באופן טבעי

איזה שקט פה היום!
כולם בפארק הירדן.
גם אנחנו היינו שם אמש, וחוזרים שמה עוד מעט.
כזה כיף שם, אוירה נפלאה ואנשים חמודים.
גם מבוגרים, לא כולם יונקים כל הזמן.
תענוג לראות מחנה-אוהלים ענק ומבולגן, פלונטר של ילדים הולכים לאיבוד עם חברים ישנים וחדשים, הכרויות וירטואליות ההופכות לזהויות בשר-ודם-ופרצוף-ואישיוּת, גילוי מכרים משותפים וחולשות משותפות, משוגעים להיגיינה המתפשרים עם מציאוּת חוֹלנית (מלשון חול ומלשון לכלוך=מחלות), ושקט-שקט-שקט עמוק למרות הלמות תופים.
נותן כוח.
יישר כוח!
שֵׁנה טובה. שָׁנה טובה.

בבוקר הראשון בפארק, התעוררנו וחברה אמרה (היי נהר): "אנחנו עושים להם עוול שאנחנו מגדלים אותם בתוך בתים."
כן, גם לעצמינו.
מי שהיה ראה ומי שלא, יראה אני מקווה במפגש הבא:
הילדים מגיחים מהאוהלים ופונים לענינייהם, וזהו, לא רואים אותם כל היום. רואים, אבל הם לא צריכים מאיתנו כלום.
שטח ענק, המון אוהלים, מליון ילדים, ושקט.
אנשים זזים לאט, ריח אש נדלקת, ולרגע אפשר לדמיין שזה כפר שמתעורר איפושהוא מזמן.
מרגע שמדמיינים את זה אז זה מה שזה נהייה.
הקולות מתחזקים, התנועות מואצות, הילדים באים לבקש אוכל, נהיה חם, הולכים למים, שוהים שם נצח, חוזרים, מכינים אוכל,הולכים להביא מים, (טווים, אורגים,קולעים,מכיירים, מגלפים, מפסלים כלים בבזלת, בונים סוכה, צדים צבי, אוספים מנטה...סתם, לא באמת צדים צבי,זה מסויה, נהר. אבל אם יקום הכפר הזה אני רוצה להיות שכנה שלך!)
בקיצור אנחנו מה זה פראיירים שבאנו רק לשלושה ימים.

שלום לכל החוזרים מהמפגש! (וגם לאלה שלא באו הפעם)
היה יופי, וגם רועי ואני חושבים כמו ענת ש אנחנו מה זה פראיירים שבאנו רק לשלושה ימים.
נהניתי להיות עם מכרים ישנים וחדשים. איזה יופי שיש הזדמנות מסודרת להפגש!
אבל אני מרגישה שבכלל לא התחלתי למצות את החוויה -- היו אנשים שהייתי רוצה להיות בחברתם יותר אבל הספקתי בקושי להגיד שלום, והיו כאלה שאפילו זה לא... באמת צריך לעבוד על המפגשים הבאים!

> גם אנחנו לא צדנו צבי, אבל זה בסדר -- היו מספיק חיות אחרות... <

לגבי טווים אורגים וכו'- למי ששונא את עצמו כבר לגמרי על שלא הגיע, לא באמת טווינו. חלומות, אולי (-:

אנחנו מה זה פראיירים שבאנו רק לשלושה ימים
ויומיים זה ממש כלום.

כתבת נפלא, ענת. תיאור מדויק.
ד"א - הורי הציצו והודיעו "... וכולם כ"כ רגועים ...".
על החלטת ה-שבוע שלם.

בכל שנה, לאחר פירוק המחנה, בעודי עושה סריקה אחרונה של אזור המאהל (הבטחנו למנהל הפארק שנחזיר את המקום נקי יותר משקיבלנו אותו), נופלת עצבות על לבי. ההרגשה הנוגה ש...זהו. נגמר הכיף. נגמר השקט. נגמר החופש המושלם. נגמרה החוויה המדהימה-הבלתי-נגמרת, ו... חוזרים לשגרה.
מיד מנסים לתכנן את המפגש הבא (רק שיהיה קרוב יותר וממושך יותר), ואני מנסה לשחזר מה אני לוקח הביתה.
טוב, אז נשאר כרגיל הרבה אוכל (למי יש חשק לאכול כשאפשר סתם לטבול בירדן ולחכות שהמים מהחצבאני יגיעו), מעט כלים מלוכלכים, מעט בגדים מלוכלכים (לא שלי. של הילדים. אני השתמשתי בזוג מכנסיים אחד בלבד, וגם זה לא כל הזמן), ו... הרבה פיסות חוויות הנטועות איפה-שהוא בנבכי זכרוני, הצצות ועולות אל פני-מי-מחשבותי על פי רצונן.
[ולאחר הקדמה טרחנית זו] אני רוצה לפתוח דף, המתאר את הפיסות הללו. את החוויות הקטנטנות העלולות להשכח ולשקוע שוב במעמקי נפשי.
כולם כמובן מוזמנים להוסיף את חוויותיהם. יש לי הרגשה שהעלאתם על הכתב תקרב יותר את המועד בו נממש את חזונה של בשמת מגיליון באופן 46 ונהיה בפארק הירדן במשך חודש (בשנה הבאה, וזה כבר נקבע, המפגש יהיה במשך שבוע. פרטים בהמשך).
רני.

איזה כיף לראות בבת-אחת עשרות אימהות (טוב, אולי לא עשרות, אבל עשר בטוח) מיניקות בנינוחות כל-כך גדולה את תינוקותיהן (ופעוטותיהן, ואולי אפילו את ילדיהן).
כמה מרענן לשמוע על בעלים, שבשנים הקודמות נגררו אחר נשותיהן למפגש של ה"פריקים האלו מבאופן טבעי", והשנה, כך מספרות הנשים, האיצו בהן לארוז ולצאת כבר, נו...
מישהו אמר לי: "איזה כיף שאתם מארגנים את המפגש המדהים הזה כל שנה. אנחנו מחכים לו בציפיה כל השנה. בשנה הבאה נבוא לשבוע. זה הרבה יותר כיף מלנסוע לחוץ לארץ".
איזה כיף שאני יכול להסתובב ללא בגדים על שפת הירדן, ואף אחד לא רואה בכך "פגיעה ברגשות הציבור".
מישהי אמרה לי: "איזה כיף שיש מפגש כזה גדול ומסודר, מבלי שמישהו באמת מארגן את הדברים (/שולט עליהם), והכל נעשה בעצמו".

ויומיים זה ממש כלום.
שלא לדבר על 3 שעות...

וגם מה לקחתי איתי לפארק הירדן

אני דוקא רוצה לכתוב מה הכלבה שלי לקחה איתה מפארק הירדן.
עד כמה שאני ראיתי היא פוצצה שני כדורים. אחד צהוב ואחד צבעוני של ילדים קטנים.
אז בעלי הכדורים אנחנו מחכים שתאמרו לנו מי אתם ואנחנו נפצה אתכם על הכדורים. סליחה...

איזה כיף היה לנו.
להרגיש בנוח עם אנשים שאני מכירה שעתיים, לאכול יחד, להניק יחד, לנוח, לרחוץ, לתופף ולשיר יחד.
לפגוש כל כך הרבה אנשים טובי לב, אוהבי חיים ופתוחים, ולהתחבר בלי לדפוק חשבון.
להיות עם נחל ועצים שנעשים בית.
לראות את בנזוגי נינוח ומאושר, ואת תינוקי זוחל עירום בין כל הילדים וחוקר עלי אקליפטוס.
תודה לכולכם, שאפשרתם את ההתחברות הזאת.

לראות את בנזוגי נינוח ומאושר
זה רק נדמה לי או שהפעם הבנים היו יותר מבסוטים?

נראה לי שכן, אבל אתן לבנזוגי לדבר בשם עצמו.

שלושתינו מאוד נהננו. מהאווירה.
הרביצה בצל על המחצלת. במים מתחת לעץ.
שיחות עם אנשים שנמשכו גם לתוך הלילה.
הטבעיות של הילדים בשהייה בחוץ. פשוט כיף.

אסנת - שחררי את הכדור הצהוב, אנחנו שיחררנו.
תודה על כיף גדול, היה לנו אכן עצוב לעזור ביום שישי טרם שקיעה, אבל כנראה שאנחנו צריכים להתבשל היטב עם העניין הזה של שבת בטבע, הקושי הוא שלנו.
נשמח לדעת זמן (רב) מראש על המועד לשבוע באופן טבעי, כדי להיערך בהתאם.
המשימה שלנו לזמן הקרוב היא להשיג קופסאות פלסטיק כמו של תנובה כדי להיות יותר מאורגנים...(טוב, אולי דווקא של שטראוס.... )
לשנה הבאה אני לוקחת אחריות לארגן יותר את ארוחת הערב, כדי שהיא לא רק תעשה במשותף, אלא גם תאכל במשותף גם בחמישי בערב. (רני - הפולניות שלי מתבטאת כאן במלוא אונה, אבל אני זה כלום לעומת אביב חדש...)
ואחרון- תודה לכל מי שהתאמץ עבורנו בכנות ובאהבה למצוא את הכשרות על הבשר שהוא הביא לפוייקה, בלי ציניות- זה מחמם את הלב!
ולכל אלה שראינו ולא הכרנו ולכל אלה שהכרנו ולא ראינו, להת' בשנה הבאה!

אני לא יודעת אם לקחתי, אבל בהחלט קיבלתי המון שלוה, שמחה וחברה נפלאה.
התרגשתי לפגוש משפחות חדשות שמצאו את מקומן, כן ירבו!
נהניתי להפגש ולהעמיק היכרויות ותיקות.
קבלתי המון השראה גם מאנשים שהחלפתי אתם מילים ספורות בלבד או אף לא מילה אחת, בעצם נוכחותם.
תודה רבה לכולכם

אנחנו (אני עדינה, בעלי דוד והבן שלנו אבשלום) הגענו למפגש בפעם הראשונה השנה. בעצם בעלי עלה על האתר הזה רק לפני שבוע בחיפוש אחר קהילה של חינוך ביתי. וכך נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך עם חסר ידיעה לקראת מה אנחנו באים ועם המון כמיהה וציפיות ...אני לא אפרוס כאן את כל הסיפור שלנו אבל כבר זמן רב (לפחות בשנה וחצי האחרונים מאז שנולד אבשלום) שאנחנו ממש בחיפוש אחר אנשים, אנשים שרוצים לחיות אחרת מרב מה שאנחנו רואים מסביבינו. לאחרונה גם עם עוד ילד בדרך ממש הרגשנו נואשות בדידות וחוסר אונים... איפה מתחילים? עם כל זה הגענו לפארק הירדן. היום הראשון היה קצת צולע עבורינו עם מבוכה וכו"... ביום השני כבר יצרנו יותר קשר והיום השלישי היה (אני מדברת בשם שלושתינו אך אולי בעלי יוסיף מעצמו) חלומי. באמת כמו הפנטזיות שכל היום בבית עם בני מתרוצצות לי בראש. כל-כך הייתי זקוקה לאינטראקציה הזאת, למען מערכת היחסים שלי עם בן זוגי וגם לקשר שלי עם הבן שלי. זה העיר אותי והחייה אותי והחזיר לי את האמונה ללב. אז כל-כך תודה לרני וחדווה ולכולכם, לכל אחד עם הכמיהה הזאת. באמת מקווה לראות את כולם שוב במהרה, תודה תודה ותודה שוב

המפגשים האלה מזכירים לי כל פעם מחדש שעלי לשנות את חיי, וכל פעם שאנו חוזרים הביתה מחלחלת לתוכי הרגשה מרירה "זהו נגמר, מחר שוב אני חוזרת לעבודה עם אנשים שלא מהכוכב שלי..)-:"
הלואי ויהיו כאלה יותר, כך שסוף סוף יהיה לי אומץ לקום ולשנות.
אנחנו מאוד מאוד נהננו, גם אנחנו בעד שבוע בפעם הבאה.
תודה רבה לכולם...

טוב אז הנה אני רושם באתר את הגיגיי וזו לי הפעם הראשונה.
בזמן שבילינו יחד רוויתי הרבה מאד בחיק משפחתי וביניכם. קצת חבל שהיליתי המצוננת לא הייתה שותפה מלאה לחגיגה, אבל אין לי ספק שכשתתאושש היא תדע לספר ולבטא המון ממה שחוותה.
כי היה רגש ראשוני ואמיתי בין האנשים, שהניחו את כל קוצי התרבות הרחק מאחור, ובאו בלי דעות קדומות ובלי שטויות פשוט להנות אחד בצילו של האחר.
כי בלי להתאמץ פתאום ידענו כולנו להתחשב ולקבל, לחייך ולהנעים,
והמים הקרים לא קרים בכלל כשאנחנו לא לבד,
ומה שבישלנו ביחד היה נפלא יותר מנפלא, והחיך עוד זוכר את הטעם,
ואלו שהשתתפו באותה סדנה בעיקול הנהר, גם יידעו לספר: היופי אולי בעיני המתבונן, אבל הנה כולנו התבוננו וכולנו היינו יפים.
כמו שיולי כתבה, יש בנו תקווה שיהיו עוד מפגשים כאלה ושבהדרגה גם יתווספו להם עוד כמה ימים, שבועות, וכו'... ככה בשביל הסבבה.
עדינה, דוד ואבשלום - היה כיף להיפגש.
תודה לארז (על האור - ד"א מצאנו את המשקפיים, הודות להם אני כותב עכשיו) ולענת ויובל על האירוח.
מי יתן ונתראה כולנו שוב.
ועוד מילה: אל תתנו לשיגרה לשכך את החוויה כל כך מהר. אולי דווקא מעניין לראות מה התחושות של היום יעשו לכל האנשים האפורים של מחר.

אני שמחה שהיה לכולם כיף... ומרגישה צביטה על זה שלא באתי - אנחנו בסך הכל במרחק של 40 דקות נסיעה מהמקום, אבל החששות והמבוכה גברו. מקווה שבפעם הבאה נתגבר.

מה היה בשבילי מפגש השנה?
תענוג אחד גדול. בתור מישהי שלא מרגישה בנוח מחוץ לבית ,הרגשתי בבית. כל כך הרבה אנשים שאני נהנת לפגוש וכואב לי שאני לא יכולה לעשות בתדירות יותר גדולה. זו גם הזדמנות לפגוש אנשים שאני פוגשת אותם מידי שבוע ולהנות משהיה איתם בלי לחץ. איזה כיף שילדים לא חייבים להפרד,ויכולים להיות ביחד עד שהם מרגישים עייפים ואז להתעורר בבוקר ולהמשיך להיות ביחד. כ"כ קל לפתור שאלות על ילדים בשיחה שולית ,ולקבל הבנה חדשה על עצמי
ועל החיים שלי משיחה ארוכה לתוך הלילה. מפגש בוקר ליד הברזיה. כל אחד עסוק בשלו ושיחה זורמת לה למקומות נסתרות.
היה גם מענין לגלות דברים שאני עדין תקועה שם (עוד שיחה על חינוך ביתי מול תחליפים, די ,נמעס) .
קיבלתי המון השראה מסדנה שרני אירגן ומהדברים שנאמרו שם (במיוחד ע"י אילנה). הגעתי ב1 בלילה והתחלתי לקרוא ספר "גופה של אישה תבותה של
אישה." מדהים כמה תשובות לשאלות שהיו לי מזמן קיבלתי במכה אחד.
תודה לרני חדוה ,ושירבו מפגשים ושיתרבו הימים, אולי זה יגדל למפגש אחד ארוך יום אחד

זה רק נדמה לי או שהפעם הבנים היו יותר מבסוטים?
נקודה מעניינת. אין לי למה להשוות, כי בפעם הראשונה (לפני 3 שנים) הבן לא היה.
אבל הוא נהנה מאוד, יעידו הבנות שאכלו איתנו היום צהריים בחד"א של הקיבוץ...

כבכל שנה נהניתי מהאופן הטבעי בו המלה משפחה באה לידי ביטוי.
החל ממשפחתי שלי, אורנה וצאצאינו המשותפים, המשך דרך המשפחה המורחבת, כשר, וכלה במשפחה הזו של "באופן" אשר הפכה להיות למשפחה רחבה, המייצגת את משפחת האדם, כשהתייחסות, נכונות, נתינה וקבלה, אינטראקציה, בטחון, פירגון והושטת יד לשלום ולעזרה
הפכו
למובן
מאליו.

על כך התודה, ההודייה,
על היותנו בני אדם.

ומה נביא אתנו לשבוע של שנה הבאה?
את זה. את התמצית הזו של היותנו, את המובן מאליו הזה.

בהמשך ישיר לצפריר:

אני לוקח את הפשטות הבלתי נסבלת של החיים באופן טבעי.
לרוב אומרים: "החיים כל כך קשים, כל כך מורכבים..." והנה, בשבט אחד גדול, אמנם החיים מורכבים מהמון פרטים קטנים, שכל אחד מהם יכול לזוע ימינה או שמאלה, לערער איזון טבעי, אך הפרטים כולם מתרכבים לידי יחידה אחת של זרימה פשוטה, נעימה, כל כך הגיונית, כל כך מתבקשת.
החיים לא באמת "קשים". האנשים קשים.
תודה לכל החבורה- לחגית וגדי, לימור ושמוליק, אסנת ואבישלום, אלונה וארז, אירית וניצן, איילה- תודה לכולם על חווייה מופלאה וקצרה מדי.
ואחרונים חביבים- ענת ויותם- אתם כל מה שיכולתי לבקש לעצמי.

זה רק נדמה לי או שהפעם הבנים היו יותר מבסוטים?
ממש לא נדמה לך.
ובהמשך לדבריו של רני כשר, האמנם המציאות מתקרבת לאט לאט ל חלום ליל קיץ שלי ?

גם אני רוצה להצטרף לתחושות העולות לגבי החוויה הנהדרת בפארק הירדן,לא רצינו ללכת,לא רצינו לחזור לשגרה.
היה ככ נעים וטוב, לנו ולילדים ,עם החברים המקסימים,עם ההיכרויות החדשות,במים,בנגינה ושירה משותפים,בשיחות אל תוך הלילה, בארוחות משותפות-ובכל הבילוי הזורם והמהנה הזה.
אנחנו בהחלט מחכים לשנה הבאה, אך נראה לי שלא נתאפק ונארגן עוד משהו (יותר מצומצם) דומה,
עד שתגיע שנה הבאה.

תודה!!

האמנם המציאות מתקרבת לאט לאט ל חלום ליל קיץ? שלי ?
מה, בשמת, מחקת את הדף הזה???? למה?

שוב פעם מישהו מוחק לי את כל העוגיות.
אנהאטה א

כמו בשנה שעברה, גם השנה, התלבטנו עד הרגע האחרון.
לנסוע או לא לנסוע? זאת השאלה.
הכבדות, העייפות, הפינוק.
מפלצת הלוגיסטיקה האכזרית מול השגרה המוכרת.
בסוף אני הכרעתי - די, לא נכנעים לעצלנות, נוסעים וזהו. יש לנו מדינה כ"כ קטנה, כך שבציק צ'ק, אם לא יהיה לנו נעים ומוצלח נחזור הביתה.

ואז הגענו. מותשים מהכנות ומלוגיסטיקה, אבל הגענו, ואפילו מוקדם. מיד התרחב לנו הלב: זרימת המים, הירוק (שלא נהרס מעבודות העפר), מחנה האוהלים ובינות לו ילדים מתרוצצים. איזה יופי שבאנו! איזו קלילות!
לא הכל זרם. בתור אדם של שגרה, אני צריכה זמן להסתגל לשגרה חדשה, היו גם רגעים קשים ומעצבנים. גם לנו, המבוגרים, וגם לבננו, בין השנה וחצי. הוא בדר"כ ילד שמח, טוב לב, ומאוד עצמאי. במחנה הוא היה צמוד-אמא ונראה שהתקשה להתרגל לסביבה החדשה. היו רגעים שהוא בהחלט לא נהנה. אבל, בסופו של דבר, חזרנו עם טעם טוב בפה, חשק לעוד, ומאוד מבסוטים מעצמנו.

מסקנות:

• להאריך את הנופש זה בהחלט רעיון נפלא - ממילא עד שמתאקלמים לוקח זמן (לפחות לי), ואז, עד שכבר מתרגלים כבר נגמר.
• אני מגדלת ילד עירוני. הוא לא התלהב במיוחד מהאדמה, הסלעים והמים הקרים. הוא בהחלט התעורר לתחייה כשחזרנו הביתה, לגושדן, ואכלנו במסעדה (סביבה מוכרת) ועשינו אמבטיה חמימה. המסכן יודע לזהות פרות רק בספר, ולא מבין הקשר בין אלה המצוירות, לאלה החיות. הוא בהחלט צריך עוד הרבה שעות טבע.

תודות:

• שבט מודיעין - אתם נפלאים. תודה על קבלת הפנים החמה, הארוח הלבבי, והשיחות המעניינות. הרגשנו מאוד טוב ונעים אתכם. אנחנו מתקנאים בשבט שלכם, ושוקלים לאמץ אתכם. אתם מאמצים?
• ענת ושי - אנחנו תמיד אוהבים לפגוש אתכם, ויוצאים עם חומר למחשבה מהשיחות אתכם.
• השכנים לרגע שלנו - כרמלה ודן, ובשמת ורני - היה כייף לגור בשכנות אלכם. תודה.
• מאגני הפויקות ושומרי האש - תודה על היוזמה הביצוע והאנרגיות שהשקעתם. היה מוצלח וטעים.
• טליה ובועז החמודים - תודה ששיתפתם אותנו בחוויות שלכם וסיפרתם לנו סיפורים מעניינים.

מה, בשמת, מחקת את הדף הזה???? למה?
אני לא חושבת שהיה כאן דף כזה. זה היה מאמר בבאופן, לא?

היה דף כזה, שפתחה אנהאטה, אבל מסתבר שהוא נמחק. אולי ליונת פתרונים? אולי תוכנו הוכנס ל תגובות לגליון 46 ?

פיספסנו.
אולי בשנה הבאה או עוד השנה בהרכב מצומצם יותר.

שבט מודיעין.
נשמע כמו מחנה של הצופים...
מירב, היה כיף לשוב ולהיפגש, לחלוק מחשבות ורעיונות. @}

זה לא שהגברים היו יותר מבסוטים,
זה שכולם - גברים, נשים וטף היו יותר נינוחים. מכאן מבסוטים.

<צפריר גורס שגבר לא יכול להיות נינוח כשהאשה שאיתו נרגנת ולהיפך>

אני רואה בהערה האחרונה התגרות אישית!
אחרי שבעלי הלך "לרגע" ואני חיפשתי אותו נואשות איזה שעה עם הקטנה על הידיים ואני מתה מתה ללכת לעשות פיפי, מצאתי אותו יושב רחוץ, מוחלף בגדים, מעשן, נראה מה זה סופר נינוח, מסתכל בי במבט של מה את רוצה ואיך זה קשור אלי, אז אמרתי לך שלכמה גברים פה יש השפעה רעה עליו. הוא גם מתנהג כמו חרא וגם נראה מבסוט. אמרת
" נו זה טוב, הוא יכול היה להתנהג כמו חרא וגם להרגיש חרא!"
גרוס את זה עוד קצת (-:

וואללה. אני קורא את מה שנכתב כאן וקצת מקנא - אבל בעיקר מתמלא.
אמנם את כל הימים הללו העברתי כאן, בתוך המירוץ הזה שהכנסתי את עצמי אליו - ושאני איכשהוא אפילו מעז להנות ממנו...
ונראה לי שהתגעגעתי. אני חוזר ל מה חדש וכמעט ואין שם דפים מסומני כתום (סימן מדאיג לגמילה) וכיוון שאני תכף נעלם שוב, אני רק מברר מה קורה.
למה בעצם אני כותב את זה בדף הזה? אולי כי זה מה שאני לוקח אתי מהשהות כוכבית שלכם כוכבית בפארק הירדן (פרזיט הייתי וכזה אשאר):
אני מרגיש לקראת שינוי. שינוי שאני עדיין לא יודע לאן יוביל אותי. ואולי ההיעלמות שלי מכאן קשורה לשינוי הזה. אבל לקרוא שוב על האופן שבו אנשים בוחרים את החיים שלהם - מרגש אותי מאד. תודה.

היינו, לא היינו...
היינו שם אך היינו קצת בלתי נראים.
הגענו עם עוד 4 משפחות חברים .חשבנו לשבת עם קבוצת "באופן" אבל החברים הרגישו קצת לא נעים כי הם לא מכירים אף אחד והם לא ממש באופן... אז ישבנו על שפת הנחל, ליד המפלון, קצת רחוק . בכל אופן התיישבה לידנו ג'ינה וקצת דיברנו ,ואח"כ גם אורנה, יעל וטל, ופגשתי את נאווה שהכרתי מפלמחים ועוד שלא הכרתי. והמון ילדים חמודים. רציתי להכיר את עצמי ולדבר ולהחליף חוויות אבל התביישתי מדי. זיהיתי עוד אנשים מניחושים אבל לא העזתי ליצור קשר בעצמי. מישהי (?) הראתה לי היכן מחכה חליל שמוכר מחצלות .
חוץ מזה מאד מאד מאד נהנינו מהמים, החופש , הזולה, האוכל , הילדים המתרוצצים בעירום - אבל אני לא יודעת אם אפשר לומר שהיינו במפגש. אולי בפעם הבאה.
www.golan.org.il/yarden/yarden.jpg

פלונית,
התגרות אישית? כלפייך?
חס וחלילה.

בסוף הארוע, בלילה, על הדשא במתחם הקרוב לרשת ההצללה,נמצא פנס אדום, practical lighting - ישלח בדואר בשמחה למי שזה שייך.

צפריר, עכשיו אחרי הטלפון צריך להרגיע גם כאן:
זו היתה בדיחה.
אהבה לכולכם, ענת.

אז בשמי הייתי נינוח, וישנתי מצויין,
לפחות גיליתי שאני עדיין יכול לישון על האדמה ולקום (בקושי) אחרי 10 שעות. ( i am still in my tweens) (-:
ואם משהו מצא שתי רצועות של כלבה קשורות אחת לשניה, אז הם של ניקיטה.

הגענו ביום שישי. לקח לי יום שלם להכנס לקצב. רק בשבת בבוקר הרגשתי ממש שם. הילדים ישר נכנסו לעניינים... אני מברכת על ההצעה של ענת - שבוע נשמע חלומי.
היינו אח"כ שבועיים בחושה על הים בסיני ותחושת החופש של שני המקומות הייתה מדהימה - לנו ולילדים.
למה צריך לחכות שנה שלמה עד למפגש הבא?

לא צריך ממש לחכות. אפשר להתעדכן בדף המפגשים הבאים על מפגשים קצרים יותר, ואולי יהיו כאלו שירצו ליסוע לכמה ימים גם באמצע השנה? תארגנו!