לחיות בלי מקרר תנורגז וטלויזיה

[רוזמרין*]

רק שרוזמרין לא תכנס לצעוק עלי על כך שאני לא מקפידה כמוה לקרא הכל ולחשוב לעומק לפני שאני פותחת את הפוסט
הרגת אותי, חמודה
אבל אני מתחזקת שותפה, כמו שאת רואה. פעם אני, פעם בשמת.
ולגמרי מסכימה עם גברת _למה שלא תקראי אותו כמו שצריך, ורק אחרי זה תגיבי בנחת ובמתינות, לעניין?
א) כי אז היא לא תהיה אבישג. היא תהיה בשמת_

[מצחיק*]

גברת מצטערת שאני לא מנומסת אבל גם הערות שלך נכתבו באפס נימוס. אני מוצאת יוהרה גדולה וזלזול בסגנון ההתבטאות שלך בלי קשר לעמדה שלך.
בשמת העירה לך לא כי היא לא מסכימה איתך, חוסר הסכמה יש בכל דף פה. אלא כי כשמזלזלים במשהו ראוי לכל הפחות להבין אותו קודם.

תקראי שוב מה שכתבת ותגידי אם זה נשמע הגיוני.

מיונז, ביצים טריות, חלב, גבינה, גלידות, קרטיבים, סויה, דגים, נבשר, מעדנים, קניקים, שתיה צוננת, לחם, פיתות, ממרחים, רטבים, חומוס.... תרופות...
את לא יכולה לרכוש את כל אלה ואחרים בלי מקרר או שאת קונה את כולם כל יום באריזה קטנה (ויקרה). אם מדובר במשפחה זה אפילו יותר זול מאדם יחיד - כי האריזות גדולות ומי שלא אוכל משהו אחד האחר יכרסם אחריו. בכל מקרה זה לא פעם ביומיים משלוח ירקות (יקר) אלא פעמיים ביום לפי חישוב זהיר.

וכל התזונה הטבעונית הזו, שאת כותבת שהיא קלי קלות - מורידה מהתפריט כל ירק שנדרש לבישול, וגם בשר, דגים חלב - זה שטויות?
98% מהאנשים שעושים דיאטת הרזיה מעלים במשקל תוך זמן קצר כי קשה להם לשנות הרגלים. דיאטת הרזיה משמעותה להפחית כמויות. לא להוריד לחלוטין מוצרים מהתפריט. מה שאת מציעה הוא קיצוני בהרבה, ואת כותבת זאת בקלילות כדי להוכיח נקודה - כאילו שזה כלום לוותר על מוצרי חלב, בשרים, תבשילים ומזון זמין.

ואם אין תנור ואין גז ואין מקרר אז - מתי בדיוק תעבדי שעות נוספות על מנת לממן אוכל מוכן או משלוחים כל מספר שעות או אפילו יומיים לבית? אחרי שתעמדי כל היום וכל הלילה במטבח להכין סלטים וממחים לאכילה מיידית - או לפני?

ולמה זה משנה אם מישהו אחד נדרש פתאום באמצע החיים לשנות את כל התזונה שלו ואורח החיים שלו או חמישה אנשים? ביותר ממובן אחד למשפחה קל יותר (אפשר להתחלק בעריכת הקניות, בהכנת המזון, תמיד יהיה מי שיאכל שאריות לפני שזורקים, יש בדר"כ רכב משפחתי מה שמקל על השינוע, רכישת אריזות גדולות לשימוש מיידי זולה יותר מקטנות ועוד) כמו שבמובנים אחרים לרווק קל יותר.

[גברת*]

אני מוצאת יוהרה גדולה וזלזול בסגנון ההתבטאות שלך בלי קשר לעמדה שלך.
מה שאת מוצאת קשור מאוד לעמדה שלי, שככל הנראה מאיימת מאוד על דרך החיים שלך ( אם להתרשם מרשימת המזונות שציינת). וזה שאת מוצאת משהו עוד לא אומר שזה מה שהתכוונתי. זה רק מה שאת מוצאת. ואם בתפישתך הפרשנות האישית שלך מספקת בשביל לענות בתוקפנות אז תפאדלי ושיהיה לך לבריאות.
אני כתבתי על אורח החיים שלי ושל משפחתי. לרגע לא טענתי שכולם צריכים לחיות כך. אני גם לא חושבת שזה נורא דחוף באמת לחיות בלי מקרר או כיריים וכו'. אני כן חושבת שמי שזה חשוב לו יכול לעשות את זה תחת תנאים מסוימים.
למשל, לדעתי יותר חשוב להפחית שימוש באנרגיה שצורכים המכשירים האלה מאשר לא לקנות בכלל את המכשירים האלה אבל מה לעשות שזו לא השאלה של הדף. השאלה היא איך אפשר לחיות בלי אלה ועל זה עניתי. וגם כתבתי שאצלי דווקא יש את כולם חוץ מטלוויזיה.

בקיצור, מה את רוצה מחיי? בא לך לריב?
אז יאללה, בואי נריב וניתן לך המחשה קטנה מה עושות תגובות תוקפניות. מתוך הרשימה שלך של דברים שדורשים קירור אין שום דבר שהמשפחה שלי אוכלת. אפילו לא אחד. כמעט כולם זה מזון תעשייתי נחות. כשלא אוכלים אותם גם תרופות לא צריך. את מציגה את זה כאילו אלו אבני יסוד של תזונה שאי אפשר בלעדיהן. אני לא מסכימה ולא חושבת שאני צריכה לגלות רגישות מיוחדת כלפי אורח חיים כזה רק בגלל שהחלטת לאכול המון זבל וקשה לך להיגמל ממנו או שטרם הבנת בכלל שזה זבל.

ואיך עוד יודעים שהבעיה שלך היא בכלל עם התוכן? כי כתבת שאני מציגה עמדה טבעונית. עובדתית זה לא מה שכתבתי. כתבתי שאוכלים בשר רק כשהוא ממש טרי. אבל לך יש עניין עם טבעונות אז מי שאפילו רומז על זה מייד חוטף כאפה.

בקיצור, אני אשמח לריב אבל רק אחרי שתקחי קצת אחריות על הפרשנות שלך ותגלי איזה קילו של מודעות עצמית. אחרת אין לי ממש כוח לזה.

[גברת*]

חשבתי על זה שוב. אין לי כוח לריב איתך בכל מקרה.

[מצחיק*]

גברת את המה שהיה לי לכתוב לך כתבתי. זה נקרא דיון, לא ריב. את ממשיכה בקו המיליטנטי והיהיר שאני לא מעוניינת להיות חלק ממנו. במקומך הייתי מנסה לקחת משהו מכאן לגבי דרך ההתבטאות והחשיבה שלך ופחות להתגונן. מה שבטוח, מכאן הדברים שלך נראים רחוקים מדברי חכמה בלשון המעטה.

[גברת*]

פעם היה פה דף שפירט איך לבנות תנור שמש על הגג ואיך לבשל ארוחה שלמה בשעות הבוקר כשיש שמש. זה יכול להיות אחלה פתרון למי שלא רוצה תנור. ראיתי את זה גם בסרט ונאמר שם שתנור אטום כמו שצריך יכול להגיע למאה מעלות ובבישול של שעות ארוכות יוצאים יופי של דברים. אז הנה עוד דרך להיפטר מהתנור.
בדף אחר ראיתי פעם מתכונים לעוגות במיקרוגל. לא שיש לי משהו בעד עוגות או בעד מיקרוגל אבל אם מישהו מתעקש אז זו עוד דוגמה לאפשרות להיפטר מהתנור.

ומקרר מים יוטה זו בכלל המצאה גאונית שצריך בשבילה רק חתיכת אדמה קטנה. עשינו את זה בפעילויות עם ילדים. השארנו ככה אבטיחים למשך שעות ארוכות וקיבלנו אותם קרירים בדיוק במידה בסוף המסלול. בונים אוהל טיפי קטן מכוסה ביוטה מתחת לעץ או עמוד כלשהו. לעץ או לעמוד קושרים שקית גדולה שממלאים במים ועושים כמה חורים קטנים ממש בקצוות שלה. המים מטפטפים לאט לאט על היוטה וכאשר הם מתאדים מהבד הם מושכים איתם החוצה את החום שבפנים. הבפנים מתקרר היטב. אפשר כמובן לשכלל את זה מאוד ולא חייבים להיתקע עם תנאי השדה האלה אבל העיקרון נשמר. אפשר לשמור על דברים קרירים במשך המון שעות וכל מה שצריך זה למלא מים פעם בכמה שעות. אפילו לא חובה מייד כשהם נגמרים. אם נשארים בבית אפשר מדי פעם להשפריץ קצת מים והילדים נהנים מהתחזוקה של זה באופן מיוחד.

נחמד שבינתיים אין חולק על הקלות שבה אפשר לחיות בלי טלוויזיה...
הדף הזה עושה לי חשק גדול לנסות לחיות בלי מקרר סתם בשביל לבדוק כמה זה באמת קשה.

[עץ_לי_מון*]

עד התוספות החדשות הדף היה כל כך קליל ונעים... בנות, בחיאת, יש כאן כותבת משובחת (חזרי לאלתר בבקשה!), התוכן הוא לא באמת העניין. יש כאן שמונתלפים דיונים על טבעונות, אקולוגיה, תגובות ומשמעויותיהן האפשריות והדרכים לפרש את האינטונציה של המפרשות, אבל רק ג׳ינג׳ית אחת... והיא כותבת נהדר!!!
שבת שלום ותודה לך על הצחוק הבריא

[גברת*]

לי ממש לא אכפת שימחקו כל מה שכתבתי כאן. לא הבנתי שזה מין דף בלוג כזה. בכיף למחוק, אם זה מה שיחזיר את אדומת השיער, וגם בלי קשר אם זה מחרב את רוחו של הדף.

[בשמת_א*]

זה לא מין דף בלוג כזה.
זה דף דיונים בבאופן.
באופן עקרוני אין כאן באתר דפים ש"שייכים באופן פרטי" למישהו. זה אתר קהילתי ואין בעלות על דפים פה.

לגבי הג'ינג'ית, היא לא כותבת באתר בניק הזה כבר זמן רב, בלי קשר לדף הספציפי הזה. איך משהו בדף הזה יחזיר אותה או לא יחזיר אותה לכתוב אם היא לא בבאופן בכלל?

[גברת*]

בשמת, מבינה מה שאת אומרת. התכוונתי שאם מה שכתבתי קלקל למישהו את האווירה בדף אז אין לי בעיה שיימחק.
כתבתי בהתחלה ברוח קלילה לגמרי אבל איכשהו התקשורת עם (בכלל לא) מצחיק ביאסה אותי לגמרי אז אולי נכנסה פה רוח רעה לדף שהוא במהות שלו קליל ומגניב.
נותנת רשות מלאה למחיקה של כל מה שלא מוצא חן בעיניי מישהו בדברים שלי, בעיקר אם זה ישמור טוב יותר על רוח הדף.
בסופו של דבר הכל רק מילים מילים.

[פלונית_אחרת*]

פתאום נזכרתי בדף הזה ! כי מישהו כתב לג׳ינג׳ית
ורק עכשיו אני עושה את הקישור
איזה קטע איך החיים מתגלגלים ואיך כולנו התבגרנו עם האתר... שלא לאמר...

[ג'ינ_ג'ית*]

ורק עכשיו אני עושה את הקישור.

וואלה?


איזה קטע איך החיים מתגלגלים ואיך כולנו התבגרנו עם האתר... שלא לאמר...
משווה ומוסיפה שאני אוהבת את איך שהחיים מתגלגלים בייחוד כשזה על גלגלי מכוניות הצעצוע של הבנים שאם רק הייתי יודעת שזה מה שיחכה לי לא הייתי מבזבזת חצי דקה על לגור בלי מקרר גז ושאר הרפתקאות חביבות אך לא מספקות, הייתי עושה את הקטנטנים הרבה קודם.

ויותר חשוף מזה לא היה פה ולא יהיה פה

ואני חושבת שאני מזהה אותך כבר המון זמן... יכול להיות שאהבנו פעם את הכתיבה של ההיסטוריונית שחיה בגולה?

[פלונית_אחרת*]

ההיסטוריונית בגולה? לא זוכרת, לא חושבת, אבל יכול להיות...
בשעתו היו המון שיחות במקביל, וזו לא הייתה רלוונטית כ"כ עבורי , גם היום ממש לא רלוונטי אך בנסיון להתחקות.
בכל מקרה עם או בלי מקרר, ממש נהדר שהחיים מתגלגלים ויש לנו הזדמנות לחוות כל מיני דברים וללמוד ולהתפתח

[פלונית_אחרת*]

וכמו שהזכרת פה למעלה,
אנחנו רק תקועים עדיין עם ביבי,
בתפילה שיתגלגל לו

[פלונית_אחרת*]

והדף הזה הוא עוד עדות מהממת לכשרון הכתיבה שלך!
וגם לבעייה האדירה שלך באבחנה בין עיקר לטפל, קודם כל היא (הבעייה) נותנת לך את נקודת המבט הכ"כ מקורית ומעניינת, ואח"כ היא (שוב הבעייה) לא מאפשרת לך להוציא את המוץ מן התבן ולעשות לך פרנסה מצויינת מהכשרון האדיר שלך, ולבזבז אותו מי יודע אי אלו שנים על המעריצות התפרניות שלך פה בשמות מתחלפים.
תכתבי, תכתבי, תכתבי!!!
ואת הקטע על המקרר פשוט תעתיקי. ומקווה ששמרת גם תכנים אחרים על החיים .

[גוונים*]

הא!
איזו תגלית מגניבה והכל מתחבר לו...

תכתבי, תכתבי, תכתבי!!!
מצטרפת!

[ג'ינ_ג'ית*]

לא, שאתן הורסות. תודה רבה על הפרגון. ימים לא פשוטים במחוזותינו וכל כך כיף לקרוא.


רק אל תחשפו את התגלית, יש סיבה לאפקט האלאדין הנוכחי. הו הו.


ולבזבז אותו מי יודע אי אלו שנים על המעריצות התפרניות שלך פה בשמות מתחלפים.
תפרניות? גם את? אינעל.

היה לי פעם ויכוח פה בבאופן על כסף והמשמעות שלו בחיים וכתבו המון על זה שהכסף לא כזה משמעותי כשבמילא מסתפקים במועט ואני התפלצתי.
מבחינתי בערך מגיל 30 כשהבנתי את ההבדל בין אין כסף בכלל, אין כסף אף פעם, ואין כסף באופק - אני סבורה שכסף יכול להשפיע מאוד גם עם אהבה, ומשמעות, ובריאות ומטרות וילוד הומה לא. על הכל. אז הבו לי כסף עכשיו! ואעשה דברים שמעולם לא חשבתי עליהם עבורו (ובכן חוץ מכמה ולא בטוח שאנחנו חושבות על אותם הדברים )
אבל כתבת מעריצות ונזכרתי שהמקסימום שאני מכירה זה מעריצים. תפרנים. בעצם, פחות מעריצים ויותר תפרנים.

קולטת ששנים לא קיבלתי מתנת חיזור. מתי בפעם האחרונה קיבלתן פרחים כחלק מחיזור?
אני זוכרת שבין גילאי 10-30 שקיבלתי אי אלו זרים ופרחים בודדים.


מאז או שהמעריצים מתחשבים (מדי) בכדור הארץ ומניחים לפרחים לנפשם או שנפלתי על קמצנים/חסרי מעוף באופן קיצוני, או שמגיל מסויים לא משקיעים ברומנטיקה בגרוש.
בכל מקרה הייתי שמחה לקבל גם כפכפי בית כתשורה רומנטית, במקום זה אני מקבלת בדר"כ כאבי ראש.


מרפרפת על הבלוג והלב... 9 שנים אחורה.
אבא שלי עוד היה בין החיים.
ואהבתי אותו.

היתה לי חתולה ששם בדירה ההיא אספתי לבית והייתי לה בית ובהריון העברתי אותה לחברה, לא טוב לה שם ואין סיכוי להחזיר אותה לפה. לא ערוכה להתמודד עם לכלוך עכשיו של בעל חיים והפרדה בין הילדים (היא חששנית) וטיפול בעוד יצור עם זווית ראייה מאוד מצומצמת ועיניים תמימות.

אבא שלי, האיש היקר שלי.
זכרונו לברכה.

הייתי מעצבנת אותו ואוהבת אותו. הוא אף פעם לא עצבן אותי. בשונה מאת אמא שלי ששם היו מלחמות עולם עד לפרידה.
בינינו, ביני לבין אבא שלי היה שקט וקבלה, בעיקר שלו אותי בכל מה שאעשה ואדבר.
כל כך חסר לי.
ולאחרים הקבלה הזו.
שאגב אין אותה באמהות גם אם מאוד תרצה. אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים שהיא האישה הכי חכמה שאני מכירה. ובאחריות. חכמה ברמת ההבנה המהירה מה לעושת ואיך לעשות בסיטואציות שאת רוב האנשים מבלבלות/משתקות/מטעות, אמא שלי יודעת לכוון ולהלקות ולטפח ולבקר ולכעוס ולבקר וללטף ולהרים למעלה. אצל אמא שלי זה קרנבל על רכבת הרים.

ואבא שלי, מי מעיין מפכפכים וחמימים. לא בדיוק, זה יותר מזה, הייתי נכנסת אליו לבית ומרגישה כמו ברחם. מוגנת, מבודדת, עטופה ומטופלת. ככה תמיד.
הייתי קורסת אצלו על הספה ומיד מלא אוכל טעים שהכין לי כבר יומיים, והשקט שלו, והחיוך, והתגובות המינימליות הממתנות לכל הסיפורים הסוערים שלי.
והקופסאות אוכל ששלח איתי הביתה וכמה התווכחתי כמה לקחת והאם לקחת נודניקית. כמה נהנה לעשות לי ואני בויכוחים.
והוא חסר לי. כל כך.
זכרונו לברכה.

[פלונית_אחרת*]

היה לי פעם ויכוח פה בבאופן על כסף והמשמעות שלו בחיים וכתבו המון על זה שהכסף לא כזה משמעותי כשבמילא מסתפקים במועט ואני התפלצתי.
כסף לא משמעותי כשיש לך כל מה שנחוץ, פלוס כל מה שתצטרכי, מי שיש לה גב כלכלי לא ממש יכולה להבין את מי שכל מה שיש לה זה מה שהיא מכניסה.

מתי בפעם האחרונה קיבלתן פרחים כחלק מחיזור? כנראה רגע לפני שבפעם אחרונה נאמתי על הנזק האקולוגי בגידול פרחים לזרים

אבא שלי, האיש היקר שלי. מזדהה ומשתתפת בצערך

[ג'ינ_ג'ית*]

לירון עינב כתבה את זה בפייסבוק, לתשומת לב כולנו:

אתמול בערב עשיתי אודישנים לחתונה ממבט ראשון. ישבתי עם גברים ובעיקר נשים ושאלתי למה הם חושבים שהם לא בזוגיות. הגברים ענו בלי לחשוב יותר מדי שככה יצא. והנשים? וואוו. ״אני קשה״ ״לא פשוט איתי״ ״קשה להכיל אותי״ ועוד מלא משפטים מקטינים ועצובים שהן מספרות לעצמן כל בוקר ולפני השינה. ישבו מולי נשים יפיפיות מוצלחות מצחיקות ועליהן ישב דימוי עצמי כל כך קטן ושיפוטי.
אחרי שליהקתי 2 עונות של נינג׳ה ישראל אני כבר יודעת להגיד שזאת מגיפה. גבר שעשה לפני שבוע מתח בגורדון בפעם הראשונה מרגיש שהוא ראוי ומסוגל להגיע למסלול של נינג'ה ישראל אבל אישה שכל חייה התאמנה לתחרויות והקדישה את עצמה לדבר מפחדת להגיע לאודישנים כי ״אני לא חושבת שאני אצליח״ וזה מטורף בעיניי הפער הזה. גם לשעשועונים אגב מגיעות הרבה פחות נשים מגברים. גבר פותר סודוקו ומרגיש שקטן עליו ואישה שכותבת תשבצים מפחדת לבוא שחלילה לא תטעה מול כל העולם.

כאילו נשים חונכו לפקפק בעצמן להקטין ולהתנצל. זאת הנורמה. וגברים? הם גברים. הם מסוגלים ויכולים הכל. גם נינגה גם זוגיות. הכל.
אני לא מבינה את זה. מי חינך אותנו להיות כל כך קטנות? כל כך קשות עם עצמנו? להגיד על עצמך שקשה להכיל אותך, שאת לא מסוגלת? את שומעת את עצמך?? את עולם ומלואו יפה גדול חכם ונפלא וכל מי שיקח בו חלק יזכה. את מסוגלת לאתגר הנינג'ה את ראויה לזוגיות טובה, לא יקרה שום דבר אם תטעי בתשובה.
ובלי קשר לאף תכנית טלוויזיה את הדבר הכי טוב בעולם. והכי מסוגל. ככה כמו שאת. תשנני.

[ג'ינ_ג'ית*]

אם לעשות את הקישור מימיי כרווקה משועממת לאמא עמוסה.

אז כשהפכתי לאמא לא הבנתי.

אם לסכם, לא הבנתי.

את הכל. את הקונספט, את ההווייה.
שרצתי פה באתר באופן עשור לפחות לפני שהפכתי לאמא וידעתי תאורטית המון.
טיפלתי מגיל 10 בילדים של אחרים, גם כי אהבתי (הממ היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם. ואז זה עבר), וגם כדי לקבל כסף ככה שהיה לי המון ידע מעשי.
והפכתי לאמא אחרי שהייתי דודה שני עשורים לפחות על כל המשתמע.

אז איך זה שהפכתי לאמא ולא הבנתי.
לא הבנתי למשל שתינוקות לא יודעים להזיז ידיים. הם נולדים בלי היכולת להזיז יד או רגל כשהם רוצים או צריכים כי אמא נגיד יושבת על אחת מהכפות רגליים או שוכחת את היד של אחד מהם כשהיא מרימה.
זו היתה תגלית מרשימה.
ומטלטלת.
כי נאלצתי להחזיק בקבוקים בלי סוף, ולהחזיק את עצמי במקביל זה לא היה פשוט.
לא הבנתי גם מה זה "גזים".
לא הערכתי בכלל את המשמעות של הכאבים והתסכול של הקטנציק.
היה לי בראש תסריט חביב על אמא שמרימה תינוק ומחבקת ומסניפה והתינוק מאושר מעצם היותה אמו. והיא מאושרת מעצם האושר ולה לה לי לה לה לה.
ידעתי שפה ושם יש ענייני חוסר שינה ובכי וזה.
ידעתי.

אבל לא הבנתי.

בפועל תינוקות משתינים עלייך בקשת.
חשוב שתהיי שם איתם, אבל זה רק תנאי בסיסי, יש עוד רצף של תנאים כמו טמפרטורה וחיתול נקי, ושובע ומניעת כאב, ושחרור גרעפס ושחרור פלוץ, ושיהיה נעים ושיהיה מחבק ושיהיה לא לזוז מדי ולא לגמרי לא לזוז ולהבין אותם ולהשתדל מהר, ולדעת מה מציק ומה הציק ומה הפתרון ואולי לא אבל להשתדל.

ואז יש שלב שהם מתחילים לזוז ולהתהפך ולזחול וזה כמה זה מרגש ככה זה מבהיל.
ויש סכנות.

ויש את הסביבה. צריך ללמוד מחדש לחיות תחת הטייטל האימהי שהופך אותך מיידית להיות מותרת לכל אדם וביקורת ודיעה וחטטנות.

והם גדלים, ומדברים והופכים עצמאיים ונהיים ריבים סביב הדעתנות הזו והשתאות ואהבה לא רק להורות ולילד אלא לאופי הספציפי ולאהבה שמחזירים לך בשפע, ולסלחנות שלהם כלפייך כשאת חרא, לא חרא אמא פשוט חרא, כבן אדם. ולהערצה שלהם כשאת צוחקת ומצחיקה. ויש חרדות, ויש אובססיות, שלא יעשו לו ככה ולא ככה ולא יקחו לא ירימו ושיתנו גם לאחיו ושיקחו גם את אחיו ושלא ידברו אליו ככה ושלא יגידו לו לא לדבר ככה.

ואת אמא לבד.
לבד לבד לבד.
שחשבת לפני, שאין דבר כזה לבד כשיש לך משפחה וחברים.
ובתכלס את לבד. יש בגידות, ויש נטישות ויש אנשים שמתרחקים ויש שמתקרבים ויש שמתקרבים מדי והכל עולה לך בדמעות יזע ועצבים ושמחה והוקרה והערכה ופכחון ואת לומדת שיעורים רבים מדי בזמן קצר מדי. כל אמא, לומדת הרבה פתאום בזמן קצרצר אבל כשאת לבד את לומדת את כל הספרייה כולה בזמן שאחרות עוד מאתרות את הספר הראשון.


ואני חושבת, שעדיין, לא הבנתי.

ואם ג'ינג'ית שלפני הילדים היתה מדברת איתי היום הייתי אומרת לה, חכי חכי מחמל נפשי, עוד תלכי לבדך בשדה... כי תמיד הלכת לבד.... בהומור ובעצב, אבל עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם.

ועדיין לא תביני.

[בשמת_א*]

[פלונית_אחרת*]

את קבלת מיד שיעור למתקדמים, עם כל הטוב וכל הקושי .

[ג'ינ_ג'ית*]

OMG

פלונית אחרת, בעקבות חיבתך לכתיבה שלי וכל מה שכתבת שם למעלה נזכרתי שפעם באמת היתי כותבת ולא בלוגים.
ומצאתי דברים שפירסמתי לפני 11 שנה... איזה מהמם לפגוש את זה שוב.

באותה תקופה בערך כשנה - התערבנו סופר אחד ותסריטאי בחסד שלא אגיד את שמו, שככל שהסיפור קצר יותר כך קשה יותר להעביר רגשות כי צריך לדייק והתערבנו מי יצליח להעביר רגש במינימום מילים. אז היתה תקופה שהייתי אובססיבית לסיפורים קצרצרים וגם הוא מנגד. לדעתי הוא לא עמד באתגר כהווייתו, הוא לא כתב כל כך קצר כמוני (אה אה התחרותיות), אבל הוא כתב עדיין קצר ומופלא ברמות קשות כהרגלו (והאהבה אליו).כמה שהצלחתי למצוא, יש עוד המון בכל מיני מקומות איזה כיף להיזרק אחורה בזמן.

---

יום חולין

משהו טוב קרה היום. הצליחה להשתין בשירותים ולא בחיתול. ולא נפלה בדרך מההליכון. ולא נתקלה באח הגבוה שקושר אותה למיטה, שלא תסתובב לו במסדרון. משהו טוב קרה היום. הצליחה להשתין בשירותים. אולי לא שירותים. אולי זה היה התיק של ברטה. או מגירת התרופות הפתוחה. לא חשוב. היא לא זוכרת את הפרטים. רק את הפחדים. מהגבוה, האח. משהו טוב קרה היום. מחר היא כבר תשכח.

---

שיגרע

בא לה למות דרך קבע. בא לה למות בבוקר ובא לה למות בלילה. גם בצהריים. אבל הכי בא לה למות בשעת בין ערביים. נראית לה שעה נוחה למיתה. בינתיים, בא לה גבינה צהובה בפיתה. או חביתה.

---

פרנויה

היא חיה בבועה של שדים ופחדים ושקרים.

האהובה שלי.

מדמיינת שרודפים אחריה יצורים אנושיים. שמתנכלים לה, שלא אוהבים אותה. כבר כמה שבועות שהיא אומרת שרוצים להרוג אותה.

עכשיו כבר אין לה פה לדבר איתו, אז היא כותבת. רואים את הדמעות שלה על הנייר וגם כמה כתמי דם.

אני מעביר לה את הקפה, היא מעבירה לי פתק, כותבת שמישהו בא אליה מאחור בלילה, איים שיהרוג אותה, צעק שאחרי שישבור את הפה המלוכלך שלה לא ישאיר לה מקום לנשום.

אני מרגיע אותה, מתוקה, אף אחד לא רוצה להרוג אותך, תחשבי בהגיון, אפשר לנשום גם מהאף.

אני מסתכל עליה, השיניים שלה שבורות, בטח נשכה את הדפוק שלה יותר מדי חזק. השלמתי כבר מזמן עם הבגידות שלה, אבל לא עם הטרוף הזה.

אני אוסף אותה אליי, מלטף את הפנים, מדגדג את הנחיריים, כאלה עדינים.

לוחץ חזק חזק.

קצת שקט.

---

[ג'ינ_ג'ית*]

יא בינתי

שאלוהים יסלח לה לבינתי איך שהיא הכינה ריבה מקליפות של אבטיח. עמדה ושטפה טוב טוב וקילפה בחוץ הירוק להוציא את המר, וחתכה קטן קטן הלבן ושמה עליו הסוכר, ושעה וחצי אולה בטח שתי שעות עמד הגז על האש ועליו הסיר ועם היד שלה תופסת את הכף של העץ, ומערבבת. עם כל הכח של הגוף שלה מערבבת.

איך שהסיר רותח ומתחילים לצאת מהחתיכות של האבטיח שלה המים שלו, באה ולוקחת עם הכף שלה את המים שלו - וזורקת בתוך הכיור.

ואני, כמו שנכנסתי, וראיתי איך שהיא זורקת את הריבה שלה - בחיי, בעיניים שלי - כמעט והלכתי לזרוק את עצמי.

אמרתי לה "למה רק את החתיכות את משאירה? למה, המים את חושבת זה לא ריבה?"

אמרה לי "חושבת".



ככה אמרה הבת שלי לאמא שלה.



אמרתי לה, "נעביבאשק ריבה זה כמו אהבה, בהתחלה הגבר שלך על האש, חם חם, חם אבל הכל מים, לא תופס. אבל אם יהיה לך יא בינתי שוויש רחא* לחכות לו בצד, הרבה בצד, אה? ואת לא מפריעה עם הידיים שלך בתוך הסיר שלו. לא הסיר שלו. איפה הראש שלי, החיים שלו שהם כמו סיר. אם את לא מכניסה את הידיים שלך בתוך החיים שלו, רק בשקט מחכה, בסוף יהיה כמו מסטיק ויבוא אלייך וידבק לפה שלך ולטעם שלך ויעשה לך מתוק בחיים שלך כמו, כמו, איך אומרים המילה... כמו ריבה".

• קצת שלווה

[פלונית_אחרת*]

כן, הצלחת להעביר רגש |l| תודה!

[ג'ינ_ג'ית*]

שני הפיצים.. האחד עם שיער קצרצר פלומת אפרוח בקושי עובר את אורך האוזן, ועשיתי לו טיפול כינים. מה אומר, יצאו יותר כינים משערות. שבטים שבטים של כינים וביצים וניני ביצים, אלוהים. אלוהים.
אחיו המתוק, שיערו מלא ושופע, דויד המלך המתולתל שלנו, נופל על כתפיו החסונות (הילד יצא חסון עוד מהרחם ) ואולי 30 סירוקים ויצאה לה כינה אחת בודדה בלי ביצים, בלי קהילה תומכת, לדעתי מצאנו את הכינה נחמה.
מה שאומר שלפעמים לא יעזור כלום, הכל בדם - והאחד קיבל מאמא שלו את הנטייה לארח מיני חרקים בראשו והאחר קיבל מאמא שלו את שפע השיער.
לפחות לא יתלוננו על חלוקה לא הוגנת של גנים.