באופן טבעי

אלה שתי שאלות בלתי נפרדות
לדעתי לפעמים הן דווקא נפרדות. ברגע שהוחלט לאמץ הרגל, אפשר לדון על איך לעשות את זה מתוך שההחלטה מתקבלת כאקסיומה עד שיש סיבה טוב הלחשוב אחרת, או עד סופה של תקופת ניסיון כלשהי.

את שאלות ה"איך" והמחירים, לעומת זאת, אי אפשר להפריד לדעתי. כי המחירים קשורים ישירות בשיטה...

לדעתי לשיטות שונות יש אנרגיה שונה, ואם האנרגיה של השיטה נוגדת משמעותית את האנרגיה של מה שמנסים לעשות, מקבלים סתירה.

למשל, יש ספורט שהוא תחרותי, או סתם לוחמני. לעשות אותו בעדינות יעבוד פחות טוב. וההפך - לבוא ליוגה בלוחמנות לא יעבוד - כי זה סותר למהות של יוגה.

אני מכוונת להרגלים. הרגלים זה ההפך מתשומת לב ומודעות (מיינדפולנס. אחת המילים שראוי לתרגם לעברית לדעתי). זה אומר שמשהו מוטמע כל כך שהוא נעשה בלי תשומת לב. ולכן גם הדרכים לאמץ הרגלים צריכים להיות... הרגליים. כלומר, לקחת משהו קטן ולחזור עליו עד שהוא נהיה הרגל. ואז עוד משהו. ועוד משהו.

מהצד השני, אפשר גם ההפך. כמו שקרה לי במודעות ווסת. מודעות ווסת זה מודעות - וזה מה שלקחתי משם. להיות במודעות. ללכת לרוקן את דם הווסת. חשבתי שמתישהו אני רוצה שזה לא יקח כל כך הרבה תשומת לב, אבל זה לא התאים לי. וכהה היה הרבה זמן. כמה שנים, אני חושבת. ואז הגיע זמן שבו הייתי עסוקה במשהו, ולא היה לי רוחב פס פנוי במוח. ועשיתי הכל כמו שהתרגלתי - וזה עבד. הגיע הזמן, ואני יכולה לשחרר, והקדיש לווסת רק קצת יותר תשומת לב מלזה שיש לי פיפי.

ובנוגע למחיר... לעיתים רחוקות אני חושבת על זה. את הדברים שאני בוחרת ממש בחיים אני מנסה להתאים לאנרגיה ולחשק שלי. זה אומר שאני עושה משהו כי אני רוצה, ואז אין בכלל שאלה של מחיר. זה לא הדרך הכי מהירה לעשות דברים, אבל בעיניי היא משתלמת מאוד.

כי תכלס? לכל בחירה יש מחיר. אבל מי שרוצה באמת משהו, זה אומר שלא אכפת לה מהמחיר - לדעתה הוא שווה את זה. ואם אני כבר עושה משהו כי אני חושבת שצריך או בשביל התוצאה, אז אני דואגת לארגן את כל המסביב כך שזה לא יקח לי הרבה אנרגיות. מניסיון - אם אני אעשה אחרת אז אצא מבואסת וממורמרת. ואז, מה זה שווה?

cooking]למה אנחנו לא מצליחים להפסיק לזרוק אוכל magazine[/po]/easy-world-recipes/Article-e7709e81b3d3b51006.htm
כתבה של מיכל לויט עם תוכן מעניין ורעיונות מקוריים.
הנה כמה ציטוטים מתוך הכתבה:
"ישנן אין-סוף דוגמאות למוצרי מזון שהתבססו על ההימנעות הטבעית בהיסטוריה האנושית מבזבוז מזון - החל מריבות ומרקים, גראפה ויינות מחוזקים, גבינות, בלסמי, סויה, פירות יבשים, פסטה מיובשת, רסק עגבניות - למעשה כל מזון שאנחנו אוכלים שלא בטריותו, כל מה שעבר ייבוש, עישון, המלחה, התססה, כבישה או החמצה הוא תוצר של תרבות עתיקה של שימור מזון, שמקורה בעוני ופחד ממחסור, בראייה לעתיד ובהבנה שהשלכה לפח של מזון איננה באה בחשבון."
"יהיו הסיבות לבזבוז מזון אשר יהיו - מראה, גודל, צבע, היגיינה, מצב השוק הנוכחי, ניהול משק בית כושל, תפוקת אוכל עודפת, אריזות משובשות, כל אלו - סיבות הנובעות מתרבות של שפע וצריכה מופרזת, מאבדן של ערך למזון ומריחוק מדכא ממקור האוכל - מעמיקות את התהום שנפערה בין האוכל ובין האדמה, החברה והרגש. כשמתכונים בספרי הבישול וברחבי הרשת מבקשים להשתמש בכרובית הכי יפה ונקייה, בחציל ללא פגמים, או בחלקי בשר שדורשים השלכתם של חלקים אחרים לפח - בעיניי זה לא שונה בהרבה מריטוש ממוחשב של תמונה של דוגמנית - אין בזה אמת ובטח שלא טעם."
"1. יש לכם שאריות? תכתבו בפייסבוק ותעבירו לחברים, תדפקו בדלת של השכנים, או תתרמו לנזקקים. הכל, רק לא לפח.

1. תבחרו ירקות ופירות קצת פגומים. לרכוש ירקות פגומים זה קצת כמו לאמץ את הכלב הכי מכוער בכלבייה - זה זול, נגיש, והופך את העולם למקום קצת יותר טוב לחיות בו.

1. צירים! תסחטו את האמאמא של הירקות/דגים/בשר האלה, גם ובעיקר אם מדובר רק בקליפות ובעצמות, זה עובד פלאים. פשוט שימו בסיר, כסו במים, קצת ירקות, קצת תבלינים, להרתיח, לבשל, לצמצם מעט, לקרר ולפריזר. בפעם הבאה שתרצו להכין מנה ויהיה כתוב במתכון "ציר", פשוט תשלפו משם.

מתכון: נשנוש מעולה שיגרום לכם להתחרט על כל קליפה שאי פעם זרקתם
אתם הולכים לצחוק על עצמכם מכמה שזה קל, טעים ובר נשנוש, וזה הולך ככה:

מחממים תנור ל-200 מעלות.

לוקחים קליפה של ירק, כל ירק (גזרים, צנוניות, לפת, תפוחי אדמה, קישואים, חלקים רכים של בצל שלא רציתם, הבנתם את הרעיון...)

מכסים בשמן זית ותבלינים (לדוגמה: פפריקה מעושנת, זרעי כוסברה, זרעי שמיר, אבקת שום, או אפילו קינמון לקבלת טעמים מתוקים יותר).

מניחים את הקליפות בשכבה אחידה על מגש, וזורקים לתנור ל-40 דקות (כדאי לבדוק את התנור ולהפוך בין לבין, משך האפייה תלוי בעובי הקליפות). מוציאים. זורקים קצת מלח גס, קצת בצל ירוק. מנשנשים.

• הכנתם מתכון משאריות? האשטגו - #makefoodnotwaste

- למעשה כל מזון שאנחנו אוכלים שלא בטריותו, כל מה שעבר ייבוש, עישון, המלחה, התססה, כבישה או החמצה הוא תוצר של תרבות עתיקה של שימור מזון, שמקורה בעוני ופחד ממחסור, בראייה לעתיד ובהבנה שהשלכה לפח של מזון איננה באה בחשבון."
זה פשוט לא נכון, עובדתית. התססה וכבישה הן שיטותע יבוד בעלות תועלת בריאותית, ולכן מומלצת גם עכשיו. יש מגוון שיטות לאכול מזול שלא בטריותו שנובעות לא מעוני, אלא ממזג אוויר - גם האדם הכי עשיר ברוסיה לא יכול היה לגרום לגרגרי יער לגדול שלא בעונתם. כך שמי שרצה לאכול פרי, ירק, גרגר יער, אולי חלק אחר של צמח, שלא בעונתו, נאלץ לשמר אותו איכשהו. ואיכשהו, אני חושדת שזה קרה לא רק ברוסיה.

שימור מזון החל קרה, והוא קרה בין היתר גם מהעדר עודפים, ולפעמים באמת מעוני. אבל שימור מזון מתוך פחד, עוני ומחסור? אלו לא מניעים מוצלחים במיוחד לפעול על פיהם, לדעתי.

חוץ מזה, גם את מישהי לא רוצה לצמצם את זריקת המזון שלה, אני עדיין ממליצה לה לאכול מזון כבוש ומותסס - בשביל הבריאות שלה...

לגבי מתבגרים כטרמיטים - זה ממש מדויק.

למתבגרים של ימינו (הו אני אשכרה זקנה) - אין נטיה לאכול המון בחוץ?
לשמחתי בכל פעם שאני בדיאטה או מחליט הככה לפחות... כמות האוכל שאני אוכלת בחוץ יורדת פלאים.
לאכול בחוץ אגב זו עוד סיבה מהותית למה זורקים אוכל בבית.

אני יושבת לפעמים בקניון ורואה משפחות אחרי הגן והעבודה מורידות 200 שח על ציפס מקלות, בורגר וחצי וקולה.
ואחכ גלידה לילדים.
וגדודי נערים ונערות ל - יושבים סביב שולחנות ואוכלים ארוחות מוכנות ב50 שח ויותר.
ילדים שמחר מחרתיים יעבדו בשביל 20 שח לשעה במקדונלד רק כדי להוציא הכל בפיצה שליד.
גם אני כנערה עבדתי המון בבייביסיטר והייתי מוציאה על ממתקים. מודה ומתוודה.
אבל ההוצאות היו זולות, לא שקלתי מעולם להוציא עבודה של שבוע על מסעדה.

אנימכירה מספיק בני 20 פלוס שמעלים כל יומיים לפייסבוק צילומי אוכל. זו הפכה להיות נורמה, להעלות תמונות מבילויים וארוחות שחיתות במסעדות מובילות.
אנחנו היינו קונים בבורגר ראנץ' לחמניה אחת עם משהו- היום יש ארוחות שלמות במחיר מופקע.
אם יצאנו קנינו או גלידה, או שתיה מתוקה. אם ישבנו בקפולסקי או ביוטבתה, מסעדות הדגל של פעם היינו מסתפקים במה אחת פשוטה. אחת להמון זמן.
זה מה שאני זוכרת, אף נער לא הסתובב עם הויזה של הוריו, אף אחד לא הרשה לעצמו גם ליסוע במונית להופעה גם לשבת במסעדה אחכ.
ואחרי גיל 20 - הם עובדים כל כך קשה כדי לחסוך לחו"ל ולאוטו ולפסיכומטרי - מי שעובד, כן? אבל הרגלי הבילוי שלהם שקושרים הוצאות כבדות על אוכל מוכן מתמיהות.
כמה רחוק הגיעה החברה הצרכנית שלנו שגידלה דור כזה.

אני מכירה בחור מהמם, חרוץ וקפדן בן 23 שאומר לי כל פעם שאני מנסה לחסוך מגיע יום חמישי והחבר'ה מפרקים 200-300 שח בבילוי, זה דלק וחנייה, זו בירה או אלכוהול אחר ומנצ'ס ולקראת בוקר סוגרים את הלילה בהמבורגריה טובה. הוא מנסה שלא, וחוסך, ועדיין בחודש הוא מוציא יותר מ1,000 שח על אוכל בחוץ...
טיולים שנתיים ונשפי סיום הפכו אמריקה.

בצבא... התור אצל הבחור שמוכר טוסטים ופיצות.. נערות בטירונות ובקורסים מדווחות על הוצאה מטורפת על אוכל כי "האוכל לא טעים במטבח".
בנות של חברות שלי, לא נחשבות מפונקות בכלל - אוכלות במסגרת השרות הצבאי סלטים קנויים על בסיס יומי. כאילו שזה חלק מטקס חברתי, מנותק לגמרי מבלוטות הטעם והכיס.
עוד בתקופה של מאבק על יוקר המחייה צולמו כל מיני חבר'ה בני 25-30 בסדרת דוקו על זה שהם חיים במינוס מטורף, עובדים בשתי משרות, לומדים לתארים מתקדמים בשוק עבודה אכזרי שדורש לא פחות מכך ברבים מהמקצועות (מה שלא היה פעם, היום ההתמקצעות עולה גם הרבה כסף), מחזיקים אייפון חדיש ועושים טייק אווי של אוכל בסוף יום עבודה הביתה
וזה אם הם לא אכלו צהריים במסעדה מתחת לעבודה.

בפריפריות המצב שונה מעט. מעט מאוד, אבל שונה.
ואפשר לדבר על חינוך, שהכל מהבית וכאלה.
עדיין הם חיים בתוך אנשים.


אחותי בתקופתו ניסתה לעקוף את זה.
ראתה שהמתבגר הטרי שלה מתחיל לאכול באופן יומיומי טוסטרים אחרי בית הספר אצל המכור השכונתי- הלכה, רכשה טוסטר מעולה, מגוון תוספות ונקניקים - והפכה את הבית למקור הזה.
בימים אחרים הקציבה כסף מראש לאוכל בחוץ ומה שמעבר- בבית.
זה עזר חלקית.

אני מתלבטת מאוד לגבי החינוך של ילדיי. שכבר היום רגילים ביציאה לקניון לקבל מאפה חם מהמאפייה בכניסה, או קונוס גלידה ביד, עלי גפן או משהו מעניין משוק האוכל בכל פעם שמתקיים, במבה או חטיף בסיבוב בסופר לצד פירות חתוכים מהבית ושנצילונים או קרקרים מהבית. אני משתדלת שלא לקשור יציאה החוצה לאוכל- אבל המלחמה אבודה, כי בעצמי אני בתוך זה. בעצמי נשנוש טרי או גלידה שמלהיבה אותם או הרצון לחשוף אותם לטעמים ושנים ולרוב גם אילוץ, אני ממהרת, לא הספקתי להכין משהו, באמצע סידורים והופ קונה להם משהו בחוץ.


יש לי התלבטות גדולה שעוד לא נפתרה ביני לבין עצמי. אם אני מגדלת ילדים בתוך חברה שחלק מהאורח חיים שלה זה ארוחות בחוץ - אני חייבת לספק להם את זה, גם בהמשך. או לעבור למקום אחר, לישוב קטן ומרוחק, למקום שהנורמות אחרות. אני לא מאמינה בלגדל צמח בר בתוך חממה. בטח לא בנושא שיש לו השפעה חברתית עצומה.

אבל עצוב לי שזה מה שנהיה.

הלוואי ומשהו ישתנה. או שנפצח איך לגדל ילדים שיודעים לנתב בחכמה את ההתנהלות שלהם מול פיתויים זמינים כל כך.

זה פשוט לא נכון, עובדתית.
אישה במסע, אולי הוצאתי את הדברים מהקשרם. בכתבה היא מנסה לתת הקשר היסטורי גם לתרבות זריקת המזון העכשווית, וגם למאמצים לצמצם את זריקת המזון. מה שכתבת נכון, אך לא סותר את הטענה שהאדם לאורך ההיסטוריה התייחס ברצינות רבה לעודפי מזון ולא בזבז אותם בקלות דעת כמו בימינו.

שואלת, כאמא למתבגרות אני מזדהה מאד עם הרוח של דברייך, ומסכימה שתרבות האכילה בחוץ לא רק מנפחת את ההוצאות המשפחתיות על אוכל אלא גם גורמת ליותר זריקת מזון בתוך הבית.

למדו לאלתר במטבח ואל תיצמדו בנוקשות לכמויות במתכון
ככל שצוברים ניסיון בבישול ויודעים על מה במתכון אפשר לאלתר ולמה חשוב להיצמד, כך יש יותר דרגות חופש - ויותר דרגות חופש פירושן פחות בזבוז מזון.

כשהייתי בשלנית מתחילה נצמדתי למתכונים. אם המתכון דרש שלושה קישואים והיו לי ארבעה, לא חשבתי לזרוק גם את הרביעי לסיר. אם היו לי רק שניים, לא חשבתי שאני יכולה להכין את המתכון. אם חסר לי מרכיב, לא ידעתי אם אפשר לוותר עליו או להחליף אותו במרכיב אחר. זה גרם להמון בזבוז.
כרגע מתבשל אצלי סיר של אורז וירקות מנה נהדרת. לא היו לי היום פלפלים ובטטות שהם מרכזיים במנה. החלפתי בתפוחי אדמה ושעועית ירוקה מהקפאה. אבל אני לא מאלתרת על הטכניקה ועל מרכיבי הרוטב. זה כבר יצא תבשיל אחר מהמקור אבל אני מאמינה שגם הוא יהיה טעים.

עדכון: טעים!

הצעד הראשון בכל טיפול הוא אבחון
שיחה מעניינת עם חברה. שתינו נשים ממקצועות טיפוליים ומכאן הדימוי בכותרת. שתינו רוצות לזרוק פחות אוכל.
אצלי נזרקים בעיקר מלפפונים ועלים ירוקים.
אצלה נזרקות בעיקר מנות מבושלות.

בעניין המלפפונים והעלים - במקרה שלי אני לא יכולה לקנות פחות מהם (מגיעים במשלוח שבועי מהחקלאי בכפר הסמוך, אני לא בוחרת סוגים וכמויות אבל הסך הכל מתאים לי ויש לי סיבות להמשיך לקנות ממנו כרגע).
אבל אני יכולה לעשות דברים אחרים:
את התרד והמנגולד בעיקר לאחסן טוב יותר - לא בקרבת דפנות המקרר שם הם נוטים לקפוא. וכן מול העיניים, שאזכור להשתמש. בחודשים האחרונים חזרתי שוב ושוב על אותם מתכונים ולכן יש לי פחות חשק לעבוד אתם וגם המשפחה אוכלת בפחות חשק, אז צריך מתכונים חדשים.
את המלפפונים להקפיד לאחסן במרחק מהעגבניות. להקפיד לעטוף במגבות (ניר או מטבח) ולאחסן בקופסה שקופה במגירת הירקות. לתת שליש מהכמות בקביעות לשכנה או לחפש מתכונים מוצלחים עם מלפפונים (כי ככה אני משתמשת בהם רק לסלט ירקות, אבל בעצם זה ירק שיכול להיכנס גם למאכלים נוספים - בצזיקי עם יוגורט שום ונענע, עם רוקט וקולורבי עם אבוקדו וערמונים עם תפוח וג'ינג'ר ...).

לעומת זאת, החברה שלי צריכה לחשוב על שאלות אחרות, ולשאלות האלה יש תשובות אחרות. היא לא צריכה להשקיע אנרגיה כמוני בלמידה על אחסון מלפפונים...

_בצבא... התור אצל הבחור שמוכר טוסטים ופיצות.. נערות בטירונות ובקורסים מדווחות על הוצאה מטורפת על אוכל כי "האוכל לא טעים במטבח".
בנות של חברות שלי, לא נחשבות מפונקות בכלל - אוכלות במסגרת השרות הצבאי סלטים קנויים על בסיס יומי_
כבר בזמני, האוכל בצבא היה זוועה.
בבסיס ההדרכה שבו ביליתי כרבע משירותי הצבאי, אני גם עשיתי תורנויות מטבח. זה אומר שראיתי במו עיני את הג'וקים הענקיים שהסתובבו באוכל. זה אומר שאני לא אכלתי שום דבר שלא יצא מאריזה סגורה (לחם אם האריזה היתה חדשה, גבינה לבנה אם האריזה היתה חדשה, בננה, תפוח לקחתי ושטפתי במגורים). וזה אומר שחייתי ממה שמכרו בשק"ם, שהיה אז ופלים, מקופלת, עוגיות ביצים לפסח, מין מזון בריאות שכזה.

הבת שלי סובלת מאוד מהאוכל בצבא, ולכן לוקחת אוכל מהבית. לרוב שילוב של תפ"א או אורז עם לביבות ירק. או פאד תאי. בחדר אוכל היא תשלים עם עגבניה או לימון או קלמנטינה.

שכבר היום רגילים ביציאה לקניון לקבל מאפה חם מהמאפייה בכניסה, או קונוס גלידה ביד, עלי גפן או משהו מעניין משוק האוכל בכל פעם שמתקיים, במבה או חטיף בסיבוב בסופר לצד פירות חתוכים מהבית ושנצילונים או קרקרים מהבית.
ההרגל כשלעצמו טוב - כל הזמן לתת משהו קטן לאכול.
זה טוב!
ילדים וגם מבוגרים למעשה נעשים רעבים ברווחים יותר קטנים ממה שאנחנו חושבים. אנו זקוקים לכחמש ארוחות ביום ותינוקות עוד יותר.

רק מציעה לשים לב לדברים הבאים:

1. ככל שהאוכל שאנחנו אוכלים פחות מתאים לבטן שלנו, כך יתקצר הזמן עד הנשנוש הבא (כי הבטן לא רגועה והיא עדיין מחפשת)
2. יש הבדל אדיר בין נשנוש של צנונית טריה מהירקן או עלה גפן בשוק האיכרים, לבין נשנוש של גלידה או במבה. הראשונים, מומלצים ובריאים וממש כדאי לעבור במיוחד ובכוונה בתחנות כאלה כדי לאכול דברים טובים ולהקל עלייך עם הילדים (אם יש מישהו שמבשל כל היום, מי בדיוק יוצא לסידורים ומי לוקח לגן שעשועים וכו' וכו'?). על הגלידות, הבמבה וכל אלה, אפשר לוותר. הם גורמים נזק עוד יותר גדול ממה שחשבנו עד כה...

אם אני מגדלת ילדים בתוך חברה שחלק מהאורח חיים שלה זה ארוחות בחוץ - אני חייבת לספק להם את זה, גם בהמשך. או לעבור למקום אחר, לישוב קטן ומרוחק, למקום שהנורמות אחרות.
אני לא מסכימה. בור מי שגדלה בלי לאכול בחוץ מלבד במקרים נדירים. אפשר לנסות. יכול להיות שזה לא יעבוד - אחי אוכל בחוץ, אבל עדיין, אלו לא אותן כמויות, לא אותן פרופורציות. הבסיס הוא מהבית. ההבדל בין אחי לחבריו ברור ובולט.

אותו דבר לגבי המון דברים אחרים, שההורים שלי קיבלו כמובן מעליו והיו שונים מהחברה שם בחוץ. הם לא סיפקו לי את זה, ולא עלה בדעתם לחוש רגשות אשמה (לו היינו גרים בשכונה של נרקומנים, ההורים שלי היו אמורים לספק לי סמים?). וזה יצא ממש טוב.

פער בין ההורים לסביבה יכול ליצור בעיות. ויכול שלא. יש כמה וכמה דוגמאות של הורים פה באתר (ושל ילדים להורים כאלו), שמוכיחים את זה. חבל לוותר מראש.

מה שכן, את יכולה להתחיל מעצמך - מצב בו המעשים של ההורים סותרים לאמירות שלהם מקטין משמעותית את הסיכוי שההורים יקבלו את המילים, הרבה יותר מסביב החיצונית לא תואמת.

אם גדלים כך, אז אוכל בחוץ לא מורגש בכלל כפיתוי. כי האקסיומה היא שלא קונים אותו. זו דרך לא סלולה, קיים הרגל לא לעשות את זה, וללכת נגד הרגל דורש מאמץ.

אציין גם שבצבא כן אכלתי בחוץ, ובאופן קבוע. למרות שלקחתי אוכל מהבית - אי אפשר לקחת בצורה סבירה אוכל לחמישה ימים, והאוכל הצבאי... משם לקחתי את המתכון האהוב עליי לירקות בתנור. אבל שם הירקות צפו בשמן - מילולית - והייתי צריכה לקוות שתהיה פנויה הכף עם החורים, כדי לדוג את הירקות מהשמן. וזה עוד ביום טוב...

נוסעת

אך לא סותר את הטענה שהאדם לאורך ההיסטוריה התייחס ברצינות רבה לעודפי מזון ולא בזבז אותם בקלות דעת כמו בימינו.
בוודאי שפעם לא זרקו אוכל כמו בימינו, אבל אני חושבת שהסיבה היא שונה. כלומר, היו תקופות של עוני, אבל זה לא היה ככה תמיד. ולדעתי לא הוצאת מההקשר, אלא זו כותבת הכתבה שחסר לה ידע בהיסטוריה.

לא בזבזו אותם בקלות דעת מאותה הסיבה שמישהי סיפרה לה שחבל לה לזרוק מזון שהיא בישלה - מתוך כבוד. לעבודה שהושקעה. כשאנשים היו קרובים יותר לאדמה והכירו את תהליך יצור המזון שלהם, הם ידעו כמה מאמץ הושקע באוכל שלהם, והיה להם כבוד למאמץ הזה. בימינו, אנחנו לא רואים את זה. ורחוק מהעין - רחוק מהלב.

אני לא אוהבת לעשות דברים מתוך עוני ומחסור - בוודאי כשבחברה של ימינו הם לא קיימים עבור רובינו. אבל גם אם הם קיימים - זו פשוט סיבה גרועה לדעתי.

חוץ מזה, הבנת הסיבה שלדעתי היא המרכזית גם נותנת פתרון - להכיר יותר את תהליך ייצור המזון והבאתו לפתח ביתנו, תחזק את הכבוד אליו ותקטין את המוכנות לזרוק אותו.

אז הנה, העצה הקטנה שלי לאיך לזרוק פחות מזון - להבין איך הוא נוצר ולהיות מוערבים בתהליך הזה, לפחות לפעמים. לצאת ללקט, לגדל גינה, להתנדב בקטיף עודפי מזון עבור נזקקים.

ילדים וגם מבוגרים למעשה נעשים רעבים ברווחים יותר קטנים ממה שאנחנו חושבים. אנו זקוקים לכחמש ארוחות ביום ותינוקות עוד יותר.
לא יודעת לגבי תינוקות, אבל מאז שעברתי לגרסא שלי לפלאו, אני אוכלת לרוב שתי ארוחות ביום, ולפעמים יוצא שארוחה אחת בלבד! היתי משנה את המשפט ל יש מבוגרים וילדים שנעשים רעבים... ויש כאלו שלא. וזה תלוי גם במה אוכלים - שומן משביע לאורך זמן, דגנים - לא ממש. ככה זה עובד בשבילי, ובשביל עוד לא מעט אנשים (בניגוד למיתוס המקובל שדגנים משביעים).

הייתה לי חוויה נעימה היום בארוחת הצהריים.
אחת הילדות הכינה את הארוחה, נתתי לה את החופש לעשות את זה בכיף שלה, אבל התוצאה הייתה שלא היה לי מה לאכול.
ואז מצאתי במקרר - קופסה קטנה עם קציצת טופו אחת. קערית מכוסה עם מנה אחת של אורז עם ירקות מאתמול.
חיממתי לעצמי. אכלתי לאט, בתשומת לב והתענגות, כמו שאוכלים כשיש אוכל טעים בכמות לא מזערית אבל גם לא גדולה.
אני נהנית מהגישה הזו...

היתי משנה את המשפט ל יש מבוגרים וילדים שנעשים רעבים... ויש כאלו שלא. וזה תלוי גם במה אוכלים
כן, מסכימה.
אז ככה: תינוקות וילדים קטנים, נעשים רעבים ברווחים קטנים יחסית (אלא אם כן המזון לא מתאים להם ואז יהיה שיבוש).
מבוגרים שונים מאוד זה מזה. הטווח המקובל במבוגרים בריאים נע בין 2 ל-5 ארוחות ליום.

אחד ההדברים שלקחתי מהדף הזה: התכוונות לשמור במקרר גם כמות קטנה של אוכל מוכן ושווה.
עוד דבר: להקפיא תבשילים שנשארו ולא לחכות שנגמור אותם כשזה לא סביר (שינויים במספר האנשים בבית לאורך השבוע)

כן. אני ממש מרגישה שזה מעבר לרשימת עצות. מאד מתחבר לי לגישת פליי ליידי/בשמת לחיים.
תשומת הלב, הטיפוח של הרגלים נכונים צעד אחר צעד עד שהם טבועים בנו, הקשר בין מטבח שמנוהל בתבונה ותשומת לב לשקט נפשי ותחושה נעימה של שליטה, החשיבות של העמדה הנפשית שמתוכה פועלים (ברכות וחמלה עצמית ולא מתוך כפייה, אשמה, דאגה או נוקשות).

תינוקות וילדים קטנים, נעשים רעבים ברווחים קטנים יחסית.
שכחתי מה היתה המטרה של כל זה...
הכוונה באמירה הזאת איננה לפרסם מסה מעמיקה על הרגלי האכילה של הקטנטנים (כי אז אצטרך גם להסביר שגם בקרבם יש שונות גדולה מאוד וכו' וכו') אלא רק להפנות את תשומת לבם של המבוגרים לכך שאנחנו לפעמים פשוט שוכחים כמה מהר מתרוקנת הבטן הקטנה.

וחלק מהדברים שהתקלקלו אצלי, היו דברים שקניתי מתוך תכנון לשים ליד הילד אבל מסיבות שונות לא הגעתי לזה.
לדוגמא, כשהוא במחשב הוא יאכל כל מה שאשים לידו וגם לא ישים לב לרעב שלו. אז ביום מוצלח אני שמה צלחת אחרי צלחת: מלפפון שלם חתוך עם טיפה מלח ומזלג קטנטן, חצי פלפל ברצועות, השאריות של תפוחי האדמה בתנור מאתמול עם קציצה משלשום, הכל נשאב.
אם פספסתי איזה יום, אז קודם כל הוא פשוט אכל פחות (הגענו לארוחת הצהריים בלי כל נשנושי הביניים באמצע )-: ), ושנית - המלפפון הזה, הרבה פעמים מעלה עובש. כי הוא היה מתוכנן להיאכל ביום שני ולא נאכל... כשאני מפספסת ובעצם יוצא שנותנת פחות מתוך האוכל שתוכנן להיאכל, זו סיבה לקלקול. אז אני ממציאה עכשיו כל מיני שיטות איך לעקוף את זה. אחת מהן היא להזמין פחות. זה פותר את בעיית הקלקול אבל לא את הבעיה שהאוכל היה אמור להגיע לבטן של מישהו...

(מדוע הוא בעצמו לא לוקח בעצמו? הא. כשהוא כבר מרגיש רעב, זה בור בבטן. ואז הוא בכלל לא רוצה אוכל אמיתי, הכל "לא טעים". מה שאומר, הפסד משולש. לא זו בלבד שכל האוכל הטוב הזה לא נכנס לו לבטן, ולא זו בלבד שכתוצאה מזה פג תוקף המלאי שבבית, אז נוסף על כך כל פער-שעות כזה גורם לדחייה מאוכל אמיתי ומחמיר את הבעיה).

רגע, בעצם, אני אותו דבר כמו הילד
בקיצור:
אחת הסיבות שדברים מתקלקלים אצלי בבית היא, מפני שבני הבית אוכלים כמויות קטנות מדי של אוכל, פחות מהתיכנון, ולא מצליחים להכריח את עצמם ליותר.

באמת משום כך, יש דברים שהפסקתי לקנות טריים וקונה רק סנפרוסט, כי רק שם אפשר להוציא שתי כפות אפונת גינה להפשרה, ולא יותר.

נוסעת סמויה, פליי ליידי (-:

כשהוא כבר מרגיש רעב, זה בור בבטן
זה מיסתורין שעוד לא הצלחתי לפענח. "בור בבטן" זה דבר שקורה לי לעיתים רחוקות. והקטע, הוא שרוב הזמן אני יכולה להמנע מלאכול, ושום דבר רע לא יקרה. כלומר, או שלא הייתי מאוד רעבה, ואז אני ארגיש רעב עוד כמה זמן. או שאני כן רעבה, ואז אני עוד כמה דקות או חצי שעה אגלה שאני דווקא רעבה מאוד.
אבל לעיתים רחוקות אני ארגיש רעב ברמה של כאב בטן. ועדיין לא הבנתי מתי זה קורה. יש רק מקרה אחד שפענחתי - אחרי מבחנים. מבחנים משבשים את תחושת הרעב שלי. בזמן המבחן זה מצויין, כי הדבר האחרון שאני צריכה בזמן מבחן זה להיות רעבה. אבל אז אני חוזרת הביתה לא רעבה.

עכשיו, גם פה יש התפצלות. לפעמים אני מכינה אוכל (או לוקחת אותו איתי ואוכלת מייד אחרי המבחן! שזה הבדל של חצי שעה הליכה), ואז כשאני מריחה ורואה ומתחילה לאכול מתעורר התאבון. או שהוא לא מתעורר, אבל גם שובע אין, ולפעמים אפילו חשק אין - ואני בכל זאת אוכלת.

כי כשלא עשיתי את זה, אז הגעתי לשעת ערב מאוחרת, ורק אז הרגשתי רעב. וזה או רעב חזק, או רעב של חור בבטן.

יש לך השערה בנוגע לזה? מה השיבוש שמונע להרגיש רעב בזמן, כמו שצריך?

זה מיסתורין שעוד לא הצלחתי לפענח. "בור בבטן" זה דבר שקורה לי לעיתים רחוקות.
אני אגיד משהו ממש קצר, ולא ארחיב.
בור בבטן = מצב שבו הפלורה של מערכת העיכול נמצאת בהשתלטות עויינת של חיידקים שליליים.
יש דרגות שונות של המצב, החל ממצב קל של הפרת-איזון (מנחשת שזה מה שאת מתארת) ועד למצב פתולוגי קשה (גסיסה ומוות).

לי יש בעיה עם אוכל שאני צריכה לספק מיד ולא זמין ואז אני נותנת ג'אנק לילדים. או אוכל לא בריא.
יש מתכונים לחטיפים בריאים? משהוש אפשר לשלוף במקום הבמבה/קרקר וכאלה?
אבל גם לא כבד. לא איזה עוגיית תמרים שומשום טחינה כאלה - זה כבד.

אגב הקפאתי בננות בקליפתן וזה נראה רע, אם קולפים זה ייראה טוב אחרי הפשרה?

פירות.

בננות קפואות (קולפים ואז מקפיאים )משמשות לשייקים, גלידות או אפייה, לא למאכל אחרי הפשרה.

מקלוני גזר, מלפפון,פלפל,סלרי.
מה שלא נאכל אפשר להוסיף לבישול של אורז, מרק, שקשוקה, חביתה.

הפלורה של מערכת העיכול יכולה להיות גורם. אבל זה לא גורם שממש עוזר לי. כי אני לא עושה שום דבר שונה שאני יכולה להבחין בו בזמנים שזה קורה מול כאלו שזה לא. וגם כי שני הגורמים שהצלחתי לבודד לא קשורים לפלורה - לא לאכול הרבה זמן, ושיבוש שנגרם מהתרגשות של מבחן.

לאזן את פלורת מערכת העיכול נשמעת משימה נחמדה, לו הייתה לי דרך כלשהי לבדוק מה מצבה. יש לך רעיונות?

קראתי קצת ברפרוף אז סליחה אם אני חוזרת.
אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שזרקתי אוכל. זה פשוט לא קורה לי בכלל, והבית שלי מפוצץ בתוצרת טרייה בכמויות מסחררות, במקרר ומחוצה לו (במזג אוויר אנגלי). ובכל זאת, כלום לא נזרק. הנה הכללים שעובדים בשבילי:

• אני קונה במשלוחים כמויות שמספיקות לשלושה או ארבעה ימים ולא מעבר לזה. אני אעדיף לדחות משלוח ביום או יומיים, ולהשלים תוצרת טיפה יותר יקרה מהמכולת השכונתית, מאשר לקנות משלוח גדול כאשר זה שלפניו עוד לא נגמר. בחשבון סופי של כסף אני חושבת שזה יוצא אותו דבר כי כאמור - לא זורקת שום דבר.
• במשלוחים אני קונה רק דברים שבטוח ייאכלו. כלומר, את מה שהבית אוכל על בסיס קבוע ממש. כל דבר שהוא תבשיל חריג או זקוק למרכיב חריג ואני לא בטוחה שאכין - אני רוכשת בנפרד, במכולת, בקצת יותר כסף. ככה אני לא מחוייבת להכין דברים רק כי ביום המשלוח או הקנייה התחשק לי עליהם.
• אני לעולם לא עובדת עם רשימת קניות קבועה. משקיעה בזה עוד רגע, ולמרות שזה ממש חוזר על עצמו, זה תמיד מחדש. זה מושך אותי לבדוק מה באמת אני צריכה, אם נדרש שינוי, ואיפה החשקים שלי ושל בני הבית.
• אני מכינה כל יום אוכל ש"סובל הכל". אם מכינים שייקים ירוקים (רק בתור דוגמה. אלו יכולים להיות גם סלטים או מרקים) אז אין שום עלה שיכול להינצל. תמיד אפשר לזרוק פנימה עוד חופן של תרד במקום לזרוק אותו.
• אני משתמשת הרבה במתכונים סלחניים או בלי מתכונים בכלל. החופש לבשל מה שבא לי ואיך שבא לי מייצר גמישות גדולה מול התכולה הקיימת.
• אני מקפיאה עודפים, ואני מחזיקה קפואים זמינים. ככה, למשל, אם חסרים לי פירות לשייק אני לא צריכה לקנות במיוחד. תמיד תהיה שם שקית שאני יצרתי או שקניתי מראש. זה מאפשר לי בקלות לדחות את הקנייה הגדולה יותר גם אם משהו נגמר.
• אני לא מפונקת ולא מעודדת פינוק באוכל. כן, לפעמים אוכלים לא בדיוק בדיוק בדיוק מה שבא לנו. ולפעמים אוכלים משהו שהשקענו בו אהבה ובכל זאת יצא לא הכי טעים. ביג דיל... זה לא עובד למי שמאוד רגיש, אבל אני אישית מאמינה שאת הרגישות הטבעית שלנו אפשר לטפח או לעמעם ברוב המקרים. מקולקול או קרוב למקולקל או חשוד כאולי מקולקל אני לא אוכלת. זה פשוט לא שווה לי את זה, וזה קורה לעתים כל כך רחוקות עד שאין טעם במשפחה שלנו בכלל להתעמת עם הרעיון.

ככלל, אני ממש בעד לזרוק פחות אוכל וגם בדרך להתחיל להתנדב בעמותה שעוסקת בזה באופן מתמשך במחוז שלי. אבל בהקשר הזה אני יותר בעד פתרונות מסוג "מראש" מאשר פתרונות מסוג "בדיעבד". להתאמץ לנצל אוכל שנשאר והוא בעצם לא ממש רצוי - מדכא אותי ומקטין מאוד את תחושת השפע שלי.
אני אישית מרגישה שזה הרבה מאד בראש שלנו, ביחס שלנו לאוכל, לטעם, ולעד כמה הצרכים המדויקים שלנו מול המזון אמורים להיות מסופקים כל הזמן. בעיניי, מה שקורה לרבים מאיתנו הוא לא הישרדותי.
יש לנו חברים של ילדים שבאים אלינו הביתה ופשוט לא יאכלו כי האוכל לא בדיוק לטעמם או שיש בו איזה רכיב שהם לא רגילים לאכול. אם הילדים שלי היו יוצאים ככה הייתי מתבאסת לגמרי ואני רואה את זה בתור התפקיד שלי לחקור כמה מההעדפות שלהם הן עניין גדול שמצריך תשומת לב ודיוק ועל כמה מהן אפשר לדלג ולעמעם את התשוקה לדיוק מקסימלי בכל מקום. בעיניי זה אחד המפתחות לבזבוז אוכל במשפחות עם ילדים. את המבוגרים כבר הרבה הרבה יותר קשה לעצב בהקשרים האלה.

לו הייתה לי דרך כלשהי לבדוק מה מצבה. יש לך רעיונות?
לא, אבל אני חושדת ששלך בריאה במיוחד.

אז מה גורם לרעב המשובש הזה, של "חור בבטן"?
<שואלת בתסכול.>
התסכול הוא לא מהפגיעה באיכות החיים - כי זה קורה לעיתים רחוקות. אלא משאלה שאין לי תשובה לה. וגם כי בעיניי זה שיבוש, או ליתר דיוק, עדות לחוסר איזון שלא שמתי לב אליו בזמן. אם אני שמה לב בזמן, כמו במבחנים, זה לא מפריע לי.


וגם - מצטרפת להודעה של צילי שהצליחה לנסח טוב יותר מה שנסיתי להגיד מקודם. שלרצות לאכול כל הזמן רק אוכל מדויק מאוד, זה בעיני סוג של שיבוש.

אם הילדים שלי היו יוצאים ככה הייתי מתבאסת לגמרי
שלי יצאו ככה ואכן התבאסתי לגמרי.
ולא רק הילדים שלי.
גם אני ואחותי יצאנו ככה.
ולא רק אני ואחותי.
אבל אעצור כאן.
בקיצור, בניגוד למה שמשתמע ממה שכתבת, זה לא עניין של "פינוק". זה עניין של קושי. וככל שאני חוקרת יותר, כך אני נתקלת יותר ויותר בהרצאות ובמאמרים שמתייחסים בדיוק לבעיה הזאת ומסבירים אותה במונחים של הפלורה של המעיים.
ככלל, כל מי שמבטא "בררנות אוכל" אפשר לדעת עליו, שהפלורה של מערכת העיכול שלו משובשת כבר מהרחם. יתרה מזו, פלורה משובשת גם מחמירה את הבעיה, ועל הבררנות מוסיפה כל מיני סוגים של אי סבילות ורגישות, פשוט מפני שמערכת עיכול משובשת, גם מגיבה באופן משובש לכל מיני דברים שהיא לא אמורה, ומצד שני, לא מתגוננת מספיק מפני חומרים שכן מזיקים לה.

זה לא עניין של "פינוק". זה עניין של קושי.
לפעמים זה עניין של קושי, לפעמים זה פינוק, ולפעמים זה סתם חוסר התאמה.

אצלי זה היה חוסר התאמה. הפריע לאמא שלי שאני לא אוהבת מלפפונים חמוצים ומיונז (שיש בסלט האוליביה שזה סלט משפחתי מסורתי שיש בחכל החגים והאירועים), למרות שזה לא דרש ממנה הרבה להקצות לי חלק לפני שהיא מוסיפה מלפפונים חמוצים, ולשים שמנת חמוצה במקום מיונז. וגם לא אהבתי את הפתיתים והקוקוס שהיא הייתה מכינה, ושום חלק של עוף חוץ מהחזה. וזה פסל יותר מחצי התזונה מהשפחתית.

אבל אני אוכלת בהנאה עדשים, ותפוחי עדמה וקישואים, וירקות בתנור, ופשטידת כרובית וברוקולי. ואני אוהבת גם בשר בקר ובערך כל דג (גם אם לא בכל צורת הכנה).אני עדיין לא אוכלת זיתים ומלפפונים חמוצים. ככה יצא, שהחפיפה בין מה שאני אוהבת לאכול לבין מה שאוכלים בבית, הייתה קטנה.

ויש מקרים, בהם עודף מתוק משבש את חוש הטעם. אפילו אצלי אם אני אוכלת יותר שוקולד מתוק ותעשייתי אז שוקולד מריר פחות טעים לי.

ויש מקרים, שזה באמת פינוק. ואפשר לראות את זה אם מחוץ לבית הילד אוכל בכייף מגוון רחב, אבל בבית לא. או אם התפיסה של ההורים היא שאוכל חייב להיות מדוייק מאוד וטעים מאוד, וזה לא בסדר לאכול אוכל סתם. אוכל שהוא לא מגעיל, אבל גם לא טעים במיוחד.

ואם משלבים את זה עם האוכל המתוק ממקודם, אז בכלל יכולה לצאת תערובת נפיצה... כי האוכל המתוק יקטין את הטווח של האוכל האמיתי שהילד מוכן לאכול, ואם האוכל לא מאוד טעים, אז הילד לא יאכל אותו כי גם ככה אחר כך מישהו לא יוכל לסבול את זה שהילד רעב, וייתן לו נניח לחם עם שוקולד, שהילד דווקא אוהב.

טוב, בעצם פינוק זה לא מונח מדוייק. אני אחזור לשיבוש. ולזה שיש ילדים שאחרי שנחשפים ללחם ופסטה פתאום מפסיקים לאהוב ירקות. ולפעמים אפילו אמא שלהם כותבת בבאופן לבקש עצות.

אבל יש משהו גם במילה "פינוק". כי אם ההורים היו מפסיקים "לפנק" אותם ואומרים - זה מה שיש לאכול, וזהו! אז הבעיה לא הייתה נוצרת מלכתחילה.

<מי שמכירה את המחקר של הערנים ממכון ויצמן, אולי יכולה לקשר את פלורת המעיים שנחקרה שם עם הנושא כאן? הם רק אמרו שאפשר לפי פלורת המעיים לחזותא יזה אוכל מעלה את רמת הסוכר בדם, אבל לא אמרו מה הפלורה המשובשת ואיזו פלורה לא משובשת. מחכה למחקר ההמשך שלהם...>

ככלל, כל מי שמבטא "בררנות אוכל" אפשר לדעת עליו, שהפלורה של מערכת העיכול שלו משובשת כבר מהרחם.

אני עובדת הרבה עם משפחות ואני יכולה לומר לך בוודאות מלאה שזה מאוד קשה לדעת מה קדם למה או מה זז במקביל למה. המחקרים היחידים שאני מכירה שאיכשהו מחזיקים את הטענה הזו הם מחקרים בבעלי חיים שעברו מניפולציות מאוד מאוד מדודות. לא סתם כאשר המחקר הוא בבעלי חיים מציינים זאת במפורש. כי זה משנה וזה אומר שעוד אי אפשר להסיק מזה על בני אדם.
אם את מכירה מחקרים שמחזקים את הטענה הזו ונבדקו על בני אדם מאוד אשמח לקרוא. אני ממש עכשיו כותבת עבודה בנושא (חיידקי פלורת המעיים ופרוביוטיקה).

ובכל המקרים הללו זה יכול בהחלט להיות קושי פיזיולוגי, שגם אחרי שהוא יטופל יישארו הרגלים התנהגותיים שמטפחים את השיבוש הזה ושווה לתת עליהם את הדעת בדיוק כמו שנותנים את הדעת על החלק הפיזיולוגי.

לא סתם מעלים כל הזמן את ההמלצות למספר הטעימות של אוכל חדש לפני שמתייאשים ממנו. פעם דיברו על להציג מזון חמש פעמים לפני שמרימים ידיים לתקופה, והיום כבר מדברים על עשרים. המוני הורים פשוט מתרגשים מאוד מזה שהילד שלהם דוחה מזון מסוים ומגישים מייד משהו "יותר נוח לעיכול" שיתקבל יותר טוב. והדבר הזה הולך ומחמיר עם השנים.
המוני הורים נבהלים שלא לצורך מזה ש"הילד לא אוכל" כשהוא בסך הכל דילג על ארוחה או שתיים ומציעים משהו אחר כדי לוודא שהוא לא יגווע ברעב.
לדעתי, ההתנסות שלך, של אחותך ושל ילדייך היא לא הכלל. היא החריג. אין לי דרך לדעת את זה, אבל ממה שאני רואה, ומהאופן שבו ילדים מוסטים חזרה לאכילה מגוונת בחלק עצום מהמקרים, זה מה שאני מסיקה.
זה גם מסתדר תרבותית עם הצורה שבה רובנו מגדלים כיום ילדים ועם הנטייה החברתית שלנו לדאוג שהם יהיו מרוצים כל הזמן.

אני לרגע לא פוסלת את ההסבר שאת מספקת לבררנות, אבל לדעתי רוב הבררנות הקיימת היא בעצם "בררנות" במרכאות ולא זו הפיזיולוגית שאליה את מכוונת.

וכדי לא לסטות לגמרי מהדיון - אני רק מזכירה שמה שבעצם אמרתי זה שמתן הדעת על הרגלי האכילה, במיוחד אצל ילדים, היא דרך טובה מאוד להקטין את כמויות המזון הנזרקות. לא תמיד זה יעזור, ובשום מקרה לא הצעתי להילחם בילדים שמגלים העדפות ברורות, אבל בהרבה מקרים זה יפתור את הבעיה או לפחות יקטין את המימדים שלה.
אם המילה "פינוק" מקפיצה אני בשמחה מושכת אותה חזרה.

המוני הורים פשוט מתרגשים מאוד מזה שהילד שלהם דוחה מזון מסוים ומגישים מייד משהו "יותר נוח לעיכול" שיתקבל יותר טוב. והדבר הזה הולך ומחמיר עם השנים.
אמא שלי. אני זוכרת איך היא הופתעה מכך שבפעם השנייה שהיא קנתה ברוקולי, הוא חוסל במהירות האור. לא נשאר לפשטידה המתוכננת... באותה המידה היא הופתעה כשבשר בקר הלך, כי בפעם הקודמת שהיא ניסתה - לפני עשר שנים! - זה לא הלך. על האפשרות שאפשר היה לנסות לבשל אחרת היא לא חשבה.

המוני הורים נבהלים שלא לצורך מזה ש"הילד לא אוכל" כשהוא בסך הכל דילג על ארוחה או שתיים ומציעים משהו אחר
כנ"ל

מאוד קשה לדעת מה קדם למה או מה זז במקביל למה
בדיוק! אני נתקלתי במחקרים שמראים שפלורת מעיים משפיעה על העדפות במזון, וגם שהמזון משפיע על הפלורה במעיים... מעגל סגור. הוא יכול להתחיל בכל נקודה (החל מהילדים הלא יונקים שיש להם פלורת מעיין אחרת), אבל גם להסתיים בכל נקודה (לעבור לאכול מזון טוב יותר). הקושי הפיזיולוגי יצור הרגלים התנהגותיים כגם אם הם לא היו שם קודם, וההרגלים ההתנהגותיים יצרו קושי פיזי איפה שהוא לא היה קודם.

אני לא חושבת שאפשר להפריד.

צילצול ממה שאני רואה במשפחה שלי ובמשפחה המורחבת העניין של בררנות מושפע גם מהסביבה, וגם מהגנטיקה.
צפיתי בתוכנית פעם בBBC ודיברו על זה שיש אנשים וזה עובר גם לילדיהם- שהטעם של הירקות בפה שלהם הו אמר. מר מאוד. כלורמ כשאת אוכלת מלפפון הוא רענן ופרשי ונייטרלי או אפילו מתוק, ויש כאלה שזה מר להם מאוד.
זה פיזיולוגי.
עכשיו מה עוישם עם זה זו גם שאלה.
בורחים לאכול בעיקר פחמימות ופירות וכאלה או משתדלים להגי שירקות במגוון תבשילים כך שיומתקו, יעניינו, יתקשרו במח עם טעם טוב ופחות מר?

סתם דוגמא.

שנית שי כאן גם עניין מובהק של הרגלים משפחתיים. עוד הרב הלפני שלב הטעימות, ידוע שבארצות אשכנז לרוב ירקות לא היוו שחקנים מרכזיים בארוחות הביתיות. יש לי חברה שאומרת שסבתא שלה סיפרה שעגבניות היו אוכלים מיובשות עם סוכר, לא ידעו מה לעשות איתן ועד היום בבית שלה שהיא כבר דור שלישי בארץ (חברתי) היא מגלה שברוב הארוחות המשחפתיות אין כמעט ירק. אז בוודאי שזה גם משפיע על הסביבה שבה גדל ילד, ועל מה שאמו אוכלת בהריון והעובר סופג עוד ברחם, על כמה שפע של ירק ובכמה צורות הוא מגיע (זה חשוב מאוד!) וכן הלאה.


ונקודה אחרונה, אחד הדברים שאני מאוד אוהבת במשפחות גדולות זה המגוון, לא רק של מוצרי הגלם אלא של הצורות שהאוכל מגיע איתו וגם- בגלל שיש יכולת מועט היותר הליגרר למרכוז הילד- אז יהרגלי התזונה (לרוב) משוחררים מהיצמדות למוכר והידוע.

אני גדלתי במשפחה כזו וגם מגיעה ממשפחה מזרחית שעל השולחן היה משהו כמו 7-20 סוגי ירקות בכל ארוחה, כולל ארוחת בוקר פשוטה או צהריים באמצע שבוע. בשרים ודגים מכל הסוגים במהלך השבוע. ותבשילים שמגיעים בצורות שונות. למשל עגבניות בסלט חי, או בסלט מטבוחה או ממולאות או בדגים.
אני שוב חוזרת לעניין הזה כי לדעתי הוא מכריע. צריך להחשף שוב ושוב ושוב למגוון של הכל מהכל ובצורות שונות. ואז לשחרר.

המקסימום העדפות שיש אצלנו זה שאחותי אוהבת את הקוסקוס בלי הרוטב או שהילדים אוהבים דגים בלי חריף.
יש הבדל בין העדפה כזו לבין בררנות שנאי שומעת עליה ונחרדת- ברמה של מישהיש לא נוגעת במוצרים לבנים כלל, או מישהו שלא טועם שום אוכל שהוא לא של אמא שלו (בגיל 23 כן?) או מישהי של אנוגעת בבצ,ל שום תבלינים או כל דבר שיש לו מראה של חיה (מגועל), או חוסר יכולת לאכול מרקמים מסויימים, או דחייה מירקות חיים באופן גורף.
אני חושבת שבמקרים כאלה כן יש קשר עמוק גם לסביבה וגם לגנטיקה, לפעמים לא ברור מה גרם למה לא רק ברמה של הדור הנוכחי, אלא אולי כמה דורות אחורה שמרוב שלא אכלו ונגעלו או לא נחשפו בכלל לסוגים מסויימים של מזון נוצרה גם דחייה פיזית במתבטאת בטעמים בדורות שאחרי.

בכל מקרה הפתרון לדעתי תמיד אותו פתרון, מגוון, שפע, צורות שונות של בישול ואפייה, ולא לעשות עניין מאוכל.

קוראת בעניין ומתהרהרת.

אני הקפדתי לתת לילדים שלי דברים חדשים או לא רצויים כשהם היו רעבים. (לדוגמא, ביציאה מפעילות/ בי׳׳ס...).
גיליתי שמה שמוגש קטן (מקלוני גזר, מקלוני סלרי, עגבניות שרי...) נראה להם ׳יותר חמוד׳...
אצלינו זה פעל נהדר.
היום הם אוהבים כמעט את כל סוגי הירקות והפירות ובכלל לא בררנים.
לכל אחד יש איזשהו ירק שהוא לא אוהב, ואני מבקשת מדי פעם שיטעמו שוב.
לפעמים הירק הזה עובר ממחלקת ה׳מגעילים׳ למחלקת ה׳בעצם זה אוכל טעים׳, אחרי עשרות טעימות, או בהכנה שונה.

בכל מקרה הפתרון לדעתי תמיד אותו פתרון, מגוון, שפע, צורות שונות של בישול ואפייה, ולא לעשות עניין מאוכל.

כל מלה.

בכל מקרה הפתרון לדעתי תמיד אותו פתרון, מגוון, שפע, צורות שונות של בישול ואפייה, ולא לעשות עניין מאוכל.
מצד אחד - בטח בטח ובטח!

אבל לצד זה, אני רואה איך המון פעמים יצירה של מגוון או שפע או צורות שונות של בישול ואפייה הם בעצם ביטוי לעשיית עניין מאוכל. ילדים שלא אוכלים אם זה לא מוגש בתוך המגוון או השפע או צורת האפייה שחביבה עליהם, וההורים מייצרים עוד ועוד (מגוון או שפע או צורות של הכנה) כדי לרצות אותם.
אז יש בית מלא בכל טוב, ובהמון מחשבה על דרכים ואפשרויות, והילדים מסובבים את ההורים על האצבע הקטנה שלהם בשביל לקבל דברים בדיוק בדיוק כמו שנחוץ להם.

כך שלפעמים, דווקא צמצום והבהרה שלפעמים זה מה שיש וזה מה שאוכלים הם בעצם ביטוי של אי עשיית עניין. באופן אישי אני ממש בעד לתרגל את זה, אפילו בצורה מכוונת. כי אם לא עושים עניין מאוכל, אז האוכל בסדר גמור גם כשאין מגוון או שפע או את צורת ההכנה החביבה עלינו. ונאכל בלי להתעלף מעונג או אפילו בלי שממש טעים. לא נורא. כו-לה אוכל.
התדירות של זה לא אמורה להיות גבוהה, ואני בעד הנאה מאוכל, אבל חשוב שהיא תהיה.

כבר כתבתי פעם במקום אחר על הגישה שלי לירקות מבושלים לא אהודים. ילד אחד שלי לא אוהב שעועית ירוקה, והאחר לא אוהב בטטות, והשלישית - כבר שכחתי מה היא לא אוהבת מרוב שבחרתי להתעלם מזה.
אני מכינה רק ארוחה מבושלת אחת לכולם, וזה אומר שאחת לכמה זמן הם יקבלו לאכול משהו שהם הבהירו שהם לא אוהבים. אני מסבירה שזה מה שהכנתי ושהם יכולים לבחור לעצמם כל אוכל אחר שהם יכולים להכין במו ידיהם בלי להטריח אותי וזה היה תקין מגיל שבו הם היו יכולים לטפס על השייש ולקחת לעצמם פירות ואגוזים.
ברוב המקרים הם יאכלו מה שהכנתי, בעיקר משום שזה לא מגעיל אלא סתם לא בדיוק ההעדפה שלהם. מתרגלים לאכול גם דברים שהם לא ההעדפה, ואחר כך כשהם אצל חברים או באירוע שבו אין להם משהו נורא טעים לאכול הם לעולם לא נשארים רעבים.
בדיוק לפני כמה ימים שני הבנים סיפרו לי שבגלל שיצא לנו שם של משפחה בריאה אז הרבה הורים של חברים מניחים שהם אוהבים ברוקולי ועושים בנוכחות שלהם שימוש כדי להאכיל את הילדים שלהם בברוקולי. שני הבנים שלי ממש לא אוהבים ברוקולי.
שאלתי - אז מה אתם עושים?
שניהם ענו - אוכלים ברוקולי, כי זו התוספת שיש. החלק המצחיק הוא שאף אחד מהחברים שלהם לא היה מתנהג ככה בחיים. הם דוחים בלי למצמץ כל דבר שלא נראה להם. הילדים שלי לעולם לא יישארו רעבים ולעולם לא יעשו עניין מהאוכל, אם הוא כן טעים להם או לא. זה לא אומר שאין להם העדפות ושהם לא יודעים לבחור היטב מתוך היצע גדול לפי טעמם. הם פשוט באמת לא עושים עניין מכמה האוכל טעים או מוגש בצורה הנכונה או כל מאפיין אחר, במצבים שבהם זה מה שיש ולא מקובל להתחיל לעשות עניין מזה.

זה אומר שאם נשאר לי בבית משהו שהוא הפוך משפע, ואני מנצלת אותו כדי לא לזרוק אותו, אז זה מה שנאכל. ונגיד תודה רבה על האוכל הזה שמגיע לשולחננו באהבה רבה במקום להתעסק במה לא בסדר בו. אני מציעה להפוך את זה לגישה חינוכית ולראות בזה משהו לא פחות חשוב מאשר לייצר שפע או מגוון או צורות בישול באופן קבוע. זו בעיניי המשמעות האמיתית של "לא לעשות עניין".

אני רואה חשיבות גבוה לא לעשות עניין מאוכל. בדיוק כמו שצילי מתארת בצורה הרבה יותר קונקרטית - ולכן מובנת - ממני.

בעיקר כי אני רואה שוב ושוב את ההבדל בין היחס שלי לאכול, ליחס של אנשים אחרים. אם אני משווה את ההורים שלי לאנשים אחרים, זה עוד יותר צורם. כי מצד אחד, ההורים שלי מודדים את המשקל שלהם מידי פעם, ויש להם עוד כמה התנהגויות "דיאטטיות". אבל אף אחד במשפחה שלנו לא התקרב אפילו להפרעת אכילה, או סתם יחס רגשי משובש, כמו שיש המון בחברתנו.

ואני מתכוונת בעיקר ליחס רגשי, ולא ממש משנה איזה. כשאני רואה אנשים מתייסרים מרגשות אשמה על האוכל שהם אכלו, ברור מה שגוי בזה. אבל צורם לי באותה המידה כשאנשים מודדים אהבה באוכל, או שכל בילוי אצלם סובב סביב אוכל, או שהזהות העצמית שלהם סביב זה, או שהדעה שלהם לגבי מה הדיאטה הנכונה נושאת מטען רגשי כבד, ואי אפשר לדבר איתם על הנושא בלי שהדיון ידרדר (כמו שקורה בפוליטיקה לעיתים קרובות).

כל זה - זה מטען רגשי עודף. זה אוכל. כו-לה אוכל. ברגע שעושים ממנו עניין - זה סימן לשיבוש בעיניי. ואם חשוב נורא שהאוכל יהיה בדיוק בדיוק מדוייק, זה מבחינתי בקצה השמאלי של הסקאלה, שבקצה הימני שלה יש הפרעות אכילה. מה שמשותף לדעתי לכל הצורות של הפרעות אכילה - ויש המון, רבות ומשונות - זה המטען הרגשי שיש על אוכל. כשאין מטען כזה, הכל יותר... ענייני? פשוט?

המון פעמים יצירה של מגוון או שפע או צורות שונות של בישול ואפייה הם בעצם ביטוי לעשיית עניין מאוכל.

גם נכון.

אנחנו לא מכינים באותה ארוחה עגבניות בחמש-עשרה צורות ואופני בישול...
אבל כן משתמשים בעגבניות באופני הכנה והגשה שונים בארוחות שונות.
גם אצלנו אוכלים מה שיש או שמסתדרים עם מה שיכולים להכין באופן עצמי במקום.

ביום בו לחברה שלנו תהיה הפרעת שקיעה קולקטיבית, שגורמת לאנשים להרעיב את עצמם למוות בעומדם מול השקיעה, אני אשאל למה לערב רגשות, ואחשוב שזה שיבוש.

במילים אחרות - אני רואה הבדל איכותי בין הפליאה שיכולה לעורר שקיעה, לבין המטענים הרגשיים שיש על אוכל. ולו משום שהמטענים שיש על אוכל לא ממש מעוררים שמחה, ועונג ופליאה וכו'.

אני לא מחפשת איזון, אני מחפשת לקחת את החיובי (לשמוח על אוכל טעים, למשל) ולוותר על השלילי (למדוד אהבה באוכל, להתבאס כי אין אוכל מדוייק, להאשים את עצמי אם אכלתי משהו - ולא משנה מה). זה לחלוטין לא מאוזן, אבל אני מאמינה שזה אפשרי.

נוודיתה, אני לא סגורה על המען של הפוסט שלך אבל מגיבה כאילו כתבת גם אלי.
אני חושבת ש"לעשות עניין" ו"להרגיש" הם שני דברים שונים מהותית.
אני התייחסתי ל"לעשות עניין", ואני חושבת שלגמרי אפשר לא לעשות עניין מאוכל ועדיין להרגיש כלפיו פליאה וסקרנות ועונג ושמחה.
החלק שבו לא עושים עניין אומר שאם במקרה אכלתי משהו והוא לא עורר בי כלום מהרשימה הזו, זה בסדר בדיוק כמו המצב שבו הוא מעורר בי את כולם ביחד.

זה שהאוכל הוא רק אוכל לא אומר שאין לי עניין בו אלא שאני לא עושה את העניין הזה באופן אקטיבי.
למשל, לפעמים בא לי לאכול משהו מאוד מסוים. ואני אשכרה אטרח ללכת במיוחד לחנות כדי לקנו מצרכים או אזמין אותם במיוחד במשלוח (מי אמרה סינייה כרובית ולא קיבלה? ). וכשזה יצא מהתנור אני אתענג על זה מאוד, אולי אפילו בקולות רמים למדי.
אבל אם לא תהיה לי אפשרות להשיג את המצרכים אז לא תהיה סינייה כרובית.
ואם היא תצא לא משהו אני עדיין אוכל אותה.
זה לא לעשות עניין, וזה בהחלט לא שווה ערך לניתוק של רגשות מאוכל ואכילה.

זה גם בסדר גמור לעשות עניין מאוכל במובן הטוב, השמח, הכייפי, הטקסי, המשפחתי והחברתי.
אוכל זה לא קינוח אף. זו הנאה ושמחה וארוע לא פחות ולא יותר.

אצלנו כן היו ארוחות משפחתיות גדולות כל סופש שבהן הכל היה חגיגה גדולה וכן היו סיבות למסיבה וכן כל מפגש משפחתי מורחב נסב סביב פיקניקים ועל האש ובעיקר אוכל ואוכל.
וכן דאגו שכל ילד יאכל אבל לא בישלו משהו מיוחד לילדים.
אני בכלל לא הכרתי שניצלים, פתיתים מעדני חלב וספגטי ופירה בבית. את כלאלה הכרתי בצבא או אצל חברות, אני אכלתי אוכל מסורתי שהוריי גדלו עליו. ממולאים, מרקים, דגים עם הראש (:-) )לחם של בית וסלטים מבושלים מרוקאים.


הכוונה ברורה - לא עשו שום דבר במיוחד לילד כזה או אחר אבל היה שפע והיה מגוון והיתה שמחה גדולה סביב אוכל וכן בהחלט דחקו בנו לאכול עוד מזה ועוד מזה, כל הזמן היינו בין ארוחות לקראת ארוחה אחרי ארוחה, גם אורחים קיבלו על הראש "לאכול ולטעום וחבל וזה מיוחד" וכו' - כילדים פתאום אני נזכרת שכן דחקו בנו לאכול בטח בינקות ולא פחות לאחר מכן, אבל אף אחד לא יצא שמן בגלל זה, לאף אחד אצלנו אין הפרעות אכילה (אני כן שמנתי אבל זה התחיל בול רק מאז שהתגייסתי למרות שבבית אכלתי הרבה יותר מבחינת כמויות אבל בצבא אכלתי אוכל לא בריא ובשעות לא נורמליות), אף אחד אצלנו לא מרגיש צורך לסיים צלחת או לאכול שאריות רק כי הן ישנן. זה חלק ממנטליות של לאכול כי זה כיף.

ולמרותש התפריט היה מגוון מאוד עדיין הוא סבב בעיקר סביב מאכלי העדה שלי, כאמור אבל המגוון היה כל כך גדול והשמחה וההרגל של לטעום "תטעמי" הוביל את כולם לאכול הכל מהכל מכל העדות והמינים והצבעים. היום כשגדלנו וכל אחד מקים את המטבח הישראלי שלו, כיף לראות את המגוון ואיך כולנו אוכלים מהכל או טועמים בשמחה.

אז אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כי כן עשו עניין מאוכל ועוד איך, אבל כשאני כתבתי לא לעשות עניין מאוכל התכוונתי - שלא תיווצר סביב אוכל אווירה של מתח, היסטריה, לחץ, חובה, אשמה.
כי אצלנו היה שמח והיה עניין רב מאוד סביב אוכל אבל לא במובן של היסטריה ושל מדידת כמויות ושל איומים או של רדיפה אפילו לא פעם אחת.

ובעוד אנחנו מדסקסקות על הרגלי אכילה.... האוכל אצלי ממשיך להיזרק. ייאמר לזכותי שרוב מה שנזרק הוא מהזן שלא השקעתי בו מאמץ (כי הכי קשה לי לזרוק מזון שעבדתי עליו, ממולאים פשוטים מאורז לעולם לאייזרקו אצלי אבל בשר סטיי קיקר שנח הרבה מדי זמן במקרר ייזרק בכאב הרבה פחות גדול) ובדרכ לפחות בתקופה האחרונה לא נזרקים מוצרים יקרים, אבל נזרק וזה מעצבן אותי.
איף הייאוש.
נזרק כי פסח ובישלתי הרבה פחמימות ברצף בשבוע שלפני בלי שיאכלו.
ואבוקדו כרגיללל לא יקרה שלא נזרוק אבוקדו כל כמה ימים.
וסיר עם עף נהדרר נזרק בגלל ימי החג, לא הספקנו (ולא טרחתי להקפיא).

צריכה לעשות ריסטארט ולחשוב שוב איך לפתור את זה. כי קניות אני משתדלת להקפיד ולדייק אבל הרגלי הבישול עוד בעייתיים.

זה גם בסדר גמור לעשות עניין מאוכל
בעיניי, זה מזיק. את כמובן לא חיבת להסכים איתי. אבל מה שמדאיג אותי זה ממש לא השמנה, ולא שאנשים ירגישו מוכרחים לאכול שאריות. מה שמדאיג אותי הוא שאנשים ימדדו אהבה באוכל, יהיו מפונקים ויסרבו לאכול אוכל סביר בהחלט.

בעצם, הנה, אמרת בעצמך:

וכן בהחלט דחקו בנו לאכול עוד מזה ועוד מזה, כל הזמן היינו בין ארוחות לקראת ארוחה אחרי ארוחה, גם אורחים קיבלו על הראש לאכול ולטעום וחבל וזה מיוחד וכו' - כילדים פתאום אני נזכרת שכן דחקו בנו לאכול בטח בינקות ולא פחות לאחר מכן


זה מזיק לא בגלל השמנה (וזו אחת הסיבות שחשוב לי להגיד שוב ושוב ששזה בסדר להיות שמנה - הופכים השמנה לשעיר לעזאזל ומתעלמים מכל הבעיות האחרות שיש בעולם), אלא כי זה מזיק. זה ללמד ילדים לא להקשיב לעצמם. מכאן קל להגיע לארוחות חג סטריאוטיפיות, שבהן אוכלים עד להתפקע ובסוך הארוחה כבדים ולפעמים מפוצצים עד כאב בטן.

דלא לדבר שהלחץ הזה לאכול נשמע לי כמו למדוד אהבה באוכל - לבשל זה להראות אהבה, לאכול זה להראות אהבה. אבל זה לא, אהבה זה אהבה, אוכל זה אוכל.

מצב בו לוחצים עלי לאכול משהו -או לא לאכול משהו - לא נשמע לי שמחה וכיף. זה נשמע לי כמו מניפולציה רגשית שתמנע מנני לא לאכול כשאני שבעה. וכמו שיעור חשוב לחיים - חשוב יותר להתאים לקולקטיב מאשר להקשיב למה שמתאים לך. לא בדיוק המסר שאני רוצה להעביר...

לא יקרה שלא נזרוק אבוקדו כל כמה ימים
אני למדתי להפסיק לקנות אבוקדו כבר מזמן בדיוק בגלל שזה תמיד היה ככה. הוא תמיד היה מגיע אלי הביתה לא מספיק בשל בשביל לאכול, ואז איכשהו מתקלקל לפני שהספקתי לאכול אותו.
הבנתי מזה שהתוצרת החקלאית של אבוקדו שיש לי נגישות אליה לא מתאימה לאורח החיים שלי ופשוט הפסקתי לקנות במקום לקנות ולזרוק.
אולי את יכולה לשחרר עוד דברים כאלה? בעיקר אם הזריקה חוזרת על עצמה.
במקום להמשיך לקנות ולהניח שתאכלי, להבין שכנראה לא תאכלי, או לא תאכלי בזמן, ולקנות רק כשאת ממש ממש בעניין של לאכול את זה היום.

לא יקרה שלא נזרוק אבוקדו כל כמה ימים
את עדיין קונה אבוקדו? אני הפסקתי. לקנות אבוקדו שלא בעונתו זה מתכון לאבוקדו מגעיל שמתקלקל לפני שהוא מבשיל.

המסקנה שלי מזה זה לשים לב שממש לא כל הניסיון להנגיש כל דבר בכל עונה עובדים. חלקם עובדים רק בכאילו, וזה אחד מהם. יש צמחים שעדיף לאכול רק בעונתם.

מה שמשותף לדעתי לכל הצורות של הפרעות אכילה - ויש המון, רבות ומשונות - זה המטען הרגשי שיש על אוכל
לא תמיד מדובר במטען רגשי. לפעמים בסך הכל מדובר במעי דליף... באמת... זה כל כך משבש, שלא צריך שום תוספת חוץ מזה.

לגבי אבוקדו ודברים דומים (וגם לשואלת לגבי מרק העוף והתבשילים): אני ממש מזמינה במשלוח דברים כמו "אבוקדו בשל אחד, ואם אין בשל אל תשלחו". מזמינה אבוקדו אחד, שתי גויאבות, כאלה כמויות, כי אני יודעת בוודאות שאלה ייאכלו.
לאבוקדו אני אורבת כל יום. וככה תופסת אותו בזמן!
וחוץ מזה שהפטנט החדש שלי הוא סלט אבוקדו (אבוקדו מעוך עם קצת עגבניה מגוררת בפומפיה עם רוטב טבסקו, מלח, ומיץ מלימון סחוט בשפע), שמתאים מרגע שהאבוקדו מתחיל להיות בשל עד שהוא כבר אפילו טיפה יותר מדי (עם רשימת מזונות מוגבלת להחריד, חזרתי לקנות אבוקדו, מה שהפסקתי בדיוק מהסיבות שרשמתן). ממש כמו ששייק עם בננה מנצל את גם את הבננות שפספסתי והבשילו מדי.

גם לשואלת לגבי מרק העוף והתבשילים
שכחתי להתייחס. התכוונתי להגיד, שכמו שאני מזמינה כמויות קטנות, אני גם מבשלת הרבה פעמים כמויות קטנות. יותר עבודה אבל אוכלים הכל ולא נזרק. אז במקומך הייתי מתחילה הרגל להקפיא מייד את הרוב של כל תבשיל שהכנת. להפריש ממנו לארוחה הקרובה, ואת כל השאר להקפיא במנות. ככה גם יהיו לך המון פתרונות הצלה בפריזר. ממולאים זה קלאסי להקפיא.

לא תמיד מדובר במטען רגשי
החלק הפסיכולוגי נכלל בהגדרה של הפרעת אכילה, כמו שאני מכירה אותה. אם מישהי לא אוכלת בגלל אלרגיה או כל בעיה פיזיולוגית אחרת, זה לא הפרעת אכילה - תת קטגוריה של בעיות פסיכולוגיות - אלא בעיה פיזיולוגית.

בנוגע לאבוקדו - אני מצאתי שהחיתוך של הזמן שבו האבוקדו בשל, לזמן שבו הוא מקולקל, הוא אפס. אולי אפשר לתפוס במקרה אבוקדו כזה, אבל זה לגמרי לצוד אותו כל יום - אני לא עושה את זה. באופן כללי, אבוקדו עכשיו (כלומר, האבוקדו שנמכר פה) נוטה לא להבשיל יותר מידי, אלא ממש להתקלקל. אבוקדו מקולקל זה איכסה! אז אני מוותרת.

אני גם מבשלת הרבה פעמים כמויות קטנות.
גם אני, אבל מדייקת - אני מבשלת מה שצריך לארוחה אחת של כולנו. זו לא בהכרח כמות קטנה אלא כמות מספיקה.
אין אצלי במקרר קופסאות עם אוכל כמעט אף פעם. אני מכינה לארוחה אחת וזהו, נגמר.
וכאשר הכנתי יותר אז הכנתי ממש הרבה יותר, והקפאתי כל מה שלא מיועד לאותו יום או ליום שלמחרת בסדרי גודל של ארבע או חמש קופסאות של ליטר. בכל מקרה, זה לעולם לא נזרק או בגלל שיש מספיק לארוחה או בגלל שיש מספיק להקפאה

חוזרת רגע לפלורת המעיים - אני ממליצה על הבלוג של american gut project כנקודת התחלה למי שמתעניינת.
אני יכולה להוסיף אמלק: הפלורה הרגילה של אנשים במערב שונה מהותית מזו של לקטים ציידים, ורובנו לא מתקרבים ללאכול מספיק סיבים.

סליחה - הבלוג הוא תחת human food project. בקישור של המעי האמריקאי יש אפשרות לעשות בדיקה של מהו הרכב פלורת המעיים שלכן, תמורת תשלום לא מאד גבוה.

המתמצאות בעריכה - האם לא עדיף להעביר את הדיון בפלורת המעיים לדף עם כותרת מתאימה?

וחוץ מזה שמחה מאד על התרומות לדף. טוב שבאתן @}.

ביום רביעי שעבר הגיע ברוקולי במשלוח השבועי (מהחקלאי בכפר הסמוך, בשיטת 'מה שיוצא אני מרוצה'). אתמול בבוקר חשבתי לעצמי: הברוקולי הזה אוטוטו מתקלקל. למה לא לחתוך אותו, לבשל ולהקפיא? לצערי הוא כבר היה במצב גבולי, אבל אזכור זאת לפעם הבאה.
אני שמה לב למודעות חדשה שהתפתחה אצלי, לכמות הזבל בסוף ארוחה (כולל אריזות פלסטיק של מזון, למשל). אני נחרדת מכמות הזבל שאנחנו מייצרים.
שלשום עשינו סדר אצל קרובי משפחה דתיים. אנשים מבוגרים ולא בריאים. הארוחה כולה הוזמנה מחברת קייטרינג והגיעה בקופסאות פלסטיק. נותרו המון שאריות. בסיום הארוחה ארזנו את השאריות בקופסאות המקוריות עם המדבקות המעידות על תכולתן ודחפנו למקפיא כל מה שרק אפשר (ואת האוכל שלא ניתן להקפאה היה ראוי לחלק בין בני הבית והאורחים, אבל לא היה סיכוי שייאכל אצלנו). הארוחה כולה נאכלה בכלים חד פעמיים שנחשבים חגיגיים, כאלה מפלסטיק עבה עם עיטורי זהב וכסף. זה נורא בעיניי - פלסטיק לא מספיק איכותי לשימוש רב פעמי, אבל כזה שלא יתכלה לעולם (וכשיתפרק ודאי יפלוט חומרים רעילים). חייבים, חייבים ללחוץ על רגולציה בנושא של כלים חד פעמיים.

בשמת וצילצול אני קונה אבוקדו לילדים. יש לי בן שאוהב אבוקדו מגיל חצי שנה, אהבת אמת שנית, האבוקדו מספק שומן טוב ואיכותי מהמקור ולא מצנצנת... ונדיר למצוא עוד מזון כזה שנגיש לילדים (למשל אגוזים שקדים וכו' מצריכים טחינה או קנייה של ממרחים שאני נותנת אבל פחות אוהבת כי לכי תדעי מה יש שם) ויש בו גם הרבה יתרונות אחרים.
הסיבה שהוא נזרק כנראה.. כי אני מזמינה בכל זאת הרבה מדי, נאמר 4 חתיכות שכולן מבשילות יחד זה לא להיט.
שנית, בגלל שרק אחד אוהב אז יוצא שאני דוחה את הגשתו לל איודעת מה. כלומר מעדיפה תמיד להגיש מזון ששניהם אוהבים, ירקות ששניהם אוהבים, חביתות, כאלה. ואבוקדו זו ממש ארוחה לפעוט. בטח עם ביצה אז יוצא שאף אחד לא מגיע לזה אלא אם אני נזכרת שוואלה הוא אוהב ותוציאי. משהו כזה. קיצר זה לא משתלב נכון בתפריט שלנו.

מה שכן חשבתי לחזור למחיות שעשיתי להם כשהיו פיצים, בננה+אבוקדו - שזה לשלב את שני הפירות הכי מתעתעים שיש מבחינת תוקף והילדים שניהם - בטוח יטרפו. עכשו נשאר רק לחפש את הבלנדר שחלקיו מפוזרים עוד בקרטונים ממעבר הדירה.
לגבי הכמויות -
וקשה לי לבשל כמויות קטנות, כבר כתבתי על זה איפשהו.
אני מנסה, לפחות את הדייסות בוקר כי זה באמת משהו שמבאס לאכול שארית שלו למחרת , ולרוב לא מצליחה לבשל בדיוק. אלא יותר.
חוץ מסלטים שאני משתדלת לחסל בעודם בחיים - הכל מבושל בכמויות גדולות ורק חלק מוקפא שזו התקדמות. אבל עדיין אין לי הערכה נכונה בכלל של מה יאכל היום ומה מחר.
אולי אני באמת צריכה להקפיא מיד כמו שהצעת בשמת... כאילו שיש לי אידיאל כזה שאם יצא מאוד טעים וברור שלמחרת אנחנו אוכלים בבית - אז להשאיר הכל במקרר כי נאכל היום ומחר ונסיים, וזה לא עובד ככה משום מה.

ועוד דבר- אני נהיית ח-ו-ל-ה מלחשוב על כמויות הקופסאות והצנצנות של ההקפאה והאחסון שיידרשו לכלים אחכ. רק המחשבה על עוד כלי אחסון שיצטרף לכיור +סיר מרחיקה אותי מהקפאה.
אה וגם ההיפך- כשאין כלים פנויים, אני משאירה הכל במקרר בסיר ואומרת לעצמי, נו מילא, אחכ בערב, או בבוקר או נראה.

מאכלים סלחניים
ציל צול, אהבתי מאד את הרעיונות שלך, ואת הביטוי "מאכלים סלחניים". זה הרגל מצוין, להכין מאכלים סלחניים מדי יום. גמישים, סלחניים וסובלניים .
(אוכל שנזרק אצלי, זה כי אין לי מתכון יומיומי סלחני בשבילו).

ארוחות משותפות בשיטת 'כל אחד מביא משהו'
אני אוהבת לאכול עם משפחה וחברים, רוב הבילויים החברתיים שלנו קשורים איכשהו בארוחות משותפות.
מכירות את התופעה של ארוחה משותפת לכמה משפחות (מארוחת חג ועד ארוחה בטיול או פיקניק), בשיטת "כל אחד מביא משהו", שנותרות ממנה המון שאריות שלא ניתנות למחזור? (אם זה סלטים טריים שאי אפשר לשמור ליום למחרת או מזון שאי אפשר לשמור בגלל שהיה בחוץ ובחום) ?
לכן כדאי להזכיר את המתמטיקה הפשוטה: כל משפחה (או אורחת בודדת) צריכה להביא אוכל בכמות שמספיקה לה לאותה ארוחה. רק הכמות צריכה להספיק, לא המגוון. זה הכל. אין צורך ביותר. ואז כשכולם יטעמו מכולם הכמות בדיוק תספיק. לא יחסר אוכל ולא יהיה עודף.

יש כלים שעוזרים לכן לזרוק פחות אוכל?
קופסאות שקופות כבר אמרנו
קופסאות אחסון במגוון גדלים ובעיקר קטנות
מה עוד?
קליפסים כאלה פשוטים וטובים מפלסטיק לסגירת שקיות ואריזות, מה שמאפשר לשמור דברים (כמו ירקות קפואים או דגנים) באריזות המקוריות שלהם (כך קל יותר להתמצא ולראות מה יש במטבח).
יש קופסאות לסלט שמנקזות למטה את הרוטב (עוד לא קניתי לי אחת כזו)

משטחים סופגים למניעת רטיבות במגירת הירקות? (אין לי)
אנא שתפו...

יש קופסאות לסלט שמנקזות למטה את הרוטב
במקום לקנות ניתן לאכסן את הסלט בקופסא אחת ואת הרוטב בקופסה שניה.

משטחים סופגים למניעת רטיבות במגירת הירקות.
לעטוף את הירקות במגבות נייר או בד. זה מאוורר, סופג, זול יחסית (אם זה בד, אז גם רב פעמי).
אפשר להניח מגבת מטבח על תחתית המגירה, ולכסות בשוליים שלה או במגבת אחרת מלמעלה.
להחליף כל שבוע, כשהירקות מתחלפים.
זרים של פיטרוזיליה וכד׳: להוריד את הגומיה, לרווח קצת, ולעטוף במגבת נייר או בד, בעדינות. לא למעוך.

מפתיע אותי שכל הירקות נכנסים אצלכם למגירה אחת. אצלנו הם פולשים גם למדפי המקרר, לקערות על השיש...

תודה יולי. התכוונתי לאחסון שאריות של סלט לאחר שהסלט כבר עורבב עם הרוטב.

וגם אצלנו ירקות בכל מקום ולא רק במגירה. התחלתי לעטוף את המלפפונים במגבות בד ואני רואה שזה באמת מאריך את חייהם.

התכוונתי לאחסון שאריות של סלט לאחר שהסלט כבר עורבב עם הרוטב
את יכולה למזוג את הנוזלים לצנצנת (או לשתות אותם) ואת הסלט הלח קמעה, שכבר לא שוחה במיץ, את שמה בכלי נסגר. זהו. הסלט ישרוד במצב טוב עד לארוחה הבאה.

לכן כדאי להזכיר את המתמטיקה הפשוטה: כל משפחה (או אורחת בודדת) צריכה להביא אוכל בכמות שמספיקה לה לאותה ארוחה. רק הכמות צריכה להספיק, לא המגוון. זה הכל. אין צורך ביותר. ואז כשכולם יטעמו מכולם הכמות בדיוק תספיק. לא יחסר אוכל ולא יהיה עודף.

מה שקורה בדרכ זה לא שהכמויות לא הגיוניות, אלא שבגלל המגוון הגדול אוכלים את הכי טעים שיש ולא את מה שיש.
תמיד יחוסלו המאכלים היותר טעימים ויישארו כל מיני רגילים למיניהם (אורז, פסטה, לחם, פיתות, פשטידה יבשה או סלטים "רגילים").

וגם אני אוהבת פיקניקים כאלה. מה שכן אני לא אוהבת שעושים עניין מהכנת האוכל ואז פיקניק הופך לטרחה. מבחינתי להביא משהו אחד או שניים שניתן לאלתר ולא לשבת על סירים יום קודם.

מפתיע אותי שכל הירקות נכנסים אצלכם למגירה אחת. אצלנו הם פולשים גם למדפי המקרר, לקערות על השיש...
גם אצלי, כולל במדפים של הדלת איפה שהחלב.

תמיד יחוסלו המאכלים היותר טעימים ויישארו כל מיני רגילים למיניהם
אה, למה בכלל להביא אותם? אני בהתחלה חשבתי לכתוב שאני בכלל לא מכירה את התופעה - כי במשפחה שלי זה אף פעם לא קורה. כי יש התאמה מתמדת של המצב. אם רואים שכמה פעמים משהו לא נאכל - לא מביאים אותו. ברור לי איך אפשר ליצור עודף בטעות. מה שלא ברור לי זה למה לחזור על אותה הטעות שוב ושוב? ולמה בכלל להביא לארוחה מיוחד משהו רגיל?

אצלנו מכינים בעודף, אבל העודפים הם בכמות שתספיק ליום וחצי, ומה שמכינים ממנו הרבה זה מה שנשמר היטב.

את יכולה למזוג את הנוזלים לצנצנת (או לשתות אותם) ואת הסלט הלח קמעה, שכבר לא שוחה במיץ, את שמה בכלי נסגר. זהו. הסלט ישרוד במצב טוב עד לארוחה הבאה.
תודה!

בננה+אבוקדו.
את צריכה בלנדר לזה? 0-:
הייתי מתעצלת להוציא אותו רק בגלל השטיפה שאחרי, הרי אפשר במזלג (-:

אז להשאיר הכל במקרר כי נאכל היום ומחר ונסיים, וזה לא עובד ככה משום מה.
זהו. זה מה שהבנתי. והדיון פה עוד מחזק אצלי את המודעות לזה: נורא חשוב למצוא "מה לא עובד ככה" אצלנו. מה שלא עובד, ישר להפסיק. למה אנחנו ממשיכות שוב ושוב לנסות לעשות משהו שלא עובד?
נגיד, אני הבנתי, שהילדים שלי לא אוהבים בשר. וגם, אני יודעת, שכאשר מבשלים בשר במרק, רוב המינרלים החשובים כבר יצאו לנוזל של המרק. אז למה אני לא עושה פשוט כל הזמן ציר מכל מיני חלקים זולים שייתנו מינרלים וויטמינים למים של המרק, בלי שצריך לאכול אותם? הרי אני יכולה ככה להעשיר המון המון מאכלים בלי לעמול קשה לשכנע אותם לאכול בשר.

אה, משתפת בטריק מרק העוף שלי:
הילדים שלי לא אוכלים את העוף מהמרק. וגם אני כבר לא רוצה להכריח את עצמי P-: אבל מרק עוף הם אוהבים מאוד.
אז אחרי שניסיתי את הפטנטים להפוך את העוף מהמרק למשהו אחר, טעים (לא ממש עבד אצלנו), עברתי לשיטה אחרת:
אני קונה גרונות עוף אורגניים, ואחר כך החתול אוכל אותם. ככה יש מרק עוף בלי עוף, שנאכל עד תומו.

_יש כלים שעוזרים לכן לזרוק פחות אוכל?
קופסאות שקופות כבר אמרנו
קופסאות אחסון קטנות
מה עוד?_
קופסאות איחסון מזכוכית.
שומר טוב יותר על המזון (מחזיק מעמד יותר), לא חודרות מולקולות פלסטיק למזון. ובהחלט שמתי לב שהכי שימושיות הן הקטנות.

עוד דבר שעוזר לי להמנע משאריות:
אני מגבילה את המנות ה"רגישות" לאחת או שתיים. נגיד, בארוחת הערב - חביתה וסלט. החביתה תיאכל, וכל הסלט ייאכל.
אני מכינה את הכמויות ככה, שאלה בטוח יחוסלו, ואז מוסיפה לשולחן עוד דברים יותר "מודולאריים" שאפשר לשים מהם מעט או הרבה (למשל, זיתים, פריכיות אורז, עוד ירק שלא היה בסלט) ולהוסיף אם רוצים עוד ועוד. התוספות האלה הן דברים "לא רגישים" וככה אני לא צריכה לדאוג להם. לדוגמא, אני שמה כמה זיתים בצלוחית ומגישה. אם זה נאכל בתיאבון, אני מוסיפה עוד מהצנצנת. אם לא, אני מחזירה לצנצנת. לא קרה כלום.
השילוב והאיזון בין מנות "רגישות" שחשוב לי שייגמרו לבין מנות "לא רגישות" שאפשר לאכול מהן כמה שרוצים, מאפשר להמנע מבזבוז, כמובן אם מאזנים נכון.
אם אנחנו רעבים רק קצת, נאכל את החביתה והסלט ודי. ואם אנחנו רעבים יותר, נוסיף גם מהמאכלים הנוספים.

בבשר, קונה כמויות ממש קטנות.
"ממש קטנות", זה שאם קונה סטייקים, אז קונה מה שיספיק רק לאותו יום. אם קונה לקציצות, עושה כמות שאפשר לאכול באותו יום. אצלנו זה תמיד מספיק ליומיים לפחות, אבל קציצות מבושלות מחזיקות בהחלט יום במקרר. למה כל כך מעט? כי הכמות הקטנה גם לוקחת צ'יק צ'ק להכין, אני לא עומדת שעה במטבח, זה קצר, לא מעיק, אכלנו, גמרנו, זהו. מחר עוד יום. לא בטוח בכלל שיתחשק לנו מחר קציצות.
שואלת, זה לדילמת הפריזר שלך. את מבשלת בכמויות גדולות ואז מסתבכת. אולי תעדיפי ללמוד לבשל כמויות קטנות במקום ללמוד להתמודד עם הקפאה?
מצד שני, למה קופסאות בפריזר מאיימות עלייך? זה יחסוך לך טונה של עבודה. את יכולה אחר כך שבועות לחיות רק על הפשרה וחימום, בלי לבשל בכלל...

מלפפונים אני עוטפת בנייר מגבת או במגבת מטבח ישנה, מגלגלת ושמה במקרר בתוך שקית ניילון סגורה. זה שומר עליהם.
ברור שהירקות פולשים לכל המקרר. במקררים החדשים של היום אין כמעט מגירות לירקות. אני מתגעגעת למקרר פריג'ידר שהיה לי 24 שנים, נוחו עדן, ולמקרר אמקור 15 הישן והטוב, שהיה מאורגן בצורה כל כך חכמה ונוחה לאיכסון ירקות, פירות וסירים. וביצים.

הרי אני יכולה ככה להעשיר המון המון מאכלים בלי לעמול קשה לשכנע אותם לאכול בשר
שכחתי להגיד, שהקטע עם הציר הוא, שהירקות לציר הרבה פעמים מתקלקלים לי במקרר חלקית. נגיד סלרי או פטרוזיליה. לעומת זאת, אם אקפיד לשחק כל פעם שאני במטבח עם הקטע של הציר, הירקות האלה כל הזמן ינועו אצלי, הציר כל הזמן ייכנס לאורז ולתבשילים במקום מים, הירקות יגיעו גם הם לצלחות של הילדים כך או אחרת (עוד טריק לנצל ירקות מבושלים שלא אוהבים לאכול, זה להפוך אותם לקציצות ירק), הכל ינוצל בלי להיזרק.

ועוד שכחתי לספר, על הישג שהיה לי היום בתחום:
חלב אורגני החמיץ אצלי (זה סיפור אחר, שלא שייך לכאן אז מדלגת).
פעם-פעם, הייתי שופכת חלב חמוץ (ככה ראיתי את אמא שלי עושה, בפעמים הבודדות שזה קרה, תמיד באשמת הסופר. לכן, אף על פי שקראתי גם דברים אחרים, לקח לי זמן לקלוט אותם). עכשיו, כבר כמה שנים אני עושה ממנו גבינה צפתית.
היום נזכרתי, שיש כמה מאכלים, שדווקא חלב חמוץ אידיאלי בשבילם (פעם לא ידעתי את זה. או, בואו נגיד - ידעתי, אבל לא היתה לי המודעות בראש, לא התחבר לי, ש"חלב חמוץ" = "חלב שהחמיץ", ולכן לא תפסתי, שזה אומר ששווה לְצַפּוֹת שהחלב יחמיץ מתישהו, כדי לקפוץ על המציאה ולעשות אותם).
ולכן הכנתי לילד פנקייקס עם החלב שהחמיץ (קמח כוסמין וקמח חיטה מלא אורגני, ביצים, חלב, סוכר וניל). הפנקייקס יצאו מעלפים, הבן היה מאושר. אני לא זורקת שום חלב חמוץ יותר. להיפך.
הבנתי שצריך להתייחס לחלב חמוץ כמו לפסח: "או! הנה ההזדמנות להכין את המאכל הזה!"

חלב אורגני
אמא שלי סיפרה איך היא ניסתה להכין משהו מהחלב בישראל, והופתעה לגלות שבגלל (תוספת אנטיביוטיקה? עיבוד אחר כלשהו?) שמקובל בישראל ולא בברה"מ, אי אפשר להיכן את המוצר הזה מהחלב בישראל. אחר כך חברה שלה סיפרה לה שיש חלב של חברה מסויימת שאיתו דווקא אפשר.

אז לא מכל חלב שהחמיץ אפשר - ליתר דיוק, לא כל חלב מחמיץ. יש עיבוד שגורם לו להתקלקל ולא להחמיץ, ואז אי אפשר להכין איתו דברים.

זה אומנם בזבוז, אבל לא זו הסיבה לשים לכך לב לדעתי (כי חלב מחמיץ אצלנו לעיתים רחוקות). מעניין יותר לחשוב מה זה אומר על החלב שאנו קונות...

<אולי בשמת, שקונה חלב אורגני (שכנראה גם לא עובר עיבודים מפוקפקים) לא יודעת איך זה, שחלב מתקלקל ונהיה מר במקום להחמיץ>

אני עושה ממנו גבינה צפתית.
בדיוק השבוע ניסיתי את זה. היה לי חלב שהחמיץ (לא מפוסטר) והגבינה יצאה חמוצה ולא טעימה. כנראה ששווה עוד נסיון בפעם הבאה שזה יקרה.

שחלב מתקלקל ונהיה מר.
וואללה? החמצתי את שלב המעבר הזה? או שפשוט כאשר עברתי מחלב רגיל לחלב אורגני, אי שם באלף הקודם, הרגיל פשוט מעולם לא החמיץ. ראשית כי כשהשתמשנו בחלב, אכן השתמשנו בו. ושנית, כי כנראה עבר טיפול P-:

אני מעדיפה את החלב שלי עם השומן הטבעי של החיה, וכן בלי אנטיביוטיקה, הורמונים, חומרי הדברה וכל מיני עיבודים והומוגניזציות למיניהם.

הגבינה יצאה חמוצה ולא טעימה
למדתי לשחק עם המלח, החומץ, התיזמון שלו והתיזמון של ההורדה מהאש, אז יוצא טעים. ה"בעיה" היא שעד שהחלב מחמיץ שוב, כל המיומנות שרכשתי נעלמה (-: (בעיקרון אנחנו בכלל לא צורכים מוצרי חלב).

פה צורים בעיקר גבינות ושמנת. חלב פחות, אולי בגלל זה יוצא שהוא מתקלקל (או נגמר מהר. אף פעם אין בין לבין).
תודה על הטיפ, אנסה לשחק עם זה בפעם הבאה ולמצוא מתכון מעניין שיעלים את החמיצות, לא רק מלח.
דווקא המרקם יצא יופי, אבל הטעם...

ושנית, כי כנראה עבר טיפול.
כן. בדיוק הטיפול שמונע מהחלב להחמיץ, מונע מהחלב להחמיץ P-: אז הוא מתקלקל ונהיה מר, במקום. אבל לוקח לו יותר זמן משלוקח לו להחמיץ.

ואולי היה לך מזל ונתקלת במקרה בחברה ובגרסא של החלב שדווקא מחמיצה - אני זוכרת לפחות פעם אחת שהיה פה חלב חמוץ. נראה לי החלב בשקית עובר פחות עיבוד מהחלב בקופסת קרטון.

_שואלת, זה לדילמת הפריזר שלך. את מבשלת בכמויות גדולות ואז מסתבכת. אולי תעדיפי ללמוד לבשל כמויות קטנות במקום ללמוד להתמודד עם הקפאה?
מצד שני, למה קופסאות בפריזר מאיימות עלייך? זה יחסוך לך טונה של עבודה. את יכולה אחר כך שבועות לחיות רק על הפשרה וחימום, בלי לבשל בכלל..._

קופסאות בפריזר (כבר) לא מאיימות, זה חדש לי ואני מסתגלת ואפילו נהנית מהמחשבה שיש משהו לשלוף. אבללל מסתבכת עם זה.
למשל- אתמול בישלתי סיר של קציצות עוף משגעות. היום בבוקר אצתי רצתי להקפיא חלק.
השארתי כמות להיום.
רק מה? אני קולטת שהשארתי כמות קטנה מדי כי זה כל כך טעים שגם אני אכלתי יופי..
אז הופה מה שהוקפא יצא החוצה רק חמש שעות לאח רמכן.
וזה בסדר.
קורה הפוך בדרך כלל, שאני מבשלת כמות, בטוחה שנאכל היום ומחר, ולא מקפיאה, זה מה שאני חושבת בדר"כ, וזה לא קורה ואז אני אומרת אוקי נאכל מחרתיים, אבל במחרתיים משהו קורה (חג, טיול בחוץ, הכמות גדולה מדי מכדי שנאכל הכל ביום האחרון שזה אכיל).

זה פשוט לא מאורגן מספיק.
זה שינוי הרגל מהותי מכל חיי שבהם הכנתי תבשילים, אכלתי מהם לאורך כל השבוע וסאלמאת.
בלי הקפאהוכאלה.
עכשיו. יש משפחה, יש שינויים בלוז. חלק מהתבשילים מבושלים רק לילדים (כי אני שומרת דיאטה והם לא). אז אני לא יכולה לחסל שאריות. חלק הפוך, מבושלים רק לי (סיר ירקות ללא שמן עם תבלינים חריפים) וכהנה.. אבל בעיקר בעיקר צורת החשיבה שלי שתיארתי למעלה שבה אני בטוחה שאין סיבה להקפיא כי יתחסל. או שאני ממהרת להקפיא למרות שלא היה צריך. או שאני מקפיאה מזון שלא בא לי עליו אחכ בכלל כשהוא מוקפא (אורז, מרק).

לגבי המלצה לקופסאות אחסון, קניתי במבצע איזה 5 ב-90 שח. מזכוכית של חברה ידועה, סיסיטם או משהו כזה. לא יודעת לומר לגבי הטעם, אבל זה נותן הרגשה נעימה להקפיא בכלי זכוכית עם מכסה חזק, הן אמורות גם להיות טובות למיקרו ולתנור (טרם ניסיתי) כך שזה חוסך כלים. והמארזים שזה מגיע מתאימים בול להקפאות ואחסון, קופסא או שתיים גדולות והשאר בינוניות קטנות.
וגם, בגלל שהן של "הביוקר" אז הן שמורות רק להקפאה ולא לכל מיני פיקניקים ושימוש רנדומלי - כך שתמיד יש אחת בשליפה.

רק מה? אני קולטת שהשארתי כמות קטנה מדי
אפשר להקפיא במארזים שונים: כמות לארוחה לשלושתכם, וכמות לתוספת קטנה (מנות אישיות). ככה את יכולה לבחור כמה להפשיר.
נניח באותה קופסא של קציצות לשים נייר אפיה/ אריזה אחרי חצי כמות או אחרי שליש, כך שתוכלי להפשיר רק 10 קציצות ולא את כל המגש.
או להקפיא את אותו המאכל בכמה קופסאות בגדלים שונים.

אני מטגנת קציצות בכמות של 20-30 (בשר וירקות טחונים) ומקפיאה עם הפרדת נייר אפיה בין השכבות כך שקל להוציא איזו כמות שרוצים.
אותו הדבר אני עושה עם שניצלים אחרי הטיגון. מחזה עוף של קילו יוצאת כמות ענקית.
רוטב בולונז אני מחלקת לקופסאות שכל אחת תתאים לארוחה משפחתית מבחינת הכמות.

כל פעם מכינה בכמות גדולה שמספיקה לכמה שבועות (לא אוכלים כל יום בשר אצלנו) וככה יש מגוון במקפיא.
אגב, גם עוגות בחושות נכנסות למקפיא. אופה בתבנית כפולה בגודל מאינגלישקייק וחותכת לשלוש רצועות בסיום. שתיים נכנסות למקפיא עטופות בניילון נצמד. כשמופשרות, הן טריות לגמרי.

אין לי בעיה עם הקפאה באופן שניתן לשלוף חלק.
אני לא סגורה על הכמויות עדיין של מה שנאכל טרי ומה למקפיא ומתי.
וגם אני בעד להקפיא את כל אלה שלוקח זמן להכין כמו שניצלים ממולאים לביבות וקציצות. למעשה עם אלה לפחות אני משקיעה בהקפאה.

אני לא סגורה על הכמויות עדיין של מה שנאכל טרי ומה למקפיא ומתי.
ברור שלא. יש לך ילדים כ"כ קטנים שגדלים כל הזמן והכמויות משתנות וגם משתנה להם הטעם כל כמה זמן וגם יום אחד מתחשק להם משהו ולמחרת בכלל לא...
אבל ההצעות כאן טובות למיזעור זריקת אוכל, לא להגיע למצב אפס (אגב,היום זרקתי מלפפונים, איזה באסה).
ויש עוד משהו אצלך שדורש שינוי הרגלים אם את רוצה באמת לזרוק פחות, כבר אמרו לך לפניי, מאכלים שלא טובים להקפאה או לשמירה במקרר- להכין מעט, ממש מעט. כי אם זה לא הספיק לשבוע בארוחה אז אין שום בעיה לתת תוספת של לחם עם משהו או פרי (ועל הדרך הרווחת מזון שנאכל כולו). השינוי אצלך צריך להתחיל מניתוק החיבור של כמויות גדולות=שפע. זה פשוט לא נכון, כמו שכמויות בגדים או נעליים לא מייצרות תחושת שפע (אולי תחושת גודש).

מיינדפולנס. אחת המילים שראוי לתרגם לעברית לדעתי)
המילה העברית המקובלת היא קשיבות

מיינדפולנס. אחת המילים שראוי לתרגם לעברית לדעתי)
המילה העברית המקובלת היא קשיבות
<חוזרת לקרוא בעניין ובשקט - נוסעת סמויה אהבתי את החיבור למיינדפולנס>

המילה העברית המקובלת

על חשיבות הציטוט בהקשר:
תשומת לב ומודעות (מיינדפולנס. אחת המילים שראוי לתרגם לעברית לדעתי) כנראה הייתי צריכה להוסיף את המילה "כלומר" - אולי אז הניסוח שלי היה ברור...

כלומר: התייחסתי למה שנוסעת רשמה על מיידנפולנס, אבל רשמתי בעברית - תשומת לב ומודעות. והערתי בסוגריים שאני מתכוונת למיינדפולנס, אבל מעדיפה לא להשתמש בגרסא הלועזית.

ולא כי היא לועזית, אלא כי היא הופכת פעולה בסיסית ל"שיטה" שיש לה מונח בפני עצמו. כי היא משנה את כל האווירה והתחושה מהמשפט:

אנחנו מדברות כאן על תרגול מיינדפולנס במטבח

אני הייתי רושמת: אנחנו מדברות כאן על תרגול מודעות במטבח. או שהייתי רושמת - אנחנו מדברות כאן על תשומת לב מכוונת במטבח.

<שזה משפט שאני בלכל לא מסכימה איתו, כי מבחינתי המטרה היא לא לשים לב ולהיות במודעות, אלא בדיוק ההפך, לאמץ הרגלים שהופכים לטבע שני ולא דורשים מודעות>

כי מבחינתי המטרה היא לא לשים לב ולהיות במודעות, אלא בדיוק ההפך, לאמץ הרגלים
לא לא, אלה שני חלקים של דבר אחד.
אני מתחילה להבין את זה עכשיו יותר ויותר, כי אני חוקרת את התופעה הזאת כבר זמן רב.
ההרגל חייב להירכש מתוך מודעות אם אנחנו רוצים רכישה טובה. ברור שאפשר גם לעשות עבודה סנדלרית, מה שנקרא פרטץ', אבל באמת, לא לשם כך התכנסנו כאן.

לכן בשלב הראשון, כל עוד אין הרגל - נדרשת תשומת לב מדוייקת. נגינה היא דוגמא מצויינת. אין טעם ללמוד לנגן את התוים במזוייף. איך תבני על זה בהמשך? בכינור משקיעים 3 שנים רק לזהות באוזן את הצלילים כי את מנגנת רק לפי האוזן, אין סימנים חיצוניים לדו רה מי.

אחרי שרכשת את כל התנועות מתוך מודעות, את כבר יודעת למה להיות קשובה תוך כדי, ואת כבר עושה את הדברים "מתוך הרגל",
אבל לנגן את התשיעית של בטהובן עם הרגל זה עדיין לא אומר שבלי נוכחות או תשומת לב!
לתזמורת ולמנצח ולתוים ולאווירה ולקהל ולכל הדברים האלה ולפיהם את מתכווננת תוך כדי ביצוע כל הזמן.
אז כשאני מסדרת את המיטה "מתוך הרגל" ברור שאני בתשומת לב לקלוט שהחתול ישן שם ולהתייחס אליו בעדינות, וכשאני מנקה את הכיור מתוך הרגל ברור שאני בתשומת לב לראות את הכתמים שנוצרו היום ולשפשף אותם שלא יתקבעו.

אז השאלה, בכל רגע ורגע, למה תשומת לב ו מה בדיוק הרגלי פה. הרגל או שיגרה לא אומרים שעוברים את החיים בעיניים עצומות והולכים לעשות כוס קפה בלי לראות אם יש מים כשאני מדליקה את המכונה או אם יש ספל מתחת לפני שאני לוחצת על הכפתור למלא.

ההרגל חייב להירכש מתוך מודעות.
עכשיו - כן. וכשאני מאמצת הרגל אני עושה את זה במודעות - כי אין דרך אחרת שבאמת עובדת, לפחות לא כזו שאני מכירה. אבל המודעות היא מצב ביניים כשהשאיפה היא להגיע להרגל מוטמע. ובגלל כל המצבים בחיים בהם כבר יש לי הרגלים כאלו, אני יודעת איך זה.

באת בניגוד לשאיפה לפעול בחלקים מסויימים של החיים במודעות ובלי הרגלים - שזה דבר שונה לחלוטין.

אם להשתמש במונחים של כהנמן, כשאני בודקת מה שיש במקרר, אני חושבת מהר, לא לאט. אני מפעילה את החלק של המוח שיודע לעבד כמויות עצומות של מידע ממש מהר, ללא מעורבות של החלק המודע שלי.

זה בעיני ההבדל בין מודעות להעדרה, ופה אני שואפת במודע להעדר המודעות הזו, הפעלה של אוטומט. אם האוטומט הנוכחי הוא לא מוצלח, אז אני אתכנת אותו מחדש. אבל אני לא שואפת לכבות את האוטומט ולפעול במודעות. זה בזבוז עצום של תשומת הלב שלי, שיכולה להיות מוקדשת למשהו אחר, מוצלח יותר.

כשאני בודקת מה שיש במקרר, אני חושבת מהר, לא לאט
בדיוק, אבל את לא לוקחת בחשבון שנדרשו אימונים וידע להגיע לרמה הזאת.
זאת הרמה של המאסטרו.
כל שלב הרכישה היה במודעות מלאה. אבל גם עכשיו את במודעות כשאת בודקת את המקרר. את לא יכולה לא להיות, אחרת איזו מין בדיקה את עושה?
ההבדל הוא אחר.
הוא לא במודעות עצמה אלא בסוג של המודעות. הכישורים הנחוצים לך לבצע את הביקורת, אותם היה צריך להשקיע ברכישה עם המון תשומת לב.
אבל מרגע שרכשת את הכישורים (לזהות מה במקרר ומה צריך לעשות איתו, לדעת לתלות כל פריט בדרך האופטימלית לשמירה עליו ולהתייבשות מהירה וטובה, לדעת להכין חביתה מעולה), יש לך את זה. את לא צריכה מודעות לרכישת המיומנות, רק מודעות להקשר ולסביבה כאשר את מבצעת את הריטואל שלך באופן שוטף ובעל פה בלי שום פספוס.

כהנמן? זוכה פרס נובל? שלשום בלילה ראיתי תוכנית אישית על האיש ואני לא מפסיקה לחשוב על הדברים אמר, ואיך אני מקנה לילדים שלי כלים נכונים בהתאם לדברים החכמים האלה.
בכלל ממליצה על סדרת התוכניות "הנובליסטים".

חייבים לזוז למשפחה אבל יש לי כמה דברים לחזור וקרוא כאן מעניינים, תודה
אהה וזרקתי שליש מקרר. יופי להטעמת הידע שלי שזה הדבר שמכעיס אותי יותר מאשר מה שנזרק.

נתקלתי בזה וזה הפרק המלא

עוד רעיון לירקות - ממרחים או סתם ככה בתנור. עגבניות שרי לא כל כך טעימות? מייבשים בתנור עם קצת מלח ושומרים בצנצנת. המון פלפלים שנשארו? קולים בתנור וטוחנים לממרח עם שום ותבלינים.

אבל את לא לוקחת בחשבון
אני לוקחת בחשבון. אני פשוט מסמנת מטרה לעתיד - שמנוגדת למטרה של "מיינדפולנס במטבח".


כהנמן? זוכה פרס נובל?
כן. יש לו ספר מומלץ מאוד - "לחשוב מהר, לחשוב לאט" שהרעיון המרכזי בספר הוא שיש שתי מערכות חשיבה. אחת אינסטינקטיבית, שפועלת מאוד מהר ועושה דברים בצורה מאוד יעילה, אבל יש לה הטיות נפוצות, והיא יכולה לעשות רק תחום מצומצם של דברים. והמערכת השניה, של החשיבה הלוגית, המודעת, שפועלת לאט בהרבה אבל עושה את הדברים שהיא עושה טוב יותר.

דוגמא פשוטה לכך בספר היא שני תרגילים - מראים אוסך של קווים ושואלים איזה קו מתוך ארבעה הוא באורך הממוצע. הפתרון ישר קופץ לעין, בלי שעשיתי שום דבר בשביל זה - כי היכולת לחשב אורך ממוצע התפתחה אבולוציונית, ולכן מערכת החשיבה המהירה פתרה בשבילי את התרגיל. התרגיל השני הוא לבחור את הסכום של הערכים. יכולות אבולוציונית כזו לא פותחה, ולכן כל מה שנשאר זה לבהות בדף ולנסות לפתור את התרגיל בעצמי.

הרגלים זה דברים שמערכת החשיבה המהירה עושה. החולשות שלה - הטיות לוגיות מסויימות שלמשל גורמות לתשובות לא נכונות בתרגילים מסויימים במתמטיקה - פשוט לא רלוונטיות.

אני שואפת להעביר - בהדרגה, אחרי זמן, במה שקשור למודעות ווסת זה לקח לי שנים - את הדברים האלו לאחריות המערכת שחושבת מהר. בגלל ש"אני המודעת" זה בעצם המערכת שחושבת לאט, אז אני מסירה עלי את האחריות ובכלל לא מודעת אליה. זה המשמעות של "הרגל".

ושוב ממליצה מאוד על הספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" - הוא פחות פופוליסטי והרבה יותר מעמיק ומעניין מ"לא רציונלי ולא במקרה", אבל לא דורש ידע קודם כלשהו ונשאר ספר קריאה מרתק, ולא ספר לימוד. ממליצה מאוד!

מבחינתי קשיבות (מיינדפולנס) זו דרך חיים שאני מנסה לטפח, במטבח ובכל מקום אחר. להאט, להיות ערנית ונוכחת בהווה ולא לפעול כאוטומט.
לתפיסתי הדרך הזו לא מבזבזת את זמני ואת כוחותיי אלא מקרקעת אותי ומייצרת חיבור אינטימי למציאות. אבל זו כבר שיחה לעמוד אחר...

אבל זו כבר שיחה לעמוד אחר...
יש לך רעיון לאיזה דף? יש לי כמה וכמה דברים לכתוב בנושא, אבל זה לא ממש קשור לזריקת אוכל...

למישהי יש המלצה למשהו שמייצר קבלת החלטות ויישום מהיר?
אני מגלה שעובר פרק זמן ארוווך ומייגע עד שאני מחליטה משהו כלשהו.
ואחכ פרק זמן ארוך ומייגע עד שאני מחליט האיך ליישם
ועד ליישום - כנל.
זה קשור לנושא הזה, אבל לנושאים רחבים בהרבה, ומעניין לדעת אם יש דרך לזרז קבלת החלטות ויישומן.

הי שואלת, את שואלת שאלה מעניינת שקשה להתייחס אליה בלי פירוט ודוגמאות, ומצד שני היא רחבה ורק משיקה לנושא הדף הזה. אז מוזמנת לפתוח דף נפרד עם שם מתאים @}

הרגלים: מה שנוסעת סמויה כתבה.
ואני שבה ומתעקשת, שמדובר בשני חלקים שונים. יש חלק אחד מהמיומנויות שאת רוצה שיהיה אוטומטי והרגלי, כמו בנהיגה, זה החלק של התיפעול המכאני. ויש חלק אחר מהמיומנויות שאת לעולם לא רוצה אוטומטי והרגלי, כמו בנהיגה, שאת משתמשת בעיניים שלך ובמוח שלך כדי להתנהל על הכביש והנהיגה על אוטומט היא-היא שגורמת לתאונות.
את האחד חשוב להפוך ל יותר הרגלי,
ואת האחר חשוב להפוך ל פחות הרגלי.


_למישהי יש המלצה למשהו שמייצר קבלת החלטות ויישום מהיר?
אני מגלה שעובר פרק זמן ארוווך ומייגע עד שאני מחליטה משהו כלשהו._
לא. יש לי דווקא דיס-המלצה.
זה דבר טוב שעובר פרק זמן ארוך ומייגע עד שאת מחליטה משהו - כרגע. דגש על כרגע.
מדוע?
כי כרגע, יש הרבה דאגות וחרדות בחיים שלך. הרבה אי ודאות ואי יציבות. זה מערער מאוד. וגם גוזל כוחות מיכולת ההתמודדות.

החלטה מהירה פירושה גם חיפזון, אינסטנט, בהילות, חוסר שיקול דעת מעמיק, לא הרהרת מספיק בסוגייה מכל צדדיה ולכן את מרגישה שאין לך מספיק נתונים להחליט החלטה נכונה ומושכלת, וכל תחושה כזאת מאיטה אותך, וגורמת לך להתעכב עוד יותר.
אז אני רק מציעה שתשני את הקבלה העצמית שלך ולא את מי שאת.

את זקוקה לשיקול דעת.
את זקוקה לבטחון.
את זקוקה להחלטות שייראו לך הגיוניות, מושכלות, טובות, מתיישבות עם מה שאת מאמינה, יודעת וחושבת, עם מה שאת רוצה ושואפת לעצמך, עם ערכייך, עם התחשבות בזולת.

איך מתאימות פה החלטות זריזות וחפוזות?
זה לאישיות שאין לה בעיה להחליף צ'יק צ'ק את ההחלטה, בשניה שהיא מגלה שזה לא בדיוק עובד לה כמו שהיא חשבה. מנסה ככה, מנסה אחרת, משחקת, בסוף מוצאת, הכל בסדר. היה לה תהליך נחמד. את לא כזאת בדרך כלל. אחר כך בסך הכל תחליפי את החרדות של "האם זה ההרגל הנכון והאם אני מיישמת אותו נכון?" בחרדות של "אוי בטח בחרתי לא נכון ואוי אני עושה נזק ואוי אני לא יודעת מה אני עושה ואוי ואוי ואוי".

במקום זה, החוליה בשרשרת שאני ממליצה להחליף, היא את ההתנגדות שלך לאיטיות.
תברכי עליה, תגידי לה תודה, היא שומרת עלייך, מטרתה להקטין את החרדה הכללית שלך על ידי כך שהיא מאיטה אותך כדי שתהיי רגועה ובתשומת לב.
ככל שתקדמי אותה בברכה ותזרמי איתה, ככה יהיה לך יותר קל.
ואפילו יש סיכוי שזה ישתפר ותהיי זריזה יותר כי פשוט תצליחי להרגיע את עצמך עד כדי כך שתזדקקי לפחות איטיות כדי לחוש ביטחון בהחלטותייך.


שימי לב, שאם במקום להרגיע את החרדות, תנסי לחסל אותן (להפסיק, לעצור, להשתיק, לחסום), תחמירי את המצב ותאבדי יותר כוחות.
איך תדעי שמצאת דרך להרגיע?
את פתאום תרגישי כוחות...

זה מדהים, והרבה מספרים שזה ממש מיידי. גם אני חוויתי את זה. לדוגמא: לפעמים החרדה מתגברת אצלך כי פשוט לא אכלת אבל מרוב טרדות לא הגעת לזה. הבור בבטן? גם מדמה חרדה וגם יוצר חרדה. אז אם הבנת שאת חווה תחושת חרדה והגורם הוא רעב, וקמת להכין אוכל - הרבה פעמים, התחושה נעלמת בשניה שהבנת, הרבה לפני שאכלת והשבעת את הרעב.

[הערה חשובה: "חרדה" איננה איזה מחשבה מופשטת פסיכולוגית, במקרה שזה הדימוי שיש לכם בראש.
"חרדה" פירושה שטריגר כלשהו הפעיל מרכזים אנדוקריניים ואחרים בגוף, והם התחילו לשגר לך חומרים לדם, שמשתקים תהליכים חיוניים בגוף. לדוגמא, ברגע שמופעל טריגר ל"חרדה" מושפרץ לך קורטיזול לגוף. הצפה קבועה של הגוף בקורטיזול, זה כאילו כל יום יש לך אסון ימי אקולוגי בקנה מידה של משאית נפט נשפכה למפרץ חיפה.
האם יותר ברור עכשיו מדוע הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות למען עצמך ולמען הילדים שלך היא למצוא דרך טובה יותר לחיות מאשר אסון אקולוגי כל יום?]

[אישה במסע, אם את בריאה וצעירה, אז גם אם יש לך הצפה מדי פעם בקורטיזול, הגוף יכול להתמודד עם זה. אם במשך 20 שנה אורח החיים שלך יוצר הצפה יומיומית קבועה של הגוף בקורטיזול, מתישהו הגוף כבר לא יכול להתמודד עם זה. לפי עיקרון זה אמורה כל אחת ואמור כל אחד שקורא את דברי, לעשות את החשבון לעצמו. ][קפצו ישר לדקה 8:50 לראות את הגרף][וחוץ מזה ההרצאה כולה הרצאת חובה ותהיה בחינה בבאופן בסוף שנה"ל]

ההרצאה הנ"ל, תעזור לכם לזרוק פחות אוכל.

הוא אומר בה ככה: אם המערכת שלכם סובלת מאחד הגורמים לפגיעה בבריאות, אתם יכולים לשקם אותה אם תזהו מה גרם לנזק המצטבר (נגיד תזונה).
בשלב הראשון בכל מקרה, מזהים מה הגוף לא יכול לעכל ואת כל המזונות האלה לא מכניסים הביתה.
ואז בונים תוכנית שיקום.
שמתחילה פשוט וקטן וממנה בונים.
פשוט וקטן עוזר לחסוך ולשמור, כי אין בזבוז מלהלוגיסטיקה המורכבת של ניהול הרבה מזונות, הרבה מתכונים וכן הלאה.