יצירתיות של ילדים

[אנונימי]

_{ראו גם: עקרון הרצף באמנות של ילדים, ללמד יצירתיות}

[מיכל_דנקנר*]

אחרי שלושה חודשים שרוני הבכורה יצאה מהמסגרת, אני מרגישה שהילדה חזרה אלי.
שוב המשחק האין-סופי, שוב היא יצירתית, ממציאה המצאות ובעיקר סבלנית ולא מאויימת.
חשבתי לכתוב כמה מההמצאות של הימים האחרונים:

• חולצה מנייר - בחלק הקידמי לב ומאחור- כוכב. את שני החלקים עזרתי לה לחבר עם גומי-תחתונים.
• דמויות מצדפים המחוברים זה לזה בנייר דבק שקוף

וקיימים עוד רעיונות למכביר.
על כל אחד מהם אני מתענגת
וחושבת עד כמה היתה החלטתי, להוציא מהמסגרת, נכונה...

[רונית*]

מיכל

מאיזו מסגרת הוצאת אותה? ילד יכול ללכת לגן או לביה"ס ועדיין להיות יצירתי.

אני אישית מקפידה שבבית יהיו חומרי יצירה רבים כמו: דפים צבעוניים, פונפונים, דבק טושים, לבד וכל מיני חומרים
שנהוג להשתמש בהם בגני ילדים, החומרים האלה נגישים לילדים ומתי שמתחשק להם הם עושים איתם כל מה
שעולה על דעתם לבד או בעזרתי.

לא צריך להוציא ילד ממסגרת כדי שיהיה יצירתי, חשוב שילד יהיה במסגרת ילך בבוקר ויחזור בצהריים, ובבית אנחנו
נמשיך את העבודה, שהיא בעצם העיקר, לא להסתמך רק על הגן או בית-הספר, להעשיר אותם בבית: לקרוא ספרים
לשחק במשחקי קופסה, משחקי טריוויה (חשוב מאוד), עבודות יצירה וכו'.

תחזירי אותה למסגרת, ואולי למסגרת שונה שתמצא חן בעיניך, אבל אני חושבת שזה חשוב מאוד.

[ארני_ש*]

בניגוד לרונית , אני מבינה את המצב היצירתי שמיכל תיארה כמצב קיומי , ולא דווקא נגישות לחומרי יצירה או הורים המעצבים סיבה אוריינית ,
לכן התיאור של מיכל מרגש אותי ונגע לי ללב .
אשמח לשמוע יותר איך היה קודם ומה עכשיו , בעיקר סביב:
ובעיקר סבלנית ולא מאויימת

[טרה_רוסה*]

מחזירה ל מה חדש

[מיכל_דנקנר*]

חוסר היצירתיות היתה קשורה ישירות למסגרת.
מאחר והילדה נכנסה ויצאה מספר פעמים מהגן אל הבית וחזרה
יכולתי להשוות את התנהגותה בתקופות השונות.
היוזמה, והיצירתיות, היכולת להעסיק את עצמה, להיות מובילה חברתית וכו' וכו'
(לא מדובר על הפעלה שלנו אותה אלא יוזמה הנובעת מתוכה)
היתה ללא ספק גדולה הרבה יותר בתקופות שהיתה בבית.
מובן שנקודתית היו לה "הארות" גם כשהיתה במסגרת אבל באופן כללי התקופות בהן היתה מחוץ למסגרת (לא לשכוח "זמן התאקלמות") היו הרבה יותר פוריות.
הדבר נכון גם לגבי בני הצעיר יותר.

בדיוק היום חשבתי על התקופה הזו בה התנדנדנו בין מסגרת חיצונית לבין הבית (המסגרת הבסיסית).
מאז עברו הרבה מים ותקופות פחות ויותר טובות
מכל מקום עם החלטה אחת אני שלמה לגמרי: ההחלטה לקיים חינוך ביתי.
לא יכולה לומר זאת על התקופה בה היינו בגן. שם כל יום היה מאבק פנימי מחודש האם לשלוח או לא.
תודה לאל אנחנו אחרי...

[נורית*]

איך מדכאים יצירתיות של ילדים?

במה מתבטאת יצירתיות פרט לאמנות?

[אמא_של_יונת*]

איך מדכאים יצירתיות של ילדים?
פוסלים רעיונות עצמאיים שלהם;
מצפים מהם ודורשים מהם לבצע דברים בדיוק בדרך ובצורה שלימדו אותם;
נותנים להם ציונים על מה שהם אומרים או עושים;
סותמים להם את הפה כשהם מתבטאים וגוערים בהם כשהם סוטים מהנושא;
קובעים להם תחומי זמן מדוייקים לביצוע פעילויות שונות, ומפסיקים אותם כשנגמר הזמן גם אם הפעילות טרם הסתיימה -- יש המון דרכים לדכא יצירתיות, ויש אנשים יצירתיים במיוחד בתחום זה (של דיכוי יצירתיות)...
יש אמנם בני-אדם ששום דבר לא ידכא את היצירתיות שלהם, אבל הם היוצאים מן הכלל.

[מיכל_דנקנר*]

איך מדכאים יצירתיות של ילדים?
אני חושבת שמהבחינה הנפשית ברגע שהילד (בגיל מסויים) לא נמצא בקרבת אימו הוא כבה כמו נר
חוץ מזה רוני שנאה שמעירים אותה בבוקר, שנאה למהר, אהבה לקחת את הזמן
לא התאים לה לעמוד בזמנים כבר מגיל מאד צעיר
היא אהבה את הבית, את השקט, שגם אנחנו הגדולים מאד נהנים ממנו.
אז... כמעירים ילד בבוקר, שולחים אותו למקום שאימו לא שם
בסביבה רועשת מבחינה אודיטורית וויזואלית, ורווית מאבקי כוחות בין ילדים לבין עצמם ובין ילדים לגננות
שכל הזמן מנחות אותם מה ואיך לעשות דברים
זה מספיק כדי שלא יהיה לך חשק לעשות שום דבר כשתחזור משם מלבד לראות טלוויזיה או לבהות בתיקרה בשקט

[פלוני_אלמונית*]

איזה דף מרגש. גם אני אשמח לשמוע עוד.

_אז... כשמעירים ילד בבוקר, שולחים אותו למקום שאימו לא שם
בסביבה רועשת מבחינה אודיטורית וויזואלית, ורווית מאבקי כוחות בין ילדים לבין עצמם ובין ילדים לגננות
שכל הזמן מנחות אותם מה ואיך לעשות דברים
זה מספיק כדי שלא יהיה לך חשק לעשות שום דבר כשתחזור משם מלבד לראות טלוויזיה או לבהות בתיקרה בשקט_

(זה בטוח לא נכון לגבי כל הילדים בכל המסגרות, אבל מדהים לראות את זה על הילדים הפרטיים שלנו)

[נורית*]

תודה לכל מי שמוסיף.
במה עוד מתבטאת יצירתיות של ילדים?

[יונת_שרון*]

ראי גם ללמד סקרנות.

[אמא_של_יונת*]

אני חושבת שמהבחינה הנפשית ברגע שהילד (בגיל מסויים) לא נמצא בקרבת אימו הוא כבה כמו נר
מיכל, בזה אינני מסכימה איתך.
יש המון אמהות שמדכאות יצירתיות וגם מדכאות את הבטחון העצמי של ילדיהן, ועוד כהנה וכהנה "הצלחות" חינוכיות ורגשיות.
פירטתי קודם חלק מהדרכים לעשות זאת.

[רוניזור_דנקנר*]

אני חושבת שמהבחינה הנפשית ברגע שהילד (בגיל מסויים) לא נמצא בקרבת אימו הוא כבה כמו נר
אצל בני בן השלוש זה היה מאד מאד בולט.
תאמרו הוא רגיש מדי, זקוק לך וקשור לסינרך,
מסכימה שיכול להיות שיש ילדים שמסוגלים להפרד בקלות בגיל הזה ואף צעיר יותר
אני חושבת שזה תלוי איך הרגלת אותם
כמו ילד "של עגלה" שיושב בקלות בכיסא הרכב הוא פשוט רגיל להיות בעצמו לטוב ולרע
התחושה שלי היא שזה פשוט חוסר חשק לשחק ולהתפתח כשאמא לא שם
יכול להיות שאם היינו עוברים את קשיי הקליטה זה היה עובר
אבל הלב נקרע לעבור את זה והלב נקרע לראות אותם כבים ואחר כך נדלקים שוב (קצת אחרת).

בני היה יצירתי מאד. הוא היה בגן לא יותר מחודשיים (בהפסקות)
והשינוי היה ברור מאד. הוא פשוט לא מצא את עצמו.
היו חסרים לו השקט, השלווה, הזמן וחוסר ההכוונה
גם עם הבכורה השינוי היה ניכר מאד. לצערי
גם הדרך חזרה לעצמה היתה ארוכה יותר...

[פלונית*]

חיפשתי דף שמדבר על זה ולא מצאתי אז בינתיים אני כותבת כאן, אשמח אם יעבור לדף מתאים.
אני אובדת עצות: לפני חצי שעה בערך גיליתי שהילד המופלא שלי צייר על הקיר. הוא בן 3. באתי לחדר שלו וגיליתי שהוא צייר ציור מרהיב על שני קירות בצבע סגול.
נשמתי עמוק, "רק לא לצעוק ולכעוס עליו" אבל כעסתי. חשבתי איך להגיב ומרוב שכעסתי לא הגבתי. הוא הביט עליי כמבקש תגובה.
ואז זה יצא ממני וכעסתי עליו במילים. אמרתי לו בזעם שלא מציירים על הקיר אלא על הנייר (הוא יודע את זה כמובן). אני מניחה לו על השולחן בחדרו, שהוא חדר המשחקים שלו צבעים וניירות. שיצייר כשבא לו. אבל הפעם הוא צייר על הקיר. מה עושים? למה אני כועסת? ואחר כך אני כל כך כועסת על עצמי שכעסתי עליו בכלל- מכה על חטא שאני הורסת את הילד שלי. שאולי אני מסרסת אותו. מגבילה את היצירתיות הזועקת ממנו. והציור יפה כל כך.
אז איך מגיבים? מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.
הוא כבר צייר פעם על הקיר אבל זה קרה לפני יותר מחצי שנה. כשהיה קטן יותר.
הוא ילד מאוד נבון ומאוד יצירתי. ויש לו סבא שמצייר. והוא מצייר בכל הזדמנות. אז למה על הקיר.
אחר כך כשנרגעו הרוחות, שאלתי אותו מה הוא הרגיש שגרם לו לצייר על הקיר, אז הוא ענה שהוא רצה להוריד את הקיר. שהקיר הוא כמו דף גדול.
מתוק שלי.
מיותר לציין שאי אפשר לנקות את הקיר. אולי רק לצבוע אותו מחדש.

[פלונית*]

נ.ב. אני לא מפסיקה לבכות מאז. לא בגלל שהוא צייר על הקיר- אלא בגלל הכעס שלי עליו.

[משי_עדין_וחזק*]

שהקיר הוא כמו דף גדול
כן, אני מבינה אותו.
ואותך.
אתמול בני היקר אירח את חברו לתעלולי מקס ומוריץ, ומצאתי עוד(!!) קיר אחד מצוייר אצלי.
אחרי תחקירים הם לא ממש הודו מי או מה - כל אחד נקב בשמו של השני.
ואצלי יש קיר אחד עם יריעת פלסטיק ענקית שמיועדת לציור.
במקרה שלי אני מרגישה שהם פעלו במודע וידעו שזה לא בסדר ולדעתי צריך להעמיד גבול ברור.
אצלי לא מתעורר זעם במקרה הזה של ציור, אבל ברור לי שציור על קיר הוא סוג של השחתה. אם את רוצה לאפשר לו לחוות - אולי תקצי חתיכת קיר או תחברי פלסטיק לאחד הקירות ועליהם יותר לו לצייר. כל יבין את הגבול וגם יממש את יצירתיות.

[אלמונית_על_מונית*]

לדעתי את לא צריכה להצטער כל כך על שהבהרת לו באופן חד משמעי שאסור לבטא יצירתיות על קירות, כי זו השחתה של רכוש. זה לקח שחשוב לדעת גם אחר כך, ובכלל, יצירתיות עובדת הרבה יותר טוב בתוך גבולות ברורים. אנשים רבים טועים לחשוב שגבולות מגבילים את היצירתיות, בעוד שלמען האמת הגבולות הם הכרחיים ליצירתיות, והם חיוניים כחלק מתהליך היצירה.
האומנים הגדולים ביותר עבדו לפי כללים וגבולות נוקשים- ליאונרדו דה וינצ'י, בטהובן, וירג'יניה וולף...למעשה כולם. כולם עבדו במסגרת של ז'אנרים אומנותיים מאוד ברורים שלא הם המציאו, אבל הם צייתו לחוקים שלהם באופן קפדני. זה עזר להם להמציא דברים חדשים משלהם, כי אין המצאה ללא מסגרת.
אלברט איינשטיין לא היה אף פעם מפתח את תורת היחסות אלמלא ישב ולמד קשה את כל הכללים המתמטיים והפיזיקאליים שגילו לפניו, אם לקחת יצירתיות מתחום שאיננו אומנותי גם כדוגמא.

בקיצור, חינכת אותו לא לפגוע ברכוש של אחרים, וזה חינוך טוב מאוד. אל תתחרטי. היצירתיות שלו לא נפגעה, כי יצירתיות אנושית תמיד פועלת בתוך מסגרות ומגבלות, שהכרחיות על מנת לחולל אותה.

[בשמת_א*]

קראת לי, אז באתי.

מתוק שלי.
נכון. מתוק בן שלוש! תינוק מתוק!

ומה אני אגיד לך, כשקראתי אותך רציתי להגיד גם לך: מתוקה שלי!
כי לקחת נורא קשה את מה שקרה.

כי מה קרה בעצם?
באת וראית נזק גדול, הפרה חמורה - מבחינתך - של כללי ההתנהגות בבית, וכעסת כל כך שהיית בהלם.
וגם כעסת על הילד.
ואחר כך התחרטת על התגובה כלפי הילד.
כל כך טבעי!
אני מסכימה איתך בכל: צדקת שכעסת, כי זה באמת מעשה שלא ייעשה.
אבל זו היתה טעות לדבר בזעם אל הילד, גם בזה אני מסכימה איתך.
צריך להבהיר לו את הכללים, בלי זעם.
אבל, כמה מפתיע, אנחנו האמהות בסך הכל בני אדם, ואנחנו גם עושות טעויות בתגובות שלנו, במיוחד כשאנחנו ממש בהלם ומאוד כועסות. אז יותר טוב להסתכל על זה באופן פילוסופי:
לא נגרם שום נזק בלתי הפיך לילד.
לקיר - אני לא יודעת...
אבל לילד, את יכולה ביושר להגיד: אתה זוכר שציירת על הקיר ואמא כעסה? אז עכשיו אני מאוד עצובה, עצוב לי שכעסתי כל כך שדיברתי אליך בצורה קשה. אני דואגת שנעלבת מאוד, ובסך הכל אתה ילד קטן ולא הבנת שלא מציירים על קירות.
במלים אחרות: את יכולה להתנצל בפניו על מה שהיית רוצה לעשות אחרת (למשל, לדבר אליו אחרת), ועדיין להבהיר שחד משמעית לא מציירים על קירות בבית שלכם. וגם לא על רהיטים. מציירים אך ורק על הדפים לציור (או במחברות לציור, או איפה שאצלכם מציירים).
לאיקאה יש אגב מין כן ציור כזה שעליו מתלבש נייר מגליל נייר, ככה שהילד יכול לעמוד ולצייר על משטח גדול, וזה קצת דומה לציור על קיר (או לפחות ראיתי כזה לפני כמה זמן, לא בטוח שעדיין יש).

אנחנו נעשה טעויות, ללא ספק.
אחד הדברים החשובים, לדעתי, הוא ללמוד להתנצל על החלק שלא אהבנו בתגובה שלנו.
ועדיין, לשמור על כללי הבית. אני מאלה שלגמרי לא מקובל עליהם ציור על קירות.

[חוה_בת_חיים*]

בקר טוב פלונית , כועסת ,לא כועסת והעיקר שרויה במבוכה,
לצייר על הקיר בגיל שלוש זה בדיוק הזמן המתאים . - מבחינה אבולוציונית הילד הוא "אדם קדמון" קטן ,הוא נמצא בשחר ההיסטוריה של חייו הפרטיים וזה תואם בהקבלה לשחר ההסטוריה האנושית..(לפי החוק הביוגנטי : כל פרט ממין מסוים עובר במהלך חייו את כל השלבים של המין אליו הוא שייך)

האדם הקדמון הקטן עמד מול קיר המערה שלו וקיים טקס עתיק יומין .. במיוחד שיש לו סבא שמצייר .
כעס , זעם , זה רק חלק מהדברים שכל אדם חייב לעבור בימי חייו במינון רלוונטי כמובן...הזעם הרגעי שלך הוא לא הבעיה.

קחי קיר מסוים בבית ברוחב מטר וגובה של ילד ומעלה והקדישי אותו להיות "קיר המערה" זה המקום שמותר לצייר בעמידה מול קיר .
בכוח הרשות שנתת יש לך זכות הגיונית , גם בעיני הילד, "לקדש" את הקירות האחרים - בהם לא נוגעים.
יש לו עכשיו מקום כדי לעבור באמצעותו את השלב שהוא נמצא בו.
אצל ילד שאוהב לצייר זה יקח גם שנה עד שנה וחצי .

עוד על אמנות של ילדים קטנים והקשר שלה למכלול החיים תוכלי למצוא בדף עקרון הרצף באמנות של ילדים .

שלך באחדות
חוה

ראי גם : www.havamandala.net

[אוד_ליה*]

יש לי חברה שמספרת שכשהייתה קטנה אמא שלה הייתה נותנת להם לצייר על כל הקירות, ופעם בשנה צובעת (גם ככה בפסח צובעים...)- לדעתי יותר קל מאשר לשמור על הילד כל היום שלא יצייר על הקירות...
לי קשה לחיות עם קירות מלוכלכים שנה עד למועד הצביעה, אבל אימצתי את הרעיון חלקית (כמו שמציעה חוה): במסדרון מותר לצייר חופשי על הקירות. לא רואים את זה משום חדר (רק כשעוברים במסדרון), וגם מאוד קל לנקות או לצבוע מחדש כי אין רהיטים שמפריעים...

[פלוני_אלמונית*]

הדרך שמצאתי מועילה עם הקטן שלי היתה להגיד לו שהוא יוצר מאוד יפה אבל במקום הלא מתאים, עד כה זה עובד...