תסביך ציץ

[נואשת_הצילו*]

עשיתי טעות. ארוכת טווח.
כשהילדונון החל בגיל מספר חודשים לינוק תוך כדי משחק בשד השני, לא הפסקתי אותו מספיק נחרצות.
בחודשים האחרונים הוא פשוט כבר לא נרדם בלי לשחק/ ללטף/ לצבוט / ועד כהנה וכהנה.
הוא גם יונק שניה וחצי מצד אחד ועובר מיד לצד השני וחוזר חלילה עשרות פעמים.
אני משתדלת כמה שאני מצליחה שלא לאפשר לו לעשות כן, מפני שזה לא נעים לי פיסית (הוא מתעקש לאחוז דווקא בפיטמה כל הזמן!).
אני אשמה מאד. בלילה לא הצלחתי לשים את הגבול. ב5 - 10 פעמים שהוא יונק, כל מה שרציתי זה שיירדם ואוכל להרדם בחזרה לכן לא התעקשתי.
אבל אני מתחילה כבר להשתגע.
הערב לא הסכמתי לאפשר לו "לדגדג" אותי, ולקח לו יותר משעתיים להירדם (הוא כמעט נרדם 10 פעמים, אבל ברגע האחרון שוב חוזר לפטמה וברגע שאני חוסמת אותה בפניו, הוא מתעורר.) אם אני לא מאפשרת לו באמצע הלילה הוא פשוט מתעורר לגמרי, ולא מצליח להירדם שעות ארוכות.
מה עושים?

[ניצן_אמ*]

קודם כל, זה לא תסביך. זה מנגנון חיובי ושורד שמאפשר לתינוקות (כולם) לגרום להפרשת אוקסיטוצין ובכך לשחרור חלב אצל האם.
having said that
אני מהמתחרפנות. ידעתי את זה על עצמי, אז לא נתתי מן ההתחלה. ממש בלי שום קשר למה שאני איפשרתי או לא, היו תקופות שהצורך עלה ממנה באופן חזק וברור (בהתחלה פחות כי היה לי עודף חלב) הפניתי אותה למקומות אחרים. (לפטמה שלה, לפופיק שלי, לאצבע שלי, וכך הלאה...)

מה שאני מנסה להגיד?
אם זה לא סבל ממש (כתבת שלא נעים לך פיזית. קראתי. @}) אלא יותר התנגדות פיזית לכך שזה "תסביך" אז דעי לך שזה מנגנון שמשרת אותו ואותך לגמרי. אם זה כן סבל ממש, אז זה שכבר נתת, זה ממש לא מה שגורם לו לרצות לגעת זה חזק ממנו, זה בא מעומק גזע המוח שלו, זה לא יפסיק או יתחיל בגלל מה ש"הרגלת". אז אם זה ממש סבל, ואת מוכנה לוותר על המנגנון הזה על כל ההשלכות של זה (אין לי מושג מה הן, אין לי ספק שיש כאלה) אז לדעתי, כן? בעדינות, בעעקביות ובנחישות. לא לדבר על זה יותר מדי, להסיט לו את היד לכיוון אחר, להניח יד על השד החשוף, ללבוש חזייה, וכך הלאה.
מקווהשעוזר.

[נואשת_הצילו*]

אני לא בטוחה שהוא צריך עוד חלב.
הוא טרף שתי פרוסות חזה עוף, מנת אורז מלא, ברוקולי, מנת צימוקים יומית, ביקש "מים" -קיבל. ביקש עוד מים- קיבל. ביקש עוד מים - קיבל.
שכחתי לציין שהוא כבר מתקרב לשנתיים.
יונק במשך היום ובמשך הלילה לא מעט.
לא ציינתי שבעצם היום הוא כבר זקוק למשחק ולליטוף של השד גם כשהוא לא יונק בכלל. מבקש לינוק אבל הראש לו במרחק 15 ס"מ מהשד, מתבוננן היטב או נמרח בתנוחת מכונן לשינה.

[פלוני_אלמונית*]

אצלי אותו סיפור,
לצערי הנקתי רק עד גיל שנה וחודשיים. דווקא כשהפסיק לינוק "מצב ציצי" או "ציצוהוליק", החמיר.
לא נרדם בלי ללטף את הפיטמה, לא נרגע בלי לקווצ'ץ' אותה באצבעותיו.
ניסיתי כמה פעמים להסיט את ידו, או להסביר לו שזה לא נעים לי ושקשה לי (בעיקר בבוקר, כשאני חצי מנומנמת כי זה מחרפן אותי לגמרי), אבל רק כשהפסקתי לשכב לידו בלילות והוא למד להירדם לבד (אני יושבת לידו ומלטפת את ראשו), הוא נרגע בעניין.
ברגעי מתח או חרדה, שאינם קשורים לשינה, אם אני מחבקת אותו בזרועותי, אני מאפשרת לו לגעת אם הוא רוצה.
אין לי פתרון אבל צרת רבים....?

[פלוני_אלמונית*]

הוא בן שנתיים וחצי וכדברי ניצן אמ, אני בטוחה שיש להפסקתו השלכה על אישיותו...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה אני אגיד לך... יש לך כנרהא המון סבלנות.
אני לא הסכמתי אף פעם לזה.

[פלוני_אלמונית*]

וואו, כשתמצאו פתרון, ספרו לי אותו! אני גם מתחרפנת מזה ברמות על, זה יכול לגרום לי להתחיל לצרוח באמצע הנקה... כשהיא מתחילה להחליף תחנות ברדיו... וגם כל הבטן שלי שרוטה מחפירות אינסופיות בפופיק. סיוט. היא כבר בת שנה ועשרה חודשים, ולמרות שהשתדלתי מההתחלה לא לאפשר לה (בגלל נסיון מר מאחותה הגדולה), זה בכל זאת התקבע.
אגב בנושא הציציהוליק- הגדולה נגמלה בגיל שנתיים וחצי, ובמשך כחצי שנה עוד היתה מבקשת לשים ראש על הציצי, לגעת בו, ללטף ולדחוף את הפטמה לאוזן ולעין שלה... זה היה משפיע עליה כמו יניקה ממש- גלגולי עינים והכל. באמת לא שמתי לב, אבל זה התמסמס לו ועכשיו כבר קורה ממש בקושי. אז יש תקווה.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אין שום פיתרונות קסם בעינין הזה.
אולי ,אולי ,אם את מנסה לתת לו לשחק עם איזה צעצוע קטן תוך כדי והוא מסכים.


מעבר לזה,מה שאני הייתי עושה :
אומרת לו ,כן, אומרת לו איזה 100 פעמים ביום שאם הוא רוצה לינוק הוא שם את הידיים שלו צמוד לגוף שלו.

עכשיו(ועוד מיליון פעם ביממה הקרובה..)מגיעה שעת ההנקה:
הוא כמובן לא זוכרת כלום ממה שדובר.הגיוני.
מתחיל לחטט .
את מזכירה לו שאם הוא רוצה לינוק הידים שלו צריכות להיות צמודות לגוף.
את אפילו יכולה לומר שאת סופרת עד 3 .
אם הוא לא מפסיק עם זה,את מנתקת אותו,סוגרת את הקייוסק וזהו.

הוא יצרח וירדם בקושי רב, אבל אלה החיים.
כל דפוס בלימה הוא קשה לגמילה(אפילו חרוז).הדבר היחידי שמשחרר את זה ,זה הבכי.
אילה לא המציאה שום דבר.'התינוק יודע'.

[דנה_ה*]

גם אצלנו אותו הדבר - מההתחלה לא נתתי לה לשחק בפטמה השניה כי זה הטריף אותי, ובכל זאת היא ממשיכה בעקביות לנסות - כשהיא ערה, ישנה, יונקת או לא. בד"כ אני פשוט מכסה את הציצי הפנוי בחולצה או ביד. יש לנו גם משפטים שהיא יודעת בע"פ -
"לגעת בפטמה - אימא לא מסכימה". אז כשאני אומרת : "לגעת בפטמה..." היא ישר עוזבת אותה (ואחרי חצי דקה חוזרת, אבל לפחות יש חצי דקה של שקט).
עוד משפט - יונקים עם ה- פה. וכשאני אומרת לה בטון מתריע - "נעמה"!, היא ישר אומרת - "פה, פה" ומרחיקה את היד.

אבל למרות הכל - היא כל הזמן רוצה למשמש ולשחק עם הפטמה. ניסיתי את זה בעצמי - יש לה מרקם נעים ומעניין לפטמה. אני לא מאשימה אותה. יכול להיות די משעמם לינוק בלי לשחק...

[עדי_יותם*]

בחו"ל כבר המציאו מחרוזות הנקה (קישור לדוגמה בלינק, אבל יש עוד, כמובן, בחיפוש "nursing necklaces" ואפשר גם להכין לבד, כמובן - שרשרת עם חרוזים בגדלים, צבעים וצורות שונים, שאמורים להחליף את הצורך ב"כיוון תחנות" כזה. חוץ מזה ,אם לאמא ברור מאוד שזכותה לא לסבול בהנקה, היא יכולה להבהיר את זה חד משמעית לפעוט, בלי סנטימנטים. לזכור שבסופו של דבר זה לטובתו של הפעוט, כי אמא שנמאס לה מההנקה בגלל ההתעסקות הזו, תגמול בגיל מוקדם ממה שהילד היה רוצה (וכנראה גם צריך...).

[פלוני_אלמונית*]

כן, מוכר וידוע. לא משהו ש את עשית בכלל!
בזמן האחרון המצב החמיר גם אצלנו (שנה ועשרה חודשים). אולי בסביבות הגיל הזה ייצור החלב פוחת וזה דרכם לשמור עליו? לפי מה שזכור לי דווקא בגילאים הקטנים לא הייתה לי בעיה, זה היה יותר ליטופים מאשר צביטות.

הפיתרון שבערך-עוזר אצלנו עכשיו:
אני משתדלת לסבול את זה כמה שאני יכולה (כולל נשיקות על היד שלו, הסטת היד, כיסוי הציץ וכו'), וכשאני כבר לא יכולה אני אומרת ומתכוונת לזה - די. והוא מפסיק.
יש משהו בהתכוונות הזאת, שאת לא מוכנה לסבול יותר, שמשדרת ברור מאוד מה הוא צריך (לא) לעשות. זה קורה לי גם באיזורים אחרים של החיים - כל מיני משחקים שאני מעלימה מהם עין עד שהם הופכים למסוכנים ואז בלי בעיה ב"לא" הראשון זה נפסק.

ש י ר י

[רויטל*]

אני מתרגשת לגלות שהתופעה רוווחת אף מוסברת פיזיולוגית.

אצלי, כל השלושה הגדולים מכורים למגע הציצי. בהתחלה, עם הבכור, איפשרתי משום שהיה לי נוח שהוא נרדם בקלות ומהר יחסית.
אחר כך הבנתי שיש לו איזשהו צורך רגשי במגע, וגם אז איפשרתי. אחרי הגמילה בגיל שנתיים לא חלמתי לקחת ממנו גם את זה, וגם אז זה המשיך.
בשלב מסויים שניים שיחקו לי בפטמות. כשהבכור היה בן 4.5 בערך, התחילו להעיר לו חברים מהגן, ולאט לאט הוא הפסיק.

עם השנייה אני יזמתי הפסקה הדרגתית - וגם לך אני ממליצה לעשות את זה. פשוט להתחיל מהפיטמה. קודם כל שיפסיקו עם הפיטמה, שימששו את כל השאר (שגם הוא די נעים למגע), ואח"כ לאט לאט לעלות לכיוון בית החזה, ולסיים מתישהו.

השלישי שלי עד היום משחק מסביב (נגמל מהר מהפיטמה משום שסבלתי מדלקת וכל מגע באיזור כאב עד דמעות),
והקטנטונת החדשה שלנו עדין לא גילתה שיש לי שני ציצים...

הבכור שלי החליף את הפיטמה שלי בפיטמה שלו. הוא פשוט נרדם כשהוא ממזמז אותה, השנייה קטנה שלי התחילה למצוץ אצבע כשנגמלה (בגיל מאד מאד מאוחר).

המטפלת הפיליפינית של סבתא שלי סיפרה שהיא מזמזה את אמא שלה עד גיל 12, וכך כל האחים שלה. רק ככה נרדמו...

מה שבטוח - נדרשת ה-מ-ו-ן סבלנות, ויותר. אני הפנמתי באופן די אינטואיטיבי שזה כנראה חלק מההנקה, ושאני צריכה לקבל את זה. אולי זה יעזור...
זה היה ועדין נראה לי טבעי לחלוטין, אבל מבינה אותך מאד מאד שאת מתחרפנת. מכירה את התחושה הזאת...

בהצלחה!
@}

[נואשת_קצת_פחות_הצי*]

אני חייבת להגיד שהצלחתן להרגיע אותי.
ולא רק בשל צרת רבים נחמה, וכן, אמנם זה עדיין מציק. אבל עכשיו אני לפחות לא מודאגת לגבי התסביך...
אולי זה גם ייגרום לי פחות לסבול מהמגע האינטנסיבי, מפני שאם אהיה רגועה, גם הגוף הופך לפחות דרוך ורגיש לכל דיכפין.
תודה לכולן.
אשמח אם ישנן דעות נוספות.

[ילדת_טבע*]

כתבתי ובדיוק היתה לנו הפסקת חשמל שמחקה לי הכל...
גם אצלנו זה היה ככה ואחרי ההסבר הפזיולוגי של ניצן, אני יכולה מיד להבין שהרי השיא של זה היה כשהייתי בהריון. זה חירפן אותי יותר בגלל הרגישות ההריונית בחזה, גם ככה קשה להיניק מרוב רגישות. היתה לי סיסמה עם הגדולה: ציצי בפה לא ביד. היו לנו המון מריבות סביב זה אבל בסופו של דבר היא התחילה למולל לעצמה את הפטמה שלה והשלום שב להנקותינו. המצחיק היה שכשהבן נולד והיה ממש בן יום או יומיים הוא מתח יד קטנה ונגע בשד והגדולה התנפלה עליו בנזיפה "ציצי בפה ולא ביד, תינוקי!".

אחותי הגדולה היניקה את ביתה עד גיל 3, כמובן שגם לה היה תסביך מילול ומשמוש. אחותי העבירה אותה למשמש את הזרוע שלה והיא המשיכה לעשות כך עוד לא מעט שנים אחרי גמילה רק למען הרגעות. מה זה עשה לטווח הארוך? עשה לה ידיים של זהב, היא מעסה בחסד. כיום היא בת 20 והידיים שלה עושות פלאות (היתה אלופת העיסויים כבר בגיל 6 מאינטואיציה בלבד). לפחות יש לזה צדדים שווים. לא?

[טדליק_נהנאנע*]

בעיני יש בזה מן הפתרון הטבעי והפחות מזיק למניעת הריון / ריווח בין הילדים.
אחרי יום שכולי (או לפחות כל ציציי) ממושמשים ומלוטפים משוש ולטוף, אין הרבה סיכוי שהגוף שלי יהיה מסוגל לשאת עוד איזשהו מגע מעבר לכך....

[חדשה_ישנה*]

אצלי לא יכולתי לשאת מגע בפטמות שלא לצורכי הנקה, במיוחד אצל הקטן, שההנקה שלו הייתה קשה יחסית, פצעים מדממים והכל...

(עם הגדול דווקא הלך "חלק", לא הבנתי למה מתלוננים שקשה להניק... אחרי שנולד הקטן וסיפרתי לחמותי היא אמרה שכל הילדים שלה גרמו לה לכאלו פצעים (ובכל זאת היא הניקה- ממש מעורר הערכה לדעתי) ואללה לא יודעת כמה הייתי מניקה אם זו הייתה החוויה הראשונית שלי מההנקה. אבל סטיתי מנושא הדף)

בכל מקרה הוא לא היה צובט בפטמה עצמה, אבל היה שורט וצובט לי את הבטן ובית החזה, ולא עזר לגזור ציפורניים- זה היה סיוט.

העיניין נפתר, בסופו של דבר, כשקיבלתי מבעלי ליום ההולדת שרשרת וטבעת. הטבעת הייתה גדולה אז שמתי אותה על השרשרת עד שייצא לי לתקן אותה... וזה היה לו כל כך מעניין שהוא עזב את הצביטות ושיחק בה במשך כל ההנקה... שווה לנסות...

טדליק- D-:

[בשמת_א*]

כשהילדונון החל בגיל מספר חודשים לינוק תוך כדי משחק בשד השני, לא הפסקתי אותו מספיק נחרצות.
כמו שכולן כבר כתבו לך, חבל על רגשי האשמה.
זה ממש לא את, לא קשור אלייך, לגמרי ביולוגי.
אותי זה מחרפן, מרגישה שאני יכולה לקפוץ לתקרה מזה, אז אני ממש שמה יד על השד השני - ואני מודיעה לך שבמצב הזה, הצורך שלו גרם לזה שכבר בגיל שנה ומשהו, פספוס ששקל פחות משבעה וחצי קילו הצליח להזיז את היד שלי בכוח! בשביל זה היה לו מספיק כוח מולי! זה היה מדהים, הנחישות והעקשנות בקטע הזה.

אני לא בטוחה שהוא צריך עוד חלב.
_שכחתי לציין שהוא כבר מתקרב לשנתיים.
יונק במשך היום ובמשך הלילה לא מעט._

אני אתקצר מה שכתבתי במליון דפים (-: : ראשית, הוא צריך. החלב הזה הוא קודם כל חלב כמו כל חלב (הרי ממליצים לילדים לשתות חלב, לא? זה בונה עצם! זה המזון הכי שלם שיש בטבע!), רק שבמקרה של ההנקה, זה החלב היחיד שבאמת מתאים בשלמותו לילד האנושי (להבדיל מחלב פרה, עז, נאקה, כבשה או נמרה), ועוד במקרה של חלב אם, הוא מכיל שפע של נוגדנים חיים לכל הוירוסים והחיידקים שהילד נחשף אליהם יום יום, כי בכל הנקה הוא מעביר לך מידע (ישירות מהרוק שלו למערכת החיסון שלך) על כל מה שנחשף אליו ואת מייצרת עבורו נוגדנים על המקום, שמגיעים אליו בהנקה הבאה.
וחוץ מזה, אני שוב אחזור על עצמי מדפים אחרים:
ההנקה היא לא בשביל החלב.
זה סתם הבונוס שיוצא משם חלב.
קודם כל זה "חתיכת אמא". זו התחברות לשטקר, למטען שטוען את הסוללה שלו. זה עיגון. זה החיבור לאהבה, לקרקע, לבסיס. זה מה שמאזן ומאפס אותו. זה מה שתומך בו ומחזיק אותו. אין אין אין משהו שעושה את זה כל כך נכון, כל כך מקיף, כל כך עמוק וכל כך יסודי כמו הנקה. זה הבסיס האולטימטיבי לחיים.
מי שזכתה ויכולה לעשות את זה - זה לדעתי עונג לשנים. גם הזכרונות מההנקה, שלדעתי היא הדבר הכי קרוב לחווית האושר האולטימטיבי (הגוף הקטן מכורבל עלינו ונרדם בלחיים נפוחות ובשפתיים סמוקות ובהתעלפות הזאת של ההנקה, זה לא ה-total bliss שמדברים עליו?), גם לנו וגם לילדים שלנו.

עשה לה ידיים של זהב, היא מעסה בחסד
יווווווו איזה אסימון הפלת לי! הקטן שלי נהדר בעיסויים, ובכלל שני הילדים שלי אוהבים לעשות לאמא שלהם מסאז' (לא תיארתי לעצמי כזה פינוק כשילדתי ילדים, הם רבים על הזכות לעשות לי מסאז' בכפות הרגליים למשל!). אז את אומרת שזה קשור? וואו. היה שווה להניק! (-:

[נואשת_קצת_פחות_הצי*]

הכוונה שלי בכך שאולי הוא לא צריך עוד חלב היתה לא שאולי אני יכולה/ צריכה/ רוצה להפסיק להניק (ממש רחוקה מזה.) אלא שאחרי כמעט שנתיים של הנקה אני לא בטוחה שהשד זקוק דווקא לגירוי הידני על מנת לייצר עוד חלב, הוא כבר פועל על אוטומט, לא?...
ולגבי הנחישות והעקשנות, תמיד אמרו לי שאני עקשנית. לידו (דו משמעית) אני פשוט חסרת כל יכולת התעקשות. או יותר נכון, הוא לחלוטין לא ייאפשר לי להתנגד. באמת נדמה שהוא יותר חזק...

[בז_מצוי*]

איך צחקתי- מזדהה מאוד, אצלי הקטנה נאלצה להגמל בבת אחת, בגיל שנה ושמונה, בשל טיפול תרופתי שאני קיבלתי, וממש לא יכולתי לתת לה לגעת בי כל תקופת הגמילה. עכשיו, כמה חודשים אחרי, היא במקום ההנקה שכבר איננה ממוללת אותי בשביל להרדם- זה מטריף אותי בעיקר כי עוד כמה חודשים תיוולד לה אחות ואני לא מצליחה לגמול אותה מזה... הזמן הולך ומתקצר...

[בשמת_א*]

אני לא בטוחה שהשד זקוק דווקא לגירוי הידני על מנת לייצר עוד חלב, הוא כבר פועל על אוטומט, לא?...
לא, המגע שלו דרוש בשביל "להוריד" את החלב לשד השני, כדי לסדר שיהיה זרם חזק ברגע שהוא יעבור אליו. הם גם עוברים כל הזמן מצד לצד... זה הכל כדי שיהיה זרם משפריץ יותר. זה משפיע.
היניקה עצמה מפעילה את ייצור החלב על המקום, זה נכון.
הגירוי משפר את הזרימה והזמינות המיידית.
ולדעתי יש להם ביד חיישן שבו הם מרגישים מתי השד השני "בשל למעבר אליו" D-:

[דנה_ה*]

מצורפת תמונה שמראה פתרון יצירתי דווקא של היונקת לשעמום הידני בעת היניקה...

+

[צפרדע_ית]

שכחתן לציין שכשמניקים טנדם - אין כזו בעיה... (אך היא נוצרה כשהגדולה נגמלה - והקטנה גילתה לפתע עולם חדש ומפתה ולא יכולה היתה לעצור בעצמה מלעבור מציץ לציץ כל חמש דקות - רק 'כי הם שם'...)
להסביר להסביר להסביר - ולהזיז את היד...
שנה טובה ובהצלחה.
ץ

[נואשת_קצת_פחות_הצי*]

ולא יכולה היתה לעצור בעצמה מלעבור מציץ לציץ כל חמש דקות.
חמש דקות נשמע נפלא.
אצלנו זה בין שניה וחצי לעשר שניות. קצת נוירוטי...

[פלוני_אלמונית*]

הקטנה שלי אהבה בגיל צעיר יותר דווקא לחטט לי בפופיק. זה שיגע אותי ולפעמים אפילו נוצר לי פצע. הייתי אומרת אז (בצחוק) שאני אהיה הראשונה שתפסיק להניק בגלל כאבים בפופיק..

[תמרוש_רוש]

גם לי זה מוכר
בקטעים כאלה, אני שמה את הגבול תמיד איפה שמתחיל להיות לי נאחס.
זה אף פעם לא מטעמי "חינוך", אלא תמיד מטעמי הישרדות, שמירה על האינטרסים שלי.
ואז קל לי להתעקש
אני רוצה שהמגע שלי עם הילד שלי יהיה נעים לי. לא נעים לי, אז אני שמה את הגבול. לא רוצה להגיע למצב שאני חרדה מהרגע שהוא ייגע בי. לא רוצה להרגיש דחייה ממנו.
אני כמעט תמיד מניקה עם חולצה, ומכסה את הצד השני.
(הממ, מחשבה! אחרי אמבטיה אני תמיד מניקה כששנינו ערומים, בשביל מגע עור-בעור, ודווקא אז הוא מעולם לא מציק לפטמה שלי)
(אולי כי יש לו את הפין שלו זמין. צריכה לבדוק . דרך אגב, שני האברים האלה דומים להפליא, שמתן לב?)

אם הוא מתעסק אתו, אני מפסיקה אותו רק כשזה כואב או מציק, לא נעים. אם זה נעים - סבבי. שימשיך. אם לא - אין עם מי לדבר.
כשטסנו לישראל הוא התחפר לי נורא על הבטן, חבל"ז כמה שריטות היו לי שם. אבל זה לא נורא הציק, איכשהו, ומצד שני חשתי שהוא זקוק לזה עם כל המתח של הנסיעה והמסביב - אז נתתי לו בלי לחשוב אפילו להתבאס. כדי להקל עליו.
במצבים אחרים לא הייתי נותנת, אבל במצבים אחרים הוא לא מגיע לזה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חייבת לספר לכם זה פשוט נורא אני לא יודעת מה לעשות כל השיטות פה לא עובדות.
יש לי שלושה ילדים. הבכור שלי בן שמונה, הבינונית בת שש והקטן בן שלוש הרגע נגמל.
עם כולם היה לי קטע של משחק בפופיק במהלך ההנקה. עכשיו אישית לי מאז ומעולם היה משהו לפופיקים אז אין לי בעיה שישחקו. אבל כשהבכור נגמל מההנקה הוא עדיין רצה לשחק לי בפופיק, אז גמלתי אותו די בקלות. עכשיו כשהוא ראה את הקטן משחק בו ההתלהבות חזרה לו והוא מבקש גם. אז נתתי לו בהתחלה אבל במקום לשחק עם האצבעות הוא ניסה ללקק אותו אז לא נתתי לו. הבום הגדול קרה כשישנתי על הספה בצהריים. הוא בא מעליי כשישנתי ושם את הקטן שלו בפופיק שלי. התעוררתי בצעקות והוא פשוט ברח לחדר שלו. הבינונית נגמלה בקושי רב יותר ממנו מהפופיק שלי. לה בסוף נתתי לנשק אותו טיפה כי היא לא נרדמה לי בלילה הייתה צורחת. אז היום הגדול שלי לא משחק בפופיק שלי אבל לפעמים כשהוא לחוץ הוא רץ אליי ושם את הפנים שלו מול הבטן שלי ומוציא לשון אפילו אם יש חולצה.
הבינונית לא נגמלה. בים זה הכי מביך. היא יושבת, מלקקת ארטיק ואז מנשקת לי את הפופיק והוא מלא במיץ. הקטן עוד משחק אבל אני גומלת אותו אין לי כוח לעוד שטויות כאלה. אבל שומדבר לא עובד. אני מבקשת עזרה!!! משהו חדש שלא היה קודם בבקשה!