באופן טבעי

גיל, התחלתי לכתוב תשובה לבח"לי, במידה והוא היה אומר לי דבר כזה.
והפסקתי.
בגדול, כזו תגובה היתה מעוררת אותי לתגובת מחץ - כזו שלאחריה מדבר צחיח, שתיקה איומה.

אני בעד לומר דברים פשוטים, אמיתיים וכנים. לאחרונה אני משתדלת להתחיל משפט ב"לא נעים לי ש...וכך אני מרגישה כשאתה אומר לי...".

האשם תמיד - עצוב לי לשמוע שאין אצלך שינוי (?) אחרי זמן כה רב. אפילו קיוויתי שעד לזמן זה יהיו לך אי אילו תובנות אותן אוכל לתעל לטובתי
ואני מתחילה לתהות בנוגע לעתידנו. היום שוב רבנו אחרי שהוא הוציא אותי מהסל קל, הציק לי לעצור בשולי הכביש ואמרתי לו שזהו, עד כאן, ואני לא מוכנה לסכן את הבת שלי עבור אפחד.
טוב, די אמרתי את זה בקול רם.

איך אתה מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? חייבים להיום גם רגעים טובים, ולא מעטים. לא?

חייבים להיום גם רגעים טובים, ולא מעטים. לא?
אצלנו, לצערי, לא
רק צפים.
ומסכימה איתך מאד לגבי צורת התקשורת הרצויה.
גיל, ציניות לא עוזרת במצבים בהם הרגישות ותחושות האשמה של שני הצדדים כל כך כוללניות. כל גיחוך מרגיש לצד השני כאילו זה על חשבונו.
צריך לדבר נקי נקי מכל האשמה, ורק על מה אתה מרגיש, ממש על הרגשות עצמם.
(-שונאת להגיד לאחרים מה צריך )
(('צטערת על האנונימיות... )

תגידו,
אפשר לדעת מה כל כך מסובך לכם פה?
אמא שלכם לא לימדה אתכם שזה שאתם אשמים תמיד זו עובדה קיומית?
זה כל כך פשוט, שאני באמת תוהה...
אצלי, זה עובד ככה:
אני אשם תמיד. מה שלא יהיה, בכל ענין ובכל נושא.
אני מגיע הביתה מהעבודה, ניגש לכל אחת מבנותי (שתיים + אחת) ולאשתי,מחבק ומנשק.
שואל מה נשמע ואיך היה.
אם יש נימת טרוניה וקיטור הקלה שבקלות, מצד מי מהנשים המדהימות שבחיי, מיד אני מעניק להן יותר חום תשומת לב והקשבה, ואם יש אפשרות שאני האשם בכך, עוד יותר פשוט, כי כל מה שצריך בשביל לפתור את זה, זה להגיד שאני מצטער, שלא התכוונתי, ושבפעם הבאה אשתדל יותר להתחשב, להבין, לשאול - מה שמתאים.
אין, אין על זה. הן פשוט נמסות. וזה תמיד תמיד עובד. מקסימום רבע שעה השקעה שלי אצל אשתי שתחייה, אצל הצעירות קצתיותר כי צריך גם לשחק איתן לפעמים לקרוא להן סיפור לרחוץ וכו', וקיבלתי חבורת נשים עולצת שמחה והחשוב מכל - אסירת תודה (חשוב ורווחי, במיוחד כשזו אשתי ... )

נסו ותהנו!

האשם תמיד - עצוב לי לשמוע שאין אצלך שינוי (?) אחרי זמן כה רב_ וגם _איך אתה מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? חייבים להיום גם רגעים טובים, ולא מעטים. לא?
אז קודם כל זה אקסיומטי, אני הרי אשם תמיד...

האמת היא שזה בא בגלים. חלק מזה תלוי בכמה עומס ועצבים יש לה, וחלק מזה תלוי בכמה אני נינוח ושלם עם עצמי.
אתמול למשל היא היתה גמורה מעייפות. אני חזרתי מהעבודה ב-21:30 והיא רצתה שאשטוף כלים וכד'. אמרתי בסדר, רק תני לי שעה להתאפס, לכי לישון ואעשה את זה אחר כך. היא כמובן כעסה על חוסר ההתחשבות שלי, עשתה בעצמה והלכה לישון כועסת.
למה אני מספר את זה? כי הייתי כל כך שלם עם עצמי שממש לא התעצבנתי חזרה, ולכן זה היה פחות גרוע ממה שזה היה יכול להיות.

יש מין מעגל שלילי כזה, שגורם להפחתת ציפיות, ואז מתוך זה נולדת שוב האופציה להתפייסות והתקרבות. אני יודע שזה לא ממש המתכון הממולץ לאושר, אבל זה מה יש.

ולגבר הרומנטי - אני כלכך יודע על מה אתה מדבר, אבל כשהחיים מושכים ממך תשומת לב לדברים אחרים זה לא כלכך קל. אחד הדברים שתמיד הורסים אותי זה איך כשכבר אנחנו מצליחים לפנות שעה או שעתיים להיות ביחד הן הופכות מיד לדיון על זה שאנחנו לא מספיק ביחד (ומי ששומע את ההאשמה צודק...) ומכאן לריב.
הבעיה השניה שלי עם הגישה שלך זה שהיא מעלה את רמת הציפיות ופגיעות. כלומר ככל שאני יותר מתאמץ לשפר את המצב אני יותר סובל מזה שהוא לא משתפר...

אנסה מחר בכל זאת, בסופו של דבר ואחרי כל התירוצים, אתה צודק!

הייתי כל כך שלם עם עצמי שממש לא התעצבנתי חזרה, ולכן זה היה פחות גרוע ממה שזה היה יכול להיות.

אני כל כך מזדהה.
ככל שאני יותר מתאמץ לשפר את המצב אני יותר סובל מזה שהוא לא משתפר...

אז מה שאני בעצם רוצה לדעת, זה איך נפטרים מהציפיות? נראה לי שהן היחידות שבעצם מפריעות.
קיבלתי עצה להעלים ציפיות וטענות לתקופה מוגבלת, ולהוציא קיטור בכתב. אני מקווה שהיא תעבוד, כי אחרת...אוף.

אתמול למשל היא היתה גמורה מעייפות. אני חזרתי מהעבודה ב-21:30 והיא רצתה שאשטוף כלים וכד'. אמרתי בסדר, רק תני לי שעה להתאפס, לכי לישון ואעשה את זה אחר כך. היא כמובן כעסה על חוסר ההתחשבות שלי, עשתה בעצמה והלכה לישון כועסת.
זאת סיטואציה מעניינת.
לצערי, אני לא רואה תיכף ומייד מה קורה כאן, אבל אני אכתוב כאן כמה תובנות חלקיות מאוד:
ראשית, הבעיה כאן היא אחרת לגמרי.
שים לב: אתה בדגש על הכלים. האמת היא, שמה שהיא ביקשה זה לא הכלים. אני לא יודעת מה, אבל זה לא הכלים. הכלים הם רק.... כלי. כלי להעביר בקשה מסוימת.
היא לא מחוברת בעצמה לבקשה ה"אמיתית", ואני לא יכולה לראות מה היא מבקשת חוץ מאשר להגיד פשוט, יחס, אהבה.

תראה, בתור אשה ואם: באת בתשע וחצי בערב? בתשע וחצי????? בשעה הזאת אני כבר לא בן אדם. אם בעלי חוזר רק אז מהעבודה, ואתה כותב כאילו זה עניין יומיומי שאתה חוזר בשעה כזאת, אז .... וואו. "גמורה מעייפות" זה לתאר את אשתך בלשון המעטה.
עכשיו תשמע:
היא היתה כל היום במצב לחץ שלא יתואר.
פעם כתבתי "אם הוא לא רופא בחדר מיון בזמן פיגוע, אז העבודה שלו יותר קלה משלה" (ציטוט לא מדוייק, אבל יש גריין...).

אתה צריך שעה להתאפס? ש-ע-ה להתאפס? ממה? מלחזור מהעבודה? מקום שבו יכולת ללכת לשירותים כשאתה צריך, ולא עם תינוק יונק על הידיים, מקום שבו אתה אוכל לא מעל ראש של מישהו ותוך כדי האכלה, מקום שבו אתה יכול לחשוב את המחשבות שלך.

לה אין ד-ק-ה "להתאפס".

היא היתה מרגישה התחשבות אדירה אילו היית בא הביתה, יושב עשר דקות נוספות באוטו שלך עם החלונות פתוחים (במקום שהיא לא רואה... כי בשלב זה זה יכעיס אותה יותר), מקשיב למוזיקה שאתה ממש אוהב ושמנקה לך את הראש, עוצם את העיניים ונסחף עם המוזיקה, ואחרי עשר דקות (כן, בתשע וארבעים) עולה הביתה מאופס וברגע שאתה נכנס אתה אומר:
"שלום, הגעתי!" מנשק ואומר "התגעגעתי כבר" והולך מייד לעשות משהו.
במקומך, הייתי מתקשרת בנייד מהדרך, כדי להגיד ש"אתה כבר בדרך הביתה" ולשאול מה קורה, אם כשאתה מגיע אז אם היא רוצה שתרחץ כלים או שצריך לעבור בסופרמרקט בדרך הביתה או לרחוץ את הילדים (או לא משנה מה).
כלומר, עוד לפני שאתה מגיע אתה משדר "את בטח גמורה, את באמצע מאבק בגלי האוקיינוס, הנה אני כבר בדרך עם צוותי ההצלה, רק תודיעי לי על מה להסתער קודם".

בדרך שלך (תני לי להתאפס שעה ואחר כך אני אעשה את זה) היא מדמיינת שהמסר שלך הוא "מה שאת מבקשת לא חשוב, אפשר לדחות את זה, אני יותר עייף ממך, מה כבר עשית כל היום, המשימות שלך לא חשובות ואני אעשה אותן רק כשיתחשק לי, לא כשאת מבקשת".
אני יודעת שזה לא מה שהתכוונת, אבל לדעתי זה מה שהיא שומעת.
זה כל כך חשוב לה שתעריך את מה שעובר עליה, שתבין כמה זה קשה, שתעשה את מה שהיא מבקשת (בסך הכל לרחוץ כלים) מתי שהיא מבקשת, לא "הבטחה ריקה שמי יודע אם תקיים" (אז מה אם תקיים, היחסים הם כאלה שהיא מרגישה שאי אפשר לסמוך עליך, ואתה לא מבין את זה).

היא מרגישה סחוטה, היא רוצה להרגיש שאתה מבין את זה, ושאתה האביר המושיע שבא להציל אותה.
עכשיו, דמיין את עצמך מסתער על הטירה שבה כלואה הנסיכה למעלה. הדרקון בדיוק מאיים עליה, אתה בא עם החרב השלופה, היא צורחת "תציל אותי!!!!" ואתה מעיף מבט בסיטואציה, שם רגע את החרב על איזה עץ, ואומר לה בנחת "בטח, רק תני לי שעה להתאפס מהעבודה, ואחרי זה אני מציל אותך".

עוד משהו:
בתור אשה, אני מוכרחה להגיד לך שהרבה פעמים זה לא עוזר "בעוד שעה".
לה יש בראש שרשרת של פעולות שבנויות זו על זו: לרחוץ כלים - אז הכיור יהיה פנוי ואז היא תוכל לעשות בו את המשימה הבאה - וכן הלאה.
או - אתה תרחץ את הכלים - ואז יהיו לה הכלים האלה והאלה שהיא צריכה כדי להמשיך ולהכין משהו למחר, ובזמן שאתה תרחץ את הכלים היא תעשה משהו אחר בינתיים, משהו שיש לה עדיין קצת כוחות בשבילו.
אם אתה דוחה את המשימה שלך - אתה שובר לה את השרשרת. זה לא עוזר לה. זה תוקע אותה. אז היא עושה את זה כי אחרת שאר השרשרת גם תהיה תקועה ולא את הכל אפשר לבקש ממך (אולי לרחוץ כלים אתה יודע, אבל להכין לילד אוכל למחר אתה לא ממש מתמצא בכל הדקויות הקטנות שנחוצות לילדים?).

סתם, כמה רעיונות שקפצו לי לראש.
תחשוב על זה, אולי תקבל רעיונות לשיפור המצב.
בעיקרון, תחשוב על זה כמו משא ומתן במצב של ריב בינלאומי: קודם כל מתחילים במחוות של רצון טוב וכבוד הדדי. חשוב לבסס רצון טוב וכבוד הדדי והבנה. אחרי זה בונים מערכת יחסים. אולי בעוד שנה תוכל להגיד לה שאתה רוצה שעה להתאפס (אחרי שכבר הגעת הביתה). עכשיו - הרגת אותה עם זה.

לי זה נשמע כמו איזה מאבק שבו כל אחד מבקש את ההתחשבות בצד שלו. אתה מבקש שעה, ואני יודע כמה זה הגיוני, והיא מבקשת משהו שאולי נשמע ממש לא הגיוני אבל בגדול זה בטח נראה הפוך מהצד שלה.
מישהו כתב איפשהו (אני חושב שרועי אבל לא בטוח) שכדי שנישואים יצליחו שני הצדדים צריכים לתת הרבה יותר ממה שהם מרגישים שהם מקבלים. גם בשמת בעצם אומרת לך "אל תהיה צודק, תהיה חכם", ואביר, ומושיע וכו'.

אני שומע שאתה מדבר מכעס, או מתוך פגיעה, ושם זה בטח הדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע, אבל הפתרון היחיד הוא לבלוע ולהיות החזק שנותן יותר. גם אם לא רואים תמורה בטווח הקרוב.

בשמת,
קראתי שוב את כל מה שכתבת בדף הזה. אל ההתחלה אמרת כי לדעתי אני הייתי פעם מאוד דומה לאשה. אבל היום אני מבינה לגמרי את הגבר, ויכולה לשמוע את שניהם באוזניים "מקשיבות". כאמור, הייתי מאוד דומה לאשה, אבל הגעתי למסקנה שזה דבר שאני צריכה לשנות בעצמי ובאמת אין לי ספק שאת ממש מבינה מה קורה בנינו! (ויסלחו לי כל האחרים, ותודה).
אבל, בהתחלה כל מה שאמרת התיחס למהפכה שאת עשית בעצמך וכל הדברים שנתת לנשים בדף היו נפלאים אבל כל מה שאני יכולתי לקחת מזה היה "יופי, חבל שלא אצלי! אולי תעבירי שיחה לאשתי?" וזהו.

ההערות שלך בשבועיים האחרונים היו אלי ולהתנהגות שלי. אני חושב שוב ושוב על מה שאת אומרת, ואני מרגיש שיש לך אוצר ביד בשבילי, אבל עוד לא מצאתי את המפתח. הניתוח לסיטואציה לא היה נכון בעובדות (אני מגיע בדרך כלל מוקדם יותר ומקלח את הבנים, וכל מה שהיא היתה צריכה לעשות זה ללכת לישון) אבל בואי נעזוב את המקרה הפרטי, ונראה אם תוכלי לפצח לי את התמונה הגדולה.

ייעצת לי לחשוב מה מפריע לי בעצם, מה מכניס אותי לסחרור במצבים האלה. חשבתי עמוקות ואני חושב שזה נופל בדיוק לפער בין האלגוריה של האביר והנסיכה שממש ממש ממש אהבתי, וזו של מאלף הדרקונים שהעבירה בי צמרמורת:

כאביר אני יוצא כל יום ליער להביא אוכל למשפחה. אני לבוש בשריון כבד כי ביער בכל סיבוב מחכה דרקון או מפלצת אחרת לחסל אותי, אני צריך להשאר גאה על הסוס כדי להוביל אחרי את אנשי גם כשמסוכן, אני צריך להראות בטחון גם כשאין לי, אני צריך להזהר מחברים שאינם חברים, ונמצא במרוץ מטורף שאין בו שום נקודת מנוחה כי החלק הכי קשה הוא לא הקרב עם הדרקון, אלא החשש מהדרקון שאני לא רואה שמתקרב, או יותר גרוע להשאר בלי דרקון בכלל לארוחת הערב.

ואז אני חוזר הביתה. אני לא אביר פטריאכלי ואני לא מצפה שתחכה לי ארוחה, בית נקי או מילת תודה. באמת שלא! אני מאוד אשמח לבלות עם הנסיכה שלי ושהבית יהיה נקי אבל ממש לא מפריע לי אם הוא יהיה מבולגן או אפילו אם היא התמוטטה לישון כבר. כל מה שאני רוצה כשאני בא הביתה זה להוריד את השיריון הכבד, את מסכות הגיבור, ולהיות אני. כל מה שאני רוצה זה להיות עם מי שאוהב אותי לא בגלל שאני חזק או חכם אלא סתם, ככה. בית זה המקלט, זה המקום שבו המלחמה נשארת בחוץ, בפאוזה, זו הטירה שלי.

ואז מגיח מהמטבח דרקון. ואני יודע שהדרקון הזה הוא הנסיכה שלי אבל זה דרקון, ולא סתם אלא הדרקון הכי חזק שיודע בדיוק איפה השריון שלי קצת חלוד.
אני לא רוצה להלחם בו, ובטח שלא לפגוע בו. זו הנסיכה שלי.
אני לא רוצה להיכנע לו, ולא להפגע ממנו. כי הוא היחידי שבאמת פוגע בלב.
ומה זה לאלף אותו? זה לשבור את רוחו? לאלף אותו זה מניפולציות שיהפכו אותו למשהו בשליטתי? לא רוצה.
אני עומד חסר אונים עם הכמיהה להוריד את השריון, ולא יודע מה לעשות. איך הופכים אותו לנסיכה חזרה? פעם חשבתי לתת לו נשיקה כדי שיהפוך לנסיכה ונשרפו לי הפנים. אז אני מעביר עוד ערב בפינה עם השריון, או שאני קצת דוקר אותו והוא בורח (ואני מרגיש חרא).
ובסוף היום, אני נשאר לבד ובאה המחשבה הנוראית הזו שאני יודע שבאיזשהו מקום, הנסיכה שלי בוחרת להפוך לדרקון. באיזשהו מקום היא לא עוצרת את התהליך שמביא אותה לשם, ולא מנסה לבטל את הכישוף שחוזר שוב ושוב. ובאיזשהו מקום גם בזמן שהיא נסיכה חתיכה וחייכנית אף פעם אני לא יכול לדעת מתי היא שוב תהפוך לדרקון. ואני חייב לשמור את השריון קרוב קרוב למיטה. מה שבטוח.

אוף. וכמה שאני אוהב אותה! )-:

השתפכתי ובסוף לא שאלתי את מה שרציתי לשאול.
בשמת, את תיארת שינוי אישי שעברת מתוכך. השאלה שלי היא בהסכלות אחורה למה שאת אומרת שהיית, ובהנחה שאת לא רוצה להשתנות - מה צריך היה בעלך לעשות?
אני יודע שאני לא צריך לשאוף לשנות אותה אבל ללמוד לחיות עם דרקון זה ללמוד לחיות בשריון. זה לא פתרון בשבילי. מה אני צריך לעשות כדי להפוך דרקון לנסיכה?

קודם כל, תודה.

ומה זה לאלף אותו? זה לשבור את רוחו? לאלף אותו זה מניפולציות שיהפכו אותו למשהו בשליטתי? לא רוצה.
לא, לא, לא, חס וחלילה.
לאלף אותו זה ללמד אותו לבטוח באהבה שלך ולאהוב אותך חזרה, במקום לירוק עליך אש. לא לשבור את רוחה - בהחלט לא, זה לא יביא לך אשה אוהבת אלא אשה שבורה. לא מניפולציות, ולא משהו בשליטתך. אני מדברת על להפוך דינאמיקה של כעס לדינאמיקה של אהבה.
עדיין היא תהיה דרקון מדי פעם, כי הכעס הזה לא קשור אליך ואתה לא המקור הראשוני שלו.
אני תוהה גם, מה אתה. זאת אומרת, אם היא דרקון שיורק עליך אש - מה הסגנון שלך? זה יכול לתת לנו מפתח לבדוק מה אתה יכול לשנות בעצמך כדי ליצור שינוי בזוגיות.
אולי כדי לגלות את זה צריך להסתכל טוב טוב בתיאור שלך את עצמך.

חשבתי לי, שאתה מתאר חיים שלא נשמעים לי טובים. בעצם, נשמעים לי רעים מאוד.
יום העבודה שלך נשמע לי סיוטי.
הייתי רוצה לשמוע ממך קצת יותר על המחשבות שלך לגבי העבודה: אתה באמת אוהב את המקצוע שלך? אתה באמת אוהב את התפקיד שלך שם? אתה נהנה מהמאבק שם? אם אתה חופר עמוק, מהן לדעתך הסיבות האמיתיות שאתה עובד במקום הזה?
כי לי אתה נשמע לא רק עייף מהמאבק בבית, אלא גם מהמאבק בחוץ.
גם העבודה לא נשמעת כמו משהו ש"טוען" אותך, אלא כמו משהו שמרוקן אותך.
כאילו בכל אשר תפנה בחיים שלך אתה נמצא לא במקום שטוב לך, לא במצב שטוב לך.
כאילו אתה מוכרח לסבול.
מהרבה מלים שלך אני קולטת מין אמונה פנימית (חצי מודעת?) שאומרת לך ש"ככה זה, צריך לסבול ולמשוך בעול".

אולי פתח קטן לשינוי בחיים שלך, הוא להתבונן במקום הזה, להתחיל מהעבודה שלך, לשאול את עצמך למה בעצם אתה עושה את זה, האם זה באמת מה שאתה רוצה לעשות - ולא! אל תתחיל עם תירוצים גבריים ("מישהו חייב לפרנס" ו"אין לי ברירה" וכל שאר הרציונאליזאציות). לא נדבר עכשיו על מה ש ריאלי - נדבר אך ורק על מה שאתה מרגיש . כי מה שאתה מרגיש משדר. ומה שאתה משדר מביא לך דרקונים בכל פינה.
אתה טרנסמיטור של גלים מזמיני דרקונים.

ובהנחה שאת לא רוצה להשתנות - מה צריך היה בעלך לעשות?
שאלה גדולה שאלת.
עניתי לך (לא שיש לי תשובה, אבל הכרחת אותי לחשוב ואז העליתי השערה), אבל מחקתי, כי זה נראה לי לא הוגן כלפי בעלי. אז סליחה.

עוד רעיון עלה לי.
השינוי שעשיתי היה בעצם להתיידד עם הדרקון שבפנים. כי מה שאנחנו נאבקים בו אנחנו מפחדים ממנו. קצת להירגע ולהפסיק להתנגד ולשבת ולדבר איתו - והנה יורד הפחד ומתברר שהדרקון לא כל כך נורא, והוא מתחיל לקטון שם בפנים, כי הפסקנו להלחם בו והתחלנו להקשיב לו.

אז עוד כיוון שחשבתי עליו בשבילך הוא להתבונן בפחד שלך (בעצם, אותו כיוון, כי לדעתי כשתתחיל לחפור בנושא "העבודה" שלך תמצא שם הרבה פחדים).
אתה מפחד מהביקורת שלה ומהדברים השליליים שהיא אומרת ועושה.
אילו לא היית מפחד היית אחר, היית משדר לה משהו אחר.
והפחד הזה שלך, בדיוק כמו הכעס שלה, הוא לא משהו שנובע ממנה, אלא זה משהו שלך, בתוכך, מהילדות שלך.

השאלה היא לא מה אני עשיתי או מה בעלי עשה. או, סוף סוף תפסתי את הנקודה!
השאלה היא להתבונן תמיד במי שרוצה שינוי.
מי שרוצה את השינוי - הוא חייב להתבונן בעצמו, לבחון מה הדבר שעולה אצלו , מה בתוכו תוקע אותו, מפריע לו, לא טוב לו, ובדבר הזה לעשות שינוי.
התוצאה של השינוי הזה (שהיא שינוי עצמי, של האדם עצמו במה שמכאיב לו בחיים) - היא למרבה ההפתעה שינוי בכל מה שמסביבו, כי הרי הגלים שאתה משדר מוחזרים אליך בעוצמה רבה, וכשאתה משדר משהו אחר, מוחזר אליך משהו אחר.
אבל זו רק התוצאה.
הנקודה היא, שאתה לא יכול לפעול כדי לשנות את הסביבה (לכן, למשל, "מניפולציה" היא בשום אופן לא הכיוון).
נכון, יש כמה דברים קטנים שהצעתי לך לעשות "בינתיים" כדי לשנות סיטואציות מסוימות נקודתית.
אבל השינוי האמיתי הוא להתבונן פנימה ולראות אותך .
איפה אתה מפחד?
איפה אתה מרגיש אשם? לא בגלל שהיא "מאשימה" אלא בגלל שאתה מקבל על עצמך את "האשם" בתור מקום שאתה מכיר. למה?
איפה בחיים שלך אתה עושה דברים אף על פי שלא טוב לך? ולמה אתה מוכן לסבול את זה (זו לא טרוניה, זו שאלה נוקבת, חשוב שתנסה לענות עליה לעצמך בכנות)?
כל אלה רק שאלות (הפלתי עליך הרבה, מה....), אבל המטרה שלהן היא להתמקד בך.
כשאתה תתחיל להתמודד איתן, ותחשוב עם מה כבר לא טוב לך לחיות, ואיך היית רוצה שהחיים שלך ייראו, יתחילו לקרות שינויים.

(מקווה שאתה לא שומע פה ביקורת, אלא אך ורק כוונות לעזור לך)

היא הופכת לדרקון - ואתה מרגיש גדול (אתה לא איבדת שליטה! אתה גבר! ), בטוח, שלם ומאוד מוכשר בתור מאלף דרקונים מנוסה.
אוקיי, הלכתי וקראתי מה שכתבתי לך בעבר (בגללך (-; ) וראיתי שלא הסברתי את זה.

מאלף הדרקונים שתיארתי מרגיש בסיטואציה אחרת ממך.
כרגע מה שאני קולטת ממך הוא, שהיא מועכת אותך ואתה נמעך. אתה מרגיש מעוך.
כי מה שהיא עושה נוגע במשהו אצלך שהוא לא פתור (זה משהו שלך, אין לו קשר אליה, אבל בחרת בה כי היא דורכת על מקום שאתה רגיל שדורכים לך עליו).
כשאתה "מאלף דרקונים" אתה מרגיש אחרת: אתה מרגיש גדול, אתה מרגיש בטוח, אתה מרגיש שלם, ואתה מרגיש מוכשר.
אתה לא מרגיש שהיא חבית נפץ מסוכנת, או שאתה מסכן שמתנפלים עליו.
מה ההבדל?
ההבדל טמון במה שאתה מרגיש, ולפיכך במה שאתה משדר לעצמך ולה.
אתה לא צריך לשנות אותה, אתה צריך למצוא את הדרך להרגיש תמיד גדול, בטוח, שלם ומוכשר. כזה, שיכול להתמודד עם כל דרקון. לא כזה שמפחד שתיכף יופיע הדרקון שיהרוג אותו, כי הוא לא באמת כזה חזק, הוא רק מתחפש.

כתבת שאתה אוהב אותה.
היא יודעת שאתה אוהב אותה? היא מרגישה את זה?
אני מניח שאתה לא יודע את התשובה באופן ודאי, אבל מה אתה חושב על זה?
יש לי הרגשה שאשתך הכל כך אהובה, לא מרגישה שמישהו גדול, בוגר, חכם, מרשים וחזק - אוהב אותה.
יש לי רושם שהיא מרגישה נטושה וזנוחה, שכל עומס הבית והילדים מוטל עליה, שאתה לא מעריך אותה ואת כל מה שהיא עושה. תאמין לי - היא עושה המון! ניסית פעם להיות עם הילדים שלך בלעדיה יום שלם? חצי יום? עם אחד מהם? אני, אחרי שעתיים עם שלוש הבנות, מותש!

בתור גבר שעובד בהיי-טק, גיליתי (לפני לא הרבה מדי שנים) שכשאני חוזר מאוחר מהעבודה, קבלת הפנים לה אני זוכה היא הרבה יותר גרועה מהרגיל. בהתחלה חשבתי שהיא כועסת עלי, אבל אחר כך הבנתי שהיא פשוט הרבה יותר עייפה כשאין לה עם מי לחלוק את העומס מעצם החיים בבית עם ילדים.
תראה, אני לא יודע אם אני עוזר לך במשהו, כי אני לא בשמת, שהיא באמת משהו מיוחד, אבל אני יכול להגיד לך שברגע שאני משתף אותה בתוכניות שלי ובכוונות שלי וברגשות שלי כלפיה, היא כמעט תמיד יותר שמחה.
את כל זה אני כותב כי סיפרת על יום שחזרת הביתה בתשע וחצי.
אם אני רואה שאני חוזר הביתה אחרי שבע, אני מתקשר אליה קודם ואומר לה שאני נורא נורא מצטער (כי אני באמת מצטער! אני לא ממציא!) שאצרך לחזור מאוחר היום. שאני מצטער על שיהיה לי פחות זמן להיות איתה, ופחות זמן להיות עם הבנות. שאני מצטער על שהיא זו שצריכה לשאת בכל העומס, בלי עוד אדם מבוגר ואחראי. שאני מצטער שאני לא אהיה שם כדי לשחרר אותה קצת לעצמה...
האמת שהיא שעכשיו המצב אצלנו השתפר קצת, כי הבנות כבר לא פצפוניות. אבל כשהן היו יותר קטנות, בנות 4 ו - 6 למשל, (הגדולה היתה אז בת 10, והיא לא גרה איתנו, אבל מצטרפת פעמיים - שלוש בשבוע) - הכל היה לה הרבה יותר קשה, ולו בגלל גודל האחריות, אבל לא רק. שלא לדבר על כשהן עוד היו באמת תינוקות...

טוב הארכתי...
הצלחה באילוף הדרקון! (והיא בטח רק לטאה קטנה...)

ממליצה לקחת את הספר החדש של דיאנה אידלמן "הכנה להורות" ולעבור ישר לפרק 14 -- זוגיות אחרי הלידה.

הספר החדש של דיאנה אידלמן "הכנה להורות"
אפילו לא ידעתי שיצא! יש עוד פרטים?

וואו, בשמת, מדהים היה לקרוא את הניתוח שלך את הסיטואציה של האשם תמיד.

האשם, התאור שלך את הדרקון והנסיכה באמת חזק מבחינת התחושות שהוא מעביר, מעניין אם הקשר בכל זאת השתנה ולו במעט לטובה.

יונת תודה, לא קראתי עדיין אבל לצערי ה"אחרי לידה" לא מתאים לבעיה שלי: האשם תמיד S-:

יש ימים טובים ויש ימים רעים.
בימים הרעים אני מתפתה לחזור לדף הזה, אבל מרגיש שזה לא יהיה נכון אלא חד צדדי. בימים הטובים אני שוכח ממנו.
היום דוקא היה טוב אחרי שאתמול היה ממש רע, אז אני די מאוזן וזו אוירה טובה לנסות להבהיר איפה אני עומד.

קודם אני חייב פה משהו לבשמת - אני ממש מבין את הניתוח שלך אותי כ"לוחם כרוני", ואיך אפשר להסיק אותו מהתיאורים שלי, אבל לצערי הוא רחוק מאוד מהמציאות. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אין בה כל כך הרבה עימותים כמו שאולי תיארתי, ואני בעיקרון מנהל את ענייני בלי מלחמות ובלי חרבות. אולי נסחפתי מדי בדימויי ימי הביניים (-:. אבל מה שכן נכון, ואני חושב שזה נכון ברב מקומות העבודה, הוא שאתה לא יכול להיות 100% עצמך שם. אתה צריך לשמור על פאסון מסוים מול עובדים עמיתים ולקוחות, ואתה כן עוטה שריון כלשהו שנקרא "it's not personal, it's only business". כשמישהו בעבודה מבקר אותי שלא בצדק, או לא מנסה להבין אותי, זה לא נעים אבל זה לא ממש מזיז לי. ואם זה מזיז לי אני מטפל בזה (למשל לא להפגש עם האדם הזה יותר). בבית זה שונה מאוד, בבית אני פגיע והמנגנון הפרימיטיבי של fight or flight לא מתאים. אני לא רוצה להתגונן מפניה ולהסתגר רגשית כך שהביקורת לא תפגע בי, ולא "להלחם" בה ולהוכיח אותה (שזה גם לא עובד). אני רוצה ש היא תרצה שלא לפגוע בי. שהיא תאהב אותי. זה שונה מאוד מהעבודה כי שם אני רוצה שיעריכו את מה שאני עושה, לא את מי שאני. איתה זה ההפך.

כתבת עניתי לך (לא שיש לי תשובה, אבל הכרחת אותי לחשוב ואז העליתי השערה), אבל מחקתי, כי זה נראה לי לא הוגן כלפי בעלי. אז סליחה עכשיו ממש סיקרנת אותי! אני מבין כמובן אבל אני מרגיש שאולי פספסתי פה את התובנה שאני מחפש (יש סיכוי לקבל את זה למייל?)

כל ההסבר שלך על הצורך לבצע את השינוי בי ולא לנסות לשנות אותה ברור לי לגמרי. בשביל זה אני פה מדבר איתכם. בועז כתב כבר בהתחלה זה נשמע לי כמו מקרה קלאסי שבו כל נסיון לשנות את הזולת יביא אותך למקומות לא רצויים ואני מסכים, מה שאני לא מבין זה מה אני צריך לשנות (ע"ע השאלה הקודמת).

ניסיתי להעזר בשאלות ששאלת, אבל כל התשובות מובילות אותי לאותה דיכוטומיה מעצבנת, אותו מזלג שבצד אחד שלו נמצאת היפגעות ממנה ובצד השני בניית חומת מגן ריגשית.
אני אסביר: שאלת למשל איפה אתה מפחד? אז בפירוש אני מאוד מפחד להיות תלוי במישהו ומאוד אוהב להיות עצמאי (כן, כוויות העבר כמובן). זה אומר שכשאני נכנס לקשר עם מישהו אני שומר לעצמי פתחי מילוט, ומגדיר לעצמי מה אהיה מוכן להפסיד כדי להפסיק את הקשר. אבל איתה זה אחרת - בה אני רוצה להיות תלוי, לא רוצה להיות "עצמאי" מולה! אני רואה בקשר שלנו את הבסיס להכל, את מה שמאפשר לי להגיד "שטויות, זה רק כסף" או "שטויות, אסתדר למרות זאת". היא זה לא שטויות. אז מה הפתרון? להמשיך להפגע ממנה? לפתח לי הגנה של עצמאות מולה? לא רוצה. מה הדרך השלישית?

עוד מקום לדוגמא (ואולי אותו המקום) שבו אני רואה הבדל עצום בין הקשר איתה לקשרים אחרים הוא בהערכה העצמית. אני לא בחור שחסר לו בטחון עצמי, ולכן די קל לי לקבל ביקורת בעבודה, אבל הבית הוא בדיוק המקום שאליו אתה מגיע למלא מצברים, לקבל זריקת עידוד, והביקורתיות מבית פוגעת מאוד. שוב הפתרון הקל הוא להתחבר רק לאמונה העצמית שלי בעצמי, לא להיות תלוי, אבל זה לא מה שאני מחפש. זה מבחינתי לא לאהוב.

אני מפספס פה משהו? את אומרת שהיא מועכת ואני נמעך, אבל האם לא להמעך זה לא בעצם לעטות את השריון? האם זה לא להתרחק למקום שבו האש לא פוגעת בי? כתבת כשאתה "מאלף דרקונים" אתה מרגיש אחרת: אתה מרגיש גדול, אתה מרגיש בטוח, אתה מרגיש שלם, ואתה מרגיש מוכשר. אני מבין את ההרגשה הזו מהמקום שבו מאלף הדרקונים מוגן מפניהם: גדול מהם, בטוח מפניהם, שלם גם בלעדיהם... אני יודע להגיע לתחושה הזו בקלות אבל שם אין אהבה. זה להסתגר בשריון. האם אני צריך לעשות את זה כשלב ביניים עד שתשכח האש ואוכל לחזור להתקרבות ללא שיריון?

אני מנסה להוריד את זה ליום יום, היא מתחילה לירות חצים, מה אני עושה?

• הודף ועונה לה, מתווכח, נכנס למריבה כי היא טועה? - זה טיפשי כי זה רק מלהיט וממילא ברור לי שנושא המריבה הוא בכלל לא הנושא.
• שותק בצד עד יעבור זעם? - זה תמיד מלווה בהרגשה רעה בגרון. זה הופך אותי לפאסיב אגרסיב, מחשבות רעות בראש ואז היא מתעצבנת שאני "עושה ברוגז".
• מנסה לחייך מתוך הבנה שזה סתם קיטור שיוצא ומנסה לשמור על רוח טובה? - זה קשה, אבל מה שיותר מקשה זה שכדי לעשות את זה אני צריך להתנתק מהרגשות שעולים בי, להתנתק מהרצון להתקרב, זה ללבוש את השריון, זה להפסיק להרגיש.

אז מה?

סליחה שיצא לי ארוך.

אני יודע להגיע לתחושה הזו בקלות אבל שם אין אהבה. זה להסתגר בשריון
תראה מה השעה, אז רק בשיא הקיצור:
מה שאני מדברת עליו הוא לא להיות צריך את השריון. וכן עם אהבה.
יש לך פחד להיפגע. זה משהו פחות ענקי מ"תלוי" וכאלה. כדי להרגיש אהוב אתה זקוק להתקבל ברוך מאה אחוז של הזמן.
יש לך פחד גדול מכל מלה "רעה".
אתה מאוד מפחד מזה.
המלה ה"רעה" נכנסת לך ישר לבטן הרכה, ואתה מרגיש שהורגים אותך, שזה זהה ל"לא אוהבים אותך".

אי אפשר ללמוד דרך אתר אינטרנט איך להתמודד עם הפחד הזה, ולשנות אותו. אבל אנסה כמה טיפים.

השיריון הוא העמדת פנים בפני עצמך שלא נפגעת. אתה עוטה אותו בעבודה.
אבל אתה לא רוצה (ובצדק) להיות עם שיריון באהבה. אבל יש לך בטן רכה, ואז היא נחשפת, ואז היא פוגעת בה.

חלק מהעבודה שאתה צריך לעשות הוא לעקוב אחרי המקור של הבטן הרכה:
מי פגע בך בילדותך, איך הרגשת, כמה אתה כועס, איך הגבת אז, איך הדרך שהגבת על פגיעות כאלה בתור ילד דומה לדרך שאתה מגיב היום (אל תקדיש יותר מחמש דקות לחשוב על זה. שים טיימר אם זה יעזור לך)

ולהתחיל להיות מודע לבטן הזאת (לא להתווכח, לא לשתוק ולחנוק, לא לחייך ולהתנתק מהכעס - אלא להתעלם ממנה ולהתמקד בגוף שלך שחטף עכשיו חץ ברגע זה).

לשים לב: אופס! עכשיו פגע לי חץ בבטן.
לשים לב. להרגיש את החץ.
להרגיש את הרגשות הפיזיים שעוברים בך.
התכווצות בבטן? בחילה פיזית? חום או קור איפה שהוא? מחנק בגרון? איך מרגיש גל הכעס?
אלה רק רעיונות.
אתה צריך ממש לנסות להרגיש את הגוף שלך כשהחץ פוגע לך בבטן ולחפש מה אתה חש כרגע ואיפה זה בגוף.
ממש להסכים להרגיש את זה.
אלה הרגשות מאוד לא נעימות. זה איכסה. לפעמים זה גם מעלה פחד, אנחנו רוצים לברוח מלהרגיש את זה בגוף.
אבל דבר מוזר ומופלא קורה כשבמקום להגיב אנחנו מתחילים להתעסק בתחושות הפיזיות שקורות בגוף שלנו בתגובה על איזו פגיעה חיצונית: זה כבר לא משפיע עלינו אותו דבר!

אני אשמח לשמוע ממך מה קרה כשבזמן שחטפת חץ ישיר נזכרת פתאום בטיפ שלי, וניסית ליישם.

פתאום עלה משהו בדעתי: היא תמיד היתה ביקורתית כל כך כלפיך? אם לא, מתי זה התחיל? מה קרה לפני זה?

אה, יונת - אני חושב שהתשובה הנכונה היא תמיד. ככל שהזמן עובר אני יותר רגיש לזה אני חושב. מה עלה בדעתך?

בשמת, הניתוח שלך מדויק! זה בדיוק מה שאמרתי. יש מישהו שלא מפחד להפגע?
השריון הוא לא העמדת פנים, הוא ההחלטה שלא אכפת לי שהפגיעה היא זהה ל"לא אוהבים אותך" וזה פועל כשלא אכפת לך שהפוגע יאהב אותך, ולכן זה שריון שבו אין אהבה.

ההמלצה מוזרה לי אבל לכן נורא מעניינת. את בעצם אומרת לי להפסיק להתמודד עם הפגיעות אלא לחוות אותן. להפסיק לנתח ויותר להרגיש. במיוחד כשזה כואב. המ... הרציונאל תמיד היה הכלי שלי, אני לא יכול להבין את ההמלצה הזו אבל אולי אני לא צריך.

יש לי מליון דברים לומר לך, מכל כך הרבה כיוונים, אבל נראה לי שעכשיו זה הזמן להקשיב.
אני אעדכן.
תודה!

ההחלטה שלא אכפת לי
take it from me, ההחלטה הזאת היא העמדת פנים.

יש מישהו שלא מפחד להפגע?
בחברה שלנו - מעטים, בודדים. מעבר לזה, אנשים שונים נפגעים מדברים שונים.
כן אופייני, שאנשים עם "פחד להיפגע" (זה אשכול שלם של דברים) מוצאים להם בני זוג שפוגעים בהם.
כי הפחד להיפגע בא מהילדות, שבה היה מישהו שפגע בנו אנושות. אנחנו נחפש אז בן זוג, עם אותו דפוס פוגעני, כדי לנסות ו"לתקן" את מה שלא הצלחנו לתקן כל ילדותנו. לגבי זה, ממליצה בחום על לבסוף מוצאים אהבה .

הרציונאל תמיד היה הכלי שלי
הו הו, בתור אחת שהרציונאל תמיד היה הכלי שלה, יש לי המון מה להגיד.
אסתפק בזה, שהוא תמיד מכשיל אותך...
מחכה בסקרנות רבה לעידכונך.

האשם, חשבתי שאולי היא כועסת עליך בגלל משהו מסוים שעשית או לא עשית, אבל אם זה מתמיד -- כנראה שזה לא זה.

כמו תלמיד טוב רשמתי בפני את המשימה (וגם את הממלצה לספר, תודה). והנה לפני יומיים הרגשתי את זה בא. זו לא היתה איזה האשמה ספציפית אלא התנהלות כזו בבית שתלוי מעליה משהו, מתח כזה באויר שנבנה לקראת ההתפרצות. כמו נשיפות אש קטנות כאלה שהדרקון מתחיל לעשות, הן עוד לא בכיוון שלך אבל אתה מתחיל לחשוב מה תעשה כשתבוא הלהבה.

אז הקשבתי לתחושה. זה לא היה כמו חץ, אלא כמו תחושה של לחץ שהולך ונבנה, הנשימה רדודה, שאיפות קצרות ונשיפות ארוכות כאילו פיל יושב על החזה. זה מעין לולאה שסוגרת עליך ואתה יודע שכל מה שתעשה רק יהדק את הקשר, אבל אתה בכל זאת מנסה להשתחרר. הרגשתי שהנחיריים מתרחבים ומתלהטים, כאילו האף הופך לתנור והאויר חם ויבש בו מאוד. הבזקי חום שיורדים מהרכות לאורך עצמות הלחיים לעבר האף. השפה העליונה מתקשה כך שאי אפשר לחייך אפילו אם רוצים, ניסיתי לאלץ חיוך ורק קצות השפתיים מגיבות, וגם הן בחוסר רצון מוחלט. שמתי לב שאני מתחיל להשפיל עיניים. ואפילו אם לא, אז אני יכול להסתכל ישר אבל לא אליה. למה אני לא יכול להישיר אליה מבט? לא ברור לי.

האמת שזה לא התפתח להתקפה ישירה שלה, אבל מרב שאני הייתי במודעות מוגברת לעניין זה הפך לשיחה על זה. משהו די מוזר, לא ריב ולא פיוס. מין דיון קונקרטי כזה, עם רגש, אבל מעומעם יותר. זה לא הוביל לשום מקום אבל אחר כך הייתי יותר רגוע. לא ההקלה של אחרי ויכוח אמיתי, פשוט כאילו הסערה עברה למקום אחר בנתיים.

אני לא יודע לאן זה לוקח אותי. אני כנראה צריך עוד זמן לעכל את זה.

אני יודע שחלק גדול מזה קשור בי, באיך שאני מקבל את הדברים. היום למשל הגעתי מאוחר (השלמה בעבודה לבוקר שביליתי עם הגדול בבית הספר), כולם כבר היו במיטה אבל עוד ערים. נכנסתי להתקלח (אחרי הודעה כמובן) ויצאתי ישר לתחושה שהיא עצבנית ועייפה. היא כעסה על כל מיני שטויות (שוב למה לא שאלתי אותה אם היא רוצה להתקלח קודם, אני לא לומד...) וביקשה כמה בקשות שאעשה. תוך כדי מילוי אחת מהן החלפתי כמה מילים בטלפון עם חבר לעבודה מה שגרם לה כמובן לשריפת פיוז ולעשות את המטלה האחרונה שלי בעצמה.
אז ברור לי שהייתי יכול להתנהג אחרת, ולקבל תגובה אחרת, אבל האמת שקשה לי לכעוס על עצמי בעניין - היא לא אמרה שהיא רוצה להתקלח, היא לא היתה חייבת לזרז את המטלות והייתי מגיע גם לאחרונה, והפעם דוקא בחרתי במגן האפטיות. היא היתה עצבנית ואני רגוע. זה כמו בטירונות ברגע שאתה מבין שמה שלא יהיה יטרטרו אותך בלילה, אתה נרגע.

בטח איבדתי הרבה נקודות עכשיו אבל גם אני בן אדם, ועייף, ולפעמים די נשבר לי להיות זה שצריך לשמור כל הזמן שכולם יהיו שמחים. לפעמים דוקא כשאני מרגיש שאני מבין למה התכוונת בלהיות מאלף דרקונים - יותר פשוט לי להשאיר אותו בכלוב וזהו.

די עצוב כמה ששום דבר לא השתנה מאז שנפתח הדף הזה.
לא נראה לי הגיוני שהדרך היחידה לפתור את המצב הזה היא על ידי כך שתשתדל יותר לרצות אותה.

כשאני מנסה לחשוב מה היה גורם לי להתנהג כמוה, זה אם הייתי מרגישה ש"נכון שעבדת עד מאוחר, אבל גם אני מסכנה ואתה לא מכיר בזה".

אולי היא לא מודעת לכך שהיא משחררת את הקיטור עליך בצורה כזו?? קורה!! אולי תקליט/תצלם רגע כזה של התפרצות וואח"כ תצפו יחד? יש לי הרגשה שהיא תהיה מאד מופתעת בעצמה מהזעם שלה.
המודעות שלך לבד לא מספיקה כדי לשפר את המצב- צריך לעורר מודעות גם אצלה (אולי במקום לצלם או להקליט פשוט תשאיר את המחשב דולק כשהוא פתוח על הדף הזה- גם רעיון, והיא לאו דווקא תסיק שאתה הוא הכותב, אבל בהכרח תבין שמצאת עניין בנושא שכזה...)

אז הקשבתי לתחושה. זה לא היה כמו חץ, אלא כמו תחושה של לחץ שהולך ונבנה, הנשימה רדודה, שאיפות קצרות ונשיפות ארוכות כאילו פיל יושב על החזה. זה מעין לולאה שסוגרת עליך ואתה יודע שכל מה שתעשה רק יהדק את הקשר, אבל אתה בכל זאת מנסה להשתחרר. הרגשתי שהנחיריים מתרחבים ומתלהטים, כאילו האף הופך לתנור והאויר חם ויבש בו מאוד. הבזקי חום שיורדים מהרכות לאורך עצמות הלחיים לעבר האף. השפה העליונה מתקשה כך שאי אפשר לחייך אפילו אם רוצים, ניסיתי לאלץ חיוך ורק קצות השפתיים מגיבות, וגם הן בחוסר רצון מוחלט. שמתי לב שאני מתחיל להשפיל עיניים. ואפילו אם לא, אז אני יכול להסתכל ישר אבל לא אליה. למה אני לא יכול להישיר אליה מבט? לא ברור לי.
אוקיי, זאת התחלה טובה.

• תנסה להרגיש את הלחץ הזה. מה קורה אם אתה נושם לתוכו? לוקח אוויר ישר לתוך גוש הלחץ, ונושף החוצה דרך הפה?
• למה אתה מנסה לחייך כשאתה לא רוצה לחייך? תשים לב לזה. מה דוחף אותך לרצות לחייך? למה אתה מנסה לכפות חיוך על הגוף המתנגד שלך? אתה לא מרגיש שמח, אתה לא נהנה, שום דבר לא הצחיק אותך - למה אתה מנסה לחייך?
• המבט מאוד חשוב. יש לזה קשר ישיר להתנתקות מהרגשות שלך . הרגע שבו אתה לא יכול להסתכל לה בעיניים הוא הרגע שהיא הופכת בדמיונך למפלצת (זה קשור איכשהו לעובדה, שכשאנחנו מסתכלים ישירות על כל האדם שמולנו או ישירות לעיניים, לאדם יש גודל "אמיתי" וברור לנו איפה אנחנו מתחילים ונגמרים ואיפה האדם האחר. איבוד היכולת לעשות את זה הוא ביטוי של איבוד הגבולות של הגוף שלנו ביחס לאנשים אחרים, הרגע שמעיד על החרדה שלנו, על הפחד מהתקפה חיצונית כשבעצם מי שמתקיף אותנו זה אנחנו מבפנים).

תמשיך לבדוק את החלקים האלה.
להרגיש אותם.
אתה לא חייב לדבר איתה. שים לב: הדחף לדבר איתה, כמו רגשי האשם והדחף לרצות אותה ("הייתי לא בסדר") הם חלק מהבעיה.
עזוב את זה כרגע .

שים לב לעוד משהו שקשור בבריחה לחיוך ובבריחה מהמבט:

• בריחה למקלחת (שים לב למקום של המקלחת אצלך בתור בריחה, ואיך אחרי זה אתה מרגיש רגשי אשמה בגלל הבריחה).
• בריחה לשיחת טלפון עם מישהו חיצוני (פשוט תאמין לי, זו בריחה).

שתי הבריחות הן בריחה מעצמך. היה לך קשה ולא היית מסוגל להרגיש את זה אז "ברחת".
זאת לא האשמה, רק ציון פריטים לתשומת לב, כדי שתוכל לשים אליהם לב בפעם הבאה שיוצא לך לשים לב אליהם.

אני שוב מזכירה שהתרגיל הוא להרגיש את הקושי (להתחבר להרגשה הפיזית, איך היה לך כשחזרת הביתה מאוחר, עייף, אשם בגלל מה שקורה לה כשאתה מאחר, וכן הלאה).
ועוד אני מזכירה שמותר לך להיות לא מושלם (-:

אני אתן עוד רמז קטן:
השלב הבא אחרי שאתה זוכר שוב ושוב לשים לב לתחושות הפיזיות שלך, במיוחד בכל מה שקשור לקושי (כל פעם שקשה לך, מכל סיבה שהיא, אבל במיוחד כשרעייתך בתמונה), הוא למצוא לעצמך משפט במלים שמתאר את הקושי.
תגיד אותו לעצמך בראש.
"קשה לי עכשיו, אני מרגיש לחץ בחזה, אני מפחד ממשהו רע שאני מרגיש שתיכף יבוא, זה מפחיד אותי וקשה לי".
"קשה לי עכשיו, אני עייף נורא, מוטרד, ומלא רגשי אשמה לא יודע בדיוק על מה".
"קשה לי עכשיו". "קשה לי עם התחושות הלא נעימות האלה".

אני לא יודע לאן את לוקחת אותי, אבל אני אלך איתך.
רק תיקון קטן כדי שנהיה מדויקים - כל נושא החיוך היה רק לתיאור ההרגשה, אני לא מחייך בכלל במצבים האלה (וגם לא שם פיל על החזה )
אז אם אני מבין נכון, אני צריך להתמקד בתחושות, לנסח אותן, לא לנסות לפתור את הסיטואציה?
קראתי איפשהו על זה שכשמדברים עם ילדים והם מביעים משהו שלילי (למשל אכזבה) צריך להקשיב ולהחזיר להם ב"אני מבין שאתה מאוכזב" ולא לפתור להם את הבעיה או להגיב לתחושה. אני מבין שאמור לעשות משהו כזה לעצמי?

ואפילו אין לי כח לספר!

בשמת, מה שההתעמקות הזו בתחושות גורמת, היא להתעצמות שלהם והתחדדות שלהם, והרבה כאב.
אין לי בעיה עם זה, יש בזה משהו מרפא, אבל התוצאה היא שאני כנראה פחות בולע לבטן ונוצרות שיחות שמעלות דברים החוצה. לפעמים זה מנקה קצת את האוירה, ולפעמים עולים דברים די מגעילים.

אני מרגיש שיהיה לי קשה להמשיך כך בלי חשש שאולי אני אחשוף אותה ומישהו יקשר שזה ה"בעל של...". מספיק שתיאור של הסיטואציה יתאים למשהו שהיא בטח מספרת לחברות מצידה. מצד שני אני מרגיש שזה ממש יכול לעזור לנו בסופו של דבר. יש אפשרות להעביר את זה למייל (ויסלחו לי המאזינים)? אני מאוד מאוד אודה לך: [email protected]

אני מבין שאמור לעשות משהו כזה לעצמי
כן, משהו כזה.

בשמת, מה שההתעמקות הזו בתחושות גורמת, היא להתעצמות שלהם והתחדדות שלהם, והרבה כאב
אהה. כן. בדיוק.
או ליתר דיוק, את כל הכאב הזה הגוף שלך החזיק (רק תחשוב כמה אנרגיה הלכה על זה) בלי ידיעתך, ועכשיו אתה מתחיל לגלות מה יש שם - לא הכאב גדל, אלא לראשונה אתה מתחיל להכיר בגודל שלו.
כל הכבוד על העבודה!


ולפעמים עולים דברים די מגעילים
לא נורא, ומותר גם להגיד לה בפשטות, ברגע נייטראלי - אני כרגע under construction אז אני עובר דברים קשים ואני מבקש סליחה מראש שאני לפעמים נופל לדברים מגעילים.

מספיק שתיאור של הסיטואציה
אתה בכלל לא צריך לתאר סיטואציות. כל זה בינך לבינך, אנחנו לא צריכים בכלל לדעת מעבר לעובדה שאתה עובד על זה ואתה סוף סוף מתחיל להרגיש מה "מפעיל" אותך מבפנים (ים של כאב). או במלים אחרות, אתה "מתחבר לרגשות שלך" (אני תמיד רואה את זה כמו כבלים של חשמל שיוצאים מהמוח ומתחברים אחד אחד עם הפינים שלהם לחיבורים האלה שיושבים בתוך הבטן - ואנחנו בעבודת נמלים מחברים אחד-אחד, ופתאום! הי! יש חיבור! התחושה שבבטן מקבלת פתאום מקום והכרה במוח, שם, מלאות, לגיטימציה, כי יש כבל, היא מחוברת! נדלקת נורה קטנה במוח!).

יש אפשרות להעביר את זה למייל
כרגע לא, מסיבות אישיות שלי (גם לאתר אני מצליחה להיכנס אולי פעמיים בשבוע). אבל אם אתה רוצה עבודה יותר ספציפית, אני ממליצה בחום רם על צפריר ואורנה שפרון, שבגדול ילוו אותך באותו כיוון ויש לצפריר עוד אמצעי עזר לקדם ולהקל על העבודה.

אין לי בעיה עם זה, יש בזה משהו מרפא, אבל התוצאה היא שאני כנראה פחות בולע לבטן
לסיכום, מעולה!

האשם, יש חדש?
זה אחד הדפים היותר מעניינים באתר והשארת אותנו במתח
< ותודה לבשמת שאמרה לא לרעיון הדואר (-: >

בועז,
האמת צירוף מקרים מעניין, לא הגעתי לכאן די הרבה זמן אבל הנה, תאזין.

בשמת,
נראה לי שיש לי פריצת דרך, רק לא ברור לי לאן.

המשכתי עם התעמקות בתחושות, וזה הפך למשהו אוטומטי כזה שכבר לא מוסיף לי כלום. הרוטינה של התחושות כבר מוכרת לי, לפעמים ההתיחסות אליהן מקילות על השיכוח שלהן, ולפעמים מעצימות אותן. וזהו. בפעם האחרונה שזה קרה, התחלתי לשאול את עצמי לגבי משהו שאמרת קודם, על זה שזה קשור איכשהו בתיקון משהו מהילדות. לא קראתי את לבסוף מוצאים אהבה, אבל משיחה עם מישהו הבנתי את העיקרון שבבסיס הספר (אני חושב) וניסיתי למצא קוים מקשרים בין אשתי ואמא שלי, ומצאתי כמה שלא ממש הביאו אותי לאנשהו.

היום התחברו לי שני דברים.
הראשון היה ההבחנה באיזה מקום בתהליך שבו אחרי שאשתי מתיחסת בחוסר סבלנות ובביקורת לאורך כמה שעות (הדרקון מהלך בחדר), ואני הולך ונסגר ומתלבט האם להתקרב כדי לרכך אותה או להתרחק כדי לא להפגע, פתאום היא מרגישה שאני לא ממש מחייך ושואלת "מה קרה, עכשיו את ברוגז?" ואז או שאני אומר "לא, שטויות, סתם עייף" ומשקר לעצמי ולה עד יעבור זעם (ושוב בולע, ושוב צורב לי...) או שאני אומר לה "אני פשוט פגוע מהגישה שלך" ואז (וזו הנקודה החשובה) היא מתרתחת! היא מקבלת את זה כביקורת עליה ומצדיקה את עצמה ומתפתח ריב. זו נקודה מאוד מוזרה לי וממש קשה, כי אני מרגיש בה את חוסר האונים הזה בצורה הכי חזקה, של האם אני בולע כדי שעל פני השטח יהיה טוב בנינו והיא תרגיש טוב (למרות שאני רותח בפנים ולא יכול ממש לאהוב) או להגיד את האמת ולהחריף את המצב.

השני הוא שנפלתי במקרה על הדף אלימות כלפי ילדים!
פתאום נפל לי אסימון - התיאור של התחושות מתחבר אחד לאחד עם התחושות שהיו לי מול אבא שלי בגיל צעיר! הוא היה לפעמים נכנס למצב רוח שבו ידעתי שמשהו שמשהו שאעשה יזכה אותי בסטירה, רק לא ידעתי מה. הייתי מהלך על בהונות, ובסוף כמובן שהיה איזה משהו שעשיתי או שלא עשיתי שהוא היה מתפרץ עליו. בדרך כלל זה לא היה פיזי, לפעמים כן, אבל מה שפתאום קישר לי את זה הוא שאחרי זה הוא היה נרגע, מחייך, מנסה להתפייס, והייתי באותו מילכוד! להתחנחן ולזכות באוירה נעימה (בחוץ) בעוד זיכרון הרגע שלפני צורב מבפנים, או להתעמת איתו ובעצם להכנס בידיעה חזרה לעימות. אלוהים אדירים! ככל שאני זוכר לא בחרתי אף פעם בדרך הדיפלומטית יותר של להגיד "נפגעתי מההתפרצות שלך", כנראה כילד אתה רואה רק כניעה או תקיפה כאלטרנטיבות (מה כילד, עד היום אני צריך במודע להתאמץ להוציא משפט כזה), אבל אני מניח שזה היה מביא אותו חזרה לעימות (ואם כבר, אז עדיף לתקוף ישר מלהכנס לעימות כנפגע).

איך שהבנתי את זה (זה קצת אחרי עוד "זמן איכות" שלנו יחד) רציתי אינסטניקטיבית לומר לה משהו, להצביע על הדמיון כדי להבהיר לה יותר כמה היא פוגעת בי (כן, יש בי את הנאיביות הזו ש"אם היא רק תבין כמה זה פוגע בי היא תפסיק, היא הרי אוהבת אותי ולא עושה את זה בכוונה") אבל מייד הבנתי שזה רק ירתיח אותה עוד יותר, יתפס שוב כביקורת ולא יתן שום תועלת (חוק 342 בטיפול בדרקון - על תשים לו מראה מול הפנים!).

יש לי תחושה מוזרה, כמו שפתאום עולה לך איזו תובנה או פתרון לבעיה ועוד לפני שאתה בודק אם זה אכן עובד אתה מרגיש שזה נכון. רק שאני לא יודע מה לעשות אם זה. אז נגיד שאכשהו אני חיפשתי לי אינטראקציה כזו כדי לרפא את ההיא, מה אני עושה אם זה עכשיו?

וואו. אני מתרשמת.

העיקרון שבבסיס הספר (אני חושב) וניסיתי למצא קוים מקשרים בין אשתי ואמא שלי
אולי תחפש את הספר בספריה?
כמו שראית, הקוים המקשרים היו בין אשתך לאבא שלך. ויש עוד ה-מ-ו-ן דברים בספר שרלבנטיים לך.

"אני פשוט פגוע מהגישה שלך" ואז (וזו הנקודה החשובה) היא מתרתחת!
כן. היא מקבלת את מה שאתה אומר כביקורת, וכועסת. היא מאוד ביקורתית, וזה אומר שהיא מאוד רגישה לביקורת. זה על רגל אחת.

בוא ננסה להיות קונסטרוקטיביים, ולכוון אותך להתפתחות הבאה:
אתחיל בתימצות.
הבעיות העיקריות הן שתיים:
א. המלים שאתה אומר לה נשמעות לה ביקורתיות, ומגבירות את הכעס, הניכור והריחוק.
ב. אתה סופג כמה שעות (כלומר: אתה פוחד, ולא עוצר התנהגות לא ראויה), אתה מרגיש חסר אונים (כלומר: אתה פוחד מעונש, כאילו אתה קטן והיא גדולה), אתה מנסה לרצות (כלומר: אתה פוחד, ובמיוחד אתה פוחד מ"עונש" בכל צורה).

מה צריך ללמוד?
צריך ללמוד להרגיש את הפחד, ובכל זאת לעשות את הדבר הראוי.
צריך ללמוד לעצור אותה בצורה לא ביקורתית, מייד בהתחלה.
לא ביקורתית - כלומר, לא להגיד לה ש היא עשתה משהו לך (זה מה שאתה בעצם אומר עכשיו. אתה אומר שאתה ברוגז/מבואס כי היא היתה "לא בסדר". זה גם ניסוח לא נכון - כי בעצם את הכל אתה עשית לעצמך - וגם לא חכם, כי כאמור אשתך הכי רגישה לתחושה שהיא "לא בסדר". היא חייבת שהכל וכולם ומעל לכל היא יהיו תמיד "בסדר" ורצוי מושלמים).

האם להתקרב כדי לרכך אותה או להתרחק כדי לא להפגע
לא זה ולא זה.
לעצור אותה.
לעצור אותה כל פעם שההתנהגות כלפיך לא מתאימה.
כל פעם שמתייחסים אליך לא בכבוד, אתה חייב ללמד את השני (נגיד, אותה) להתייחס אליך בכבוד.
אחת הדרכים להרוויח כבוד אליך היא לכבד את עצמך.
מי שמכבד את עצמו: מתנהג תמיד ביושר, למשל, כן וגלוי עם רגשותיו, מתנצל או מביע צער אם הוא היה לא בסדר - במקום להרגיש אשם בפנים ולהרגיש חרא כשמבקרים אותך על זה.

כאשר אתה שם לב שהיא אמרה או עשתה משהו ועכשיו אתה מרגיש רע - עכשיו שאתה כבר מרגיש את זה אוטומטית, טוב. כי השלב הבא, אחרי שזיהית את התחושות הפיזיות שלך ואתה בקשר איתן, תנסה לשאול את עצמך: מה הרגש שהיא מביעה עכשיו? נגיד, היא מתקיפה אותך שבאת מאוחר הביתה? מה הרגש שלה? היא מרגישה לא אהובה כי אתה לא ממהר לבוא הביתה? היא מרגישה מקופחת ומנוצלת, כי היא כבר מותשת מהטיפול בילדים ואתה לא נותן כתף? מה הרגש שלה?
כשאתה מבין את הרגש שלה, אתה פחות מקשיב למלים, אתה יותר מקשיב לרגש.
אתה יכול להתייחס לרגש.
אתה גם יכול לבדוק את עצמך: למה באת מאוחר הביתה? תהיה כן עם עצמך. האם באמת לא היתה לך ברירה? או שרצית לברוח ודחית את החזרה הביתה?
אם לא היתה לך ברירה - אתה לא מרגיש אשם. אתה מרגיש שהכעס על האיחור עושה לך עוול.
אם היתה לך ברירה - אתה מרגיש אשם. אז אתה מעניש את עצמך בזה שאתה נותן לה לדרוך עליך.
מתי אתה באמת לא תרגיש אשם?
א. כשאתה באמת מאחר בניגוד לרצונך, אתה באמת עשית הכל להגיע מוקדם.
ב. כשהודעת בזמן שתאחר, והודעת גם שוב מתי תגיע ושאתה בדרך.
ג. כשגם ביררת בצורה מפורשת אם יש משהו שאתה יכול לעשות עוד בדרך - אולי היא צריכה שתעבור דרך הסופר או משהו?

אם כל זה התקיים, ואתה באמת מרגיש שהיית בסדר גמור (באמת, גם בפנים) - והיא מתקיפה אותך, אתה יכול בלב שלם ונקי מרגשי אשמה להגיד לה: "אני יודע, רציתי להגיע מוקדם הביתה אבל אי אפשר היה, את יודעת. אני יודע שאת כבר מותשת וגמורה וצריכה שאני אעזור לך. היה לך מאוד קשה עד עכשיו. [זה לניחוש שלי שמה שאוכל אותה הוא כעס על אי איכפתיות, על חוסר עזרה, על חוסר הערכה, שנדמה לה שאתה בכלל לא מבין אותה ומסתלק לך מחלקך במשפחה] מה אני יכול לעשות עכשיו?"
אם היא אומרת שוב דברים לא נעימים, אתה מסתכל לה שוב בעיניים ואומר - בשקט, בלי כעס, בלי תוקפנות, בנעימות אבל בצורה מאוד ברורה ומפורשת: "אני מבין שאת כבר עייפה, אבל אני לא מסכים שתדברי אלי ככה [או ספציפית להתייחס למה או לאיך שהיא אמרה]. דברי אלי כאילו הייתי מישהו שאת מכבדת [ P-: זו רק הצעה טנטאטיבית, אבל בכוונה כתבתי "כאילו" - כי היא באמת לא מכבדת אותך, או את עצמה, כרגע. מצד שני, זו דרך להבהיר שאתה רואה בזה יחס חסר כבוד]. מה אני יכול לעשות עכשיו, שיעזור לך? אם שום דבר, אז אני אשמח ללכת להתרחץ ולאכול משהו".

נקודות לתשומת לב:
אתה לא מאיים, אבל אתה אומר לה א. שיש דברים שאתה רוצה לעשות עכשיו, ב. שאם יש לה בקשות שהיא תביע אותן במפורש - לא בהתקפה - אז אתה תשמח למלא אותן לפני מילוי הצרכים שלך, בגלל הרקע (שבאת מאוחר, שהיא ממש זקוקה כבר לעזרה), ג. שאתה מבין את רגשותיה, ד. שאתה לא מוכן לקבל את הסגנון הפוגע - בלי להגיד שהיא פוגעת, מעליבה, עושה לך רע, או כל דבר.
שמת גבול - אני לא מסכים שידברו אלי ככה, [או ניסוח חלופי, לפי העניין].
לעצור.
לא להתקיף.
לעצור. לא בצורה מעליבה.

אם אתה כן אשם - נגיד, התעכבת בעבודה מכל מיני סיבות לא הכרחיות, לא הודעת לה בזמן שתאחר, לא צלצלת כשיצאת או בדרך הביתה, פשוט הגעת מאוחר - אז מה שקורה לך הוא שאתה מרגיש רע עם עצמך, מפחד מעונש, רוצה לרצות ולכן ממציא תירוצים שגורמים לך להרגיש רע עוד יותר (ולאשתך להרגיש שמשקרים לה, בין אם היא קולטת את זה במודע ובין אם לא) וזה סוחב אותך ל-dark side (-; (אי אפשר להרגיש שראיתי היום לראשונה סרט שלם של מלחמת הכוכבים, נכון?).
איפה שוברים את המעגל הזה?
בנקודת הפגישה עם אשתך.
באחת הנקודות של המגע עם אשתך, במצב כזה, אתה חייב לאזור אומץ ולעצור את תהליך ההידרדרות. רק אתה יכול.
אתה יכול לעשות את זה על ידי התייצבות באומץ מאחורי המחדל שלך.
לעצור את הפחד שלך מעונש.
לעצור את הצורך שלך להעניש את עצמך דרכה (לחכות שהיא תפגע בך ואז אתה מרגיש שנענשת וכיפרת על החטא...).
לעצור את מה שאתה עושה כדי "לרצות", את התירוצים, את ההתחמקות, את הנסיונות לפייס ולהחניף ולהתחנחן.
איך?
להגיד אמת.
אתה בא הביתה? אתה קולט מה הולך ליפול עליך עוד לפני שהיא פותחת את הפה?
אתה מקדים (או אחרי שהיא כבר דיברה...) ואומר: "את צודקת. אין לי מה לומר. את צודקת. נסחפתי, הייתי צריך לצאת קודם, לא יודע למה, הכל לקח לי יותר זמן, את צודקת, הייתי צריך להודיע. הייתי לא בסדר. האמת שפחדתי שתכעסי עלי, כי ידעתי שאת צודקת, אז לא התקשרתי".
נכון טקסט קשה?
שיעורי בית קשים נתתי לך, מה?
May the Force be with you

אה, ושכחתי לומר:
גם כשהיא "צודקת", זה לא מתיר לה להתייחס בחוסר כבוד.
אז אתה אומר לה, "את צודקת" ויחד עם זה "אבל אני מבקש לא לצעוק עלי. אני מוכן להקשיב אבל אני מבקש שתגידי את זה בצורה מכובדת" - כאמור, להגיד את זה בלי כעס, בלי פחד, בנעימות, אבל בצורה שברור שאתה מתכוון לחלוטין למה שאתה אומר.
ולעשות את זה מייד. לא לחכות לארבע התקפות וחמש ביקורות גלויות ושבע הערות ציניות מתחת לאף לפני שאתה מגיב כי אתה כבר לא יכול לספוג יותר.
לעצור מהפעם הראשונה.
אתה מוכן להקשיב - אבל הדברים צריכים להיות מנוסחים בצורה מכובדת.
וגם מצדך.

המון תודה. אני צריך לקרא את זה עוד חמש שש פעמים כדי לעכל.
מה שמעניין, אם אני מנסה לקחת את השיעורי בית שלי אחורה לילדות, הוא ששם לא היתה לי את הברירה הזו, כילד לא יכולתי אני חושב "לעצור" את אבא שלי. במידה רבה אני רואה את הכח שלי, הכח שאיתו עברתי את התקופה ההיא שהוא גם הכח העיקרי שלי היום, כיכולת התעלמות מפגיעות ועור של פיל. אני ידוע כמי שיודע להמשיך למטרה למרות כל החצים שנשלחים עלי מהצדדים, ואני לא נוטה לעצור את אלו שיורים (פחד להכנס לעימות כנראה). זה כנראה המחיר.
שוב תודה, אני אעדכן כשיהיה במה.
<ראיתי שאתם משתמשים בזה פה לפעמים, אז גם אני (-: >

האשם,
אתה כותב - אני ידוע כמי ש .... אתה מתכוון שגם בעבודה ועם חברים אתה מתנהג אותו דבר?
שוקלת לשנות גם את זה? זה בכלל מפריע לך? (או שבחוץ אתה "החזק" ואין אף אחד שיכול עליך?)
אולי לתרגל על מישהו שהוא לא אישתך יקל עליך כשלב ראשון?
(בשמת בטח תגיד שלא, כי חבל על המאמץ, הכי חשוב זה קודם כל לטפל בבית. בשמת, מהתומרת?)

בשמת בטח תגיד שלא, כי חבל על המאמץ, הכי חשוב זה קודם כל לטפל בבית
המממ.
זה תלוי.
במקומות כמו העבודה - זאת תכונה טובה ומוצלחת לדעתי, התעלמות מפגיעות ועור של פיל!
בעבודה, רוב המצבים הם כאלה שההתנהגות הזאת משרתת אותך.
מה שחשוב הוא להבין, שגם בעבודה - אתה מעמיד פנים ומצליח בזה וזה משרת אותך. אבל אתה חייב לדעת שאתה נפגע, ושזה מעלה בך פחד.

הדבר להתמודד איתו הוא הפחד.
יכול להיות שעם חבר טוב זה יהיה יותר קל מאשר עם אשתך, כי יש פחות זיהוי אוטומטי של המוח בין האב לרעיה. אבל את זה רק אתה יכול להחליט.
בעיקרון, העבודה שאני שולחת אותך לעשות (וכן, הייתי מודעת לזה שמה שכתבתי דורש קריאה חוזרת והרבה מחשבה...) היא על הפחד.

פחד להכנס לעימות כנראה
כן.
זה היה הפחד מול האב. והפחד הזה היה מוצדק, אז.
היום, אתה לא ילד. אתה גבר.

תבשיל קדרה, אני הייתי פחות מתרכזת בעובדה שהוא מטפל בזה מול אשתו - ויותר מדגישה שהוא מטפל בעצמו, בתחושות שלו ובהתנהגות שלו במצבים שקשים לו.
והמצבים שהכי קשים לו, לפי מה שהוא אומר, הם המצבים מול אשתו.
שם מתעורר הפחד הגדול.
לכן זה המקום לטפל בו.
בהצלחה

זוכרים שנתתי את הדוגמא של האביר והדרקון, אז האביר נהנה להלחם בדרקונים, הוא רק לא רוצה לעשות את זה עם הנסיכה שלו.
אני רואה באינטראקציה בבית כמשהו שונה לחלוטין. אין לי שום בעיה אם האינטראקציה שלי בעבודה, וזו לא העמדת פנים כי הפגיעה היא חלק מהמשחק. בבית היא לא. זה כמו שאתה נכנס לזירת איגרוף, זה ספורט וכל אגרוף שאתה חוטף בפנים הוא לא נעים אבל הוא חלק מהמשחק. לקבל אגרוף כשאתה מתקרב לתת נשיקה לאשתך זה משהו אחר לגמרי.
במידה מסוימת הנקודה היא הציפיות. בעבודה אתה מצפה לכך שיהיו דברים שיפגעו בך, ואתה מוכן להתמודד איתם. אתה גם יותר חופשי לבחור איך, איפה ואם מי לעבוד. בבית אתה מצפה לאהבה. אתה מוריד את המגן, ואתה לא מצפה לשלם על זה בפגיעות.
תודה על הפרח, אני מחפש לו אגרטל (-:

בבית אתה מצפה לאהבה. אתה מוריד את המגן, ואתה לא מצפה לשלם על זה בפגיעות
תחשוב, שלתוך זה נולדים תינוקות.
התינוק נולד, ומצפה לאהבה.
אין לו מגן.
אין שום דבר בציפיות המולדות שלו שיכין אותו לאפשרות, שההורים האוהבים שלו, אלה שאמורים לאהוב אותו ולהגן עליו, יהיו אלה שיפגעו בו.
אתה קולט כמה זה נורא?
אתה קולט איזה גודל ועוצמה של פגיעה יש פה?
עכשיו תבין איזה עוצמה של פחד היסטורי מתעוררת בך כשאשתך עושה משהו שמבחינתך זהה למה שעשו לך בילדותך.
תיכף אתה שוכח מי אתה היום, וכמה כוח יש לך, ומי שמגיב אצלך בפנים הוא הילד הקטן.
ועוצמת התחושה של הבגידה כל כך גדולה, שזה מציף הכל.
אלה הרגשות שצריך להרגיש אותם.
וללמוד לאט לאט לא להגיב מתוכם . להרגיש את הפחד של הילד הקטן, ואז לתת לו את הגודל ההיסטורי שלו ואת המקום ההיסטורי שלו, ולהגיב מהמקום של הגבר הבוגר, שאשתו לא באמת יכולה להרביץ לו בצורה שתאיים על חייו.

אתמול הזמנו חברים. הילדים באותם גילאים, הגברים עובדים ביחד. הוא התחיל להכין את הבישולים. נכנסתי למטבח כדי לעשות משהו גם. לא מצא חן בעניו שאני מתכוונת לבשל באופן שונה ממנו. הלכתי לחדר. דמעות בגרון. הוא התפוצץ: אפילו להעיר לך אי אפשר. ישר את נעלבת, אפילו לא עונה.
החברים הגיעו. האוכל טעים טעים כרגיל. הבקר רך כמו חמאה, הירקות צלויים היטב. אכלתי שתי מנות מהבקר. הוא מלך. אני סמרטוט.

אתה מבין, אתה לא האשם תמיד. אני הסמרטוט ביתי.

האשם, אתה מאוד נוגע לליבי.
קראתי בריכוז רב את מה שכתבת, משום שבין בן זוגי לביני מתחוללת דינמיקה דומה.
ואני מנסה לעצור אותה, להשתנות, להיות פחות דרקונית.

אני רוצה להציע פרספקטיבה מנסיוני כדרקונית בכירה בתהליך שינוי. אולי משהו מזה מתאים אצלכם.
אחד מפצעי הילדות הקשים שלי הוא תחושה חזקה של העדר עניין בי, וחוסר נוכחות של ההורים. אני זוכרת מאוד חזק את הפניית העורף של אמא שלי כשנזקקתי לה, וההעדרות הרגשית המוחלטת של שני ההורים. אני ניסיתי להיות דרקון, כדי שמישהו יתייחס אלי. כי מנסיכות קל להתעלם.
כיום, כשאני יורקת אש על בן זוגי האומלל, זה בגלל שנדמה לי שהוא לא נוכח.
לא תמיד זה נכון, אבל זו הרגישות שלי.

האם יכול להיות שגם כשאתה בבית, אתה נוכח רק באופן חלקי? האם יכול להיות שנסיכתך מרגישה שאתה יושב בשריון, וזה מרגיש לה כמו התרחקות מצידך? האם היא מרגישה בודדה?

מה שהיה עוזר לי, במצבים בהם אני דרקון בגלל שלא התייחסו אלי, הוא להרגיש את נוכחות בן זוגי והאכפתיות שלו.
זה מרכך דרקונים במהירות.
הרעיונות של בשמת נהדרים בעיני.
אם אתה מצליח לזהות את הרגש שלה, לשקף לה אותו ולהענות לו - הדרקון הולך לישון ונשארת הנסיכה.
למשל, האם אתה מזהה שהיא מרגישה בודדה, כי לא היה לה מישהו מבוגר לשוחח איתו כל היום? מה דעתך להגיד לה, שאתה רואה כמה היא נזקקת לשיחה איתך (או לזמן לבד, או להיות הראשונה במשפחה בראש סדרי העדיפויות. בתור למקלחת, למשל). להציע לה מענה למה שהיא זקוקה לו. ולשאול אותה ישירות. אני רואה שקשה לך, למה את זקוקה?
אני חושבת שבהתחלה היא לא תדע בכלל לענות, כי גם אני לא ידעתי. לא ידעתי מדוע אני רותחת ולא ידעתי מה אני רוצה. אבל כשבן זוגי עצר את התקפות הזעם שלי וסירב להיות שק אגרוף, ובמקביל הציע את הענותו לצרכיי - התחלתי להפשיר.

תעדכן, זה מאוד חשוב לי, אני לומדת המון על הצד שלו, וזה עוזר לי להתמודד עם עצמי.

וואו. זה ממש מתאים.
אני אשים לב לזה ואעדכן. תודה.

גם אני מזדהה כאן כדרקון, ואישי הוא כבר מאלף דרקונים מנוסה...
מה דעתך להגיד לה, שאתה רואה כמה היא נזקקת לשיחה איתך
גם אני הרבה פעמים פשוט זקוקה לנוכחות של בן הזוג ולתשומת הלב שלו. הרבה פעמים הוא בא ויושב לידי, בלי לעשות כלום, בלי לומר יותר מידי. בלי לומר "אני רואה שאת צריכה את הנוכחות שלי", פשוט עושה.

ולשאול אותה ישירות. אני רואה שקשה לך, למה את זקוקה?
אותי הרבה פעמים השאלה הזו מרתיחה, בעיקר כי אני מותשת מכדי להתחבר לתחושות שלי ולענות תשובה בוגרת של למה אני באמת זקוקה עכשיו. כאשר עברתי את הגבול שלי, אני צריכה עזרה לחזור לגבולות השפיות והשלווה. זה מצב שעדיין אין לנו פתרון עבורו, כי בנזוגי מתעקש שהוא לא יכול לנחש מה אני צריכה אם אני לא אומרת לו.. ואני מתחפרת ב "אני לא יודעת מה אני צריכה עכשיו"

ואני מתחפרת ב "אני לא יודעת מה אני צריכה עכשיו"
הייתי מנחשת שקודם כל את צריכה חיבוק ארוך ארוך, ואחרי זה אולי תדעי מה הלאה (-:

אני מרגיש התחלה של שינוי. שינוי בי, וניצנים של שינוי ביחס בנינו. זה עוד מוקדם כדי להגיד שממש התקדמתי אז אני עוד חוזר לקרא את שיעורי הבית האחרונים. כבר כמה פעמים התחלתי להרגיש את החום עולה והמחשבה הראשונה היתה "מה בשמת היתה אומרת לי לעשות עכשיו". זה מביא תוצאות לא רעות.

מה שכן הבנתי פתאום זה מה הפריע לי באלגוריה של אילוף דרקון: אילוף הוא תהליך הכנעה של השני למה שאתה רוצה, וזה מאוד צרם לי. מה שהבנתי הוא שבעצם אני לומד "לרקוד עם דרקונים" שזה אומר לא לאלף אותה ולא לשנות אותה או את התנהגותה באופן ישיר, אלא ללמוד איך להתנהג באופן שמוציא ממנה את הצד החיובי, שמשדר לה ביטחון ורוגע, ובכך מאפשר לי להיות קרוב ובטוח (בקרוב הסרט (-: )

שבעצם אני לומד "לרקוד עם דרקונים" שזה אומר לא לאלף אותה ולא לשנות אותה או את התנהגותה באופן ישיר, אלא ללמוד איך להתנהג באופן שמוציא ממנה את הצד החיובי, שמשדר לה ביטחון ורוגע, ובכך מאפשר לי להיות קרוב ובטוח (בקרוב הסרט )
צודק.
האמת שכתבתי בצורה לא מדויקת, כי ניסיתי לדבר בשתי שפות:
הדיבור על ה"אילוף" היה בשביל להמשיך את הדיבור שלך שהציג אותה כאילו היא דרקון (אנחנו הרי יודעים שהיא בכלל לא דרקון), בעוד שבפועל התכוונתי כמובן יותר למה שאתה מתאר.
יש עוד גוון אחד שחשוב להוסיף: שבמה שאני כתבתי על "אילוף דרקונים" הדגש היה, שוב, לא עליה אלא עליך.
הקטע לא היה באמת "לאלף אותה", אלא יותר - שאתה תרגיש כמו מאלף דרקונים או מאלף אריות. מי שרואה את עצמו כמאלף דרקונים מרגיש חזק . כלומר, לא נשלט על ידי הפחדים שלו ולא מגיב מתוך הפחדים שלו (כמו המצב שהיית בו), אלא מגיב ממקום אחר, מרגיש אחר, בא מביטחון, בא מחוזק, בא מעוצמה, בא מגבריות, בא מאבירות, בא מאהבה.

גבר שלא מגיב מתוך הפחדים והחרדות שלו גורם לאשה שלו להרגיש בטוחה, מוגנת, אהובה.
אשה שמרגישה אהובה, בטוחה ומוגנת כבר פחות מפחדת (שלא איכפת לך, שאתה לא מעריך אותה, שאתה לא רוצה לבוא הביתה), וכבר פחות כועסת.
אשה פחות כועסת גורמת לגבר שלה להרגיש יותר בטוח, מוגן ואהוב.
כבר יותר נעים לו לבוא הביתה.
אתה רואה את המעגל?

מזכיר לי ברפואה סינית, כשזרימת האנרגיה הולכת "נכון", אז מדברים על "המעגל המזין", שבו כל אלמנט תורם ומזין את האלמנט הבא אחריו, וכשהאנרגיה הולכת הפוך אז מדברים על "המעגל המעליב", שבו כל אלמנט פוגע בזה שמאחוריו וכולם נחלשים.

ובייחוד רציתי לומר לך שמאוד התרגשתי לקרוא אותך.

ובייחוד רציתי לומר לך שמאוד התרגשתי לקרוא אותך.
גם אני.
זה דף מקסים וחשוב.

כל הכבוד על ההשקעה והנכונות שלך. זה נשמע ממש לא קל!

לא יודעת איך לשאול, ואם פה זה בכלל המקום המתאים, אבל מנסה:
יש מצב בו האחריות על המצב בבית, בזוגיות, במשפחתיות, בגידול הילדים, בהכל הזה, הוא באחריות משותפת, כזו מין חצי בחצי, או בחלוקה אחרת ידועה מראש, אולי אפילו מתוכננת מראש, או לפות מדוברת מראש, או אפילו בדיעבד, ככה שכל אחד מקבל חלק אחריות מסויים, או שלא?

פתאום הדף הזה צץ לי ב מה חדש ונזכרתי שכבר חודש לא הרגשתי צורך לכתוב בו.
המצב בנינו יותר טוב, לא מדהים כמו שהוא יכול להיות אם אני אקפיד יותר בשיעורי הבית, כי זה כמו כושר שאתה עושה רק עד שלא ממש מגעיל לך להיות פדלעה ולא עד שאתה ממש בכושר, אבל אנחנו במגמת שיפור.

אז את שיעורי הבית אני לא עושה אבל מה ששומר אלי זה משפט אחד של בשמת שמרכז לי את כל הדיון הזה - לא להקשיב למילים, להבין מה היא מרגישה ולהתיחס לזה. זה פשוט מדהים איך שניה מהמחשבה הזו מוציאה אותי מהפינה כשהיא מתחילה להתקיף, ומאפשרת לי להתקרב אליה בלי חשש, ולפרוק את נישקה בחיבוק.
תודה בשמת!

זה לא שכל בעייתנו נפתרו. יש לנו עוד הרבה עבודה (שאנחנו לא מגיעים לעשות) על עצמנו, אבל זה שזה חותך החוצה את האפיזודות הקשות הופך את הכל לנשלט ואת הבעיות למשהו נורמלי מתוך סך האתגרים שהחיים זורקים לנו.

דוגמה מדהימה שהיתה לפני כמה ימים היה שלמרות שבדרך כלל (כשאני בבית) אחד מאיתנו מקלח את הבנים כשהשני מסדר את המטבח יצא שעשיתי את שני הדברים כי היא היתה עייפה. למחרת היא שוב היתה עייפה ושאלתי אותה אם היא רוצה שאעשה את זה או את זה או את שניהם כמו אתמול. בין כל הבלאגן היא לא ענתה ותוך כדי שאני לוקח אותם למקלחת לאיטי, היא כבר סידרה את המטבח, וכשאני גורר אותם במקביל לאיזה טלפון של העבודה היא התחילה להתחמם וראיתי איך הנה זה בא: כעס שיצא על זה שאני מתמהמה בדרך למקלחת והיא לא מרגישה טוב וכולי.
הרגשתי את הגוש מטפס לי, במיוחד כי זה היה יום שהגעתי מוקדם במיוחד לעזור והכנתי ארוחת ערב והכל, והנה אני שוב חוטף על איזה 5 דקות התמהמהות (כמו שיאיר לפיד אומר - אי אפשר לצבור נקודות טובות, יש רק רעות) אבל אחרי שבתקיפות דוקא אמרתי לה לעזוב אותי ואת המקלחת והמטבח וללכת כבר לנח מצד אחד, ומצד שני הבעתי את ההרגשה הקשה שלי מהכעס הלא מוצדק שלה, פתאום הסתבר שהיא הבינה את השאלה שלי כאילו אני מקניט אותה שעשיתי את שני הדברים אתמול ולא כהצעה אמיתית לעשות כך גם היום. וכל הכעס אחר כך על השטויות כבר נבע משם.

למה אני מספר את כל זה? כי פעם זה היה הופך לריב של שעות, עם נסינות להסביר לי למה מה שהיא הבינה זה מה שקובע, ותחושה מאוד רעה מצידי שהנה שוב באתי לעזור ויצאתי רע. והנה, הפעם זה נגמר בחיבוק אחרי חצי שעה, אף על פי שלא ניהלתי את זה הכי טוב שאפשר. מדהים! זה בדיוק המעגל הזה שהוזכר קודם, שהשיפור בתחושה שלי גורר שיפור אמיתי במצב.

אה, ולשאלה שהביאתני חזרה: לא! החלוקה שלנו מאוד פטריארכלית - אני רב הזמן בעבודה (או עם הראש בעבודה) והיא עם האחריות המלאה לבית.
ברור לי שהיה יותר קל עם המצב היה אחר, אבל זה החיים בתקופה הזו. אני מאמין שאם נאהב אחד את השני ונתמיד בראיה החדשה שקיבלתי פה זה יכול לעבוד טוב למרות זאת.

האשם תמיד
תודה שאתה חולק את ההתקדמויות ואת הנסיגות, זה נורא אנושי ומפרה.

ולגבי השאלות - לשאלות
את רוצה שאני אחליף לה חיתול? (אחרי "צריך להחליף לה חיתול?")
את רוצה שאני אקפל את הכביסה?
שאני אעשה כלים?

שמור מקום כבוד בפנתאון השאלות המיותרות.

הסתבר שהיא הבינה את השאלה שלי כאילו אני מקניט אותה שעשיתי את שני הדברים אתמול ולא כהצעה אמיתית לעשות כך גם היום. וכל הכעס אחר כך על השטויות כבר נבע משם.
איזה יופי שביררתם את הקצר בתקשורת.


ושאלתי אותה אם היא רוצה שאעשה את זה או את זה או את שניהם כמו אתמול.
אני לא מתחברת לניסוח של אביתל,
בפנתאון השאלות המיותרות
אבל אני כן יכולה להגיד, שבעיקרון, כמו עם ילדים, עדיף להגיד מאשר לשאול.
כי הרי מה היא תגיד?
ההנחה הסמויה שמקננת בלבן של 99% מהנשים היא, שאם אתה שואל סימן שאתה רק מציע מתוך נימוס אבל מעדיף שלא לעשות את זה.
אז איך היא יכולה לענות? זה לא מקרה שהיא לא ענתה.
תגיד "כן"? היא תרגיש נצלנית, משעבדת, מסרסת בעלים וכל מיני דברים כאלה.
תגיד "לא"? אז היא הופכת את עצמה לקורבן הנצחי כרגיל, ואם היא פולנייה (בסגנון, לא במוצא (-; ) אז כל החינוך שלה מוביל אותה להיות קורבן ולהגיד "לא, תודה" על שאלות כמו "את צריכה עזרה?"

(זה לא רק עם רעיות. כשאני רוצה לעזור באמת לחברה שלי, נגיד אמא מבאופן שאני והילדים שלי אצלה, אני לא שואלת אם אפשר לעזור [כמובן כשהשכל שלי פועל, לפעמים אני שוכחת להדליק אותו]. אני מנחשת משהו שצריך לעשות ואני יודעת שהוא יפריע לה כמה שפחות ומציעה: "איפה הסכו"ם? אני אשים" או "אני יכולה לקחת אותה לשירותים" תוך הושטת יד מיידית לילדה שמבקשת פיפי בדיוק כשאמא מיניקה בעמידה תוך כדי בישול... אם אני אשאל, האמא תגיד לי "לא, זה בסדר", לא משנה כמה היא טובעת. כדי לעזור צריך לקחת ממנה, לא לבקש ממנה לתת).

יש לך כוח ונכונות גם לסדר את המטבח וגם לרחוץ את הילדים?
איזה יופי. חלומה של כל אמא סחוטה.
אז פשוט תגיד לה: "את נורא עייפה, אני אסדר היום את המטבח וגם ארחץ את הילדים".
היא תרגיש מאוד אהובה, ואין סיכוי שהמשפט שלך יתפרש כהקנטה.
אם היא לא עד כדי כך עייפה, וגם מתמלאת אהבה אינסופית אליך כתוצאה מההתנדבות שלך, או שאולי היתה לה סיבה לעשות אחד מהדברים בעצמה (לנשים יש כל מיני סיבות כאלה, והן באמת צריכות ללמוד לוותר עליהן לטובת מנוחה P-: ) היא אולי אפילו תציע לעזור לך (במקרה כזה, הייתי מאוד מודה, ושולחת אותה בכוח לנוח. אנחנו מכירים את זה... אם יש לכם שני ילדים בגיל שעוד לא רוחצים את עצמם, והיא איתם כל היום, אז אין מצב שהיא לא גמורה מעייפות כל ערב, החל מהצהריים בטח...).

זה כמו עם ילד. אתה לא שואל: חמודי, אתה רוצה ללבוש מעיל? אתה אומר: חמודי, בוא נלבש מעיל, קר היום.
אם הוא לא מוכן, הוא כבר יגיד לך...

ההנחה הסמויה שמקננת בלבן של 99% מהנשים היא, שאם אתה שואל סימן שאתה רק מציע מתוך נימוס אבל מעדיף שלא לעשות את זה
ההנחה נכונה לחלוטין. זה הצד השני של שאלות כמו "חמוד, אתה יכול להכין לי תה?" שנאמרות בנימה שחסר נסיון עלול לחשוב שאכן יש לו פה בחירה חופשית ואיזשהו סיכוי לצאת עם תשובה שלילית בחיים.

בדרך כלל הערב הוא הרי מין מו"מ סמוי כזה של מי יותר עייף, מי ירים ידיים ומי לא, מי יעשה יותר ומי פחות, והכל בנימה של שאלות והצעות שמקפלות בתוכן משמעויות שונות. אני מבין מה את אומרת, ואכן יש הרבה כח בללכת לפעמים עד הסוף ולעשות מעל ומעבר. זה גם נותן לה הרבה וגם לי את תחושת הגיבור. אני אשתדל לעשות את זה יותר, אבל הי, אני אביר לא קוסם.

האשם - בנימה יותר מעשית,

עדיף לעשות את אחד הדברים, ואחרי שאתה מסיים אם הtask השני לא גמור לשאול את השאלה, אם אתה מעונין לשאול כמובן (גם אם לא לבצע, לגיטימי).
לא כמו אתמול ולא כמו שלשום זה נשמע כמו ביקורת.

@}

אני אשתדל לעשות את זה יותר
זה נהדר.
אבל בעיקר, נראה לי שאביתל ואני מנסות להגיד לך, שאם באמת יש לך כוח ונכונות לעשות משהו - תודיע, אל תשאל.

אם פספסת, היא תתקן אותך.
דוגמא מבהירה:
נגיד, אתה מודיע "חמודה, אני רוחץ היום את הכלים".
אם זה לא מתאים לה תאמין לי שהיא תגיב מייד: "תודה, האשם, אבל אני מעדיפה שאני ארחץ את הכלים ואתה תעשה XXX".

"חמוד, אתה יכול להכין לי תה?"
זאת לא הצעה לעזור.
וזאת לא שאלה כמו "חמודה, את רוצה שאני ארחץ את הילדים היום?" שגם היא ספק הצעה לעזור ספק העמדת פנים של הצעה לעזור.
זאת בקשה לעזרה, שמנוסחת בצורה מנומסת.
מי שלא מבין שזאת בקשה, עלול בטעות לסבור שזו שאלה שיש אפשרות ריאלית לענות עליה "לא".
אני מזכירה לך, שהאביר שעונה "לא" כשהנסיכה מבקשת "אבירי, אתה יכול בבקשה להציל אותי מהדרקון?", הוא לא אביר. ושם התואר המדוייק שמתאר אותו, לא יעלה על הכתב.

אני גיליתי (במיוחד עם הבכורה...) שהצורה המנומסת יוצאת מטומטמת, כי היא אומרת לי לא פעם "לא".
ואז אני נאלצת להבהיר לה, שזו לא היתה שאלה, אלא בקשה ("בכורה, את יכולה להביא לי את בקבוק המים שלי?" אני אומרת כשאני כבר תקועה בהנקה שעתיים וגוועת בצמא כבר שעה וחצי.. בכורה: "לא, אני קוראת". הדוגמא ברורה?).
אז אני מנסחת מחדש:
"בכורה, אני מבקשת להביא לי את בקבוק המים שלי, עכשיו, מייד, כי אני מתה מצמא ולא יכולה לקום מכאן ולהביא לעצמי".

אם רעייתך האהובה היא מהסוג שעדיין מנסח ניסוחים מנומסים, שנשמעים כאילו אפשר לענות עליהם בכן או לא, אני ממליצה לך ללמד אותה שהמוח שלך יגיב יותר טוב לניסוח שברור לגמרי שאפשר לענות עליו רק "כן"...
דוגמא:
"חמוד, אני מבקשת שתכין לי תה. אתה מוכן?"

האביר שעונה "לא" כשהנסיכה מבקשת "אבירי, אתה יכול בבקשה להציל אותי מהדרקון?", הוא לא אביר
אבל מי מגדיר את הדרקון? כשכל יום יש 4 דרקונים, כשכל עכביש על הקיר הוא דרקון, וכל זבוב הוא סכנה אתה לא מרגיש נורא אבירי ב"הגנה" על הנסיכה, אתה מרגיש מטורטר ולא ברור לך למה אתה פושע אם ביקשת לשתות כוס מים לפני שאתה מטפל בו. כשכל שאלה היא רטורית אתה לא מרגיש אביר. אתה מרגיש עבד.

אני ממליצה לך ללמד אותה
אם הייתי יודע איך ללמד אותה הדף הזה היה נגמר מזמן! )-: אבל קיבלתי את ההערה לגבי העזרה. אני צריך להיות ברור יותר לגבי מתי ואיך אני יכול לעזור. ומתי לא.

יש לי שאלה לגבי ה"לעצור אותה בלי לבקר אותה". כתבת להתחבר להרגשה שלה ולענות לה ואני מצליח לעשות את זה, באהבה, באותן הסיטואציות שבהן אני יכול למצא "צידוק" להתנהגות שלה, למשל בסוף היום כשהיא עייפה. יש לי בעיה קשה במקרים שאני מרגיש שהיא פשוט מוציאה עלי עצבים שיש לה על הסיטואציה או על עצמה.
דוגמא - התעכבנו קצת בסופר ואז גם נתקענו בפקק ואנחנו באיחור לאסוף את הקטן מהמטפלת.
היא כועסת עלי שאני איטי מדי בסופר. ושתמיד יש פה פקק. ואיך לא חשבתי על זה. והיא ידעה שהיא בכלל צריכה ללכת לבד לסופר וכו' וכו'. אני מרגיש את הצריבה מגיעה ואני לא יודע איך לעצור אותה. לאיזה רגש להתחבר? איזו עזרה אני יכול להציע?
אם אני אגיד "עזבי, הוא בידיים טובות, אל תדאגי" - אש, עשן וכעס על חוסר ההבנה שלי למועקת הילד המחכה (או יותר נכון למועקה שלה שנתנה לו לחכות)
אם אגיד "אני מצטער, לא ידעתי שיש פה פקק וחשבתי שנגיע בזמן" - זה לא לעצור אותה. זה להתקפל בפינה וזה גורר עוד התקפה.
אם אגיד "אני לא מוכן שתאשימי אותי בזה שאנחנו מאחרים" - זה לבקר אותה. פיצוץ.
איך עוצרים אותה מרטינה, עקיצות והאשמות על משהו שאני לא מסכים לו והיא אומרת שאני לא לוקח אחריות בו?

לי נראה שלפעמים היא באמת משחררת הרבה מדי שלא קשור אילך - עליך.

אולי תראה לה את הדף?
זה בטח יפתח דיון והיא בטוח לא תקרא אותך כמאשים, כי מהדברים שלך יותר נשמע שאתה פשוט חסר אונים.
נשמע קלישאה אבל אני מאמינה (שלא כמו כמה דעותא חרות פה) שבשביל יחסים טובים צריכים שניים ולא משנה כמה תנסה להתחבר לאיזה רגש, או להיות כזה או אחר, העזר כנגדך צריכה לדעת מה עובר עליך ולראות את הנסיונות הטובים שלך לנסות להיות אחר, בסדר יותר.
אבל גם היא צריכה להתחיל בכלל לרצות לשנות משהו מצידה בכל הסיפור הזה, ואחרי הרצון גם לעשות משהו.

איך עוצרים אותה מ...האשמות על משהו שאני לא מסכים לו (שאני איטי מדי)
להבא, תזדרז !
< למרות החיוך, זה לא לגמרי בצחוק >

אבל מי מגדיר את הדרקון?
היא, לפי מה שהיא מבקשת.
כל מה שהיא מבקשת הצלה בו, הוא הדרקון. למשל, בדוגמא שלך, כוס תה.

בכל אופן, הדבר החשוב לך, בהקשר הזה, הוא להבין שהיא קוראת לעזרה. פשוט להבין שלא משנה באיזה מלים היא משתמשת, היא קוראת לעזרה כשהיא מבקשת.
אגב, מהדברים הקודמים שכתבת אני לא קיבלתי רושם שהיא יודעת לבקש עזרה. קיבלתי רושם, שהיא בעיקר מפיצה כעס כשאתה לא מבין באופן טלפאתי מה היא מצפה ממך, ולא בדיוק מבקשת את העזרה שהיא צריכה.
לכן, כשהיא סוף סוף מבקשת במפורש ואומרת בדיוק במה היא זקוקה להצלה, אז:

• גם אי אפשר להתעלם מזה,
• וגם אי אפשר לסרב לזה,
• וגם האמת היא שאתה היית רוצה שהיא תלמד לבקש בנימוס ובצורה מפורשת כשהיא צריכה עזרה, ולא תשפריץ כעסים לא ברורים על משהו שלא ידעת בכלל שהיא מצפה שתעשה.

אם הייתי יודע איך ללמד אותה
אה, פה התכוונתי לעניין טכני פשוט. כשהיא אומרת
"חמוד, אתה יכול להכין לי תה?"
אתה אומר לה: "אני מעדיף את הניסוח: 'חמוד, אני מבקשת שתכין לי תה. אתה מוכן?' כי ככה ברור שאת מבקשת ולא שואלת".
אם היא לא מבינה את ההבדל, אתה מסביר לה שבניסוח שלה יש הרגשה כאילו אתה יכול להגיד "לא", אבל זה לא נכון.
זה מבלבל אותך. אתה מעדיף ניסוח חד משמעי.
זה נקרא "ללמד אותה". פשוט, בדרך להכין תה, תגיד לה את הניסוח הלא-מטעה. כי הניסוח הראשון מרגיז אותך, והשני לא (הניסוח השני הוא שלי. אתה מוזמן להתאים אותו יותר לצרכיך, כמובן).

_דוגמא - התעכבנו קצת בסופר ואז גם נתקענו בפקק ואנחנו באיחור לאסוף את הקטן מהמטפלת.
היא כועסת עלי שאני איטי מדי בסופר. ושתמיד יש פה פקק. ואיך לא חשבתי על זה. והיא ידעה שהיא בכלל צריכה ללכת לבד לסופר וכו' וכו'. אני מרגיש את הצריבה מגיעה ואני לא יודע איך לעצור אותה. לאיזה רגש להתחבר? איזו עזרה אני יכול להציע?_
וואו, דוגמא מצויינת.
נתחיל:
ראשית, מה הרגש שלה?
מה הרגש שלך? למה אתה מרגיש "צריבה"?
הרגש שלה ברור - היא מרגישה אשמה. הדפוס שלה הוא, שכשהיא מרגישה אשמה היא כועסת על עצמה ותיכף מעבירה את הכעס ואת האשמה החוצה. במקרה הזה - אליך.
לא טוב לה עם עצמה, ואתה אשם תמיד (-;

מה הרגש שלך?
תחושת חוסר אונים? תחושת עוול ואי צדק? תחושת אשמה? תחושה של קורבן? חרדה שמבקרים אותך ומאשימים אותך, ההרגשה הזאת שאתה "לא בסדר" ולא אהוב?

בוא נבדוק את הפתרונות שהצעת:

אם אני אגיד "עזבי, הוא בידיים טובות, אל תדאגי"
אכן, תיארת פה נכון איך היא כועסת על התגובה הזאת. הבעיה עם התגובה הזאת היא, שהיא מבטלת. היא לא יכולה לא לדאוג, היא דואגת בצדק, וגם אתה דואג. לכן, הנסיון לבטל ולהכחיש את זה נשמע כמו זילזול ברגשות שלה והכחשה של המציאות. אתה כאילו "מנפנף" אותה. זה לא עובד, כי זה גם מעליב אותה וגם מוחק את הרגשות במקום להתחבר אליהם.

אם אגיד "אני מצטער, לא ידעתי שיש פה פקק וחשבתי שנגיע בזמן"
פה לקחת את כל האשמה עליך. גם את האשמה שלה, וגם את האשמה על דברים שלא היו תלויים בכם. באופן תיאורטי, זה יכול היה גם לעבוד, אילו היא היתה מקבלת את זה כלקיחת אחריות שלך ואילו זה היה "מוציא לה את הרוח מהמפרשים". פרקטית, זה משפיע הפוך, וכבר תיארת דברים כאלה בעבר. היא לא סובלת שאתה מקטין את עצמך. זה מגביר את הכעס שלה.

אם אגיד "אני לא מוכן שתאשימי אותי בזה שאנחנו מאחרים" - זה לבקר אותה. פיצוץ.
נכון. זאת התקפה עליה.

איזה פתרונות יכולים לעזור?
תצטרך פשוט לנסות אותם...

1. לא לענות במלים בכלל. על כל מה שהיא אומרת להגיד צליל כזה של הסכמה. אמ-הא, כן. בנימת הסכמה, השתתפות וצער. הרי אין שום משמעות למלים שלה. אתה יודע שכל מה שהיא אומרת יש לו תוכן שקרי. לכן, הנקודה החשובה היא לא להתייחס לתוכן הזה ולא להגיב אליו. התגובה שלך לרגש שלה היא להקשיב לו מתוך השתתפות. לתת לה לשפוך, מתוך הבנה שאתה לובש עכשיו מעיל גשם מפלסטיק נוקשה, שכל המלים השקריות נתקלות בו ונוזלות ממנו כמו גשם על מעיל דייגים. זה שהיא מפילה את זה עליך - לא אומר שאתה צריך לקחת את זה פנימה.

1. אפשר לקרוא לילד בשמו. כלומר, פשוט להגיד, בנימת "איזה באסה" - "לא נעים להרגיש אשמים" או משהו לאקוני וקצר כזה, שפשוט מבטא את הרגש, בלי שום התנצלות, הצטדקות, האשמה, אשמה, התקפה, מחשבות, תיכנונים וכלום. קצר קצר קצר, אבל מציין את הרגש. ולא להיסחף אחרי זה - כלומר, אם אתה בוחר להזכיר את רגש האשמה שמציף באותו רגע את שניכם, אתה מזכיר אותו בכמה מלים האלה, וגמרנו. אחרי זה רק "אהה" או "כן".

מה היוצא דופן? מתי כן מותר לך להגיד יותר?
אך ורק אם היא מגיבה למה שאמרת בדברים כנים. למשל, אם התגובה שלה מכירה ברגשי האשמה שלה , בחלק שלה באשמה, או אפילו - שומו שמיים - מודה שהיא מאשימה אותך וכועסת עליך כשבעצם היא מאשימה קודם כל את עצמה. אם היא מגיבה ככה, אז אתה יכול להגיד לה שאתה מאוד אוהב אותה, ושאתם בסך הכל אנושיים וטועים לפעמים, או כל דבר אמיתי אחר.

1. אפשר להקשיב לה בלי לומר מלה, אולי להנהן בראש, ואז להרים טלפון למטפלת, ו למטפלת להגיד בנימה מתנצלת: "סליחה, אנחנו קצת מאחרים, כי התעכבנו בסופרמרקט ועכשיו נתקענו בפקק. אני מתנצל, בפעם הבאה נחשב את הזמנים יותר טוב" או משהו כזה (ואם זה מצב שמגיע לה פיצוי על זה, אז אתה גם מציע לה פיצוי על זה).

הנקודה כאן היא: אתה לא אומר לאשתך כלום. אבל אתה כן עושה שני דברים לא כלפיה: אחד, מטפל במצב באופן מעשי (מודיע למטפלת, במקרה הזה, שאתם מאחרים, ומתנצל על כך), ושתיים, את ההתנצלות והמסקנות לעתיד וההכרה שלך בחלק שלך באיחור אתה מביע, והיא שומעת אותך, אבל אתה לא אומר את זה לה. ככה אתה מצד אחד "מתפקד כמו גבר" (כלומר, מטפל במצב, לוקח אחריות, עושה תיקון, וגם מביע בזה "קרה מה שקרה, אי אפשר לתקן את העבר, אפשר לתקן כרגע ובעתיד"), מצד שני מודה בגלוי בחלק שלך (לא מתכחש, לא מתגונן, לא מצטדק - רק לוקח אחריות פשוט ולעניין), ומצד שלישי (-; לא נכנס עם אשתך לשום שיחה בעניין, כי אתה יודע שזה לא יוביל למקום טוב.
אם אחרי השיחה היא מנסה להמשיך וללבות את הכעס עליך - אתה ממשיך לא להגיב כלפיה. אתה ממשיך להמהם, להגיד כן כן, וכל מיני צלילים לא מחייבים אבל לא מתנגדים, ואתה ממשיך להימנע בכל תוקף מנפילה לתגובה שתגרור ויכוח והאשמות ועלבונות.
אתה שואל איך עוצרים?
ככה עוצרים אותה. היא לא יכולה ללבות כעס עד אינסוף כשאתה פשוט "לא משחק".

איך עוצרים אותה מרטינה, עקיצות והאשמות על משהו שאני לא מסכים לו
אני לא חושבת שאתה יכול לעצור. ככתוב, "לא תחסום שור בדישו" (-;
איך אמרה לי פעם האייפקית שלי, דינה דיאמנט ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", פרקי אבות פרק ו, פסוק ו)?
"מה איכפת לך מה'אוף' שלו?"
שתרטון. שתעקוץ. שתאשים. כרגע, זאת הדרך שלה לבטא את הרגשות שלה.
הקטע הוא לא מה שהיא אומרת - הקטע הוא איך אתה לוקח את זה.
אתה לא יכול לשנות את מה שהיא אומרת כרגע.
אבל ככל שזה ישפיע עליך פחות, ככל שתוכל לשמוע את זה בתור ה"אוף" שהיא אומרת, ככל שתרגיש יותר נוח עם עצמך, ככה היא בהדרגה תרגיש יותר נוח עם עצמה, ותעשה את זה פחות.
אז תתמקד ברגשות שלך.
אתה מרגיש אשם? תקבל את זה. תרגיש אשם, ותגיד לעצמך בלב: בפעם הבאה אני יכול לחשב את הזמנים יותר טוב. תגיד את זה לעצמך בלב. אל תבזבז את האנרגיות שלך בלהישאר עם האשמה. תגיד לעצמך בלב, לא באוזניה: נכון, הייתי יכול לעשות א-ב-ג ולא היינו נתקעים. לא נורא, בפעם הבאה אצליח יותר. לעצמך בלב.
כמו שאמרתי, המצב היחיד שאתה תגיד את הדברים האלה לא בלב, אלא גם באוזניה - הוא אם היא פתאום מדברת איתך בכנות כמו שפירטתי למעלה.

אבל גם היא צריכה להתחיל בכלל לרצות לשנות משהו מצידה בכל הסיפור הזה, ואחרי הרצון גם לעשות משהו.
אני לא מסכימה, טובי.
מובן שזה תמיד אידיאלי כאשר שני בני הזוג מעוניינים לעשות שינוי ושניהם הולכים לעבוד על עצמם ולשפר את הקשר שלהם עם עצמם ועם הזולת.
אבל זה לא הכרחי. במקרה שלנו, אני לא שומעת שהעזר שכנגד הגיעה בכלל למקום שהיא חושבת שהיא צריכה לשנות את עצמה.
היא כרגע עדיין בקטע ש"האשם תמיד" הוא האשם. "ה-ווווווווווווו-א" לא בסדר, והיא לגמרי בסדר.
כדי לשנות את הריקוד הזה הוא צריך להפסיק לשתף איתו פעולה, תקרית אחרי תקרית.
ככל שהוא יפסיק לשתף פעולה ויעשה משהו אחר - היא תתחיל להגיב אחרת.
והיחסים ישתנו.
זה נראה קשה, ובדרך כלל אני שומעת מנשים (אהממ... טוב, אני מודה, גם הפה שלי פולט את זה לפעמים P-: ) "אבל למה דווקא אני? למה תמיד אני צריכה לעשות את כל העבודה?". נכון. זה קשה. אבל מי שבא עם הבעיה הוא מי שצריך ויכול לעשות משהו.
נשים, הנה דוגמא לגבר שבא ועושה שינוי.
זה לא כל כך שכיח, ואני חושבת שמגיע להאשם תמיד כל הכבוד ענק מאיתנו

אני חושב שיש עוד הרבה גברים שעושים שינוי, רק שגברים בדרך כלל פחות משתפים. ועל זה אני מצטרף לברכות של בשמת, בשם כל הגברים שכבר לא מגיבים פה אבל אני בטוח שקוראים. המצב שאתה מתאר אומנם קיצוני יותר, אבל אני חושב שלרבים מאיתנו הוא קורה לפעמים (הוכחה לכך הן כל הנשים שחשבו שאתה בעלן בהתחלה) ודרך הכתיבה שלך והתשובות שקיבלת אני לפחות למדתי משהו.
אהבתי שכתבת ואני מצליח לעשות את זה, באהבה,. אם תמשיך לעשות את הדברים מאהבה בטוח שלאט לאט זה ישתפר.
חזק ואמץ!

חברים, זה לא האוסקר אז עזבו ברכות.

הניתוח שלך בשמת מדויק.
את פתרון 2 אני לא רואה איך אני מיישם בחיים. כל ניסוח כזה ישמע או הודאה באשמה, או האשמה, או מין דיפלומטיות שיקרית. זה לא ילך.
פתרון 3 מאוד נחמד, ואנסה להשתמש בזה כשיהיה רלוונטי אבל הרבה פעמים הכעס שלה הוא על משהו שלחלוטין לא ניתן להגיב אליו. המ... בעצם אולי אני מכליל מדי. אני אנסה ונראה.

פתרון 1 נשמע מאוד נכון אבל מצד שני אני לא מוצא את ההבדל בין מעיל גשם מפלסטיק נוקשה והשריון שאיתו התחלתי את המסע הזה. הוא אולי קצת יותר קל ופחות מעיק אבל הוא עדיין איזה חוצץ שאני מחפש להוציא מהיחסים שלנו.
אני צריך עוד לעכל את זה. המצב הזה שאת מתארת שבו אני לא מגיב מתוך זה שאני לא נפגע כי אני יודע שזה לא באמת מכוון כלפי הוא מצב נהדר, שכאמור אני מצליח להגיע אליו בסיטואציות של הערב. זה שונה מהמצב של השריון בזה שאז אני לא מגיב אבל מרגיש אהבה (ואפילו חמלה) לעומת הרגשת הצריבה שבשריון (שכמו שאמרת זה רק "נדמה לי" של להיות לא פגיע), אבל השאלה היתה לגבי המצבים שבהם אני לא מצליח להגיע לשם.

אוקי, אנסח את זה כך:
הטיפול העיקרי בעניין הוא להרגיש מספיק ביטחון כדי להתיחס לרגש ולמצב שלה ולא למילים ולא להפגע. בדוגמא שנתת ציינת את רגש האשמה העצמית ואני מסוגל להמשיך מכאן גם בלי הניסוחים (בגלל התחושה של החמלה שעולה לי). זה מזכיר לי למשל שדוקא עם עצבים של תקופת המחזור נורא קל לי כי ברורה לי הסיבה (גם אם זה לא הסיבה )

הבעיה שלי היא בנקודה שבה לא הצליח לי, אני לא מוצא את הרגש שמאחורי התקפה שבאה משום מקום כי לא מצאתי איזה רגש גרר אותה. התחושה שעולה לי אז ושבה אני עוד לא מצליח לשלוט היא שההתקפה היתה "סתם", וזה גורר את הצריבה (עלבון, הרגשה שניצלו את חוסר ההגנה והאמון שלי, חוסר אונים, חוסר צדק וכעס). זו התחושה של הילד שפתאום קיבל סתירה מאבא, לא אחרי ששבר את האגרטל בסלון אלא כששרק לידו קצת כשהיה עצבני.
אז השריון / מעיל היה בצד וכל נסיון לעשות כאילו לא נפגעתי הוא הכחשה שמובילה למחשבות רעות ותגובת פאסיב-אגרסיב. ומצד שני להגיב כנפגע חוזר כבומרנג כמו שכבר אמרנו. 3 הפתרונות שנתת אפשריים לביצוע כשאני במצב רציונאלי, כשאני יכול לראות מעל ההתרחשות, להתעלות ולא להפגע. מה אני צריך לעשות כשאני בפנים?

אני מציג את זה כאן בצורה קיצונית, בכוונה כדי לחדד את הנקודה, אבל דוקא האלגוריה גורמת לי לחשוב שאולי למרות שזה התקפת נגד התשובה פה כן צריכה להיות בוטה שזה לא מקובל אלי בכלל. זה להכנס להתגוששות אבל אולי צריך כמה כדי לפחות את המצבים האלה למנוע?

אה, ושכחתי לענות ל אתה מרגיש אשם? תקבל את זה. הבעיה פה הוא שתמיד יש איזה גרעין של אשמה שאפשר להתלות בו (כמו השריקה בדוגמה שנתתי). תמיד יש משהו שעשיתי שלכאורה היה הניצוץ שגרם לפיצוץ. אבל העניין הוא שהפיצוץ הוא בגלל חומר הנפץ ולא הניצוצות שכל אחד מאיתנו מיצר במהלך היום. לכן, גם אם יש לי איזה קצה קצה של אשמה אני לא מרגיש שנכון לי לבחון את עצמי במצבים האלה. זה רחוק מלהצדיק את התגובה.

את פתרון 2 אני לא רואה איך אני מיישם בחיים
יפה. אם כן, רק פתרון 1 ישים לגביך כרגע. באמת בגלל זה שמתי אותו ראשון...
שים לב, שכלפי חוץ פתרון 1 מתבטא בזה ש-

• אתה לא עונה. כלומר, אין תגובה, אין הצטדקות, אין התנצלות, אין התנגדות, אין הודאה באשמה, אין שום דבר שהיא יכולה להיתפס בו ולהמשיך ללבות את האש.
• אתה מקשיב הקשבה פעילה שמתבטאת בצלילים מסכימים, כגון "אהמ", "אה", "כן". מסכימים אבל לא מחייבים! וככה, מצד שני, אמנם לא נכנסת לויכוח אבל ברור לה שאתה מקשיב לה. ואתה באמת מקשיב, ומתאמן בלהקפיד "לא להכניס לריאות" בשום פנים ואופן.

הוא עדיין איזה חוצץ שאני מחפש להוציא מהיחסים שלנו
זה לא חוצץ, אלא אם כן אתה מתכוון לזה שאתה לא יכול לדבר איתה בכנות כרגע, כי אז רק תזין את ההתקפה שלה. נכון, מה לעשות. לכן אני אומרת להימנע מדיבור.

זה לא אותו דבר כמו שיריון. אתה לא מסתגר בפנים, אתה לא בורח מהרגשות שלך - להיפך. אתה נשאר עם הרגשות שלך, אתה לומד להקשיב לרגשות שלה, ואתה לא מתחבא ולא "חוסם".
האמת היא, שכשעושים את מה שאני מציעה באופן מוצלח, התחושה שמתארת את זה יותר מכל היא תחושה של חופש, של שיחרור ושל הקלה.
אתה תהיה ב"כאן ועכשיו", זורם, מקשיב לעצמך ולה, ולא במקום "תגובתי". אתה לא חוסם, אתה לא מתגונן, זה לא שיריון.

לגבי המצבים שבהם אני לא מצליח להגיע לשם.
הי, אתה יודע, גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד... P-: או במלים אחרות: פרה פרה כל העדר. טוב, יאללה, בלי פתגמים: אנחנו נפרק סיטואציה אחרי סיטואציה, ולאט לאט זה יילך יותר בקלות. יחד עם זה, אני לא מכירה אף אחד מושלם.
כרגע אנחנו מפרקים סיטואציה שמתרחשת מחוץ לבית, ושבה אתה מואשם באיזו פשלה שהיא לכל הפחות משותפת.

הבעיה שלי היא בנקודה שבה לא הצליח לי, אני לא מוצא את הרגש שמאחורי התקפה שבאה משום מקום כי לא מצאתי איזה רגש גרר אותה
אוקיי.
זה באמת נורא קשה. האמת, זה הדבר שהיה לי אישית הכי קשה. אני לא ידעתי לזהות רגשות. גם לא את הרגשות של עצמי. למשל, בלבלתי בין כעס לעלבון בלי סוף.
אבל במקרים האלה, שמשפריצים עליך כעס שאתה לא מבין את מקורו - אתה חוזר לשתי התגובות ה"טכניות":

• לא עונה לה. רק מקשיב ועושה קולות של הקשבה.
• מנסה להתחבר לרגש שלך ולהרגיש אותו. המטרה בלהרגיש אותו היא לא להגיב ממנו. כשאנחנו לא מחוברים לרגש, אנחנו מגיבים מתוך האוטומט. כשאנחנו מרגישים לגמרי את הרגשות שלנו, אנחנו יכולים להצליח לבחור לא להגיב.

בתוך התגובות ה"טכניות" האלה אתה גם מקשיב לה מתוך מטרה ברורה: אתה מחכה לשמוע מתי היא תסגיר את עצמה, אתה מחכה לקבל בכל הדברים שהיא שופכת רמז לאיזה רגש, כל עוד אתה לא מזהה. זה מועיל מאוד ליחסים, כי זה עושה אותך עוד יותר עסוק בהקשבה מתעניינת ועוד פחות עסוק בלהגיב מתוך עלבון ופחד.

במצב מאוד מתקדם של שלווה והקשבה, אפשר אפילו לשאול אותה פשוט:

• מה את מנסה לומר לי? אני לא מצליח להבין מה את מרגישה.

אבל זה תרגיל למתקדמים, ויכול לבוא רק מתוך ביטחון עצמי וחוסר פחד. הטון הנכון להגיד משפט כזה הוא של התעניינות ואהבה צרופות, מתוך חיבור מלא לרגשות שלך, ומתוך חוסר פחד. אני מספרת לך על זה כדי שתראה איזה כיוון אפשר לקחת, לא כדי שתיישם את זה.

זו התחושה של הילד שפתאום קיבל סטירה מאבא, לא אחרי ששבר את האגרטל בסלון אלא כששרק לידו קצת כשהיה עצבני.
כשהילד הזה מתבגר, הוא קולט מהר מאוד שאבא עצבני וזה לא קשור אליו, ודואג להמנע מהסטירה, וגם לא שורק לידו כשאבא עצבני.
כיוון שזה לא האבא, זו אשתך, אז כשאתה קולט שהיא עצבנית אתה לא מחכה שהיא תתפרץ עליך עם סטירה - אתה מקדים תרופה למכה.
איך מקדימים תרופה למכה?
למשל, מנחשים למה היא עצבנית.
עומס עושה אותה עצבנית. איחורים. אי נעימות כלפי אחרים (כמו בדוגמא עם המטפלת). בלגאן. הילדים טיפסו עליה יותר מדי. היא רעבה. היא עייפה. מה עוד?

נסיון לעשות כאילו לא נפגעתי
לא לא לא. אתה לא מנסה. זאת בדיוק הטעות שאתה מנסה להפסיק לעשות. אתה מרגיש היטב שנפגעת, בינך לבין עצמך - אבל לא מגיב מתוך זה. רק מרגיש את הפגיעה, ולא פועל מתוכה.
בהדרגה, אתה גם תפסיק להיפגע מהדברים האלה, כי כל פעם - בהתחלה הרבה זמן אחרי הסצינה, לאט לאט יותר סמוך לסצינה - אתה תיזכר שזה לא קשור אליך, שזה סתם הזימזום שלה כשהיא מרגישה לא טוב עם עצמה.

מה אני צריך לעשות כשאני בפנים?
מה שאתה שואל בעצם בלתי אפשרי.
אני אומרת לך מה לעשות כשיש לך בחירה.
אם אתה כל כך "בפנים" שאתה מגיב בלי בחירה, בלי שליטה, מתוך תגובתיות, מתוך האוטומט - אז זה מה שאתה מסוגל לו באותו רגע. אין מה לעשות. אולי רק לסלוח לעצמך, ולהגיד לעצמך שבפעם הבאה אתה תיזכר להמהם ולא להגיב ולהקשיב לרגשות.
גם אני מגיבה לעתים קרובות לא מתוך מחשבה, אלא מתוך התגובה האוטומטית הישנה שלי.
אבל לאט לאט אני קולטת יותר ויותר מהר מה קרה. איפה טעיתי.

למשל, מישהו קרוב לי [ברשותך, לא מוסרת פרטים מזהים] אמר לי לפני כמה שבועות כמה דברים. זו היתה ביקורת, שהוסוותה כהגזמה הומוריסטית.
אני הגבתי לביקורת, הסברתי והעמדתי דברים על דיוקם.
לקח לי כמה שעות לקלוט, שבכלל לא הייתי צריכה להגיב לביקורת, ושבכלל לא הייתי צריכה ליפול בפח של ההומור (הפח של ההומור: הוא אומר דברים איומים ונוראים, אבל בצורה הומוריסטית. אז אני משתפת פעולה בהעמדת הפנים שהוא לא באמת אמר דברים איומים ונוראים, אלא הוא רק צוחק. הוא לא רק צוחק. אסור להגיד דברים כאלה. ואני צריכה להפסיק לשמוע בהם ביקורת עלי, לא לאפשר דיבורים כאלה, ולא להתגונן).
רק אחרי כמה שעות הבנתי, שהוא היה לחוץ והאשים את עצמו, והוציא את זה בפארודיה של ביקורת עלי.
זה היה ממש ענקי שהבנתי את זה כעבור כמה שעות. כמה שעות ועוד ארבעים וכמה שנים... P-:
הוא עושה את זה כל חיי... וכל חיי אני מתגוננת.
אני מקווה שבפעם הבאה שאני אשמע ממנו "ביקורת הומוריסטית" אני כבר אדע תיכף ומייד לחפש איפה הוא מאשים את עצמו ולהגיד לו את זה.
זה עוזר לך?


אבל דוקא האלגוריה גורמת לי לחשוב שאולי למרות שזה התקפת נגד התשובה פה כן צריכה להיות בוטה שזה לא מקובל אלי בכלל
לא כל כך הבנתי מה אתה אומר פה. אתה יכול לפרט ולעשות את זה מוחשי? כאילו, עם דוגמא?

בכל אופן, תשובה בוטה לא תוביל אותך אף פעם למקום טוב. זאת תגובתיות.
זאת תגובת התקפה/התגוננות לעלבון.
אני מציעה לך - להפסיק להיעלב.
בהתחלה זה יהיה מלאכותי, בהדרגה - אמיתי.
ככל שתיעלב פחות, ותגיב יותר בשיוויון נפש (הטריקים ה"טכניים" שתיארתי יוצרים רושם של שיוויון נפש כלפי חוץ, ונותנים גם מנוחה כלפי פנים, ומפסיקים את ההסלמה לריב, כי אתה פשוט לא רב) - היא תעליב פחות.
לפני שהיא תעליב פחות, אני מצפה שהיא תעליב יותר.
כלומר, התגובה הראשונה שלה תהיה חרדה אדירה על השינוי שחל בך, והיא תנסה בכל הכוח לגרור אותך לתגובתיות המוכרת. שתתגונן, שתתקיף, שתצטדק, שתאשים, שתיעלב, משהו!
המהלך הצפוי הוא שהיא תגביר את ההתנהגות הלא נעימה.
אתה צריך לצפות לזה, ולהחזיק מעמד.
אם תחזיק מעמד ותזכור חלק מהזמן את הטריקים שקראתי להם "טכניים" - היא תתחיל להפנים את השינוי, וההתקפות שלה יתחילו לרדת. או שהיא תעשה משהו אחר. למשל, תתחיל לדבר איתך על השינוי (או! הזדמנות מבורכת לדבר איתה גלויות על מה שאתה מנסה לעשות ועל ההתנהגות שלה שלא נעימה לך).

לכן, גם אם יש לי איזה קצה קצה של אשמה אני לא מרגיש שנכון לי לבחון את עצמי במצבים האלה.
סדר, סדר: אתה לא אמור לבחון את עצמך. אתה אמור רק לקבל את זה.
להגיד: טוב, נו, קרה מה שקרה וזהו. ביג דיל, אני בסך הכל בן אדם.
לקבל את זה, לא להלקות את עצמך. אתה מבין את ההבדל?
להסיק מסקנות לעתיד - כמו, בפעם הבאה אני אחשב את הזמנים יותר טוב - לא להיתקע ב"אוי כמה הייתי לא בסדר ואוי הייתי צריך לשים לב ואוי איך לא הסתכלתי בשעון ואוי למה ביזבזנו חצי שעה בדיונים על איזה קפה לקנות".

אם משהו לא ברור, תשאל.

גם אני כמעט התבלבתי ביני לבין האשם....
אשתי הכריחה (היא ביקשה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים) אותי לקרוא את הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה".
בעיקר מבין הגברים השקטים שקוראים פה בדף - מענין אותי לדעת אם מישהו מכם קרא אותו, ומה דעתו עליו.

מצחיק איל שכל הגברין ממהרים לענות
חבר'ה - תירגעו, אחד אחד!

בשמת, רק להגיד שאני עוד כאן, עובד על זה, ושלפעמים אני מצטער שאני לא יכול לעצור רגע את הזמן כדי לחזור לקרא פה לפני שאני מגיב.
אני בדרך כלל מגיע לדף הזה מרוגז, אבל לפעמים לא, ואז לקרא שוב את מה שאת כתבת ברוגע נותן לי הרבה חיזוק והבנה עמוקה יותר.
ושוב תודה!!

א. בבקשה D-:
ב. תאר לך שגם אני עוד כאן, וגם אני עובדת על זה, ושגם אני מצטערת הרבה פעמים שלא חשבתי קצת על העצות של עצמי לפני שהגבתי...
(ככה זה: כולנו בני אדם, והגיע הזמן שנשלים עם זה...).

עקב התנסות דומה,מרגישה צורך להעלות שוב את הדף המופלא הזה...
לימוד גדול בשבילי,מביך לחשוב מה האיש שלי היה יכול לכתוב כאן....[-:

ואווווווו..........
קראתי וקראתי ולמדתי כל כך הרבה.
איזה אתר. איזה תובנות .
וכמה רצונות טהורים וטובים לתת ולעזור באמת.

איזה דף מאלף!

דף מאלף ומעלף גם יחד. אני זאת האשמה תמיד! העתקתי מכאן המון קטעים שאני מרגישה שיחזקו אותי בנסיון המי-יודע-כמה ללמוד איך לחיות עם הדרקון הפרטי. מה שמביך הוא שאני גם דרקון וגם האשם-תמיד. זהיתי את עצמי בהמון סיטואציות. מוכרחה לומר שעצם הקריאה (אני כאן כמה שעות) כבר שנתה אצלי את הכיוון הנוכחי של "זה-לא-פוגע-בי-בעצם". ימים יגידו!

פעם ראשונה שקראתי את הדף. האם האשם תמיד עדיין כאן לעדכונים? אם אתה כאן - אני יודעת שרוב הנשים הזדהו עם אשתך, ואני יכולה גם להבין אולי באופן ספציפי פה ושם למה (לגבי הרגעים שגבר מגיע הביתה ורוצה רגע "להתאפס"...שמעתי על זה חברות, כי לשמחתי הגבר שלי לא מהז'אנר הזה), אבל בגדול אני הרגשתי שאתה נמצא ביחסים שאין בהם כבוד כלפיך, והתקפות ההאשמות האלה - וואו, רק מלקרוא את זה הותשתי והתעצבנתי. מה זה היחס הזה?? אם אתה עדיין חי בתוך זה - תדע שלפחות מנקודת המבט שלי - זה לא בסדר. ושאלה אחת שנדמה לי שלא שאלו אותך ולא ענית עליה - האם אשתך יודעת לבקש סליחה אחרי ההתקפות האלה, או שהיא ה"צודקת תמיד"?

אם אתה כאן - אני יודעת שרוב הנשים הזדהו עם אשתך
זה כל מה שקלטת מהדף הזה? S-:

האם אשתך יודעת לבקש סליחה אחרי ההתקפות האלה, או שהיא ה"צודקת תמיד"?
לא ברור שהיא "הצודקת תמיד"? גם זה נכתב במפורש. כבר בהודעות הראשונות בדף.

לא בטוחה. אולי בעיקר בחלק הראשון. אבל עלו לי הרבה מחשבות בהמשך גם על פיקסציות של אנשים עובדים, ואני אכתוב מתישהו בהמשך.

שמת לב כמה רעיות קראו וראו בדברי האשם תמיד מראה להתנהגות שלהן כלפי בן זוגן? ונבהלו ממה שראו במראה? והחליטו מייד לשנות את התנהגותן?
האם זה לא מראה לך שגם הן חשבו:
תדע שלפחות מנקודת המבט שלי - זה לא בסדר
ויותר מזה, חשבו את זה על עצמן? שהן לא בסדר? מפני שקראו את נקודת המבט של הגבר והבינו בבת אחת את הגבר הפרטי שלהן, ראו את עצמן מנקודת מבטו ומה שראו הכאיב להן?

כן. יכול להיות שקראתי לא ברצף (הדף היה פתוח וקראתי בו כשהיה לי זמן) אז יכול להיות שההתרשמות לא תואמת... בכל מקרה - זה דף מאלף ואת כרגיל עושה עבודה מדהימה ואכפתית, כנראה שנולדת עם זה

אני אכתוב עוד אח"כ

עלו לי הרבה מחשבות בהמשך גם על פיקסציות של אנשים עובדים, ואני אכתוב מתישהו בהמשך
אשמח שתרחיבי על זה.

_עלו לי הרבה מחשבות בהמשך גם על פיקסציות של אנשים עובדים, ואני אכתוב מתישהו בהמשך
אשמח שתרחיבי על זה._
גמני

זה דף מאלף ואת כרגיל עושה עבודה מדהימה ואכפתית, כנראה שנולדת עם זה
ממש כך @}
ודרך אגב, יש גם נשים שהן בזוגיות בתפקיד האשמות תמיד, ואני בטוחה שהדף עזר, עוזר ויעזור גם להן!

לגבי פיקסציות של אנשים עובדים:

דווקא זמן טוב לדבר על זה, ככה על רקע המחאה החברתית והיציאה מכל מיני בועיות של קונספציות שמנהלות אותנו.

האשם תמיד מתאר סיטואציה שהוא בא הביתה מוקדם לעזור עם הילדים, והוא "רק" קיבל איזו שיחה מהעבודה ותוך כדי עשה כך וכך, או דחה את המשימה הזאת והאחרת. ושאישתו התחרפנה מזה. ואני מבינה אותה.

אני חושבת שיש מעט מאוד תפקידים שבהם זה קריטי לענות עכשיו ! למייל או לטלפון. אני גם עובדת בהייטק, וזאת בהחלט עובדה מקובלת שלאנשים יש גם חיים. יש טלפון שנראה חשוב? אפשר לומר "זה דחוף? אני אחזור אליך עוד שעתיים". או לא לענות ולבדוק אח"כ הודעה או מייל. אנשים לא אמורים להיות זמינים לעבודה 24 שעות ביממה. זה בראש שלהם. וזה רק הם יכולים לקבוע את הגבולות שלהם. אני רואה אנשים גם במשרות בכירות, שיודעים לסגור את הטלפון או לדחות שיחות לאחר כך או למחר, וזה לא על חשבון כלום. ממש כלום.

אנשים שבאים הביתה עם העבודה כל הזמן ברקע - בעצם לא באים הביתה. אני יודעת, גם אני עושה את זה לפעמים. אז נניח האשם תמיד - באת הביתה בערב, זה הזמן שלך עם המשפחה שלך. נכון שאם היו מתקשרים אליך בענייני עבודה באמצע פגישה אישית עם המנכ"ל שלך לא היית עונה והיית חוזר אחר כך? אז המשפחה שלך זה אותו הדבר וזה יותר חשוב. ואשתך רוצה אותך "נוכח" ולא רק מבצע משימות שמשתלבות אכשהו בסדר היום שלך.

אני חושבת (ורואה) שאנשים יכולים לקבוע את הגבולות שלהם ביחס שבין עבודה לבית, ומעטים המקרים שבהם צריך לפרוץ אותם. אם אתה עובד טוב ואחראי - זה הדבר האחרון שאמור לעניין מישהו. שוב, יש תפקידים שדורשים את זה, אבל הרוב המוחלט - זה בראש של האנשים.

עוד משהו של אנשים עובדים - מגיעים הביתה ורוצים לנוח. אז בגלל שאני עובדת וגם מגיעה הביתה, אני מבינה על מה מדובר. ואני חושבת שיש תקופות שזה גם מאוד אפשרי. למשל עכשיו - הרבה פעמים אני מגיעה ומתיישבת ומכינה לעצמי קפה, או מגיעה לארוחת ערב משפחתית, או סתם יושבת על הספה או במרפסת. אבל זה כי התקופה הזו אין בה אלמנטים אקוטיים. אבל ברגע שיש תינוקות או ילדים שדורשים תפקוד ונוכחות - הדיפולט יהיה להיכנס לתמונה מייד. בזוגיות שלנו - שנינו ככה, ובגלל ששנינו ככה - ברגע שמישהו באמת צריך זמן להתאפס, זה פשוט מתקבל הכי בטבעיות. אבל זה בגלל שיש שיתופיות ואחריות הדדית, ושנינו מכירים את שני המצבים (להיות בבית או להגיע הביתה).

אז זה בנוגע לאיפה ה"אשם תמיד" קצת אשם . היו תיאורים שנשמעו לי מאוד "גבריים" ואטומים - כמו עניין הטלפונים של העבודה, העובדה שהוא שוכח כל הזמן שאולי אישתו רוצה להתקלח בזמן שהוא רק הגיע וכבר דואג לצרכיו הדחופים...

אבל מה שהיה נורא בולט לי בדף זה כמובן הנטיה הנוראית של אישתו להאשים כל הזמן. זה כל כך מעייף, וזה כזה דפוס בעייתי, מתיש ומעליב. מהקריאה בדף המעניין הזה מאוד התחברתי לאשם תמיד, וחשבתי לעצמי שיש לו פוטנציאל היסטרי להיות אחלה גבר לאישה שלו ולמשפחה שלו.

אז מה עלה בגורלכם? האם יש סיכוי לעדכון?

(טיפ לעידן הסמארטפונים - כבו את הנוטיפיקציות. כשיש לכם זמן תמשכו תוכן. אבל אל תתנו לסאונדים האלה להשתלט לכם על החיים. אני מידי הבנתי את הפוטנציאל ההרסני של זה וכיביתי.)

יש הטיה לא הוגנת בזה שכשהמצב טוב אני לא מגיע לדף הזה, וכשאני מרגיש שאני צריך להיזכר בעצות הטובות של בשמת, המצב לא משהו.

בגדול, הפכתי למאלף דרקונים די סביר, ועובדה שלא כתבתי פה הרבה זמן, אבל גיליתי שני דברים:

1. זה מעייף. הצורך להיות מודע כל הזמן לא מאפשר להיות איפה שרציתי להיות בקשר זוגי - אמיתי ומשוחרר.
2. בתקופות קשות מאוד, אובייקטיבית, הדרקון הוא חיית בר. כלומר כשהיא מתוסכלת או מיואשת כל הניסיונות שלי נועדו לכישלון, וכדי לא להפגע אני בורח לשריון שלי ומחכה עד יעבור זעם.

לא קשה להבין שאנחנו בתקופה כזו עכשיו. והפעם אני חושב שזה make or break. או שנמצא סוף סוף איזון או שנרים ידיים.

(ואגב, לגבי הטלפונים, ברור שאפשר להתנתק לגמרי, אבל עצם הדרישה לכך אינה מכבדת. אני יודע לעשות בירור קצר וענייני האם זה דחוף ולקבוע לשעה מאוחרת או להפנות לאדם אחר. בכל הדוגמאות שנתתי הטלפון לא הפריע באמת לארועי הערב)

הו, בכל מקרה טוב לשמוע ממך

בתקופות קשות מאוד, אובייקטיבית, הדרקון הוא חיית בר. כלומר כשהיא מתוסכלת או מיואשת כל הניסיונות שלי נועדו לכישלון, וכדי לא להפגע אני בורח לשריון שלי ומחכה עד יעבור זעם
ניסיתם ייעוץ זוגי?
האם היא מוכנה ללכת לייעוץ אישי כדי לטפל בבעיות שלה, כדי שהזוגיות שלכם לא תסבול מה"שריטות" שלה?
האם אתה מוכן ללכת לייעוץ אישי כדי לטפל בבעיות שלך, כדי שלא תהיה מושפע כל כך מהתיסכול או הייאוש שלה? (יש גבול למה שאפשר ללמוד דרך האינטרנט, אתה יודע).

בשמת, אני תוהה, אם המצב היה הפוך (בתפקידי הגבר והאישה) - האם לא היית אומרת שמדובר כאן בזוגיות מתעללת?
אולי את נותנת לה יותר קרדיט רק בגלל שהיא אישה?

אני נותנת לה קרדיט? האמנם?
(או בעברית פשוטה: זה שאני לא כותבת עם פטיש בראש רק אומר שאני זהירה ולא קופצת פה לשום מסקנות נמהרות בכתיבה שלי).

אני חושבת שבמקרה של האשם תמיד, אין מספיק פרטים.
לגבי שני הצדדים.
זה לא חד משמעי.
על פניו ברור שיש כאן שני אנשים שכל אחד לכוד בפצעי הילדות שלו ולא תמיד רואה את השני. קודם כל, לרוב לא ממש רואה את עצמו בצורה ברורה ואובייקטיבית, אז על אחת כמה וכמה לא רואה את השני ואיך הוא גורם מצוקה לשני. כל אחד מהם גורם מצוקה לאחר אבל לא לוקח מספיק אחריות - לא על עצמו ולא על ההשפעה של מעשיו ומילותיו על הזולת.

(אתה קובע איך אתה מגיב למה שהאחר עושה, אין דבר כזה "היא גרמה לי". התגובתיות של הטייס האוטומטי היא בעצמה בעיה, שצריך לקחת עליה אחריות ולפתור אותה קודם כל אצלנו. אחרי שהפסקנו לפעול מתוך הטייס האוטומטי, אפשר להתחיל לבדוק מה השני באמת עושה, והאם זה בר תיקון או לא).

יש אפשרות שהיא "מרעילה", אבל לא בטוח שזה יקדם אותנו בשלב זה. יש ל-האשם תמיד עוד דרך לעבור בינו לבין עצמו כדי לברר את זה. לצאת מהתנהגויות ה"קורבן" וה"תלותי" שיש אצלו, וגם לראות מתי ההתנהגות שלו פוגעת, חסרת התחשבות, לא רואה אותה ממטר.
במצבים כאלה קשה להבחין אם מדובר במצב של התעללות, או בשני צדדים co-dependent שכמובן מתנהגים אחד לשני בצורות שמשלבות קורבניות ו"הרעלה" (כל קורבן גם מתנהג התנהגויות מתעללות, זה נתון, ואולי צריך להזכיר את זה שוב ושוב ושוב ושוב עד שזה נקלט - תמחקו מהתיכנות שלכם את המיתוס שה"קורבן" = צדיק תמים שרק פוגעים בו. זה לא עובד ככה. אנשים שלא מכבדים את עצמם גם יתנהגו בצורות לא מכבדות כלפי אחרים, זה חלק מהעניין).

_אני חושבת שבמקרה של האשם תמיד, אין מספיק פרטים.
לגבי שני הצדדים.
זה לא חד משמעי._

לא יודעת, נדמה לי מדברים שלך שקראתי בעבר, שאם הכותבת הייתה אישה שכותבת על בן זוגה את אותם הדברים, היה לך יותר קל להגיד לה שבן זוגה מתעלל בה.
ורק בגלל שכאן זה להפך, את מטילה ספק באיך שהאשם מציג את הדברים, ומתייחסת בחמלה לפצעי העבר של בת זוגו.
ככה זה נראה לי מהצד. אולי אני טועה.

בכל מקרה, קראתי את הדף גם בעבר, ולי נראה שמדובר בזוגיות מתעללת, שבה הגבר חווה התעללות מצד בת זוגו, ואף אחד לא מעז להגיד את זה בקול !
בגלל שהיא אישה - אז 'צריך להבין אותה', 'היא במצוקה', 'לגדל ילדים זה לא קל', 'תבדוק מה החלק שלך בעניין' וכו' וכו'.

ואולי פשוט האשם צריך להתעורר, ולהבין שמספיק כבר לסבול ולבלוע את הצפרדע.
הוא יותר מדי נחמד לאישה שלא עושה שום מאמץ לכיוון שלו, ורק זורקת עליו שוב ושוב את הרפש שלה.
והוא מנסה ומנסה לתקן.

להגיד לו ש'יבדוק מה החלק שלו', זה כמו להגיד לאישה מוכה שתבדוק מה היא עשתה שגרמה לכך שיכו אותה.
כן, לאישה המוכה יש חלק בכך. החלק שלה מסתכם בזה שהיא מוכנה לספוג את זה. זו ה'אשמה' היחידה שלה.
אותו הדבר להאשם.
אני לא חושבת שהוא עושה משהו שהופך אותו לראוי לכל הקיתונות האלה שהוא סופג, מלבד זה שהוא משאיר את עצמו במקום שמוכן לספוג את זה.

_זה כמו להגיד לאישה מוכה שתבדוק מה היא עשתה שגרמה לכך שיכו אותה.
כן, לאישה המוכה יש חלק בכך. החלק שלה מסתכם בזה שהיא מוכנה לספוג את זה. זו ה'אשמה' היחידה שלה._
גם בזה אני בכלל לא מסכימה איתך.
ראשית אני כופרת לחלוטין בעובדה שיש פה "אשמה" מכל סוג. ראי אחריות מול אשמה.
אשה מוכה לא אשמה בזה שמכים אותה.
אבל היא יכולה לחלוטין לקחת אחריות.
כי יש סיבות עמוקות וחזקות לזה שאשה בוחרת בן זוג שמכה אותה. הן לא באשמתה, לחלוטין לא. אבל בכל זאת, העובדה היא שהיא בחרה בו, שהיא חיה איתו, שהיא לא עוזבת אותו.
האם זו גזירת גורל?
כן ולא.
הבחירה שלה הוכתבה על ידי גורלה. כל חייה עד לרגע שהיא מגלה שהיא אשה מוכה, הם מה שהוביל אותה לגורל הזה.
אבל האם זה אומר שהדפוסים שהובילו אותה עד עכשיו הם נצחיים ובלתי ניתנים לשינוי?
האם זה לא תלוי בה בשום צורה?
האם הדבר היחיד שיכול להציל אותה הוא שבן הזוג המכה ישתנה? (אפשר לחכות עד שהאש בגיהינום תקפא).

"מוכנה לספוג את זה" זה דבר גדול מאוד. זה מקיף עשרות דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגות של אדם בחייו. עשרות. דפוסים קטנים, דפוסים גדולים.
בלי קשר לבן הזוג המכה, האשה המוכה יכולה להתחיל לשנות את חייה בכך שתתחיל לרפא את הדפוסים ה"סופגים" ו"מזמינים" אלימות כלפיה, אחד אחד.

לכן בלי קשר לאשתו של האשם תמיד, הוא יכול וצריך להתחיל לשנות את חייו בכך שיתחיל לרפא את הדפוסים שלו.
ורק כאשר מרבית הדפוסים שלו יירפאו, אפשר יהיה באמת לראות אם גם הזוגיות נרפאת והוא נשוי לאשה "שרוטה" (כמוהו, רק בתמונת ראי) אך אוהבת - או שהוא נשוי לאשה "שרוטה" ששורטת, ואין סיכוי לחיים של אהבה איתה.
את זה מגלים רק כאשר אדם אוהב את עצמו מספיק, בשביל להרגיש שהוא באמת ראוי לאהבה, ובשביל לא להסכים לחיות עם דברים שמתחזים לאהבה אבל אינם אלא שנאה, או צורך חולני לשלוט בזולת, או כל דבר אחר שמתחפש לאהבה.

ויכול להיות שיש דברים שאמהות לילדים ונשים נשואות רואות, שאחרים לא יכולים לראות, כי הם לא יודעים איך זה נראה מבפנים.

(כל קורבן גם מתנהג התנהגויות מתעללות, זה נתון, ואולי צריך להזכיר את זה שוב ושוב ושוב ושוב עד שזה נקלט - תמחקו מהתיכנות שלכם את המיתוס שה"קורבן" = צדיק תמים שרק פוגעים בו. זה לא עובד ככה. אנשים שלא מכבדים את עצמם גם יתנהגו בצורות לא מכבדות כלפי אחרים, זה חלק מהעניין).

בשום אופן לא!!! לא נכון כלל!!
בשמת, כל פעם שאני קוראת את הטענה הזו שלך, אני רואה שאת לא באמת מכירה, לא מבפנים ולא סוציולוגית, את תופעת ההתעללות, על אף הדפים שכתבת בנושא.
רוב הקורבנות בשום אופן לא מתעללים במתעלל. זה פשוט לא נכון!!
רוב הנשים שבעליהן מתעללים בהן פשוט מרכינות ראש והולכות על קליפות ביצים. ויש כאלה שהתעללו בהן מגיל צעיר ואין בהן בכלל את הכוחות להזיק למישהו, להתעלל או לפגוע.

כשבן זוגי לשעבר התעלל בי, כל מה שעשיתי זה להיות יותר נחמדה ומתרפסת. וכשיצאתי מזה ועשיתי על העניין דוקטורט לא פורמלי, ראיתי שמה שאת טוענת הוא פשוט לא נכון.

אנשים שלא מכבדים את עצמם גם יתנהגו בצורות לא מכבדות כלפי אחרים, זה חלק מהעניין

סיסמה מסוכנת ולא נכונה.

רוב הקורבנות בשום אופן לא מתעללים במתעלל
אני לא קראתי את בשמת אומרת את זה. אלא כלפי אחרים

כלומר, האם לכולם היית יותר נחמדה ומתרפסת או שלא?

וסביר בעיני שיהיו כל מיני דפוסי תגובה, נכון?

תודה לכן על השיחה, אני לומדת ממנה @}

רוב הקורבנות בשום אופן לא מתעללים במתעלל. זה פשוט לא נכון!!
צצצ. זה לא מה שאמרתי.
ואני מציעה לך לקרוא בעיון את האתר של ד"ר איירין. את יכולה להתחיל ב-סימני התעללות בזוגיות כי תרגמתי שם לעברית.
מה שכן, צריך הרבה מאוד יושר, כנות ואינטגריטי.

אם כך, אדייק
כל קורבן גם מתנהג התנהגויות מתעללות
לא נכון. בשום אופן לא נכון.

1. האם הקורבן מתנהג התנהגויות מתעללות משום שהוא קורבן?

אם זה מה שאת טוענת, אז זה פשוט לא נכון. ואני מכירה קורבנות רבים, והייתי קורבן. לא נהגתי ולא נוהגת באופן מתעלל. לא במתעלל ולא באחרים.
שום דבר בזה שמישהו הופך לקורבן, לא הופך אותו מועד יותר להתנהגויות מתעללות

1. האם הקורבן מתנהג התנהגויות מתעללות פשוט משום שהוא בנאדם/בתאדם?

בוודאי שלא. לא כל בנאדם מתעלל בזולת. לא לפעמים ולא בדרך כלל

אני מציעה לך לקרוא בעיון את האתר של ד"ר איירין.
קראתי את האתר שלה לפני ולפנים. הרבה לפני שתרגמת אותו. ולא רק אותה, עם ספרות רבה על התעללות רגשית, מילולית ופיזית. ואני גם מכירה את זה מקרוב.
את פשוט טועה. קורבנות לא נוטים להתנהגות מתעללת. בטח לא נשים.

כלומר, האם לכולם היית יותר נחמדה ומתרפסת או שלא?
לא. אבל גם לא הייתי מתעללת.

וסביר בעיני שיהיו כל מיני דפוסי תגובה, נכון?
כן. דיכאון, בלבול, ירידה בערך העצמי, התכנסות פנימה, מופנמות. בוודאי לא נטייה להתנהגות מתעללת.

אני חוזרת ואומרת: הטענה הזאת של בשמת היא לא נכונה, כנראה נובעת רק מהיכרות מרחוק של התופעה. והיא אפילו מסוכנת.