ילדה שנצמדת

אנונימי

ראו גם

ילד שצמוד לאמא

רק אימא יכולה

התרכזות בילד

סתיו היא ילדה מאוד בוגרת, בת 3.5. מאז שנולדה לה אחות (נועה, לפני 5 חודשים) היא די נצמדת לאמא אבל זה עד כה נפתר במינון סביר של שיכנועים וויתורים (למשל לגבי הליכה לגן). לא משהו חריג, אם זה סתם אז היא בסוף הולכת ואם באמת לא בא לה היא נשארת.
לפני שבוע חזרתי משבועיים בחו"ל, מה שכנראה היה לה קצת טראומטי. מאז היו כבר כמה ימים של סירוב קשה ללכת לגן, קושי בהישארות בו, עד כדי המצאת כאבי בטן כדי לחזור הביתה.
מכיוון שחן צריכה זמן לעיסוקים שלה, והבעיה היא לא בגן אלא במרחק מאמא, יש בעיה - מצד אחד אנחנו רוצים לתת לה את מה שהיא רוצה, ומאידך יש גבולות טבעיים ברורים שכן זה לא אפשרי כל יום. במצב רגיל של "אני רוצה X" נורא קל להגיד לא כשאי אפשר, אבל כאן אנחנו בבעיה כי אנחנו לא רוצים שהיא תרגיש מורחקת. וגם איך מגיבים לכאבי הבטן המדומים? כל מה שהציעו לנו לא נראה: לקבל את זה כתרוץ (כי זה עידוד המניפולציה) / לתחמן חזרה כמו למשל לתת מיץ כתרופה (... די ברור למה לא..) / לאמת אותה אם זה שזה לא אמיתי (בעייתי, לא מקבל, לא נעים, ולא ברור איך לעשות).
רעיונות?

וגם איך מגיבים לכאבי הבטן המדומים? לדעתי, מגיבים כאילו אלה באמת כאבי בטן.
קודם כל, אתם לא יודעים שלא באמת כואב לה.
היה כתוב כאן פעם, לצערי לא זוכרת מי כתב:
"אמא, כואב לי. אני לא רוצה ללכת לבית הספר"
"איפה כואב לך?"
"כואב לי בבית הספר".

אנחנו לא רוצים שהיא תרגיש מורחקת.
אבל בועז, היא מורחקת.
לא תוכלו למצוא דרך לאפשר לחן זמן לעצמה בלי להרחיק את הילדה?
למשל נוכחות של סבתא, דודה, שלך, או של אדם אהוב אחר למשך שעה שעתיים ביום שבו חן יכולה להתאוורר?
(קל להגיד, קשה לבצע, אבל אולי זה יעלה לכם איזהשהוא רעיון.)
בכל אופן בהצלחה רבה

תודה.
לצערי די ברור שלא כואבת לה הבטן (או שזה מין סוג של וירוס שנעלם איך שנכנסים הביתה ורצים לשחק בבובות...). מה שחשבנו זה באמת להתנהג כאילו ש לה כאבי בטן ולמשל לא לתת לה ממתקים, אבל זה קצת מניפולציה על מניפולציה...

הרגשת ההרחקה לא תלויה במי מתרחק ממי. חוץ מזה שמדובר ביותר משעה שעתיים ביום. כמו שאמרתי הגבולות פה מאוד ברורים וטבעיים במובן שאי אפשר לתת לה יותר זמן, והשאלה שלי היא איך להעביר לה את קיום הגבול בזמן שהוא כנראה בעייתי בשבילה.
ולמען הסר ספק, היא בגן רק כמה שעות ורב שעות היום עם אמא.
< בועז נזהר לא להפוך לענן... (-: >

לא נזהרת מספיק, עליתי עליך

לדעתי יש להתיחס לכאבים כאילו הם אמיתיים לפני שהם יהיו כאלו, כלומר, לדעתי מצוקות שלא נענות יכולות להתבטא במחלה או כאב פיסי.
רוב בני השלוש, אפילו הבוגרים ביניהם, לא מסוגלים לבטא את תחושותיהם בשפתינו: אמא, אני מרגישה שמשהו פה משתנה, אני רוצה לחזור לאיזון ולחוש שוב את אותה תחושת ביטחון, אולי נצא לחופשה משפחתית בבית ונלבן את הבלבול.
אבל כיון שמדובר בילדה בוגרת שמחוברת לתחושותיה היא יודעת שהיא לא רוצה ללכת, או פשוט רוצה להשאר והיא יודעת שזו זכות לבעלי מחוש ומשתמשת בכלים העומדים לרשותה.
סמכו עליה שהיא יודעת מה טוב בשבילה, ואני חושדת שכמו ילדי, היא יודעת גם מה טוב בשבילכם.

איך מגיבים לכאבי הבטן המדומים?
מגיבים כאילו היא אומרת "אני נורא נורא רוצה להיות עם אמא".

עירית_לוי

_מה עושים עם ילד נצמד ?
נותנים לו להיצמד...
מצטרפת לקריאות של - תקשיבו לילדה. היא יודעת הכי טוב מה היא צריכה.
וגם אני מציעה לכם להתייחס לכאבי הבטן כאילו הם אמיתיים,
אבל במקביל, לטפל ב"בעיה" (אני רוצה את אמא ואבא) ולא רק ב"סימפטום" (כואבת לי הבטן).
בהצלחה

בפורום הבית שלי, פורום הנקה, יש אמא חכמה שאומרת שכשהילד נדבק, הפיתרון הכי טוב הוא להידבק אליו בחזרה. מאחר שזה נובע מצורך, ברגע שמשביעים את הצורך העניינים חוזרים למסלול. מצטרפת לקודמותי בדף בהמלצה להיענות לצרכי הילדה ולהיצמד אליה בחזרה, גם אם זה כרוך בוויתור מצידכם. ואפשר לומר עוד משהו? כתבת סתיו היא ילדה מאוד בוגרת, בת 3.5 בהשוואה לאחותה היא מן הסתם נראית גדולה ובוגרת, אבל היא ילדה קטנטנה שעברה תהפוכות די גדולות בחצי השנה האחרונה, ואולי בהקשר הזה כדאי לשים יותר דגש על הקטנות שלה, ועל הקושי שלה, ולהיענות להם?

אולי באמת חופשה משפחתית, בבית, של כמה ימים, תמלא לה את המצברים?
בדרך כלל (בסיטואציות אחרות), על השאלה ילדה שנצמדת, התשובה שלי היא: נצמדים בחזרה יותר חזק. לא במובן "כואב", אלא במובן של למנוע ממנו את הצורך לדרוש צמידות ע"י כך שיוזמים הצמדות ומפנים, גם בראש, זמן שבו יודעים מראש שצמודים, ולא מנסים למצוא חופשים מהצמידות (מה שעושים במצב רגיל - כשהילד משחרר, מנצלים את הזמן לדברים שקשה איתו. אבל במצב כזה - גם כשהוא משחרר, ממשיכים להיות לכל הפחות זמינים, ועדיף גם ליזום הצמדות). זה מוציא את הילד מהתחושה של "מנסים להפטר ממני", ומאפשר לו לשחרר באמת. בדרך כלל מספיקים כמה ימים קשים כאלו, כדי לחזור למצב שגרתי (במשפחות אוהבות רגילות).
אז במצב שלכם, העצה הזו לא יעילה כפשוטה, אבל אולי אתם יכולים למצוא איזושהי גרסה שלה שתתאים למצב הזה.

בועז, האם התגובה שלה שונה לפי מי שלוקח אותה לגן?

עירית_לוי

זה מוציא את הילד מהתחושה של "מנסים להפטר ממני", ומאפשר לו לשחרר באמת
בהקשר למשפט הזה של אם פי 3 אני רוצה להוסיף את ה"כלל" שבדרך כלל עובד אצלי:

מה שמתנגדים לו - מתחזק / מתעצם, ומה שמקבלים או שמרפים ממנו - פוחת.

לפני הכל, בועז, אני מסכימה עם קודמותי.
וגם - מצב לא נעים. התנגשות בין הצרכים של הילדה לצרכים של ההורים.
אני אנסה להיות עדינה (-; ולהאיר קצת בפנס לכיוונים ש"מגרדים" לי, ואולי זה יעורר אצלך רעיונות לשינוי:

ילדה מאוד בוגרת, בת 3.5.
אני מבינה היטב את המחמאה הזאת, אבל בכל זאת קשה לי לשמוע אותה. אתה שומע שבח. אני שומעת באוזן הפנימית שלי: "ילדה שיודעת למחוק את הרצונות שלה מפני מה שההורים אומרים לה", אוהבת לרצות את הוריה האהובים.
אולי חסר לי פה לקבל את זה שהיא לא "ילדה מאוד בוגרת ולכן אנחנו מצפים ממנה לעשות תמיד מה שאומרים לה ולהבין שלפעמים אין זמן בשבילה או אי אפשר למלא את צרכיה" אלא "ילדה קטנה מאוד, בסך הכל בת שלוש וחצי, שזקוקה לאמא שלה ולא לגן, ושעוברת כרגע תקופה קשה מבחינת הזעזועים בעולמה".

אם זה סתם אז היא בסוף הולכת
המצאת כאבי בטן
עידוד המניפולציה
אני לא זוכרת באיזה דפים הנושאים האלה עלו (זאת הבעיה עם אינדקסים - הם לא עוזרים לי למצוא במוח איפה לחפש!), אבל אנסה לבטא כאן בתמציתיות את הדעה שלי, שיונת שרון מייצגת כאן הכי טוב באתר (אתה יודע מה, ראה כבד את ילדיך , זה נראה לי רעיון טוב):
אין "סתם". אין "המצאה". אין "מניפולציה". בטח לא בגיל שלוש.
אנחנו פה מחקנו לחלוטין את המלים האלה מסדר היום ביחס לילדים שלנו. הגענו למסקנה שהן לא מועילות. אנחנו רוצים להקשיב לרגשות הילדים ולא להסתיר אותם.

כמו שכבר אמרו לך לפני, היא מבטאת מצוקה . המצוקה אמיתית. המצוקה טבעית. המצב שהיא נקלעה אליו נוגד את הצרכים שלה ואת מה שהיא זקוקה לו כבן אדם.
הילדה לא בחרה במצב הזה. על הילדה נכפית מציאות שמבחינתה היא לא נעימה.

אז ההצעה שלי היא קודם כל להתחיל בהסתכלות שונה לגמרי על הרגשות של הילדה, על הצרכים של הילדה, ועל העובדה שהיא מבטאת מצוקה לגיטימית ולא קלה.

פתרונות עדיין אין לי, אבל אם תבוא עם רעיונות אולי יהיה לנו מה לתרום.
בהצלחה!

ושכחתי להוסיף: יופי שאתה מתייעץ, על האומץ ועל הנכונות לחפש פתרון

יו, כמה כתבו עד שלקח לי לכתוב... אני קראתי רק עד גילה. איזה יופי! מסכימה לגמרי עם הפתרונות שהוצעו לך. תרשום אותי בין המצביעים.

יש פה שני צדדים. מצד אחד העצה ל"הצפת אמא" נשמעת טובה, וננסה במיוחד בסופשבוע.
מצד שני, יש מגבלות טבעיות. חן לא עובדת ונמצאת איתה המון, יותר מכל אמא אחרת שאני מכיר (אישית), ונותנת 150% מעצמה (למרות שלכל אחד זה משהו אחר), כך שהשאלה שלי היתה יותר ברמת התקשורת - כשמגיעים למקום שבו כבר אי אפשר והילד מתנהג כך, איך להסביר לו שבאמת אין ברירה בלי לפגוע בו?

ובשמת, תנקי את האוזן הפנימית (-:. לא אמרתי שהיא ילדה צייתנית אלא להפך, היא ילדה מאוד פיקחית, מאוד מודעת לעצמה ולסביבה, וציינתי את זה כדי להבהיר שמדובר במשהו שמאוד חורג מההתנהגות הרגילה שלה. לא ההצמדות, אין שום דבר "לא בוגר" ברצון להיות עם אמא, אלא התגובות הריגשיות של בכי מר ושל כאבים מדומים. היא תמיד ידעה לומר שהיא לא רוצה ללכת לגן בלי זה. להסביר מתי זה חשוב לה ולהבין מתי אין ברירה. זו לדעתי בגרות.

ולמסעדה, כן זה יותר חזק כשחן לוקחת אותה לגן כי כשאני לוקח אותה הפרידה יותר הדרגתית, וגם היא יודעת שאיתי זה פחות עובד כי אני חייב להגיע לפגישות (לכן תמיד אני לוקח אותה). אבל המצב הזה של "אני צריכה אמא" קיים גם בלי קשר לגן, למשל בשבת שיחקנו בבוקר ביחד והיה לה קשה עם זה שחן ישנה.

בועז, במצב שתיארת (לידת אחות, נסיעת אבא) יש לצפות ל"נסיגה".
ולצורך מוגבר מאוד באמא.
ובדף אחר ( בעיות של ילדים בחינוך ביתי ?) דיברנו על זה שלילדים אין רמה רגשית ושכלית אחידה, ושזה מבלבל אותנו כשהילד שלנו מגלה התנהגות מאוד בוגרת בתחום אחד - ומאוד ילדותית בתחום אחר. אולי זה משום שאנחנו לא בדיוק יודעים מה "טבעי" פה ולמה לצפות מילד "נורמלי".

בועז, אני מרגישה עם ילדי שלפעמים קשה לי 'להיות' עם הקושי שלהם, ואני מחפשת פתרונות. הרבה פעמים אני רוצה לעשות הכל כדי שיהיה להם כי טוב, וכואב לי שבעתיים לראות שיש דברים שהם 'צריכים לעבור'.
נראה לי שהיא מבטאת משהו מאוד אמיתי ומציאותי שקרה בחיי המשפחה ועם הזמן היא 'תמצא את מקומה', במיוחד עם אמא (ואבא) כאלה. אני זוכרת שכשניסיתי לעשות דברים עם הגדולה לבד, היא זו שחיפשה את הקטנה, וזה הפתיע אותי. היה יותר נכון עבורנו לעשות דברים ביחד כשהקטנה נמצאת איתנו - לא כאילו 'שום דבר לא השתנה', אלא כאילו 'השתנה, ואנחנו עדיין ביחד'.
כשבתי התלוננה על כאבי בטן מתמשכים שהרגשנו שקשורים גם לרצון בתשומת לב - סמתא רקחה לה במיוחד תרופה (תה צמחים) והשקתה אותה בכפית. לימדנו גם את העוזרת-גננת להכין את ה'תרופה' והילדה היתה מאושרת מזה.

סבתא רקחה לה במיוחד תרופה (תה צמחים) והשקתה אותה בכפית.
יש בעיה עם טיפולי הפלסבו האלה - לפעמים מתפתחת "תלות" בטיפול.

<שרון היתה משתמשת בטריק דומה על בנות-העשרה שהיו מתאשפזות חדשות לבקרים עקב כאבי בטן ממושכים, ולמרות שלכולם היה ברור שמקור הבעיה אינו בבטן אלא באיבר גבוה יותר, לא היתה ברירה אלא לשלוח אותן לסדרת בדיקות יקרה ע"מ לשלול את האפשרות-בעלת-ההסתברות-הנמוכה שבאמת יש להן משהו בבטן>

יש בעיה עם טיפולי הפלסבו האלה - לפעמים מתפתחת "תלות" בטיפול.
לפעמים זו הדרך היחידה לקבל טיפול, (התייחסות, מבט לעיניים, מישוש הגוף, חום ואכפתיות...) אז מזל שזה לפחות פלסבו... (הערה לא קשורה לבת של בועז בשום אופן כמובן.)
סתם, כואב לחשוב על זה.
חוץ מזה, חשוב לציין ששתיית תה צמחים זה לא טיפול פלסבו!!
זה מרגיע, עוזר מאד לכאב בטן, אם זה מתח, שלשול או עצירות או גאזים (סליחה על הפירוט) ובעיקר, שוב, מרגיע.
אם זה נעשה תוך התעלמות מבעיה אמיתית, אז יש כאן בעיה.
אם זה נעשה כתמיכה במי שסובל מבעיה ידועה שלא ניתנת לטיפול מכל מיני סיבות, זה טיפול אמיתי.
שרון, תגלי מה היה הטריק? הסתקרנתי.

יש לי דוגמא אולי קצת דומה ותאמר אם אתה מזדהה.
הבן שלי קטן יותר. היתה תקופה שכל פעם שהייתי מפעילה את הבלנדר הוא היה נבהל ומבקש "על הידיים חזק" .כלומר שאאחוז אותו צמוד אלי על הידיים , תוך שהוא טומן את ראשו בכתפי. בשלב מסויים התחלתי לפקפק בפחד הזה, כיוון שהוא חובב אוביקטים הרבה יותר רועשים. (מכונית אשפה, טרקטור, משאית..........) התחלתי להציע לו "על הידיים חזק" כך סתם (פשוט קשה לאחוז מישהו כך ולהכין עוגה בו"ז.....) וזה נחלש. במקביל הצעתי לו לעמוד על כיסא לידי ולהביט בבלנדר.
אולי ברגעים קשים של הבכורה להזכיר לה זמנים קבועים שבהם תהיה עם אמא ("היום יום שני! היום בו הולכים עם אמא לאכול סושי!")

תודה לכולם. העזרה האמיתית היא כמו תמיד להכניס את העניין לפרופורציה.
לגבי הכאבי בטן, בחרנו פשוט ללכת עם זה אבל לשים על זה מחיר ולתת לה סולם לרדת: סתיו מאוד אוהבת שוקולד (ביחוד לבן), שכידוע לא מייטיב עם כאבי בטן. מה שעשינו הוא לתת לה שורה שהיא לא יכולה לאכול בגלל הכאב בטן, ולשים לה בתיק כדי שהיא תוכל לאכול כשיעבור הכאב בטן...
ולגבי העיקר - יהיה בסדר.
< כמה קל כשממילא עוד שבוע החופש הגדול... >

בועז,
אני בתור ילדה סבלתי רבות מ"כאבי בטן מדומים". אז להורי הם נראו מדומים אבל לי כאב! אם תגיד לי עכשיו שאני צריכה לעלות על מטוס ולטוס לאנשהו, אני מיד אחטוף כאב בטן אמיתי + שילשולים ובחילות! ברגע שתודיע לי שהטיסה מבוטלת - יעבור גם כאב הבטן. אז גם כאב פסיכוסומטי הוא כאב!
אני לא מסכימה לעניין השוקולד, זה כמו שוחד. קחי שוקולד ולא רוצים לשמוע על הכאבים שלך! אני חושבת כמו כל קודמי שהילדה חייבת זמן אמא מרובה ככל שאפשר.
אפשר אולי גם לתמלל את הרגשות שלה, לדבר על השינויים בבית ולספר לה איך היא היתה כשהיתה קטנה. להראות לה תמונות שלה כשהיא בת 5 חודשים ובכלל לשבת איתה ולהקדיש לה המון!

תנסה לחשוב איך אתה היית רוצה שינהגו בך כשאתה חולה. אז זה כנראה מה שהילדה מבקשת מכם.
תשומת לב ואת התחושה של הכרה בכך שהיא גם חלשה ונזקקת
וסליחה ענת, הייתי צריכה לשנות את הציטוט כדי להתאים אותו להקשר.

מתנצלת מראש, אבל גמני לא אוהבת את תרגיל השוקולד - בעיני זה מניפולטיבי. כשהאמצעי שלי התחיל ללכת לכיתה א', הזעיקו אותי לבית-הספר ואמרו לי שהוא מתלונן על כאבי בטן. לקחתי אותו הביתה, דיברנו, והסתבר שרע לו כי הוא לא מכיר אף אחד - כל החברים שלו הלכו לבית ספר אחר. במקרה שלנו הפיתרון היה שאני אהיה איתו בכיתה עד שיהיה לו מספיק נוח להישאר לבד - זה לקח בערך שבועיים. אפשר לשאול (תתעלם בבקשה אם נראה לך חטטני) למה בעצם סתיו לא יכולה להישאר קצת בבית עם אמא, אם הקושי שלה גדול מספיק לעורר כאבי בטן?

הממ... קונטקסט קונטקסט:
אמרתי קודם ואומר שוב: סתיו מקבלת המון אמא, נשארת הרבה פעמים בבית, ובעצם - נשארת בבית כמה שרק אפשר. באמת.
השאלה שלי הייתה שאלת תקשורת ולא שאלת חינוך ביתי. לסתיו חסרה בתקופה הזו אמא, באותה מידה בימים שהיא בוחרת להשאר בבית - כשחן עסוקה בעבודות בית, או רחמנא ליצלן בהנקה... ככל שקשה להאמין, בבקשה - הבעיה היא לא בגן.

ולעניין השוקולד, אני אבהיר, כי כמו שאמרתי בהתחלה את רעיון תרופת הדמה דחינו על סעיף מניפולציה: אנחנו אשמים בהרגל מגונה שבו סתיו מקבלת לפעמים שורת שוקולד או קינדר קטן בבוקר. לא לתת לה את זה, זה היה בדיוק מה שהיינו עושים אם היינו מאמינים שזה כאב בטן אמיתי, וזה לא היה "קחי שוקולד ולא רוצים לשמוע על הכאבים שלך" אלא "אנחנו מקשיבים לזה שאת חושבת שכואב לך, ולכן אל תאכלי שוקולד". וכדי שבאמת לא יהיה פה עניין של מסחר על השוקולד שמנו לה את זה בתיק שתאכל כשהיא מרגישה יותר טוב, בלי איזה צורך להודות במשהו בפנינו. לטעמי ככה גם הבענו התיחסות לכאב, וגם נתנו לה סיבה להודות (בפני עצמה) שזה עבר.

וקרן אל תדאגי, אנחנו יודעים להבדיל בין כאב אמיתי (גם אם הוא פסיכוסומטי) וכאב מדומה (זה קל במיוחד כשדקה אחרכך קופצים בצהלות על המיטה...

). היא נשארה כמה ימים בבית כשהייתי בחו"ל בגלל כאב פסיכוסומטי (אמיתי) שהביא את חן איתה לרופא, ומצאה בזה שיטה להשאר בבית שוב על ידי הצגה.

ואגב, מעניין מאוד להיות פתאום בצד השני של כל מה שדובר עליו ברוח האתר, מקרה נ' והעננים וכד'. קראתי שוב את כל הדף ועלו בי שתי תחושות מוזרות:

למה לא מאמינים לי שמדובר בהצגה של כאבים ? ענת התחילה די חזק (אתם לא יודעים שלא באמת כואב לה) וקרן ושמיכת כבר ממש החליטו שכואב לה...
למה מנסים לגרור את הדיון לחינוך ביתי, לכמה היא בגן לעומת כמה היא עם אמא, למרות שהבהרתי חזור והבהר שאני מבקש עצה בתקשורת? האם התשובות היו שונות אם הייתי אומר שזה התגובה כשאמא יוצאת להביא תפוזים מהפרדס והיא נשארת עם סבתא?

אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שאם אותה השאלה היתה חתומה על ידי נניח מיץ פטל אז הייתי מקבל תשובות אחרות לגמרי. ואני מסתובב פה כבר שנה...

תענוג הדף הזה.
סוף סוף דף שמשמיע את הקול הברור של באופן בלי מלחמות והעלבויות.

בועז:
אני חושבת שאתה שומע ביקורת במקום שאין ביקורת.
אני בטוחה שאתם רואים את הילדה שלכם בתוך הסיטואציה ומשתדלים לבוא לקראתה.
אני באופן אישי כשאני עומדת מול ילדי ומול קונפליקט בין מוסדות החינוך השונים ובין הבית, תמיד אומרת להם שהם לא חייבים ללכת לגן/בית ספר אף פעם. ומבחינתי הם מוזמנים להישאר איתי בבית.
לשמחתי עוד לא ראיתי אותם מנצלים את האפשרות הזו. לפעמים הם בוחרים להישאר בבית (אנחנו קוריאם לזה "יום גידול") אבל זה נדיר.
מה שחשוב הוא שהאופציה להישאר בבית באופן זמני או לנצח, קיימת והיא בכלל לא נושא לויכוח.

מה שהציק לי יותר הוא הצורך שלכם לנסות "לפתור את הבעיה". עצתי היא - תרפו! אל תגדירו את התקופה הזו ואת ההתנהגות הזו כבעיתית ואז לא תהיה שום בעיה.
ועוד משהו קטן - השוקולד.
אם יש משהו שמעצבן אותי זה לראות הורים ששולחים את הילדים בבוקר עם ממתקים לגן (או עם שקית דגנים ממותקים) אני יודעת שזה מקל על הפרידה בבוקר אבל זה פיתרון רע. זה משדר מסרים כל כך שליליים וגם מקנה לילדים הרגלי אכילה גרועים במיוחד.
אני לא נגד ממתקים באופן גורף, אבל לא כשוחד ולא בכדי לפתור בעיות.
אם הילד זקוק לטקס פרידה כלשהו או ל"מזכרת" נעימה מההורים לשעות הפרידה הייתי מעדיפה לנשק פיסת נייר ולשים בכיס מכנסיו או לצייר סמיילי קטן על היד או סתם חיבוק גדול גדול עם מילות אהבה סודיות (קבועות) שנלחשות בסוד לאוזן.

בדרך כלל הבעיה היא לא איפה שאנחנו חושבים שהיא אלא דווקא במקומות הניסתרים מעיננו

בועז, להרגשתי, אתה לא צריך 'להקשיב' לזה ככה. טבעי שאנשים עונים למה שהם חושבים שאמרת או למה שמתעורר אצלהם לנוכח דבריך - זו תקשורת (ללא קשר ל'חינוך ביתי' או לא).
ברור לגמרי שאתם באים ממקום אוהב ומקבל - אבל תמיד יש אפשרות לראות דברים מזוויות שונות וללמוד כשמה שחשוב, בעיני, הוא המסר המאשר לה שאתם מבינים את רגשותיה ומקבלים אותה. אפשר להחליף את השוקולד, בשיתוף פעולה עם הגננת, בסיפור שהיא מביאה מהבית והגננת מקריאה או משהו אחר מעולמה.

ובקי, דבריך מאוד מסקרנים - לא הבנתי מה יכול להיות נסתר במקרה הזה?

השוקולד הוא לא טקס פרידה, הוא שוקולד. היא מחסלת אותו במטבח עוד לפני שנעלתי את הנעל הראשונה (לפחות בגן הםאוכלים אחר כך ארוחת בוקר כמו שצריך...). הלוואי שזה גם היה הממתק האחרון ביום, יש עוד את אחר הצהריים...
טקס הפרידה שלה הוא נשיקה טופה בזמן שהיא רצה שחק עם החברים.

אני מקבל את האמירה עצתי היא - תרפו! אל תגדירו את התקופה הזו ואת ההתנהגות הזו כבעיתית ואז לא תהיה שום בעיה. לזה בדיוק התכוונתי בתודה על הכנסת הדברים לפרופורציה, ובגדול כך עשינו.

לגבי רוח האתר - לא אמרתי שאני שומע ביקורת. אמרתי שאני מרגיש שאני לא מצליח לכוון את הדיון למענה לשאלה לי, והוא נסחף על גבי הרוח לדיון במשהו שזה לא אני. מכיוון שאני בדרך כלל מהנהן לעצמי לנוכך תשובותיכן לאחרים, אני מרגיש חובה לתת פידבק מהצד השני - הרוח הרגישה לי הפעם קצת חזקה מדי. הקול הברור של באופן הרגיש לי הפעם כצועק מדי.
אני לא אומר את זה בשבילי, אני ילד גדול, אלא יותר כדי שנלמד כולנו איך לדבר טוב יותר עם השואלים הבאים. אני חושב ששאלות כמו "האם אתם בטוחים שזה לא כואב לה באמת?" במקום להחליט שכואב לה, או תשובות כמו של אם פי 3 משיגות את המטרה של קול הבאופן טוב יותר.

בועז, רגע,
השאלה שלך היא בכלל אחרת -
לא "מה עושים עם כאב הבטן?" (שבכלל לא משנה אם הבטן כואבת לה פיזית, או לא), אלא "איך עונים על הרצון שלה בעוד זמן-אמא?" (תחת האילוצים שאמא עובדת ושיש תינוק חדש בבית).
אני בכיוון?

קודם כל, אני מתנצלת אם פגעתי/עצבנתי/העלבתי. לא זו היתה הכוונה.
למה מנסים לגרור את הדיון לחינוך ביתי,
למען הבהירות - אני לא בחינוך ביתי, וילדי הם "ילדי מוסדות." יחד עם זאת, כשכל אחד מהם מבטא צורך אמיתי להיות איתי, אני נענית לו. אצלנו קורים לזה "יום בחירה" - מותר בהחלט לומר "לא בא לי היום ללכת לביה"ס/לגן." אמרת, הבעיה היא לא בגן._ אני מקבלת - אבל נראה לי שלסתיו יש איזו בעיה שמקבלת את ביטויה באי-הרצון ללכת לגן. אני גם חושבת שבמקרים כאלה, עקיפת הביטוי של הבעיה רק מאריכה אותה. אגב, כתבת _וקרן ושמיכת כבר ממש החליטו שכואב לה... אני (ואני כותבת רק מניסיוני עם ילדי שלי) נוטה לקבל את דברי ילדי כאמת. אם חשוב להם מספיק לומר שכואב להם, מבחינתי כואב להם.
לסתיו חסרה בתקופה הזו אמא, באותה מידה בימים שהיא בוחרת להשאר בבית - כשחן עסוקה בעבודות בית, או רחמנא ליצלן בהנקה
ופה, ושוב סליחה אם אני מעצבנת וכו', בדיוק הנקודה - כשילד נמצא עם אמא, הוא עם אמא גם כשהיא עסוקה/מכבסת/מבשלת/מיניקה. זמן-אמא זה לא בהכרח כשאמא מכרכרת סביב הילד - זמן אמא זה להיות עם אמא.
ואם מה שכתבתי לא לרוחך - אתה מוזמן למחוק.
<שמיכת עדיין בהלם מהזיהוי שלה עם קולו של באופן>

אמרתי שאני מרגיש שאני לא מצליח לכוון את הדיון למענה לשאלה לי, והוא נסחף על גבי הרוח לדיון במשהו שזה לא אני.
הממ..מזכיר נשכחות? (ע"ע מה אעשה כשאהיה גדולה).
בועז, איני מזכירה את הדברים על מנת לקנטר, אלא על מנת להזכיר שזו כנראה דרכו של דיון. בכל נושא, בכל מקום, בכל הקשר. פער דובר-מאזין לעולם יהיה קיים ומשהוא קיים, תמיד יצליחו להדחק לתוכו פרשנויות, דעות, השקפות עולם, נסיון אישי, פחדים ומה לא. כשחושבים על זה, זה בעצם ממש לא מפתיע שאתה אמרת א', שאחר שמע ב' ושאחרת שמעה ג'. זה היה מפתיע לו היה להפך, לא?
נכון, יש בזה מן המעצבן, בעיקר אם אתה חש שאינך מובן או אף יותר מכך, אם אתה חש שמציגים אותך באור שהוא בלתי מדויק/ראוי בעיניך, אבל היתרונות בכך גדולים אף הם - כפי שבקי כתבה (ואני אתן כאן את הפרשנות שלי לדבריה), פעמים רבות הבעיה אינה במקום בו אנחנו חושבים שהיא, ולכן דווקא מי ששומע משהו 'אחר' בדברינו, כלומר מישהו שלכאורה פירש את דברינו לא נכון, הוא שעשוי להאיר נקודה בעייתית, אפילו אם הוא טועה.
אז מה עושים? כרגיל- השואל ישאל. המשיבים ישיבו את מה שהם רוצים/מסוגלים/יכולים להבין. השואל יבהיר. המשיבים ישיבו כמקודם. וכן הלאה וכן הלאה.
מה בכל זאת צריך להיות השוני? לעשות כל זאת, תוך נקיטת משנה זהירות שלא ליפול למלכודת של כעס ותחושה של 'שופטים אותי'. והאחריות כאן היא יותר על השואל ופחות על העונים.
למשל במקרה כאן (כיוון שמראש ציינת שלא קראת את הדברים כביקורת, אנא קרא דברי הבאים כמתייחסים לכל אב/אם/בריה ששואלים שאלות): העובדה שהיו מי שהעלו את האפשרות שכאב הבטן הוא אמיתי, לא באה להוכיח אותך כאב בלתי ראוי או להוקיע אותך מהאתר (ובעצם, גם אם כן - אז מה? אתה הרי יודע מה האמת, לא?), אלא להעלות אפשרות, שיתכן שנפסלת ביתר קלות על ידי הורים מסוימים. חשוב על כך - אולי המשיב בעצמו נהג כך בעבר כלפי ילדיו? אולי נהגו כך כלפיו כשהוא היה ילד? אולי הוא רואה הורים אחרים נוהגים כך כעת? די ברור מדוע הוא ירצה להתריע על כך, לא? הוא אינו מכיר אותך אישית (גם אם אתה כותב כאן שנה, שנתיים או שלוש - בביתך, הרי, אף אחד מאיתנו לא נמצא), הוא אינו יודע אם לבתך כואב או לא, ועם זאת, ולדעתי, טוב שמחמת הספק וליתר זהירות הוא אכן יתריע כאן על האפשרות שמא, למרות שאמרת באופן המפורש ביותר שאין כאב בטן, למעשה יש כאב.
אם יסתבר כי אפשרות זו אינה מתאימה במקרה ספציפי, ניתן, לאחר בחינתה, לפסול אותה כלא מתאימה או אפילו כלא מתאימה בעליל ולהמשיך הלאה לבחון אפשרויות נוספות. שום נזק לא נגרם! (מלבד שתי שורות טקסט מבוזבזות...) או נכון יותר - שום נזק לא נגרם אם לא אפשרת לו להגרם (ע"י העלבות, כעס וכו'). ואדרבא - אם במקרה מסוים האפשרות הזו תתגלה כנכונה, הרי ששם היא עשויה להציל נפשות!
מבחינתי זה שווה.

קראתי עכשיו את כל הדף. יכולה מאוד להבין ולהזדהות עם הקושי שלכם.
אני עושה חינוך ביתי. יש לי שלוש בנות.כשנולדה השניה, הגדולה (שגם עליה אני יכולה להעיד שהיתה בוגרת מאוד), היתה מוחה בתוקף שהיא רוצה שאקח אותה "בשתי ידיים". כמובן שיד אחת היתה תפוסה ע"י תינוקת וזה לא תמיד היה אפשרי.
וכשנולדה השלישית, השניה היתה מתעוררת באמצע הלילה ובוכה וצועקת שרק אמא תיקח אותה, ולי,כמובן היתה תינוקת קטנטנה ויונקת על הידיים.
מה שאני מנסה להגיד הוא, שבמצב בו אתם נמצאים, שנוספה תינוקת חדשה למשפחה, לעיתים אין זה ממש משנה כמה "זמן אמא" היא מקבלת. זה כבר לא כמו לפני שבאה התינוקת.(זו תינוקת,נכון??).
התסכול שלה אמיתי ולוקח זמן (חודשים ארוכים...) עד שכל אחד מוצא את מקומו מחדש.
אני זוכרת בבירור את התסכול שכל זה גרם לי, כאמא שנותנת את כל זמנה לילדיה.
סתיו זכתה בהורים רגישים לצרכיה וקשובים לה ולעצמם.
אין לי פתרונות להציע,רק הזדהות וחיזוקים.

אני בתור ילדה סבלתי רבות מ"כאבי בטן מדומים". אז להורי הם נראו מדומים אבל לי כאב
בועז זה ציטוט שלי, מנסיון חיי האישי. לא אמרתי שאתה עושה כך לילדתך, רק סיפרתי על זיכרון שעלה בי למקרא דבריך.
קחי שוקולד ולא רוצים לשמוע על הכאבים שלך
גם זה ציטוט מדברי, וצר לי אם זה נשמע תוקפני. לא זו היתה הכוונה. מה שרציתי להגיד זה שאם הילדה מתלוננת על כאב אמיתי או לא אז משהו מציק לה. גם אם זה לא כאב בטן באמת. גם אם זה כאב לב. השוקולד ימתיק את הרגע אבל לא ירפא את הכאב. כדי לרפא את הכאב של ילד שפתאום זכה באח צריך גם זמן, גם סבלנות וגם המון המון תשומת לב ואהבה - שאני בטוחה שילדתך מקבלת.

ולסיום עצה שקיבלתי מאמא אחרת:
תקבעו שעה, נגיד 11:00 שבה אמא מתקשרת לגן ומדברת עם הילדה. אז הילדה יודעת שחושבים עליה בבית גם כשהיא לא שם. אבל צריך להקפיד - תמיד להתקשר בשעה הזו עד שהילדה משחררת מרצונה...

ושוב - סליחה אם נשמעתי תוקפנית מידי, אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שבמחשב אי-אפשר להעביר אינטונציה. (אבל אפשר לנסות).

הייתי ילדה צמודה לאמא. לא בגלל אח/ות אין לי מושג בעצם למה. מה שיש לי מושג שאמא שלי לא היתה צמודה אלי. בגיל שנתיים הלכתי למטפלת (שלא אהבתי) אח"כ גן.... אף פעם לא רציתי ללכת. תמיד הפרידה בבוקר היתה קשה.
בכיתה א' הייתי מלווה את אמא שלי לאוטובוס (היא עבדה בצהריים) ותמיד בכיתי כשהאוטובוס נסע. לפעמים היא היתה לוקחת אותי איתה לעבודה, אבל בדר"כ לא.
חרדת הנטישה והפגיעות נשארו עד היום (ואני כבר בת 33).

אני לא משכנעת לחינוך ביתי ממש לא. רק שתדע שאלו עלולות להיות התוצאות של חוסר אמא. חוסר בעיני הילדה לא בעיני ההורה שלה.

כשקראתי שוב חשבתי שהגזמתי, אבל בכל זאת אני מוסיפה לדף.

תקבעו שעה, נגיד 11:00 שבה אמא מתקשרת לגן ומדברת עם הילדה. אז הילדה יודעת שחושבים עליה בבית
מנסיוני, הגננות לא אהבו את זה. זה רק גרם לילד להתגעגע יותר ו"לעשות בעיות". אולי לא כל הגננות ככה.

גילה - כמעט. שתי השאלות קשורות לתקשורת:

איך מסבירים לילד שרוצה עוד זמן אמא שאי אפשר - תחת ההנחה שהגענו למקום שאי אפשר.
איך מתמודדים עם התחזות לכאבי בטן (קלים) - תחת ההנחה שזו אכן התחזות.

אורית - תודה רבה!!

לגבי הדיון, לא נפגעתי ואין מה להצטער. ההערות שלי נועדו להחזיר את הדיון לשאלה שלי
מיכל - כל הכבוד על ההקשר, אבל פה בדיוק ההבדל: בדף שהזכרת זה שלא הובנתי זה כישלון שלי. אני בא לעזור ולענות למישהו אז תפקידי להיות מובן לו. כאן המצב הוא הפוך, אני שואל שאלה על התחזות לכאבי בטן ותוך שלוש הערות הדיון במקום אחר לגמרי שלא מועיל לי (מ אתם לא יודעים שלא באמת כואב לה_ עובר ל _אז גם כאב פסיכוסומטי הוא כאב!_ ונגמר ב _אם הקושי שלה גדול מספיק לעורר כאבי בטן) מה אני אעשה עם זה כשבאמת, בטוח, לא כואבת לה הבטן?

אז קודם כל - אין בעיה, לא נעלבתי ולא נפגעתי. ומה שבטוח, שוֹלֵם (-:?

שנית, אני למדתי פה משהו שאולי שווה לחלוק - למרות האמור לעיל לא הפריעו לי בכלל שאלות כמו: לא תוכלו למצוא דרך לאפשר לחן זמן לעצמה בלי להרחיק את הילדה?_ (ענת) _אולי באמת חופשה משפחתית, בבית, של כמה ימים, תמלא לה את המצברים? (כרמית). יתר על כן, למרות מה שאמרתי הן גרמו לחשוב על זה.
זה מתחבר לי גם לנסיונות אחרים בחיים, שבהם גיליתי שהרבה יותר נכון להכווין אנשים בדרך של להגיד פחות ולשאול יותר. להיות קשוב ולהעביר את המסר על ידי שאלות שימשכו את הצד השני למחשבה במקום לנסות ולתת לו את התשובה.

אה, ושמיכה לגבי מה שכתבת על כשילד נמצא עם אמא, הוא עם אמא גם כשהיא עסוקה/מכבסת/מבשלת/מיניקה, אני מוצא את זה לא מדויק. זה נכון שזה יותר טוב מזמן בלי אמא, אבל סתיו רוצה את אמא איתה, רוצה על הידיים של אמא, ורק להיות בסביבה לא מספיק לה. צודקת, גם לי זמן איכות עם אישתי זה לא רק להיות בסביבה כשהיא עסוקה.

בועז!
אני קוראת וקוראת ומתמלאת דאגה. בתי צמודה אליי באופן מוחלט והיא בת בכורה. האם זה מה שיקרה כשאלד ילד נוסף?
אין לי מה מלתרום לדיון- רק רוצה להודות לך שפתחת את הדף הזה בשביל לשאול את שאלתי: מה עושים עם ילדה בת שנה וקצת שנצמדת? ורק אמא, ז"א אנוכי, מספקת את הצורך?
ואגב, אני מסכימה עם דעתך לגבי זמן אמא. גם בתי תופסת זמן אמא כזמן בו אמא מתייחסת אליה בבלעדיות. אפילו לחבק את אמי שלי מרגיז אותה:-(
אז סליחה אם אני מנצלת לך את הדף. תרצה- תשאיר. תרצה- תימחק.

בואי נתחלק בעלויות (-:

קבענו:-]

מה אני אעשה עם זה כשבאמת, בטוח, לא כואבת לה הבטן?
תגיד תודה ותברך את מזלך הטוב. יש מקרים שהכאבים המדומים לא משיגים את ההשפעה הרצויה (מבחינת הילד) ואז מתפתחת מחלה אמיתית, כולל גיחות קבועות לחדר-מיון. מישהו השווה את זה לאדם שלא רוצה שבואו אליו אורחים (נגיד) ולכן הוא אומר שהייתה אצלו הצפה; ואם זה לא עובד והם בכל זאת באים אז הוא דופק איזה צינור ומסדר הצפה אמיתית, רק בשביל להפטר מהם.
נראה לי שאתם נוהגים בחוכמה כשאתם מתייחסים לכאבים המדומים שלה כאילו הם אמיתיים.

איך מתמודדים עם התחזות לכאבי בטן (קלים) - תחת ההנחה שזו אכן התחזות
איזה יופי כתבה יונת... (-:
אז אני רק אוסיף: יכול להיות שתשובתי הקודמת לא היתה מספיק ברורה, או שלא הצלחתי להיות עדינה מספיק (-; (סליחה, אני עוד מתלמדת, ואני לא מושלמת, אתה יודע

).
מה שניסיתי להגיד הוא, שמתמודדים עם ההתחזות מתוך ההנחה שאין התחזות.
הילדה אומרת שכואבת לה הבטן כי היא מרגישה מצוקה והיא לא יודעת להגיד את זה במלים שלנו. היא כן יודעת לתאר את זה בתור כואבת לי הבטן . זה ממש לא חשוב אם הבטן כואבת או לא, או שזה הלב שכואב, או אותו חלק במוח שמרגיש עכשיו פחדים ואובדן של הבלעדיות על אמא. משהו כואב. אם לא היה כאב לא היה צורך לבטא אותו.
לכן בעיני אין פה שום התחזות.
הצורך להחליט אם זו התחזות או לא - לא שייך כבר לחיים שלך, בועז, אבל אולי עוד לא הפנמת את זה. אני קוראת אותך ושומעת על הורים רגישים וקשובים, מכבדים ומכילים. אז השימוש בהגדרה "התחזות" לא שייך לזה.
המונח הזה שייך לשפה של הורים שלא מסוגלים להתמודד עם הרגשות של הילד - הם יטפלו אך ורק בצד הפיזי ולכן אם יש מחלה "אמיתית" הם יטפלו בילד, ואם יש מצוקה נפשית הם יקראו לזה "פינוק", "התחזות", "העמדת פנים" וכדומה, ולא יטפלו בזה . זאת לא הדרך שלך (אתה כן רוצה לטפל בה, אתה כן מכיר בצרכים רגשיים ומחפש להם פיתרון) - רק המלה הזאת נשארה אצלך, תלושה מסגנון ההורות שהיא שייכת לו. לדעתי, אתה לא זקוק למלה הזאת כבר. מה דעתך פשוט למחוק אותה מלכסיקון הדברים שאומרים על הילדים?

בשמת, אני חושב שאת נותנת במילה התחזות משמעויות שאני לא רואה בה. לא התכוונתי שזה משהו שלא צריך לטפל בו, נהפוך הוא. זו אבחנה עובדתית שהילד אומר שכואב לו, ולא כואב לו. פה בדיוק נמצאת השאלה כי ברור לי לחלוטין שזהו שדר ממנה אלינו, אך מכיוון שהוא לא שדר ישיר לא הייתה לי תגובה מהמותן. כשהיא אומרת שהיא עצובה, שהיא לא רוצה ללכת לגן, או שהיא רוצה להשאר אם אמא אנחנו יודעים לדבר איתה חזרה, יודעים לבחון את המצב, ויודעים להחליט ביחד האם בכל זאת היא תלך או שתשאר בבית. כשהיא משדרת מסר תחמני כזה אנחנו קצת מבולבלים ולכן רציתי להתיעץ.
אני רוצה לומר משהו כללי יותר - אני לא חושב שילדים הם מלאכים מושלמים. הם אנשים קטנים (שדי מהר גדלים, ממש מפחיד כמה מהר), והם לפעמים רעים, לפעמים אכזריים לפעמים משקרים ולפעמים מתחמנים. למרבה היופי זה הרבה פחות מרב המבוגרים, אבל לפעמים. אני מאוד מבין ומסכים לגבי ההזדעקות נגד סגנון ההורות שמניח שכל בבקשה של הילד זה קיטור / פינוק / התחזות אבל אני לא חושב שגם האנטיתזה נכונה. אני מנסה להתיחס לסתיו כמו לכל חבר אחר במשפחה, בהתחשב במיגבלות שלה בתחומים מסויימים. לפיכך כשהיא מתחזה היא מתחזה. אפשר וצריך להבין למה ולהיות רגיש לגבי התגובה לכך, אבל אני חושב שלא לקרא לילד בשמו, לפחות ביני ובין עצמי, עלול לטשטש לה את הגבולות בין אמת/שקר ומה מקובל ומה לא מקובל כדרך להעברת מסרים. אני חושב שכבוד אמיתי לילד זה כנות. גם היא פחות נעימה. הדילמה שלי פה נבעה מכך שריגשית זה לא היה הזמן לאמת אותה אם זה ומאידך לא רציתי לקבל את זה, ומכאן ההחלטה לגבי אופן התגובה שלנו.

בקשר להתחזות, אני מניחה שאם לסתיו היתה אפשרות להחליט מתי היא נשארת, היא לא היתה זקוקה להתחזות.
מכאן שאנחנו ההורים, בחוסר היענותינו לבקשה הפשוטה, מאלצים את הילד לדרכים אחרות.
כך שאם כנות, אז עד הסוף, גם עם עצמכם. הבאתם אותה למקום שבו היא יודעת שבקשתה לא תיענה, או ספק אם תיענה, ובכל מקרה לא היא מחליטה אם היא תיענה או לא, וזה כל כך דחוף לה, שהיא מייצרת אולי אפילו שלא במודע (ולכן זו לא תחמנות וגם לא התחזות) דרך אחרת לשכנע אתכם. כי היא כבר מכירה אתכם ויודעת שלמחלה וכאבים אתם מתייחסים יותר בכובד ראש מאשר לסתם ביטוי בקשה פשוט.
אני בכל אופן מבינה את הדילמה שלך, בקשר לטיפול במסר "לא אמיתי", והתחושה הלא נוחה שבשיתוף פעולה איתו.
ועדיין חושבת, שצריך לחשוב מה בהתנהגותכם גורם לה "לשקר" והאם זה הוגן, לסבך אותה ככה.

בדיוק! זו בדיוק הבעיה, והפתרון היה קל אם אכן זה היה רק עניין של בחוסר היענותינו לבקשה הפשוטה כי זו לא תמיד בקשה פשוטה.
היא הבינה שאם היא חולה אז אני אבטל פגישות, חן תדחה את עיסוקיה, ונקרא לבייביסיטר שתהיה עם נועה כדי להתפנות אליה. והיא הבינה שנתאמץ פחות עם היא בריאה. מכיון שאנחנו לא אומרים לה "לא כי אי אפשר" אלא ממש דנים איתה בכל פעם בתוכניות שלנו ושלה, ומוצאים סידור שמתאים לשני הצדדים (למשל להגיע לגן מאוחר, לחזור מוקדם, מי יקח אותה מהגן וכד') אז ממש אפשר לראות שהדיון מגיע לנקודה שבה היא מבינה שבעצם באמת אי אפשר היום והופ מגיע "אבל כואבת לי הבטן"...
בקיצור, מה שגורם לה "לשקר" זה החיים. העובדה שלפעמים עם השקר אפשר להשיג את מה שאי אפשר (כי באמת אי אפשר) בלעדיו.

מכיון שאנחנו לא אומרים לה "לא כי אי אפשר" אלא ממש דנים איתה בכל פעם בתוכניות שלנו ושלה,
אני לא בטוחה שילד בן שלוש וחצי מסוגל או אמור להבין שיש דברים חשובים יותר מהצורך שלו.
(וזה גורם לי לתהות באיזה גיל כן? והאם זה קשור לגיל או למידת מילוי הצרכים שלו באופן מלא בשלבי חייו המוקדמים?)

שאלה מעניינת. אני מרגיש שדוקא כן והרבה יותר מוקדם.

בועז, קראתי הרבה חומר לגבי "שקרים" אצל ילדים.
גיל שלוש וחצי הוא הרבה יותר מדי מוקדם להבנה ממשית של משמעות ה"שקר", "ההתחזות", "העמדת הפנים" וכולי. היא רק מתחילה ללמוד את זה.זה עדיין גיל שבו אין הבחנה ברורה אצל הילד בין דמיון למציאות.
בכל מקרה, דעתי העקרונית היא שבמקרה כזה, ייגרם נזק גדול מ"להוכיח" לה ש"אין לה באמת כאב בטן", הרבה יותר גדול מה"נזק" שכביכול נגרם מהעובדה שהיא כביכול "מתחזה".

לאור מה שפירטת בתשובתך הארוכה האחרונה, עלה לי עוד רעיון:
כשהבת שלי היתה אומרת משהו שהיה בוודאות לא-אמת, בנסיון להשיג משהו שהיא חשבה שלא תשיג אותו אם פשוט תקבל (זה משהו שהופיע כשהתחילה לללכת לגן, כנראה משום ששם - בניגוד לבית שלה - היה שפע של חוקי גן שרירותיים, שנראו כאילו הסיבה היחידה לקיומם היא לאלף ילדים לחנוק כל צורך ורצון טבעיים שלהם, ואותה כל החוקים האלה בלבלו מאוד), הייתי מחייכת ואומרת לה מה היא רוצה, ונותנת לה אותו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהיה פה שקר. נגיד: "אמא, אני לא יכולה ללכת לגן היום, כי יש לי חום" (הדוגמא לא מבתי).
אמא (בודקת ורואה שאין שום חום, הילדה בריאה לגמרי): "אין לך חום. אבל את לא חייבת ללכת לגן היום אם את לא רוצה".

הבעיה שלכם היא, שאולי אתם לא יכולים ליישם את הפתרון הזה - להתעלם מה"שקר", להצהיר באופן עובדתי ורגוע את האמת ולתת לה את מה שהיא מבקשת (מבקשת, מנסה להשיג, רוצה, צריכה - הכל אותו הדבר). רק זה יכחיד את התפתחות ההתנהגות הזאת לדפוסי שקר מקובעים ומתוחכמים יותר ויותר.

אני מבינה שאתה עושה מאמץ מיוחד "אם היא באמת חולה" לפי שיפוטך.
ובכן, אני חוזרת: היא במצוקה עכשיו. הצעתנו היא להתייחס למצוקה הנפשית המובעת בהתחזות כאילו היא מחלה, ולהתעלם מההתחזות.
זה לא כמו חבר.
זאת ילדה קטנה מאוד.
וכבוד פירושו לכבד את הצרכים שלה ואת המצוקות שלה.
אז אם אפשר לפתור את זה בביייביסיטר ודרכים כאלה - יופי.
אני מאמינה שכן, זה מצב שבו דרוש מאמץ מיוחד כדי לעזור לה.
אני מאמינה שהדרך היחידה למנוע השתרשות של דפוסי שקר בגיל הרך הזה (שבו עדיין העניין אינו מובחן ואינו מקובע) הוא לבטא בשבילה את רגשותיה וגם לתת לה את מה שהיא צריכה.
הכרה במצוקתה (כמו שהיית עושה לחבר שזקוק לך מאוד כרגע), שכוללת גם התגייסות מיוחדת בתקופה קשה זו לתת לה את מה שהיא צריכה, כן, גם אם זה דורש מאמץ מיוחד.
כי איזה מסר אתה שולח לה אם אתה כן מסוגל להתגייס למה שהיא צריכה במקרה שהיא באמת חולה?
המסר הוא: למחלה אמיתית אני אתגייס. כן יש אפשרות לתת לך מה שאת רוצה. לא נכון שאי אפשר. אפשר אם אני, אבא שלך, שופט ומחליט שהסיבה להתגייס מתאימה לי .
אז אם מחלה "אמיתית" מצליחה, ומחלה "מדומה" מוקעת כ"התחזות" והיא "צריכה להבין שאי אפשר" - אז כמו שיונת כבר כתבה לך: הסכנה הגדולה היא, שהגוף שלה יתחיל לייצר מחלות אמיתיות.
וגם - בניגוד לעכשיו, שהיא עדיין קטנה ולא ממש מבחינה - בקרוב מאוד היא תפתח דפוסי שקר הרבה יותר מתוחכמים, שיהפכו למקובעים.
כי את זה אני יכולה לומר לך בוודאות:
הסכנה שמחלה "מתחזה" תהפוך לאמיתית בשביל לספק את צרכי התלות שלה היא גדולה, אבל לא אבסולוטית.
לעומת זאת, הסכנה שנסיונות ראשוניים ב"העמדת פנים" בגיל שבו הדברים האלה עדיין לא ברורים, והשיפוט המוסרי שלהם לא קיים, יהפכו לשקרים אמיתיים בגלל שהשקר הלא-מוצלח לא השיג את המטרה - אבסולוטית.
יתר על כן, חשיפה של ההתחזות יחד עם סירוב למלא את רצונה - פירושה השפלה. אתה יכול לעשות את זה, אם אתה מודע לכך שהמחיר הוא, שהילדה תלמד מהר מאוד להיות שקרנית מתוחכמת יותר.
כמובן, זו רק דעתי, וגם אני חוששת שלא הצלחתי להביע אותה בצורה מסודרת לגמרי (תראה מה השעה). נכון, זו דעתי המלומדת, אבל בכל זאת דעתי. כמו תמיד, אתה מוזמן לקבל השראה למה שיעזור לך, ולזרוק את כל היתר.

בועז, אני לא יודעת אם אני עוזרת לך אבל אני חייבת לספר לך את הסיפור האישי שלי.
בגיל 6 החלו לי כאבים ברגל. לקחו אותו למיליוני רופאים שלא מצאו שום דבר ואז נאמר להורים שלי שמדובר בכאב פסיכוסומטי, אני לא רוצה ללכת לבית ספר, שאני מקנאה באחי הקטן ועוד. במשך שנה התלוננתי על כאבים, הייתי גם מתעוררת בלילות, כל הזמן אמרו שזה כאב מדומה, למרות זאת המשכתי לתפקד, לרקוד בלט, להוציא ציונים מצויינים בבית ספר, וכל זה היה עדות להורי ולסביבה שכנראה לא באמת כואב לי.
בגיל 7 גילו לי גידול בעמוד השדרה ועברתי שני ניתוחים להוצאתו + הקרנות. מאז אין אצל אמא שלי כאב פסיכוסומטי, והאמת היא שגם אצלי...
גם אם לילדתך אין כאב אורגני, יש לה כאב אמיתי. אני יודעת שזה לא מה שאתה רוצה לשמוע אבל זו דעתי.
לדעתי מה שכן עשוי לעזור לה זו התייחסות אמיתית שלכם למצב, ולאו דווקא בויתורים על מה שאתם חושבים שהיא כן צריכה לעשות אלא התייחסות אמיתית לכאב.
כואב לך? בואי נלך לרופא, בואי נבדוק, להראות שאיכפת לכם מהכאב שלה לאו דווקא אומר ויתור על ישיבות ועל ימי עבודה.
אם זה לא עוזר אני בהחלט ממליצה על ייעוץ חיצוני, פסיכולוג ילדים טוב שידבר עם סתיו ויראה מה מציק לה, כי יתכן שמציקים לה דברים מעבר למה שנראה על פני השטח.
אתה טוען שטוב לה בגן, אבל יתכן שיש לה משקעים שהיא לא מדברת עליהם, יתכן שקרו דברים בגן שמקשים עליה גם אם זה לא נראה כלפי חוץ, ילדים יכולים להיות סתגלנים בצורה לא רגילה אבל לשאת בתוכם מטען עמוק שיוצא החוצה בצורה של כאב.
אתה קושר הכול ללידה של אחותה, זה באמת נשמע כמו משהו קשה וטראומטי להתמודדות, יתכן שמישהו חיצוני יוכל לתת לכם כלים נכונים להתמודדות. ויתכן גם שהקשיים עמוקים יותר?
כשבני הגדול הבין שעומד להיות לו אח הוא הפסיק לאכול למשך מספר חודים, וכל מה שעשינו לא עזר, היום אני חושבת שההתמודדות שלנו לא היתה נכונה, הייתי צריכה לאפשר לו להביע את המצוקה שלו, לתת לו לגיטימציה למצוקה הזו. אני רואה היום שכשאני נוקטת בדרכים האלו יותר קל לו.
אני מקוה שכן עזרתי בכל זאת...

יתר על כן, חשיפה של ההתחזות יחד עם סירוב למלא את רצונה - פירושה השפלה. אתה יכול לעשות את זה, אם אתה מודע לכך שהמחיר הוא, שהילדה תלמד מהר מאוד להיות שקרנית מתוחכמת יותר
חס וחלילה. זה בדיוק המקור להתלבטות.

אבל אני חייב לומר ש:
המסר הוא: למחלה אמיתית אני אתגייס. כן יש אפשרות לתת לך מה שאת רוצה. לא נכון שאי אפשר. אפשר אם אני, אבא שלך, שופט ומחליט שהסיבה להתגייס מתאימה
שולח אותי לחשוב. אני ראיתי את זה כמשהו חיצוני ולא פירשתי את זה כשיפוט שלי, אך יתכן שאני טועה פה באיך שהיא תופסת את זה. הממ... זה באמת ישנה את התמונה. זה מתקשר לי גם להערה שלה היום בארוחת ערב כשאמרתי לה שזה לא זמן להקריא לה עיתון (אצבעוני, לא לדאוג) והתשובה שלה היתה "זה עיתון שלי אז אני אחליט". יכול להיות שיש פה איזו התמרדות נגד ההחלטות שלנו.
< בועז מגרד בראש! >

אמא נוגי, תודה, אני עדיין מרגיש שזה לא רלוונטי למצבנו, אבל נהיה יותר קשובים. בכל מקרה אני חושב שזה עדיין בתחום האתגרים שניתן לפתור לבד (טוב, ביחד איתכם...)

ליווי תנועתי שיעזור להרגיש יותר טוב עם הגוף. אני ממליצה על מרכז "צעד ראשון" www.first-step.co.il
לפני שנכנסים עמוק לסוגיות הנפשיות, שווה לנסות לעזור לך ולילד שלך דרך הגוף.

מפיחה חיים בדף המצויין הזה.
נולי בת שנה וחודשיים עוד רגע. היא מקסימה, מלאת שמחת חיים, ממזרתה רצינית, חכמה כמו שדה, זריזה כעכברונת וקשקשנית כנו אמא שלה.
היא באמת צמודה אלי. לא מרפה לרגע. היו תקופות קלות יותר ועכשיו אנחנו בשיאה של תקופת לחץ אמא.

חשוב להדגיש שהתקופה הזו מלווה בהמון מחלות שרודפות זו את זו.

אני נצמדת אליה חזרה, אבל זה נראה כבר לא סביר. היא יכולה לינוק גם עשר פעמים בשעה.
כל עוד אני לצדה היא מאושרת. ואין לי בעיה, בכייף- כל עוד אני יכולה, אבל אני כבר באמת מותשת.
לפני חודש סיימתי את התחייבותי למעט העבודה שהייתה לי- פעמיים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. בזמן הזה היתה עם אבא בלבד.
לאבא היה מאוד קשה. בחודשים הראשונים זו הייתה זועה אמיתית- התחלתי לעבוד כשהיא היתה בת חמישה חודשים והיא סירבה בתוקף לבקבוק וחיכתה לציצי בסבלנות. עם תחילת המוצקים חל שיפור כלשהו,אבל בסך הכל היה מאוד קשה לשלושתנו-
לו לעשות פירואטים ולהטוטים בלי הפסקה, לה להיות בלי אמא, ולי ללכת לעבודה עם זעקות שבר

מאז שהפסקתי לעבוד היא צמודה יותר מאי פעם. מה צמודה, מולחמת.
אתמול אחרי לילה שכולו ציצי שלחתי אותם בבוקר לגינה כי פשוט הרגשתי שאני מתרסקת.
למעט הפעם הזו לא נחתי החודש ולו פעם אחת. בכלל לא.
מה יהיה? כמובן שכל הסיטואציה הזו, יחד עם החום- לחות הנהדרים של אזורנו מובילים לחיכוכים בלתי פוסקים ביננו.
אני מאשימה אותו בזה שהוא משדר לה את הפאניקה שלו מלהשאר איתה לבד, הוא מאשים את ההענות המוחלטת שלי לצרכים שלה כגורם לחוסר יכולת לדחות סיפוקים וכולי.

עוד רגע אנחנו בשודיה, לשלושה שבועות של זמן משפחה רצוף, מה שאני מאמינה שיטרוף את הקלפים לגמרי ובכל זאת רציתי לשאול לדעתכן\ם.

@}

חוזרת שוב על ההצעה ללכת לטיפול אייפק. לא מנסה למכור לך את השיטה, פשוט מנסיון שלי זה עובד גם במישורים האלו. אולי שווה גם לנסות פרחי באך בעיקר צ'יקורי, מימולוס וג'נטיאן. יש פה דף שמסביר על כל אחת מהן ותוכלי לראות אם את מתחברת

האם זה רק בלילה או במשך היום?
אם זה ביום, הגיוני שזה מאז שהפסקת לעבוד, כי אולי את מרשה לעצמך לנוח ר"ל

נסי את הדף יניקה מתוך שעמום ו פעוט שיונק הרבה , אולי זה קשור למצב שלכן?

עננים את מקסימה לחלוטין. אני לא חושדת בך כמוכרת משום סוג שהוא

יש לי קצת התנגדות לשיטה, כי אני לא ממש מבינה את מה שעומד מאחוריה, אבל כשנושוב ארצה אני חושבת שננסה.

זה ביום ובלילה כאחד, קרוטו.
אני חושבת שזו פחות יניקה משעמום(אם כי בין החמסינים והמחלות לא ממש יצאנו בשבועות האחרונים, כך שזה חלק מהעניין)
אלא יותר יניקה לצורך השבתת אמא

בחזקת "אם אני יונקת היא לא יכולה ללכת לשומקום!your ass is mine, mommy

בכל מקרה אגש לדפים הרלונטיים, תודשה יקירתי.

הבן שלי בן 5 רוצה כל הזמן לישון איתי,הוא ישן איתי עד עכשיו בהפסקות (חצי לילה).
זה מתחיל להרגיש מיני זה כבר לא נוח לי, והקשר הזוגי שלי ושל בעלי נפגם מזה שהוא ישן איתנו (אנחנו לא מספיקים לשכב לפני שהוא בא למיטה).
אני חושבת שהוא גדול מספיק בשביל לישון לבד,וקשה לי עם הדרישה הזאת.
מה אתן חושבות?

זה מתחיל להרגיש מיני
בן 5 שרוצה לישון עם אמא שלו זה לא מיני. זה אומר שהוא מפחד לישון לבד ולא כדאי להכריח אותו לעשות את זה בשום אופן.

(אנחנו לא מספיקים לשכב לפני שהוא בא למיטה).
אפשר לשכב במקומות אחרים בבית. הילד קודם לכל דבר אחר. ברגע שהחלטתם להביא אותו לעולם, אתם ערבים לרווחתו הרגשית. ואם קשה לו, אז אתם צריכים לעזור לו.

אני חושבת שהוא גדול מספיק בשביל לישון לבד,וקשה לי עם הדרישה הזאת.
שימי לב שהרבה פעמים דורשים מילדים להתמודד עם דברים שמבוגרים לא מסוגלים (למשל, גומלים אותם בצ'יק מבקבוק בעוד שהמבוגר לא מסוגל להיגמל מעישון). האם את, כמבוגרת, מסוגלת להתמודד עם קשיים בצורה חותכת? אני יודעת שאני לא. אז ילד בן 5? כזה פיצי.

אני מניחה שזה ילד שאין לו עוד אחים.אני לא מכירה את המשפחה שלכם, אי חושבת.
אני מבינה את המצוקה שלכם שאתם רוצים מיטה לעצמכם ורוצים סקס ורוצים פרטיות.

יותר קל להעביר ילד לחדר אחר להיות עם האחים.
רגע, זו לא סיבה לעשות עוד אחים!
אם יהיו עוד אחים הוא יצמד בלהט אליך, כדי להבטיח לעצמו מקום .

הילדה שלי(6) , שכבר עברה לישון עם אחיה חזרה לחדר שלנו וזה ממש חשוב לה .לא מוכנה לותר.

לגבי ההרגשה שהגבולות נחצים- הייתי מציעה לך לדבר בצורה מאוד כנה עם הילד שלך בנושא הזה. קודם כל לחשוב מה מתאים לך היטב היטב.
למשל- האם זה מתאים לך שהוא יגע לך בשדים,יגע לך פה או שם?

אפשר להיות היוזמת -למשל- תציעי לו שאת תעסי אותו וממש תשקיעי בזה .
הילד זקוק למגע וזו דרך טובה לתת לו.
את יכולה להציע לו שיעשה לך מסג'-תגידי לו בדיוק איך. אולי בן זוגך יכול ללמד אותו וככה הוא ילמד מדוגמא.

לכל הילדים יש צרכים של תשומת לב ,מקום להביא את רגשותיהם וכ'.אולי באיזה שהוא שלב , במקום לדרוש את מילוי הצרכים האלה דווקא באמצע הלילה הוא יעדיף למלא אותם בשעות היום בדברים כמו : יצירה משותפת, טיולים רגליים,שיכשוך בבריכה ,שיחות פרטיות ,שבהן אפשר לתת לו זמן לשאול המון שאלות,ללמד אותו על העולם ואיך הוא עובד .

הרעיון הוא לענות על הצרכים ולעשות את זה באופן שבו את מרגישה בנוח .