מור וקנמון

[טל_טיבי*]

מור יקרה,

דבר ראשון - אני אסירת תודה לך על שפתחת את הדף פיגוע בסיני.
הוא אפשר לי לבטא את הפחד הנורא שחשתי ובאותו זמן לקבל תמיכה ואהבה פשוט מופלאות. את יכולה להיכנס שוב. השיחה ה"ווכחנית" הועברה לדף שנקרא התעלמות מהתרעות.
אני לא מגיעה לסיני מאז שהחזירו. מתוך פחד. פשוט כך.
אני פחדנית איומה......
ואני מסכימה לגמרי עם נורמה טבעית. אני לא אוהבת שהפחד מנהל את חיי. בהרבה דברים כבר לא. אבל לסיני לא מוכנה לנסוע. בגלל כל הדברים שנאמרו על ידי אחרים וטובים ממני. ראס בורקה, טיפול וסיוע, מדינה ערבית וכו'.
גם לבן - בני בן ה-18, אני "לא מרשה" לנסוע לסיני. לשמחתי הוא בנקודה הזאת לא מתמרד יותר מדי.
אני מבינה מה שאת אומרת. כל אחד שנהרג שם, אני חושבת - זו היתה יכולה להיות היא, בדיוק באותה מידה. זה מפחיד. זה כואב. זה מעלה המון שאלות של "מה היה אם".
"בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - כאילו אלו היינו אנו עצמנו.
נשמי עמוק. ונצרי בתוכך את היופי, והשלווה. את הקסם. לא את האימה.
אחד החוקים האזוטריים אומר שבמקום בו יש אהבה אין פחד. העבודה שלנו היא למלא את העולם באהבה. כמה שיותר. ואז יפחת הפחד. האלימות היא תוצאה של פחד.
המילוילת וגם הפיזית.
שרון ג כתבה לי לקראת ראש השנה: "כשאני חושבת על עצמי, אני מאחלת שיהיה לי טוב, ושהטוב הזה יתפשט ממני במעגלים לסביבתי.
אולי אם יהיה לי מספיק טוב אני אצליח להקיף את כל העולם במעגלים טובים... ". וזאת העבודה שלנו. הלוואי שנצליח. אמן!

[מור_וקנמון*]

נורמה,
תודה תודה תודה! על החיבוק וההבנה והתמיכה..... אפילו אם מאד מאד אשתדל לא אוכל לשנות את התמונות הנפלאות שיש לי בראש.... סיני היתה ותשאר בשבילי מקום מלא קסם ואהבה, נפלא בכל מובני וגווני המילה...ואני מאחלת לעצמי ולכולם להמשיך להעדיף את החיים על הפחד... אם כי ייתכן ויקח לי קצת זמן הפעם בנוגע לסיני...


נשמי עמוק. ונצרי בתוכך את היופי, והשלווה. את הקסם. לא את האימה
טל,
תודה לך על המשפט המקסים הזה... כך אעשה... מבחינתי אימה עדיין אינה מתקשרת לסיני וכ"כ כואב וצר לי שכבר לכ"כ הרבה אנשים כן...

אחד החוקים האזוטריים אומר שבמקום בו יש אהבה אין פחד
ובדיוק בגלל זה מעולם לא הרגשתי שם פחד, כי זה תמיד היה עבורי מקום של אהבה.... ודוקא בגלל זה אני עוד יותר בשוק איך הגיע טרור ורוע ושנאה תהומית למקום עטוף בהילה של קסם, של עוצמה, של שלוה וקבלה.... אני מתחילה להשמע אפילו בעיני עצמי כבר נאיבית, אבל באמת ובתמים כך הרגשתי שהמקום מוגן בגלל האנרגיות שיש בו..... אני עדיין בוחרת בחיים, בוחרת להאמין, אבל משהו התנפץ לי בפרצוף, אבד, נכבה....
שנמשיך לנסות... למלא את העולם באהבה.... כמה זה קשה שאלוהים יעזור לנו....

שבוע טוב!

[שרון_ג*]

אמונה חיובית גם לי יש.
ייתכן שלא באותה עוצמה כמו שלך.
לעיתים אני מואשמת בנאיביות.
לעיתים אני לומדת בדרך הקשה שאמונתי היתה שגויה.
אני משתדלת להיות מספיק מפוכחת כדי לראות היכן אמונה שגויה תגרום לי לנזק שלא אוכל להתאושש ממנו.
גם אני מכירה את השקט הפנימי שמעביר המדבר. הישימון נטול הציביליזציה. השממה בה נשמע רק קול האבנים הנגרסות מתחת לרגליך.
אלא שאני מצליחה להגיע אליו גם בנגב ובערבה.

מתישהו אני אלך לקרוא את גדעון לוי בוואלה. אין לי כוח היום.
באופן יוצא דופן אני מקשיבה לחדשות.
ועיני מכוסות דוק של עצבות.
מסוכות הגענו לגוויות מכוסות.
שיכול אותיות נוראי שכזה.

[יוליה_גת*]

שלום מור
מתי תבואו לבקר אותנו
ומתי אפשר לבקר אתכם

[נינה_גת*]

שלום מור
תבואי לבקר
מור
את יודעת שאני כבר בחוג שחיה וחוג גיטרה וזהו
ואבא קנה לי אורגנית

[שרון_ג*]

הֵיי,
עכשיו כבר הגיע הזמן לצאת מהדכאון.
אני מקווה שאין לך אנשים קרובים שנספו באסון הזה.
ואם אכן כך הדבר, העצב שלנו לא יעזור להם כבר. (לא שאם נפגעים אנשים קרובים העצב עוזר, אבל האבדן כה קשה שלא בנקל ניתן להתגבר עליו)
כך אני תמיד אומרת לסבתא שלי שבמשך ימים אחרי כל פיגוע יושבת צמודה לטלויזיה יום ולילה כדי לראות בפעם האלף את ההרס והנספים.
מנסה לשכנע אותה לסגור את העצב והחרדה באיזו פינה רחוקה, אך שמורה היטב, ולהפנות את ראשה החוצה.

היום בצהריים טיפטף עלינו קצת גשם.
איזה כיף של מזג אויר!
(אפשר חיוך?:-))

[יוליה_גת*]

שלום מור
קוראים לתינוק יונתן
אנחנו באמת נבוא
להתראות- מור

[ה_עוגיה*]

אנחנו עוד לא מכירות. נכון. באמת הגיע הזמן.
יש לך ילדים בבית? רוצה לבוא איתם מחר בבוקר למפגש?
דברי איתי (בקשר לזה או בלי קשר) 054.5783582
נעמה.

[שרון_ג*]

מקווה שמצב רוחך השתפר קצת מאז.
(רוצה לשלוח חייכן, אבל לא מוצאת אף אייקון שמתאים למה שאני רוצה להעביר)
(אולי |מושיטה יד|?
לאיודעת...)

לילה טוב,

שרון

[רונה_בראון*]

היי מורי,
מקווה גם אני שהשתפר קצת מצב הרוח שלך.
ותודה על ההפניות...
חיבוקים ענקיים, אוהבים ודביקים.
רונה

[טל_טיבי*]

_אחד החוקים האזוטריים אומר שבמקום בו יש אהבה אין פחד
ובדיוק בגלל זה מעולם לא הרגשתי שם פחד, כי זה תמיד היה עבורי מקום של אהבה.... ודוקא בגלל זה אני עוד יותר בשוק איך הגיע טרור ורוע ושנאה תהומית למקום עטוף בהילה של קסם, של עוצמה, של שלוה וקבלה.... אני מתחילה להשמע אפילו בעיני עצמי כבר נאיבית, אבל באמת ובתמים כך הרגשתי שהמקום מוגן בגלל האנרגיות שיש בו..... אני עדיין בוחרת בחיים, בוחרת להאמין, אבל משהו התנפץ לי בפרצוף, אבד, נכבה....
שנמשיך לנסות... למלא את העולם באהבה.... כמה זה קשה שאלוהים יעזור לנו...._

להיפך, זה לא צריך להתנפץ לך. מה שקורה זה דבר כמעט "טבעי" - רגע אל תבהלי - תמשיכי לקרוא.......
כשאנו צועדים קדימה, בין אם זה באופן אישי, לכיוון התפתחות אישית רוחנית, ובין אם זה כאנושות, ה"אוטומטים" הקודמים "עושים שריר".
מה זאת אומרת????
בד"כ אנו חיים בנורמה של חיים שרגילה לנו. כשאנו מתחילים לעשות שינוי, הדרך הישנה, האנרגיה הישנה תתקומם. אם למשל מישהו מחליט לעבוד על תכונת הפגיעות שבו, היקום יזמן לו הרבה הזדמנויות לעבוד על זה, במילים אחרות - אותו אדם "יוצף" "פתאום" במקרים בחייו בהן נורא פוגעים בו והוא מאד נעלב. תכונת הפגיעות, במקרה זה (את יכולה להחליף ל- כעס, פחד, דיכאון וכו' וכו') היתה רגילה להיות המנהלת, בחייו של האיש, ואינה מוכנה לוותר על מקומה. הרי יש לה זכות קיום רק בזכות זה שהוא נעלב, אחרת לא תהיה יותר. ואז היא קופצת בכל הזדמנות וממש נלחמת על חייה. מן האדם שעושה עבודה כזאת תידרש נחישות ונכונות לעשות את העבודה בכל זאת ולא לוותר, ולהזכיר לעצמו כל הזמן, שהפגיעות הזאת היא לא מי שהוא באמת, אלא היא פשוט "הפגיעות שלו", ולהמשיך להזרים לשם אהבה, ואור.

כאנושות אנו צועדים לקראת הצעד הבא, השלב הבא בהתפתחות. עד היום חיינו תחת שלטון פחד, בהרבה מובנים. תתבונני מסביב ותראי שישנו פחד גלוי או מוסווה כמעט בכל שטח בחיים - יהודים - ערבים / דתיים - חילוניים / פחד שלא יהיו מספיק מים / פחד מהתחממות כדו"הא / חלק גדול מאיתנו גדל עם כל מיני פחדים: אם לא תאכל לא תגדל... אם תאונן אז..... ועוד ועוד ועוד. יש לנו פחדים אישיים, ויש לנו פחדים קולקטיביים, לעמים שונים ולאנושות עצמה. הפחד מנהל את חיינו. הרבה פעמים.
הקורס בניסים אומר שיש בעצם רק שני רגשות - פחד ואהבה. אלו הקצוות - כל היתר הם גוונים באמצע. כל מה שלא בא מאהבה - בא מפחד.
אנחנו עושים את צעדינו לקראת "עידן חדש" בו הדת תהיה דת של הלב, של אהבה. בה לא הרבנים, הכמרים והקאדים יאמרו לנו מהו דבר האל - אלא אנו בליבנו נחוש מהו בעצמנו. הדרכים הישנות - דרכי הפחד, מרימות את ראשן ונלחמות מלחמת חורמה - הן לא מוכנות לוותר, וגם מי שמסתמך עליהן אינו מוכן לוותר.
אם אנחנו מצליחים לנתק את עצמנו ולהסתכל על התהליך מפרספקטיבה רחוקה יותר - עצם העובדה שעכשיו הולך ונהיה יותר קשה מכוונת לכך שאנחנו מתקרבים אל המטרה שלנו. לחיים של שלום.
קצת כמו לידה - שממש לפני יציאת הראש נהיה ממש ממש קשה. קצת כמו הפתגם ה"קיטצ'י" שאומר, שרגע לפני הזריחה - זו השעה החשוכה ביותר.
בואי נקווה שאנחנו כבר בשעה החשוכה ביותר, והאור ממש קרוב.
ולכן אני אומרת שהעבודה שלנו היא עבודה של אהבה. של גוף האור. ללמוד להתחבר אליו, ולעגן אותו בגופנו אל האדמה, וכל הזמן יחד עם הכאב הנורא, להמשיך להזרים אהבה ואור. לכולם. למי חושב אחרת , וגם למי שכל כך פוחד ושונא והולך להרוג באחרים.
את יודעת שהתרופה הכי טובה לילד בהתקף זעם נוראי - היא לחבק אותו.....
שולחת לך ולכולם אהבה ואור....

[אמבט_ים*]

מבינה אותך אותך לאללה, חברה הציע לנו לנסוע לסיני אחרי החגים, התחלנו לגלגל את זה ככה בראש, כבר דימיינתי את ההרים, חופים, צליל הגלים, אוכל טוב נו את יודעת, לא היינו שם כבר מאז ההריון של הבכורה (5.5) וז ידחה מן הסתם.
חוץ מיזה הבנתי מקריאה כאן שעברתם לפרדס חנה והגדול שלך התחיל גן בפתוח, אז איך הולך?
גם בכורתי התחילה גן בפתוח ברחובות בפעם הראשונה, אשמח להחליף חוויות.

[נורמה_טבעית*]

<תגובה מאוחרת-משהו >

[עדי_ל*]

היי מור !
בסוף השבוע אנחנו מגיעים !
יש לנו חברים שקנו בית לאחרונה וחוגגים את כניסתם...
אז נהיה כל השישי-שבת ונבקר אנשים, נשמח מאוד להיפגש אם אתם שם במהלך סוף השבוע.
תודה על ההזמנה ונתראה... עדי.

[אמבט_ים*]

הוי מור, ידעתי שאני ארגיש בבית בדף בית שלך, אני שואלת את אותן שאלות, זה אכן קשה, קשה.
כל הכבוד לכם שאתם עדיין יושבים איתו, אני יודעת כמה זה קשה, 5 שעות (אולי פחות?) פתאום נראים המון זמן, גם 6 ימים. אני ישבתי שם 6 ימים מלאים ובעלי בימי שישי, אח"כ בהדרגתיות התחלנו לצאת עד שנשארה כבר לבד, גם לא ביקשה אותי להשאר איתה, היה לי גם קשה עם הקטנה 2.10 שהרגישה שהגן של אבא שלה והיתה צועקת על ילדים ועל הגננת אם העזה ללטף אותה או משהו (עכשיו הן כבר חברות, ההתמדה משתלמת). הגן הוא חלק מבה"ס עד כיתה ו', כליל עוד לא מעזה לטייל ברחבי הבה"ס, ונשארת בתחומי הגן-חצר, יש שני מפגשים, בבוקר ובצהריים שהם לא חובה, אבל לפעמים זה מה שמכנס אותם יחד, כי נורא קשה ליצור חברויות שכולם פזורים להם איפה שבא להם, יש כמה סדנאות רק לגן, שחלקם היא מאוד אוהבת וחלקם לא נכנסת, קשה הג'ונגל הזה, אצלכם זה עוד עד יב', זה מאוד מאיים, ועוד בעניים של ילד, זה הרבה יותר, גם המקום פיזית נראה ס"הכ נחמד, מאוד פשוט, חצר עם ארגז חול גדול(הילדים יוצרים דברים מדהימים שם) סרטוט של "קלס", וחורשת עצים. לא גדול, אבל פעם אחת היא ספרה לי שהיתה בחוג דרמה ויצאה חזרה לגן אח"כ התחשק לה לחזור לשיעור והיא לא ידעה איך, אז קלטתי שהיא רואה את המקום כעצום.
הם סה"כ 24 ילדים בקבוצת הגן, אבל הגדולים נכנסים חופשי והרבה לגן כך שכמעט כל הזמן יש רעש. הצוות מצוין, אי אפשר לאמר שהן לא שמות לב לכל אחד, אבל כנראה שלא כל רגע ולא לכל דבר, ואני לא יודעת אם זה בסדר, זה בסדר שתחווה חוויות גם לא נעימות רחוק ממני? שמעתי שהיא מאיימת חופשי על החברות שלה שאמא שלה תוציא אותה מהגן.
בעלי אומר שעד עכשיו היו חגים וחופשות ובעצם עכשיו זו ההתנסות האמיתית, ומצד שני אם אני מספרת לו משהו שלא מצא חן בעיני בגן הוא ישר אומר אז אני חושב שכדי שנוציא אותה לא בשביל זה השארנו אותה עד עכשיו בבית, אז גם אנחנו לא יודעים עד מתי. זה קצת קורע אותנו בתור משפחונת, הקטנה והיא כבר גוש אחד לטוב ולרע, ונגמרה הספונטניות, ומצד שני יש איזשהו תוכן/סדר הילדות ישנות בשעה נורמלית, בצהריים הן בירח דבש מהגעגועים, כך שאני לא יודעת, ממש מבולבלת, בהתחלה הלכה יותר בשמחה, אולי קלטה שזה שגרתי מדי, אולי צריך יום או יומיים בשבוע חופש, לפחות יום, מחר היא אצל סבא וסבתא בבוקר אולי נעשה את זה קבוע.
כשדיברת על אלימות ואיומים, התכוונת של בכורך או של הילדים בבה"ס?
אני זוכרת היטב מה היה הטריגר.
>רק נותנים לי הזדמנות לשפוך ואני שופכת, תודה, הייתי זקוקה לכך.<

[מור_וקנמון*]

מאיה, תשפכי חופשי וכמה שיותר... זה אחד הדברים שקשים לי כ"כ ב"דרך הטבעית" וב"לקיחת אחריות על חיינו" שלנו.... אני מרגישה שאין לי עם מי להתייעץ, למי לפנות בצר לי.... מישהו אחר ודאי היה פונה כבר ליועצת ביה"ס, לפסיכולוג כלשהו, לאמא..... ואני מרגישה חשופה בצריח, בודדה...חשבתי עשרות פעמים לפתוח בלוגים שונים כאן באתר, אבל לא מתאים לי... אמא שלי (הגננת...) מציעה "לחתוך", יבכה קצת ויירגע, את יודעת.... לא נראה לי, גם לנו היו ימים לפני ראש השנה שהוא כבר שחרר אותנו לשעתיים ואף יותר ולפני סוכות פתאום בום! הכל חזר אחורה והרבה יותר גרוע, לא מוכן שנזוז ממנו אפילו לשעה, אפילו בתוך ביה"ס, וכל הזמן גם יוצא או נכנס לבדוק שאני עוד שם.... מסכן, איזו מצוקה איזה פחד שנעזוב אותו, שנשאירו לבד.... ואני חסרת אונים מול המצוקה הנוראה הזאת, ליבי נכמר ומצד שני זה מציף אצלי דברים ולפעמים כבר מאבדת סבלנות ועשתונות ומתעצבנת עליו.... אוף, נורא....

גם אני נמצאת שם לעיתים עם אחיו בן 2.10 וזה בכלל מביא אותי לקצוות... כי הקטן לרב לא מוצא את עצמו שם, נדבק אליי, מיילל, רוצה לחזור כך שיוצא שאני צריכה להכיל קשיים עצומים של שניהם ושלי ואני פשוט לא עומדת בזה.... אני חוזרת ממוטטת אחרי 5 שעות כאלו...
לקטן גם קשה עם זה שאחיו הגדול כבר לא איתו בבית ופתאום הוא נשאר לו בוקר שלם רק עם אמא או אבא, הם מתגעגעים אחד לשני וגם הוא (הקטן) נהיה כזה עצבני בתק' הזאת...

בדמוקרטי יש מפגש אחד בצהריים לפני שמתפזרים, וזה החלק שיהונתן הכי אוהב, הוא מחכה לו, הוא משתתף, מדבר, צוחק, מקשיב..... בשאר היום אני לא רואה אותו מדבר עם ילדים, לא פונה מיוזמתו לחונכים... אז גם לנו זה נראה אולי too much לצפות מילד בן 5 שיברא לגמרי את עולמו, בדינמיקה דיפוזית לגמרי שכל אחד לגמרי בעיסוקיו, בטח לילד סגור כמו יהונתן שלוקח לו כ"כ הרבה זמן להתחבר ולהרגיש בנח עם מישהו. אז המפגשים האלו הם כאילו סגורים יותר, בטוחים יותר עבורו, מובנים, מצומצמים.... היינו רוצים שיהיה גם מפגש בוקר, אבל אין.... לשיעורים הוא בהתחלה נכנס לכמה ועכשיו כבר לא בכלל. הוא גם לא עוזב את התחום של "הגן" (הם קוראים לזה "הבית הירוק", בחטיבה הצעירה יש 3 בתים כאלה, שניים לגילאי 4-6 ואחד לגילאי 7-8 )
המקום הוא פשוט, הייתי אומרת פשוט עד מוזנח.... בחצר בקושי יש משחקים מלבד בית עץ כזה גדול, אך במרכז ביה"ס יש גן שעשועים מאד נחמד...
לדעתנו, בתחומי "הבית" לא עושים הרבה מלבד משחקי קופסא, שאני אישית לא כ"כ אוהבת בגיל הזה.... אין כ"כ יצירה, בניה בחוץ, אפיה,,, מן התנהלות קצת אנמית של החונכים... אבל ביחסם לילדים הם נהדרים וכנראה שזה מה שחשוב, לא? ובכ"ז לא תמיד הם מגיעים לכולם...
אני גם לא יודעת איך הוא מתמודד עם חויות לא נעימות כשאנו לא בסביבה, וזה קשה לי לחשוב על זה בכלל, אבל אנחנו אמורות 'לשחרר' אותם, לא? :-\

ההתלבטויות רבות וקשות.... שתביני אנחנו עברנו לפה בגלל הבי"ס, וקנינו פה בית! איזו פזיזות, איזה בטחון שהכל ילך חלק, שזה הזמן, שהוא בשל ומוכן... אפילו לא שאלנו אותו לפני מעשה אם הוא רוצה בכך, אבל זה בגלל שידענו שלא נקבל תשובה על כך, הוא לא ילד שמשתף במה שעובר עליו, שמספר מה הוא מרגיש... אבל עכשיו אנחנו די מתבאסים מזה....
מה היה הטריגר שהוביל אתכם להחלטה? אני זוכרת איכשהו שהיה לנו אינטנסיבי מדיי, שחשנו עומס, שהכל עלינו, שזה מצומצם מדיי.... אבל היום ברור לנו שזה בגלל המציאות שלנו אז, גרנו במושב בו חוץ ממשפחה או שתיים כולם היו בורגנים קונבנציונליים להחריד, בקיצור היינו די בודדים.... כאן המצב שונה, יש אנשים, יש עם מי לדבר, יש לאן ללכת ועם מי ללכת בדרך הזאת.....
יש לציין שבימים האחרונים היה לו יותר טוב, ובכ"ז אני מסתובבת בהרגשה קשה שהסתנוורנו קצת מהאוירה בבי"ס, מהמנהל, מהפוטנציאל לטווח הרחוק ושכחנו באיזשהו מקום שהוא בן 5 שהוא היה בבית עד היום שהוא-הוא: רגיש, סגור, איטי יותר בהתחברות.... אולי זה מקום שמתאים לגדולים יותר, אולי לאחרים ולא לו....
אולי מתאימה לו מסגרת אבל קטנה יותר, פתוחה פחות..... ואולי, כמובן, הכי טוב בבית, וזה עוד לא הזמן... השאלה, שוב, אם במקרה שלו בכלל מגיע איזה זמן שהוא הזמן... או שזה מן"רע הכרחי" שצריך לעבור איתו עד שיסתגל, התק' הזו...
אבל יסתגל למה? והאם מן ההכרח שיסתגל? ובאיזה מחיר זה יעלה לו?....

אלימות ואיומים התכוונתי של בננו עלינו.... שעתיים אחרי שחוזרים מביה"ס כל יום צריך לספוג ולהכיל ריקושטים מכאן ועד הודעה חדשה....

>הרי לך השתפכות כפולה..... ואת מוזמנת בכיף להכפיל אותה שוב<
>ותודה גם לך על ההזדמנות<

[אמבט_ים*]

כל פעם שאני מתישבת לכתוב לך, מישהו אחר בבית מנשל אותי ממקומי, אני צריכה למצא את האסרטיביות שלי.
אני מכירה את הרגשת הבדידות הזאת, לפעמים אני שומעת מדמיוני את צמד המילים "אמרנו לך", אבל אני חושבת שכל ההתנסות הזאת היא באמת לטובה, גם אם בסופה הילדים ישובו הביתה לחינוך ביתי וגם אם לא, אני חייבת את הניסיון הזה, על בשרי ועל בשרה של בתי.
אז יש לך אמא גננת, וואו, ,גם אני שמעתי על "לחתוך", הם בוכים קצת ומיד נרגעים ומאושרים וכו', אני גם חושבת שאין שום סיבה בעולם להשאיר ילד בוכה בגן, ילד צריך ללכת לגן בשמחה, מבחירה, כשהוא ממש רוצה, זה לוקח זמן, צריך המון סבלנות, אל תהיי קשה אם עצמך, זה דורש המון כוחות. יש אמא בבית ספר שלכם, חברה שלי, שספרה ששנה שעברה כשבנה הלך בפעם הראשונה לגן, היא בעצם היתה שם שנה שלמה,(לא ממש מעודד, סליחה, וגם יש לה רק ילד אחד....) והשנה היא לא נתבקשה לעשות זאת אפילו ביום הראשון, והוא ממש מאושר שם, קוראים לה אורלי, ובנה גיא גיא, תדברי איתה על זה, אותי היא ממש עודדה.
את צודקת, להוציא ילד מהבית זה כל כך קשה, אני בשבועות הראשונים ממש התאבלתי, בכיתי המון (אכלתי המון, ועשנתי המון) וגם אצלי בימים הראשונים עלו וצפו כל מני תחושות קשות, עד שהבחנתי שאלה התחושות שלי, מהעבר שלי, ומהנסיון שלי, כבר ביום הראשון נסיתי לשדך לה כל מיני ילדות שנראה היה לי שי

[אמבט_ים*]

(סליחה, הקטנה לחצה לי באמצע)
שברגע שתהיה לה חברה, היא תרגיש הרבה יותר טוב, אז היא אומרת לי :אמא - די. איזה בושות כבר היא מתביישת בי.
עד שהבנתי שלהתבוננות יש תפקיד כל כך חשוב, ואני כל הזמן דוחפת אותה, חברים חברים, איזה שטות, מין פרמטר כזה, אם היא מוקפת חברים=אושר, שמחה, הצלחה וכו' ואז אני שקטה. הבנתי את זה אבל עוד לא הפנמתי, חלק מהתחקיר שתיו וערב שאני עורכת לה כל יום אחרי הגן אני שואלת :ועם מי שחקת היום? ואם היא אומרת לי שחקתי קצת אם זאת והרבה לבד, הלב נקרע לי לחתיכות. בכלל היא קשה לדיבוב, ולי קשה שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליה.
בכלל נראה לי שהפרזתי קצת אם מה שחשבתי שהם הצרכים שלה: היא צריכה חברה יום יומית, היא צריכה יצירה, גירויים, להיות נפרדת ממני קצת וכו', נראה לי שמעט חברים פה ושם, זה בסדר, "ללמוד/ליצור " פה ושם זה בסדר, אבל פה היה לי קשה, כבר היה לי קשה הקימה המאוחרת הזאת בבוקר, לכאילו כלום, שעות טלויזיה/מחשב, עימותים וריבים (בינינו), הרגשתי שאני צריכה עזרה מבחוץ כדי להמשיך ולגדל אותה כשאני מלאת שמחה,אהבה וסבלנות. כי אני לא מספיק. לא מספיק סבלנית לא מספיק חכמה לא מספיק יצירתית. (אני כותבת מבולבל וגם סותרת את עצמי, אבל זה מה שאני מרגישה).
אני יכולה להבין למה יהונתן אוהב הכי את החלק של המפגש, שהוא מובנה, אינטימי (יחסית), הגננת מתבוננת בו ובכולם, מקשיבים לך. החופש הזה כל כך מאיים, אפילו אם אני חושבת על עצמי זה נראה לי מפחיד נורא.
מי הם החונכים? ומה תפקידם?
אנחנו גם עברנו לפי בה"ס, (אמנם לא קנינו) אנחנו גרים 5 דקות הליכה מבה"ס, והמצחיק הוא שבשכונה יש רק עוד ילד אחד מהגן שגר פה כל השאר פזורים ברחבי רחובות, גדרה והאזור.
שאלת השאלות, ההסתגלות, ההתמודדות (שתלמד להתמודד-כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה) מה זה הקטע הזה של חישול, ומצד שני אולי באמת זאת התמודדות מבורכת, בואי נדבר על זו סוגיה חשובה.
אני יכולה להמשיך כך כל הלילה, נשאיר קצת לפעם הבאה (אם לא תבהלי מהמגילה) ואני מחזקת את ידיך, איזו התמודדות קשה, תחזקי גם אותו.

[עדי_ל*]

מור.
בעצם נכנסתי לכאן לומר תודה , ושתמסרי גם לאיתי, על האירוח.
לא היית, ופגשנו את שאר המשפחה ואת תומאס של השכנים...
קראתי את מה שכתבת , וחשבתי לי כמה קשה להחליט החלטות מסוג אלו. גם אנחנו מתחבטים .
אין לי כרגע דברים חכמים לומר. נזכרתי במישפט שפגשתי פעם " בלב הקושי שוכנת ההזדמנות" ...
יש אנשים שלא מזמנים לעצמם (קשיים) הזדמנויות, ופשוט הולכים בדרך הנגלית לפניהם, בלי לברר ולחקור, בלי לבחור את הנתיב האפשרי האחר, אולי הנכון להם יותר.
נראה לי שאתם לא כאלו...אז במקום הזה, של הקושי, תזכרו את ההזדמנויות הרבות הגלומות ומחכות לאלו שמחפשים וחוקרים את דרכם.
שיהיה שבוע טוב, עדי .

[מור_וקנמון*]

מאיה,
ככל שנוקפים הימים הולך ומתבהר לנו שה-קושי הוא בעצם, הפרידה מאיתנו.... זה ממש מפיל עליו אימה, הוא בפחד נורא מלהשאר לבד וזה נגרר גם לבית כפי שכתבתי למעלה איפשהו...
אני מכירה את אורלי, בדיוק היום איתי (בנזוגי) דיבר איתה בטיול של ביה"ס והבנתי שהיא די חתכה בשלב הזה של שנה שעברה, אבל בנה כבר היה בעניינים, הסתובב ושיחק לבד רק רצה שהיא תהיה בסביבה... אצלנו זה לא המצב, הוא עדיין צמוד וחרד לכל תזוזה שלנו...
מדהים ומזעזע אותי לגלות עד כמה מצומצמת יכולת ההכלה שלי, עד כמה אני מוצפת בקלות בקשיים שלי במצוקות שלי וכמה קשה לי לעצור, להתעלות, להתבונן מהצד, לנטרל את עצמי ולהיות לגמרי בשבילו.... אני מרגישה עם זה נורא....
בכלל היא קשה לדיבוב, ולי קשה שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליה.
זאת בדיוק תמצית הפרידה, אנחנו כבר לא חלק מכל היום שלהם, יש חלקים שלמים בהם אנחנו לא שותפים, וזה רק שלה\ו.... בימים ששהוא כן שחרר אותי, הייתי המומה מאיך שזה השפיע עליי.... יקראו לזה כמובן:"קושי לשחרר" אבל, בעיניי, יש פה משהו עמוק יותר... מן צער כזה, איזשהו אובדן, אולי...
הוא גם קשה לדיבוב, בדר"כ תשובתו לשאלה:"מה היה במפגש\שעור\ביה"ס?" היא:"לא יודע\לא זוכר..." אפילו אם זה נשאל 5 דק' אחרי....
עד שהבנתי שלהתבוננות יש תפקיד כל כך חשוב,
אכן! והוא לגמרי בעמדת המתבונן... בעצם בכל סיטואציה, לפחות בזה אני מרגישה שאני מזהה את המקום הזה אצלו ולא דוחקת בו להשתלב לשחק וכו'...חשוב לי רק שהוא ילמד לפנות לחונכים כשהוא צריך משהו...

החופש הזה כל כך מאיים, אפילו אם אני חושבת על עצמי זה נראה לי מפחיד נורא.
אז למה בחרנו במקום כזה עבורם? האם לא זה מה שמשך אותנו לשם? החופש הזרימה, האפשרות? אני מאד נבהלתי מזה בהתחלה, ישר חשבתי הוא קטן, הוא ילך לאיבוד וכבר התחלתי לחוות בעצמי את התחושות הנ"ל... אח"כ היה נדמה לי שזה ההשלכות שלי ושאם הוא יגדל בדינמיקה כזו מהתחלה הוא ילמד אותה כשפה, כדרך חיים, הוא לא יכיר משהו אחר, החופש והבחירה יהיו "שפת אמו" שהרי אין לו למה להשוות זו המסגרת הראשונה והיחידה בחייו עד כה...
המחשבה הזאת דווקא ריגשה אותי... להרגיל ילד לחופש....
עכשיו אני כבר לא יודעת, גם אורלי אמרה היום לאיתי:"זה מקום קשה!" ואני מניחה שהתכוונה לסוגיה הזו...

אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת על הקושי היומיומי הזה בבית, ההרגשה שאני לא מספיק יצירתית, סבלנית, חכמה..... ושאנחנו, ההורים, צריכים למלא ןלספק את כל הצרכים: הקיומיים, החינוכיים, הבידוריים.... זה העומס שדיברתי עליו שהוביל להחלטה הזו....
מן הסתם אם היינו מפויסות יותר עם עצמנו היה לנו יותר קל... אבל זאת ה-בעיה! מה לעשות שאני מביאה להורות שלי את כל משקעיי, מצוקותיי, כאביי... אני עושה כמיטב יכולתי לעבוד על זה, לנקות... אבל לעיתים זה קשה מנשוא :-\

שאלת השאלות, ההסתגלות, ההתמודדות (שתלמד להתמודד-כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה) מה זה הקטע הזה של חישול, ומצד שני אולי באמת זאת התמודדות מבורכת, בואי נדבר על זו סוגיה חשובה.
זה בדיוק מה שאני שואלת: החישול הזה, הלחתוך, הלתת לבכות קצת באיזה מחיר זה עלול לעלות לילד? האם זה לא טראומתי מדיי? וגם אם הוא הפסיק לבכות מהר, או התרגל מהר, מה באמת מתרחש בליבו? מה החויה הפנימית שלו???
אולי זה לא הזמן? כי אם ההסתגלות כ"כ קשה כנראה שמשהו לא נכון... או שבכל שלב יהיה קשה ופשוט צריך לעבור את זה?
אולי אנחנו "מתערבבים" איתם מדיי, ברגשות בקשיים ולא מצליחים להסתכל על המצב מנק' אוביקטיבית יותר, מלמעלה ולכן 'מתפרקים' מכל קושי שלהם שנקרה בדרך....אוי! עייפתי, מאיה... בזמן האחרון אני מרגישה שעייפתי מלהיות הורה (ועוד כמה חודשים יהיה עוד אחד\ת...)

לשאלתך על החונכים: הם בעצם הגננים כמו בכל גן, תפקידם בעיקר, להיות בשביל הילדים! בגדול על כל 15 ילדים בביה"ס יש מבוגר חונך שאחראי עליו ישירות ובשלב מסויים הילד יכול לבחור מי יהיה החונך שלו.... רב החונכים שנתקלתי בהם נראים לי משכמם ומעלה....

מעולם לא נפגשנו, אך אני מרגישה שאת מדברת בשפתי, תודה לך על ההקשבה! אני גם מחזקת אותך\אתכם ושולחת המון אורך רוח ואומץ בדרך הזאת@}
לילה טוב!

[אמבט_ים*]

כן, גם אני השתמשתי הרבה במושגים:"רעידת אדמה, טלטלה, אני לא עמידה, מתפרקת" הילדה שלי היתה צריכה להתמודד גם עם התנסות חדשה ושונה כל כך וגם עם אמא מתפרקת, איזה כוחות, חשבתי על זה שאם רק היתה אומרת די, לא רוצה ללכת לגן יותר, הייתי ישר אומרת לה, בואי, בואי זה בסדר ניסינו.
אני חושבת שבכל זאת הקשבת לאיזה קול פנימי שלך, ועברת מקום, התחלתם גן, עשיתם את הצעד הזה, אז את מרגישה שהסירה שלך קצת רעועה, עומדת להתפרק, אבל בכל זאת קפצת למים הזורמים, זה נכון שכדאי לחזק את הסירה כדי שתוכל לעבור טלטלות חזקות כאלה, אבל בכל אופן היא מגיעה ליעדה, עוד שיעור, ועוד למידה, ועוד הבנה. כלומר גם עם התגובות שלנו פסיכיות לחלוטין, ונורא דרמטיות, אנחנו מתקדמות הלאה, חושבות, צומחות. שאנחנו נמצאות בתוך המשבר קשה מאוד לראות, מה המטרה, מה לומדים מזה, היכן האור בקצה המנהרה.
מה שהכמה שעות גן האלו עושות לי, הן נותנות לי מרחב נשימה, אני יכולה להביט בה מהצד, הלב נפתח ומתרחב בשבילה, אני רואה אותה כאדם נפרד, בתקופה האחרונה בבית לא ממש "ראיתי" אותה כנראה, זה מוזר, היא נמצאת איתי 24 שעות ביממה ואני לא באמת רואה אותה, זה כמו להסתכל על ציור יפהיפה קרוב קרוב, את רואה בצורה מאוד מוגבלת, רק כשמתרחקים מתחילים לראות את כל הפרטים, זה משהו שאני ממש חושבת עליו עכשיו תוך כדי כתיבה, ואולי זה טעות, זה פשוט חוסר התמודדות, אבל אני חייבת להצדיק את דרכי איכשהו.
בתור בוגרות מסגרות מגיל ינקות, המסגרת לא רק שלא חישלה, כנראה שהחלישה אותנו. עד לא מזמן חשבתי שאין ילד שלא מתאים לו חינוך ביתי, יש רק הורה שלא מתאים לו, עכשיו אני לא בטוחה שגם לכל ילד זה מתאים. הבחירה בב"ס פתוח, כי באמת זה נראה מעבר חלק יותר מהבית (איזה חלק, לא תארתי לעצמי שזה כל כך קשה), אבל החופש הבלתי מוגבל במקום רחוק ממני, עם ילדים גדולים ממנה תמיד נראה לי מאיים, קצת כמו בעל זבוב, אני לא חושבת שהמבוגרים צריכים לצמצם את עצמם, "תנו לילדים להתמודד" "אל תפריעו להם" צפריר כתב איפהשהו על הורה כמנהיג, נראה לי שהם צריכים להיות נוכחים. מצא חן בעיני מה שכתבת: החופש והבחירה יהיו "שפת אמו" נכון אבל אולי יד מכוונת יכולה לעזור, זה אולי גדול עליהם. הגננת של כליל מאוד מוצאת חן בעיני, אני ממש שמחה בה, לקח לי קצת זמן להכיר אותה ואת האיכויות שלה, וטוב שכך, היא לא פזרה חיוכים מאוסים להורים, ומספרת שהכל בסדר, לא מיפה דברים, אמיתית, שוחחנו לפני כמה ימים על עניין ההתמודדות, אני אספר לך בהזדמנות מה אמרה, אבל בכל אופן מה שרציתי לאמר בהקשרה שבתחילת השנה היא די התעקשה שהילדים יכנסו לחוגים ולמפגשים, לא הכריחה אבל היה לחץ מתון כי היא אמרה איך הם יכולו לבחור אם להכנס או לא כשהם בכלל לא יודעים מה זה, אם זה טוב להם או לא. וזה לא שזורקים אותם ואומרים להם תתמודדו לבד, ראיתי את הגננת יושבת עם שני ילדים (דווקא לא מהגן) שרבו, ומגשרת ביניהם זה היה מקסים, אני גם יודעת שכשיש בעיה ובכי הן רואות מכילות ומנחמות, כל פעם? לא יודעת. כנראה שלא, וגם זה נתון לשיקול דעתה איפה כן להתערב וכו' במקום שאני למשל כבר בטח הייתי מזנקת להגנתה.
ומור , מי לא בא להורות שלו עם כל "החבילות"?
אולי אנחנו "מתערבבים" איתם מדיי, ברגשות בקשיים ולא מצליחים להסתכל על המצב מנק' אוביקטיבית יותר, מלמעלה ולכן 'מתפרקים' מכל קושי שלהם שנקרה בדרך....
וואלה, עלית על נקודה חשובה בעיני, אני יחשוב עליה עוד קצת.
והכי חשוב, מור היקרה, מזל טוב, איזה יופי, את צודקת זה מעייף ומבלבל וקשה, אבל אין דבר יותר משמעותי מיזה, זו זכות, איזה כיף להחזיק שוב יצור קטן, טהור, מתרפק בזרועותייך, אני רוצה גם, (לא עכשיו) דווקא בעלי לא בעניין, אבל אולי יעשה לי טובה אם אני ממש ירצה.@}

[מור_וקנמון*]

היום לא 'הלכנו' לבי"ס.... סיכמנו על יום-יומיים בשבוע שהוא נשאר בבית... כי כבר התמודדנו עם בקרים של "לא רוצה ללכת" ודוקא תגובתנו היתה די חד משמעית לכוון של כן ללכת, כי צריך להתמיד, לנסות, לתת זמן, לתת צ'אנס אמיתי.... וכל הזמן הכרסום הזה מבפנים: אם להתעקש ולמה,בעצם, להתעקש? ועד מתי לנסות ועד כמה להשתדל שזה 'יצליח'?....
כנראה שיש גם בעיה עם האמביוולנטיות שלנו, שהוא אולי חש בה.... היום בבית הוא היה כ"כ הרבה יותר נינוח, רגוע, מפויס, נעים.... אז אומרים לי: טוב, מה את רוצה, זה מעבר קשה, הוא לא היה רגיל למשהו כזה, עד לפני חודשיים היה רק בבית וכו' וכו'....
אז אולי הסיפור הוא רק אצלי? פתאום היום היה נדמה לי שאני עושה פיל מזבוב.... בעצם, כדאי להתחיל 'לספור' רק מסוכות, שזה בסה"כ שבועיים, לגיטימי למי שלא רגיל למסגרת כזאת, לא? ואיפה האורך רוח הסבלנות ההתכוונות לתת לו את כל הזמן שהוא צריך? מה פתאום דחוף לי כ"כ שייתן לי ללכת? ברור, זה הרצון שיתאקלם, שיסתגל, שירגיש בטוח ונח ואז גם אני ירגיש כך...
בניגוד אלייך, אני עוד לא מרגישה שמצאתי ערוץ שיחה פתוח ובטוח עם החונכים שלו, השהות הממושכת שלנו שם כנראה מעמידה אותנו קצת בעמדת ביקורת, אנחנו רואים יותר מדיי ומתחילים להתפס לקטנות... אני לא מרגישה שאני יכולה ללבן איתם סוגיות כאלה של רגש, של פרידה, של התלבטות וקושי מבלי ליפול לקלישאות הרגילות... אבל אולי זה רק המקום שלי והגיע זמן שאזום שיחה....
הייתי גם מאד רוצה ללבן דברים שקשורים במהות של המקום, בחופש ובחירה, בהתאמתם לגיל הזה וכו'... כשהזכרתי את זה בפניהם בתחילת השנה נעניתי ש"יש שעור כזה שמיועד גם להורים".... קיויתי לעשות את זה עם מי שאחראי ישירות על בני...
מה שהכמה שעות גן האלו עושות לי, הן נותנות לי מרחב נשימה, אני יכולה להביט בה מהצד, הלב נפתח ומתרחב בשבילה, אני רואה אותה כאדם נפרד, בתקופה האחרונה בבית לא ממש "ראיתי" אותה כנראה, זה מוזר, היא נמצאת איתי 24 שעות ביממה ואני לא באמת רואה אותה
זה משהו מאד מעניין ומבלבל... בינתיים אין לי עוד את המרחב הזה שאת מדברת עליו, אם כי גם אני בבית כבר הרגשתי שאני לא ,רואה" אותו מרב אינטנסיביות.... אבל קשה לי עם זה, עם לחשוב שמסגרת היא הפתרון לכך, ז"א זו די ברירת מחדל, אם הייתי פנויה יותר, קשובה יותר, נקיה יותר מן הסתם הייתי מצליחה יותר 'לראות' אותו, להיות בשבילו.... אחרי ההתנסות שלהיום שוב נזכרתי כמה כיף לכולנו הנינוחות שבהתנהלות הביתית, שזמננו ברשותנו, טיילנו בשדות, קטפנו קלמנטינות....קשה לי קצת עם התחושה של העברת האחריות למישהו אחר, חפוש פתרונות חיצוניים.... ובעצם זה לגיטימי, לא? מה רע בכך? לא יודעת, לפעמים מעקצצת לי איזו תחושת כשלון, פרפקציוניסטית שכמוני....
אולי זה כי אני כזאת אאוטסיידרית, לא שייכת לשומקום ולשומדבר וזה מה שנתן את רב הטעם לחיי עד כה ופתאום זה מצטמצם בחצי יש לי קטע עם זה, מי אני ומה אני ומה אני עושה עם חיי והתחושה הזו לפעמים שאני קיימת בזכות ילדיי, או משמעותית בזכותם- גם לכך התכוונתי כשכתבתי על ה'ערבוב' שלי איתם, כאילו להורים אחרים יש עוד אלף דברים לעשות, עבודה, למודים, עסקים עניינים וזה לא כל עולמם בדיוק מה הילד מרגיש בכל רגע נתון.... ואצלי זה 'עיסוקי' זה העולם שלי ואני מתעסקת עם זה כל היום, לפעמים זה נדמה לי קצת too much... ואז בכלל כל צעקה או קללה שלו מרתיחה אותי כי: אני עושה כ"כ הרבה בשבילו.... איזה דפוס נדוש....

מאיה חמודה, חבל שאת גרה ברחובות... אולי תעבירי אותה לחדרה ואז נתחבט על אותם סיטואציות בדיוק? אותו מבנה, אותם חונכים....
מצד שני, יש משהו יותר נח לי במימד הוירטואלי הזה, כי פנים אל פנים אני יתפרק לגמרי.... חברה טובה רצתה לבוא היום והרגשתי שאני פשוט רק אבכה בנוכחותה, ולא רציתי בכך, כאילו במודע לא רוצה לפתוח את הכל, להתפרק לחתיכות...
ולגבי "פרי בטני", אני מאד שמחה ומצפה אבל עוברת תקופה כ"כ קשה ודכאונית עכשיו שמפחיד אותי לחשוב מה עובר אליה\ו..... אני ממש מדמיינת איך אני מחזיקה שוב עולל כזה בזרועותיי, מדהים שזה עדיין עושה לי את זה כ"כ חזק, איזה כיף! יש עוד דברים טובים בעולם@}

[מיץ_פטל*]

היי חמודה.
קוראת אותך פה,וליבי יוצא אליך.
לא פשוט להתמודד עם מעבר,עם אזור חדש, עם מער' חינוך חדשה.
ומקסים אותי לראות עד כמה את חוה את הילדים שלך, לנימי נימים.וזה מוזר לי לקרוא ש:
אם הייתי פנויה יותר, קשובה יותר, נקיה יותר מן הסתם
את הרי כל כך שם!!!!!! חיה ונושמת אתם כל כך.
חיבוק גדול.
ו..מזל טוב!

[אמבט_ים*]

איזה יופי כתבה לך מיץ פטל , למרות זאת, אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת. (זה מדהים ונעים הערוץ הזה שמצאתי לי פה, תודה לך).
נראה לי נכון לגבי האמבוולנטיות, השדרים הכפולים האלו, מצד אחד שולחים למסגרת, מצד שני לגמרי מעורערים בדרך הזאת, הצוות נראה נהדר, ומצד שני לא כל כך סומכים עליו, זה נורא מבלבל אותם, אני מתארת לעצמי, זה די נורא וזה לא מגיע להם. זה לא שאנחנו צרכים תמיד להראות יודעים ובטוחים כל הזמן, אני אמרתי לילדה שלי, בהתחלה, את יודעת, אנחנו רק מנסים ואם לא טוב את חוזרת הביתה ובלה בלה. המון פעמים, לדעתי היא לא היתה צריכה לשמוע את זה כל כך הרבה, מספיקה הידיעה, שהוריה איתה, תמיד, אבל מה שעשיתי זה בעצם הפלתי עליה את מלוא האחריות, וגם לא באמת נתתי לה אפשרות להקשר לגן, לנסות באמת, עד שחברה אמרה לי, תגידי את זה לעצמך, עד נובמבר (למשל) אנחנו בודקים, נותנים צ'אנס אמיתי ואם לא הולך, יאללה, הביתה.
אבל באמת עד אז לנסות, לסמוך על הילדה, לסמוך על הצוות, לסמוך על אלוהים. בגלל זה אולי כן כדי להתעקש, יום או יומיים חופש זה אחלה, גם שלי לא הולכת פעם בשבוע (שישה ימים בשבוע, זה באמת הרבה, גם הגננת שלה חושבת כך).
אם הייתי פנויה יותר, קשובה יותר, נקיה יותר מן הסתם הייתי מצליחה יותר 'לראות' אותו, להיות בשבילו....
דבר ראשון שקראתי את המשפט הזה חשבתי עליו בהקשר של עצמי, אם הייתי קשובה ופנויה יותר לעצמי אולי הייתי מצליחה "לראות" אותה, וזה גם מתקשר לי למשפט שכתבת על הערבוב, שאני עושה, לא ידעתי ולא הצלחתי לעשות את ההפרדה, נעלבתי בשבילה, פרשתי אותה, גוננתי עליה, חלאס, זה קצת סירוס כזה או כמו שריר שאני לא נותנת לה להפעיל והוא מתנוון, שאלתי את עצמי שאלות נוקבות על המניעים שלי שתשאר לצידי, צמוד, צמוד, והם מגיעים ממקום מאוד לא נקי, גם אותי ליוותה הרגשת כשלון במעשה הזה, אבל אחר כך הייתי גאה בעצמי, שאני לא הולכת עם הראש בקיר, או עם איזה אידיאלים, בלי לבדוק את הצרכים של כולנו, בקיצור (כבר לא יהיה) כמו שבבודהיזם אומרים שההצמדות (attachment) גורמת לאומללות, ולי היה קשה להפסיק "להתערבב", אז אני חושבת שזה ליגיטימי לשלב הזה של חיי.
ואם זה לא זה, אז לא, אני מקווה שאני יעשה דברים אחרת במידה ותחזור לחינוך הביתי.
היום בבית הוא היה כ"כ הרבה יותר נינוח, רגוע, מפויס, נעים.... נשמע שהיה לכם יום מוצלח, איזה כיף לטייל בשדות ולקטוף קלמנטינות. אז מה תרגישי אם הוא יחזור לחינוך ביתי? מה היית משנה?
מי אני ומה אני ומה אני עושה עם חיי גם את מתחבטת בשאלות הללו ?
יונת שרון נדמה לי אמרה שאמהות צריכות דבר נוסף מלבד לגדל את הילדים, משהו שהוא רק שלהן, לא הבנתי את זה באמת, אבל פתאום הקטנה כבר עוד מעט בת 3, ואני התחלתי להרים את הראש ולהציץ קצת החוצה, ובאופן טבעי למצוא לי עיסוקים גם מחוץ לבית, זה נורא מפחיד בהתחלה, אבל זה מזה כיף, וממלא, ומטעין , אז כנראה היא צודקת וכדאי למצא עיסוק לנפש, לנשמה, כדי שיהיה מה לתת להם, ולא לחיות על בטריות ריקות.
יש עוד דברים טובים בעולם
אתמול היינו בירושלים, ירד היורה, לאדמה היה ריח משכר, לקחתי אוויר הרים צלול כיין לריאות, איזה נשימה.

[מור_וקנמון*]

וואלה! נראה לך שעד נובמבר לנסות זה "לתת צ'אנס אמיתי"? כי נובמבר הגיע הוא שוב חולה (פעם שלישית מתחילת השנה) ולא הלך כבר 3ימים לבי"ס... נראה לי שבמקום עמוק כבר נעשתה ההחלטה... ולו מכח זה שאנחנו לא מסוגלים לשבת שם יותר כל היום...חרדת הנטישה שלו התפרצה בגלל הבי"ס אבל חצתה כבר את הגבולות והוא פשוט חרד לכל הליכה של אחד מאיתנו בלעדיו בלי קשר לאיפה אנחנו נמצאים... מכמיר לב לראות את זה, 3 שעות לפני שאיתי הולך לעבוד הוא יכול להתעסק בזה, לפחד, לשאול שאלות ולהיות מדוכא בגלל זה...
בקיצור (כבר לא יהיה) כמו שבבודהיזם אומרים שההצמדות (attachment) גורמת לאומללות, ולי היה קשה להפסיק "להתערבב", אז אני חושבת שזה ליגיטימי לשלב הזה של חיי.
בטח לגיטימי! אבל זה שהיא לא איתך כמה שעות לא אומר בהכרח שתפסיקי 'להתערבב' איתה.... אני מרגישה את הערבוב הזה הרבה יותר חזק בסיטואציות בביה"ס מאשר בבית....
מה אני ארגיש אם יחזור לחנוך הביתי? הקלה, קודם כל.... שוב עיתותיי בידיי, שוב המחויבות כלפי גורמים חיצוניים יורדת.... האמת, שזה גם מקום לא נקי, כפי שכתבת, אבל הוא די משתלב ומתיישב גם עם הצרכים של בני כרגע, כפי שאני רואה אותם.
הוא כבר ממש אמר: אני לא רוצה יותר ללכת לשם, זה מפריע לי, אני מפחד, רק עם אבא וכו'....
אני לא יודעת אם אשנה משהו, הדברים יהיו שונים מאליהם כי אנחנו בסביבה אחרת פיזית ואנושית, כי אני ודאי קצת אחרת.... לא שלא מתגנב לו איזה פחד ...
ואני התחלתי להרים את הראש ולהציץ קצת החוצה,
סתם מסקרנות ואת לא חייבת לענות: מה מצאת לך? והאם זה עיסוק כזה של פאן או משהו שמביא גם קצת כסף הביתה?
ברור שצריך למצוא עסוק שכזה, רק שבמצבנו כיום זה חייב להיות מכניס כסף ולא מוציא ואז...אני לא טובה בכלום, אין לי 'מקצוע', אין לי עתיד, מה באמת מעניין אותי, אין לי יוזמות, לא מעיזה וכו' וכו'....ומה יהיה בעוד 10 שנים, 20? עכשיו עוד צעירים ומלאי כוחות , עוד יכולים לחרטט בכל מיני עבודות וחלטורות אבל, עד מתי??? וראבאק, השלישי בדרך....

יש עוד דברים טובים בעולם
אתמול היו אצלנו חברים לארוחת שישי והיה כ"כ נעים ונינוח....@}
הבוקר הילדים קמו ושיחקו לבד (בלי להעיר אותנו...) והיה שקט מופלא של שבת בחוץ...
בערב במיטה, איתי סיפר להם סיפור והתכרבלנו כולנו יחד מתחת לשמיכות...

>ובזאת ייסדתי את "פינת הדברים הטובים"...<

שבוע טוב! חודש טוב! לילה טוב!|L|

[מיץ_פטל*]

השלישי בדרך....- זה בדיוק למה את יכולה לקחת נשימה עמוקה ולנוח לעוד שלוש ארבע שנים.
אז קודם כל בלי לחץ.
שאלת הקריירה הנצחית....אמממ....אין לי ממש תשובה. לי יש מקצוע ולפעמים אני חושבת שאולי אם לא היה לי, הייתי יכולה יותר בקלות להשאר בבית (כי השקעתי וכ').

אני ארגיש אם יחזור לחנוך הביתי? הקלה, קודם כל.... שוב עיתותיי בידיי,
ואז נשאלת השאלה למה את רוצה חינוך ביתי? בשבילו או בשבילך? כי מתשובתך יש הרושם כי את מרויחה מכך משהו חשוב. חשוב מאוד.והרווח המשני הזה אולי גם זה שמעודד אותך להשאיר אותו בבית, והמסר של חוסר הבטחון בדרך שבחרתם עוברת אליו. והוא הרי כל כך מרגיש אותך. אז....

חרדת הנטישה שלו התפרצה בגלל הבי"ס אבל חצתה כבר את הגבולות והוא פשוט חרד לכל הליכה של אחד מאיתנו בלעדיו בלי קשר לאיפה אנחנו נמצאים...
ואולי הרושם שלי מוטעה, אז את יכולה להתעלם או למחוק...אבל נדמה לי שהוא היה חרד אליך מאז ומתמיד.
ואם כן האם את יכולה לשער מדוע?והאם זו הגנת יתר שלכם ? האם הוא באמת לא יכול לעמוד בפרידה ממך? או שאת אינך יכולה לעמוד בתחושות הפרידה שהוא מביע?

אני שואלת גם את עצמי את השאלות הללו כלפי בני.שמאז שעברנו לכאן הוא נופל המון ונחבל קשות עד כדי שבר. ואני תוהה האם זה מהמעבר? מהגן? מבעיות הראיה שלו? מהכל יחד?אז לחזור לדרום? להוציא אותו מהגן?איך אני יכולה לעזור לו לעבד את כל מה שאיבד?
שולחת לך חיבוק חם.

[מיץ_פטל*]

אה..ונראה לי שיוצא לך כבר בלוג....אז אולי תכריזי על כך רישמית?

[עדי_ל*]

היי, מה שלומך?!
אני קוראת אותך(את דבריך...),בינתיים מקשיבה,אם יהיה לי משהו חכם אוסיף.
תודה על המספר - לא ממש מבינה, מה זאת אומרת בלעדיות? לא להיעזר במתווכים אחרים? נשמע לי מוזר.
בכל אופן, הסתובבנו גם בשישי האחרון. היה מעייף...זה מלחיץ ומרגש גם יחד. יותר מלחיץ כרגע. אני חושבת שנגיע לשיקשוק הקרוב וגם נמשיך לחפש.
ראינו את הבית שלכם, חושבת שזה זה - בפינה, היה שם כלב פודל כזה בהיר בגינה... ובתוך הגינה יש שער נוסף לגינה אחורית כזו ?
אם זה הבית, אז מאוד אהבנו את מה שראינו מבחוץ. נראה לי ממש לעיניין ! נדמה לי שיש שם חלק עם חלונות כאלו יפים ("בלגיים" בלשון המבינים)
אתם תכף עוברים, אם אני לא טועה, וזה בטח משמעותי , גם כייף וגם עוד דברים (רציני כזה, של "גדולים",ככה מרגיש לי...)
אני חושבת שיהיה לכם מאוד נעים, בית שלכם, לטפח ולחיות בו בהרבה אהבה (כולל קשיים והתלבטויות, הכל כולל הכל...)
אני שולחת לך הרבה טוב, עדי.

[מור_וקנמון*]

מיץ,
אני מודה ששאלותייך הציקו לי... במובן שהביאו אותי שוב למקום הזה שחושש שאני "מתערבבת" מדיי, "ממרכזת" מדיי (את ילדיי), מביאה את עצמי מדיי וכו'וכו'....
ואז אמרתי רגע, זה הרי עובד לשני הכוונים.... תמיד אפשר להגיד שהורה משליך את עצמו וצרכיו על הילדים, גם הורה שמכניס את ילדיו לגן כי: הם צריכים חברה\ הםצריכים להתרגל למסגרת\ ההורים בעבודה\ אין דרך אחרת\ כך כולם נוהגים.... גם הורים אלו מביאים את עצמם בגדול בהחלטות שלהם לגבי ילדיהם, רק ששם זה איכשהו נראה 'מקובל', 'בסדר', 'נורמלי'....
אני מתכוונת להגיד שאחרי הרבה בחישות בנושא אני מבינה שזה לא טבעי שזה לא יקרה, כמו שמאיה כתבה לי- מי לא מביא איתו להורות את כל המצוקות והקשיים וכו' שלו... ז"א אני אמא שלו בכל כולי עם כל מה שיש לי ואין לי, אני מנסה לראות מה הכי טוב בשבילו וברור שמנחים אותי הרבה דברים שהם 'אני' מבלי משים, אני לא יכולה להתעלם מזה, וגם לא לנטרל את זה, מה לעשות....
גם אם יש פה "הגנת יתר"... בראיה שלי זה אולי יותר: רגישות אליו לרגשותיו וצרכיו, זהירות מלפגוע, להזיק, להכאיב...אני בחיים לא ישאיר אותו, לדוגמא, צורח מבכי בידיים של אחד החונכים רק בגלל שיש פה חשש להגנת יתר....
אני מודה, קשה לי לעמוד בתחושת הפרידה שהוא מביע ומתוך זה אני מסיקה שגם עליו יקשה מאד לעמוד בפרידה.... נראה לי שפרידה דרסטית וחותכת תהיה טראומתית בשבילו מדיי, תותיר צלקת....
מצד שני אולי ההצמדות שלי עוצרת אותו, מונעת ממנו ליזום, ליצור קשרים חדשים, להתקדם, לעבור הלאה.... אולי.... ובכ"ז אני לא מוכנה לעשות את זה בצורה שהיא אגרסיבית בעיניי... ונעזוב לרגע את כל התאוריות והספקולציות- לא מסוגלת לומר אני הולכת עכשיו ויהיה מה שיהיה (כלומר: תבכה עד כלות...)

ולגבי אוהד: נראה לי שזה הכל יחד... המון שינויים והמון מעברים שקשים גם לנו כמבוגרים אז להם על אחת כמה וכמה.... אבל, לחזור לדרום? השתגעת? עד שיצאתם מהישימון של ב"ש...
הוא צריך עזרה ואולי לפני כן את צריכה... זה גם מה שאני מרגישה- אני צריכה שיעזרו לי לעזור לו... אחת המצוקות שלי היא שקשה לי למצוא את התמיכה המתאימה בשבילי, העזרה, הייעוץ הנכונים....(חוץ מהומאופתיה, כמובן... )
שיהיה לנו בהצלחה!!!

[מור_וקנמון*]

מאיה, דברייך האחרונים עשו לי ממש טוב, כאילו עברנו יחד איזשהו תהליך...
אז לא נראה לי שיש צורך להעמיס על עצמך שאלות כמו האם אי פעם יהיה בשל? זה לא משנה לדעתי, כאן ועכשיו, להחליט רק לרגע זה, יותר קל, יותר בריא.
למשל זה, בדיוק היום בבי"ס הבנתי את זה שזה מונע ממני להחליט, הפחד הזה ממה יהיה ואיך ומתי... כרגע אני מרגישה ורואה דברים מסוימים, אז למה שאני לא אקשיב לזה וילך עם זה? רק בגלל החשש ממה שיהיה? הרי זה בדיוק ההפך מזרימה, לא?

וגם אם הוא חושש שתעזבו, להצמיד אותו עוד יותר, כמו תינוק, לפעמים זה נשמע ומרגיש דבילי אבל וואלה זה עובד
איתי הוא הומאופת וזה בדיוק מה שהוא טוען שזה בעצם העקרון ההומאופתי של "דומה בדומה מרפא"... שצריך להצמיד אותו עוד יותר עד שיוכל לבד להפרד...זה לא נשמע דבילי בכלל, הזמן יראה אם צדקנו...
מכאן את ודאי מבינה שאנחנו מנסים לעזור לו בהומאופתיה, בינתיים ללא הצלחה כ"כ...

לא הבנתי, את עוד יושבת איתה שם?
לגבי ההפרדה המלאכותית התכוונת שהשעות שהיא שם כאילו עושות לך קצת הפסקה ב"התערבבות" איתה מכח זה שפיזית את לא איתה? נראה לי שאם טוב לך עם זה אז אין עם זה בעיה.... לפעמים זו הדרך היחידה -להתרחק קצת בשביל לקבל פרספקטיבה, אויר וכן, גם קצת מנוחה מהזמזום הבלתי פוסק במוח (שאפשר גם לקרוא לו בפשטות : mind fucking ... )

היום היתה לנו שיחה מאד טובה עם החונך שלו וסיכמנו שנותנים עוד חודש צ'אנס עם הרבה נשימה ואורך רוח... הרגשנו שהוא מבין אותנו ואותו והוא באמת מנסה 'להגיע' אליו בכל דרך, זה לא קל, יהונתן הוא אגוז קשה לפיצוח... למרות שכבר החזרה הביתה היתה באויר אנחנו נחכה עוד קצת באמת כדי למצות את כל הכוונים... לאט לאט מתחוור לנו שהכי נח ומתאים לנו החנוך הביתי בהתנהלות שלו, בזרימה שלו....

שמעתי על הברהמה קומריס... זה בדיוק מה שאני מרגישה שחסר לי: חיזוק רוחני... איזה practice כזה להכנס אליו, להתמסר... מאז ש"פרצו" הילדים אני לא מצליחה ברצינות להחזיק שומדבר כזה כמו יוגה מדיטציה... אני מאמינה שזה יכול לתת הרבה כח.... ההתמדה במשהו לאורך זמן גם היא בלבד נותנת איזה משהו....
אוי! כ"כ הרבה דין ושפיטה לגבי עצמי...

ממש כאילו את מדברת מגרוני.
נראה לי שאנחנו צריכות להפגש.... וסקרנת אותי עם הסיפור שלא נכתב...


יש עוד דברים טובים בעולם
היום הם היו איתי במשחקיה (שאני מפעילה) והיו כ"כ משתפי פעולה, נינוחים, זורמים.... יהונתן ממש השתתף בפעילות רקד, ניגן....

>אני גדולה? זו את התחלת... <

[מור_וקנמון*]

וואו... מאיפה להתחיל... יש לי מה להגיד בערך על כל משפט שכתבת....
את לא מעמיסה בכלל!!! אני נהנית כ"כ מהדיאלוג שלנו פה! אבל, חופשי תמחקי אם נראה לך כי פתאום גם אני קלטתי שזה לא רק את ואני רואות את זה... אם כי לי לא אכפת , אני מרגישה לגמרי בתוך בועה פה ב'בית' שלי

זה הרי עובד לשני הכוונים.... תמיד אפשר להגיד שהורה משליך את עצמו וצרכיו על הילדים, גם הורה שמכניס את ילדיו לגן כל הזכויות על המשפט שמורות לבנזוגי היקר... ובכלל הוא קול ההגיון אצלנו, רואה את הדברים כ"כ בהיר ונכון, מן צלילות מחשבה כזאת אבל לא קרה אלא קשובה, בטוחה בעצמה, יציבה... איזה מזל שיש לי אותו, הוא קול כ"כ מאזן, עוגן כזה אל מול הסערות שמתרגשות בליבי ובנפשי חדשת לבקרים עם כל "הקולות שמסביב"....(אפשר להוסיף אותו לפינת "הדברים הטובים"... )
וכן, אל מול הטענות של הגנת יתר ואתם עוטפים אותו יותר מדיי, פתאום עלתה וצפה ההבנה שהוא בחר בנו דווקא וכנראה שהוא צריך מאיתנו כל מיני דברים... בשבילו, בשבילנו...
איך הוא אוחז במכנסיים שלי במקומות קצת הומים ואני מסתכלת על הפנים היפות שלו, על העיניים הגדולות ואומרת לו בליבי: אבל אני לעולם לא אעזוב אותך, למה אתה מפחד כ"כ??? אני תמיד אחזור, תמיד אהיה בשבילך... מאיפה צמחה החרדה האיומה הזאת? והרצון לעטוף ולשמור מכל רע רק מתגבר....
החלומות שסיפרת עליהם... אני כ"כ מזדהה... הפחד הזה, הלב שנקרע לחתיכות מכל פגיעה קטנה בו... אני זוכרת ששאלת אם זה בסדר שהיא תחווה חויות לא נעימות רחוק ממך.... אוי אלוהים! כמה קשה לחשוב על האפשרות הזו...
מהבחינה הזו, אבל, זהו מקום מאד לא אלים וכוחני לפחות מהתרשמותי הראשונית, מהתחושה באויר...
על החששות האלה הייתי מציעה לך לדבר עם הגננת שלה, אולי שתפקח עין יותר.... או יותר טוב, ליצור קשר עם אחד הילדים הגדולים יותר...(אין לי מושג איך, גם לי הציעו את זה... את יודעת, כמו אח\ות גדול\ה שמאמץ אותה)

גם כשהייתי בלימודים הרבה פעמים מבטי היה מצטעף והייתי נודדת למקומות אחרים, וכך גם הריכוז שלי, ממש כמו שהייתי תלמידה
הי! זאת אני! אבל בדיוק....

ואז הגיע אלי הרעיון ללמוד אנתרופוסופיה,
מדהים! אני (ואנחנו) בדיאלוג עם האנתרופוסופיה כבר כמה שנים טובות.... כמעט עברנו להרדוף, כמעט התחלנו סמינר מבוא, כמעט הכנסנו את בננו לגן ולדורף....
שנים אנחנו נמשכים לרוח, לרעיונות, לקהילתיות שבאנתרו' כמה מחברינו הטובים ביותר חיים בהרדוף\בטבעון, לומדים בחו"ל במסגרות אנתרו' שונות... איכשהו עד היום עוד לא עשינו צעד אמיתי וממשי בכוון אם כי בליבנו אנחנו שם....
איך את מיישבת את הסתירה שבין החינוך הדמוקרטי לחנוך ולדורף? יש הבדלים מהותיים גדולים, ולאור נסיוננו הקצר יש לנו מחשבות רבות מה יותר מתאים לנו, לבן שלנו... חסר לנו מאד החיבור לרוח שבולדורף נמצא בגדול....
נשמע שהלימודים מסבים לך הרבה אושר... אני יכולה להבין בהחלט על מה את מדברת! יום וחצי אינטנסיביים זה המון!!! איזה יופי, איזה כיף לך! אני חושבת שיש שם דברים מדהימים ביופים, וגם כאלו שאיני מסכימה עימם ונראים לי קיצוניים או לו לרוחי.... כרגיל, צריך למצוא איזון....

היום הנשים מנסות לעשות הכל ביחד
נכון, וזה כ"כ מלחיץ....

מעגל נשים... בדיוק בימים אלו אני חושבת כמה הייתי יכולה להנות ולהפיק טוב מדבר שכזה... איפה מוצאים?
והיום בדיוק קניתי את הדיסק של שירי מעגל של איריס יטבת....

תודה לך מאיה @}

[אמבט_ים*]

נו, איך ההרגשה להיות בבית מסודר?

מחמם את הלב לקרוא את דבריך על בן זוגך, באמת, זה נורא יפה.

איך הוא אוחז במכנסיים שלי במקומות קצת הומים.... כן, יש ילדים שזקוקים מאוד כנראה להרגיש מוגנים כל הזמן, ולא מתאים להם מקומות קצת או הרבה הומים, או שמתאים להם לתפוס במכנסיים של אמם עד שהם מרגישים קצת יותר נח, זה לא קל לנו ההורים, הגדולה שלי מאז שהיא קטנה סרבה לצפות בהצגות/תאטרון בובות, גרנו פעם בישוב קטן שהיה מביא כל מיני כאלה והיא ממש לא היתה בעניין, וגם שגדלה, כלום, אפילו לא שעת סיפור, פעם (לפני שנה נדמה לי) אבא שלי הציע לי כרטיסים למחול הישראלי לבלט בסיפור סינדלה והיא ממש התלהבה, הזכרתי לה שהיא לא ממש אוהבת הצגות אבל היא התעקשה, הזמנו חברות, נסענו מגבעתיים לתאטרון ירושלים, בפקקים, בזמן שחיפשתי חניה אמרתי לה ללכת עם החברות שלא תפספס את ההתחלה, אני מגיע יחד עם ליבי ורואה את החברה עם בכורתי בוכה בחוץ, מה קרה? שאלתי, החברה ענתה, היא לא מוכנה להכנס, החברה השאירה את הבת שלה לבד באולם "מזל שאין לה בעיה להשאר לבד", אמרתי לה, בואי ננסה שוב, וחבל ובלה בלה והיא בשלה, אני התעצבנתי על המסכנה, ועוד היינו צריכות לחכות שעתיים שההצגה תסתיים לחכות לחברות, והיא הרגישה שאני מאוכזבת ממנה, והתחילה לאמר לי: כשאני אהיה בת 6 אני אכנס להצגה, או אבל לקולנוע אני מוכנה להכנס (מעולם לא היתה) פתאום תפסתי את עצמי, ואמרתי לה אני לא כועסת עליך, אני כועסת על עצמי. (שבכלל העמדתי אותך במצב הזה). מאז החלטתי שגם אם היא תתחנן אני לא קונה כרטיסים לשום הצגה, שתגדל ותקנה כרטיס לעצמה. אבל להפתעתי לפני כמה שבועות אנחנו הלכנו לחברה והיא אמרה שאחר הצהריים יש הפנינג ספרים בישוב ליד, הלכנו איתם, והיתה שם הצגה ברחבה (אפילו עם סאונד די גבוה) והיא הלכה עם החברה שלה לשבת על המחצלת מקדימה והשאירה אותי מאחור ה-מ-ו-מ-ה. אבל אני ממש זוכרת שהייתי מתבאסת ממנה, במקום לאמר היא כזאת ולקבל אותה באהבה, הבנה, וכו'. עכשיו אני יכולה לאמר שהתנהגתי ממש בטפשות, לצערי.
מאיפה צמחה החרדה האיומה הזאת? באמת שאלה טובה, סביר להניח שיש לכך המון סיבות.

[אמבט_ים*]

הפעם אין לי את מי להאשים, אני בטעות לחצתי על הוסף לדף בטרם סיימתי את דבריי.

על החששות האלה הייתי מציעה לך לדבר עם הגננת שלה, אולי שתפקח עין יותר.... או יותר טוב, ליצור קשר עם אחד הילדים הגדולים יותר..
דיברתי עם הסייעת על זה, היא ממש הבינה אותי, ואמרה שהן כל הזמן עושות סיבוב בכל שטח הב"ס, ושתמיד יש כמה מבוגרים בחוץ ובחללים, ואמרה שהילדה שלי דווקא לא מסתובבת "רחוק" שהיא בעיקר בגן ובארגז החול, או בסככה, שהם צמודים לגן, אני לא יודעת אם זה טוב או לא, אבל מודה ששמחתי שהיא לא מהנועזים.
אני אדבר גם עם הגננת. ולהכיר ילדים גדולים יותר, יכול להיות רעיון לא רע בכלל, אני אחשוב על זה.

מדהים! אני (ואנחנו) בדיאלוג עם האנתרופוסופיה כבר כמה שנים טובות.... כמעט עברנו להרדוף, כמעט התחלנו סמינר מבוא, כמעט הכנסנו את בננו לגן ולדורף....
מה את אומרת, וואו, באמת? איזה קטע.

איך את מיישבת את הסתירה שבין החינוך הדמוקרטי לחנוך ולדורף? זה אכן הבדל של 180 מעלות, באחד השיעורים הראשונים המורה ככה התחיל לדבר בגנות החינוך החופשי ואני התחפרתי לי בכיסא (סתם, היו לי הרבה שאלות), תשמעי אני רק בתחילת דרכי, אני עוד לא יודעת הרבה על אנת', ולא בטוחה באמת שזה מתאים לכולם, למרות שאם היו לי המון שאלות בהתחלה, לאט לאט אני יכולה לאמר שנפתחת בפני דרך מדהימה, ונראה שהיא מאוד מדוייקת לילדים, (גם למבוגרים) ושהתשובות שאני מקבלת הן לא סתמיות אלה עמוקות עם מחשבה מרובה, ושאני גם מוצאת כמה דברים משותפים ביניהם, למשל את שניהם "מאשימים" ביצירת חממה והגנת יתר (אה, התכוונתי לחינוך הביתי), והוא נתן את הדוגמא לנבט צעיר, שלא נחשוף אותו ישר לרוח ולגשם וכו', הוא זקוק באמת לתנאים מיוחדים ומגוננים כדי לא רק לשרוד אלא לפרוח ולשגשג, ובהדרגה אפשר יהיה לחשוף אותו החוצה, או בזה שהאתנ' אומרים לתת לילד לחלום, לפנטז, לא להפריע לו לשחק להיות ילד, גם בדמוקרטי אומרים את זה, רק שלאנת' יש שעת אכילה ושעת ציור ושזמן לשיר הם מאמינים מאוד בחשיבות הריתמוס הקבוע, שהוא יוצר ביטחון. אז באמת שאלתי כאן על זה שהם כן מפריעים נגיד באמצע המשחק, אז הוא ענה שהם נותנים לילד עוד חומר ליצירה שלו ושבזמן החופשי הילד מיישם את זה יענו מפרים אותו הכל בא מתוך הילד ולא איזה חומר מוגמר כבר שלא נותן לו מקום, משהו מאוד הרמוני.
אני רואה גם מהמשותף לברהמא קומריס בענייני הרוח והעל חושי.
אני קוראת עכשיו ספר של שטיינר, לא פשוט לי לקריאה.

>מור יקרה, כנראה שאני מרגישה ממש בבית אצלך אחרת לא יודעת להסביר את המגילות<

יש עוד דברים טובים בעולם
לפני כמה ימים הגדולה יצאה לשחק שרק תחתונים לגופה בחצר ביתנו, והיא פתחה את הברז, וחפרה תעלות, שתלה עלים וכו' ואז מהבוץ שנוצר היא התחילה לתמרח עם כל הגוף, גב, ידיים רגליים, בכזאת הנאה. התענגתי על המראה הזה

[אמא_גמדים*]

הי
בטח סיפר לי ומאוד התרגשתי וחבל שלא הייתי...
יש לכם טלפון חדש??
בואי נדבר...

[מור_וקנמון*]

וואו, מאיה, הספור על ההצגה הזכיר לי את הבכור שלנו בכ"כ הרבה קוים... זה קצת כמו "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", לא? כאילו לפעמים אנחנו יוזמים ורוצים בשבילו דברים שבכלל לא מעניינים אותו או מלחיצים אותו או גדולים עליו.... כ"כ קשה לדעת לפעמים עד כמה ועד איפה ועד מתי להקשיב להם....
במקום לאמר היא כזאת ולקבל אותה באהבה, הבנה, להעתיק ולתלות בכל פינה בבית ולשנן מדי בוקר וערב... אולי כאן הכל מתחיל- פשוט לקבל אותם כמו שהם עם הפחדים והחרדות וההסתגלות האיטית, והקשיים, ואי ההתאמה למדדים המקובלים ועם היופי והשונות והמיוחדות .... לקבל! ולהירגע לתוך זה... אמן!!!

והוא נתן את הדוגמא לנבט צעיר, שלא נחשוף אותו ישר לרוח ולגשם וכו', הוא זקוק באמת לתנאים מיוחדים ומגוננים כדי לא רק לשרוד אלא לפרוח ולשגשג, ובהדרגה אפשר יהיה לחשוף אותו החוצה,
איזה יופי! יש להם את זה לאנתרופוסופים.... יש לנו חבר טוב שלמד חנוך ולדורף והוא גם מצליח להסביר את הדברים האלו כ"כ טוב, בבהירות, בעומק מחשבה שזה פשוט נכנס לך ישר ללב...
ולגבי בננו אני מנסה לאמר לעצמי שהוא כנראה עדיין נבט צעיר, אפילו שגיל 5 בחברה שלנו כבר נחשב זמן מתאים לכל הדעות לצאת מהחממה והתנאים המגוננים.... אולי ספציפית בשבילו זה עוד לא הזמן... הסיטואציה של ביה"ס כנראה חזקה מדיי בשבילו, אז להוציא אותו לא יפתור את הרגישות הגדולה שלו, אבל כמו שאיתי אומר- במקום פטיש 30 קילו על הראש זה יהיה רק 5 קילו....
וד"א, אני קצת הרגשתי שזה (הדמוקרטי) מקום גדול מדיי, פרוץ מדיי, קצת ג'ונגל ל"נבט צעיר" שכזה...
אנחנו מוציאים אותו! מחר נסגור איתם את העניינים הכספיים והאחרים ו... אלוהים גדול! נראה מה יהיה.... מדי פעם אני עוצרת ונבהלת מההחלטה אבל אז מנסה להזכיר לעצמי טוב טוב את מה שהוביל אליה...

את לומדת חינוך אנתרו' או סמינר מבוא? אני מניחה שב'מקום' הזה בי-ם (אני נזהרת מלחשוף פרטים...)
ועוד משהו קטן- אני חושבת שהסיטואציה בבי"ס דמוקרטי מכריחה ילד לצאת מהחלום והבועה שלו כי הוא צריך להתמודד עם סיטואציות חברתיות לא פשוטות יותר מבמסגרות אחרות, ולהתמודד עם בחירות וחופש וכו'... לפי האנתרו' אלו דברים שלא מתאים להתמודד איתם בגיל הזה מבחינת השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד וברגע שהוא כן מתמודד זה בא על חשבון 'כוחות' אחרים, רגשיים, יצירתיים וכו'...
> בא לי נורא על הסמינר מבוא בהרדוף<


יש עוד דברים טובים בעולם
היינו בים סתם כך ביום של חול... מנפלאות החינוך הביתי....אויר ושמיים וגלים וחול וצדפים ו2 ילדים מתגלגלים ומציירים בחול ובורחים מהגלים וצוחקים....

שבת שלום לך ולבני ביתך @}

[אמבט_ים*]

כן, אני חושבת להגיע למעגל הפתוח, עוד נתכתב על זה
עוד מעט אני אתייחס לדברייך היפים, קוראים לי לאכול, בעלי בשלן משהו משהו.

>משוויצה<

[אמבט_ים*]

במקום פטיש 30 קילו על הראש זה יהיה רק 5 קילו....
אנחנו מוציאים אותו! אני מאוד מאוד שמחה בשבילכם, איזו הקלה זאת בטח, אחרי כל הסימני השאלה האינסופיים האלה, הגיעה התשובה מתוככם, זה גם מבהיל את צודקת, אבל נראה לי שזה יהיה עכשיו יותר שלם, עשיתם ניסיון אמיתי שם בג'ונגל למרות שבתוכך בטח היתה כבר הידיעה שזה לא זה, כבר בהתחלה לא? למדת מהניסיון, את יודעת שבבית אולי זה לא מושלם, אבל זה הכי נכון לכם כרגע. נהדר.

את לומדת חינוך אנתרו' או סמינר מבוא? חינוך, זה מסלול של 3 שנים. (או 4).
_
אני חושבת שהסיטואציה בבי"ס דמוקרטי מכריחה ילד לצאת מהחלום והבועה שלו כי הוא צריך להתמודד עם סיטואציות חברתיות לא פשוטות יותר מבמסגרות אחרות, ולהתמודד עם בחירות וחופש וכו'... לפי האנתרו' אלו דברים שלא מתאים להתמודד איתם בגיל הזה מבחינת השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד וברגע שהוא כן מתמודד זה בא על חשבון 'כוחות' אחרים, רגשיים, יצירתיים וכו'... זה הכל נכון, ממש על זה למדתי, כמה הם מדגישים את החשיבות של זה, הוא ציין גם שמלידה ועד גיל 7 אלו השנים הכי חשובות והכי מעצבות בחיים, הילד חושב ומאמין שהעולם טוב, נהדר, שהסביבה ראויה להתמסר אליה, ושתפקדנו המבוגרים להיות הפילטרים, לסנן את כל מה שלא טוב, לא להרוס לו את האמונה הזאת, בטוב.
התחלנו גם לדבר על הגנת יתר, אני מאוד סקרנית לשמוע על כך.
תשמעי, החומר הזה גורם לי להמון חומר למחשבה לבלבול, תוסיפי לזה קצת רגשי אשמה (איך אפשר בלי), אחד המורים אמר שזה יקרה לנו. אבל זה תהליך כמובן, אני לא מתכוונת להוציא את הטלויזיה והמחשב מחר, גם לא את הרדיו, או לשים את בנותיי במסגרות אנת', לגבי הגן של בתי, אני לא חושבת שהוא כמו גו'נגל, הוא עדיין מגונן, יש איזו תוכנית איזה תבנית, פשטות, אין מוסיקה רועשת, (רעש של ילדים, זה כן), בעיקר שהיא משתפת פעולה עם התכנית הזו, הילדה רוצה ללכת לגן (טוב זאת לא סיבה מספקת), קבוצת הילדים בגן מאוד נעימה, אין מתח שם, נכון שהרב גילאיות לא הכי מוצלח בעיני, אבל ראיתי חברויות כאלה שם, ואני מתארת לעצמי שהן מפרות מאוד. אבל אני לא יודעת, נראה עד כמה זה ימשיך להתאים לנו.
> בא לי נורא על הסמינר מבוא בהרדוף< זה באמת מתנה, מה זה אומר סמינר מבוא? כמה זמן? יקר לך?

יש עוד דברים טובים בעולם

• לימודי וולדורף
• מאז שהגדולה הולכת לגן התחלתי לבשל, כי אמרתי לעצמי זה מוגזם לשלוח אותה עם סנדוויץ לגן ושהיא חוזרת מהגן לתת לה לאכול אבוקדו/טחינה עם לחם ועגבניה, אז אני הולכת ומשתפרת וזה מאוד מספק (מי אמר שחייה של עקרת הבית צרים?) אז היום עשיתי להן תפו"א אפוי, ושעועית צהובה ברוטב עגבניות, והן אכלו בתאבון, אני הייתי ממש גאה בעצמי.
• הייתי צריכה במסגרת שעורי הבית שלי לתפור כרית אורז, עשיתי את זה, ואח"כ התמסרנו שלושתנו בהנאה, פעם ראשונה שאני יוצרת להן משחק.

[אמבט_ים*]

אהלן מור, היתה לי כוונה להגיע למפגש הפתוח של המעגלים, יחד עם חברה, ממש כבר קבענו, ובלילה יום חמישי היא התחרטה, גם היא וגם אני היינו מאוד עיפות, ולמחרת יום שישי, ירד כזה מבול, הייתי בבית, חלונות המטבח התכסו אדים מהסירים, חלל הבית התמלא ריח נהדר של בישולים, היה חמים ונעים, הלכתי לישון צהריים, דברתי עם החברה, אמרתי לה יש לך יופי של אינטואיציה, למרות שאני בטוחה שגם שם היה נהדר.
היית?
(יש לי דרכים פתלתלות לשאול שאלות פשוטות, כמו היית?)
ומה שלומך בכלל? איך הבטן, באיזה שבוע את?

[יפעת_גת*]

היי מור , אז אני מבינה שאתם בבית, תתחדשו, האמת שלגבי יונתן נראה לי שזו החלטה נכונה מאוד לפי מה שאת מתארת שם.
לפי דעתי העומס שהיה לך בבית קשור גם לגודל או יותר נכון לקוטן של הבית הקודם שלכם, שנראה לי קטלני לאנשים שחיים בבית ולא רק באים לשון. אני בטוחה שעכשיו יהיה לך יותר נוח ויותר אויר לנשימה. וגם נכון שפה בורגני אשכנזי שחבל על הזמן, ואיפה שאתם עכשיו זה אחרת, זה בטוח משנה את הלחצים והתחושות.
דרישת שלום חמה מנינה ויוליה שכבר חייבות לראות את הבית החדש שלכם, אני מקווה שכשמנו ייסיים את עונת הנדידה הזו (סינגפור, יפן, קוריאה, צרפת, מונקו)
או שאולי אם עכשיו אתם לא בבית ספר יותר אפשר לבקר אתכם באמצע השבוע גם ואז נגיד אני יכולה ברכבת? זה קרוב אליכם? תבואו לסופשבוע בדרום? הוא מתקיים בכלל? נשיקות וכל טוב. מהשכנים של דבורלה ושימלה

[מור_וקנמון*]

מאיה, הנה אני סופסוף עונה... האמת שלא היה ברור לי מהתחלה שזה לא זה... בהתחלה מאד מאד התלהבנו מהרעיון, מהאוירה, מאנשים שפגשנו מה vibes הכלליים... מה שכן אולי עכשיו יותר ברור לנו מה מתאיםלנו ולו...

שמלידה ועד גיל 7 אלו השנים הכי חשובות והכי מעצבות בחיים, הילד חושב ומאמין שהעולם טוב, נהדר, שהסביבה ראויה להתמסר אליה, ושתפקדנו המבוגרים להיות הפילטרים, לסנן את כל מה שלא טוב, לא להרוס לו את האמונה הזאת, בטוב
כמה יפה! כמה נכון! ומכאן טענה של הגנת יתר אינה רלוונטית כי זה מה שמחובתנו לעשות בשנים הראשונות... רק שעדיין השאלה איך ועל מה לעשות את זה ודאי משתנה מהורה להורה ומה שאצל הורה אחד אינו ראוי לחשוף את הילד אליו אצל הורה אחר אין בכלל בעיה עם אותו נושא....
בדיוק מתקשר לי למשהו שיפעת (זאת מהפסקה הקודמת ) אמרה לי פעם: " אני אמא שלהן, מתפקידי להרחיק את הרע ולקרב את הטוב!" בתגובה לאיזו טענה שלי על התמודדות וכו'...

לגבי הגן של בתי, אני לא חושבת שהוא כמו גו'נגל, אחלה! אולי אני אפילו מקנאה קצת שמצאת מקום לרוחך... את יודעת הכותרת של המקום לא משנה, משנה מי הנפשות הפועלות -ילדים ומבוגרים... ובטח עוד דברים...
אני מקווה שהדברים שלי לא גורמים לך לבלבול או הטלת ספק או חוסר נוחות מהמסגרת שלכן... מן הסתם גם אני ואת שונות וחוות דברים אחרת וחושבות אחרת וכו' (אם כי נראה לי שיש לנו הרבה במשותף ) אני מאחלת לביתך ולך המון המון שמחה והנאה ויצירה ופריחה במקום שאתן נמצאות@}

יש עוד דברים טובים בעולם
הייתי צריכה במסגרת שעורי הבית שלי לתפור כרית אורז, עשיתי את זה, ואח"כ התמסרנו שלושתנו בהנאה, פעם ראשונה שאני יוצרת להן משחק.
איזה יופי! גם בגלל זה אני נמשכת ללימודים האלה, אולי זה מה שיגרום לי סופסוף להוציא מעצמי את כוחות היצירה שלי.... לעשות משהו בידיים... הם מגרדות לי ממש...

חבל שלא יצא להפגש ביום שישי...

[יפעת_גת*]

וואו, איך זה שעלת? מה עושים?
אני מזכירה לך שפה גשום קפוא ובוצי אולי זה יפחית את הגעגוע
מתי אתם עוברים לבית האמיתי?
גם אתם חסרים לנו ביומיום, אבל נראה לי שעליתי על אחלה רעיון עם הרכבת רק תגמרו עם השעלת
יונתן תינוק נהדר, כמו שהוא היה עובר סימפטי ככה הוא גם עכשיו, הענק המחייך, הוא די גדול גם ביחס לילדיי הקודמים וגם ביחס לגל היילודים שהיה פה עכשיו יש לו שתי גומות חן בצד אחד יותר
והוא שקט כזה, אותו שקט שהיה לו בעובריותו שגרם לי לחשוב שהוא בת, אבל הוא בכל זאת "גבר, גבר" כפי שנוהגים לזרוק לעברו כשרואים כמה הוא גדל
הוא גם חזק מאוד וכבר מתהפך לבדו ומנסה לשבת ולעמוד כל הזמן. בקיצור מן ענק גמלוני וחביב שתענוג לשון אתו בלילה בחיבוק. מאוד שונה מרוח הסערה שנולד לפניו.
מה באמציה , אסנת?, תשאלי אותה אולי אם יש שם בתים.
לפני כמה ימים דבורלה נכנסה והביאה לילדים ארבעה כובעי צמר מתנה ללידה יענו
איזה מצחיקה. אני בטוחה שהיא תשמח לדרישת שלום.

[יפעת_גת*]

שכחתי לספר לך איזה קטעים היה לרשום אותו (תגשו לבית משפט - באשקלון, לעומת "שוין, הצעירים של היום...בתל אביב") בסוף הכל בא על מקומו בשלום
אני גם מוסיפה חמסה חמסה חמסה נגד עין הרע.

[אמבט_ים*]

איזה יופי "לראות" את יפעת גת כאן, בפעם האחרונה שראיתי אותך, מיכאל היה תינוק קטן, ועכשיו הצטרף תינוק חדש למשפחה, מזל-טוב, וד"ש לבנות המתוקות שלך.
מור, אני מכירה את יפעת מהפגשים שהיו בנוה צדק, אם את תוהה...
אז אתם עם שעלת, אלוהים, איך זה עובר? שמעתי שזאת מחלה ארוכה (אבל גם זה עובר), הומאופטיה עוזרת במצב הזה?
לפני שבוע או יותר, כליל אמרה לי: זה לא הוגן שאת נמצאת כל הזמן עם ליבי, אז שאלתי אותה: את רוצה שנבלה ביחד לבדנו? והיא אמרה כן. אז נמצא יום ונבלה בו יחדיו, רק שתינו. בנתיים לא מצאתי יום כזה, אז השבוע היא חלתה, התקררה נורא, חום, ואוזן אחת כואבת נורא, צרחה מכאבים, עקשנית לא היתה מוכנה שאטפטף לה שמן זית עם שום כתוש לאוזן, אז השתמשתי בטקטיקה מגעילה ואמרתי לה שאם היא תתן לי לטפל בה אני לוקחת אותה לרופאה, זה עבד, גם השום (ותפו"א מבושל בתוך בד כותנה) למחרת קמה כמו חדשה ונשארה בבית לנוח, למחרת לא רצתה ללכת לגן, טיילנו בקור ברחובות רחובות קנינו חומרי יצירה, והבנות יצרו קצת, היה נחמד, בלילה שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לגן מחר, ענתה שתחשוב על זה, ואח"כ ענתה שלא, הלכה לישון מאוחר, ואותי מיד הציפו מליון ואחת תחושות, מה היא לא רוצה יותר גן??? בבוקר קמה ב9 ואמרה שהיא רוצה ללכת לגן היום, את בטוחה? שאלתי אותה, מה להכין לך סנדוויץ ולהתלבש? כן אני רוצה ללכת לגן היום, טוב אז יאללה תתלבשי, הגענו לגן ב10 ישר נעלמה לתוך הספריה עם עוד שתי ילדות. חזרתי ברבע לאחת להחזיר אותה הביתה, היא נפרדה בחיבוק מילדה בכיתה ב'. ???? (ככה נראתי).
אז המסקנה, דחוף, בילוי משותף לי ולה. להשתמש בגן כמועדון חברים, בלי צריכים, רק כשרוצים.
וחברה האירה את עיני שגם בחורף שעבר היתה לכליל דלקת אוזניים, אז אמרתי לה, מה כבר אי אפשר לריב עם הבעל ליד הילדות? ילדה רגישה ומקסימה שלי.
אני מקווה שהדברים שלי לא גורמים לך לבלבול או הטלת ספק או חוסר נוחות מהמסגרת שלכן
אם להיות כנה, אז כן, לא רק הדברים שלך, עוד כל מיני גורמים, אני נעה על גבי גלים, פעם למעלה ופעם למטה, פעם מעורערת לגמרי בדרכי ופעם שלמה ושמחה בה. רוצה להיות שלמה עם עצמי, וזהו.
לעשות משהו בידיים... הם מגרדות לי ממש... את יודעת לסרוג? איך בא לי לסרוג החורף, אני מחפשת מישהי שתלמד אותי.
תרגישו טוב.

[מור_וקנמון*]

ואנחנו היינו שכנים של יפעת במשך שנה וחצי באחד המקומות היפים בארץ לדעתי...
שעלת- לא נעים, לא נעים.... אנחנו די בבידוד מלבד ילדה שכנה אחת שאמא שלה לא 'מפחדת מאיתנו' מטפלים בהומאופתיה לגדול נראה שזה עוזר לקטן פחות...הוא בשלב במוקדם יותר של העניין...הגדול כבר חודש בערך משתעל, לדעתי גם אני נדבקתי באיזשהי צורה אבל עברתי את זה כבר....

אז השתמשתי בטקטיקה מגעילה
לפעמים אי אפשר בלעדיהן רק הבעיה מתחילה כשאני מרגישה שאני מתחילה להשתמש בהן יותר מדיי ואז אני מרגישה שחזרתי לקיבוץ :-\
היא נפרדה בחיבוק מילדה בכיתה ב'. ???? (ככה נראתי). זה בדיוק מה שהקסים אותי בהויה של הבי"ס הדמוקרטי... הרב גילאיות והרב גוניות, האפשרות לקשרים כאלה ואינטראקציות כאלה שהן בכלל לא דבר טריויאלי במסגרות אחרות...ואני באמת חושבת שלא צריך להבהל מימים שרוצים להשאר בבית, לא לפחד שהנה היא כבר לא רוצה יותר אלא פשוט לעצור רגע ולהקשיב... היא הרי לא 'מפסידה חומר' כשהיא לא באה...ואם זה מועדון חברים כמו שכתבת אז גם 4ימים בשבוע זה אחלה!
שלא תביני אותי לא נכון- הייתי שמחה להשאיר אותו שם אם היה לו טוב ונעים והכל... בסה"כ זה מקום חיובי ואני מרגישה שהוא צריך 'להפתח' לעולם באיזשהו שלב ולהתרחב ולגדול... אבל, הרגשנו שזה too much... אולי כרגע, אולי בשבילו... זה הלך קשה מדיי... מצחיק ומעניין שממצב של בי"ס יומיום עברנו ל'בידוד' של שעלת בבית לגמרי...
נראה לי שאם כליל שמחה זו אינדיקציה לא רעה, לא?



איך בא לי לסרוג החורף
בדיוק! לסרוג... לתפור שמיכות טלאים... לא יודעת איך! מתכננת ללמוד מאמא שלי אבל לא יוצא... איזה כיף וחורפי ורומנטי ופסטורלי זה נראה, אה?|*|

>בדיוק התעורר פה יצור חמים ונעים ובא לידי.... שיהיה בוקר טוב! @} <

[אמא_של_אורי*]

קטונתי מלתאר את השיטה. להלן ציטטה מדף הבית של יערת דבש, שנראה לי שתוכל להסביר טוב ממני:

_עדכון:
כבר סיימתי את לימודי בקול הרוח, שיטת טיפול שפתחה אסתר שמיר, לטיפול בעזרת האנרגיה של הקול ומגע, אני מזמינה אנשים להיות מטופלים שלי בסכום סמלי של התחלה, או ללא תשלום כלל. אני מעוניינת גם לתת טיפול בסחר-חליפין, תמורת כל דבר שתרצו להציע.
זה טיפול נעיםםםם מאד_

מבחינתי כמטופלת, החוויה היתה נהדרת. מיכל משתמשת במעין קונוס, שמצד אחד מונח על הגב ומצד שני מוצמד לפיה. היא משמיעה קולות בגבהים שונים, שהויברציות שלהם עושות נעים כל כך...
יש גם מגע, טלטולים עדינים. הטיפול נעשה בסוף ההריון ובעת הצירים.
מומלץ.
את מוזמנת לשאול עוד אם תתענייני.

[אמא_של_אורי*]

אני לא זוכרת אם זה דוסקס בבירור בפגישת ההיכרות.

אני זוכרת שלקראת סוף ההריון, כשנעשה לי קשה, מיכל הזמינה אותי ל"טיפול". לא הבנתי בדיוק על מה מדובר. ואז היא השכיבה אותי על מזרון, שהאקט הזה כשלעצמו כבר היה טיפולי עבורי , וביקשה ממני לתאר תחושות ואת המיקום שלהן בגוף. ואז התחילו הקולות, שבהתחלה קצת הביכו אותי, במיוחד כשגם אני נתבקשתי להפיק צלילים. כשהתמסרתי זה מאד עזר.
אורי הוא בני השלישי, והלידה שלו היתה היחידה שבה השתמשתי בקולות במהלך הצירים. אני משערת שהטיפולים של מיכל היו מעין "הכנה ללידה" עבורי. הרגשתי מספיק חופשיה להשמיע קולות נמוכים, למרות ריבוי המשתתפים (מיכל, בעלי, חברתי הטובה, ילדי בחלקים מהלידה) ולמרות השכנים (לידת בית...אם כי בדיעבד הסתבר שלא שמעו כלום). מאד עזר להתמודדות עם הכאב. עזר גם לדמיון המודרך, של לראות את עצמי כצינור (חליל / חלול) שמאפשר לאורי להוולד.

האם מה שמעניין אותך זו מיכל או השיטה (או שניהם)?

[אמא_של_אורי*]

אה, קראתי שוב מה שכתבת לי.
כנראה שההתעניינות היא בשיטה.
בכל מקרה, מהנסיון שלי, שניהם (מיכל והשיטה) מומלצים

[יהודית_שפמן*]

מור מה שלומך? ניסיתי להתקשר כמה פעמים ואת לא עונה...
שיהיה לך זמן את מוזמנת להתקשר 089200533
יהודית

[אמבט_ים*]

שלא צריך להבהל מימים שרוצים להשאר בבית, לא לפחד שהנה היא כבר לא רוצה יותר אלא פשוט לעצור רגע ולהקשיב...
מור חמודה, תודה על הדברים שלך, ועל הדו-שיח והכל.
כנראה שזה זמן לאגירת כוחות מחודשים.
אשמח לביקורי בית הדדים (וירטואלים ולא) בהמשך.

נדבר ונתעדכן

[לילה_טוב*]

אפשר לשאול מאיזה קיבוץ את במקור?

[לילה_טוב*]

כי הכרתי מישהי עם אותו שם ואותו שם משפחה, אבל מקיבוץ אחר. מוזר ומעניין.

[לילה_טוב*]

מקשרת אותו לשם שמופיע ברשימות הקשר של באופן (או לפחות הופיע שם בפעם האחרונה שקיבלתי אותן, לפני יובלות בערך).

<קריירה שנייה בתור בלש פרטי? הולכת על זה>

[אמבט_ים*]

כן, הכל בסדר.
עשיתי מן סיכום ביניים. אני מרגישה שעברנו יחד איזשהו תהליך, שלי היה משמעותי והרגשתי צורך להודות עליו.
איך את? איך הבנים?

[אביב_חדש*]

הי מור, פתאום גיליתי גלויה שקיבלתי לפני 10 שנים בערך מגיא דהן ובו הוא מספר שפגש אותך באוסטרליה... כמה משעשע...

[אביב_חדש*]

טוב, הלכתי ונברתי בגלויה: "דרך אגב פגשתי את מור י. בבנגקוק אחרי שהיתה איזה 8 חודשים בהודו נפאל וסרי לנקה. קטעים"

[אמבט_ים*]

מה??? מה פתאום נפגעתי.
אני שמחה לשמוע שיונתן נראה יותר נינוח, אל תדאגי כל כך, עשיתם את הצעד הכי נכון לכם עכשיו, וכשידרש לעשות צעד אחר (אם בכלל) את כבר תדעי, בינתיים "לא לפחד כלל".
אנחנו בסדר גמור, פחות או יותר.
אני אפרט בהמשך מה פחות ומה יותר.

[אמבט_ים*]

מור חמודה,
בחנוכה אנחנו לא מצפינים, אבל מתישהו בטח גם נצפין.
וגם הפוך אם אתם מדרימים אתם מאוד מוזמנים אלינו.
אני כרגע אצל ההורים שלי, ויש כאן כזאת המולה, (אמא שלי שואלת אותן אם הן רוצות סופגניות, הן אומרות, לא! כבר יצא מכל החורים.) אז נדבר בזמן שקט יותר.
חג שמח. @}

[מיכל_שץ*]

מה שלומכם?
מזמן לא דיברנו (שנים!)
מקווה שכולם בריאים והכל טוב. איך את מרגישה?
מס' הטלפון שלי לא השתנה, אשמח אם תתקשרי.
איבדתי את כתובת המייל שלך.

[שירה_שרי*]

היי מור..........תודה
לפחות נפגשות וירטואלית?!
לא ניכנסתי כבר איזה שבוע זה פשוט נורא ממכר הייתי זקוקה לפסק זמן

[רוקדת_לאור_ירח*]

תודה על הברכות, ועל התגובה בדף באיזו דרך ללכת בהחלט לוקחת את דברייך איתי הלאה.

[מיכל_שץ*]

מעבר מוצלח שיהיה.

[משפחת_גת*]

היי מור (ואיתי וישי ויהונתן)
יורד גשם
הכל בוץ ואני נועלת את המגפיים מהגרעין
מתגעגעת
יפעת

נ.ב
ב12 בשבת חוגגים לנינה 5 יש סיכוי שתבואו? היא כל כךך תשמח (ותנחשי מי עוד...)

[יוליה_גת*]

הי מור. את יודעת איך קוראים לתינוקת /-:

[אורנה_שפרון*]

מור,
תודה תודה.
האמת, זה כבר מתחיל להיות קשה כל הסיפור הזה של הסרט. אז תגובות אישיות מעודדות אותי.
מחכה שזה כבר יהיה מאחורי, למרות שלא מצטערת בכלל על כל העניין.....


אבל כמה כוחות נפש צריך כל הזמן... ומאיפה מביאים כ"כ הרבה? וכל הזמן?
לא תמיד יש. אל תשכחי שהיתה שם מצלמה, ויותר קל (אני חושבת שלכולנו) לאסוף את עצמנו מול אנשים אחרים.
יש מי שרואה בזה (בכך שאנחנו נחמדים כשאנחנו בחוץ, ופחות כאשר אנחנו לבד) סוג של שקר. אני רואה את זה אחרת. אני חושבת שזאת חלק מהתמיכה שאנשים יכולים להעניק זה לזה. ברגע שאנחנו מבינים שיש עוד נקודת מבט חיצונית לנו אנחנו מצליחים הרבה פעמים להרגע כי אנחנו עצמינו מסוגלים לאמץ לרגע נקודת מבט יותר שקולה, ואז להגיב בהתאם.

אני חושבת שהבידוד שבגידול ילדים יוצר המון המון כעסים ומתחים שיוצאים על הילדים. וכך לא צריך להיות. אבל זה מה יש כרגע.

< מי שרוצה עכשיו לחשוב שכל הסרט היה הצגה אחת גדולה מוזמן. הנה חשפתי מידע מרשיע>
<אורנה לוקה בפרנויה קלה אל נוכח האירועים>

[ליאת*]

שלום, שלום.... אני מקבלת דיווחים מגיסתך ... התחברתם כבר לבזק? לסלולרי אתם לא עונים וממילא איתי לא מעביר הודעות (נכון?!). הסברתי את הקושי ליצור אתכם קשר.
תודיעי כשאתם בב"ש אבוא לראות אותך. מה, לא אראה את ההריון הזה בכלל?! ...

[מור_וקנמון*]

חחחח.... ליאת, מ'עניינים?
רשמי לפנייך 04-6378781 דוקא עונים לסלולרי בדר"כ....
וההריון... אכן, מתקרב לסופו, מסתבר...לא יודעת מתי ואם נהיה בב"ש לפני הלידה...
מה איתכם? "שלחתי" אלייך מישהי ממיתר עם ילד בבית...
נתקשר... ד"ש לכולם!!!

[ענת_גביש*]

היי מור!!! לא ראיתי אותך מלא זמן! מה שלומך?
תודה על מה שכתבת. אכן יצא מפרופורציות. מוזר שזה זוכה בכלל להתייחסות רצינית. טוב נו, שטויות.
ובעיניינים יותר אישיים, תוכלי לשלוח לי מייל כדי שאוכל לכתוב לך? הכתובת שלי בראש הדף האישי.

[אורנה_שפרון*]

כל הדרך הטבעית הזאת, כל ההורות המקרבת ו'האחרת' הזאת לא נראה שהיא מוכיחה את עצמה....

במה אני שונה מכל אלה שאני כ"כ מתנגדת לדרכם? במה עדיפה ההורות שלי על שלהם? לפי התוצאות בשטח, ביומיום נראה לי שבכלום....

מור, את מעלה כאן את אחת הבעיות הכי מרכזיות שנובעות מדרך החשיבה שלנו. "הדרך הלוגית", "הסיבה והתוצאה".
בעיני, הסיבה לנקוט בדרכי הורות כאלה או אחרות היא לא למען התוצאות בעתיד (תוצאות הן תמיד בעתיד, גם אם זה רגע אחד אחרי) אלא למען שלמות הוויתך בהווה.
ברגע שאת פועלת מתוך שלמות עם דרכך בהווה - לא כי היא יותר טובה או נכונה או צודקת מדרכו של מישהו אחר, אלא כי ככה נכון לך, ככה מתאים לך, לתחושות שלך, להרגשות שלך - תהי פנויה לפגוש את מה שמעלה בפנייך המציאות ברגע ההווה, ותוכלי למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לעכשיו.
ההרגשה שצריך לתת דין וחשבון על עתיד ילדינו היא די הרסנית. (שהרי אין מי שיוכל להעניק תעודת ביטוח על עתיד של איזשהו ילד, גם אם הוא נוהג על-פי כל הנורמות המקובלות) היא לא מאפשרת לנו לפגוש את הילד באמת, אלא מכוונת אותנו לאיזה עתיד עלום. היא גם לא מתחשבת בפתלתלות של החיים, במחזוריות הגאות והשפל של מצבי הרוח, של תחושות הסיפוק והשמחה הכאב והסתכול. היא מייצרת איזה אשליה של קו אחיד שנמתח מכאן ועד ליום מן הימים וכל סטייה מקו זה אנו מפרשים ככשלון.
כאמור כל זה נובע מתפיסות שעומדות בבסיס תרבותנו.

אני מאמינה שברגע שאנחנו מוכנים לאמץ דרך הסתכלות חדשה על הדברים, הרבה דברים נעלמים מאיליהם, אבל חשוב מכך, הפרשנות שאנחנו נותנים לדברים משתנה, ואז אותה מציאות שאנחנו כבר מכירים מהעבר יכולה להתקבל על-ידינו בהרגשה אחרת לגמרי.

וחוץ מזה גילית שאת בהריון.... איזה יופי.
ברכות!

[יהודית_שפמן*]

מתגעגעת מה שלומך?

[אמבט_ים*]

אהלן מור, שלחתי לך מייל, האם קבלת?

[ענת_שן_לוי*]

הי מור. יש כמה אנשי חינוך ביתי חדשים ופוטנציאלים בפרדס חנה. אתם בענין?
שלחי לי מייל?

[יהודית_שפמן*]

יו איזה כייף לך חודש תשיעי בית חדש הייתי שם בדיוק לפני שנה. ואני מקנאה, אבל עוד לא הרביעי עוד קצת...
לידה מעצימה ונהדרת.
יהודית

[אורנה_שפרון*]

וככל שעובר הזמן ונוספים ילדים זה נהיה יותר ויותר קשה לי לשמור על המקום הזה, הקשר הזה, הקשב הזה...

מור,
אני קוראת כאן בדף שלך שאת בסוף הריון. וגם אחרי מעבר בית.אז איך בכלל את יכולה להיות בקשב למשהו?
קחי לך פסק זמן. נוחי ככל שתוכלי. סוף הריון הוא לא זמן לשום דבר, אלא לציפייה ללידה. דוני עצמך לכף זכות. מותר לך לא להיות בקשר, בקשב. את הרי כולך נמצאת בקשב אל תוכך פנימה, בקשר לעוברך.

הריון בכלל, ושבועות אחרונים בפרט, הוא תקופה שהקשב החוצה מצריך מאמצים גדולים. כל ההוויה ההריונית מכוונת פנימה ולא החוצה.
אבל, זכרי ששום דבר לא ממשיך לנצח. את תלדי במזל טוב, ותחזרי לאט לאט "לראות" את ילדיך הגדולים.
כולם יחכו לך. וגם אם תגלי ש"הבית" הפוך ומלוכלך, ימצאו לך הכוחות להחזיר לאט לאט את הסדר והנקיון לביתך ולמשפחתך. קחי את הזמן כבן ברית - מה שאת לא עושה היום תמיד אפשר לעשות מחר, ואם לא מחר אז בעוד שבוע, ואם לא בעוד שבוע- בעוד חודש, או עוד שנה.

חזקי ואמצי.

[אורנה_שפרון*]

עוד חיבוק

[מיץ_פטל*]

מור יקרה
אני קוראת כאן בדף שלך שאת בסוף הריון. וגם אחרי מעבר בית.אז איך בכלל את יכולה להיות בקשב למשהו?
כל כך נכון. אל תחמירי עם עצמך.אפשר להרפות.
את אדם מקסים ואמא נפלאה(.גם ממרחק שכזה אפשר לראות זאת.לחוש זאת)
שתיהיה לך לידה מודעת ומעצימה.

[מור_וקנמון*]

_רוח היולדת מפנה מקום לכוחות יצירה אין סופיים (אני קוראת להם אלוהים), אשר עוברים דרכה ומיילדים את תינוקה.
כפי שאני מבינה את התהליך - ככל שהתכלית מצליחה להתממש ללא הפרעה, כך יהפכו תחושות הגוף לנעימות יותר עד
לחוויה של "לידה אורגזמית". (כ- 10% מהיולדות בחוה של אינה מיי גסקין חוו אורגזמה כזו או אחרת במהלך לידה)._

[מ_י*]

הי מור וקנמון
כן, זו אני
היתה באמת חוויה מיוחדת.
בדיוק לפני הלידה ההיא ראיתי סרט שצולם תוך כדי צניחה חופשית, ובמהלך הצירים חוויתי שוב ושוב את הצניחה הזו, ממש ראיתי את האדמה הולכת ומתקרבת ומסתחררת סביבי, וזה היה נורא יפה. לא הייתי על משככי כאבים משום סוג אבל באופן טבעי בכל זאת נכנסתי לאיזה שהוא טשטוש מדהים, ואני זוכרת שאפילו תוך כדי נהנתי, כל פעם כשהתחיל ציר ידעתי שעכשיו תחזור התחושה הזאת של הצניחה.(אגב הטשטוש הזה יכול לפעול גם לכיוונים פחות סימפטיים. בלידה הראשונה הייתי בטוחה שתופרים אותי בחוט שפגט, ולא הבנתי למה בעלי עומד שם ולא עושה שום דבר בענין החמור הזה)
בלידה אחר כך ניסיתי לשחזר את התחושות האלה "בכח" וקצת נכנסתי לזה אבל לא באותה עוצמה ויופי.
והפעם כמה חודשים לפני הלידה טיילנו במזרח קנדה וראינו לוויתנים שוחים. הייתי בטוחה שאני אשתמש בזה בלידה והכנתי את עצמי לדמיין את הלוויתנים ואת התנועה העצמתית שלהם במים, אבל תוך כדי שכחתי מהם לגמרי. בלידה הזו לא חוויתי שום חוויה מן הסוג הזה. הייתי כנראה במצב אחר של מודעות.
אני מקווה שתהיה לך לידה טובה וקלה.

[יהודית_שפמן*]

מור לגבי אקסטזה ועליה מעל בלידה הייתי שם את מוזמנת להקשר 089200533

[אמא_גמדים*]

הי מתוקה.
בטח רוצה מאוד לשלוח לך.
לא רשומה פה כתובת המייל שלך, ואם תרשמי לי אותה אני מייד שולחת.
אני אבדוק מחר אם ראית ורשמת.
וגם בואי ננסה לדבר בטלפון. אני בבית מחר עד אחה"צ ובנייד בכל מקרה.
נשיקות וד"ש לבנים

[מור_וקנמון*]

_לכאב בלידה יש תכלית.
התכלית במישור הפיזי - היא תנועה. הכאב מנחה את היולדת להתנועע למקום שפחות כואב לה בו. המקום הזה (שיכול להשתנות בכל רגע נתון) הוא המקום האידיאלי לקידום (או אי-הפרעה) תהליך הלידה בכל רגע.
התכלית במישור הנפשי - היא ריכוז. הכאב מכריח את הנפש להתרכז בתודעת גוף, להקשיב לתהליך ולא "לנדוד" במחשבתה למקומות אחרים. "נדידה" כזו יכולה לשבש ולעכב את הלידה (איזון ההורמונים מושפע מאוד ממחשבות ומרשמים חושיים אחרים).
התכלית במישור הרוחי - יציאה מהגוף. רוח היולדת מפנה מקום לכוחות יצירה אין סופיים (אני קוראת להם אלוהים), אשר עוברים דרכה ומיילדים את תינוקה.
כפי שאני מבינה את התהליך - ככל שהתכלית מצליחה להתממש ללא הפרעה, כך יהפכו תחושות הגוף לנעימות יותר עד
לחוויה של "לידה אורגזמית". (כ- 10% מהיולדות בחוה של אינה מיי גסקין חוו אורגזמה כזו או אחרת במהלך לידה)._

אמא גמדים מתוך לידה ללא כאב

[שירה_שרי*]

מור....וקינמון....נים

מזל טוב לכם, נשמה נשית חדשה במשפחה!
מתה לראות אותה...אותכם
מקווה ששלומכן טוב
מחכה שתתאוששו קצת ואז נקפוץ לבקר
אם אתם זקוקים למשהו אנחנו כאן
שירה

[ורד_לב*]

מזל טוב מור, איתי הבנים והבת

[תות_שדה*]

מזל טובבבבבבבבבבב!

[בת_ההרים*]

מזל טוב
מקווה שהיגעת למקומות האילו שרצית להגיע אליהם בלידה.

[מאיה_מ*]

מור היקרה והמקסימה.@}
המון מזל-טוב להולדת הבת (כל הכבוד לכם בת אחרי שני בנים זה כבר אומנות).
שביתכם יהיה מלא שלווה והרמוניה, שמחה וחכמה.
ואל תתקמצני במילים ותספרי את כל מהלך העניינים בפרטי פרטים. (לא לוחצת, מחכה בסבלנות)

[אמא_גמדים*]

מור ואיתי יקרים
המון מזל טוב ושמחה ובריאות ו..הכל
נשיקות וחיבוקים לחץ זהב וישי מכל משפחת הגמדים.
איזה כיף שזו בת.

[עדי_ל*]

מור, אתמול שאלתי עליך (את המישפוחה' ) ושמעתי את השמועה הנפלאה ,
ואיזה יופי, המון מזל טוב ושמחה ושלווה ורק טוב וגם כמה שעות שינה מפעם לפעם
וכל זה בבית החדש שלכם שהוא בטח חם ומקסים !

[יהודית_שפמן*]

יקירה התחלת לעמוד בקצב שלי ... המון מזל טוב הרבה הנאה כי זה כייף..התאוששות מהירה
שולחת לך הרבה אהבה
יהודית שפמן

[מור_וקנמון*]

תודה רבה לכן, נשים יקרות... לכל אחת ואחת...@}
זו הלידה בה הכי הרגשתי את האנרגיה הנשית איתי וסביבי ובתוכי, וזה היה מופלא ורך ומותאם בדיוק ...
וגם כאן, כמה טוב להרגיש מחובקת כ"כ...
ובכן, לידה שלישית שבה המון דברים היו לא צפויים ומפתיעים ותינוקת אחת נפלאה ומתוקה והמון המון הודיה ופליאה וחסד אלוהי
תודה לאל...
הללויה @}

[אמא_אדמה*]

וואו מור, איזו חוויה!
מזל טוב לכן (לך ולה) על לידה שכזאת.
מחכה בקוצר רוח לסיפור...