תהליך ההפלה הטבעית שלי

[הרבה_שוקולד_ברגעים_אלו*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי רציתי להודות לכל הבנות הנפלאות שכתבו כאן ושיתפו בסיפוריהן האישיים והמרגשים. רציתי שתדעו שהאתר הזה נתן לי כל כך הרבה כוח להתמודד. הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתחפר במיטה ולא לצאת ממנה עד שהתהליך יסתיים. מצאתי כוחות להתמודד על ידי קריאה של הסיפורים שלכן כאן וקיבלתי כל כך הרבה חיזוקים ועוצמות רק על ידי הקריאה של הדברים שכתבתן והחיזוקים שנתתן לכל אחת ואחת שסיפרה את סיפורה. יש באתר הזה הרבה אהבה ותמיכה ולדעת להאמין בעצמך והכי חשוב להקשיב לגוף שלך.
אז כיוון שלי עזר מאוד לקרוא כאן את הסיפורים האישיים שלכן, אני רוצה לשתף אתכן בסיפור ההפלה האישי שלי.

זה קרה בשבוע 8. כבר מהתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר, כיוון שכבר משבוע 5 היו לי כל הזמן דימומים והפרשות חומות. למרות שקראתי שזה בסדר ונפוץ, עדיין חששתי מאוד. והלכתי להיבדק בשבוע 6 הרופאה כאילו הספידה את ההריון ואני יצאתי בוכה וכועסת עליה שהיא בכלל נתנה לי הרגשה כזו - כי בעצם זה מוקדם בכלל להגיד! אחרי שבוע (שבוע 7) הייתי אצל רופאה אחרת מקסימה שראתה דופק, אבל אמרה שהעובר קטן מאוד (2 מ"מ) ולכן אמרה שכנראה שהביוץ היה מאוחר והעובר מתאים לשבוע 5 ושינתה לי את תאריך הוסת האחרון לשבועיים יותר מאוחר. למרות שהיא היתה אופטימית, אני הפעם דווקא הייתי מודאגת כיוון שידעתי שזה לא יכול להיות (כי עקבתי טוב טוב אחרי התאריכים...) ואם רואים דופק אז איך שבוע 5 ?!

זהו ואז זה קרה. בדיוק שבוע אחרי.

בערב לפני השינה כשהלכתי לשירותים גיליתי דם אדום טרי!
נכנסתי למיטה עם כאבי בטן כמו של מחזור וניסיתי להירדם ולומר לעצמי לחכות בסבלנות. באמצע הלילה התעוררתי מכאבים וכשהלכתי לשירותים כל התחתונים שלי היו מלאות דם. פתאום החליק ממני משהו בגודל של כדור טניס ונפל במהירות לאסלה. זה נראה כמו קריש דם גדול מאוד. אבל בעצם כבר ידעתי.
זהו זה זה נגמר. ההריון שלי נגמר.

בבוקר הלכתי למיון במרפאה והרופאה כבר לא ראתה שק הריון. ברגע שהיא אמרה את זה התחילו לנזול ממני דמעות בלי שליטה. היא היתה ממש חמודה והשתתפה בצערי. היא אמרה שעדיין יש הרבה "תוכן הריוני" ושאני צריכה ללכת מיד לבית חולים לעבור גרידה.
לא רציתי ללכת, רציתי רק לישון. ביקשתי מבעלי שיחזיר אותי הביתה.
אחה"צ הלכנו בכל זאת לבית חולים. אחרי שעות של המתנה, הרופאה בבית חולים רצתה מיד לאשפז אותי ללילה, הציעה אופציה של ציטוטק או גרידה. היא אמרה שאם יהיה לי דימום נוראי מהציטוטק אז מיד יעשו לי גרידה בכל זאת.

למה לא לתת לגוף שלי צ'אנס?! הרי רק לפני כמה שעות היתה לי הפלה, אז ברור שיש עדיין "תוכן הריוני". הרי רק לפני כמה שעות עוד הייתי בהריון!!!

אני לא אוהבת בתי חולים בלילה.
החלטתי לחזור הביתה למיטה שלי.
קראתי המון מהסיפורים כאן שחיזקו אותי על ההחלטה שלי.
כמובן שאם יהיה לי דימום נוראי כמו ברז, או חום גבוה, אז מיד אחזור לבית חולים.
כל הימים האלה דיממתי כמו במחזור, עם כאבים קצת יותר חזקים ממחזור ואפילו יצאה לי עוד חתיכה גדולה שנראתה כמו שליה?.. מאז הדימום נחלש וכמעט נגמר.
חזרתי לבדיקה במרפאה. הרוב יצא. לדברי הרופא אני יכולה לחכות לווסת הבאה שתנקה.
אז למה הרופאים רצו לנתח כל כך מהר? שאלתי אותו. הוא לא ענה, רק עשה פרצוף כזה.

הבנתי מדברים שקראתי פה שזה לא מפתיע. הבנתי גם כי עלולים להיות סיבוכים (דימומים מאסיביים עד איבוד הכרה).
אבל גם מפעולה פולשנית ואגרסיבית לרחם, עלולים להיות סיבוכים!
הבנתי שצריך להקשיב לגוף ולרחם ולתת לה צ'אנס. הרי היא כבר התחילה בעצמה. אז פשוט לסמוך עליה.
הבנתי גם שכל אחת מתאים לה משהו אחר. יש נשים שמעדיפות "לגמור עם זה מהר", כדברי חמותי.
על אף שהיה קשה ומפחיד אפילו, לקבל החלטה בניגוד ללחצים מסביב (הרופאים, משפחה וחברים).
לי זה התאים. יצאתי מחוזקת. והרבה בזכות דברים שקראתי כאן באתר.

הרגשתי בימים אלו כמו שבוע של שבעה. שעם הכאבים הפיזיים וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם עוברת סוג של קבלה והתמודדות נפשית. ביחד עם האבדן וההתרוקנות ההדרגתית, אני גם מתמודדת עם האבל.

תודה לכן שהייתן כאן.

[אצלי_דווקא_מרק_עוף*]

אני רוצה לספר גם על ההפלה הטבעית שלי.

כמו השוקולד שמעלי, גם אני העזתי לעשות זאת בזכות סיפורים של נשים אחרות (בעיקר מהאתר הזה), זה נתן לי כוח, ידעתי בגדול למה לצפות, וידעתי שזה אפשרי!

בשבוע 11 להריון 3 (מתוכם לידה 1 טבעית של ילדה מקסימה) גיליתי שאין דופק.
היתה לי הרגשה רעה כבר כשבוע לפני כן כשהתחילו הפרשות חומות ותופעות שהתאימו להפלה הקודמת ולא להריון התקין (כמו חצ'קונים בגב). הבחילות פסקו, העייפות ירדה, והפחדים התגברו...
ביום של הבדיקה ללא הדופק - התחיל גם דימום קל, ממש קל. התייעצתי עם הרופא שלי ואמר מייד ללכת לגרידה (רצוי בבית החולים שלו ), אמר "למה לך הדבר הזה", "הכי טוב לגמור עם זה בפעם אחת". התייעצתי עם רופא חבר של המשפחה שאמר שכדאי לעשות גרידה, שזה לא נעים לעבור את זה לבד, אבל גם הודה באופן חד משמעי שאין בזה שום סיכון. רק צריך לשים לב לכמות הדימום וכמובן לבדוק אחר כך שכל הרחם התנקה.

החלטתי לא להחליט - לחכות לבוקר המחרת - אז תהיה בבית החולים אותה רופאה שביצעה לי גרידה בפעם הראשונה והיא תדאג לי שוב. כל הערב התלבטתי עם בעלי ועם חברות שעברו הפלות כאלה ואחרות.
עמוק בבטן -רציתי לעבור את זה טבעי, כמו הלידה הטבעית המדהימה, בלי לסכן את הרחם שלי, בלי התערבות של "קצבים" בחלוקי רופאים, אבל כל השיקולים החיצונים - 'אמרו' גרידה. למה? כי אין לי כוח עכשיו, כי זה קשה ומפחיד, כי אין בסוף את ה"צ'ופר" של תינוק מתוק, כי צריכה לחזור מהר לעבודה, כי צריכה להיות עם כוחות לטפל בילדה שלי, כי לא מתאים לי עכשיו זמן לא ידוע של תהליך הפלה ואחריו תהליך החלמה וכי וכי כוי.... הכל שיקולים חיצוניים.

למזלי - הטבע החליט בשבילי!

הלכתי לישון והתעוררתי כעבור שעתיים מכאבים חזקים בבטן תחתונה, שהלכו והתגברו עד שעברתי לסלון כדי לא להפריע לבעלי ולקטנה, עם בקבוק חם בבטן, כריעה על הספה, קולות ונשימות עמוקים, מחשבות ייאוש שמזדנבות ובעיקר דיבור עם עצמי: "את יכולה לעשות זאת" "כבר עשית את הדבר האמיתי" "כל ציר כזה מוציא את העובר" "למדת שפאניקה לא עוזרת, תנשמי נמוך" ועוד ועוד משפטים מעודדים. בין לבין צריכה לגרש מחשבות ייאוש "עכשיו לביח" (ועונה לעצמי - הכי גרוע להגיע אליהם באמצע הלילה...), "למה לא הקשבתי לרופא שלי" , "כמה זמן זה עוד יקח?" "אין לי כוח" "תיכף הקטנה תתעורר" ועוד ועוד...
במשך השעתים של הצירים הלכתי לשירותים הלוך וחזור, שתיתי רמדי הומאופתי מתקופת ההריון התקין שעזר גם בלידה, לקחתי נורופן, הקאתי, הזעתי נורא, היו גלי חום וקור לסירוגין, היה דימום ממש מועט, ופתאום - זה יצא בשירותים. לא הספקתי אפילו לראות. עלה בדעתי להוציא אותו כמו שקראתי באתר לפני כן, אבל זה היה יותר מידי בשבילי. בבת אחת הפסיקו הצירים ופשוט ידעתי שזה יצא!
חזרתי למיטה עם הבקבוק החם, מעירה את בעלי לרגע ואומרת לו - אתה לא מאמין מה עברתי עכשיו! הרגשתי חזקה מאוד, גיבורה וגאה. הלכתי לישון.

התעוררתי כעבור שעה - רצתי לשירותים והתחלתי "להטיל" כמויות דם מטורפות. ממש כפי שתואר באתר וכפי שהרופא החבר אמר שיהיה... כך במשך שאר הלילה, כל חצי שעה בערך - מטילה דם כבד בשירותים.
בערך ב 05:30 שוב יצא מלא, והפעם התלכלכתי והתלכלכה הרצפה, התכופפתי לנקות, התרוממתי והרגשתי שאני מתעלפת. הספקתי להתכופף ולרכך את הנפילה. התעוררתי על הרצפה בשירותים, זה היה לשבריר שניה כך נראה לי. רצתי לחדר השינה, הערתי את בעלי ואמרתי לו שהתעלפתי ושאני צריכה בגדים נקיים. תוך כדי - כורעת על המיטה ומתעלפת שוב. מתעוררת ומרגישה שנוטפת שוב דם, רצה לשירותים ובעלי אחרי, יושבת בשירותים, מתעלפת שוב (ובעלי תומך בי בעודי יושבת על האסלה), ונפתחים כל הפתחים - דם, צואה והקאה.
וברגע אחד - מרגישה טוב. נושמת, צוחקת עם בעלי ממבוכה קלה, והולכת להתקלח. מתקלחת ארוכות, מורידה מעלי את שאריות הלילה ההזוי הזה, גאה בעצמי, קצת חלשה, בעלי שומר עלי כשאני במקלחת, שלא אפול פתאום.
אבל אני מרגישה טוב. מסיימת להתקלח, כבר 6 בבוקר. והקטנה שלי מתעוררת! במצב רוח טוב, כרגיל היא רעבה, ויתרנו (תי) על הנקת הבוקר הזה, בעלי לקח אותה למטבח, אני נכנסתי למיטה, ישנתי לסירוגין כל אותו היום.
הדימום ממש נרגע - כמו מחזור חזק. יש עייפות ויש חולשה, קצת סחרחורת, ופשוט חוסר אנרגיה כזה. אבל אני מתחזקת. בלילה כבר ישנתי מצוין, כל פעם שהקטנה יונקת - מרגישה שוב כאבים - הרחם מצטמק...
עכשיו סופ"ש אז יש זמן לנוח ויש מי שעוזר עם הקטנה, ביום ראשון אקח עוד יום חופש להתחזק ואולי לפנק את עצמי במשהו (מי אמר קניות? ).. מגיע לי, לא?

אז מסיפור עצוב על הריון שנפסק, ותוכניות שירדו לטמיון, בעצם יש לי סיפור של העצמה, גאווה וחוזק.
מרגישה שחוויתי שוב תהליך של לידה טבעית - רק שלא באמת נולד...
שמחה מאוד שהטבע החליט בשבילי בהתאם לתחושת הבטן שלי, אחרת בבוקר הייתי מקשיבה לקולות החיצוניים והולכת לעשות גרידה כדי "לגמור עם זה".
בהריון הראשון שנפל - לא התחיל שום תהליך טבעי. בשבוע 12 לא היה דופק ולא היה שום סימן. המודעות שלי וההבנה שהאחריות על גופי היא שלי לא היו גבוהות כמו עכשיו. הלכתי לגרידה כצאן...
אני לא מתחרטת - זה עבר בשלום, ואחר כך היה לי הריון תקין עם לידה מעולה, פשוט גיליתי שגם כאן (כמו עם לידה טבעית, בלי חיתולים, הנקהמלאה עד מאוחר, בלי מוצץ, בלי חיסונים וכו וכו) יש עוד אפשרויות חוץ ממה ש"מוכרים" לנו בעלי האינטרס השונים.
יותר מזה - אפשרויות "אמיתיות" יותר, מחזקות, מעצימות, מחוברות לבפנים שלנו - לטבע, לידע נשי עמוק.
החוכמה היא רק להכיר את כל האפשרויות ואז לבחור - מה מתאים לך.
איפה להתאמץ ולקחת אחריות. כמה שיותר - יותר טוב.

[אצלי_דווקא_מרק_עוף*]

לא להאמין, אבל בעצם זה לא נגמר!
רק עכשיו - יום וחצי אחרי - יצא הדבר האמיתי.
התקלחתי וראיתי שהכל פתוח ויש חתיכה שרוצה לצאת...
חיכיתי, נשמתי, כרעתי, קמתי, הזזתי אגן, נגעתי בה - ולא יוצאת.
עברתי לשבת על האסלה. נשמתי, חיכיתי, נשמתי, נגעתי שוב - ולא יוצאת
אבל התקדמה קצת - הצלחתי לתפוס אותה ולמשוך בעדינות!!!!!
מרוגשת כולי הנחתי אותה בכיור. אותה = חתיכה, למעשה זה עובר קטן, חייזרי ממש כמו שרואים בסרטי הריון...
צילמתי, שיתפתי את בעלי ואחותי בחוויה, ועכשיו מתכוננת לקבור בחצר.
אז עכשיו זה נגמר? מקווה שכן. מאמינה שכן!
בטח שוב יהיה דימום חזק ?! אולי עוד חתיכות יצאו?!
אבל לי יש תחושה והתרגשות פנימית שזה באמת זה...
ואפילו יכולה לקבור ולהפרד!
איזה כייף לשתף פה באתר. מקווה שיעזור למישהי...

[שיחות*]

וואו. תודה על השיתוף.

[נטע_שפר*]

שרון פ? הקשבה לגוף, לצערי לא בתוכנית הלימודים עדיין

[שרון*]

אני רוצה לחזק נשים להאמין בגוף שלהן ולבחור באמת את הבחירות שלהן אחרי שאני מרגישה שניטלה ממני זכות הבחירה ולא הייתי שותפה אמיתית בהחלטות על גופי.
הגעתי לרופא חמישה ימים אחרי דימום שהתחיל לאחר שבעה שבועות להיריון. הדימום היה כמו של וסת פלוס.
ידעתי שנגמר ההיריון והתקשרתי לשאול אם להגיע או לחכות עוד שבוע. נאמר לי להגיע.
באולטרסאונד כבר לא נראה שק היריון וכשאני במצב רגליים פסוקות לרווחה הרופא אמר שכדאי להשתמש בציטוטק. 'למה?' שאלתי, 'כבר חמישי ימים של דימום מאחורי ואין אפילו שק היריון, בוא ניתן לזה עוד שבוע ואני אבוא לבדיקת אולטרסאונד לראות שהכול נקי'. הרופא המשיך לשכנע ואמר שכדאי לגמור עם זה עכשיו.
הצעתי שירשום לי מרשם ואני אקבל החלטה בהקדם.
'חבל, כדאי לסיים את האירוע כאן ועכשיו, להימנע מסיבוכים מיותרים, אני מכניס לך ארבעה כדורים לנרתיק וגמרנו'. וכך היה. בלי שרציתי.
'מושלמת' הוא אמר כשסיים להחדיר את הכדור הרביעי ודחף אותו חזק פנימה. 'סיימנו'. כשחזרתי לשבת בכיסא מולו הוא הושיט לי עט לחתום על טופס שלא ידעתי מהו.
'כאן את חותמת על הפרוצדורה הזאת שעשינו'.
רק בדיעבד הבנתי שה'אירוע' דורש חתימה כי בעצם לא קיים אישור רשמי בארץ להשתמש בציטוטק במצב כזה.
'עכשיו אני כותב לך מרשם, תלכי לסופר פארם להחזיר לי את מה שנתתי לך.'
עד שהבנתי מה הוא רוצה... הלכתי ועמדתי כמעט חצי שעה בתור לבית המרקחת בסופארם כדי לקנות את המרשם.
כשהגיע תורי הרוקח שאל בעדינות אם הרופא הסביר לי איך עושים את זה.
'הוא כבר עשה לי את זה' עניתי לו. 'אני רק מחזירה לו את המרשם.' ואז נפל לי האסימון סופית, שאני כל כך מצטערת על זה. אחרי כמה שעות התחיל דימום חזק במיוחד עם כאבים חזקים ובחילות קשות. עכשיו, ארבע לפנות בוקר, מרוב בחילות לא יכולתי לישון אז החלטתי לכתוב ולשתף. אולי הדברים שלי יוכלו פעם לעזור למישהי.
אולי יוכלו לעודד נשים לסמוך לפעמים על הגוף שלהן. איבדתי כבר היריון פעם, בשבוע 21, עברתי ציטוטק דרך הפה וגרידה בהרדמה מלאה. אני מבינה את כל מה שנעשה אז. העובר אגב היה מת 5 שבועות בתוכי ללא שום סימן. ידעו להגיד לפי האולטרסאונד. אבל כשגילו רצו מיד להיפטר ממנו, כמה שיותר מהר. גם אני רציתי שיהיה מאחורי ושיתפתי פעולה. למרות שבוודאי אם הייתי מחכה גם זה היה קורה לבד. בכל זאת הלכתי עם הרפואה הקונבנציונאלית. אבל הפעם זה היה אחרת. והפעם הגוף כבר התרוקן מעצמו. הצטערתי שהרופא לא הלך איתי, לא הציע שאבוא עוד שבוע, ורק אז יחליט אם יש צורך בהתערבות.

[פלונית*]

שרון,
קראתי כל מילה.
מעריכה את הכתיבה שלך.
מאחלת לך הרבה טוב .

[תמרוש_רוש]

שרון
עצוב לי לקרוא.
ואת צודקת לחלוטין.

בתור בחורה אופטימית, אני חושבת על טיפ אוניברסלי מועיל שאפשר ללמוד מהסיפור שלך: כל דיון וכל תהליך קבלת החלטות חייב להיעשות בלבוש מלא.
לא מקבלים החלטות בעירום!

[דפנה*]

מבינה אותך ועצובה איתך מאוד.
אם את רוצה לחוש שותפות בתחושת ההחמצה... מוזמנת לקרוא ב{{}}קינה על תינוקי שלא נולד{{}}. רק אם את בעניין של לקרוא עכשיו

[דו_כיפת*]

הוי, שרון
אני כל כך מצטערת
איתך ובשבילך...

הקטע הזה של להפעיל לחץ כשאת בתנוחה הוא... פשוט עקום. למעשה, הרופא יכול להסתבך קשות עם הסיפור הזה, אבל אני לא בטוחה מה ייקל עליך

מה יכול לתמוך בך?

[מומינאמא*]

שרון, תודה על השיתוף האישי והכל כך חשוב.
כמה חבל שזו הרפואה בעידן שלנו (כמובן לא כולם).
עצובה איתך על אובדן ההריון ועל מה שעברת אחריו...

[מזמור_לילה*]

רק אם את בעניין של לקרוא עכשיו
יש פה הרבה דפים בנושא, גם כשמדובר בהריונות צעירים וגם בשלבים מאוחרים יותר. אני מבינה בכאב שעברת את שני התרחישים, ולבי איתך. שוב, אם ורק אם מתאים לך כרגע, אני ממליצה על דף בשם תמיכה לאחר אובדן הריון.