באופן טבעי

הרבה הרבה זמן דגדג לי לפתוח דף בלוג חדש (דף מוצנע). גם מצאתי שם שאהבתי, אבל טיעוני הנגד גברו על טיעוני הבעד.
ועכשיו אני מרגישה שנכון וחשוב לשתף. והשם קולע פי כמה.
"שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ". דמעות שבו ועלו בעיניי השבת כששמעתי את מילות ההפטרה בבית הכנסת ונזכרתי בלוויה הצפופה והמאופקת והעצמתית של רִנה ביום שישי אחה"צ.
כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב יותר מזה. ואולי זה מספיק.

מקשיבה...

נעים לקרוא אותך שוב

אופס... זו הייתי אני (-:

חזרת! חסרת. ואוהבת מאוד את השם. במיוחד לקראת אלול.

שותה כל מלה בצמא. שער הרחמים נפתח.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

@}
שם דף מקסים
שיפתחו לך שערים, יקרה, בעת ובמקום המתאים לך @}
מקשיבה...

תודה. המילים שלכן מרגשות ונעימות.
יש הרבה מה לומר על המשפחה, אבל לא יודעת כמה מתאים לכתוב כך בפומבי בלי רשות, אפילו שהכול דברי שבח.
כן אחזור על המילים שאמרתי היום לבעלי בצאתנו מ"השבעה": אנשים נכנסים בלב כבד, ויוצאים בלב קל. יחסית.

תגידו, נראה לכן הגיוני להרגיש רגשות באופן פיזי בלב (או בסביבתו)? אולי אני פשוט מדמיינת, שאני מרגישה...
הלוויה יכולה להיות דוגמה: היו רגעים שהצמדתי את כפות הידיים זו על זו על החזה, כאילו אחרת משהו עלול לפקוע שם.
והבוקר כהסעתי את לאונרדו לאיזו פעילות ארוכה של תנועת הנוער, והוא נפרד ממני ברצינות ובחמידות, הלב שלי גאה, עלה על גדותיו, מאהבה לילד הזה.
ובביקור בהמשך היום אצל סבתא שלי, הרגשתי את תחושת השלווה וההשלמה שמאפיינת את ביקוריי אצלה בחודשים האחרונים, אבל הפעם בתוספת יותר מקמצוץ של עצבות וחמלה, וגם במקרה הזה הרגשתי את הלב מתמלא.

אני זוכרת שכשהייתי בערך בת שמונה אחותי לימדה אותי שהלב הוא בצד שמאל, והתווכחתי איתה שזה לא יכול להיות. כשאני מחבקת את הבובות שלי אני מרגישה את הלב נגדש אהבה, וזה בפירוש במרכז החזה! בסופו של דבר השתכנעתי שהוא בשמאל, ומאז ועד היום אני חשה אהבה בשמאל. בבירור

<פרדסים>

אני מקווה לא להזיז לך יותר מדי, אבל הלב הוא באמת במרכז, אם כי מוטה קמעה שמאלה.

כשנפרדתי מחבר שאהבתי (כי באמת היה עדיף להפרד, והיה גם הרבה מה לאהוב), אז חודשים הסתובבתי עם תחושה של פצע מדמם באזור הסולר פלקסוס (מתחת למפתח הלב), כאילו מיתר מלבי ללבו נקטע. זה הקשה עלי פיזית לנשום לעומק.

אז אני מסכימה שאפשר להרגיש רגשות פיזית בגוף.

השפה העברית (וכנראה גם שפות אחרות) מקשרת זאת יפה:

פיק ברכיים, כובד ראש, מוסר כליות (ולב), חוסר עמוד שדרה....
הוסיפו את הרגשות לכל ביטוי כזה, וכנראה נגיע להסכמה.

עזבי, בגילי המתקדם אני כבר מקובעת מדי. שום דבר כבר לא יזיז לי את הלב.

<פרדסים>

תפילה, ברור שאת צודקת.
את זוכרת שאני ממליצה לשים ידיים על הלב (בעצם שמים את הידיים על מרכז החזה) כדי להרגיש את הרגשות שלנו?

פיק ברכיים, כובד ראש, מוסר כליות (ולב), חוסר עמוד שדרה....
לגמרי.

אני זוכרת שלפני שנים קראתי בעלון באופן טבעי מאמר יפה על תחושות בטן, אבל אין לי מושג איך למצוא את זה עכשיו.

<פרדסים>

עומס-עומס-עומס
איך זה שוב קורה לי?
עבודה חדשה, עבודה ישנה, כביסות, בישולים, נשיקות, חיבוקים...
אז השבוע החלטתי להזמין משלוח מהסופר - על החסרונות שבכך - ובכך לחסוך צעדה לסופר, זמן שוטטות שם וכן הלאה ולהרוויח זמן לעשייה בבית ואולי כבונוס הילדים שלי ייזכרו איך אני נראית.
המשלוח הגיע בשעה היעודה. בסך הכול היו המוצרים לשביעות רצוני.
חוץ מהביצים... ארבע אריזות של תריסר ביצים הכילו לפחות תריסר ביצים סדוקות-עד-מפוצלחות. וכמובן שגם הביצים וגם האריזות היו מרוחות בנוזל ביצה באופן אומנותי.
אז התחלתי לנקות ולחלץ את הניצולות, ובינתיים נכנס ברתולומאוס מהחצר. הוא נפצע ברגל והזמנתי אותו להוציא פלסטר מארון התרופות. רק שהארון הזה הוא גם ארון חומרי היצירה, ומשום מה ברגע שהוא פתח את הדלתות, צנחה אל הרצפה קופסת הלקים הישנים. אפשר לראות מזל בכך שרק בקבוקון אחד התנפץ...

חוץ מהביצים... ארבע אריזות של תריסר ביצים הכילו לפחות תריסר ביצים סדוקות-עד-מפוצלחות. וכמובן שגם הביצים וגם האריזות היו מרוחות בנוזל ביצה באופן אומנותי

אוי כמה מעצבן. ואיך הגיבו לך בשירות הלקוחות? ישלחו לך ביצים חלופיות עם התנצלות?
זה מה שמשגע אותי במשלוחים. אני לא רוצה להסתכן במשלוחים כי כל פעם היו פשלות כאלה, כל פעם מסוג אחר. פשוט נמאס לי אחר כך להתעסק בתיקונים. אין לי כוחות לזה.
גם את הילד הייתי צריכה ללמד איך לא להגיע מהסופר עם ביצים שבורות או עם קופסאות שמנת סדוקות ונוזלות אבל פה לפחות אני מרוויחה שהילד שלי לומד מידע חשוב לחיים... איך לבחור, איך לארוז, על מה להסתכל, על מה להיזהר בדרך, איך לא לחבוט את הסל במדרגות...

ואיך הגיבו לך בשירות הלקוחות?
הם היו בסדר.
כתבו התנצלות ושיפיקו לקחים, והעיקר - זיכו על שווי של חבילה אחת.
רק שכמובן לא באו לזרוק לפח את הסחורה הפגומה והדולפת או לנקות את כל העייסק.

זה מה שמשגע אותי במשלוחים.
בדיוק. לכן כתבתי: החלטתי להזמין משלוח מהסופר - על החסרונות שבכך
כי בכל זאת הרווחתי זמן יקר שנוצל לעשייה נחוצה אחרת ולנוכחות בקרב בני הבית.
אבל זה באמת מלכוד: רוצה להפחית עומסים, אבל לא תמיד מתאים לי לשאת במחירים, ואז אני נשארת עם מחיר העומס. S-:
לפחות אני מרוצה שאני בודקת אופציות, משנה התנהלויות קטנטנות. הצורך שלי גדול יותר, אבל האפשרות לשינוי מהיר כנראה לא תואמת את מידת הצורך. ועם זאת, אני לומדת לשמוח בשינויים הקטנים שאני מסוגלת לערוך.

אני ממליצה לנסות שוב.. אני גרה ביישוב מרוחק והזמן שאני חוסכת משמעותי לי מאד..בסהכ במרבית המקרים הרווח עולה על המחיר. השבוע במקרה היה לי אירוע דומה כשהשליח ניפץ בטעות בקבוק תירוש בכניסה לבית. אכן מבאס מאד אבל קורה אחת ל.. אותי זיכו על הבקבוק כמובן ועל עלות המשלוח. הוגן.

גם אני משתמשת במשלוחים לעיתים, ולרוב זה ממש בסדר, רק שאני להבדיל מכן מגיעה בשביל לקנות (זה קרוב) ורק שולחת במקום לסחוב (קומה 4 בלי מעלית).

כמה מפריע לי שהכול נעשה ספונטני מיד בעולם הווצאפי שלנו. אני מעדיפה פי כמה לדעת דברים מראש ולהיערך להם.
חשבתי לתומי שלא רק אני ככה.
ולכן כיוון שידעתי מראש שהיום אצא מהעבודה בצהריים לצורך בדיקה רפואית, יידעתי מראש בשבוע שעבר באמצעות המייל את הגורמים הרלוונטיים על ההיעדרות כדי שלא יבנו על נוכחותי. וכבר באותו היום נעניתי באישור על קבלת המייל ובתודה על היידוע.
היום לפני שיצאתי, פגשתי מישהי שלא נוגעת ישירות לעבודתי בטווח הזמן האמור, אלא שידעתי שהיא אמורה להגיע בהמשך אל הנפשות הפועלות, ובהברקה של הרגע ביקשתי שתזכיר להם שם.
וכשחזרתי מהבדיקה, פגשתי את מכותבת המייל, שאמרה לי שאכן שכחה מהודעתי, ושמזל שX הזכירה להם.

מבינה לגמרי את ה

מתוך שאלות מחפשות תשובות

יעלי (19.02.2020 17:45):
נושא שאני עוסקת בו לאחרונה (קוראת עליו ומהרהרת).
מסתבר שיש שני סוגים של אמפתיה - רגשית וקוגניטיבית.
אמפתיה רגשית כנראה פחות ניתנת לפיתוח מאוחר מאשר אמפתיה קוגניטיבית.
ליקויים שונים ברמות שונות באמפתיה נפוצים למדי. ליקוי או חוסר באמפתיה רגשית, זה למשל מאפיין של נרקיסיזם. ליקוי באמפתיה קוגניטיבית די נפוץ אצל אנשים על הרצף האוטיסטי. ושני הליקויים גם יכולים להופיע יחד.
מבוגר אטום לרגשות האחרים לא יכול, לדעתי ולמיטב הבנתי, להשתנות מהבחינה הרגשית, כלומר הוא לא יכול להיהפך לרגיש. לא יכול להיעשות לאמפתי. אם הוא לא בנאדם רע, כלומר הוא כן אכפתי, הוא יכול לפצות על זה בעזרת האמפתיה הקוגניטיבית שלו. ואז ההתנהגות שלו יכולה לעזור (כמעט) כאילו נבעה מרגישות של אמפתיה רגשית.
כשמדובר בנער זה בכלל סיפור אחר. גיל הנעורים זו תקופה מאוד אגוצנטרית, ככה זה. נער אטום זה לא מדאיג כשלעצמו, בעיניי.
איך הוא היה כילד? האם חוץ מאטימות את רואה גם חוסר הבנה לרגשות הזולת, אפילו לאחר הסבר (ליקוי באמפתיה קוגניטיבית)?
(גילוי נאות: אני אמא לנער אטום שהיה ילד אמפתי להפליא).

קישור | העבר | מחקיעלי (19.02.2020 17:50):
אויש אני רואה שחלק מההודעה נמחק לי (עשיתי קופי ושכחתי פייסט, והלך). משחזרת
אם הבנתי נכון,
אמפתיה רגשית זה כשאני רואה מישהו במצב רגשי מסוים ואני מיד מזהה מה הוא מרגיש, לפי שפת גוף וכן הלאה, כי אני מרגישה מה שהוא מרגיש.
אמפתיה קוגניטיבית זה כשאני יודעת שמישהו חווה כך וכך, אני חושבת איך זה היה גורם לי להרגיש, ואני מסיקה שהוא בוודאי מרגיש דומה.

תינוק בן חצי שנה חולה בקורונה. כך נכתב באתר חדשות אינטרנטי. שיהיה בריא!
ותהיתי לי אם הוא יונק. אם כן - אולי זה מעשי להפיק נוגדנים מחלב אימו???

לאחרונה נחשפנו לשיטת הטיפול DBT.
אני לא בקיאה בתחום, אבל אתמצת את העיקרון המנחה כפי שהבנתי אותו:
חשוב לתקף את רגשותיו של שותף התקשורת, כפי שהם מבוטאים על ידו במלל או במחווה וכו'. תיקוף הרגשות יסייע לשותף להבין את עצמו, להכיל את עצמו, להתמודד עם רגשותיו ולשפר את התקשורת ואת התפקוד.

בקריאת המגילה בלילה ישבתי בבית הכנסת ובאחת מהרעשות המן-ים שמעתי ילדון (לפי אורך שערו, כנראה עדיין לא בן 3) פונה לאימו: "אמא, אני מפחד".
והאם מנסה להעביר מסר מעצים: "אתה לא מפחד. אתה כבר גדול!" S-:
טוב, זה היה קל לזיהוי.
אבל כשהקטנה שלי (הלילה בת 6!!!!!!!!!!!!!!!!!! ) מספרת לי, אחרי זמן ששמרה לעצמה את הפרטים, שהיא הפסיקה להיות חברה של אחת מהילדות מהגן, משום שהיא מקנאת בילדה, שעל אף שהיא צעירה ממנה במעט, כבר יודעת להקיש באצבע צרדה ולשרוק וגם לצייר יפה, אני מתלבטת מאוד איך נכון להגיב.
הנטייה הטבעית שלי אינה להגיד לה "שטויות", אבל כן לגמד את הנתונים מעוררי הקנאה, להדגיש את ההנאה שחוו בחברותן המשותפת, להזכיר לבתי את כישרונותיה הייחודיים ולהבהיר שכל אחד מתפתח בקצב שלו ובאפיקים שלו. (מעבר לזה שהיא בעצמה מציירת נפלא ממש...)
האם זה שגוי?
בפועל נזהרתי מהליכה בכיוון הזה. בחרתי להגיד לה שהיא מתוקה, להחמיא לה על יכולתה לשים לב למה שהיא מרגישה, לבטא הבנה לצער שלה, אבל מאוחר יותר גם לומר איזה משפט על כך שלא כדאי להיתפס לתחרותיות רבה.
אולי באמת קשה לשמוע את המסרים של המבט קדימה כששקועים במרה, וחשוב להניח לאדם לחוש את הרגשות האותנטיים שלו בלי לדחוק בו, ואחר כך הוא ימצה אותם, יבשיל בכוחות עצמו וייפתח למבט נוסף. רק שהתחושה הראשונית שלי היא שבחירה בתיקוף הרגשות ללא מתן המבט הנוסף יכולה להעצים רגש שעדיף להכניס לפרספקטיבה.
וזאת עוד הייתה דוגמה קלה לעומת מקרים נוספים שאני נתקלת בהם... P-:

לָצֵאת

לֹא רק תַּנִינִים דּוֹמְעִים;
לֹא רק דּבִּים מְחַבְּקִים.
מֵרֹב כּוונוֹת טוֹבוֹת לֹא רוֹאִים אֶת הַיַּעַר?
לֹא כַּוונוֹת טוֹבוֹת וְכֵן יַעַר!
וְהַיַּעַר - הוֹלֵך וּמַאֲפִיל,
לֹא מִשּׁוּם שֶׁחשֵׁכָה נוֹפֶלֶת עלָיו,
אֶלָא מִשּׁוּם שֶׁהַשָׁעָה מִתְאחֶרֶת.
אנָא, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ,
שְׁלַח לִי חוּט אוֹר!

מצרפת תפילתי לתפילתך.

לדעתי בעניין הנה קנאה והניתוק מהחברה הגבת ממש טוב.
לא הקטנת ולא זלזלת. הכלת, ואפשרת למשהו להדהד.

אפשר בהמשך לשאול אם חוץ מזה היה לה נעים עם החברה. אם כן אולי לשאול אם מתחשק לה לשפר הקשה או שריקה או ציור. אם כן אולי אפשר למצוא דרכים לעבוד על זה. אולי אפילו להזמין את החברה לשעבר להתאמן על זה בבית (ועל הדרך גם לשחק...).

קוראת אותך

תפילה, רק עכשיו גיליתי שהמשכת לכתוב. תמיד נעים ומחכים לקרוא אותך.

פרדסימית, אולי את יודעת להפיק קובוץ מהמקלדת?
תודה על תפילתך ועל הכול.

יוליקו, כמה שהזמן מכניס לפרופורציה:
הקטע שהגבת אליו נכתב לפני למעלה מחצי שנה, ומאז הספיקה הילדה כבר להתחבר מחדש עם חברתה, (ומאז שוב נפרדו דרכיהן כי עברו לבתי"ס שונים וממילא בתיה"ס נסגרו,) ונראה שהתגברה על הטִרדה העמוקה שחוותה עקב אי יכולתה להקיש באצבע צרדה.
אבל בכל זאת מועיל לי לקרוא את המשוב המחזק שלך ואת ההצעות שהוספת, כי ברור שאנחנו נתקלים בבני-דודים של האירוע הזה בכל מיני הזדמנויות והקשרים, פעם עם הילד הזה ופעם הילדה ההיא...

תמרוש, יופי שאת פה. וגם שאת מחבקת.

אוליב, תודה על המילים הטובות.

<קטעים שמישהי כינתה את עצמה בדף על ארוחות הצוהריים "אמא ל-6 בררנים"!!!!
לא שכל ה-6 שלי בררנים, אבל אנחנו לא רחוקים משם.>

משתמשים בלוכסן הזה ---> \
אצלי הוא נמצא בין אנטר לפסיק העברי.

איזה שם יפה לדף הזה
נוגע
ממש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דֻּבִּים

תודה!
<תפילה>

1. קצת באסה להתאהב ביפני סוטה, אבל ההתאהבות שלי לא שוככת. אני אוהבת את הסגנון שלו, את ההומור המובלע פה ושם, את הפרטים הקטנים והיומיומיים, את האמפתיה שמעוררים בי הגיבורים, את המיסתורין, את הנופים ואת התפאורות הזרים והמרתקים, את בחינת הרגשות.

נראה לי שהציטוט ששבה את לבי מ"הרג קומנדטורה" מגיע מזווית ראייה של גיחוך קל ולא רק מתוך אהדה, ובכל זאת:
"נדמה שאישה בכל גיל שהוא - שלוש-עשרה, ארבעים ואחת, מה שלא תבחרו - מרגישה שהיא נמצאת בתקופה רגישה בחייה".
(עמ' 324)

1. לא מצליחה לצאת מפלונטר האין-זמן שלי ומהתחושה התמידית של מרוץ. ברור שחלק ממנו הוא כבר מתוך השכנוע העצמי וההרגל.

לפני איזה-חודשיים הופיע לי כתם בשדה הראייה. חשבתי שזה מצריך התייחסות רצינית, וכבר באותו יום קבעתי תור לרופאת עיניים, אם כי הסתפקתי בתור לכשבוע לאחר מכן. (עדיין טוב בהרבה מהיחס שלי לשיניי ועוד)
היא טפטפה לי טיפות להרחבת האישונים, ואז הייתי צריכה להמתין לבדיקה. (הכול בסדר. מעקב בעוד חודש.)
התכוונתי לכתוב משהו לעבודה בזמן ההמתנה, אבל זה היה מאתגר ואפילו קצת מסחרר בשל הראייה שהתערפלה-משהו.
לכן לקראת התור השני הקדשתי מחשבה לעיסוק שאביא עמי לזמן ההמתנה. ידעתי שאתקשה לשבת וליהנות מזמן רוגע ומבטלה. אבל לקרוא ספר, לכתוב חומרים לעבודה וכו' לא ממש בא בחשבון. ולהביא ערימת כביסה לקיפול גם כן לא מתאים.
לקחתי שתי שקיות סנדוויץ' וקילפתי שני ראשי שום. בשקית אחת ריכזתי את הקליפות וברעותה את השיניים הקלופות. ובזמן שנותר ישבתי בשקט והרגשתי מרוצה ונינוחה יחסית, כי כבר הרווחתי את לחמי (או את שומי), אבל לא יכולתי להימנע מלנסות לפענח את הכיתובים באותיות קיריליות על השלט שהוצב מולי. שעשוע שכזה.

1. לפני השינה שרה לקטנה (תיכף 7. איך שהזמן טס): "בובה אני, ושמי ימימה", ולבקשתה יוצרת לה גרסה של "ילדה אני, ושמי אזמרלדה", ורוקמת בשיר את שלל חמידויותיה. והיא שואלת אותי: "אבל, אמא, לי אין חיסרון?" אויש, מתוקה!!!

אז קודם כול, שאלתי אותה אם היא חושבת, שזה מה שראוי שאמא תשיר לבתה לפני השינה - שיר על חסרונותיה. (היא לא חשבה שיש כאן בעיה.) וגם דנו בקצרה ברגליים העקומות של ימימה, ואם הן בכלל חיסרון, אבל לא רציתי להיכנס לדיונים פילוסופיים עמוקים בשעה המאוחרת שהתגלגלנו אליה.
ולבסוף שרתי לה על ההשתחלות שלה אל מיטת ההורים כמעט בכל לילה, שמפריעה לשנת ההורים. והיא הגיבה ואמרה שזה לא חיסרון בשבילה ... ושוב לא רציתי לפתח דיון ארוך, אבל כן דיברנו קצת על כך שחיסרון יכול להיות מוגדר מתוך אינטראקציה, וגם שאם היא מקבלת למוחרת הורים עייפים - זה חיסרון עבורה.
מדהים איזו אינטליגנציה - ויותר מכך - איזו בשלות רגשית יכולה להיות לגורה כזאת. תענוג. טפו עליה.

כי כבר הרווחתי את לחמי D-:
יואו, איך שאת יודעת לנסח את זה...
לפחות אני יודעת שאני בחברה טובה @}

והילדונת, וואו. גדולה מהחיים!

אני, רק שאלה
מי זה היפני?

לפחות אני יודעת שאני בחברה טובה
הכול עובר עלייך.

היפני
הרוקי מורקמי, שאת שמעו שמעתי לראשונה באתר זה.

אויש, כמה מסוכן לכתוב בבלוג.
ישר אני נכנסת שוב כדי לראות אם כבר הגיבו אליי, ונרגשת לראות שיש שתי התייחסויות - ועוד של דמויות מוכרות לי. ממכר!

איזה כיף לקרוא אותך

גם אני מאוהבת ביפני, כבר שנים... את קומנדטורה אהבתי במיוחד, למרות ש1q84 הכי סחף אותי. התאהבות מסוכנת כי הוא כותב ספרים ארוכים זה...

הקטנה מקסימה.

אני מאוד אוהבת לקרוא ומשום מה בכלל לא מתחברת אליו או לסגנון הכתיבה שלו. נו, מזל שהעולם מגוון ושלכל סיר יש מכסה.

תודה, נהר. גם אני נהניתי במיוחד מ-1Q84!!! ויש משהו משותף לשני הספרים - התעברות שמגיעה דרך חלום כשהגבר לא נמצא באותו חלל פיזי עם האישה. (אם אני זוכרת נכון, כי את 1Q84 קראתי לפני איזה-שש שנים.)
ואני דווקא מרוצה מאורך הספרים. כשיש תחת ידי ספר שאני נהנית ממנו, אני בודקת כמה עמודים יש בו בתקווה שיש כמה יותר, כדי שלא ייגמר לי מהר מדיי. ולפעמים במהלך הקריאה אני מסתכלת לאיזה קטע בספר הגעתי - האם יש לי עוד יותר מחצי?...

יולי, @}

1. חיתולים

נזכרתי שיש לנו חבילת חיתולים פתוחה, וחשבתי שיהיה טוב לתת אותה לאיש, שאני פוגשת לפעמים ליד הסופר ושמבקש כסף לחיתולים. השבוע ראיתי אותו שם וניגשתי אליו עם החבילה. הוא הביט אליי ברתיעה ושאל מה מידת החיתולים. חשבתי לתומי, שמידה 5 כדאי לקחת בכל מקרה, ומקסימום לשמור אותה להמשך, אבל עוד לפני שהספקתי לענות או להראות לו את הכיתוב על האריזה, הוא אמר שבעצם בגלל הקורונה הוא לא רוצה לקחת חבילה פתוחה ו"לסכן אותם". ניסיתי להסביר שהחבילה נפתחה הרבה לפני הקורונה ולא נגענו בחיתולים שנותרו, אבל הוא ממש לא היה מעוניין, ולא התעקשתי.
אחר כך רציתי לקחת לי עגלה וגיליתי, שמשום מה חסר לי מטבע של 5 ש"ח שבדרך כלל אני שומרת לי. ניגשתי לאיש אחר שאני רגילה לראות שם, יושב לו עם הרגל התפוחה, הפצועה והמודלקת שלו חשופה, וביקשתי שיחליף לי חמישה מטבעות של שקל במטבע של 5 ש"ח אם יש לו (וגם נתתי לו כמה שקלים), ותוך כדי שהוא פשפש בכליו בחיפוש אחר המטבע, הפטיר סדרת קללות על האיש שדיברתי איתו קודם, שבדיוק חלף על פנינו בחניון עם איזו אישה תוך כדי שהם אוחזים שקיות קניות.לא שיצאתי מהסיפור עם איזו מסקנה ברורה.

1. חלום

כבר איזו תקופה שאני זוכרת הרבה יותר מהחלומות שלי. בליל שבת חלמתי, שידידה שלנו ילדה בת. בהתחלה ראיתי את התינוקת הטרייה, כולה שופעת חיוכים וצחקוקים, במין מנשא סרוג על גב אימהּ, בזמן שהלכנו לתפילת שבת בבוקר. ובהמשך החלום באתי לישון עם היולדת הטרייה כדי לעזור לה בלילה עם התינוקת. וכשהתינוקת התעוררה, היא לא בכתה אלא הייתה עירנית, ושוב חייכה והייתה מתוקה מאוד ובמצב רוח משחקי. חשבתי להחליף לה חיתול ולקחתי אותה לשידת ההחתלה שעמדה שם. ראיתי שהחיתולים הם במידה 5 (מעניין למה...), ותהיתי איך זה יתאים לתינוקת כה קטנה, אבל ראיתי שגם החיתול הספוג שעליה הוא באותה מידה, אלא שהוא סגור במהודק כדי להתאים לה.
ולפתע חשבתי לעצמי, שאולי כל זה חלום, כי לא הצלחתי להיזכר מה קדם להתרחשות הזאת - איך קרה שהגעתי למקום הזה, ומה פתאום שבכלל אבוא לישון עם הידידה הזאת, שהקשר איתה לא היה קרוב במיוחד מזה זמן, אבל הרגשתי את כובד הראש של התינוקת בכף ידי התומכת והרגשתי את חום גופה, ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות חלום...

1. עברית

יש לי העברית שלי. אני רגילה להקפיד על מין המספר המונה. או בעצם לא להקפיד. אני פשוט מדברת כך בטבעיות. אבל כן מקפידה (לפעמים) לתקן את ילדיי, המעוניינים לאכול שני לחמניות או שתי מלפפונים (ברררררר...). וכך גם בנטיית הפועל בגוף ראשון בזמן עתיד. ועוד ועוד.
אבל אף שבדרך כלל אני שואלת "לאן?", אני שואלת "מאיפה?" ולא "מאין?", ואני צריכה להיות מודעת כדי לומר "שמונֶה עשרה" ולא "שמונָעשרה", וגם הרבה פעמים בוחרת באופציה הלא-תקנית כדי לא להישמע פלצנית מדיי. ואני אף פעם לא משלמת עבור מה שאני קונה, רק משלמת על מה שאני קונה.
ועכשיו כשהתגלגלתי בחסדי ה' ללמד עברית, אני מוצאת את עצמי מתלבטת, מתי נכון להקפיד ומתי ההתעקשות מטופשת.

1. ספר

אחרי שנאלצתי להיפרד מהרוקי מורקמי, קיבלתי מהספרייה ערימה חדשה של ספרים. וקראתי את "מזל קטן" של קלאודיה פיניירו, שלא הכרתי עד עכשיו.
יוליקו, אני לא יודעת אם את כן מכירה כבר, אבל נראה לי שתאהבי.
איזו כתיבה רגישה ומרתקת של דמות שהיא כל כך כמוני/ כמוך, אבל נאלצה להתמודד עם סיטואציה קיצונית.

שבוע טוב!

מתי נכון להקפיד
כשהתלמידים שומעים, ברור!
איזה כיף לקרוא אותך @}

איזה כיף לקרוא אותך
איזה כיף שאת קוראת! @

אבל להקפיד כשהתלמידים שומעים
דווקא לא נראה לי כעצה המתאימה לי. ואסביר:
אני רוצה שיידעו מהי העברית ה"נכונה", ובעצמי ממילא משתמשת כאמור בשם המספר בצורתו התקנית וכו', אבל גם מסבירה שישראלים לא מדברים כך, ושלא קריטי לעולים להתאבד על הפנמת החוקים האלה ויישומם.
ולכאורה אין לי שאלה בהקשר הזה. אני מקפידה בעצמי, אבל לא תובעת מתלמידיי להקפיד על מה שדוברים ילידיים לא מקפידים.
ויש נקודות אחרות שבעצמי אינני מקפידה עליהן. למשל, שואלת תמיד "איזה?", ומציינת שכך מדברים ישראלים, כשאני מלמדת כנדרש גם את "איזו" ואת "אילו?".
אבל זה בעייתי בעיניי, שאין לי סטנדרט מוגדר להיתלות בו.
וכך למשל, לשאול "לאיפה?" נשמע לי ירוד למדיי, אבל אולי עוד אתפוס את עצמי יום אחד ואגלה, שאני כן משתמשת בצורה הזאת בהקשרים מסוימים בלי לשים לב, ואילו "מאין?" נראה לי גבוה ומיושן, ואני משתמשת ב"מאיפה?" , ואז רוגזת על התוכנית שמכתיבה לי ללמד "מאין?"
אולי אני צריכה להתקומם גם על "לאן?"
אני מובנת?

הוא הביט אליי ברתיעה ושאל מה מידת החיתולים.

בתחנת הרכבת הקבועה שלי (לשעבר) עמד איש שתמיד ביקש אירו אחד לכרטיס רכבת. לא נראה לי שהוא אי פעם השתמש ברכבת...
מעניין מה היה אומר אם הייתי מציעה לקנות לו כרטיס.

תפילה, שלום. איכפת לך לכתוב את השם של הספר האחרון שכתבת עליו באנגלית? אני די בטוחה שהוא מתורגם ולא הצלחתי למצוא אותו או את הסופרת באנגלית. (אני בחו"ל). תודה.

אני מובנת?{{}}
כן...

אני לא יודעת איזה שם ניתן לספר כשתורגם לאנגלית, אבל השם המקורי בספרדית הוא:
UNA SUERTE PEQUEÑA

אויש, בין ה-E ל-A במילה האחרונה אמורה להיות N עם גל מעליה.

נכנסתי להציץ במה חדש ושמחתי לראות את שמך.

לפני השינה שרה לקטנה (תיכף 7. איך שהזמן טס)
לא ייאמן שכבר בת 7. פגשתי אותה מזמן, קטנטונת.
ואיזו שיחה מקסימה.

אבל זה בעייתי בעיניי, שאין לי סטנדרט מוגדר להיתלות בו.
נשמע לי שללמד כמו שאת מלמדת, לפי מה שאת יודעת שהם יישמעו סביבם, יהיה להם הכי יעיל. לא?

כשאני מלמדת עברית אני מלמדת במקביל את הצורה שראויה בעיני ואת הצורה שנשמעת ברחוב, ומסבירה את רמת השפה בכל אחת מהצורות, כולל אם זו שגיאה שגורה, ביטוי נמוך, או שפה גבוהה ואולי אפילו פלצנית.

פרח, נחמד לדעת שאת מסתובבת פה.

תודה רבה, תפילה.

פרח, נחמד לדעת שאת מסתובבת פה.

אצלכם יום הולדת שנתיים עכשיו?!!!

ועוד על לימוד העברית, אם כי מרגישה מתקטננת קצת.
את הצורה שראויה בעיני
זהו, שאני מגבשת לעצמי דעה על משלבים שונים לפי מה שראוי בעיניי, ומי אמר שזה מה שראוי? שהשיפוט שלי צודק?
אני מתחלחלת מ"אני יביא לך", אבל זו שגיאה שגורה , ויש לי תוכנית לימודים שאני אמורה ללמד על פיה, ולפעמים היא מקריצה צורות לשון שנראות לי מוגזמות.
אבל... טוב... התשובה באמת בגוף ההתלבטות, כמו שכבר כתבתן בחוכמתכן: ללמד כמה אופציות ולהצהיר מה נלמד לשם המבחן, מה לא נכון אבל בכל זאת שימושי וכו'.

ואולי מאוחר יותר אעתיק הנה משהו משל בוריס אקונין, אהבה חדשה יחסית בחיי.

אז הנה:
"... היה רגיל להקשיב לגופו. הוא ידע שהגוף לא ידרוש שום דבר מיותר, ואם הוא כבר רוצה הפוגה, אזי אין הוא יכול להסתדר בלעדיה. אם יתעלם מכך, זה רק יחמיר. לעומת זאת, אם יציית, הגוף ישוב לאיתנו במהרה. לא יידרשו תרופות, רק מנוחה מלאה ומשמעת עצמית."

מתוך: "יועץ ממלכתי", עמ' 212

לפני כשבוע התפללתי "שחרית" בסלון עם שני הקטנים. (לא קטנים כל כך: ברתולומאוס בן 11 פלוס, ואזמרלדה כבר בת 7 וחצי!)
ולאורך התפילה התקוטטויות על מקום הישיבה, והרי זה לא מקרה יחידי או חריג: התקטננות פה, חוסר פרגון שם, קנאה, האשמות, תחרותיות. (כמובן שיש גם הרבה אור, אבל כשהאיכסים האלה עולים על הבמה, הם מסוגלים להעיב עליו.) עד כמה שהבחנתי אזמרלדה הייתה המקור לאירוע, אבל גם ברתולומאוס לא טמן ידו בצלחת.
אז חשבתי לי (כי ממתי אני בכלל מצליחה לכוון בתפילה לכל אורכה...): מה אפשר לעשות כדי לשפר את זה, כדי להסביר להם שזה לא מתאים ולא כדאי ולנתב אותם לדרך אחרת?
מיד עלו לי שפע רעיונות שבלוניים המוכנים באמתחת מראש:

• לנאום להם על מה שעשו, על מה שהרגשתי ועל הצורך לתקן דרכיהם;
• לדבר על כך שלי לא משנה במיוחד איפה אשב על הספה או אם מישהו יפלוש מעט למרחב שלי;
• לתת דוגמה אישית ללא אומר;
• לפצוח בתוכנית חיזוקים א-לה עיצוב התנהגות ולתגמל אותם על התנהגויות חיוביות, על ויתור וכיו"ב;
• ובטח היה עוד משהו...

כמובן שפסלתי את כל הנ"ל על המקום.
ובניסי ניסים עלה פתאום רעיון שונה במקצת (אולי בכל זאת הצלחתי להתפלל קצת כמו שצריך ).
סיימתי להתפלל (קצת אחריהם) וביקשתי שישבו רגע על הספה וימתינו. הבאתי מהחדר שעון חול, ואמרתי שהאווירה בתפילה הפריעה לי, ושאני מבקשת שנשב כמה רגעים בשקט גמור, ושכל אחד יחשוב לא מה הוא רוצה שהאחר יעשה אחרת, אלא מה הוא יכול לעשות אחרת כדי ליצור אווירה נעימה יותר. הדגשתי שבתום פרק הזמן אין צורך לשתף את הזולת במחשבות או בהחלטות, ושאפשר לעדכן אותן גם בימים הבאים.
ואז הפסיק החול ליפול. שאלתי אם מישהו רוצה לשתף במשהו. ברתולומאוס התחיל להגיד איזה משפט ש"היא...", ואמרתי שאם ירצה יגיד לי אחר כך בפרטיות, אבל שעכשיו המוקד הוא אחר. הם לא רצו לומר דבר.
עברתי למטבח לארגן ארוחת בוקר, וברתולומאוס הצטרף אליי.
אבל אזמרלדה עסקה במשהו אחר.
כעבור כמה רגעים הופיעה עם ציור ועליו הכיתוב "ברת, אני מצטהרת על מה שקרה".

"אין צורך לשדל את הכאב שייכנס, הוא חושב בלבו. הכאב ממתין לנו, ועל פי רוב הוא לא מתמהמה".
וולף הול/ הילרי מנטל, עמ' 104

פתחתי את הדף בעקבות הלוויה של רנה הי"ד.
לא הזכרתי כאן את הירצחו של יהודה הי"ד, אחיו של בעלה של אחייניתנו.
או את המורה חיה הי"ד, שחינכה את אנסטסיה בתחילת ביה"ס היסודי.
ואמש היינו בלווייתו של אלישע הי"ד, הבן הבכור של אחי וגיסתי, או כמו שאזמרלדה אמרה אתמול "אלישע המגניב", שקשה לתפוס איך החיוניות שלו התפוגגה.
שזה ייגמר כבר.

אין מילים.

אוי, תפילה
הלב נקרע.

מצטערת אתך, תפילה. כשראיתי את שם המשפחה הצטמררתי. תנחומיי.

משתתפת בצערכם, תפילה

תודה לכן.
היום הייתה העלייה לקבר. שינוי עצום בחייה של משפחה ועוד שינויים בגדלים שונים במעגלים שמקיפים אותה, אבל הזמן מתקדם בקצב הקבוע, החדשות מתחדשות, והעולם ממשיך הלאה. הכוחות והאמונה של גיסתי ושל אחי מדהימים. הילדים מתוקים כל כך.
בתפילה לגאולה קרובה.

_פתחתי את הדף בעקבות הלוויה של רנה הי"ד.
לא הזכרתי כאן את הירצחו של יהודה הי"ד, אחיו של בעלה של אחייניתנו.
או את המורה חיה הי"ד, שחינכה את אנסטסיה בתחילת ביה"ס היסודי._
או את בת שבע הי"ד, בתה של חברת ילדות של אמא שלי.
או את אבריימי יבדל"א, בן הדוד של בת דודתי, שמחבל ירה לו בלסת, חודש וחצי אחרי הפיגוע שבו רצחו את אלישע.

"הגוף שלי נהפך לגוויה מצופה בשריון שמסוגלת לתקוף את החפירות כדי להמשיך הלאה, אבל עם כל מלחמה שמסתיימת, אני מגלה פציעה פנימית קטנה שמחלישה אותי וחושפת את החסינות הנחלשת שלי. אני תוהה עד מתי תימשך המלחמה ועד מתי אשאר על הרגליים".
מתוך: ללמוד לדבר עם צמחים --- מרתה אוריאולס, עמ' 136

"רק תגיד לי מי, מי יחבק אותי
ויבטיח שאני לא אכנע בסוף?
שאני לא אכנע בסוף"
מתוך: שבורי לב --- חנן בן ארי

והציטוטים האלה לא מעוררים בי הזדהות עמוקה בגלל רשימת המכולת המתארכת שהעמדתי מעליהם. יש פה משהו אחר.

תודה לך, עוטפת.
ימים מאתגרים לפנינו. מקווה שיש פה הזדמנות לצמיחה שתנוצל.

יותר כיף לכעוס מלדאוג

---

הִסברתְ: אני לא יכולה לבחור איך להרגיש.
אתה מתמסר ודואג,
והלב שלי – במקרה הטוב – נשאר אדיש.
הייתְ רוצה להתנחם בָּאמונה, שזה מנגנון הגנה,
אבל כשרק לעיתים נדירות מופיע בדל רגש נכון –
ואז את מתאמצת להפיק, לסחוט אותו כמו לימון
דומע –
קשה כל כך להשתכנע.

אני מלמדת במתנ"ס.
הבוקר הלכתי לצלם דפים עבור התלמידים שלי, וראיתי בפינת החדר, שמכונת הצילום נמצאת בו, ארגז שמכיל תמונות חטופים.
רציתי לחפש ביניהן את תמונתו של איתן מור, בנם של חברינו אפרת וצביקה. התכופפתי והתחלתי לדפדף תמונה ועוד תמונה, וכבר הייתי צריכה לגשת לכיתה.
בהפסקה חזרתי לשם, וכבר הבנתי שאני צריכה לכרוע ולא להתכופף. העברתי עוד תמונה ועוד תמונה, עוד פנים ועוד פנים, עוד שם ועוד שם, ובזמן שחלף עד שמצאתי אותו לבסוף, הספקתי לחשוב על "הזמן הרב", שאני נאלצת להקדיש למציאת התמונה הרצויה בתוך ים האנשים (חלקם ב"ה כבר שוחררו), ואיך שזה אפילו לא אפס קצהו של הזמן שהם מוחזקים שם ע"י האויב המרושע.
המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה.

ערב ראש חודש שבט - שנתבשר בשורות טובות במהרה. אמן.

באזור חג השבועות האחרון התפרסמה מודעה, שהזמינה משפחות להצטרף לליווי אנשים בתהליך גיור.
ראיתי ושאלתי את תפילה לאב אם הוא מוכן שנצטרף לכך. כבר יצא לנו לארח מתוהלכים אבל לא ללוות בקביעות. בשנים האחרונות אנחנו מתמודדים עם אתגרים משפחתיים מורכבים ומתמשכים, והוא לא רצה כל כך אבל השתכנע.
ואז תלמידה שלי סיפרה לי שהיא בתהליך גיור, וזאת נראתה לי הזדמנות פז - מישהי חביבה, מבוגרת ממני במעט, שיש לה בת בגיל שהוא בערך ממוצע גילי הילדים שלי. הצעתי לה והיא שמחה והודתה לי. וגם אני שמחתי, כי אני אוהבת למצוא הזדמנויות שאני מרגישה בהן טובת לב, בשונה מהיומיום הביתי, שאני מרגישה בו רעת לב, אפילו שכשאני פוסעת צעד לאחור ומתבוננת, טוב הלב שלי במעגלים החיצוניים רק מדגיש את רוע הלב שלי בבית, אבל זה הפתרון שאני מסוגלת לו כרגע. (דפוס שחוזר על עצמו ביתר שאת מתחילת המלחמה)
וכאן זה התחיל לצלוע: יצא שהן היו אצלנו למספר ארוחות שבת זעום למדיי. פעם קבעתי איתה כשהבת הייתה בטיול, והיא לא הגיעה כלל, ואח"כ הסבירה שהתביישה. ופעם אחרת קבענו, והן באו ואמרו שלא יכולות להישאר בשל מסיבת יום הולדת לאחיין. ופעם אחרת החליטו ללכת בפתאומיות לפני הקינוח בנימוק שהבת סובלת מכאבי גב. וניסינו לקבוע שיבואו להתפלל אצלנו בבוקר שמחת תורה וזה הסתבך. (בדיעבד כמובן ממילא לא היה רלוונטי, כי התפילה עברה לחניון תת קרקעי של בניין בשכונה...)
נוצר מצב לא נעים. לא רציתי ללחוץ עליה, אבל הרגשתי שהתחייבתי ולא רציתי להתחמק, והרי היו לה סיבות בכל פעם. בעלי כעס, ואיכשהו מצאתי את עצמי בעמדה המסנגרת, כשבעצמי לא הבנתי את ההתנהגות והתמרמרתי.
פרוץ המלחמה חילץ אותנו מההתלבטות המעיקה, כי לפחות בשבועות הראשונים כולם נטו שלא להתרחק במיוחד מהבית, וכל העניין התפוגג.
ואז היא שלחה לי מייל, שבית הדין מבקש מכתב המלצה מהמשפחה המאמצת, ושוב הרגשתי מועקה. מצד אחד, לא רציתי לטרפד לה, ואין לי באמת האשמות כלפיה, אך מצד שני, לא הרגשתי שאני יכולה להמליץ עליה, ולא רציתי להטעות את בית הדין. שיחה קצרה עם המחנכת של הבת, שבמקרה מתפללת בביהכנ"ס שלנו, העצימה את אי הנעימות שלי, כי היא סיפרה שהבת לא מצטרפת לתפילה בבקרים, לא מביעה עניין בלימודי הקודש וכן הלאה. כתבתי מכתב תיאורי-עובדתי וחשבתי שיצאתי מהבלגאן הזה.
אבל איפשהו בין לבין עדכנה אותי מנהלת האולפן, שהתלמידה הואשמה בהעתקה בבחינת הסיום, אירוע שלא קרה לי קודם לכן עם אף אחד מתלמידיי. התלמידה הכחישה את ההאשמה, אבל לאחר בדיקה מחודשת נקבע שההעתקה ודאית, ועליה לגשת לבחינה חוזרת.
וכך מצאתי את עצמי מקבלת את פניה בכיתה הנוכחית שלי - בימים שהיא פנויה להגיע - כדי לרענן את הידע לקראת הבחינה הקרבה ובאה. ולא קל לי מאוד להאזין ולבטא אהדה לשיתוף שלה בנוגע להתמודדויות של הבן הגדול שלה, שעלה בחודשים האחרונים גם הוא וכו'.

כי אני אוהבת למצוא הזדמנויות שאני מרגישה בהן טובת לב, בשונה מהיומיום הביתי, שאני מרגישה בו רעת לב
לבי יוצא אלייך.
פרדסית.

תודה, פרדסית יקרה.
קראתי לאחרונה תיאור מקרה, שכתבה תרפיסטית על מפגש שלה עם אם, שתיארה רגשות אשמה על ההורות הלקויה שלה. התרפיסטית האירה, שרגשות האשמה הם איזושהי תרופת הרגעה עצמית, כי אם אני מיוסרת כל כך בשל הליקויים שבי, כנראה שאני לא עד כדי כך גרועה כמו במקרה שלא היה אכפת לי בכלל.
וזה תאם מאוד את מה שאני מרגישה.

אכן. לפני שנים עירית לוי עזרה לי להבין שככה בדיוק זה עובד אצלי. מאז יש שיפור, נראה לי.
פרדסית.

היי תפילה @} אני מבינה שיש לך בבית כמה מתבגרים והרבה הרבה אתגרים... וכמובן המלחמה מסביב
אני בטוחה שאת אמא נפלאה (קוראת אותך פה שנים) גם אם עכשיו בתקופה מאד קשה. האהבה נמצאת שם מתחת להכל
והסיטואציה עם האישה שמתגיירת נשמעת מביכה ולא נעימה מאד, מבינה אותך ממש... קשה לצאת מזה בצורה טובה

הגדול שלי בן 9 ואני כבר מרגישה שהרבה הרבה יותר קשה פשוט לאהוב אותו מאשר כשהוא היה קטן ותינוקי, ואני רואה את זה מאד לעומת הקטנטונת בת שנתיים וחצי, וגם לי יש הרבה רגשות אשמה... אז מזדהה איתך אפילו שאצלנו זה עדיין לא גיל ההתבגרות ואני לא מבינה הרבה בזה עדיין...

נעים לקבל את ההזדהות שלכן. הייתי רוצה מאוד לפרט פה, אבל עוד לא הצלחתי לחשב את הנוסחה המדויקת של פירוט וחשיפה מול צנעת הפרט (בעיקר של בני משפחתי ופחות שלי).
השנה החלטתי שרוויתי קבוצות הורים/ הדרכות/ טיפולים מכדי להקדיש לכך משבצת שבועית, וזאת עוד מבלי שהתייחסנו לצורך למצוא מטפלת, שתהיה לי כימיה איתה, אבל בעז"ה בשנה"ל הבאה אצא סוף סוף לשבתון, וכנראה שאז אתחיל להיפגש עם מישהי.

יצא לי פעם לדבר עם מתגיירת או שתיים.
לא התרשמתי לטובה. זה תהליך קשה, קשה, קשה. וחטטני להחריד.
תנוחי. לא עלייך המלאכה לגמור.
ואולי אפילו לא להתחיל
יש מספיק דברים אחרים בעולם שאפשר להיות טובת לב בהם, פחות קשים ופחות מורכבים.

יש מספיק דברים אחרים בעולם שאפשר להיות טובת לב בהם, פחות קשים ופחות מורכבים.
זה נכון. ברור שעזבתי את הסיפור הזה. @}
רק שיש בעולם גם דברים אחרים, שצריך להיות טובת לב בהם, והם קשים ומורכבים אפילו יותר. ה' יעזור.

את הניק שלי בחרתי מתוך שם השיר היפהפה תפילה לאם בטרם שחרית. המחברת חוה פנחס-כהן מתפללת בו בין השאר, שלא ייפסק מגע בשר בבשר בינה לבין ילדיה.
והינה, אני מוצאת את עצמי נמנעת מלנשק (בין השאר...) בשל החשש (טוב, הידיעה) שאידרש לנשק שוב בדיוק במקבילה הסימטרית של הנשיקה הראשונה או נדחית בבואי לנשק, מחשש שלא אנשק במקבילה הסימטרית.
ממתי נשיקות הפכו לשבלונות? (פתאום אני קולטת, שזה מזכיר לי את הדיון על עיצוב האותיות, שערכנו לאחרונה ב{{}}אימהות שואלות אימהות)
ובעודי מתמרמרת, אני חושבת על צביקה ואפרת מור (וכמובן גם משפחות החטופים שאינני מכירה), שבוודאי היו שמחים לאפשרות לנשק את יקיריהם בשבלונה הכי שבלונית שבעולם.
רק שכמובן שמחשבות מעין זו כרגיל אינן מצליחות לפעול את פועלן המיוחל; בדיוק כפי שתיאור רעבונם של הילדים בביאפרה לא גרם לי לאכול בחמדה את המאכלים הלא-אהובים בילדותי.

קוראת אותך ... נשמע לא פשוט
@}

אכן. תודה.

נניח שיש לי אח קטן.
נניח שקוראים לו יוסף.
נניח גם שהוא ממש ממש עולה לי על העצבים.
למה?
קודם כול, כי אבא שלנו מפנק אותו נורא; קופץ לכל פיפס שלו; מפרגן לו בגדים שווים שאף אח אחר לא מקבל. וגם כי הוא בעצמו חסר כל טיפת טאקט: הוא לא שם לב, שאני עסוקה בעשייה רצינית, ופשוט נדחף עם כל מיני סיפורים על איך הוא חלם שאני משתחווה לו, ועוד עם זיק כזה בעיניים, שמעיד שהוא באמת מאמין שהכול מגיע לו.
אז כאמור, הוא מרגיז אותי, ונראה לי שאפשר להבין אותי.

אבל מצד שני, הוא עדיין אחי, לא?
לכן גם אם לא בא לי להחליף איתו מילה או בכלל לראות את הפרצוף שלו, אני עדיין אתאמץ להגיד לו "שלום" ולהחליף איתו כמה מילים, בכל פעם שאראה אותו. נכון שבפנים תתסוס בי החמיצות, אבל אני מסוגלת להתעלות מעל הרגשות האלה ולהתייחס בצורה סבירה פחות או יותר, בטח שלא להתעלם ממנו.
אני מתפללת שבהמשך - אולי כשהוא יגדל - ההתנהגות שלו וכל מערכת היחסים תשתפרנה.

***

לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום את ממש לא מצליחה (בשלב זה!), אבל פירוש רש"י אחד, שבמקרה כן הזדמן לך לעיין בו מעט השנה, ממשיך להעסיק אותך גם עכשיו כשנגמר ספר "שמות", אפילו שהוא בכלל מתחילת פרשת "וישב" (ב"בראשית").

על דיבור המתחיל "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" אומר רש"י את הדברים המפליאים האלה: "מִתּוֹךְ גְּנוּתָם לָמַדְנוּ שִׁבְחָם, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב", ואת המומה.
כן, "אחד בפה ואחד בלב" הוא ביטוי מוכר לך, וברור שהוא שלילי, אבל כשאת מהרהרת בדברים, את מבינה שטמונה בך נקודת הנחה, שהביטוי מכוון אותנו להאחדה של המסר שבפה עם המסר שבלב, כך שיהיו שניהם חיוביים{{}}.
כלומר, שעבודה לתיקון עצמי תגרום לך להיות מסוגלת לדבר את יוסף שלך לשלום, בד בבד עם שלום כלפיו גם בתוך לבך.
ולא היית מעלה על דעתך, שתהיי ראויה לשבח על כך, שאם בתוכך את רחוקה מלרצות לדברו לשלום או בכלל, אז גם בפיך תממשי את התחושה הזאת.

לא פתור לך. צ"ע.

כתבתי בבלוג שלי, ממליצה לך להיכנס.

כנסי לבלוג, משלוח לשבת.

זו אני

כמה מבאס הפורמט הזה, כמה לא מזמין. חשבתי שאחרי תקופת-מה, האתר יחזור לנראותו הקודמת.

ובכל זאת...
לאזמרלדה היקרה (כבר בת 10 וחצי ב"ה) נקודת חן בקצה אפה, מאז הייתה תינוקת. והנקודה השוקולדית הזאת גדלה מעט, השחימה מעט.
לכן הלכנו להיפגש עם רופאת עור.
ובפתח דבריה הכריזה הרופאה, בעודה אוחזת זכוכית מגדלת אל מול אפה של הילדה: "אין ספק, שאת תצטרכי להיפטר ממנה באיזשהו שלב". (או שאולי אמרה: "תרצי"?)
מיד ניסיתי לברר את הסיבה, והתברר שלרופאה היה ברור ששמדובר בפגם אסתטי, שהמנוקדת תרצה להסיר כשרק יתאפשר ו/ או כשתעמוד על דעתה.
כמובן שהתקוממנו שתינו, והדגשנו שנקודת החן יפה, חמודה ואהובה, והיא חלק מהמראה הפנים של הגברת, אבל למה בכלל צריך להסביר את זה?

יא איזה סיפור... ממש הנחה מוקדמת לא קשורה של הרופאה... דעות קדומות על יופי ובכלל חוסר טאקט.

והעיקר שהכל בסדר עם הנקודה!

וכן האתר לא כמו פעם... בכלל. אבל המילים שלנו יכולות להיות כאן בכל זאת ואני שמחה שאת פה.

תודה, ניחוח.
זה סיפור שממש מתאים לי לספר כאן, אבל נעשה מסורבל לספר וגם אין הרבה למי.
וגם 

ניחוח אדמה אחרי הגשם כתב: ↑08 אוגוסט 2024, 18:55 אני שמחה שאת פה.

 

"החיבוק של אביו היה אמצעי זהירות יותר מאשר ביטוי לאהבה, כדי שאם רמזאן לא יחזור מההרים, אבא שלו יוכל להתנחם בידיעה שהמחווה האחרונה שלו כלפי בנו הייתה של חיבה ולא של אכזבה".מתוך: קונסטלציה של תופעות חיוניות/ אנתוני מארה, עמ' 225

קוראת כאן @}  (פרח מהבאופן של פעם)