה שאתה שווה, שיש לך יכולת, שאתה מצליח דברים, שאוהבים אותך.

כשאת נמנעת בשימוש בכלים חד פעמיים ומשתמשת בכלים רב פעמיים, זה מעצים אותך? מחזק את הביטחון, הידיעה שאת שווה, שיש לך יכולת, שאת מצליחה דברים, שאוהבים אותך?
ומעמידה להשוואה את ההגדרה שלך להעצמה מול השאלות שלך: האם העובדה שאני אוכלת ברב פעמי מקילה עלי? מרגיעה אותי? משמחת אותי? משמחת את הילדים (שזה התפקיד שלהם לרוקן את המדיח)?, מעצימה מישהו?

אני לא מעונינת שילמדו תכנות, מכיוון שאז אפשר בהחלט להיעלם לתוך המחשב,

תהליך הסקת המסקנות שלך לא ברור לי. בלי לימוד בתכנות איא פשר להיעלם לתוך המחשב? לימוד תכנות מגדיל את זמן הישיבה על המחשב?

ילדים צריכים להיות בפעילות ולא בישיבה מול מסך, לדעתי לפחות.

אז הבעהי היא לא שהם משחקים במשחקים לא מועילים, אלא שהם יושבים מול מסך. ממשיכה להפריד לחלקים קטנים: אם מישהו מהם היה תולעת ספרים שרוב הזמן יושב וקורא ספרים, גם זה היה מפריע לך? פעילות היא פעילות פיזית?

בשמת - באמת? הצליח לי? מגניב.

עודד - תודה על ההמלצה על המשחק! תפור עליו!
הם חזרו מבילוי של יום עם הסבתא, השכבתי את הקטנים ואז אמרתי לו שבגלל שהרגשתי שבתקופה האחרונה הוא ממש משתדל ומצליח הרבה פחות להציק להם קניתי לו מתנה, והבאתי לו את הצרות ואוצרות.
זה משחק שמותנה לגמרי בקוביות - אני כמובן קיבלתי כל הזמן גולגלות והאדון קיבל כל הזמן יהלומים ומטבעות, והשיא היה שהוא קיבל 8 קוביות אותו דבר, שזה אומר 4000 נקודות. כמובן שהוא ניצח
אז הוא אמר לי - אמא תודה שקנית לי משחק מזל, אני טוב בזה.
אם פעם נתרושש צריך לנסוע איתו להמר, הוא לוקח את כל הקופה.

שמתי לב שהרבה יותר קל להעצים אותם אם פוגשים אותם לשעתיים בערב.
אולי כדאי שאני אלך לעבוד משרה מלאה במקום להיות בבית כל היום?

אישה - אני לא כל כך מבינה אותך.
אני כתבתי את הפוסט הזה כתגובה לשאלות ששאלה אותי לי-אורה.
אולי אם תקראי אותה אז תביני מה עניתי, ואולי תוכלי להסביר לי שוב למה את מתכוונת?

מאוווד מעניין כל התהליך\התהליכים שאת עוברת! את לומדת מהר, מפנימה מהר ומיישמת מהר!

_זה שלא סיפקתי להם את הצורך לפני שהוא עלה, זה שלא חשבתי על זה לפניהם - הופך אותי לאמא לא טובה!
ואסור לי להיות אמא לא טובה!
אני צריכה הרי לזהות את הצרכים שלהם, ולהבין אותם ולהרגיש אותם - הפוך מאיך שאני גדלתי.
אם אני אהיה אמא לא טובה - אני אהיה כמו אמא שלי - ואסור לי להגיע לשם._
התובנה המדהימה הזו נכונה להרבה ממה שסיפרת כאן בדף (ובוודאי גם מהרבה ממה שלא סיפרת). למשל, זה שאת נעלבת מכך שמוסיפים למזון מלח או קטשופ או כל דבר. כנראה שמאחורי העלבון עומדת קלטת ישנה מאותו סוג: אני לא מבשלת טוב! ואני חייבת לבשל טוב! איזו מין אימא אני שצריך להוסיף מלח למאכלים שאני מבשלת? אני בשלנית לא טובה ומכאן שאני אימא לא טובה!

בהתאם לשיטתה של לואיז היי אני מציעה לך לקחת את כל הדיבורים השליליים העצמיים האלה ולהפוך אותם למשפטים חיוביים. למשל: אני אימא נהדרת! אני עושה כמיטב יכולתי! וכו' וכו'

ובכלל, אולי כדאי לשקול קצת להוריד את הרף, קצת פחות פרפקציוניזם, להרשות לעצמך גם לטעות, לשגות ולא להיות מושלמת בכל תחום של החיים. לעשות כמיטב יכולתך ברגע נתון. ולהכיר בכך שיש לך המוווווווון עבודה כל יום וכל היום אז השאיפה לעשות הכל מושלם פשוט לא ריאלית ולא אפשרית. ולהסכים לקבל עזרה מסוגים שונים ולהסכים לקיצורי דרך. למשל, כשהבכור יושב שעה מול המחשב - הוא נהנה, הוא מכייף, הוא לומד דברים חדשים, ולך יש שעה שאת לא צריכה להתעסק איתו! לך יש שעה שהוא לא מציק לאחיו! וכנ"ל כשכל אחד מהילדים עושה משהו שכיף לו וטוב לו ובאותו הזמן הוא שקוע בכיף שלו ואת יכולה לטפל בילדים האחרים. יש כל כך הרבה דוגמאות אחרות שנכונות לחיים שלך, מקרים שבהם את יכולה להנמיך מעט ציפיות, לעגל את הפינות, להסכים לקבל מצב שאינו "מושלם" ויותר לזרום עם מה שמתרחש.

תודה.

כן, כנראה שהתובנה הזו משפיעה לי על הרבה דברים.

ולהסכים לקבל עזרה מסוגים שונים
את זה כבר למדתי, אין פשוט הרבה הצעות...

כשהבכור יושב שעה מול המחשב
הבעיה היא שברגע שהוא יושב מול המחשב, גם הם שם.
ברגע שהם יושבים גם הוא שם.
ניסיתי להגיד שכל אחד בתור שלו וזהו, אבל זה כמו מגנט, אני לא מצליחה שהם לא יהיו כולם, אז ויתרתי, לכל אחד יש חצי שעה תור, זה אומר שהם יושבים סה"כ כוולם שעה וחצי על המחשב. זה קורה פעמיים בשבוע.
ואם הם לא במחשב הם עושים כאלו דברים מקסימים עם עצמם כל היום, שפשוט חבל לי שיתבזבז על המחשב.
גם שמתי לב שבימים שיש להם את התור של המחשב, אז הם פחות מוצאים אילו דברים לעשות עם עצמם לאורך היום, עד השעה של התור עם מבקשים אם אפשר להקדים, ואחרי התור הם גם לא ממש מוצאים את עצמם.
אני פחות אוהבת את ימי המחשב, מודה שיש לי יותר זמן לארגן בימים האלו.

וכנ"ל כשכל אחד מהילדים עושה משהו שכיף לו וטוב לו ובאותו הזמן הוא שקוע בכיף שלו ואת יכולה לטפל בילדים האחרים
לא הבנתי, מה לעשות במקרה כזה?

יש כל כך הרבה דוגמאות אחרות שנכונות לחיים שלך
אשמח לדוגמאות?

להסכים לקבל מצב שאינו "מושלם" ויותר לזרום עם מה שמתרחש
ממש ממש קשה לי ליישם את המשפט הזה, בהכל - לא רק עם הילדים. בכל דבר שאני מתעסקת/התעסקתי איתו אי פעם, וזה ממש מפריע לי.

אין פשוט הרבה הצעות
עזרה בשכר? (לא חייבת להגיב על כך, זו שאלה עבורך - בעצם כמו שאר השאלות, לבחירתך)

שפשוט חבל לי שיתבזבז על המחשב.
אבל כיף להם. למה זה נקרא בזבוז?

אני פחות אוהבת את ימי המחשב, מודה שיש לי יותר זמן לארגן בימים האלו
מציעה שתחשבי על המשפט הזה. על סדר עדיפויות, על שיקולים בעד ונגד. ואולי, לפחות לפעמים, כשממש עמוס וקשה ומציף - קצת להוריד רף, קצת להעדיף מה שקל לך יותר.

_וכנ"ל כשכל אחד מהילדים עושה משהו שכיף לו וטוב לו ובאותו הזמן הוא שקוע בכיף שלו ואת יכולה לטפל בילדים האחרים
לא הבנתי, מה לעשות במקרה כזה?_
LOL כשאחד מהילדים שקוע במה שעושה לו כיף - יש יותר זמן לילדים האחרים ולעצמך. כשכל הילדים שקועים במה שעושה להם כיף - יש לך יותר זמן לשבת על הכורסה. פשוט לשבת. אולי אפילו לעצום עיניים לשנייה. לבהות. או לטפל בתינוק כשאת יותר רגועה.

אשמח לדוגמאות?
אני הרי לא מכירה אותך. את מכירה את עצמך, מבפנים ומבחוץ. תחשבי על עוד מקרים שבהם קורה משהו ואת מייד לוקחת אחריות ולפעמים אפילו אשמה. קורה משהו שבאופן אובייקטיבי לא קשור אלייך, ואת מייד הופכת את זה למשהו שאומר משהו (בדרך כלל שלילי) עלייך. דוגמה: מוסיפים מעט מלח לתבשיל - כל רצף המחשבות שבאופן אוטומטי מופיע: התבשיל לא טעים, את מבשלת גרועה, את אימא גרועה משום שאת לא מצליחה להכין אוכל טעים לילדים וכו' וכו'. בסך הכל הוסיפו מלח לתבשיל! על טעם ועל ריח אין להתווכח. למישהו לא היה מספיק מלוח. איך זה נוגע לך? איך זה קשור אלייך? מה פתאום זה אומר עלייך כל כך הרבה דברים שליליים באופן כללי ועל האימהות שלך בפרט?

_להסכים לקבל מצב שאינו "מושלם" ויותר לזרום עם מה שמתרחש
ממש ממש קשה לי ליישם את המשפט הזה_
נראה לי שכדאי לך לחשוב על כך. תחשבי שוב על התובנה (לא להיות כמו אימא שלך וכו'). ואולי יהיו לך עוד ועוד תובנות. שאלות אפשריות: מה יקרה אם לא תהיה מושלמת? מה תפסידי? איזה תוצאות שליליות את חוששת שיקרו (דוגמאות לקלטות שליליות: לא יאהבו אותך, את תהיי כישלון, את תהיי כמו אימא שלך, את צריכה להוכיח כל הזמן שאת "בסדר" אחרת.... וכו')

ובצהוב: כבדי את עצמך. ואני מוסיפה: אהבי את עצמך (תזכורת גם לעצמי)

הי לי-אורה
איזה כיף שאת מגיבה! (נחמד לדעת שמישהו מקשיב) היו יומיים עמוסים, ויש לי ממש כמה דקות, אז עוד מעט אקרא ואגיב - אולי אספיק רק מחר.
רוצה קודם לעדכן.

ביומיים האלו יצא לי לשאול את הבכור והקטן כל אחד בנפרד מה הם היו משנים באמא שלהם אם הם היו יכולים לבקש.
יודעים מה הם ענו?
אוכל...
הבכור רצה יותר פיצות ויותר שתייה מוגזת.
הקטן רצה יותר שוקולד וממתקים.
עם שניהם התעקשתי - מה עוד? אפשר מה שאתם רוצים.
אז הבכור הוסיף שאמא לא תצעק.
הקטן אמר, זהו רק את זה.

אז על הלא לצעוק אני עובדת. בשביל זה פתחתי את הבלוג הזה (נו, טוב ועוד כמה סיבות)
אבל מה לגבי האוכל?
מה דעתכם?

אולי לעזוב את העניין של אוכל בריא? לאפשר יותר מהדברים שהם ביקשו? אולי לתת להם להחליט יותר מה הם אוכלים?
הרי כשהם יגדלו אולי הם בעצם יזכרו ילדות של חסך? ילדות שבה הם לא קיבלו את כל מה שהם רצו בדבר כל כך בסיסי כמו אוכל?
בעצם השמירה על הבריאות נעשית לטובתם, ואולי זה לא כל כך לטובתם?
זה לא שזה הבית הכי בריא, יחסית לבאופן זה ממש בקטנה, יש כאן ארטיקים ושלוקים ומסטיקים בלי סוכר ושוקולד וכל מיני רעות אחרות. אבל גם הדברים האלה מאוד מוגבלים, אחד או שניים ביום ולפעמים בכלל לא.
(מה שמזכיר לי שמתאים לי ארטיק עכשיו, חכו רגע...)

דיעות?

עוד סוגיה שעלתה לי בראש ורציתי להתייעץ איתכם.
אולי זה לא כל כך טוב שאני מחזקת את התוכנה של המזליסט בבכור שלי?
הרי זה לא מעיד על כלום - לא חכמה, ולא חוזק ולא אופי, רק על כך שבכל פעם שהוא מטיל את הקוביות יוצא לו משהו טוב
כרגע אני נאחזת בכל שביב של הצלחה לעודד אותו אבל אולי זה לא השביב הנכון?

דיעות?

מחזקת את התוכנה של המזליסט
כמובן שהתכוונתי לתכונה

בעצם השמירה על הבריאות נעשית לטובתם, ואולי זה לא כל כך לטובתם?
במחקרים מגלים שילדים מבקשים ממתקים אבל בעצם מרגישים אהובים יותר כשההורים מתעקשים על אוכל בריא... אז הייתי אומרת, אם אלה התלונות שלהם, את כבר קיבלת מקום בגן עדן.
אם הילדים רק רוצים יותר ממתקים, את יכולה לנוח על זרי הדפנה ולא לשנות שום דבר.

אולי זה לא כל כך טוב שאני מחזקת את התוכנה של המזליסט בבכור שלי?
לא חושבת. זה לא יכול לעשות לו רע. זה בדיוק משהו שלא תלוי בו, ולכן אם לא ייצא לו טוב, גם זה יהיה סתם מזל ולא משהו שהוא גרם...
אבל בינתיים, הוא מקבל תחושה טובה ממשהו.
לא חשוב מה המשהו הזה, העיקר שהגוף והמוח והלב שלו לומדים איך זה מרגיש כשאתה מרגיש טוב לגבי עצמך.
המוח הוא פלסטי.
אז הוא יתחיל להתרגל להרגיש טוב לגבי עצמו ויהיה לו קל לשחזר את התחושה. בלי קשר לשאלה, אם היא מוצדקת או לא, ומנין היא באה.

היום היינו בבית כל היום והיה יום טוב!
בבוקר הבכור והאמצעי העירו אותנו בריב גדול (אותנו זה אני והקטן), כי לאמצעי היה ספר לקרוא, והבכור כבר קרא את כולם, אז ישב ליד האמצעי והסתכל עליו. והאמצעי צעק שילך ועבר למקום אחר, והוא אחריו עד שהגיעו לחדר שלנו והעירו אותנו (אני כמובן התעוררתי מזה כבר קודם, אבל לא היה לי כוח לקום להרגיע אותם).
והצלחתי לא לצעוק עליו (על הבוקר!), פשוט ביקשתי מהאמצעי לא לצעוק כי זה מעיר, ואז כבר קמתי והתחלנו את היום.

ברגע שהבכור אמר שאין לו ספר, מייד הצעתי לו להתחיל להעביר את המשחק לקרטון ביצוע,
ראיתי שהוא מפחד מזה, אז אמרתי לו שחשבתי על זה שזה קצת מלחיץ השלב הזה, כי אפשר לטעות, ואני אמורה בכל מקרה ללכת לחנות שוב, אז אקנה עוד כמה קרטונים כאלו שיהיו בבית, ואם לא נצליח אז נזרוק ונכין מחדש.
כשראיתי שהוא עדיין מהסס, אז שאלתי אם הוא רוצה עם עיפרון קודם או ישר עם עט.

והוא התחיל, אני הייתי בהתחלה לידו צמוד, ואז לאט לאט עשיתי דברים מסביב והוא עשה לבד. בחלק השני של המשחק המסלול מעגלי, והשרטוט הראשון לא יצא לו, הוא התחיל כמובן לבכות.
פעם זה היה מקפיץ אותי (כי הרי אם משהו לא הצליח לבן שלי והוא בוכה - אז אני אמא לא טובה...), והייתי מתרגזת במקום לעזור.
היום כבר הבנתי למה הוא בוכה, ולמה אני קופצת. ולכן לא קפצתי.
לקחתי מחק והתחלתי למחוק ותוך כדי סיפרתי לו (הוא כבר הלך לשכב במקום רחוק יותר בייאוש) על חברה שלי שהיא מכינה פסלים מודרניים, ואיך היא כל פעם מחליטה להכין את הדבר הכי מסובך שיש, ותמיד צריכה כמה פעמים לפרק הכל ולהתחיל מחדש כי זה לא יצא לה כמו שרצתה. ובסוף זה מצליח. וככה זה כי היא כל פעם עושה משהו שהיא אף פעם לא עשתה קודם.
בסוף הסיפור כבר סיימתי למחוק והוא כבר מחה את הדמעות וחזר אלי.

אז חשבנו ביחד איך למדוד בדיוק איפה המרכז של הדף וסימנו את המקום שבו המבצר צריך לשבת, ומשם הוא התחיל לצייר את המסלול.
אח"כ היה עוד משבר אחד, וגם עליו התגברנו באותו אופן, והוא המשיך.
בסוף הוא עבד כמעט שעתיים על המשחק הזה! וסיים לעשות את כל המשחק בעיפרון! עם ממש קצת עזרה ממני.
תוך כדי אני הספקתי אפילו לבשל להם ארוחה (בריאה כמובן...) .

ומכיוון שלא הייתי ממש איתו אלא מסביבו האחרים לא יותר מידי דרשו אותי (זה לא פייר, תשחקי גם איתי...) והעסיקו את עצמם. אפילו התינוק התנהג למופת היום וישן ברוגע.
כשהתינוק היה ער הבכור שיחק איתו, הוא ממש מבסוט כי אני מרשה רק לו להרים את התינוק (בלי שהם יראו את זה, כי הם ידרשו גם, עכשיו שאני רושמת את זה אולי דווקא כן כדאי להציב עובדה שבגלל שהוא גדול הוא יכול, ואז יוכל להשוויץ בזה קצת), עם הצעצועים הפסקנו, אני צריכה לחזור לזה, זה פשוט הרגיש פעמיים כמו מטלה שלא מתחשק לו לעשות, אז לא רציתי להתעקש.

היה רגע שהוא השתעמם והצעתי לו להכין תוכנית למחר שאמורים להגיע בני דודים, והוא לא רצה, אמר לי בע"פ מה מתכנן לעשות וזהו.

כשהוא סיים לאכול (האוכל אפילו היה לו טעים, וזה היה משהו חדש שלא מתאים לו להסכים לאכול) הוא התחיל את התור שלו במחשב, והם לא היו איתו כי הם היו בחוץ.
תוך כדי התור הגיעו לבקר אותנו חברים אחים - אחד חבר של הבכור והשני חבר של האמצעי.
אז כשהבכור סיים את התור שלו עם החבר שלו הוא לקח אותו לשחק במשחק החדש שלו, ואיכשהו הוביל אותו לכך שביחד עם עברו על כל העיפרון עם עט.

אח"כ הוא רצה להכין את כל הכרטיסים, גם במחשב היה לו שלב של ייאוש כי לא ידע מה לעשות, ושוב בכל פעם שנתקע יכולתי להתפנות לעזור
הם סיימו להדפיס ולגזור את הכרטיסים! ואפילו התחילו לשחק במשחק.
פשוט לא להאמין!

אני צריכה בדחיפות רעיון חדש לתעסוקה, כי הרעיון הזה עומד להיגמר.

עם הקטן גם היה מעולה היום, הסיבה העיקרית היא שיכולתי לתת לו לישון צהריים כי ידעתי שבערב נהיה בחוץ ונלך לישון מאוחר גם ככה, ומחר אין משהו מוקדם.
זה כזה הבדל!
גם לא יצאנו לשום מקום בבוקר אז הספקתי על הבוקר להכין להם שוקו, והוא לא ביקש אותו כל היום.

כשהאמצעי והקטן שיחקו בצינור המים, וראיתי שהזרם ממש חזק, לא צעקתי או נבהלתי, אלא אמרתי להם ברוגע ובשקט שצריך להפחית את הזרם, והמתנתי בסבלנות עד שהקטינו לזרם הרצוי למשחק.

בדרך חזרה הבייתה היום בערב, הם ניהלו שיחה שלמה שלושתם מאחורה לגבי איזה סרט הם יראו במחשב ביום שישי.
חמודים.
כל אחד העלה את הטיעונים שלו, מה פייר ומה לא פייר, מי קבע פעם ומי היום. בסוף הם הסכימו על חלוקה מתאימה של סרטונים, כך שכל הטעמים יכוסו.

בקיצור יום מוצלח ואפילו הספקתי לעשות כמה דברים משלי היום.

ועכשיו לרשימות.

_הבכור רצה יותר פיצות ויותר שתייה מוגזת.
הקטן רצה יותר שוקולד וממתקים._
אני לא זוכרת שתיארת כאן בדף מהם המאכלים שנחשבים בעינייך לא בריאים. בסערת דפי האוכל כאן יש מתעבי סוכר ושונאי שומן ונגעלי בשר ורגישי גלוטן, אז כדאי להבין איפה את בעניין.
בכל מקרה, בתור אחת שלא מוציאה שום דבר מהתפריט(אלא אם זה לא טעים לי), אני יכולה לתת לך טיפ מהבית שלי.

פיצה היא, בעיניי, מאכל מושלם. היא כוללת פחמימות, שומנים, חלבונים ויטמינים ומינרלים. אם עושים אותה בבית ובוחרים מרכיבים איכותים זה טעים ובריא. גם פלאפל בפיתה שייך בעיניי לקטגוריית מאכל-על.
שתיה מוגזת- אפשר לקנות מי סודה, לסחוט מיץ מפירות ולהוסיף סירופ סוכר ביתי למתיקות הדרושה. שוב, את זו שבוחרת את המרכיבים. בלי צבעי מאכל וטעמים מלאכותיים.
מתוקים- אני עושה בבית עוגות ועוגיות וגם גלידה. לפני שאת מתפלצת (בכל זאת, 4 ילדים קטנים בלי עזרה כמעט)- רק כאלו שלוקח זמן קצרצר להכין אותם.

אגב, כשהילדים היו קטנים, הייתי מכינה לפעמים ארוחת ערב של ממתקים (גם או רק) קנויים. כמו שולחן של מסיבת יומולדת. היום הם בכלל לא מוטרפים על חטיפים ומתוקים. משהו קטן וזהו.
ועוד אגב, אבא שלי גדל אצל אמא צמחונית, ללא אב, והוא שונא עד היום את רוב הירקות. או שהיא הכינה אוכל לא טעים או שהיא כפתה עליו את הדעה שלה. אין לי מושג אבל כדאי לשים לב.

דברים טובים שעשיתי היום -

• כל מה שתיארתי לגבי הכנת המשחק עם הבכור
• לא התרגזתי על הבוקר
• לא התרגזתי על הקטן היום אפילו פעם אחת
• לא התרגזתי כשהם לא סידרו מייד את הבית כרציתי לצאת בערב, פשוט אמרתי להם בנעימות שהפעילות כבר התחילה, ונצא לדרך רק אחרי שהסלון יהיה מסודר והמדיח ריק, והלכתי להניק את התינוק בחדר. והם עשו את הכל.
• לא יצאתי בלחץ, אלא ברוגע
• הם אפילו לא רבו באוטו היום!
• כן חיבקתי ונישקתי את האמצעי פעמיים לאורך היום! (הבכור והקטן פשוט ניגשים כל היום לחיבוקים, בגלל זה אני לא מציינת אותם)
• לימדתי את הבכור לחתל את התינוק, ושיבחתי אותו כשהוא הצליח, היה מבסוט

דברים לא טובים שעשיתי היום -

• האשמתי... אני רציתי לעזוב את הפעילות קודם והם רצו להישאר עוד, והתינוק לא נרדם. והגיע ער ועצבני הבייתה. אז כמה דקות הוא שיחק עם הבכור בזמן שארגנתי את הקטן (אבא חיכה וחיכה לעזור בהשכבות, אבל היה כבר צריך לצאת שוב עד שהגענו), ואז שיחק עם האמצעי וכמעט מייד התחיל לבכות בהיסטריה, וכשניגשתי הבכור האשים את האמצעי שעשה לו משהו והאמצעי ממש נעלב. אז כדי לתקן את המצב אמרתי לבכור שלא ידאג, שהתינוק בוכה כי הוא פשוט עייף מאוד מאוד, והוא אוהב את שניהם באותה מידה ולא בוכה בגלל האמצעי. ואז לצערי הוספתי - הוא בוכה בגלל שנשארנו עד מאוחר בפעילות. (פלסטר לפה, זה מה שצריך כאן!, אחריות - לקנות פלסטרים )
• החבר שפגע והעליב את הבכור שלי לפני כמה ימים, עבר ליד הבית שלנו. אז יצאתי החוצה ואמרתי לו שלום ושהבכור ממש נעלב ממנו באותו יום שחשוב לי שיידע את זה, זה היה ליד הבכור ויתר החברים.

עשיתי את זה כי הוא כל הזמן מתנהג בבריונות וחוסר נחמדות לחברים שבחבורה כולל בני, והוא נהיה מן שליט בלתי מעורער כזה אז אף אחד לא אומר לו כלום, וחבל לי כי החבורה הייתה כל כך נעימה לפני שהוא הגיע.
אבל הבכור שלי שלך לי מבט של הלם תוך כדי שכבר קלטתי שטעיתי, ואח"כ הוא נזף בי באוטו שהוא היה ממש נבוך ולמה עשיתי את זה, הסברתי לו למה, אבל הוא לא הסכים איתי שזה היה במקום.
בדיעבד - הוא צודק, למה התערבבתי? עניינים שלו.

• פסלתי - הבכור החזיק את התינוק בישיבה, ואמרתי לו לא מחזיקים ככה, אסור להושיב תינוק, בטון בהול, יכולתי לנסח את זה בצורה קצת יותר מעצימה, כולל להדגיש את כל הדברים הנפלאים שהוא עושה עם התינוק.

דברים שלא עשיתי, ורוצה לעשות מחר -

• לשבח את הבכור על המשחק שהכין והאופן שבו הכין אותו
• לשבח את הבכור על האופן שבו הוא משחק עם התינוק
• להספיק להיות יותר זמן גם עם האמצעי והקטן, היום לא הספקתי והם כל כך הסתדרו לבד, אבל זה לא תירוץ.

שאלה -
כשהיינו בפעילות, אני ישבתי בצד עם התינוק והם ישבו במרכז עם הילדים.
באיזשהוא שלב הם קמו ובאו אלי, הבכור רצה להישאר לידי וכך גם הקטן, והאמצעי רצה לחזור לאמצע.
הוא לא רצה לבד, אז הבכור לא הסכים ללכת איתו, והקטן מייד הסכים והלך איתו לאמצע.
אז אמרתי לבכור -
אתה כל הזמן רוצה שהם ירצו להיות גם איתך, ולא רק אחד עם השני, זה מה שגורם להם לרצות להיות אחד עם השני, הרצון לעזור אחד לשני, תנסה בפעם הבאה לרצות גם לעזור להם ואז אולי תצליח יותר להיות איתם.

משפט כזה מתאים לדעתכם? נקלט אצלו? או שמיותר ומנמיך?

הבעל שלי כזה רגיש לילדים -
הוא שאל את האמצעי ממה הוא הכי מתרגש לגבי תחילת שנה הבאה, והסביר לו מה זה להתרגש, האמצעי אמר שהוא מתרגש לגבי חברים חדשים. אז בעלי סיפר לי את זה וביקש ממני להפגיש אותו עם ילדים שהוא יהיה איתם בשנה הבאה. אז היום עשינו על זה וי.
הוא גם חשב על זה שהוא לא רוצה שהבכור יתחיל את השנה כשהוא כועס על הילדים בחבורה, ולכן הציעה לי לארגן לכל החברה מסיבת סיום קיץ עם נקניקיות ומרשמלו וכל הדברים הנוראים האלו. הבכור ממש התלהב מהרעיון.
וזה תוך כדי יום עבודה כשהוא לא איתם בכלל.
מתוק.
הלוואי וגם לי היו עולים כאלו דברים בראש לפעמים.

הלוואי וגם לי היו עולים כאלו דברים בראש לפעמים
קראתי הכל, ופה הצחקת אותי נורא.

את מתארת דברים מדהימים שעשית איתם, רשימה ארוכה נפלאה של רעיונות נפלאים ושינויים מדהימים שעשית בזריזות מפתיעה וביישום מעולה,
ואחרי זה נותנת כמה דוגמאות שבהן בן זוגך שיחיה מצליח טיפה לא להישאר לגמרי מאחור (-:
ואז מה את רואה?
את זה שהיו לו רעיונות שאת לא חשבת עליהם.
אבל ממי, לך היו פי כמה וכמה רעיונות וביצועים שהוא לא חשב עליהם!
איזה כיף שגם הוא משתתף וגם הוא תורם, כיף לך וכיף לילדים. אבל איפה ההשוואה בכלל...

העלתי כאן בטעות נושא ששוב לא קשור, אבל אגיב.
ההשוואה ביני לבינו - אז די ברוב הדברים הוא לוקח ובגדול.
זה די ברור בבית שאם הייתי מסכימה להרפות מהם, הוא היה מגדל אותם הרבה יותר טוב, ברוגע ובשמחה ועל הדרך הבית היה מבריק ומסודר כל היום. וזה ברור גם לי.
אני כבר די מזמן לא מנסה להיות הוא, הוא זה הוא, אני מנסה לשפר את עצמי וזהו.

אני אנסה להסביר למה אני מתכוונת.
אני בעצם מנסה להפוך להיות אמא פחות מתעצבנת, ופחות מעירה הערות לא בונות בסיטואציות הלא מתאימות.
אצלו להתעצבן מלכתחילה זה נדיר. הוא יודע כל הזמן לעשות בדיוק את מה שתיארה תמרוש למעלה, לעשות להם שיחות עידוד כאלה ברגעים שהם בירוק, שיחות לימוד על איך מתנהגים עם אחים.
כשהייתי בקורס הורים אז כל הזמן אמרתי - הי, זה בדיוק מה שהוא עושה...

הוא מצליח לראות מה הם מרגישים, מה מפריע להם, במיידי.
אם אחד מהם בוכה, הוא יודע למה, כשאני חשבתי שזה מסיבה אחרת בכלל
והוא מצליח לחשוב על מה שמפריע להם גם כשהוא לא איתם בכלל.
העניין הזה של אחריות מול אשמה זה טבע שני אצלי. האחריות כלומר, לא האשמה.

הקטן עדיין ממש צמוד אלי, אבל הבכור והאמצעי יותר משתפים אותו בדברים, ויותר מחוברים אליו.
נזכרתי בעוד דבר שהבכור רצה שאני אשתנה בו - שאני אסכים להשתולל איתו, כמו אבא הוא הוסיף.

אני כדי להבין מה מפריע להם צריכה לכתוב על זה כאן נגיד, ואז זה יעלה לי, אולי.
אצלו זה תוך כדי על הדרך.
הוא גם תמיד קולע.

אני כל הזמן בורחת במחשבות שלי לדברים אחרים, והוא תמיד מצליח להיות מפוקס גם בהם.
כשאנחנו בחוץ אני צריכה להכריח את עצמי לבדוק כל הזמן איפה כולם ומה שלומם, ואם משהו מסיח את דעתי אני אשכח מהם לגמרי (קרה לי גם עם התינוק כבר!)
אצלו הם תמיד בראש, הוא לא צריך להתאמץ בשביל זה.

לא חושבת שאצליח להסביר את זה, אבל לזה התכוונתי במשאלה שלי ש
הלוואי וגם לי היו עולים כאלו דברים בראש לפעמים.
לא ספציפית לרעיונות האלו, אלא בכלל למחשבות עליהם, על מה הולך לעבור אליהם בעוד שבוע, ואיך להתייחס לזה, על לעשות איתם שיחות על איך הם מרגישים, ולא רק לנסות להעביר את הימים בלי שאף אחד בוכה ומתלונן. אחרי שהוא סיפר לי את זה אז יזמתי כאלו שיחות עם הבכור והקטן, אבל לבד לא הייתי חושבת על זה בכלל.

ובכל זאת -


את מתארת דברים מדהימים שעשית איתם, רשימה ארוכה נפלאה של רעיונות נפלאים ושינויים מדהימים שעשית בזריזות מפתיעה וביישום מעולה
תודה!

אני ממש מזדהה עם מה שאת כותבת לגבי בעלך. וזה ממש נהדר שיש לך בעל כזה שנותן את הפיניש לכל העבודה שאת עושה.
גם בעלי כזה רוב הזמן ואני תמיד מודה לאלוהים שיש מישהו שעוזר לי בדברים הקטנים אך הגדולים האלה שפשוט אין זמן ומרחב מספיק כדי לראות אותם ביום יום.

אינדיאנית - תודה! בדיוק כך!

אני בדיוק תכננתי להיעלב שאף אף אחת לא מגיבה לי ואז ראיתי שהגבתן אתמול בזמן שכתבתי...
אז בשמת -
אמן! מעניין מה הם יענו אם מישהו אחר ישאל אותם, אני צריכה להפעיל את הבעל...
ותודה על התשובה, ככה חשבתי.

ורוזמרין -
הדברים שאני מקפידה עליהם -
בלי חלב, ז"א חלבי בעיני זה ממתק שמתקבל על הדעת פעם בכמה זמן
בלי לחם עם עדיפות ללחם שיפון או כוסמין, גם זה עם מגבלות זמן, תנאים וההעדפות שלהם.
המון פירות שקדים אגוזים גרעינים וירקות בלי שום כפייה.
מעט מטוגן, פעם בשבוע בדר"כ.
בלי סוכר, כן עם תחליפים - דבש סילאן וכו'
גם אופה עוגיות בריאות
כבד עלי להכין פלאפל בבית והם מתים על גרגירי חומוס ככה - אז חבל לי על ההשקעה, אולי פעם יתחשק לי...

אגב, כשהילדים היו קטנים, הייתי מכינה לפעמים ארוחת ערב של ממתקים (גם או רק) קנויים. כמו שולחן של מסיבת יומולדת. היום הם בכלל לא מוטרפים על חטיפים ומתוקים. משהו קטן וזהו.
גם אנחנו עשינו את זה פעם, בשבת אחהצ.
הם הזמינו את כל החברה. זה היה כדי להרגיע אותם כי כולם מקבלים ממתקים כל יום והם לא, האמת כדי להרגיע את הבכור, הם היו קטנים מידי כדי להשפיע בעניין. לאט לאט הפסקנו, והוא לא דרש ממתקים יותר לאורך השבוע.
הם עדיין מקבלים שקית ממתקים כל אחד בשבת, אבל יש ממש קצת בשקית הזאת וזה כמובן לא עם מונסודיום או צבעי מאכל.
כל כמה זמן הייתי עושה להם ארוחה כזו? כל שבוע? אצלינו יש כזה בימי הולדת שלהם. איך הם היו מגיבים לארוחה? טורפים?
בכל פעם שאני מגישה להם ממתק (זה קורה לפעמים כשיש כאן 10 ילדים חברים שלהם, ואין לי מספיק פירות או זמן לחתוך לכולם), אז כולם טורפים כמו חיות רעות, גם הילדים שכן מקבלים ממתקים בשוטף, וגם הילדים שלי שזה משהו נדיר אצליהם.

אגב, אבא שלי גדל אצל אמא צמחונית, ללא אב, והוא שונא עד היום את רוב הירקות. או שהיא הכינה אוכל לא טעים או שהיא כפתה עליו את הדעה שלה. אין לי מושג אבל כדאי לשים לב.
אז זהו, זה בדיוק מה שמטריד אותי, אבל המחקרים שבשמת קראה מרגיעים, ואני הרי לא קראתי שום מחקר בנושא.
אני גדלתי בבית שיכולתי לאכול מה שרציתי כל הזמן, וזה כלל המון המון שוקולד, ולכן הייתי מכורה לשוקולד, מההתמכרות הזו לקח לי הרבה זמן להתנקות, ובגללה גם הייתי חולה רוב ילדותי, והקשר שלי עם אמא שלי... נו... טוב... אבל לאכול אני תמיד אהבתי לאכול מהכל.
חברה שלי גדלה בבית שבו ארון הממתקים היה פתוח והיא ניגשה ולקחה ככל העולה על רוחה מתי שהתחשק לה, ולה לא הייתה התמכרות לכלום ושום חשק לכלום.
אני עד היום לא יודעת מה נכון ומה לא בקטע הזה. יש את הדף כאן האם להגביל אכילת ממתקים, המסקנה בו היא כן להגביל. בנתיים אני כן מגבילה. מאוד מגבילה...
מכינה להם הרבה פעמים פופקורן (אורגני כמובן בשמת...) וזה לדעתי נחשב להם כממתק.

לי-אורה - אני שלך!
עזרה בשכר? (לא חייבת להגיב על כך, זו שאלה עבורך - בעצם כמו שאר השאלות, לבחירתך)
התקציב לא משהו, כרגע העזרה שלי היא שבעלי הוא המנקה ולא אני. לבשל אני לא רוצה שמישהו יעשה בשבילי (אמא שלי מבשלת לי לפעמים עדיין מאז הלידה, זה באמת עוזר ואני יודעת שהיא מבשלת בריא), להיות עם הילדים אני לא רוצה שמישהו יהיה במקומי - אני גם לא כל כך חושבת שהם יירצו, מכיוון שאני בבית - הם לא הורגלו לשמרטפיות אף פעם, ובכל פעם שאנחנו יוצאים והם יודעים שמגיעה שמרטפית הם ממש לא אוהבים את זה.
הרבה פעמים הם אצל חברים, ואז זו גם עזרה, מצד שני הרבה פעמים החברים אצלינו.
אז בעצם נשאר כביסות ולסדר את הבית, אז כביסות זה לא משהו שאני יכולה לרכז לכמה שעות שמישהי תבוא ותעשה כי הרי עד שהמכונה נגמרת... חשבתי לא מעט פעמים להביא מישהי שתקפל לי את הכביסה, אבל עד שאני מסיימת לחשוב את זה כבר סיימתי לקפל, ובכל פעם זה נראה לי מצחיק בשביל כזה דבר להביא מישהי. ולסדר... טוב, אז פשוט לא כל כך מסודר.
היום דווקא התחשק לי וראיתי שכולם משועממים ומתחילים לריב אז התחלתי לחלק משימות, אחד הרים, אחד עבר עם מטאטא (איך כותבים את זה? טיאטא?) וחצי בית נהיה מסודר פתאום.

אבל כיף להם. למה זה נקרא בזבוז?
בגלל כי (כמו שאומר הקטן שלי... בעצם אני חושבת שהוא כבר הפסיק להגיד את זה - באסה!)
אני כל כך נהנית לראות אותם עושים דברים אחרים - משחקים במשחקי דמיון למשל, זה פשוט מקסים איך הם תוך שנייה נכנסים לעולם שלהם. פעם תחקרתי את האמצעי שלי איך זה עובד, והוא הסביר שהוא לא חושב על המקום שבו מתנהל הסיפור או על הסיבה או על כלום, פשוט ישר נכנס לתוך הסיפור ומתחיל להפעיל את הדמויות. ובכל פעם זה סיפור אחר לגמרי. (אני חשבתי שהוא חוזר כל פעם לאותו סיפור כשחזר לאותו משחק), אני גם כל כך נהנית לשמוע את הדיונים שלהם על התנהלות המשחק אם הם משחקים ביחד, או את המשא ומתן שלהם כשהם רוצים משהו שיש לשני.
אני גם ממש נהנית לראות אותם מציירים, ולשמוע את השיחות שלהם תוך כדי הציור.
אני ממש נהנית לראות אותם בחוץ - רוכבים, רצים, משחקים.
אני ממש נהנית לראות אותם יושבים שעות עם ספרים ומסתכלים על האיורים כאילו הם קוראים.

ולכן אני מרגישה שהמחשב זה בזבוז של זמן, כי שם הם לא מדמיינים, לא יוצרים, אין להם שקט בראש אלא קפיצות ודילוגים וצבעים.
ייתכן שזה מפתח חלקים אחרים במוח, ואולי הם חשובים גם כן, אבל כשהבכור קם אחרי יותר מידי זמן במחשב (זה קורה כשאנחנו אצל סבא וסבתא או אצל הדודים) והעיניים שלו אדומות ודומעות, זה מפריע לי.
אני חושבת שהמחשב גרם לילדים לאבד את היכולת לשחק.
אני רואה חברים שמגיעים לכאן ואם אין מחשב הם פשוט מחפשים את עצמם וכל הזמן אומרים משעמם. כל משחק שמציעים להם הם לא רוצים. מה קרה לחבורות ולמחנות שעשינו כשהיינו ילדים? היינו מעסיקים את עצמינו שעות, ומחשב לא היה בלו"ז כל כך הרבה .
ולפעמים כשמתעקשים מספיק אז הם כן מתחילים עם המשחקים של פעם, משחקי הרחוב והשכונה, וזה לא היה קורה אם היה מחשב.

מציעה שתחשבי על המשפט הזה. על סדר עדיפויות, על שיקולים בעד ונגד. ואולי, לפחות לפעמים, כשממש עמוס וקשה ומציף - קצת להוריד רף, קצת להעדיף מה שקל לך יותר.
לסדר נמצא אצלי בסוף סדר העדיפויות, ובהתאם נראה הבית שלי. היו תקופות שהייתי חולה/בהריון כל מיני כאלו שחררתי, לפעמים אני צריכה לצאת לשעה, וזמן המחשב שלהם מתארך עד שאני חוזרת..
כל חברותי מסביב די הרימו ידיים, והילדים כל החופש היו במחשב כדי שלהן יהיה שקט, כי זה ממכר, גם לאמהות.
זה גם נראה לי מבלבל את הילדים, מצד אחד אני מגבילה אותם עם גבולות מאוד ברורים, מצד שני מתי שלי זה מתאים לשחרר את הגבול ולהגיד להם עכשיו תהיו במחשב כמה שלי זה מתאים.

LOL כשאחד מהילדים שקוע במה שעושה לו כיף - יש יותר זמן לילדים האחרים ולעצמך. כשכל הילדים שקועים במה שעושה להם כיף - יש לך יותר זמן לשבת על הכורסה. פשוט לשבת. אולי אפילו לעצום עיניים לשנייה. לבהות. או לטפל בתינוק כשאת יותר רגועה.
ברור שברגע שהם מעסיקים את עצמם אני לא מתערבת בכלל, אני מתערבת כשהמכות מתחילות, אני מתערבת כשהם באים אלי ומבקשים אותי, אחרת אני מנסה להספיק דברים בבית, או להספיק את הדברים שלי.
ולגבי דברים שלי... יש לילדים שלי רדאר שכזה... היום היה רגע שכולם היו עסוקים במשהו והתינוק ישן. אז תוך כדי ארגון המטבח התקשרתי לחברה, ו3 דקות אח"כ כולם כבר רצו ממני משהו והתחילו לריב...
כשהייתי בהריון כן ניסיתי לנוח לפעמים, לפעמים הם נתנו לי... לפעמים ממש לא.

את מכירה את עצמך, מבפנים ומבחוץ.
המון פעמים ממש לא, אבל לומדת כל יום

תחשבי על עוד מקרים שבהם קורה משהו ואת מייד לוקחת אחריות ולפעמים אפילו אשמה. קורה משהו שבאופן אובייקטיבי לא קשור אלייך, ואת מייד הופכת את זה למשהו שאומר משהו (בדרך כלל שלילי) עלייך.
או. קיי. אנסה לעקוב לאורך היום ולמצוא עוד מקרים כאלו, מבטיחה לדווח כשאמצא ולחשוב איך להתנקות מהם.

מה יקרה אם לא תהיה מושלמת? מה תפסידי? איזה תוצאות שליליות את חוששת שיקרו
כנראה שזו השאלה!
אני חושבת שאני יודעת למה אני צריכה להיות מושלמת, כשהייתי ילדה די דאגתי לעצמי, אז אני ארגנתי לעצמי את הכל, אני מדברת על נערה, סוף יסודי תחילת תיכון, לפני כן אני פשוט לא זוכרת.
הכל הכוונה הכל - בירורים, רופאים, לימודים, אוכל, סדר וניקיון, וזה בלי קשר לכל מה שיש לנערה רגילה על הראש - בנים בנות בילויים וכו'.
וגם תמכתי באימי הגרושה נפשית בכל מה שעבר עליה. זה לא עניין את אף אחד אם למדתי או לא, אם אכלתי או לא, אז אם לא דאגתי לעצמי בצורה מושלמת, אז לא היה מי שידאג במקומי.
בשנה הראשונה בתכון לא למדתי, וקיבלתי ציונים נמוכים בצורה מדהימה, וזה שוב לא עניין אף אחד (קיבלתי עוד מכתב תודה על התעודה), אז זו הייתה האחריות שלי להצליח מאותו רגע ועד היום, להצליח בהכל.

והבעיה היא שאני טיפוס חולמני ומרחף ותמיד הייתי כזאת, אז אני חייבת את המשימות ואת הלחץ כדי להחזיר את עצמי למציאות שאני כל כך נוטה להיעלם ממנה.

ועכשיו אני מנסה לענות על השאלה שלך, על השאלה, והדבר היחיד שעולה לי בראש זה שוב הטריוויאלי - שאם אני לא אהיה מושלמת אז אני אפספס דברים בגידול הילדים שלי ותהיה להם ילדות כמו שלי, כלומר את תהיי כמו אימא שלך
מצד שני, אולי זו סתם פסיכולוגיה בגרוש וזה פשוט האופי שלי?

ובצהוב: כבדי את עצמך. ואני מוסיפה: אהבי את עצמך (תזכורת גם לעצמי)
בזה אני דווקא עומדת בכבוד כמו שכתבתי למעלה, אוהבת את עצמי כמו שאני עם כל החסרונות והיתרונות, וסולחת לעצמי על הכל, עד היום סלחתי לעצמי בלי לקחת אחריות קדימה, מעכשיו אני מנסה לקחת אחריות קדימה.

דוגמא מהיום - השכבתי את התינוק לישון בחדר שלי וסגרתי קצת את הדלת (בתקווה שככה הוא יצליח לישון קצת בחופש הזה), ובסלון הדלקתי מזגן, ידעתי שאני לא יכולה לשמוע אותו ככה, ולכן כל כמה דקות הלכתי לבדוק אם הוא עדיין ישן. ואז חברה התקשרה להתייעץ איתי לגבי נושא שמאוד מעניין אותי, והשיחה ריתקה אותי והתארכה, והבכור פתאום יצא מהחדר שלו רץ לחדר שלי והביא לי משם את התינוק צורח עם דמעות בעיניים.
אז ריחמתי נורא על התינוק המתוק שלי, וכעסתי על עצמי לרגע ששכחתי לבדוק אותו, אבל מייד סלחתי לעצמי כי אני רק בנ"א והתרכזתי רגע במשהו אחר, ומייד אמרתי לעצמי לחפש ביד שנייה אינטרקום כדי למנוע הישנות של המקרה הזה ולא להרדים אותו יותר בחדר לבד עד שהאינטרקום הושג. אז לפני שהתחלתי כאן את הבלוג החלק של המסקנה לעתיד לא היה מתרחש.
הא.. וגם לא הורדתי אותו מהידיים יותר עד שהלך לישון בלילה כמה שעות אח"כ והוא עדיין שוכב לידי כאן בעגלה...

לי-אורה - מה אני אגיד, את עושה לי חיים קשים בהחלט.
תמשיכי!
אפשר לשאול מה את עושה בחייך הפרטיים?

רונית כ
אולי אם תקראי אותה אז תביני מה עניתי, ואולי תוכלי להסביר לי שוב למה את מתכוונת?

קראתי את ההודעה שלה ושלך לפני שכתבתי, אולם נראה שלא הסברתי את עצמי בצורה ברורה.

הנושא: אוכל.
מישהי שאלה אותך אם ההגבלות שלך מעצימות את הילדים. את ענית בדוגמא לגבי משפחה שבה אוכלים בכלים חד פעמיים. מעשה מזיק לסביבה ולא מוסרי <לדעתי>.

אני עונה לגבי המשפחה ההיא - אם אכילה בכלים רב פעמיים לא מעצימה אותם, אם היא גורמת להם לרגשות שליליים וריבים, אז יכול להיות שהנזק רב על התועלת, ובאכילתם מכלים חד פעמיים הם עושים את המעשה האקולוגי והנכון. אותו מעשה שונה לחלוטין כאשר הוא נעשה מרצון ויכולת לתת, ממצב של אנרגיה פנויה שניתן להשקיע, ובמצב של מחסור באנרגיה, כאשר המעשה בא על חשבון דברים אחרים, שלא נשאר להם כוח

אני לא אביע דעה חד משמעית לגבי תזונה. אין לי אחת כזו. ואני גם מאמינה שאין תשובה אחת שמתאימה לכולם. יש אנשים שיכולים להתאזן בצורה טבעית על כמות מתוק, ויש כאלו שלא. לדעתי זה בעיקר גנטי <גנים מאזורים בהם היה מחסור והצורך היה לאגור כמה שיותר, מול גנים מאזורים של שפע, שבהם אין צורך כזה>.

אותי הגבילו לממתק אחד ביום וכשהתחלתי לקנות לעצמי אכלתי הרבה יותר אבל כעבור זמן קצר התאזנתי. לרוב זה יוצא בערך שני מתוקים ביום. אז מה היה קורה לו ההורים היו נונים לי להגיע לאיזון בעצמי? מצד שני, אולי כלל לא הייתי מגיעה לאיזון הזה והייתי מתמכרת לממתקים לו הוריי היו נוהגים בצורה אחרת? אני לא יודעת.

אבל אני חושבת שחשוב מאוד לשמור על המאזן האנרגטי, ולא להיכנס למינוס. ואם אין מספיק כוח <ואם לקחת בחשבון את כמות הילדים, אז ההתמודדות שלך ממש מעוררת הערצה> להחליט על מה לוותר.

וכמובן, אפשר לנסות לעקוף בעיות. למשל, שוקולד איכותי, 60% קקאו לפחות, מיצים טבעיים.

ועוד כמובן אחד - אם הילדים רוצים רק יותר ממתקים, באמת שאת יכולה להתגאות באמהות שלך.

והנה הרשימות להיום - עוד יום שלם בבית.
דברים טובים שעשיתי -

• עזרתי לבכור לפתור בעיה ולהגיע להצלחה עם קצת תמיכה ועיצות, הוא ניסה לחבר משהו למשהו כדי לשחק איתו (ועשיתי את זה עכשיו תוך כדי הכתיבה כאן, כשכבר ממש לא התחשק לי לראות ילדים יותר!)

• עשיתי עוד פעולה ששמחה את הבכור היום, לא אפרט כי אז אפשר יהיה לזהות אותי (אוף, זה ממש מגביל העניין הזה)

• היה אצלינו היום חבר של הקטן (שהזמנתי כדי לארגן לו כניסה יותר חלקה שבוע הבא לגן), הם אכלו צהריים והתינוק התעורר בוכה ורצה לחזור לישון, אז ניגשתי לנסות להניק אותו שיישן, בשלב שבו הוא נרדם שוב הם התחילו להשתולל ושמעתי שהם מתחילים לכעוס ולריב, כשהעברתי את התינוק למיטה הוא התעורר. אז במקום לצעוק ולכעוס, ניגשתי אליהם בנחת, אמרתי לחבר שהיה ממש כיף שהוא בא אלינו ועכשיו צהריים ואנחנו הולכים לנוח, ואחרי הצהריים אולי נזמין אותו שוב, ולשני הקטנים שלי אמרתי שייגשו למיטות, ואני אדליק להם מזגן וינוחו עם ספר במיטה. ואז חזרתי בנחת לתינוק לנסות להרדים אותו שוב.

• כשהאמצעי שלי שאל בפעם הרביעית אם עכשיו אני כבר יכולה לשחק איתו, במקום להתרגז עליו, סתם כי אני רוצה לשחק איתו ולא מספיקה, אמרתי לו - תראה חמוד, אתה עדיין ילד ואתה יכול לשחק כל היום בלי לחשוב על כלום, אבל אני אמא ויש לי המון דברים לעשות, והלוואי והייתי יכולה להיות כמה אימהות, ואז עברתי ממשבצת למשבצת ברצפה בבית - אמא אחת שתשחק איתך, אמא אחת שתרדים את התינוק, אמא אחת שתסדר את השולחן אחרי ארוחת הבוקר, אמא אחת שתבשל ארוחת צהריים כי תיכף תהיו רעבים וכו' וכו' ובסוף אמרתי ואמא אחת שתשב בספה ותקרא ספר (והוא אמר - וזו תהיה את... מכיר אותי הילד) אז אמרתי לו שאני רוצה להיות כל האמהות האלו, גם זו שמשחקת איתו.

אז הצעתי לו שאני אשב לידו על הכדור להרדים את התינוק, ותוך כדי אזמין חבר לקטן ואשלח הודעות עבור העניין של הבכור ואסתכל איך הוא משחק, ורק אח"כ אתעסק עם האוכל והבית - והוא הסכים והתרצה.

• הם ראו את הבכור מרים את התינוק וישר העירו על זה, אז עניתי ברוגע שאני מרשה לו כי הוא גדול ובוגר (וכמה שהוא התנפח), מאז הוא כל רגע ביקש להרים את התינוק (זה עדיין מלחיץ אותי האמת, מאיזה גיל נתתם לילדים שלכם להרים את התינוקות?). וכשהם יהיו גדולים גם הם יוכלו.

• שיבחתי את הבכור על האופן שבו הוא מתקדם במשחק ומתקדם לכיוון סיום המשימה בלי לוותר, ואיך הוא הניע חבר לעבוד איתו על זה.

• שיבחתי את האמצעי אחרי שהוא עזר לי במטבח - טיאטת (אוף, איך כותבים את זה?) מעולה! זה ממש עזר לי, תודה.

• הצלחתי לשחק עם האמצעי כמה דקות, לשכב לידו על הספה פעמיים כשביקש ולהתחבק, ולשחק עם הבכור כמה דקות, ולעזור לו להקליד את המשימות של המשחק במחשב.

דברים לא טובים שעשיתי היום -

• כשניסיתי לדבר עם החברה היום וכולם פתאום התכנסו סביבי והתחילו לריב אחד עם השני (פחדתי שיעירו את התינוק, אחרת באמת לא אכפת לי - שיריבו כמה שהם רוצים, מקסימום אני מסתגרת באיזה חדר שהרעש לא יפריע לי), אז החלטתי שכולם ביחד מסדרים את המטבח ולא רק אני, אבל החלטתי את זה מתוך כעס, אז הקטנים ניגשו לזה בכיף, אבל הבכור הרגיש שמענישים אותו והוא הרי לא עשה כלום. ואמרתי לו לעשות ערימת כיסאות והוא לא קם אז הקטן ביקש לעשות את זה, אז אמרתי לבכור לעבור עם סמרטוט על המשטחים והוא לקח את הסמרטוט אבל אז התרגז (ואולי הרגיש שזה גדול עליו) שהוא רצה לסדר את הכיסאות ולקחו לו את זה והלך, ואני גם התרגזתי ואמרתי לו בציניות הנוראית הזו שלי - אין בעיה, על תעזור, לא צריך, ועשיתי את זה בעצמי. ואח"כ כשהוא חזר מהחדר אמרתי לו שנעלבתי שהוא לא עזר כשביקשתי.

אח"כ לא דיברנו על זה יותר.
ככה היה תמיד עם אמא שלי - היא הייתה מתפרצת, כועסת, ואח"כ כאילו כלום.
אני לא רוצה שיהיה ככה עם הילדים שלי.
אז רציתי לגשת אליו ולדבר איתו על מה שהיה, אבל לא ידעתי מה להגיד כל כך.
אולי אני צריכה לקבוע נוהל יותר ברור לגבי סידור המטבח אחרי ארוחת הצהריים. העניין הוא שהם גם כך אחראים על המדיח ועל הורדת הכביסה, ועל סידור הצעצועים שלהם בערב, ואני לא רוצה שיהיו להם יותר מידי תפקידים, הם בסה"כ ילדים, וחוץ מיזה שאחרי בית ספר הם כל כך עמוסים בשיעורים ומשימות וכל כך עצבניים אחרי הלימודים שלדרוש מהם לעזור לי לסדר - לא יודעת אם זה יעבוד. אולי בעצם לא תהיה לי ברירה, כי רק אם הם יעזרו לי אני אוכל לשבת איתם על השיעורים אח"כ.

מה דעתכן?

• 8 בערב, כולם כבר ממש עייפים, הרדמתי את התינוק, ובעלי היה צריך לצאת (הוא קילח, ארוחת ערב וכו' ), אז רציתי מהר להשכיב את הקטנים במיטה כדי שאם התינוק יתעורר אני כבר אהיה אחרי.

הבעיה הייתה שאבא אמר לקטנים שהם יכולים לשחק.
האופן שבו שכנעתי את הקטן (האמצעי ישר עושה מה שאומרים לו), הייתה לא מוצלחת במיוחד - משהו בסגנון, בסדר תשחק, אבל אחכ אני לא אוכל לשבת לידך או להרדים אותך או להתייחס אליך, הוא עדיין לא הסכים לבוא, אז אמרתי לו אבל אז תלך לישון לבד אחרי שכולם יירדמו, וגם אז הוא לא הסכים.
אז ויתרתי והלכתי להרדים את האמצעי ואז הוא בא.
כל ההפחדות האלו היו מיותרות לגמרי. מנסה לחשוב איך יכולתי לשכנע אותו בדרך אחרת בזמן קצר. אפשר כמובן לא להגיע לשעה הזאת, אבל הקיץ הזה שלפני 6 אי אפשר לצאת, פשוט קשה לי לחשוב על זה שאחרי יום שלם בבית הם ישר ילכו לישון, אז אני יוצאת להתאוורר איתם ומתחילים את הכל מאוחר וגם התינוק כבר גמור. אין לי רעיון כרגע.

• שכחתי לבדוק את התינוקי המתוק שלי

• היו עוד דברים, אבל אני לא זוכרת אותו כרגע.

דברים שלא עשיתי ורוצה לעשות מחר -

• לא הספקתי להיות עם הקטן היום. התגובה שלו לזה הייתה שהרבה פעמים הוא נעלב היום ועשה פרצופים כועסים (אני מבינה את זה רק עכשיו תוך כדי כתיבה כמובן), לפחות בלי ההתפרצויות שהיו לו פעם, צריכה מחר למצוא זמן להיות איתו לזמן פינוק אישי, לפחות הוא ישן לידי בלילה. גם משהו.

• לעשות שיחה בזמן רגוע עם הבכור שלי לגבי העניין הזה שהוא רב איתם בבוקר במיטה שלי, לחשוב איתו ביחד על דרך שבה לא נפתח את הבוקר עם ריבים - בעצם לא יודעת אם זה יהיה פרודוקטיבי, לא בטוחה שהוא יכול להכיל המלצות התנהגות כרגע.

• אני רוצה לדבר עם האמצעי שלי - בזמן רגוע - על העניין זה שהוא מתעצבן בכל פעם שהבכור מסתכל על מה שהוא עושה - יש לכן רעיון איך לתקוף את החזית הזאת?

• להתפצל להיות 8 אימהות להספיק הכל, רק יום אחד!

• את מי אני משלה? מחר יום שישי - מחר חוץ מלבשל אני לא עושה כלום בפיתה!

ודי חברות, עכשיו סיימתי, זה ממש עוזר לי העניין הזה של לסכם ככה כל יום, אני אפילו חושבת על זה תוך כדי, נגיד הדברים הלא טובים שעשיתי היום, אז שנייה אחרי שעשיתי אותם כבר חשבתי על זה שאני אכתוב אותם כאן ומה אני לומדת מהם, מקווה שבסוף המחשבה תגיע לפני הפעולה.
אם אני מייגעת אתכן, אז תגידו - או שתפסיקו להגיב ואני אבין לבד...
לא הספקתי כבר כמה ימים להמשיך עם הבלוג של אמא, מקווה ששבוע הבא אצליח.

את ממש לא מייגעת, מה שאת רושמת מעורר השראה!

בנוגע לעבודת ילדים - במשך רוב ההיסטוריה האנושית הולידו ילדים גם ולפעמים בעיקר ממניעים כלכליים. בילדים עזרו בפרנסת הבית מגיל צעיר ועד גיל 15 כבר החזירו להורים מבחינה כלכלית את ההשקעה שלהם בהם מבחינת הזמן והצרכים החומריים שלהם. בנוסף לכך, השתתפות בעבודות הבית היא מיומנות בסיסית שחשוב שילדים, במיוחד בנים, ילמדו.
כך שאני בעד שיתוף ילדים בעבודות הבית.

הי אישה
עכשיו הבנתי -

אותו מעשה שונה לחלוטין כאשר הוא נעשה מרצון ויכולת לתת, ממצב של אנרגיה פנויה שניתן להשקיע, ובמצב של מחסור באנרגיה, כאשר המעשה בא על חשבון דברים אחרים, שלא נשאר להם כוח
אז בעצם מה שאת אומרת הוא שאם הפעולות שאני עושה - הניסיון שלי לגדל את הילדים שלי פיקס בהכל, גורם לזה לבוא על חשבון דברים אחרים - אז כדאי לוותר.
אז בכל פעם שאני מנסה להחליט שאני אוותר במשהו - אני מצליחה להתארגן ככה שאני לא חייבת לוותר - שעה שינה פחות בלילה בדר"כ.
זו ממש בעייה אצלי, אמשיך לחשוב על זה.


לדעתי זה בעיקר גנטי <גנים מאזורים בהם היה מחסור והצורך היה לאגור כמה שיותר, מול גנים מאזורים של שפע, שבהם אין צורך כזה>.
רעיון ממש מעניין, לא חשבתי עליו אף פעם... אני ללא ספק מהגנים עם המחסור. אבל אולי זה לא גנים, אלא פשוט גידול, כי אם לסבתא שלי היה מחסור, היא תגדל את הבת שלה בלאגור ולא לזרוק ולטרוף, וכך הבת שלה תגדל אותי, גם אם לה כבר אין מחסור.

ואם אין מספיק כוח <ואם לקחת בחשבון את כמות הילדים, אז ההתמודדות שלך ממש מעוררת הערצה> להחליט על מה לוותר.
אני כן מוותרת לפעמים, כבר היו כאן ארוחות לא בריאות בעליל ברגעים של ירידה באנרגיות. משתדלת שזה לא יקרה הרבה.

וכמובן, אפשר לנסות לעקוף בעיות
הכבישים העוקפים לבעיות כבר סלולים כאן היטב, עם הדוגמאות שנתת ועוד, העניין הוא שלמרות שהילדים כבר לא מתלוננים בשוטף וקיבלו על עצמם למראית עין את הנהלים הברורים מאוד בבית, כנראה שבפועל זה לא מספיק להם.

ותודה על המחמאה, אני אכן מקווה שהם לא פשוט התביישו להגיד לי משהו בסגנון - יש כל כך הרבה דברים להחליף שאנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל

את ממש לא מייגעת, מה שאת רושמת מעורר השראה!



במשך רוב ההיסטוריה האנושית הולידו ילדים גם ולפעמים בעיקר ממניעים כלכליים. בילדים עזרו בפרנסת הבית מגיל צעיר ועד גיל 15 כבר החזירו להורים מבחינה כלכלית את ההשקעה שלהם בהם מבחינת הזמן והצרכים החומריים שלהם.
זה לא אומר שזה היה נכון.


השתתפות בעבודות הבית היא מיומנות בסיסית שחשוב שילדים, במיוחד בנים, ילמדו.
אני מאוד מסכימה עם הטיעון הזה, השאלה באיזה מינון.

אני מצליחה להתארגן ככה שאני לא חייבת לוותר - שעה שינה פחות בלילה בדר"כ

וזה לא וויתור? וויתור על הבריאות שלך. וויתור שהופך את המצב הפיזי שלך לפחות טוב, ומשפיע על הפניות הרגשית שלך ומיד היכולת להכיל מצבים בעייתיים מבלי להתעצבן.
היו כל מיני מחקרים על משמעת שהראו שכמות האנרגיה הנפשית שלנו מוגבלת. משתפים במחקר שנתנו להם לפור שאלות קשות ובלתי פתירות <קרי: להשתמש באנרגיה שלהם> אחר כך היה להם פחות כוח לדברים אחרים. כמות הפעמים שאת מגיבה בשלווה למצבים מעצבנים מרשימה, וברור שזו יכולת נרכשת שאפשר לפתח. אך המצב הפיזי והנפשי משפיע מאוד.

אנשים שהעירו אותם באמצע הלילה יגיבו בצורה שלילית יותר מאנשים שאותה צרה ניחתה עליהם ביום בהיר, בהיותם ערניים.

אני מדמיינת את הסבלנות כסוג של מאגר. הוא מתמלא בלילה, משינה, ומארוחות, וקטן מרעב, מאי נוחות פיזית אחרת, מכל מיני דברים מעצבנים שקורים. מתמלא מדברים משמחים ומענגים. והמאגר הזה - הוא מוגבל. כל דבר שלוקח ממך אנרגיה מקטין את המאגר הזה עד שהוא נגמר ואז מגיעה התנהגות חסרת סובלנות כלשהי. הסף של העצבנות ירד ומעשים שבזמן שיש אנרגיה היו מתקבלים בתגובה הגיונית מקבלים תגובה עצבנית במקום, כי כבר לא נשארה אנרגיה לתגובה מכילה וחכמה יותר.

ואי אפשר להספיק הכל, אז נשאר רק לבחור מה חשוב יותר. וזה נכון לא רק לגידול ילדים אלא גם בדילמה הנצחית של משפחה וקריירה, ובשמירה על יחסי חברות, ובעוד הרבה דברים אחרים.

בנוגע לגנטיקה ותרבות - תרבות חזקה מגנטיקה אצל בני אדם. ולא קשה במיוחד לחשוב על דוגמאות בהן אנשים הולכים נגד האינסטינקטים שלהם בגלל החברה בה הם חיים. אבל גם גנטיקה משפיעה. כמו שיש אנשים שיכולים לאכול מזון בכמות עצומה ולהישאר רזים, ויש כאלו עם נטייה להשמנה מהילדות.


מה זה מספיק באוכל? ואם זה אף פעם לא יספיק, כי אוכל תעשייתי נועד לגרום להתמכרות?
אין לי דעה ברורה לגבי תזונה, מלבד זה שחשוב לבחור בדרך כלשהי ולהיות שלמה איתה. אבל זה נכון בכל נושא. במיוחד בנושא מסובך כמו תזונה.

השאלה המעניינת היא כמה הנושא הזה שווה. הוא שווה את המריבות שיש על הנושא? את זה שלא יהיה לך סבלנות אחר כך? את זה שתמשו בצלחות חד פעמיות במקום רב פעמיות? אז זה שתתני לילדים לשחק עוד חצי שעה במחשב? כמה זה שווה?

זה לא אומר שזה היה נכון.

נכון באיזה מובן? לדעתי מה שהם עשו היה נכון במובן החשוב ביותר - סיכויי ההישרדות שלהם.
אני חושבת שחשוב לילדים להיות חלק מהעולם. הילדות היא לא הכנה לבגרות, וילדים צריכים לחיות. ועבודה היא חלק מהחיים. לדעתי אחת הסיבות למחסור בתושיי הנפוץ כל כך במקומותינו נובע מזה שילדים לא למדו לפתור בעצמם בעיות מעשיות.

והמינון נובע מהחיים עצמם. אם את לא יכולה להסתדר בלי הילדים, זה סימן ברור שהמינון נמוך מידי, לדעתי.

אישה
יש תקופות בחיים של לחץ ויש של רוגע כשהייתי נערה יכולתי לישון כל הזמן, כאישה צעירה הייתה תקופה של לחץ מלימודים ועבודה ותקופה של רוגע מחופש או אבטלה, התקופה שיש ילדים קטנים היא תקופה ארוכה יחסית של עומס, כשהם יגדלו וכשהם יעזבו את הבית יהיו תקופות שונות. חוסר בשעות שינה קיים תמיד עם ילדים קטנים.

אשמח לשמוע מה אתן חושבות על כך.
האם כדאי להפסיק לבשל ברעא כדי להצליח לנוח ולישון ואז להיות עם יותר סבלנות?

התכוונתי לבריא

_הוא התחיל כמובן לבכות.
פעם זה היה מקפיץ אותי (כי הרי אם משהו לא הצליח לבן שלי והוא בוכה - אז אני אמא לא טובה...), והייתי מתרגזת במקום לעזור.
היום כבר הבנתי למה הוא בוכה, ולמה אני קופצת. ולכן לא קפצתי._
אם יהיה לך טיפ טיפה זמן, מציעה לך לעבור על כל הדף המדהים הזה ולהעתיק לעצמך במרוכז את כל המשפטים מהסוג הזה:
אם הבן שלי מרגיש\חושב\עושה וכו' - סימן שאני אימא לא טובה

אחרי שתרכזי את כל ההיגדים השליליים הללו, ותנסי לרכז גם משפטים שליליים מהסוג הזה שאת אומרת לעצמך - תוכלי להיווכח בצורה ברורה כמה מלל שלילי את מדברת אל עצמך ועל עצמך.
ואת יכולה להחליט להפסיק עם התכנות השלילי הזה!!! את שולטת על המחשבות ועל הדיבורים שלך! את רק צריכה להחליט (אם את רוצה בכך) להפסיק לחשוב ולדבר על עצמך ואל עצמך בצורה כזו.
זה א'. קודם כל "סור מרע" אחר כך - "ועשה טוב"
ואחרי שתפסיקי להרעיל את עצמך במחשבות ובמילים כאלה (או אולי בד בבד) תוכלי להפוך אותם לחיוביים!
אני אימא נפלאה!
אני אימא טובה!
חפשי לך נוסח שמתאים לך, מתוך עצמך. ובכל פעם שאת תופסת את עצמך מדברת אל או על עצמך בצורה כל כך לא אוהבת וכל כך לא מכבדת - מייד הפסיקי! ואת יכולה לומר לעצמך (אם את עם אנשים - בלב. אם את לבד - בקול): אני אימא טובה! אני עושה המון! אני עושה כמיטב יכולתי! הכל בסדר!

רונית, אני לא חושבת שכדאי להפסיק לבשל בריא. אני רק חושבת שכדאי להפסק לבשל בריא, ואז לריב עם הילדים שהם לא רוצים אוכל בריא, ואז לנסות להכריח אותם לאכול בריא.

זה בזבוז של המון אנרגיה. מה יקרה אם במקרה בו מישהו מהילדים שלך יבקש לשים קטשופ, בקום לחשוב שהוא שם המון קטשופ וזה לא בריא וכו', פשוט תתני לו לשים כמה קטשופ שהוא רוצה? או אפילו לפני כן, לפני את מכינה רוטב טעים שדורש הרבה מאמץ, תשאלי אם עוד מישהו רוצה, ואם לא, או שלא תכיני אותו, או שתכיני אותו בשביל עצמך. ואז לא תתאכזבי מזה שמעדיפים קטשופ על רוטב. ואז את גם תציעי את הרוטב במקום לכפות אותו. לדעתי, יש לזה השפעה גדולה מאוד.

בנוגע לחוסר שינה - חוסר בשינה, או תזונה לא חיונית, עלולים לפגוע בתפקוד הגופני. כמה ואיך בדיוק - תלוי במי. את יכולה להגיד איך את מתפקדת ביום שבלילה שלפניו ישנת היטב, לעומת ביום שבו ישנת פחות ממה שאת צריכה? כנ"ל לגביי אוכל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי הכל בשקיקה! (לא פשוט בשביל הריונית עייפה). נתת לי השראה לקום ולשטוף כלים, תוך הרהור פנימי למה אני כל כך מתנגדת לזה וחושבת שמישהו אחר היה צריך לעשות את זה.
אז גם אני סנדוויץ׳ שהייתה בתפקיד ה״מבינה״ האחראית בין בכורה אינטנסיבית לקטן נסיך (?). אני מאוד מזדהה עם תכנים שאת מעלה כאן. עבודה מדהימה, הרבה מעבר ל״גידול ילדים״ (יש משהו יותר מפרה ומעשיר מללמוד על עצמי יחד עם ילדיי?).
בכל מקרה ולגופו של-

• אני אישית טיפלתי באחי הקטן איך שנולד, כולל הרמות החלפות והכל מגיל 5. אגב, מתוך ניסיון מודע של ילדה קטנה למלא לו את הבור אז לניסיוני כדאי לאפשר טיפול בתינוק, ולא רק זה- עד היום יש לנו קשר סופר-אמיץ ומיוחד

דבר שני, לגבי הפיצות: רעיון שתזרקי הצידה אם לא מתאים:
לבעלי יש ילד מקסים שיש לו הרבה בעיות רגשיות, והכנת אוכל למשפחה תרמה לו רבות לתחושה טובה בקשר לעצמו. אפשר לעשות פיצה מ(מעט) גבינה איכותית, קמח כוסמין, והרבה ירקות.
אפשר לתת לבכור לארגן יום אחד בשבוע שהוא ״ערב פיצה״ כך שהוא מארגן את המטלות (ללוש, לתזמן התפחה, חיתוך, רוטב, סידור ירקות, כלים, ניקיון...) בין כולם, או אחראי לרוטציות בין האחים לגבי סוגי המטלות. אפשר לנצל את האירוע כדי לאכול על הפיצה כל פעם ירק אחר (ברוקולי, גמבה, קישוא).
ואפשר גם להחליט על ערב ארוחה אחד שבועי שהם מחליטים ואחראים עליו, תוך שיחה על גבולות תזונתיים נאותים.
(חייבת להתוודות, אני מתה על פיצה ביתית.) את מקור השראה בלתי נדלה וזה פשוט דף משובח

רקמה -
שהייתה בתפקיד ה״מבינה״ האחראית בין בכורה אינטנסיבית לקטן נסיך (?).
בול!
מתוך כל הטיפול שאני עוברת, נזכרתי שכשהגעתי לגיל ההתבגרות הפסקתי לטפל באחי, פשוט נטשתי אותו לבד, כי אחותי הגדולה כבר לא גרה בבבית.
מצחיק, אני הרגשתי באינסטינקט שזה בסדר לתת לבכור להחזיק את התינוק, אבל כשבעלי ראה את זה הוא ממש נלחץ ואמר שזה לא נראה לו מתאים, ואז אני ישר הרגשתי שהייתי לא אחראית שהרשיתי את זה, והפסקתי להרשות לו, כלומר הרשיתי לו רק כשאין ברירה אחרת - כי הוא כבר רצה ללכת עם התינוק כל הזמן על הידיים. מצחיק כמה בקלות אני מרגישה שבחרתי לא נכון...

יש משהו יותר מפרה ומעשיר מללמוד על עצמי יחד עם ילדיי?).
כן... רק שבדיעבד אני מבינה היום שהיה עדיף ללמוד על עצמי לפני שהגיעו ילדי, ולא ללמוד על בשרם.
אותם אני כבר אשלח לפסיכולוג לפני שהילדים שלהם יגיעו...

לא זורקת שום רעיון הצידה!
מאוד אוהבים אצלינו פיצה ביתית - בדיוק עם הרכיבים שרשמת. כמה בלאגן לכלוך ועבודה בשביל בדיוק 5 דקות טריפה...מאז הלידה לא חשבתי אפילו להגיע לזה.,,
הרעיון שלך נשמע מקסים. אני חושבת שמה שיקרה זה שהוא יגיד לכולם מה לעשות ולא יעשה כלום, והם יתרגזו על זה, או לחילופין שהם יתחילו ויפסיקו באמצע ובסוף אני אכין פיצה ביתית.
אבל אני בהחלט אתן לזה צ'אנס. מי יודע - אולי זה יעבוד.

פעם הכנו לחמניות והם באמת הראו התלהבות. מהלישה, מהצורות, מהפיזור של התוספות למעלה, גם הבכור, צריכה לעשות את זה שוב. - אולי גם את זה לעשות בצורה שהצעת.

האמצעי שלי כל הזמן "מבשל" אבל רוצה לעשות רק דברים שלו (שכוללים בדר"כ דשא מעורבב עם קפה שחור סוכרזית וכל התבלינים שיש וקצת פסטה...), וכל הזמן "קורא" ספרי מתכונים. הבכור רק פעם אחת טיגן שניצלים (בלי שום הערות ממני!, פשוט הלכתי משם כדי לא להעיר כלום...) ולא רצה לעשות את זה יותר.

ואפשר גם להחליט על ערב ארוחה אחד שבועי שהם מחליטים ואחראים עליו
אני כמעט כל ערב שואלת אותם בכל רם (מן מחשבה שלי בכל רם) מה הם רוצים לאכול היום. והתשובה היא תמיד, אבל תמיד -
קורנפלקס. (אני בוחרת מתי הם אוכלים קורנפלקס, פעם בשבוע כשאני גמורה מידי בערב)
אולי אם אני אציע את זה כתוכנית הם כל פעם יבחרו משהו אחר.

אני מתה גם על פיצה תעשייתית, פשוט לא אוכלת יותר, בימים שאכלתי יכולתי לגמור גם 4 משולשים.
פיצה ביתית לא טעמתי אף פעם, כשהתחלתי כבר להכין כזאת - אני כבר הפסקתי לאכול פיצות,

האמת נתת לי כאן 3 רעיונות מעולים! ואני צריכה כאלו בדיוק עכשיו.

מותר לשאול מה הקשר עם אמא שלך היום?

אישה
קשה לי מאוד לעשות את זה, לתת להם לאכול ככה לא בריא, אם אני ארשה קטשופ חופשי אז הם יטביעו את האוכל בקטשופ כל ארוחה וארוחה ולא יימאס להם - זה כבר נוסה.
אם אני אשאל הם רוצים רוטב - התשובה תהיה לא.
אם לא אכין רוטב - הם אף פעם לא יכירו מה זה.
מה שהכי מפריע לי בעניין הזה זה שהם אוכלים את הרוטב כדי לרצות אותי, זה עושה לי צמרמורת. הבכור כל הזמן אומר לי אמא איזה אוכל טעים יצא לך, גם אם זה בבירור לא היה לו טעים (הוא עשה ביס ולא נגע ביתר לדוגמא), כאילו מפחדים להגיד לי שהאוכל לא היה טעים. מבאס אותי שזה ככה.
אני הולכת ומגבשת איתכן הסכמה שנדרש כאן שחרור בעניין האוכל הבריא או לפחות הקטשופ אבל כל כך חבל לי כי בפועל הם באמת אוכלים בריא, וברוך השם טפו טפו לא רואים רופא. אז כל כך חבל לי לשנות את זה עכשיו.

לי-אורה
אני כנראה כותבת את זה לא ברור
כשאני רושמת את המשפט הזה - זה כי פעם חשבתי ככה, ולא ידעתי שחשבתי ככה. והיום אני מבינה שפעם חשבתי ככה, אז ברור שאני כבר לא חושבת ככה יותר. ואני רושמת את ההיגד השלילי הזה רק כדי להסביר לעצמי מה חשבתי פעם.
לא יודעת אם המשפט המתוסבך הזה מסביר משהו, מקווה שכן.
אני דווקא בכלל לא מדברת אל עצמי מלל שלילי - להיפך, כפי שהסברתי אני סולחת לעצמי מהר מידי אפילו על טעויות שהיו בבירור באחריותי.
אם יש דברים שהם עדיין בגדר היגד שלילי שאני אומרת - הם פשוט עדיין בתת מודע ועוד לא דגתי אותם.
אבל אני בהחלט אנסה להפנות לעניין הזה תשומת לב לאורך היום ,אולי כך אוכל לדוג עוד כאלו.

את ממש לא מייגעת, מה שאת רושמת מעורר השראה!
טוב... אז אני אמשיך לעורר השראה! תודה לכן.

הלוואי והיו עוד שבתות לאורך השבוע, ולא רק פעם אחת. יש זמן לשחק איתם, יש זמן לנוח, יש זמן לטייל עם בעלי לבד. חבל שבשביל זה אני צריכה לבשל כל כך הרבה שעות ביום שישי. אבל זה שווה את זה.
אז אין לי משהו מיוחד לספר לכן, עברו על הבכור שלי יומיים מעולים, בלי התערבות שלי יותר מידי - המון חברים, מפגשים שהעצימו אותו, הייתה לו עוד הצלחה בהרכבה של משהו, ועוד הצלחה אחת שלא אוכל לפרט עליה, ופחות אינטראקציות עם האמא שלו שממשיכה לעבוד על זה.
ולשני הקטנים היו יומיים עם קצת שקט ממנו, אז פרט לבקשה לחיבוק / לשחק איתם כל כמה זמן הם נהנו לגמרי עם עצמם. הם כאלו חברים טובים!

היה רגע אחד שטעיתי -
חזרנו כולם ביחד הבייתה מטיול בחוץ, והתינוק היה גמור ורציתי להניק אותו שיישן, והם התחילו להשתולל ולריב, אז ביקשתי מכל אחד למצוא לעצמו משהו לשחק כי לא מתאים לי עכשיו שירעישו, והם מצאו והוא נשאר בספה, אז ביקשתי ממנו (כי היה לי ברור שאחרת יתפתח ריב) שייגש לשחק במשחק שהוא התחיל ביום הקודם, והוא לא רצה כמובן, אז ביקשתי ממנו לחזור חזרה לפגוש את אבא (שעוד לא חזר מהטיול כי התעכב). כמובן שאח"כ הבנתי שזה מאוד מעליב להגיד לו ללכת מהבית כדי שלא יריבו, אז כשחזר הוא ישר עשה לי פרצוף נעלב, מייד ניגשתי אליו וחיבקתי אותו ואמרתי לו תודה שהוא עזר לי להרדים את התינוק. ונראה לי שבאותו רגע הוא נרגע.
אני עושה את זה הרבה, את הפתרון הזה של הפרד ומשול - וזה פתרון ששם אותו בצד.
צריכה לחשוב על פתרונות אחרים. ברגעים כאלו שממש לא מתאים לי שהם יריבו עכשיו, והוא צריך תעסוקה מיידית.
או שפשוט אני צריכה ללכת איתו בדחיפות לספרייה. מחר!

לילה טוב

_לתת להם לאכול ככה לא בריא, אם אני ארשה קטשופ חופשי אז הם יטביעו את האוכל בקטשופ כל ארוחה וארוחה ולא יימאס להם - זה כבר נוסה.
אם אני אשאל הם רוצים רוטב - התשובה תהיה לא.
אם לא אכין רוטב - הם אף פעם לא יכירו מה זה._
רונית, אני חייבת להתעכב שניה על העניין הזה. מה שיש לי להגיד, תקף לא רק לרוטב ולאוכל, אלא לכל נושא אחר. אבל אני אשאר לצורך העניין באוכל.

אם תמשיכי להכין את הרוטב הבריא ותשימי אותו בקערת הגשה (ותשאירי את הפסטה/אורז/ווטאבר בקערה אחרת בלי כלום), ואם תשימי גם את הקטשופ על השולחן (זה הרוטב שלהם, כן?)-
אז בעצם שמת שתי אופציות לרוטב. את ובעלך תאכלו עם הרוטב שהכנת. אתם משמשים דוגמא אישית מעשית לילדים. מותר גם לגנוח מתענוג בקולי קולות, כדי שיבינו כמה זה טעים לכם.
הם ימשיכו להשתמש בקטשופ אבל יפזלו לכיוונכם. הראשון מבין הילדים שיתחיל לחקות אתכם ולטעום מהרוטב מעורר הגניחות, יגרום לאחרים ללכת בעקבותיו. לא כולם, לא מייד אבל ככה זה עובד. אנחנו כולנו מאד שמים לב למה שאחרים עושים, ואם משהו גורם להם להנאה- אנחנו נבדוק את זה גם. בטח כשמדובר על ילדים המתבוננים בהוריהם.

כשאנחנו מתעקשים על אכילת דברים "בריאים" (במרכאות, כי לכל אחד יש את הבריא שלו) וכשאנחנו מתעקשים, הנה יצאתי מהאוכל, על התנהגויות "ערכיות" (אותה סיבה למרכאות) כמו חריצות ונחמדות ואמירת אמת <כל מה שכתבת בתחילת הדף> ואנחנו לא משמשים דוגמא אישית, לא מילולית אלא מעשית- אנחנו בעצם מלמדים אותם לעשות דווקא או לעשות בכאילו או לתחמן.
וכשאנחנו לא קשובים למה שהם אוהבים או מעדיפים, וכופים את דרכנו- יבוא יום והם יתנערו מאיתנו וילכו לדרך הקיצונית ההפוכה. צריך לשים לב לזה.

ומה שאני מציעה, בתור אם לילדים בוגרים, הוא לשלב בין הדרכים. להרחיב את המגוון ולבדוק שוב ושוב את הגבולות. אם ניתן להרחיב גבול ולתת יותר תחושת רווחה (על פני תחושת חנק)-מה טוב.
הילדים שלי הטביעו הכל בקטשופ. גם בעלי. היום קטשופ משמש להם רק לשניצלים והם אוהבים המון סוגים של רטבים.

אני רוצה לדבר עם האמצעי שלי - בזמן רגוע - על העניין זה שהוא מתעצבן בכל פעם שהבכור מסתכל על מה שהוא עושה - יש לכן רעיון איך לתקוף את החזית הזאת?
דרכים שונות, תבחרי לך מה מתאים לך (ואולי בכל מצב ומצב רוח שלך ושלהם תתאים דרך אחרת)

• את יכולה להסביר לאמצעי שהוא ילד ממש ממש מעניין וגם הבכור חושב כך. ולכן הבכור כל הזמן מסתכל בעניין רב ובסקרנות רבה לראות מה ילד מעניין כמוהו עושה
• להציע לאמצעי שכאשר הוא עושה משהו והבכור מסתכל עליו, שיחייך אליו ויציע לו לעשות את אותו הדבר, או יציע לו לשחק איתו או סתם יתחיל לדבר איתו
• להציע לאמצעי שכאשר הבכור נועץ בו מבטים, לנעוץ בו חזרה מבטים.
• האמצעי יכול לומר לבכור: אני שמח שאני כל כך מעניין אותך.

יש לי עוד הצעות, אבל הן קצת פחות שוחרות שלום אז אמנע מלכתוב אותן.

קשה לי מאוד לעשות את זה, לתת להם לאכול ככה לא בריא, אם אני ארשה קטשופ חופשי אז הם יטביעו את האוכל בקטשופ כל ארוחה וארוחה ולא יימאס להם - זה כבר נוסה.
כמה זמן נוסה? והכי חשוב- כשזה נוסה, את באמת* שחררת? לא רצית בלב שהם יוותרו על קטשופ? השמלת בליבך עם זה שמעתה ועד עולם הם יאכלו את המאכלים שלהם אך ורק עם קטשופ?

_אם אני אשאל הם רוצים רוטב - התשובה תהיה לא.
אם לא אכין רוטב - הם אף פעם לא יכירו מה זה._

את בטוחה? הם אף פעם, לעולם, לא ירצו לטעום? מעכשיו ועד סוף חייהם?

מה שהכי מפריע לי בעניין הזה זה שהם אוכלים את הרוטב כדי לרצות אותי, זה עושה לי צמרמורת. הבכור כל הזמן אומר לי אמא איזה אוכל טעים יצא לך, גם אם זה בבירור לא היה לו טעים (הוא עשה ביס ולא נגע ביתר לדוגמא), כאילו מפחדים להגיד לי שהאוכל לא היה טעים. מבאס אותי שזה ככה.

את מעדיפה שהם יאכלו את הרוטב כדי לרצות אותך או שלא יאכלו אותו בכלל? התשובה אינסטינקטיבית שלי היא שעדיף שלא יאכלו אותו. לדעתי הנזק הפשי מזה גדול מהנזק הגופני של קטשופ. אבל אני נוט הבצורה חזקה ל חינוך ללא כפייה ודומיו.

אני הולכת ומגבשת איתכן הסכמה שנדרש כאן שחרור בעניין האוכל הבריא או לפחות הקטשופ אבל כל כך חבל לי כי בפועל הם באמת אוכלים בריא, וברוך השם טפו טפו לא רואים רופא. אז כל כך חבל לי לשנות את זה עכשיו.

ופסיכולוג הם יראו? ואולי כשהם יגדלו יבואו לידי פעולה מנגנוני ההגנה העצמית שלהם והם יחזרו לעשות את מה שהם אוהבים - להטביע את האוכל ביותר קטשופ, כי אוכל בריא מבחינתם זה אוכל פחות טעים שאמא מכריחה לאכול, והם לא ירצו את זה?

כשאני חושבת על תהליכים של תזונה בריאה, ויש הרבה דפים על זה <כל דפי החיוניות שלי חלק שמיני, תפילה לאם בטרם שחרית ועוד המון> המוקד הוא הקשבה לגוף.

מצטת את גוגוס מתוך החיוניות שלי חלק שמיני:
זה חינוך גופני. לשים לב לגוף, להבין אותו, לקבל אותו, לדבר איתו, לשתוק איתו.

זה מה שאני חושבת שכדאי ללמד את כל הילדים. וזה כולל אכילה אבל גם פעילות גופנית ושינה ומיניות. ולדעתי כפייה במזון לא תורמת ללימוד הקשבה לגוף - ההפך.

באופן כללי, אני מטילה ספק בתועלת לטווח הארוך של כל כפייה שהיא. אני נוט הלהאמין ששכרה יוצא בהפסדה, במוקדם או במאוחר.

_חושבת שכדאי להפסק לבשל בריא, ואז לריב עם הילדים שהם לא רוצים אוכל בריא, ואז לנסות להכריח אותם לאכול בריא.

זה בזבוז של המון אנרגיה. מה יקרה אם במקרה בו מישהו מהילדים שלך יבקש לשים קטשופ, בקום לחשוב שהוא שם המון קטשופ וזה לא בריא וכו', פשוט תתני לו לשים כמה קטשופ שהוא רוצה? או אפילו לפני כן, לפני את מכינה רוטב טעים שדורש הרבה מאמץ, תשאלי אם עוד מישהו רוצה, ואם לא, או שלא תכיני אותו,_
בדיוק!
אני יודעת שכבר השבת על כך, אבל בכל זאת ציטטתי משום שכל כך מסכימה. חבל על בזבוז האנרגיה שאפשר לנצל לדברים אחרים. למשל, פשוט לשבת איתם. להיות איתם. להיות במצב רוח טוב איתם.