באופן טבעי

אשת הנכד , לי יש אמא בדיוק כמו התאור שלך את הסבתא של בעלך. אין לך מושג כמה אני מזדהה עם מה שכתבת.
כתבתי ברור שכל אחד מאיתנו לא אוהב שמעירים לו או מנדנדים לו או "מייעצים" לו. זה נכון גם אם זה לא הרבא-סבתא. אז מתפקידנו למצוא את הדרך איך לנווט ביננו ובין שאר העולם.

ואני מתכוונת שבין למצוא את הדרך שלא ידרכו עלייך ובין זלזול וסלידה המרחק רב. לא ראיתי בדברים שאת כתבת אמירות פוגעות. כן ראיתי אחרים שכתבו כך. על זה צר לי.

מדוע לא להרחיב את התובנות הללו לכלל המשפחה והחברה מסביב?
את צודקת ב-100% אחוז.
אני עושה מאמצים גדולים עם אחד האחים שלי. זה לא עוזר לי יותר מדי.
הוא ברוגז כבר שלוש שנים.
נורא רוצה להתייעץ אתכן ודי פוחדת לפתוח דף על זה (יש לי גם תחושה מוזרה שניסיתי פעם)
בקיצור, הדף הזה דווקא נתן לי השראה. אז תודה לקט.

ברור שכל אחד מאיתנו לא אוהב שמעירים לו או מנדנדים לו או "מייעצים" לו.
זה הרבה מעבר.

שתלטנות,
כוחנות ואני מעיזה להכריז: אלימות של ממש. ברוגזים במשפחה? סכסכנות בין בעל לאשתו? (ברור שבני הזוג אחראיים)
עבירות חמורות מאוד. יש אנשים שראוי להתרחק מהם, לא לנתח את הקשיים שלהם. עם כל הכבוד,
חיי היומיום מזמנים לא מעט קשיים.

הדף הזה עצוב מאוד
עצוב שיש אנשים כאלה בינינו, שנראה כאילו כל הווייתם מתרכזת ביניקת האנרגיה מהזולת.

אבל בכל זאת יש גם גבול להבנה והסולידריות שאת יכולה לקיים מול אדם שמתנהג אליך ככה. עם כל זה שהיא זקנה (במובן החיובי של המילה.. כאישה חכמה ומנוסה שראוי לכבד), בכל זאת יש גבול לכל תעלול.
האם יש גבול לתעלולים של ילדים ?

_. יש אנשים שראוי להתרחק מהם, לא לנתח את הקשיים שלהם. עם כל הכבוד,
חיי היומיום מזמנים לא מעט קשיים._ כן, במיקרים קיצונים, כמו שתארת, זה נכון.

עצוב שיש אנשים כאלה בינינו, שנראה כאילו כל הווייתם מתרכזת ביניקת האנרגיה מהזולת
גם עם זה אני מסכימה. אני, למשל, למדתי רק בגיל מאוחר (מעל 40) לזהות את שואבי האנרגיה שלי ואני מוצאת לעצמי דרכים להמנע מכך. הכי קשה לי זה עם אמא שלי (בת 85) שהיא, עם כל מוגבלותיה הפיזיות, משגעת אותי ואת אחיי. כל אחד מאיתנו למד איך לעקוף את החיבור שלה לשקע שלנו ואם אין ברירה- אז לזמן קצר ביותר.
ועדיין, על אף ולמרות, אנחנו מבקרים אותה ומתקשרים אליה ודואגים לה ומטפלים בה ולוקחים אותה לבדיקות...

אבל חשוב שנזכור שלפני הכל הן בני אדם עם כל ה"שק" הכבד שצברו במהלך חייהן. כי אם זוכרים את זה, אז אין זלזול וסלידה ולעג. את מבינה למה אני מתכוונת, רוצה להיות אני ? יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?

אבל רוזמרין, היא לא האמא שלה!!! היא אשתו של הנין שלה, למען השם! (סליחה על הדרמה) למה היא צריכה לשאת באחריות? זה לא שלה, העניין הזה!
ועכשיו אפרוט לפרוטות.
אם הסבתא רבא של בעלה היא אשה נעימה ומנומסת שמכבדת את אשתו של הנין שלה ומייעצת לה אך לא נתקעת לה בנשמה ומסכסכת ומפעילה מניפולציות לרוב עליה ועל בעלה, ניחא. אז זו לא חובתה, אבל זה יהיה נחמד מאוד מצידה לשמור על יחסים טובים פלוס וולדאוג ולטלפן ולבקר.

אבל! אם היא האשה הלא נחמדה בעליל שעולה מהתיאורים פה, אז למה אשת הנכד צריכה לסבול? באמת שאני לא מבינה!

אני מאוד מכבדת את סבתא וסבא של בעלי, מדברת איתם ויושבת איתם ודואגת להם לצהריים פעם- פעמיים בשבוע. מתוך רגש חובה (אני סבורה כי על הדור הצעיר לטפל באנשים אשר בזכותם אנחנו פה, ולא משנה אם הם מהצד שלי או של בעלי) אבל הם אנשים נחמדים וגם כשהם מעירים את ההערות שלהם- כמו: הוא סובל במנשא, למה את מטלטלת אותו על הגב... הם מוסיפים מיד- תעשי מה שאת חושבת, את האמא, ואחרי פעמיים שלוש מבינים שזו הבחירה שלי ולא ממשיכים להעיר.
אם הם לא היו אנשים נחמדים והיו מטמטמים אותי כמו גברת מטרמה, מזמן היחסים איתם היו של 'שלום- שלום'.

ראשית, היא אשתו של הנכד. אבל זה בכלל לא חשוב, לדעתי.
שנית, האם קראת מה שכתבתי? כי אני לא מוצאת קשר בין זה ובין תגובתך. אבל יכול להיות שאני לא מובנת אז סליחה.
ועכשיו בואי נחליף את המילה "אישה" במילה "ילד" במשפט שכתבת:
אם היא האשה הלא נחמדה בעליל שעולה מהתיאורים פה, אז למה אשת הנכד צריכה לסבול? באמת שאני לא מבינה

אם זה הילד של אשת הנכד- את כן מבינה למה היא צריכה לסבול? כי אני בכלל לא חושבת שצריך לסבול ולא משנה אם זה ילד, בעל, חבר אמא או סבתא. ובכל זאת, לפעמים סובלים. חלק מהחיים. צריך להקטין את הסבל, זה בטוח, אבל לא על ידי זילזול או לעג או סלידה או התעלמות מוחלטת.
אני לגמרי מבינה שרוצים לקבל רעיונות איך להקטין את הסבל.

די! לא חוזרת בפעם העשירית על עצמי. מי שהבין-הבין.

אבל מכאן ועד דבריך "ההומוריסטים" על קצבת עוגמת נפש או דברי אחרים פה שעושים צחוק או נגעלים (ריח רע, שיניים בחוץ)- יש מרחק רב.

רוזמרין,
באופן אישי כתבתי את דבריי לא מתוך לעג וזלזול בסבתא המדוברת, אלא מתוך אבחנה קרה ואנליטית לפיה, לדעתי, מדובר באישה שמתעללת נפשית בסובבים אותה.
לפי התיאורים של אשת הנכד, נשמע כאילו מדובר באישה שממש קשה לחיות איתה או להיות איתה בקשר כלשהו. וגם אם כן הצלחת איכשהו להיות איתה בקשר טוב, אז רצוי שתהיי מכונת רכילות משומנת (שעובדת על אוטומאט). ולכן:

• הזדעזעתי מאוד (ומייד הצעתי את חוק הקיצבה, כאמצעי המחשה עד כמה הזדעזעתי)
• קראתי בעניין רב את ההתפתחויות בדף
• הצעתי הצעות יעול משלי (זה כבר המקום בו אני על אוטומט)

די! לא חוזרת בפעם העשירית על עצמי. מי שהבין-הבין.
נראה לי שהבנתי, ונראה לי שאת ואני (לא יודע לגבי האחרות כאן) בעצם מסכימים לחלוטין, וכל הויכוח הוא על צורת ההתנסחות.

ככל ש"מלכלכים" פה יותר על סבתו שתחיה של בעלי שיחיה,
כך אני מתמלאת רצון להגן עליה.
אם אין חושך אין אור?
הנה אני אומרת את זה: היא ממש לא כזאת נוראית.
טוב, אולי רק קצת...

לא מזמן חלמתי חלום,
או סדרת חלומות ליתר הדיוק,
בהם הרגשתי סבל חזק מאוד - שכלל לא נקשר לשום אובייקט .
כמו לחלום סיוט, רק במקום הפחד - עולה הסבל.
הרגש היה כל כך חזק, כל כך מעיק,
שממש פחדתי להרדם/לחלום.
ולבסוף שאלתי בתוך החלום לפשר הדבר,
ואת המסר הבנתי ככה:
הסבל הוא חלק מהעולם.
הוא תמיד היה שם.

אומרים שלעתים קרובות אנו פוגשים בחלום את הרגשות שמדחיקים בערות ,
כי רק כשמאבדים שליטה המודחק פורץ החוצה.
אני לגמרי מבינה מאיפה זה בא.
אני שונאת לסבול, ובוחרת במודע לא לסבול - כשאני ערה.
כשיש משהו שמציק - מדברת על זה,
עד שהתסכול נפתר
ואם אין לו פתרון - משלימה עם המצב,
וכבר לא סובלת.

אני לא סובלת אנשים שסובלים.
ההתקרבנות מעוררת אצלי דחיה עד כדי בחילה פיזית של ממש.
בחלום נדרשתי ללמוד לקבל את הסבל כחלק מהעולם.
אמרתי - איך לעזאזל אני עושה את זה???
והנה יש לי שיעור.
לכבד את הסובלת.
לא לשכוח את הקלות בה שוקעים בסבל,
כמה סיבות מוצדקות להתאכזב יש לנו ביום-יום.
כמה כואב להיות חלש.
השתלטנות היא ביטוי של חולשה פנימית.
היא לא ביטוי של כוח.
ומכיוון שלשתלטנות הזאת אין כוח ממשי - אין מה לפחד ממנה או להעצים אותה ובכך להעניק לה את הכוח הדרוש.

אם מניפולציות הן דרך להשיג אהבה, עלי לענות על הרצון ולא על התירוץ.
כלומר, לא להתייחס לתוכן הדברים, שהרי הוא חסר הגיון,
אלא לראות את המקום אצךה, ממנו זה בא.
לא לחפש לאן אמירה הזאת או אחרת אמורה לפגוע אצלי.

אנשים שונים זוכים אצלי למידות שונות של סבלנות.
הסובלים שבאדם זוכים אצלי למעט מאוד סבלנות.
בערך 3 טיפות.
אם השיחה שלי עם סבתא ארוכה, הטיפות הנ"ל נגמרות מהר ואז אני עוברת לטייס אוטומטי
(והטייס האוטומטי שלי הוא טייס מתאבד, נטול פחד וחרטות).
האחריות שלי, כאדם בוגר, היא לסיים את השיחה מיד בתום 3 הטיפות.
ואז הכוחות מתחדשים מהר ויש כוח לעוד שיחה ממוקדת, עניינית, מפרגנת.
אף אחד לא יכול להכריח אותי לדבר יותר ממה שאני מסוגלת.
זו אני שפוצחת את פי ומזמרת.

...אחרי כמה זמן שריר הסבלנות מתגמש וסביר להניח שיהיו לי בקרוב 4 טיפות של סבלנות.
הלוואי.

ניתוק הקשר עם סבתא יתקע אותי שוב עם אותה הסבתא בגילגול הבא.

רוצה להיות אני ? יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?

יש לי מודל מושלם: איך לא להתנהג. אם אני אספר חצי לא תאמינו לי.
אז אני חותרת לשם, ומקווה לטוב בע"ה. כיבוד הורים הוא ערך נעלה, וטומן בחובו סבים חמים ובכלל אנשים מבוגרים. כפי שאמרתי שוב (אין לי בעיה לחזור על עצמי) העבודה של המכובד היא לדאוג שיהיה מה לכבד. ולכבד אפשר בהמון צורות ודרכים. אפשר גם לזהות שאדם מסויים עושה לי רע, ולא בגלל התותבות והקמטים שלו, ולשמור על דיסטנסנ שיאפשר לכבד אותו, ולא ליצור פיצוץ בכל פעם שנפגשים.

אני מאוד מאוד מרחמת על הדוגמא החיה שלי, הרי לאורה התגובות שלי מנוסחות. מאוד מרחמת עליה - אבל היא הובילה את עצמה לשם. אי אפשר להתייחס לאנשים בצורה כזו לאורך שנים, ולא להרחיק אותם ממך.

אשת הנכד עם כל הכבוד לסבתא שלך, קשה לי להאמין שכולם מלכלכים עליה כל אחד מגיב מהמקום הפרטי שלו. המשפט האחרון שלך מאוד מפחיד אותי.

אפשר גם לזהות שאדם מסויים עושה לי רע, ולא בגלל התותבות והקמטים שלו, ולשמור על דיסטנסנ שיאפשר לכבד אותו, ולא ליצור פיצוץ בכל פעם שנפגשים.
כבדהו וחשדהו



מאוד מרחמת עליה - אבל היא הובילה את עצמה לשם
אני גם חושבת שכל אחד מגיע לזיקנה שהיא חלק אינטגרלי מהחיים שלו.
את מזדקנת כמו שאת חיה.
תכונות האופי הבולטות ביותר כאילו מתעצמות לקראת הזקנה.



יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?
מה שבטוח, אני לא רוצה להתנהג כמוה. כי אז סביר מאוד להניח שאקבל יחס דומה מסובביי.

אשת הנכד כתבת נהדר על הסבל. כן, גם אני גיליתי שאנשים קורבניים מוציאים ממני הכי הרבה אנרגיה. קיטור המסכנות הראשון ואני כבר מפהקת מבפנים. רציתי להוסיף משהו לגבי מה שבטוח, אני לא רוצה להתנהג כמוה. כי אז סביר מאוד להניח שאקבל יחס דומה מסובביי . עד שאני אגיע לגיל 85 יקרו,קרוב לוודאי, עוד כמה דברים מחוללי סבל. אתאלמן? אאבד רבים מחבריי הקרובים וממשפחתי? אסבול כאבים גופניים? יקרה משהו לילדיי או לנכדיי? ארגיש חלשה או מנוצלת או לא חשובה לאחרים? המוות שמזדחל?
כל אחד מהדברים האלו, ובטח כמה מהם ביחד, גורמים לאנשים זקנים להיות שמחים פחות, חרדתיים יותר ולכן אני כמעט שלא רואה זקנים שחיוך קבוע על שפתיהם. מצד שני, יש כאלו ששומרים על ארשת פנים שמחה כדי לא להעיק על הסביבה ויש כאלה שמוציאים את כל הדרעק החוצה ויש גם את האפשרות הפולנית שכתבת מניפולציות הן דרך להשיג אהבה

אוי, חבל. עכשיו יש לי רגשי אשמה גדולים. )-:

אולי בכ"ז רק להחליף רק את הניק פה בדף?
אני חושבת שהדף הזה יכול להביא תועלת גם בעתיד לאנשים אחרים.
אולי אפשר להחליף לו גם את השם (למשהו נורא מועיל כמו "איך להתמודד עם...")
או אולי להעביר רק את החלקים החשובים לדף זוללי אנרגיה (שגם לו לא יזיק שם דף מתאים)

אם מישהו רוצה להחליף את שמי בכל הדף - בכיף, מה אכפת לי?
אבל לא רוצה שהדף הזה ירדוף אותי בדפים אחרים.
תודה

אם את בוחרת שם, אני מוכנה לעשות את הקטע הטכני בכיף.

אופס, ניצן היתה עדינה ממני.
אני מקווה שהשינוי לטעמך.

אני מאוד שמחה שהדף לא נמחק!!! (אני רק חושבת שיש איפה שהו איזה אאוטינג... אז אם מישהו רוצה לבדוק?)
או שאם היא תחכה מספיק זמן זה יעבור - אני מחכה כבר שנים רבות מאוד :- ( אבל חמותי עדיין כאן, והדף בעצם כאילו נכתב עליה... את בטוחה שזו לא אותה אחת??!! )
אורי, היכן מקבלים את קצבת עוגמת הנפש??
לפעמים הרוע שמזדחל החוצה (במקרה שלי מהחמות) אכן הורס כל חלק של רצון טוב, כל טיפה של רחמים - אבל אצלי הכעס מופנה בעיקר כלפי הקרפד - שלא עושה כלום בנידון, בעקבות הכעס - שלא תורם לתחושה נעימה בבית, הראשנים סובלים - ואני מאוד לא מרוצה. אז ניתקתי.
ובכל זאת אני עדיין כועסת כי אני צריכה את הקרפד לצידי - מולה (מה לעשות, נתמכת...) והוא לא כאן...
אגב, אשת הנכד, בעניין החתונה של הדודה, למהאת נאלצת להתקשר? (אני מבינה שהדף כבר לא אקטואלי - אך כל כך התרגשתי ממנו שאני מוכרחה לשאול...) ומה קורה עכשיו?
ץ

אולי בשיחות איתה תדברו עליה ?
לפעמים, מבוגרים, כל מה שהם רוצים זה לשתף בעומס החוויה שלהם. החוויה השונה שלנו לא משאירה לזה מקום, ואז, כדי לכבוש מקום לסיפור שלהם בכוח, הם הופכים בלי משים את מחיקת הסיפור שלנו למטרה, כדי שלסיפור שלהם יהיה מקום והמשך קיום , ולא בהכרח כי אנחנו כאלה לא שווים...וככל שהם מזדקנים הם עושים את זה יותר מסורבל.
לדעתי הרמיסה הזאת, שחוזרת בכל כך הרבה סיפורי חמיות- כלות ואפילו סבתות ונשות-נכד, נובעת פעמים רבות רק מהתשוקה לספר, לשתף, ללמד, ואף לעבד בעצמם את מה שעשו ראו וחוו בעצמם כל השנים, שזה המון, וזה מן הסתם מרגש מסעיר וכבד, לפחות כמו החוויה שלנו... וכאמור, לאדם המזדקן כנראה מאד בוער להבטיח שלסיפור שלו יהיה המשך קיום, בעיקר לקראת לכתו. זה נראה לי צו חזק הישרדותית, ולכן חסר טעם להילחם בו. לכן אולי מוטב ללמוד איך לאפשר לה לתת לך את הסיפור שלה.

לא מזמן ביקרנו את סבתא של הזוגי. אנחנו לא מבקרים אצלה הרבה ובד"כ הביקורים קורקטים וחסרי אירועים מיוחדים (אולי למעט זה שהיא אף פעם לא זוכרת איך קוראים לי וממציאה לי שמות אחרים. אבל את זה היא עושה לכל בנות הזוג של נכדיה). אנחנו לא נוטים להתרגש ממנה יותר מדי, וגם ההורים של הזוגי תמיד אומרים לו אחרי כל ביקור לא לקחת אותה ללב. הפעם היו מספר רגעים ששלוות הנפש שלנו נסדקה.

סבתא: שימו אותו על המיטה שלי, תינוקות אוהבים לשכב. עכשיו נבדוק לו את השמיעה.
<תופסת פעמוני רוח שהיו לצד המיטה. אם ציפיתי שהיא תדנדן בהם בעדינות אז לא, היא נענעה אותם בברוטליות עד שכמעט נתלשו ממקומם. בן הזוג ואני הבטנו אחד בשני, מוכנים לקפוץ על פעוטיניו כדי להציל אותו. הוא דווקא חייך>
סבתא: הנה, הוא אוהב את זה. <ממשיכה. בום! בום! בום!>

ניצלתי את הציוץ הראשון שלו כדי לקחת אותו שוב עלי. הסבתא דווקא היתה יותר בכיוון של בדיקת ידיים. התעלמנו. עברה לנושא הבא.
סבתא: אתם רוצים שאתן לו מים?
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: חם. חשוב לתת לו מים.
אני: הוא בן שלושה חודשים וקצת. זה מוקדם מדי. אפילו משרד הבריאות לא ממליץ לתת מים בגיל הזה.
סבתא: אבל חם. הוא צריך תוספת נוזלים. גם מבוגרים שותים מים.
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: זו לא בעיה. אני יכולה להכין לו עכשיו בקבוק של מים רטובים. (מן הסתם התכוונה לרתוחים)
אני: תודה, אבל מה שטוב בחלב אם זה שהוא מתאים את עצמו למה שהתינוק דורש. בימי שרב החלב נעשה דליל כדי שהתינוק יקבל יותר נוזלים, וככה לא צריך לתת לו משהו אחר.
סבתא: נו, אם הוא נהיה דליל יותר אז תני לו מים וזהו.
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: את מסכנת אותו. זה יותר מדי פרוטאין. בחלב יש פרוטאין ואם זה כל מה שהוא שותה יהיו לו עודפים וזה עושה בעיות.

למחרת התקשרה כדי לוודא "שחזרנו הביתה בבטחה". פעוטיניו בדיוק רצה לינוק אז הפניתי את הטלפון אחר כבוד לזוגי, ממילא הוא הנכד שלה ואיתי אין לה נושאים לשיחה (אם כי בענייני הורים אנחנו לא עושים הפרדת כוחות).

סבתא: הילד נראה מאד חכם אבל הוא לא אוכל טוב. הנה, עכשיו כשהיא ענתה לי לטלפון הוא היה אחרי הנקה ובכה מרוב רעב"
<הזוגי יודע טוב מאד שפעוטיניו רק התחיל לינוק באותו רגע ולכן לא מגיב>
סבתא: אתם צריכים ללכת לטיפת חלב, ימליצו לכם שם על תוספים כאלה.
הזוגי: היינו בטיפת חלב. אמרו שהוא מתפתח יופי ושימשיך לינוק.
<אני בינתיים מחרחרת מאחור. רק אתמול רצתה לתת לו מים, שזה הפוך מאוכל. ובכלל, איך זה שפתאום היא מבינה כל כך בתוספים? הרי לקראת הלידה היא שאלה אם בבית החולים שנלך אליו יש רופא - לא סיפרנו לה שאנחנו בעניין של לידת בית - כי יש בתי חולים שיש בהם רק מיילדות וחשוב שיהיה רופא מקצועי ליתר בטחון>
הסבתא, לא מתרשמת מהזוגי: טוב, אבל תבדקו את זה. הוא עושה רושם של תינוק חכם, חבל שהוא יהיה כל כך רעב כל הזמן.

הערוץ של סבתא סעדה ביוטיוב
נכד מראיין את סבתא סעדה שלו בנושאים בוערים. חמוווווווד!

הוא בן שלושה חודשים וקצת. זה מוקדם מדי. אפילו משרד הבריאות לא ממליץ לתת מים בגיל הזה.
מה עם "אסור. הרופא/ה אמר/ה"?
אני מתכוונת, לא להשאיר סדק בדמות "לא מומלץ". אסור ודי.
גם אני נפלתי לפחים של הסברים מפורטים שרק מזמינים ויכוח. האיש שלי, מהבחינה הזו, תפס את הפרינציפ לפני (טוב, זו האמא שלו).
הוא עושה רושם של תינוק חכם, חבל שהוא יהיה כל כך רעב כל הזמן.
(ואם הוא לא היה חכם, אז?)

מה עם "אסור. הרופא/ה אמר/ה"?
זה רעיון, אם כי בעברה היא היתה רופאת ילדים אז היא עוד עלולה להתווכח שהיא יודעת יותר טוב.

רוב הזמן האמונות שלה לא מטרידות אותי. אני משננת לעצמי שבסך הכל היא בטח דואגת לפעוטיניו - ובמקביל מנסה להפגין ידע מקצועי או לפחות התמצאות בתחום הזה. אם כי אני מודה שהייתי צריכה לשנן את זה ביתר שאת כשהיא שאלה אותי איזה טעם יש לחלב שלי. כמעט כמעט הצעתי לה לטעום, אבל היה נדמה לי שהיא תענה בחיוב.

טליה, קרעת אותי עם הקישור שהבאת.
ישבתי עליו איזה שעתיים.
(אהבתי במיוחד את 'מה את חושבת על בעלי חיים' ו'מה את חושבת על קעקועים ופירסינג').

מים רטובים הכי טוב.
גובה העיניים נלמד מתוך התבוננות, זה הצהוב כאן מעל.

טוב יקיריי
צברתי ניסיון בעבודה ובחיים עם אנשים כאלה.
א. זה יכול להטריף ולהוציא מן הדעת
ב. זה לעיתים מטרה של המרגיז/ה גם אם אינו מודע לה ובוודאי שלא יודה בה
ג. יש דרכים. הרי מה היא באמת רוצה? בבסיס שלה?
קשר.
לדעת שהיא חשובה למישהו. נכון שהיא עושה את זה בצורה מרגיזה וכוחנית
אבל היא רוצה קשר.
ואם יתנו לה את זה - היא תרגע.
למשל - אפשר לשנות נושא ולהמשיך קשר. נגיד:
סבתא: "אני עמדי וערבבתי חלב עם סוכר (ודפקתי להם את השיניים לכל החיים) "
את: באמת? ספרי לי עוד על הימים ההם. איך גידלת את הילדים שלך? באמת לא היה קל כשרק הגעתם לארץ/ רק ילדת את התינוק הראשון או העשירי

ולעשות איזו תנועת טאי צ'י שמטה את הנושא ממך אליה.

במקרים חריגים - יש לי משהו על האש.
במקרים חריגים יותר - לא לענות לטלפון ממנה. אולי פעם בשבוע.(שיחה מזוהה עוזרת)

סבתא: "שמעתי שאת תופסת טרמפים ומחכה שעות ובוכה"
את: איך את דואגת לי. אני רואה שאת באמת דואגת ואוהבת אותי. (שימי לב לא אישרתי לא הכחשתי ולא התווכחתי. נתתי לה מה שהיא רוצה לשמוע)
סבתא: -מתחילה נאום חוצב להבות
את: עושה כן עם הראש בסדר אני מודה לך מאוד על הדאגה והרצון שיהיה לנו טוב.(קמה בהתלהבות:) איזה יופי של קומקום! את הכנת? איך סורגים כזה? תלמדי אותי!
תכיני לך מראש רשימה של נושאים נחמדים. שכיף ולא מזיק לדבר עליהם.
(איך היה במועדון קשישים איך היה בביקור של X כמה את נראית טוב - זה תמיד עובד.
הנושא ישתנה אם את תשני אותו.
ההסברים המפורטים מרימים לה להנחתות וקשה לצאת מרחוב חד סתרי, צר וללא מוצא שכזה.

סבתא :אני אהיה ברוגז
את: בחיוך: לא נכון! את אישה כל כך טובה! את בטח לא רוצה לריב.

דף מעולה. מתאים להרבה מצבים.