באופן טבעי

תודה בשמת.
הרבה זמן לא הייתי כאן. אני אשתף שעברה עלי תקופה לא פשוטה. בתחילת מרץ עברתי תאונת דרכים שהשביתה אותי לחודשיים (האיש שנסע אחרי באוטו לא היה מרוכז וכשעצרתי במעבר חצייה הוא אפילו לא האט...), מה שהשפיע גם באופן ישיר על ההתפתחות של המרכז, אבל גם נתן לי שהות להתבוננות. התחלתי לחזור לאיטי גם חזרה לגוף ("רק" מכות יבשות. מי שחווה את הרק הזה - יודע כמה זה לא רק) וגם חזרה לפעילות.
במאי, כשהייתי לקראת החזרה לפעילות ליוויתי בלידה אשה שאני מאד אוהבת, אבל היא חולה נפשית. אחרי שבוע היא אושפזה, ובגלל קרבה משפחתית הציעו לנו לקחת את התינוק. שוב טלטלה שלמה עברה עלינו. לקח לנו יומיים להחליט, אבל החלטנו שלא. (בכאב רב וגדול. אחת ההחלטות הכי קשות בחיים שלי). כרגע התינוק אצל משפחה שהיא לא המשפחה שלנו, ואני שולחת לו אור ואהבה ומקווה שהוא מוגן ואהוב.
כל הטלטלה נמשכה חודש וחצי. וככה הגעתי לאמצע יוני, אחרי ארבעה חודשים של טלטלה חזרתי להתבוננות מעמיקה במרכז שלי. ובמה שאני רוצה שהעולם יקבל דרכו.
אני שמחה להסתכל ולראות את הטיפולים האיכותיים שאנשים מקבלים כאן - הצוות שלנו באמת משובח.
ועכשיו הגיע הזמן לגדול קצת - להרחיב את היריעה ולהוסיף עוד ועוד.
אז שני תחומים הולכים להתרחב להם בשנה הקרובה - הראשון התחום של אמהות ותינוקות, שיקבל במה יותר רחבה. הרבה הפתעות נרקמות להן כאן - וזה כל כך משמח להרגיש את הדברים קורמים עור וגידים. אמהות ותינוקות - אתן הולכות להתפנק כאן - ובגדול. ואם יש כאן אמהות טריות או הריוניות מפרדס חנה כרכור, אתן מוזמנות לכתוב מה הייתן רוצות. יש מצב שגם נגשים חלומות.
התחום השני הוא תחום הספקטרום האוטיסטי. כרגע התחיל לעבוד אצלנו אבי שטראוך, שעובד עם ילדים על הרצף באמצעות אומנויות לחימה. (מדהים. ממש).
אז לא משעמם לי בחיים. וכעת תקופה משמחת שכזו - של בנייה, של יצירה והתרגשות. שמחה לשתף אתכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק חודש - כאילו הזמנים מצטמצמים בין פעם לפעם שלא נמצאת כאן. הייתי רוצה יותר, אבל המרגיעות מרגיע אותי "אמירת הודה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאלוי, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר." טוב, רק חלקו ועדיין.
רוצה לשתף אתכם בדברים משמחים שקורים. אחרי הטלטלה עם דניאל, הטלטלה הגדולה של חיי עד כה - להגיד לא לתינוק ועוד לתינוק חי, קיים, נושם ומתוק להפליא - אני יוצאת לדרך חדשה בעולם התינוקות.
בקרוב נפתחים גם קליניקה קהילתית לנשים - על טהרת הדאנה, עם הרבה מקום לכל אשה באשר היא אשה. כן - גם לנשים בהיריון, גם לאמהות ותינוקות וגם לנשים בכלל.
וגם מפגשים לאמהות ותינוקות.
מקווה שהנתינה הזו לעולם תמלא חלק מהחלל שנוצר. מהמקום הזה בתוכי שכואב עדיין את הבחירה הלא פשוטה הזו.

אוי, זו הייתי אני, שלא שמתי לב לשם.

וואי, וואי. לא כתבתי כאן מלא זמן.
בנובמבר עברנו למשכן חדש. בבית הקודם הרגשתי שזכינו בפיס - היה כל כך מואר, ונעים ונוח.
במעבר לבית הזה הבנתי שאפשר לזכות בפיס ממש בגדול. יש לנו בית חדש ומקסים. (
כאן גם תוכלו לראות את התמונות )
אחד הדברים שקרה עם המעבר - הוא שוב חילופי מטפלות. לא הרבה. שתיים פרשו. ונוספו עוד עשר מטפלות חדשות.
גם החזון שלי לעבודה משותפת בין המטפלות גדל. (כותבת מטפלות - אבל יש לנו גם ארבעה בנים בתוך הצוות שלנו, שמונה נכון לרגע זה 27 מטפלים ומטפלות)
כשהתחלתי לכתוב כאן ביוני 2014 לא תיארתי לעצמי איך זה יראה עכשיו.
כל מה שהיה לי בראש היה כל כך שונה מאיך שהדברים התקדמו וזזו.
חזון זה דבר מתעתע. והאיך שיש בראש - באמת לא תמיד מחוברת למה שהאיך במציאות עובדת.
עכשיו יכולה לספר שבשנתיים הראשונות תהיתי. כן, גם טעיתי, אבל בעיקר תהיתי. הלכתי בדרך לא ברורה,
חזרתי אחורה - המשכתי קדימה. התבלבלתי הרבה מקולות בחוץ.
בשנה וחצי האחרונות אני מקשיבה הרבה יותר פנימה.
אני מרשה לעצמי להגיד לא למה שלא נכון ולא מדויק.
אני עובדת מול המטפלות שלי כמו מפיקה באירוע תאטרון. שזה אומר שילוב של מאמא ומפקדת.
מצד אחד מכילה, מאפשרת מרחב, מזינה.
מצד שני - שמה גבולות ברורים, דואגת שהדברים יתקתקו.
זה טריקי להיות מאמא ומפקדת בעת ובעונה אחת.
בעצם - זה כמו שאנחנו אמהות השילוב הזה של מאמא ומפקדת.
הבנתי בזמן הזה שתחרות היא פיקציה. אני ארחיב על זה ביום אחר.
הבנתי בזמן הזה שאני חייבת מרחבי נשימה - אחרת הכל קורס. גם על זה ארחיב ביום אחר.
הבנתי שאני יודעת. ושאני צריכה להיות מכווננת אלי. גם על זה ארחיב ביום אחר.
הבנתי שהמרכז שלי הוא לא אני. שיש לו יישות משלו. למדתי להקשיב לה. גם על זה ארחיב בהמשך.
למדתי לדחות סיפוקים ברמה של תוצאות. ולמדתי לדייק את העשייה שלי כדי להגיע לתוצאות.
ולמדתי איך להיות בנוכחות שמחה גם כאשר אני חווה כישלון או אכזבה. גם על כל אלו ארחיב ביום אחר.
משמח לחזור לדף הזה, לחזור לבית הזה של באופן טבעי ולקרוא אותי בשלבים שונים.

בדיוק הייתי אצלכם בפגישה, באמת, כל כך נעים

כל כך הרבה טיזרים... יש תאריך ל"יום אחר"?

זה נשמע מאד פרחים ופרפרים - יש לי מרכז משלי.
אבל מעבר לפרחים והפרפרים - זה גם הרבה אחריות.
וגם צורך תמידי בניקיון. בסידור.
בשימת לב למטפלים ומה משאירים אחריהם.
צריך להיות גם מאמא וגם רס"ר, אבל לפעמים החלק של הרס"ר מתגבר על המאמא.
ואני כל כך אוהבת להיות מאמא וכל כך שונאת להיות רס"ר.

תודה מיכל בז (וואוו - לא יודעת מי את במציאות).
הולכת והרוח בפניי תכף אחזור לרשימה ואבחר אחד לעכשיו. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, ואין כל כך הרבה זמן.
מרגיעון: בתוכך על פני בתוכחה.
איך תמיד המרגיעונים האלו מתחברים בול. קראתי את המילים שלך בתוכחה.
זמן להתבונן פנימה.

הבנתי שהמרכז שלי הוא לא אני. שיש לו יישות משלו. למדתי להקשיב לה. גם על זה ארחיב בהמשך.
בהתחלה כשפתחתי את המרכז, והאמת שגם בשנים הראשונות, התבלבלתי. חשבתי שהמרכז זה אני.
זאת אומרת - אני פתחתי אותו. אני הזמנתי את המטפלות להצטרף אלי. אני בחרתי את התמונות שיהיו תלויות במרחב. אני בחרתי את הרהיטים.
בקיצור - אני ואני ואני.
ושכחתי שכשיש משהו שקיים - יש לו חיים משלו. אנרגיה משלו.
המרכז הוא לא אני. הוא ישות בפני עצמה, שיש לה רצונות משלה, דרכים משלה.
אני יכולה להגיד למה אני זקוקה מהמרכז - שיספק לי מקום נעים, מאפשר לטיפולים. שיכניס שפע כלכלי.
אני יכולה להקשיב למה המרכז זקוק ממני.
ואני לא מדברת על הניקיון הפיזי, או על העיצוב. אני מדברת על הנוכחות האנרגטית.
כשאני שואלת את המרכז למה הוא זקוק ממני - יכולות לעלות כל מיני תשובות.
לפעמים זה להוציא לאור דברים, לפעמים זה ללכת להזמין אנשים פנימה. לפעמים זה לספר עליו כל מיני דברים.
לפעמים זה ליצור בתוכו דברים שלא קשורים למה שאנחנו עושים.
לפעמים זה לצאת לקהילה לתרום משהו.
העניין הוא שכשאני מודעת להפרדה הזו, אני יכולה גם להיות בהפרדה בין הדרמות האישיות שלי,
לבין הדרמות של המרכז.
בין מה שעובר עלי, מיכל, ביום יום.
לבין מה שעובר במרכז ביום יום.
וההפרדה הזו מבורכת. היא מאפשרת את ההתנהלות המשותפת שלנו.
כשאני רואה במרכז שלי שותף, אני יכולה לעבוד איתו בשיתוף פעולה.

אני יודעת שיש כאלו שזה ישמע להם מוזר, לא מחובר למציאות. אפילו כאלו שישאלו מה לקחתי היום.
ואני יודעת שיש גם כאלו שיבינו - שמבינים על מה אני מדברת כשאני אומרת שהמרכז הוא ישות בפני עצמה.
שההתנהלות שלה שונה משלי
ושהשירות שלנו הוא הדדי.

אני הבנתי אותך

גם אני הבנתי אותך...
וידעתי שאני משאירה מקום לתוכחה כששלחתי את ההודעה כפי שהיא, אבל זה לא היה עיקר הפוטנציאל שלה, לגמרי לא.
בזמנך וכשיתאים לך - אשמח לשמוע למה תחרות היא פיקציה, ואיך את נשארת בשמחה גם מול הכשלונות...
שירבו הפרחים! (ושילחו זרועות החוצה - שייפתח אחד גם באזור מבשרת...)

מקסים ויישר כוח!!

מיכל, איזה יופי לקרוא את העדכונים שלך. כל הכבוד לך על הדרך, על החיפוש, על העומק, ועל הכל

איזה תגובות משמחות. בכלל נעים להרגיש שמקשיבים לי.
תודה לכן. בשמת א קור את הולכת והרוח בפניי ופרח.

אשמח לשמוע למה תחרות היא פיקציה, ואיך את נשארת בשמחה גם מול הכשלונות...
אחד אחד...
הבנתי בזמן הזה שתחרות היא פיקציה.
יש את העניין הזה של מעגלי נט-וורקינג. שתמיד מצרפים רק אחד מכל מקצוע, כדי שלא תהיה תחרות בין חברי הקבוצה.
ויש אמונה רווחת - וגם אומרים לנו על זה בשיווק - שאנחנו צריכים כל הזמן להוכיח שאנחנו יותר מהאחרים.
שהשירות שלנו טוב יותר, שהטיפול שלנו מקצועי יותר, שאנחנו הכי מוצלחים...
וגם אם תסתכלו על המלצות הרבה כותבים "רק היא...".
כאילו שאם בוחרים באחת אז פוסלים את האחרת. ושצריך כל הזמן להיות עם יד על הדופק - שהמתחרים שלנו לא יעקפו אותנו בסיבוב.
ובהתחלה נלחצתי מהמקום הזה קצת. במיוחד שהיו מטפלות שאמרו - מה, עוד מטפלת בילדים - איך תהיה לכולנו עבודה?
והסתכלתי גם פנימה וגם סביב והיו גם דברים שראיתי, שהאירו לי את הדרך.
הראשון - הוא דוכני הפלאפלים בעפולה. כן, דוכני פלאפל. מה הקשר? יש להם משהו כמו חמישה דוכני פלאפל ברצף.
ותנחשו מה? כולם מלאים. הם יצרו את כולם באותו המרחב. ואף אחד מהם לא ריק. נהפוך הוא - כשאתה רוצה פלאפל - אתה בא למרחב הזה, שיש בו מבחר.
השני - חשבתי על העבודה שלי במרכז לגיל הרך. היה בו שפע של טיפולים לגיל הרך - ומכל דיסציפלינה היו כמה מטפלות.
לאף אחת לא חסרה עבודה. נהפוך הוא - תמיד היו רשימות המתנה.
השלישי - בשנה הראשונה שבה פתחתי את המרכז לוויתי על ידי תכנית שנקראת עסקית. זו תכנית ממש זולה לבעלות עסקים. היא מתאימה בעיקר לכאלו שמתחילות את הדרך.
ואחד הדברים המופלאים שקרו שם - זה שבנט וורקינג שלהן לא הייתה הגבלה לסוג השירות. ושתיים שנתנו לי השראה היו שתי נשים בעלות עסק של קינוחים ששיתפו פעולה.
הן העבירו לקוחות מאחת לשנייה - וכך כשלמישהי היה עומס, היא הייתה מורידה ממנו, אבל לא מוותרת על עבודות - אלא מעבירה לשנייה.
אחת מהן הייתה דתייה - ולא נתנה שירותים בשבת - אז כשביקשו ממנה - היא הפנתה לשנייה.
וזה יצר שם משהו - שעזר לעסקים של שתיהן לצמוח.

ואז החלטתי (לפני קצת יותר משנתיים) שההגבלה היחידה שלי למצטרפים חדשים - זה שהם מקצועיים. שהם יודעים לעשות את העבודה שלהם מ ע ו ל ה. שיש להם את ההכשרה הנכונה, את הניסיון ואת מה שאני חושבת שנדרש ממטפל טוב. (להיות בן אדם, לשמור על סודיות וכבוד הלקוחות, להמשיך להעשיר את עצמו, לקבל הדרכה).
בשנה האחרונה, חוץ ממני הצטרפו עוד 4 מטפלים זוגיים ומשפחתיים למרכז. ומה שקרה כתוצאה מההצטרפות שלהם - היא שהעבודה שלי כמטפלת זוגית גדלה.
גילוי נאות - כשפתחתי את המרכז, הורדתי את כמות המטופלים שלי בכמעט חמישים אחוז, כי נדרשה ממני הרבה אנרגיה להנעה של המרכז. וזה היה כך עד נובמבר האחרון, שאז החלטתי שאני פותחת ומגדילה חזרה את הקליניקה.
אחרי המעבר בנובמבר - כמות המטופלים שלי חזרה לכמות המקורית, כפי שהיה לפני שפתחתי את המרכז. והיום גם נאלצתי לסרב לקבל לטיפולי זוג מקסים שפנה. אבל מה - יש לי למי להפנות. יש לי עוד 4 מטפלים שאני סומכת עליהם, שאני יודעת שהם מטפלים מעולים. שאני מפנה אליהם בשמחה ויודעת שגם הם יפנו אלי. אני יכולה לספר עליהם למי שמגיע - וגם לפי הצורך שלו - לעזור ולדייק את המטפל/ת הזוגי/ת שהכי נכונה עבורו. זוג כזה, שהפניתי למטפל מעולה, הוא לקוח נפלא שלי להמשך. הוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי ועל המקצועיות שלי.
וכן, יש גם מטפלים זוגיים מחוץ למרכז שלי, שלא עובדים איתי ושאני עובדת איתם בשיתוף פעולה. לפעמים גם מפנה - והם מפנים אלי. לפעמים גם מקבלת מידע (על השתלמויות, על מטפלים באזורים אחרים ועוד) ולפעמים גם מוסרת מידע. והאפשרות הזו - להיות בקשר עם קולגות ולעבוד בשיתוף פעולה היא ממש מפרה ומשמחת.

ואני ממש סומכת ויודעת שלכל אחד מהמטפלים מגיעים הלקוחות שהוא מדויק עבורם. שבנקודת הזמן הזו - זה ממש נכון שהם יקבלו את המענה ממנו. ושמי שצריך להגיע אלי באופן אישי - יגיע. ומי שצריך להגיע לרני באופן אישי - יגיע. ושזה שיש בפרדס חנה-כרכור ובאזור עוד מלא מטפלים זוגיים לא אומר שלא תהיה למישהו מאיתנו עבודה. וזה שיש במרכז שלי מגוון של מטפלים זוגיים ומשפחתיים עם אפשרויות שונות של דגשים - רק מגדיל את מעגל הלקוחות לכולנו.

כל כך נהניתי לקרוא מה שכתבת (-:

תודה על הדברים. מהנהנת בהסכמה מול התובנות שלך לגבי תחרות.
השני גרוש שלי לעניין זה - יש תחרות. היא לא פיקציה. רק שאין לנו אפשרות אמיתית להשפיע על התוצאות שלה מעבר לכך שנעשה את הכי טוב שלנו.
כל העצות איך בעצם לעשות יותר מהכי טוב שלנו, איך לסובב את השוק, איך לעקוף את המתחרים, איך לנצח את התחרות - הן הפיקציה. הן קשקוש.
כשיש תחרות פשוט צריך לשמוח, להוציא מעצמנו את המיטב שלנו ולסמוך על אנשים שידעו לראות ולקלוט את זה.

בהצלחה לך ולכם ולכן

אולי פשוט ישנם סוגים שונים של מארג בעולם?
כל מיני הוויות?
ולנו יש השפעה אך לא שליטה על סוג המארג בו החוט שלנו משתלב?
ובהתאם למארג בו השתלבה הדרך שצעדנו בה, אנו מזקקים תובנות שמלוות אותנו?

מעניין מה שאת כותבת, והמשפט הזה:
אני מדברת על הנוכחות האנרגטית
הכי תפס אותי

כל כך נהניתי לקרוא מה שכתבת תודה

ובהתאם למארג בו השתלבה הדרך שצעדנו בה, אנו מזקקים תובנות שמלוות אותנו? מה בא קודם - הביצה או התרנגולת. תודה על נקודת המבט.

הכי תפס אותי תודה.

למדתי לדחות סיפוקים ברמה של תוצאות. ולמדתי לדייק את העשייה שלי כדי להגיע לתוצאות.

יש רצון להגיע לכאן ועכשיו. כשפתחתי את המרכז אמר לי איש חכם, שהיה גם בעל הבית הראשון של העסק שלי - שאם אחרי שלוש שנים אני אגיע למצב של ישורת בעסק וזכות קיום, אז אני אדע שהמרכז שלי יצליח לאורך זמן. שבשנה הראשונה לא צריך לצפות להרוויח. האמת, שאם הייתי יודעת את זה מראש - המרכז לא היה קם. בשנה הראשונה אכן רק הפסדתי. גם בשנה השנייה - אם מסתכלים ברמה השנתית (ומסתכלים, אין מה לעשות). בשנה השלישית הייתי מאוזנת. והשנה אני מתחילה להרוויח. וזה כך - עולה בעקומה איטית. אין ניסים. אין קפיצות מהירות.
אותו איש חכם גם אמר לי - אם תקפצי מהר למעלה, העסק ייסגר לך, כי לא יהיה המרחב לנפילה. את לא תעמדי בנפילה. כשאת גדלה לאט - זה יציב יותר.

דחיית הסיפוקים אומרת שהדיוק שלי לתוצאות הוא לא ברמה של ימים. הוא ברמה של חודשים - רבעוני, חצי שנתי ושנתי. כשאני מגדירה מטרות, אני יודעת שיקח להם זמן - ואני מאפשרת לעצמי ולמרכז לנשום לפני שהמטרות מקבלות את המרחב שלהן בפועל.

כשעברנו למרכז רציתי שתוך שבועיים חדר שבט - החדר שבו מתרחשים המפגשים הקבוצתיים, יהיה מוכן. בפועל זה לקח חודש וחצי. כי היה צריך לדייק והיה צריך לעבוד. ואחרי שכבר החלטנו מה - היה צריך לחכות לדלתות שיגיעו. והיה צריך לבנות את הקיר ולצבוע אותו (אחת החוויות המשמחות עם המרכז הזה, זה המקום הזה - הצביעה של הקירות שעשיתי במו ידי ועם האהובים שלי - את הקירות עצמם אבא שלי והאהוב שלי בנו במו ידיהם וגם את ההנדוס (מהמילה הנדסה) של איך תעמוד בדיוק הדלת המיוחד הכפולה שרציתי - גם את זה אבא שלי ואביב עשו).
אז זה לקח חודש וחצי. בינתיים הייתה קבוצה שכבר הייתה ממש צריכה להתחיל את המפגשים. אז הם עברו איתנו את התהליך. המפגש הראשון שלהם היה בחלל פתוח. השני היה בחלל עם שלד של קיר. השלישי עם קיר גבס לא צבוע. הרביעי עם קיר ודלתות מסודרים וצבועים. ואז נתלו התמונות והשעון ושבוע אחר כך גם המסך... בקיצור - הם ממש היו חלוצות בתוך המרחב החדש.

וכשאני מפרסמת משהו - ומחכה ללקוחות - אני יודעת שיש את הקצב שבו אני רוצה שדברים יקרו, או רגילה, ויש את הקצב של היקום באותו הרגע. של מרחבים אחרים.

ומה זה אומר לדייק את העשייה? אני פחות מתפזרת. אני מציבה לי מטרות ברורות, ממוקדות בזמן. למשל - בשבוע הבא ייצא פלאייר של המרכז. שלפני חודש הגדרתי לי שהוא ייצא. בניתי מפת חשיבה, כדי לראות מה יהיה בו - איך הדברים יתחלקו וכו'. את הסדר של הדברים כדי שיהיו לי כל הניסוחים המדויקים. את הזמן לבנייה הפיזית של הפלאייר. והפלאייר הוא לא מטרה. הוא חלק מאמצעי להגדיל את מעגל המטופלים שלנו. חוץ ממנו - יש עוד פרסום בפייס ופרסום בגוגל ובאינסטוש וכו'. כשאני מדייקת את המטרה ובעקבותיה את העשייה - אני מצליחה להגיע לתוצאות טובות יותר.

אני יודעת שעל פניו זה נשמע ברור: מטרה - דיוק - עשייה - תוצאות. אצלי בראש זה לא עבד כך בצורה מסודרת. הייתי מאד מפוזרת. לא הזכרתי לעצמי מה אני רוצה.
אני עובדת עם ברכת בוקר - שאני מדייקת מחדש אחת לשבוע בערך, לפי הצורך. כך שהמטרות שלי (לא רק לגבי המרכז, גם לגבי הילדים ולגבי) הולכות איתי כמנטרה לאורך היום - ומאירות לי את הדרך שבחרתי. כשהדרך מוארת - אפשר להגיע בקלות רבה יותר לתוצאות.

ולמדתי איך להיות בנוכחות שמחה גם כאשר אני חווה כישלון או אכזבה.
כישלון ואכזבה הם בעיני המתבונן. וזה גם תלוי איזה כישלון ואכזבה ומה אפשר במקומם.
עכשיו, זה לא שאני לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הכישלון או את האכזבה, מה שלמדתי - זה להודות להם.
להודות להם על השיעור, להודות על הלמידה שלי, להודות על המקום שהם מאירים עבורי.
ואז להיפרד מהם ולהיזכר במהות שלי.
למשל, רציתי מאד שתצטרף אלי למרכז מישהי מסוימת. היא מאד מקצועית בעייני ואני מעריכה אותה. נפגשנו כמה פעמים, היא התלהבה מהמרחב, אפילו שלחתי לה חוזה.
אחרי כמה ימים קיבלתי ממנה הודעה במסרון - שהיא בדקה כמה מקומות במקביל - ובחרה ללכת עם מקום אחר.
עכשיו זה קורה מדי פעם שמישהי בוחרת ללכת עם מקום אחר. כולם בודקים עוד כמה מקומות -וזה מצוין.
זה שיש מקומות אחרים, שאנשים יכולים לשכור בהם מרחב - זה מבורך. לגמרי. זה מאפשר לי בקלות רבה יותר להגיד לא למי שלא מתאים.
אבל במקום הזה פתאם חוויתי אכזבה, כי הייתה לי ציפייה שהיא תצטרף.
התחלתי לכתוב לפני כמה ימים - ונעצרתי באמצע (ילדים, נו מה?) משתפת עכשיו עד כאן ואמשיך בהמשך.




הולכת והרוח בפניי זה בשבילך.

מרגיעון: "כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו"
זה בדיוק מדבר את מה שאני מנסה להגיד על המקום של להיות בנוכחות שמחה גם כשאני חווה אכזבה.
אני אעזוב את הדוגמא שהתחלתי איתה - בטח גם אמחוק את התגובה הקודמת - ואתחיל מחדש, עם מה שעולה עכשיו.
כבר כמה שני שאני מקפידה לחיות בשמחה. בוואצפ שלי המשפט שכתוב הוא "חיה בשמחה". הוא קוצר מ "חיה בשמחה, נהנית מהשפע". שהיה שם לפניו.
אני מברכת אנשים ביום שמח (באופן מצחיק הם עונים לי הרבה פעמים חג שמח, כי יום שמח לא באמת שגור בפיהם), בשבוע שמח.
האנרגיה של השמחה היא אנרגיה שאני מתרגלת אותה יום יום. עם הילדים, עם בן הזוג, עם המטפלות במרכז.
גם כשיש כאב ואכזבה, האנרגיה הזו, השמחה עדיין נוכחת. לא במקום שמבטל את הכאב והאכזבה, אלא במקום שנוכח במקביל.
בפועל - כשאני מתאכזבת ממשהו, אני בודקת רגע מחשבתית את הדבר שהתאכזבתי ממנו. אצל ביירון קייטי יש לזה תהליך ארוך של חקירת אמונה אמונה - האם זו האמת? ואז ארבע שאלות והיפוכים.
באקסס בארס יש לזה משפט אחד קצר - "נקודת מבט מעניינת". שכשאני אומרת על משהו "נקודת מבט מעניינת" מבחינתי זה אומר - שיש עוד מלא נקודות מבט
שהן נכונות במקביל או נכונות יותר מנקודת המבט הזו. (הנכון או נכון יותר הוא מביירון קייטי...)
אז כשאני מתאכזבת (כמו למשל מזה שהמטפלת לא בחרה להצטרף לצוות) אני אומרת לעצמי - נקודת מבט מעניינת. לי יש את נקודת המבט הזו. ואז אני מסתכלת עליה שוב.
ורואה שיש עוד נקודות מבט שיכולות להיות נכונות, או נכונות יותר (כמו למשל - שהיא פחות התאימה לאנרגיה של המטפלים במקום, או שאם היא הייתה מצטרפת אולי היו לה דרישות מופרזות, או שאם הייתה מצטרפת למרות שלא שלמה בטוח זה היה יוצא קווצ' - ועוד. איפה שיש נקודת מבט - יש לפחות עוד 10 אחרות שיכולות להיות גם נכונות).
ואחרי שאני אומרת לעצמי נקודת מבט מעניינת - ומצליחה לראות את האופציות האחרות, אני יכולה לנשום עמוק ולראות את הטוב שצומח בדיוק מהמקום הזה שממנו התאכזבתי.
ואם צומח שם טוב - אני יכולה בשקט להמשיך ולהיות בשמחה.
אז כן, זה לא בא בקליק או בקסם, זה בא בתרגול. בנכונות להיות במקום שמקשיב, שמזהה את האכזבה, שמתבונן בנקודות המבט, ורואה שבאותה מידה שנקודת המבט שהביאה אכזבה נכונה, יש שם עוד נקודות מבט שיכולות להביא הקלה, ברכה וכן, גם שמחה.

מיכל צמות
אני לא מכירה אותך ואת המרכז שלך, אבל ממש כיף לקרוא אותך פה
רוצה להוסיף על הענין של ההפניה: כשחיפשתי דולה, מאוחר יחסית בהריון, היה קשה למצוא דולה טובה כי זה היה באוגוסט והרבה מורידות עומס, ונזכרתי קצת מאוחר.
2 דולות נחרטו בזכרוני: אחת שהודיעה לי שהיא לא מקבלת לידות ראשונות כי הן לרוב לוקחות יותר זמן (ניראה לי מיותר לציין שמעולם לא חשבתי עליה שוב ולא המלצתי עליה לאיש, והלידה שלי לקחה פחות משעה)
ואחרת, שהקשיבה לסיפור שלי, הביעה צער שלא תוכל לקבל אותי, מסיבות טכניות, הציעה לי שתפנה אותי לקולגות, ערכה איתי בירור קצר כדי להבין מי מהן תתאים לי יותר, הפנתה אותי ל-2 רלוונטיות. אני עדיין זוכרת את החיבוק בקולה, ולא אחת מקווה שבלידה הבאה תהיה פנויה ללוות אותי. לא פגשתי אותה מעולם, היתה לי דולה נהדרת, אבל היא נתנה לי את הקשבתה ואת סבלנותה במידה שהשאירה אותה בלבבי

מהנהנת במרץ מול המשפט הזה: זוג כזה, שהפניתי למטפל מעולה, הוא לקוח נפלא שלי להמשך. הוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי ועל המקצועיות שלי.

מיכל צמות - תודה! על הכתיבה, על תשומת הלב...
מסתובב אצלי עניין התחרות בראש ועלתה שאלה שמסקרנת אותי קצת- ומה אם אחת מאלו שהיית מפנה אליהן, לא היו מפנות אלייך בחזרה, גם אם הלקוח היה מתחום ההתמחות שלך? אני באופן מאוד כללי מעדיפה לעבוד עם אנשים מהתחום שלי, אני תמיד מחפשת ממי ללמוד (בכל תחום...ויש כאלו ששמחים ללמד, ויש את אלו שלא...אם היה מדור כזה בעיתון הייתי מפרסמת מודעה: "בחורה אינטליגנטית מחפשת מנטור\ית"... מכירות מישהי כזו? ספרו לי) ותמיד נעים לי יותר עם מישהי מאשר לבד, אבל מה קורה כשזה לא הדדי?

ומה אם אחת מאלו שהיית מפנה אליהן, לא היו מפנות אלייך בחזרה, גם אם הלקוח היה מתחום ההתמחות שלך?
זה אף פעם לא עובד ככה - אחד לאחד. זה לא פנקסנות של אני הפניתי אלייך ואת תפני אלי. היקום עובד אחרת. אני מפנה למישהי אחת,
ומגיע אלי טיפול ממישהי אחרת. זה לא קו ישר שעובר מזו אל זו. זו ספירלה - שנפגשת כל פעם עם מישהו אחר. לפחות כך אני רואה את זה.
אני סתם אמציא רגע שמות:
אם אני מפנה לרחל. ורחל מפנה לגלית. וגלית מפנה לרותי. ורותי מפנה אלי. אנחנו באותו מעגל. וגם אם אני לא רואה את המעגל פיזית - זה לא אומר שהוא לא קיים.
מרגיעון: "גם בצד השני יושב בנאדם" - עוד מרגיעון מדויק. כשאנחנו בפנקסנות עם כמה נתנו וכמה קיבלנו - אז אנחנו לא עם לב פתוח, באנרגיה סגורה.
כשאנחנו באנרגיה סגורה - אנחנו, בין היתר, גם סגורים מלקבל.
כשאנחנו זוכרים שבצד השני יש בנאדם (או בתחוה) ואנחנו מאמינים בטוב שבבני האדם, אנחנו יודעים שהכוונות שלהם טובות.
נכון, יש קולגות שאני לא אפנה אליהם. או כאלו שהם לא מקצועיים בעיני, שאני לא חושבת שישרתו נכונה את הפונים אליהם. ויש כאלו שאני אפנה אליהם יותר - כאלו שהם מקצועיים וכאלו שיש לי איתם מערכת יחסים הדדית. זה לא חייב להיות בהפניות. לפעמים אני אפנה למישהי - והיא תיתן לי אוזן קשבת או תכתוב עלי דברים משמחים. ויש מישהי שאני מפנה לה כי פעם נגעה לי בלב ואני יודעת שהיא עושה עבודה טובה. בחיים לא קיבלתי ממנה הפנייה באופן ישיר. בטוחה שהיקום מבורך יותר כשאני מפנה אליה. וכשהיקום מבורך יותר - החיים שלי יותר טובים.

אבל מה קורה כשזה לא הדדי? זו שאלה מה זה אומר לא הדדי. לא הדדי אומר אין בכלל קשר? או לא הדדי אומר שהוא במידתיות לא שווה? בכל מקרה - אני ממליצה להקשיב ללב שלך. אם יש לך שם מתח ותחושה לא נעימה - זה כבר אומר לך שלא, זה לא מתאים. ואם, למרות שזה לא במידה שווה או שאת לא רואה איך זה עובד חזרה, את מרגישה את הלב מתרחב - אז לכי על זה.
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לבדוק איך אני ארגיש במרחק הזמן. אם אני עכשיו אעשה את הדבר הזה (למשל אשלח אל ברכה זוג לטיפול) בעוד שנה, במרחק שנה או חמש שנים מכאן - האם כשאני אסתכל על זה אחורה אני אהיה שמחה או מכווצת. זה נותן לי בד"כ את התשובה אם נכון לי להפנות. אני שואלת אותו דבר על הזוג - האם בעוד שנה או חמש מכאן ההפניה הזו תהיה עבורם משמחת או מכווצת. ומה שעולה - מאיר לי את הדרך.

זה החצי גרוש שלי. את צריכה לבדוק ולהרגיש מה נכון עבורך הולכת והרוח בפניי

תודה קרן שמש צהובה

לא פגשתי אותה מעולם, היתה לי דולה נהדרת, אבל היא נתנה לי את הקשבתה ואת סבלנותה במידה שהשאירה אותה בלבבי
ואני בטוחה שכששואלים אותך על דולה - את ממליצה גם עליה. על זו שליוותה אותך בלידה והייתה מדהימה ועל זו שהייתה שם בשבילך, הקשיבה לך ודאגה לך, גם אם לא יכלה לספק לך את השירות הנפלא שלה באותו הרגע.