מימוש עצמי בחינוך ביתי

[אנונימי]

ראו גם: סיפוק ועניין בחינוך ביתי, חינוך ביתי ותלות כלכלית בזוגיות, חינוך ביתי.

[אלה_חן*]

בן אדם צריך לדעת לאן הוא הולך.
?.
אי אפשר להיות סתם ככה?

איך זה יתאים את עצמו לגיליון הבא של "באופן טבעי". או אולי לאתר הנחמד הזה.
זה יתאים כי אני אמא. כי אני אימא טריה. לילד בן שנה. ואני איתו בבית ומיניקה ואני לא רואה את עצמי עושה משהו אחרת במהות.
כלומר גם אני חולמת על חיים אחרים. שאפשר להיות בהם מבלי להרגיש מאחור. רוצה לגדל את ילדי בתוך הבית ולא במסגרות שאני מכירה.
החברה שלנו לא מאורגנת, לא ערוכה לתפיסה כזאת. אני מצופה כבר תשעה חודשים להיות מוברגת לאיזו משרה. לעמול תחת פיקודו האובר-רציני של מעבידי, שרוב הסיכויים יהיה גבר. שלא מבין ממטר מה זה להיות אמא, ושבעצם הדבר הכי חשוב באמת, לי וגם לו, זה לא הגדלת הרווחים אלא הבן שלי, רז.
ולא כי הוא שלי ורק שלי. אלא כי הוא הדור הבא. לעזאזל. מה נראה לכם שאני משחקת. בחיים שלי לא הייתה לי עבודה כזאת תובענית, טוטלית, מקיפה ואחראית.
אני מעצבת את הילד שלי. בונה אותו. מגדלת אותו, מצמיחה. והמערכת מסביב לא רק שלא תומכת אלא כמעט מגנה את אורח חיי.
לאט לאט זה מחלחל, בעיקר כשעייפים, או עצובים או שניהם.
מתחילים לחשוב אולי זה לא הדרך הנכונה, אולי אני "ישנה בעמידה". לא שמה לב. לא רואה מה אני עושה. לילד, לעצמי, לבעלי, למשפחה.
אני רוצה לחיות במה שיכול להיות הכי קרוב לשבט שהיינו פעם. האם זו בקשה מוגזמת? מופרכת ולא מחוברת?, לא ריאלית?
אולי השאיפה הזאת לחיים אחרים יושבת לי על פחדים להשתלב בחברה כפי שהיא?
למרות שהייתי משולבת. לפני רז עד ההיי טק הגעתי. הייתי פועלת במפעל טכנולוגיה; שכר, תנאים, מזגן, מחשב.
למעט סטריליות לא הרגשתי כלום. סתם.
האם אני חייבת???
אני חייבת להמשיך לחפש. לא לוותר.
גם בימים קשים, להרים את הראש, לחייך , לתפקד. לחפש.

[ענת_גביש*]

שלום אלה,תודה על כל מה שכתבת.
את לא לבד בכלל,ומה שאנחנו עושות זה הרבה דברים אבל בטוח לא שינה בעמידה (-: ...
את צודקת לגמרי,רז זה הדבר הכי חשוב למעביד שאולי יהיה לך..הסיכוי שהוא יבין את זה הוא כנראה קלוש.אבל, אז מה.אנחנו כאן מבינים את זה מצוין.
ברוכה הבאה לקהילה שאת בכלל בכלל לא מוזרה בה,שבה לכולם באופן זה או אחר,טבעי יותר או פחות, יש גם פחדים "להשתלב בחברה כמו שהיא",ורוצים לראות את עצמם עושים את הדברים אחרת, כמו שמרגיש הכי נכון.חזקי ואמצי .את כן בדרך הנכונה .
הרוב הגדול הוא המוזר.לא אנחנו. (-:

[נאוה_פרנס*]

היי אלה, ברוכה השייכת למין האנושי השפוי
למרות שזה לא תמיד נראה כך, תאמיני לי, כל הזמן לוחצים עלי "להתנרמל"

להתיישר לפי קו הנורמה

קו האנשים הישנים באמת
את על הכייפק, ואין כמו להניק ולהעניק לילד. לכי על זה, אף אחד עוד לא הצטער על שבילה יותר מדי עם ילדיו
הרוב בוכים על שלא הקשיבו, על שלא אמרו מספיק, על שפיספסו זמן זה או אחר עם ילדיהם
אנחנו איתך, כולנו, הנשים (תסלחו לי, אני קצת מרשה לעצמי לדבר בשמכן גם) וגם לפחות חלק מהגברים. יש רגעים קשים לכולנו, זה הדבר הכי שפוי וחי שיש.
אז... ברוכה הבאה לאתר, את בבית כאן ויש לנו פינות לשפוך את הקושי: השתפכות הנפש, _דף בית אישי שאת מוזמנת לפתוח והמון דפים בנושאים שונים.
- זה בשביל להקל

[רועי_שרון*]

אלה, ברוכה הבאה. אני ממש לא רואה באיזה אופן מיצוי עצמי יכול להיות "להשאר מאחור". אם את מרגישה שמה שהכי נכון לך עכשיו זה להיות אמא במשרה מלאה, אז לעשות את זה משמעו למצות את עצמך באופן המקסימלי. למי שממש צריך את הסממנים של קריירה, את יכולה להדפיס לעצמך כרטיס ביקור "אלה חן, אמא מקצועית". את יכולה אפילו למחוק בעט את "אמא מקצועית" ולכתוב "אמא מקצועית בכירה", ולהגיד לכל מי שאת פוגשת שזה עתה קודַמְת ועוד לא הספיקו להדפיס לך כרטיס ביקור חדש. ראיתי שעושים את זה בעסקים בשביל להעיד על דינמיות, אז למה לא את?

שאלה בנושא אחר: מה בעלך חושב על הנושא חינוך ביתי? את לא חייבת לענות, סתם מעניין אותי.

[נאוה_פרנס*]

אהבתי את הכרטיס, רועי

[צפריר_שפרון*]

אלה,
לכי בעקבות הלב.
השכל יצדיק את המהלך מאוחר יותר.
הערה קטנטונת, כתבת: אני מעצבת את הילד שלי. בונה אותו. מגדלת אותו, מצמיחה., האם לא יהיה יותר נכון לומר שאת מאפשרת לילד שלך לעצב את עצמו, להבנות, לגדול ולצמוח?
הרי הילד עד כמה שהוא נראה חסר אונים וחומר ביד היוצר, למעשה אינו באמת בר עיצוב, אינו באמת ניתן לגידול או לבניה, אלה מתרחשים בכל מקרה.
וממה שקראתי את באמת מאפשרת לו תנאים מעולים.

[יעל_ג*]

גיליתי את האתר הזה רק לאחרונה והתמכרתי. במקום לעבוד אני יושבת וקוראת ומאוד מאוד מתרגשת וזוהי כבר הפעם השלישית שאני כותבת - כי קשה לי לשבת ורק לקרוא ולא להביע דעה - כזאת אני!!! קראתי עכשיו את הדף שנקרא: "לפעמים אני פוחדת " שדן בחינוך הביתי ובהתלבטויות הנובעות ממנו ואני חייבת לשאול את האמהות שמגדלות את הילדים בבית: ברור לי שטובת הילד היא העניין ואני גם רואה את היתרונות. אבל מה איתכן? הפחד הכי גדול שלי הוא שכשהילדים יגדלו וכבר לא יזדקקו לי כל כך - וזה כנראה קורה מהר יותר ממה שאנחנו חושבים - אני אגלה שנותרתי מיותרת. אל תתחילו לצעוק שאין כמו תרומת האימהות לאנושות - ברור לי שזו העבודה הכי חשובה שניתן לעשות - אבל בכל זאת, בשלב מסוים שבו הילדים גדולים - אם אין לך קריירה או תחום עניין בו התפתחת והשקעת - את עלולה לחוש בזבוז מוחלט של החיים. אני מכירה כל כך הרבה נשים מבוגרות שהיו אמהות מדהימות לילדיהן הקטנים, אך כשהילדים בגרו הן נותרו לבד. הן לא פיתחו תחומי עניין, לא התמקצעו, לא הצליחו לעשות משהו משמעותי בתחומים אחרים של החיים שלהן - ולהזכיר לכן, בני הזוג שלהן המשיך בכל הזמן שהן גידלו את הילדים להתפתח ולצמוח מחוץ לבית - ולעיתים הפער שנוצר הוא בלתי ניתן לגישור. האם אתן לא מפחדות שלא תוכלנה להשתלב בשוק העבודה הכה בעייתי בארצנו לאחר שיגדלו הילדים. ברור לי שלחזור לעבוד לאחר 3 חודשים חופשת לידה זה כמעט לא אנושי - אבל הישארות ארוכת טווח בבית נפלאה לילדים אך יכולה להרוס את העתיד של האימהות - לא כאימהות אלא כבני אדם. אני כותבת את הדברים לא כבקורת אלא מתוך התלבטות עם עצמי על הדרך הנכונה - לא רק לגדל ילדים, אלא גם לדאוג לעצמי.

[יונת_שרון*]

אני מסכימה שחשוב למצוא את הדרך להשקיע בעצמנו. לדעתי זה עובר גם לילדים - ככל שנשקיע יותר בעצמנו, יהיה לנו יותר לחלוק איתם. העניין הוא שעבודה מחוץ לבית זה לאו דווקא הדרך הכי טובה להשקיע בעצמנו ולהתפתח. לפחות זו לא דרך טובה בשביל כולם.

מה שאני מנסה לעשות זה להשקיע בעצמי בלי קשר לשאלה אם מישהו משלם לי על זה או לא. נכון שהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מוותרת על דברים בשביל להיות עם הילדים, אבל זה קרה גם כשעבדתי מחוץ לבית.

את מוזמנת להציץ גם בדפים הורים בחינוך ביתי, חינוך באופן טבעי ומעמד האשה, סיפוק ועניין בחינוך ביתי, חלום ילדות.
מימוש עצמי הוא אתגר בכל מקרה, וכשהולכים בדרך לא סלולה האתגר רק נעשה בולט יותר, לא קשה יותר.

[דוד_רובנר*]

good point, יעל ג . . .
. . . בגלל זה, למה שלא נקים בתי-ספר דמוקרטיים ונצרף את הילדים אליהם? כך כוווו-לללם מבסוטים: גם הילדים מבסוטים (הם חופשיים, אחראיים, עצמאיים, ובחברה טובה), גם האמהות מבסוטות (את יכולה לעשות קריירה -- בראש שקט) והאבות מבסוטים (נשותיהם יכולות להגשים את עצמן -- והם בראש שקט) -- גם אני מבסוט (קידמתי את בתי-הספר הדמוקרטיים בישראל) -- ובטח המדינה תרוויח מזה. מה עוד אפשר לבקש . . .

אגב, מה דעתך לקרוא לדף:
"תהיות-לגבי-מימוש-עצמי-של-אימהות-או-אבות-החינוך-הביתי" -- או שזה לא מציאותי לדעתך?

[כרמית_מ*]

דוד, חלק ניכר מהרעיון, הוא שהילדים יהיו עם ההורים שלהם. אופן השהות חשוב, אבל פחות (ואני לא מדברת על מקרי קצה של התעללות או הזנחה).

[ויויאן_מיוחס*]

יעל לילה טוב,
גם אני כמוך מהרהרת הרבה בשאלה הזו. ויש לי כמה דברים שעוזרים לי. ראשית אני עובדת מעט מן הבית - קשר מסוים עם העולם החיצוני, אם כי בשעות לא שעות (כשהילדים סוף סוף ישנים); ופרנסה נוספת לכלכלת המשפחה.
שנית אני מאמינה ובלי לגלוש לקלישאות, שיש דרכים נוספות להיתפתח כשנשארים עם הילדים בבית, ואז כשהם כבר פחות זקוקים לנו נוכל בקלות לעבור לעיסוק יותר אינטנסיבי ועדיין להיות פנויים אליהם רוב הזמן.
למרות גילן הצעיר של בנותיי אני כבר חשה בשינויים שמבשרים על העתיד - יותר פנאי ! ככל שהזמן עובר הן יתפנו יותר לעיסוקיהן וכך גם לי יהיה יותר זמן להיתפתח.
יש כל מיני עבודות שאפשר לעשות מהבית גם בזמן שהילדים מתרוצצים מסביב - אני למשל מכרתי מנשאים: הייתה לי מזה הכנסה קטנה ונחמדה, פגשתי אנשים מעניינים ונעימים, הבנות לקחו חלק או בחרו לעמוד מן הצד אבל בכל מקרה היה להן מעניין.
לגבי תחומי עניין ועיסוק שאין בצידם פרנסה אז שוב כפי שאני רואה את זה היום - העתיד טומן בחובו עיסוקים רבים ומעניינים שיתרבו ככל שהילדות יגדלו (אולי אני אופטימית אך טוב לי כך). אני כבר מוצאת שהבכורה שלי מתעניינת בכל מיני דברים או נהנית לעשות דברים שגם לי כיף לעשות. ככל שהיכולות שלה ושל אחותה יתפתחו וגם תחומי העניין שלהן יתרחבו כך יהיו גם לי עוד ועוד הזדמנויות לגדול ולהיתפתח.
לי מאוד עזר להיכנס לאתרים של חינוך ביתי (בעיקר אתרים אמריקאים) בעיקר אתרים פרטיים של אימהות (דוד - מה לעשות - מצאתי רק כאלה) שם הן מתארות את הפעילות היומיומית של המשפחה, הרבה פעמים יש צילומים ועוד דברים מעניינים. אתר טוב למצוא לינקים לאתרים כאלו הוא : www.naturalchild.com

שוב שיהיה לך לילה מצוין,
ויויאן

[יונת_שרון*]

אני מסכימה עם ויויאן שהרבה מזה זה עניין של גיל. הבן הקטן שלי רק בן שלוש, אבל כבר הרבה חודשים אני מרגישה שאני לא צריכה להיות כל הזמן בתפקיד אמא, אלא שיש גם די הרבה רגעים ושעות שבהם הילדים לא ממש צריכים טיפול - רק נוכחות. כשאין תינוק לרוץ אחריו, כל העניין של עבודה מהבית והתחייבויות חיצוניות נעשה הרבה יותר מציאותי.

[אריאלה*]

רציתי להצטרף לאופטימיות אבל לצערי מהמקום שבו אני נמצאת אני בכלל לא רואה את הזמן המתפנה והחופש.
חלק גדול מהיום שלי אני נהגת. לקחת להביא מאחר וכאן אצלנו הדרך היחידה לנוע היא עם רכב פרטי.
וכך היום שלי מתחלק לחלקים קטנים של שעה פנויה... ואחר כך עוד אחת ביחד זה לא מעט אבל קשה מאד להתרכז במשהוא, או להתחייב למשהוא באופן כזה.
זה שילד גדול לא תמיד משחרר לפעמים אולי זה הפוך

[גילה*]

אריאלה - אבל גם אמהות עובדות שילדיהן במסגרות משמשות כ"נהג", ורק הזמן העומד לרשותן קצר יותר.

[אריאלה*]

לגילה, בכל זאת כשילד הולך לבית ספר את יודעת שמשעה 8 לערך ועד השעה 14:00 את פנויה
זה משהו קבוע.
כיום היום שלנו הרבה יותר נזיל! ומתחלק ליחידות זמן קטנות יותר זה מקשה עלי להתפנות לעשייה מחוץ לבית.
עד לשנה זו הייתי אדם שעובד "מחוץ לבית" ומרוויח, כמו שיעל אמרה "לא תלויה?"
אני לא אומרת שכך יותר טוב או עכשיו פחות
רק אמרתי, כדי להוריד את רמת האופטימיות שזה שילד גודל לא בהכרח מגדיל את הזמן הפנוי
רק משנה את הצרכים.
אני יותר ויותר מאמינה שלחנך בבית זה לא רק ילד שלא הולך לבית הספר, זהו אורח חיים שהמשפחה בוחרת בו והוא צריך להיות בחירה של כולם.
אז יש הורה שנמצא יותר בבית ויש הורה ,כמו במקרה שלנו שמפרנס על ידי עבודה בחוץ.
ואולי בשנה הבאה זה יהיה הפוך...

[אורנה_שפרון*]

יעל,
אני חושבת שהפחדים שאת מעלה (להשאר מיותרת, לאבד קשר עם בן זוגך, לאבד את עצמך) אינם קשורים לעצם ענין האמהות. זאת אומרת - אפשר להיות אמא, אפילו במשרה מלאה (מה זה?) ולהשאר בן אדם שלם.
הפחדים האלה נובעים מהגישה הרווחת למצב בו אדם אחד מחליט בנקודת זמן מסוימת להקדיש עצמו לאדם אחר. בתרבות שחורטת על דגלה את המימוש העצמי, כל מהלך בו אמא מחליטה להשקיע את מירב משאביה בילדים, נתפס ככפירה בעיקר. ומשם באים החששות.

להיות אמא בבית זה לא אומר להשאר מאחור, או להפסיק להתפתח בתור אדם, או להקריב את יחסינו עם בן זוגינו על מזבח האמהות. אמא כזו פוגעת בילדיה לא פחות מאשר בעצמה. באופן מפתיע, הצרכים שלנו בתור אמהות - בנות אדם, מתאימים להפליא לצרכים של ילדינו. בקלות ניתן לראות זאת בעת ההנקה שהיא באופן פיזיולוגי לגמרי צורך של שני הצדדים. כשהילדים גדלים הצרכים שלהם משתנים וגם אופי הטיפול שהם זקוקים לו משתנה - אחד הדברים החשובים שילדים צריכים על מנת לגדול להיות אנשים שלמים המתפקדים בעולם, הוא לחיות בסביבת אנשים מבוגרים כאלה, ואין יעיל יותר מלחיות בחברת הורים כאלה. יוצא שכדי להיות אמא טובה את נדרשת לחיות חיים מלאים משל עצמך: לעסוק בענינים שמענינים אותך, להתקדם בתחומים שחשובים לך, לטפח את יחסיך עם בן זוגך ועם עוד אנשים היקרים ללבך, בקיצור: "לממש את עצמך"

אחד המכשולים בדרך זו, נובע מתפיסה מוטעית, בה כדי להיות אמא טובה הילד צריך להיות במרכז ואת כאמא - כל תפקידך לספק לו את צרכיו על מנת שיוכל לממש את עצמו באופן מלא. בעצם את מחליפה יחסי גומלין שאמורים להתקיים בין אמא וילד ביחסים חד- סטריים בו את מעניקה שרותים והוא מקבל אותם. למעשה האמהות מתגמלת את האמהות לא פחות מאשר את הילדים. כבר שחוק לומר כי הנתינה עצמה היא התגמול שמקבלת האמא, במיוחד טפשי לומר זאת לאמא לילדים קטנים אשר מרגישה סחוטה מהנתינה האינסופית. אבל אתן דוגמא נוספת לגמול על ההשקעה האמהית: אין כמו ילדינו לשמש לנו מראה, בה אנו רואים בצורה הכי מדויקת שאפשר השתקפות שלנו עצמינו. החיים בסביבת ה"מראות" הללו במשך כל היום מעניקים לנו שעות רבות של הנאה כאשר מה שאנו רואים מוצא חן בעיננו. אבל במידה ומתגלים צדדים פחות נעימים של אישיותנו אין לנו כמעט אפשרות להתעלם מאלה ולהמשיך בחיינו כרגיל. החיים בחברת ילדינו מחייבים אותנו למסע עמוק אל תוך עצמינו והשתנות וצמיחה בלתי פוסקות שלנו כבני אדם. זה נשמע קצת כמו פרסום לסדנא לצמיחה אישית, אבל זה באמת כך.

אני חושבת שהאתגר הגדול של האמהות היום, הוא למצוא את הדרך לחיות את חייהן ולא להוציא לשם כך את הילדים מחייהן. בחברות השבטיות זה היה יותר פשוט (עקרון הרצף) היום זה לא פשוט, ולעיתים אפילו מסובך. על כל אחת לבנות בעצמה את המסגרת אשר תאפשר חיים כאלה בעבורה ובעבור ילדיה. הבדידות מקשה, הנורמות התרבותיות מקשות, לעיתים הסביבה הקרובה אשר היתה אמורה לספק תמיכה רק מפריעה.
כמובן שכאשר יש תינוק ההתפנות אליו צריכה להיות כמעט מלאה, למרות שמתוך נסיון אישי גם עם תינוק קטן עשיתי דברים שהיום אני לא ממש מבינה איך עשיתי - אני מניחה שאז זה היה מספיק חשוב כדי לעשות לשם כך מאמץ מיוחד.
אבל ככל שהילדים גדלים אכן מתפנה זמן (גם כאשר יש שבעה ילדים). כמובן שלשם כך צריך ליצור את הסביבה המתאימה.
למשל: לחיות במקום שהילדים יכולים להיות יותר עצמאיים בסיפוק צורכיהם, שיוכלו ללכת לבד, לחזור לבד, שיהיו בסביבה חברים לילדים, שיהיו עוד מבוגרים שיכלו להשתתף באופן כזה או אחר בקשר עם הילדים - כל אחד לפי האפשרויות העומדות לרשותו.
ובקיצור - עזבי את האנושות ( "אין כמו תרומת האימהות לאנושות" ) בשקט, וטפלי בעצמך ובבני ביתך בדרך הכי נכונה בשבילך.
ואומר צפריר: האמיני לי, טוב לה לאנושות יעל אחת מרוצה מאלף אמהות שעובדות למענה.
ישר כוח.

[גילה*]

אריאלה,
לגבי הזמן ה"פנוי" בין 8 ל 2 (או מה שזה). הוא לא פנוי. סופרים לך את השעות. מעטים המאושרים שבזמן זה עושים באמת דברים שהם אוהבים. אפילו אלה שמקצועם מאוד מאוד מעניין אותם. תחשבי על המוסכניק שמאוד אוהב להתעסק עם מנועים של מכוניות, אבל בא איזה לקוח שמלחיץ אותו, או הוא צריך, בפעם המליון, להחליף פלאג.
ולגבי חינוך ביתי - ברור שזה אורח חיים של משפחה. והכי טוב - לחיות ב"שבט" בו יש את הרובסטיות - שאם מישהו חולה או אחרי לידה או יוצא לסידורים בחוץ ("צייד"), יש די ידיים להחליף אותו. אבל זו אוטופיה, אז מנסים להסתדר עם מה שיש.
ד"א, לגבי הסעות - התחילו להעלות בי הרהורי כפירה, על הצרך לגור בעיר. בדיוק בגלל זה. אולי עיירה קטנה, עם עגלות במקום מכוניות (-;

[איילת_השחר*]

אורנה,
אין כמוך,
באהבה

[הודיה*]

התפתחות, משמעות ומימוש עצמי אינם תלויים בהכרח בקריירה או בגידול ילדים.
כל חווית חיים שאנו חוות, כל עשייה שלנו, הם חלק מהתהליך הזה.
לכל אחת יש דרך משלה לצמוח.
יש לי עולם מלא ועשיר של עבודה מרתקת (אני עובדת מהבית) ותחומי עיניין ועשייה נוספים.
הקשר העמוק עם ילדי (הצעיר שבהם בחינוך ביתי כבר כמה שנים) תרם ותורם המוןןןן לצמיחה שלי.

[דוד_רובנר*]

כרמית, חלק לא מבוטל מהרעיון, הוא שחלק מזמנם הילדים לא יהיו עם ההורים שלהם. בין ילדים והורים קיימים יחסים מורכבים ותלות הדדית (בסימביוזה) המקשים על הילדים להפגין עצמאות אמיתית בקרב המשפחה. בסביבתו של בית-ספר סדברי, ילדים מתמודדים עם אחריות אישית ישירה בגין מעשיהם, ללא המטען הרגשי שהנשיאה באחריות המבוסס על המשפחה יכול לפעמים להביא עמו. בנוסף לכך, ילדים יותר מסוגלים לפתח מיומנויות חברתיות מסוימות חשובות בבית-ספר שהוא דמוקרטי -- היכולת להיות סובלני כלפי מגוון דעות, לדבר בקול רם ובגלוי נגד התנהגות בלתי הולמת, ולפתח ולבצע פרויקטים קבוצתיים, למשל. ברוב המשפחות המחנכות מן הבית, ההורה רואה את עצמו/ה כאחראי/ת בסופו של דבר לחינוך ילדו/ה, בזמן שבבתי-ספר סדברי, אחריות זו נשענת בכנות אצל הילד.

אגב, מהלך בו אמא מחליטה להשקיע את מירב משאביה בילדים, או חלק ממשאביה בילדים וחלק בקריירה, או את מירב משאביה בקריירה הוא שאלה פילוסופית וגווניו משקפים לדעתי סדר עדיפויות מסויים והשקפת עולם מסויימת (אגוייזם רציונלי* או אגוייזם בלתי-רציונלי או אלטרואיזם) -- כי בדרך כלל
כל אחד(ת) רואה מימוש עצמי אחרת ו"כל אחד(ת) רואה את העולם אחרת". השאלה אם הוא (היא) "מקריב(ה) את עצמו(ה)". בכל מיקרה, אף אחד מהמיקרים הנ"ל אינו מונע להעניק לילדים "חינוך טוב".

אגוייזם רציונלי:* דאגה לאינטרסים שלנו עצמנו.

[אריאלה*]

קראתי וחשבתי ואני באמת לא מאמינה שיש תשובה אחת או אפילו תשובה שמתאימה תמיד ולכולם.
אני בטוחה שניתן כאדם להתפתח בבית במיוחד היום שיש כזו זרימה של מידע ואפשרויות קשר.
ולא אני לא חושבת שזה מתאים לכולם או טוב.
אני מרגישה שבעצם ההחלטה לפנות לחינוך ביתי לקחנו מצד אחד בחזרה את האחריות על החינוך של הבת שלנו בעוד שבעבר הרבה פעמים אמרתי לעצמי "זו לא הבעיה שלי שמישהו אחר יתמודד" היום אני האחראית (ובעלי) ןאמחנו אכן משקיעים לא מעט זמן בחשיבה על נושאים שונים הקשורים בחינוכה.
מצד שני יש לא מעט ימים שאני כן מרגישה (מה לעשות) שיש פה ויתור מסוים מצידי.
על זמן אישי, על אפשרויות מקצועיות.
לא בכל מקום יש לילדים את החופש לבוא וללכת ולא כולנו יכולים לגור במקומות האלו.
אז יש ימים שבהם כמו שאמרה אורנה אני מביטה בה והמראה מחזירה לי מראה שגורם לי עונג.
ויש גם ימים שאני פשוט רוצה את הזמן שלי ואת החופש הרב יותר שהיה לי.
ואין לזה שום קשר יעל לשאלה מה עשיתי באותן שעות.

[אלה_חן*]

כדי לתת קצת רקע לדברי, אני אציג את עצמי:
בעלי ואני בני 33, הורים לרז בן השנה ו-5. אנחנו בבית. במושב. אבא עובד לפרקים. חודש בעבודה, שבועיים בבית.
חריגים.

הייתי בכל מיני בתי ספר בחיי, למדתי ממש בחלק מהם ורק בחלק מהזמן.
רז הוא "בית הספר" הכי רציני, מאסיבי, אינטנסיבי מכולם.
לא עוברת יממה שהיא דומה לקודמתה, בכל מיני מובנים.
כמעט בכל ערב, אחרי שרז פורש לישון, אנחנו יושבים, אבא ואמא, ועוברים על החומר. נזכרים, מדגישים, מנתחים, מסבים את תשומת הלב, מרחיבים את המודעות, מאירים את הפינות החשוכות, משננים מנטרות. לומדים.
לומדים לחיות. להרים את הראש. להעיז להשתנות. להאמין באופטימיות. להאמין בכלל.

ההתעסקות היומיומית הזאת בעצמי, מול הראי המקסים הזה, נעשית לצד מבט בוחן על סביבת חיי.
למרות הנטיה לחשוב שעבודה בחוץ מחברת אותי אל העולם, אני מגלה שמתוך הבית, אני מחוברת לחברה יותר מאי פעם. אני מתבוננת בה, רואה את מהלכיה, דפוסיה, כלליה ומשתדלת להבין את חבריה. יש לי את הפנאי בהיותי רוב שעות היום עם עצמי ועם בני ועם בעלי, בתוך עולם שעל רובו יש לי שליטה כמעט מלאה. שכל כולו באחריותי ובזכותי המלאה.

לכן, חשבתי לי, בתור התבדחות, במפגשים עם אנשים חדשים, או ישנים שלא ראוני מזמן, לענות לשאלה "מה את עושה?" בתשובה: "אני מנהלת"
מה את מנהלת?
אני מנהלת את חיי / משק בית / חיי זוגיות / משפחה.
מה זה לא מספיק רציני??? אני משקיעה את רוב מרצי בדבר הכי חשוב - בי ובמשפחתי. ואני מתוגמלת תוך כדי השקעה. אומנם כסף (המילה הגסה) קיבלתי רק בתחילת הדרך(דמי לידה...), אבל אני עובדת על זה. אני מאמינה שאחרי שאתגבר על כמה מכשולים, רובם אישיים-רגשיים שלי, אני אצליח להוציא אל האור את היצירתיות והיכולות שלי, ואני אעיז לשחק בזירה של המסחר.
לאט לאט. אני עדיין בלימודים. כל יום מעיזה עוד קצת. טוב לא כל יום, בימים יפים, כמו האחרונים, אנחנו בחופש. אני עוצרת ומתבוננת שוב ברז, בהתנהלות שלו, אני מטיילת איתו במושב, מראה לו את כל הבתים היפים שבנו בשכונה החדשה, ומספרת לו שהם נראים קצת עזובים, כי כולם בעבודה בחוץ, קורעים, תסלחו לי, ת'תחת כדי לכסות את החובות.
לא שאני לא אשמח לבית בעצמי...
לאט לאט, אני עובדת על זה.

[אורנה_שפרון*]

אריאלה,
אני לא מכירה את הסיפור המשפחתי שלך (האם קרן בת יחידה? האם יש לך עוד ילדים שכן הולכים לבית ספר?) בכל משפחה החיים אכן זורמים אחרת בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל משפחה.
אבל נראה לי שיש עניין שהוא משותף למשפחות רבות שהוציאו ילד/ים מבית ספר. התקופה הראשונה היא הרבה יותר אינטנסיבית מבחינת המעורבות של ההורים בחיי הילד. זה נובע מכמה סיבות:
ראשית, תקופת ה"מוסדות" משאירה משקעם נפשיים אצל כל בני הבית ולוקח זמן לנקות אותם.
שנית, הילדים צריכים לעבור תקופת הסתגלות ממצב של חיים במסגרת חיצונית למצב של חיים במסגרת הבית והמשפחה בלבד. בתקופה הזו הם זקוקים לנוכחות יותר אינטנסיבית של ההורים בחייהם.
ועוד עניין חשוב: לנו ההורים לוקח זמן לעזוב את בית הספר. להניח לילדים באמת את האחריות על עיסוקיהם, השכלתם וכל עניין אחר בו הם מתעניינים. ברגע שהעמדה הזאת מופנמת, אנחנו פחות יוזמים עיסוקים בשביל הילדים, פחות עסוקים (פיזית) בלשעשע אותם, ואפילו יכולים לומר להם שאנחנו לא קבלן הסעות, ולצמצם את העיסוקים אשר דורשים מאיתנו הסעות. זאת מתוך ביטחון שהילד ילמד להסתדר עם המציאות ה"חדשה" וידע להפיק את המקסימום (בשבילו, לא בשבילנו) ממציאות שהיא פחות רצויה בשבילו.

אנחנו למדנו שבדיעבד אפשר לראות את כל מה ש"הרווחנו" גם אנחנו וגם הילדים, ממצבים שהמציאות כפתה עלינו תנאים פחות רצויים או פחות נוחים. גם כאשר באותו הזמן זה נראה כמו "סוף העולם".

מתוך כל זה, נראה לי כי כדאי לך להתייחס לתקופה הזו בה את נמצאת כ"תקופת הרצה" של אורח החיים החדש, ובעוד כמה חודשים את עשויה לגלות שהתמונה השתנתה לחלוטין. יתכן שיתפנה לך זמן, יתכן שתמצאי דרך לנצל את הזמן העומד לרשותך בצורה יותר יעילה, ויתכן שהקלה תבוא ממקום לגמרי לא צפוי. הכל פתוח.

[אריאלה*]

או קיי
אני מקבלת את כל מה שאת אומרת אורנה, אין ספק שתאור המצב תואם במידה רבה את המציאות שלנו כרגע.
תודה על ההתייחסות

[יעל_אבמ*]

אורנה,
תודה על הדברים שאת כותבת. מזמן אני נהנת לקרוא את מה שאת כותבת, וטרם נזדמן לי לציין זאת. בעיקר כאן את "אין כמו ילדינו לשמש לנו מראה, בה אנו רואים בצורה הכי מדויקת שאפשר השתקפות שלנו עצמינו. החיים בסביבת ה"מראות" הללו במשך כל היום מעניקים לנו שעות רבות של הנאה כאשר מה שאנו רואים מוצא חן בעיננו. אבל במידה ומתגלים צדדים פחות נעימים של אישיותנו אין לנו כמעט אפשרות להתעלם מאלה ולהמשיך בחיינו כרגיל. החיים בחברת ילדינו מחייבים אותנו למסע עמוק אל תוך עצמינו והשתנות וצמיחה בלתי פוסקות שלנו כבני אדם. ".
תודה, לא הייתי יכולה לומר זאת טוב יותר.

[פלוני_אלמונית*]

אתר מדהים! פעם ראשונה שאני משתתפת בו באופן פעיל ואני מודה שהרעיון הזה עדיין מוזר לי.
יש משהו מדהים בהקשבה של אנשים שלא נמצאים לידי ולא מכירים אותי.

הסיבה שהכותרת היא חיים אחרים היא שכל פעם כשאני חושבת על החיים שלי- אני רואה שמסביב הכל די תחרותי ולא כל כך מתאים לסגנון החיים שהייתי רוצה אם הייתה לי את האפשרות לבחור.
יש לי בן זוג שאני אוהבת מאוד, אבל חוץ ממנו אני מרגישה בדידות גדולה.
החברות שתמיד היו לי פתאום די נעלמות, כל אחת די שקועה בעצמה ואני מרגישה שחוץ מהמשפחה אין מה שמחזיק אותי בעיר שבה אני גרה.
יש לי חברות אבל לא ממש כאלה שאפשר לשבת ולשפוך את הלב- ההרגשה היא תמיד תחרותית או ביקורתית.
לא קל להרגיש בדידות, והבעיה היא שחברות זה בדרך כלל משהו שנבנה במשך שנים וההרגשה היא שהמצב תמיד ישאר כך.
אני בן אדם מאוד אופטימי וחבל לי שדווקא הנושא שאני פותחת כאן הוא לא כל כך שמח- פשוט זה מה שעל הלב כרגע..