רוצה לכתוב פה על השבוע שחלף. כמו תמיד לפני הכתיבה פה, אני חוששת שהמחשבות שלי מבולבלות ושאני אפול שוב בנטייתי לערבב סיפורים ולהתרחק מן המרכז ואז זה עוצר אותי מלכתוב... אז נתחיל לאט לאט:
בתחילת השבוע הייתי בפגישה אחרונה בסדרת פגישות שהיו לי עם מ' המטפלת האנרגטית (ההיא עם הקריסטלים והמילים החכמות (-:). בד"כ הפגישות איתה מורכבות משיחה ומטיפול אנרגטי פיסי (שבו היא משתמשת בכל מיני שיטות שמשמשות לה ככלי). בכל מקרה, לפני כל טיפול כזה היא בודקת את מצב הצ'אקרות שלי עם מטוטלת כדי לבחון מה דורש טיפול כרגע מבחינת הגוף (שזו חוויה מרתקת כשלעצמה לראות איך חפץ דומם, מגיב לאנרגיה חיה ופועמת אצלי) וביחד עם מה שמדובר בשיחה באותה הפגישה היא בוחרת כיצד ומה לעשות איתי.
בכל אופן הפעם, היא גילתה ששתי הצאקרות התחתנות פשוט סגורות. לא עובדות 0-:. לא זו בלבד שלא עובדות, המטוטלת מסתובבת בהן לכיוון ההפוך... כך גם בצ'אקרת הלב, סיבוב מושלם. לכיוון ההפוך )-:
"אז מה??" שאלתי אותה, "משהו לא עובד טוב" היא ענתה לי בחיוך, רגועה כהרגלה. "נעבוד היום עם אבנים קצת יותר חזקות, מסכימה?" היא שאלה, ואני כמובן נתתי אישור לעשות בי ככל העולה על רוחה (היא אחד האנשים הבודדים שאני מצליחה ממש להתמסר לטיפול שלה). בקיצור, היה הטיפול, נגמר הטיפול שאין לי מושג באמת מה נעשה בו ואני הלכתי הביתה.
כבר באותו יום אחה"צ, התחילו לי כאבי בטן. משהו מוזר מאוד. כאילו גזים בלי גזים, כאילו מחזור ממש בלי קירבה אליו, כאילו קלקול קיבה אבל לא. לפי החישובים שלי זה עשוי היה להיות הביוץ שלי (שלפעמים אני מרגישה ממש כמיני מחזור ולפעמים בכלל לא) אבל זה אלו היו תחושות אחרות, שלא הרגשתי בעבר. לקח לי כמה שעות עד שצצה במוחי המחשבה:
הצ'אקרות התחתנות 
. פתאום דברים התחברו. היום בבוקר הן לא עבדו. היה טיפול, עם אבנים חזקות. עכשיו הן עובדות. עובדות בטרוף...
במשך כל השבוע, למעשה עד עכשיו אני ממשיכה לחוות את אותן חוויות לסרוגין. וכאילו כל מה שקורה לי השבוע קשור לשם, אל הבטן, אל האגן. ביום ד' יום הלימודים שלי, עבדנו כל האימון (4 שעות) על הסמאנה (סוג האנרגיה שנמצא בבטן ואחראי על העיכול ועל הבערת האש הפנימית, לחברות שאינן יוגיגיות).
4 שעות של בנדהות, קומבקות ארוכות בכל רגע (לחברות שהן כן יוגיגיות (-:) ואני - שכבר באתי הרי כולי בפעילות סמאנית אולטרה, הרגשתי צירים מוקדמים (-:
כך המשיך לו השבוע באימונים שלי, בשעורים שאני מלמדת - פעילות מעיים בלתי פוסקת. מתעוררת מלחץ בבטן, התכווצויות רחמיות, תחושת רצון להתרוקן כל הזמן. כל הזמן פיפי, קקי, כל מה שיש. שום דבר בתזונה שלי לא השתנה, זה פשוט שמשהו ממש דרמטי קורה שם. כאילו אני בעיכול מתמיד.
אתמול, הלכתי בבוקר לאימון בוקר של יום שישי שמייד אחריו אני נוסעת ללמד שעור בחדר כושר (אני באמת רוצה לכתוב על חדר הכושר הזה כמה דברים)
כך שבמשך האימון שלי, אני דולה כל מיני רעיונות לשעור שאני אמורה להעביר ומשלבת אותם במה שתכננתי מראש להעביר שם.
מה שקורה לרוב, הוא שמה שיוצא לי בפועל מהפה שם, הוא ממש לא מה שתכננתי. זו חוויה מדהימה (שעליה ארחיב בהמשך).
כך קרה שבמשך האימון שלי, בעודי מתמודדת עם ההתרחשויות הביטניות הבלתי פוסקות שכבר התחילו להתיש אותי, תכננתי לי את השעור שאעביר כשעור רגוע, שלא ידרוש ממני פעילות פיסית מאומצת מידי ויתן לי קצת מנוחה מעצמי. כשהגעתי בפועל לשעור והתחילה המדיטציה, שמעתי את עצמי אומרת דברים שלא רציתי לומר. שמעתי את עצמי מנחה אותם להתבונן בסוגי האנרגיות השונות בגוף. אני פתחתי את הפה לומר דבר אחד ויצא דבר אחר. משם, באותו האופן, התגלגל השעור והפך להיות שעור בנדהות, אחד הקשים שהעברתי.אף אחד מדברים שאמרתי שם, לא תכננתי לומר, אבל מישהו אחר כנראה כן תכנן.
וכמה אירוני ויחד עם זאת צפוי שבדיוק כשאני רוצה לתת לעצמי מנוחה מהבטן, מה שיצא מהשעור ה"רגוע" שלי הוא שעור מגה אינטנסיבי שבו הבטן והצ'אקרות התחתונות עובדות בלי הפסקה....כי זה מה שקורה עכשיו, כי אין יכולת לברוח מזה או להחליט אחרת ולא משנה כמה אתכנן דברים מכאן עד מחר - זה מה שיש.
היה שם סוטול כבד באוויר. סוטול עם ריכוז. מבחינת תנוחות, עשינו אולי חמש תנוחות בסיסיות אבל כולנו נטפנו זיעה מרוב אש שהיתה שם. ובסוף השעור הבנות באו בדמעות...ואני, עלי לא מאיימים בדמעות, אני ישר משיבה מלחמה ודומעת חזרה....
וזהו, אני עוד הפוכה מכל זה, ומעכלת (בלי הפסקה), ונדהמת מכל הכוחות האלה שפועלים עלי, שעוברים דרכי, אליי וממני ואולי לראשונה מוכנה באמת להכנע אליהם...
אלהים אדירים...
).
