מציאות אחרת

רציתי לשתף את באי הפורום בעניין שאני נתקלת בו בזמן האחרון המון,
מדובר ב"אופנת החינוך החדש", למה אני מתכוונת?
אז ככה: הורים צעירים "מדמיינים" לעצמם שהם ייניקו, יחזיקו המון על הידים, במנשא, או לא יישנו עם הילדים... וכדומה, בקיצור כל מה שאופנתי עכשיו (אני חושבת שחברה שלי אמרה שזה אופנתי עכשיו)...
א-ב-ל בפועל, כפי הנראה לא קיבלו הדרכה או ייעוץ לפני, או דיברו באויר, והתוצאה היא הורים עם ינוקא שבוכה (ומה, כמה אפשר ללכת איתו על הידיים???..) ועם אמא שאולי יושבת יותר משעה להיניק (מה, זה נורא קשה ככה לשבת כ"כ הרבה זמן .. ולהניק, זה נורא קשה..)
ולישון יחד ("פחדנו שיימחץ"...) ולהיות עמו בבית, מחכים בעצם שיגיע לגיל שבו אפשר כבר לשלחו ל"מעון", ואולי גם לתת בקבוק בשילוב עם ההנקה, כי זה חשוב... ולא ישנים טוב, ולא חושבים טוב, ולא מקבלים תמיכה רצינית, ואולי מראש לא היו רציניים לגבי כמה מההחלטות שלהם.
הנקודה כאן היא שהורים לא באמת מצפים לקבל תינוק אמיתי, חי, נושם ודורש, אולי בובה, במקרה הטוב. והם בשוק כשצריך לתת כל כך הרבה וצריך ולהיות קשובים כ"כ הרבה,

חברה שלי אמרה כי הקלות שבה פשוט מוותרים על כל ההחלטות ... זה מה שכואב,
ועוד דבר, כמעט כל מי ששומע על הדרך שבה אנחנו (אני) רוצים לגדל את ילדינו התגובות הן "חכו חכו, כשזה יגיע -- מיד כל מה שהחלטתם עליו לא יתממש" (הרצון להיניק? אני שואלת), השינה המשותפת (למה שאמחץ אותו במיטה גדולה?..) וחוץ מזה, שיקראו קצת...או יקשיבו היטב לחברה חוקרת שלהם

וכן שיקראו עוד הרבה ויחכימו כי לפעמים יש צורך להניק גם יותר משעה......
בקיצור, גידול ילדים הוא ללא ספק קשה עד מאוד, אבל הנקה היא במחינתי משהו שלא מוותרים עליו כי קשה, או כי אין כוח. היא כמו אויר לנשימה לתינוק (ואני לא מדברת על יוצאים מן הכלל! רפואיים!).
גידול ילדים הוא משהו שמתמסרים לו, והורים צעירים לא מבינים את המשמעות האמיתית כי אחרת, אם היו מחליטים שמשהו חשוב עד השורש (כמו הנקה) לא היו מוותרים על זה כ"כ בקלות כי קשה כי קשה כי קשה !!!!!!!!!!
כי נכון, זה קשה! אז מה, בגלל זה מוותרים???

אני עוד לא אמא ורק מפני שאני פה אני מרשה לעצמי להשתלח ככה, ואני מאחלת לעצמי שאת כל מה שאני שואפת להגשים בגידול תינוקי כשיבוא, אצליח ואף יותר,
כמו חברה שלי, שאמרה "אז מה גם לי אמרו שלא אצליח להיניק" גם לה היה קשה, והיא מיניקה עד היום בהצלחה כבר כמה שנים טובות (יותר מ-4) כמעט רצוף....

ובקיצור רציתי לשחרר קצת קיטור, ואולי לקבל כמה תגובות ולומר שלפעמים נעשים הורים בלי שיודעים כמה דברים מאוד חשובים, כמו התמדה, כמו לקבל תמיכה... ורצון גדול להיות "שם"...

<ילדה יפה מקווה שלא הרגיזה אף אחד שלא במתכוון, ומקווה שמבינים כי זה לא מרוע אלא מחשבות של לעתיד אמא, שרוצה שהעולם יהיה טוב יותר>

אני חושבת שהבעיה העיקרית היא שרובנו גדלנו בתוך מציאות שמתנכרת לתינוקות, להורות, ולחיי משפחה בצורתם הטבעית, ולכן אנשים נאלצים להסתפק בתאוריות, כי פשוט לא זכו להריח תינוקות סביבם, לא ראו מיניקות, לא זכו לראות הורים עם ילדים במקומות ציבוריים כדבר שהוא חלק מהחיים, עזבי יפה או חמוד, סתם טבעי. ובתאוריות הריח והמגע לא עוברים.
סתם דוגמא, אני ניסיתי עם בתי הראשונה ללמוד להיניק בעזרת מדריכות לה לצ'ה דרך הטלפון. זה בערך כמו ללמוד שחייה דרך הטלפון וכמובן שלא הצלחתי.
זה כואב לשמוע על אנשים שנשברים, או שיותר נכון נשברת להם התיאוריה המתוקה שבאין מקור אחר הם נצמדו אליה.
אם תרצי לעזור בפעם הבאה שאת נתקלת באנשים כאלה, פשוט הפני אותם לאנשים אחרים שחיים כמו שהם מנסים לחיות. זו העזרה הכי טובה אם לא היחידה, והיא ענקית.

לפעמים האידאולוגיה והחיים לא מסתדרים ביחד במאה אחוז. בד"כ היישום במציאות יותר קשה ומסובך משחשבנו - והקשיים הם לא בהכרח איפה שחשבנו שיהיו.
נכון שאני באופן אישי התמדדתי והמשכתי אבל ההתחלה היתה קשה ומפחידה (ולא הכרתי את הפורום הזה

) נריה היה יונק כמעט 24 שעות ביממה ואני, מלאת הורמונים מהלידה, הייתי יושבת וחושבת "משרד הבריאות ממליץ על חצי שנה הנקה מלאה - מה, עכשיו אני אשב חצי שנה ברצף ואניק<????!!!!"
לרגע לא חשבתי לעבור לבקבוק, אבל הייתי די מפוחדת לגבי איך יהיה הלאה. לו לא היו לי כמה חברות שהיניקו בעבר וייעצו לי (יש לי חברה שילדה חודשיים וחצי לפני והיא אמרה שזה מסתדר - רק שחודשיים נראו לי כמו הנצח באותם רגעים.)
אם הייתי קצת יותר צעירה , או פחות בטוחה בעצמי.... הסביבה לא יודעת בהכרח איך ובמה לתמוך ואחרי הלידה ההתמודדויות נראות יותר קשות מד"כ.

נריה גם גדל מאוד מהר ונהיה לי מאוד כבד ובמשך תקופה מסויימת (שבועיים

)השתמשתי בעגלה בנוסף למנשא
(דבר שהכרזתי שלא אשתמש בו במהלך ההריון).

אני חושבת שלהיות אמא בצורה שבחרתי זה המשך די ישיר לאדם שאני. למשל אני די עצלנית וספונטנית (או נמהרת:-) )אז לישון ביחד, לא להתעסק עם ניקיון בקבוקים ולא להסחב עם עגלה לכל מקום מתאים לי בדיוק. אבל אפילו לי היתה תמונה בראש שלי הולכת גאה עם עגלה בקיבוץ או נותנת בקבוק ...

לא כל אחד רגיל להיות יוצא דופן ואחר ואם לא תרגלת את זה לפני הלידה... אחרי זה די קשה ולכן הכי חשוב זו התמיכה ואני מסכימה עם ענת פשוט הפני אותם לאנשים אחרים שחיים כמו שהם מנסים לחיות. זו העזרה הכי טובה אם לא היחידה, והיא ענקית.

הכל שאלה של איפה "מוותרים" (ואם קוראים לזה ויתור).
על הנקה אני לא מוותרת. להחזיק את הילדה עלי יום שלם אני פשוט לא מסוגלת, אז זה אומר שויתרתי? אני לא יודעת. למזלי לפני הלידה לא היו לי שום תכניות ושום ציפיות. אצלי הכל התרחש אחרי. לפעמים אני מצטערת על זה (וכבר מחכה לילד הבא שנוכל "לתקן").
לשיטתי, בגידול ילדים ובכלל, בחיים, צריך להחליט על מה שווה לכלות את האנרגיה ובמה אפשר "לעגל פינות".

ילדה יפה,
אינני באה להגן על או לחילופין לתקוף את אותם הורים צעירים עליהם את מדברת, רצוני רק לנסות ולהציע את נקודת הראות שלי לתופעה שהבחנת בה:
אני חוששת שכאדם מפזר הצהרות גבוהה גבוהה, הוא מוצא עצמו בבוא היום נאלץ גם לקיימן. או אז, אם מתעורר קושי ביישום ההצהרות, האדם נקלע למצוקה קשה, שכן הוא מבין שלא יוכל לעמוד בדרישות שלו מעצמו. אם הוא גם פרפקציוניסט (כמוני...) ההבנה הזו כואבת ביותר. כפי שאני רואה זאת, מרגע ההבנה קיימות שתי דרכים להתמודדות: אחת, של שחור ולבן - ואז אם האדם רואה כי אינו מצליח להגשים את הצהרותיו במלואן, הוא פשוט בוחר בקיצוניות השניה - הפרת כל ההצהרות, ועל כן הוא מדחיק אותן או מבטלן כלא חשובות וזניחות (כך הוא הרי מבין כיום..). הדרך השניה היא של ספטקרום אפור נרחב, ואז האדם מבין שגם אם לא ימלא אחר הצהרותיו עד האות, עדין יוכל למלא כמה מהן שיוכל, ולעיתים זה עדיף מלא כלום.

אנחנו חיים בחברה המקדשת ביצועים מושלמים. כך הוא בתחום הקריירה וסביר שהורים פוטנציאלים יאמצו גישה זו גם לתחום ההורות. לא מפתיעה אותי, אם כן, הנטיה לקבל 'החלטות החלטיות' כמו אלה שמנית, גם בלי להבין את מלוא משמעותן. זה אולי מתקשר לנקודה שהעלתה ענת גביש : בהעדר סביבה המספקת חשיפה מלאה לעולם ההורות (פראפראזה שלי למונח ' מציאות מתנכרת לתינוקות ' שקצת צורם לי), לא יוכלו הורים לעתיד להבין את מלוא המשמעות של הצהרותיהם עד שלא יחזיקו את תינוקם בידיהם ואז זה עלול להיות רגע מאוחר מדי.
כיון שאני גם 'חושדת' באותם הורים-פוטנציאלים-מפזרי-החלטות בהם נתקלת בפרפקציוניזם, אזי לא מפליא אותי שהסטיה הקלה ביותר מן התכנון ה'מושלם' ('מה התינוק לא נולד שמנמן וורוד כמו התינוק בן שלושת החודשים בסצנת הלידה בסרט?') משאירה אותם המומים.
אז למה בנקודה זו הם בוחרים לוותר? אופציה אחת היא שהם אנשי ה'שחור-לבן'. אופציה אחרת מנית את בעצמך - אופנה. ההחלטות שפוזרו בלהט כה רב, הרי לא נתקבלו מתוך מודעות מושכלת או מתוך אמונה בדרך, הן נתקבלו משום שהיו צו האופנה. בשביל אופנה, לא בטוח ששווה לסבול (בעצם, כמעט בטוח שלא שווה לסבול!). והנה מתכון לויתור.

סוגיה אחרת היא קלות הויתור - אם עניננו בויתור על אופנה, הרי שאני מניחה (אם כי לא יודעת) שהוא אכן קל. כאן קשה לי למצוא אכזבה, שהרי החלטה שהתבססה על אופנה ותו לא, היתה בלתי רצינית מלכתחילה, אז מה יפלא שגם ניזנחה בחוסר רצינות? אם בויתור מחמת שחור-לבן עסקינן, אני מבטיחה לך שהוא לא קל! גם המעבר האדוק ביותר לצבע הנגדי, לא משכיח את האכזבה מחוסר היכולת להגיע לביצוע המושלם. והגם שיש שיחרור רגעי מהצורך לעמוד בהחלטה בלתי ישימה (בלתי ישימה עבורך באותו רגע, אני מסייגת), הרי שטעם ההחמצה רודף אחריך לשנים רבות. התוכלי למצוא לפחות בכך נחמה? אני מניחה שלא...

אני אמנם מדברת כאן בלשון 'אנשים' ו'הורים צעירים', אך אני מניחה כי לא קשה לזהות את הקווים האוטוביוגרפים שהצליחו להתגנב לכאן... אצלי זה אמנם לא היה במישורים אותם מנית (נשיאה, שינה וכד'), גם לא במישור המסירות או "העבודה הקשה" (במרכאות כי זו העבודה הקשה המענגת והמספקת ביותר שחוויתי עד כה, אז אולי, במובן זה, היא דוקא הכי קלה?

), אבל זה בהחלט היה באחרים (וכאן הצנזור הפנימי הורה לחתוך..). אני מודה ומתוודה שאף אני הייתי בין אותם אנשי שחור-לבן פרפקציוניסטים. גם אני האמנתי בלב שלם בהחלטות שקיבלתי בטרם עת וביכולתי לממשן. עד שהמציאות לימדה אחרת...והויתור כאב. הוא מכאיב עד היום.
אלא שבינתיים, קצת התבגרתי (או הזדקנתי..), זכיתי להכיר גם כמה גווני אפור (שלא בשיער), ובעיקר למדתי להמנע מהחלטות פרלימינריות ,גורפות ובלתי תואמות מציאות (ונא לא לקרוא את דברי כאילו ההנקה, הנשיאה והשינה משותפת הן הבלתי תואמות מציאות...

, כוונתי היא כי המחשבה שהכל יפעל בדיוק רב על פי התכנון, היא הבלתי מציאותית...). יש שאיפות, יש כוונות, יש גם הכנה, ואני ממתינה לרגע האמת כדי לפעול בצורה הכי מושכלת והכי נכונה לאותו רגע, בלי הלחץ של עמידה בציפיות, בין שלי מעצמי ובין של הסביבה ממני. מבחינתי, זו הדרך להבטיח שאקיים את מירב שאיפותי (וכאמור, מירב, או אפילו חלק, עדיפים מלא כלום!).

המזור למצב בו מצויים הזוגות הסובבים אותך? קשה לי לקבוע. עם זאת, אין לי ספק כי חשיפה לחיי משפחה אמיתיים (התלבטתי לגבי המילה המתאימה כאן – אולי 'ריאלים' מתאים יותר? אולי 'רצויים'?) עשוייה למנוע מאנשים רבים מליפול למלכודת השחור-לבן (העדר תדמית אוטופית תמיד עוזר במצבים כאלה, כי ביטול הלבן גורר גם את ביטול השחור...), כמו גם, עבור אחרים, להפוך את הסוגיה מעניין שבאופנה לעניין שבמציאות (וככזה לרציני יותר). וגווני האפור? אז כנראה שיש ברי מזל הנולדים עם היכולת, אחרים רוכשים אותה בעמל שנים. אבל את זה באמת כבר קשה ללמד...

הנקודה שמפריעה לי כל פעם היא באמת הקטע, שאנשים רבים הופכים להיות הורים בלי שום מושג, אפילו קל-שבקלים, אפילו צל צלו של מושג, מה זה " תינוק " .
והם באמת ובתמים מאמינים שתיוולד איזו בובה, שלא צריך לטפל בה או להתייחס אליה, רק כשרוצים, לזמן קצר.
זאת חברה ממש עצובה.

זאת חברה ממש עצובה
כן, זו החברה.
גם מי שכן פוגש תינוקות, אינו חלק מהיומיום שלהם.

אוקי, כל התגובות מובנות,
אבל, וזה אבל גדול, מה שאני מתכוונת בדברים שמוחלטים מראש הוא בעיקר להנקה, שהיא חד משמעית מבחינתי.
כלומר, אין כאן אופציה אחרת, זאת הכוונה. כי אם אמא נותנת בקבוק כי קשה לה וכי היא לא תשב "שעות" להיניק את התינוק שלה - אז זה מה שלא נראה לי, כי כמו שמישהי אמרה "מה, לא אמרו לה שזה מה שהיא צריכה לעשות???"
או לחילופין, אם באמת זו היתה כוונתה, היא היתה מבררת אם זה "נורמלי" ואז אומרת - אוקי, חשוב לי להיניק, ולכן אם צריך לשבת גם כמה שעות, אז זה מה שייעשה, ולא כי אין חשק... כי אין דבר כזה עם ילדים שאין חשק (ברור שיש, אבל זה לא כמו לבשל ואין חשק אז קונים בחוץ, כי ברור שאפשר לתת תמ"ל - אבל על זה בדיוק אני מדברת, על הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור!).
שינה משותפת או נשיאה, כמה שחשובים בעיני, בכל זאת לא כמו ההנקה, שהיא היא החשובה ביותר, וכאן לדעתי האישית אין צבע אפור, ואני לא מדברת על בעיות רפואיות
אלא על חוסר רצון של האם, חוסר תמיכה, חוסר התמדה, על זה אני מדברת על זה שיש אופציה ואימהות צעירות חוזרות לאופציה...

את מדברת על הקלות הבלתי נסבלת של ויתור על התינוק.
ילדנו?
התברר שלטפל בתינוק קטן זה משהו קשה ולנו היתה תמונה אידילית וורודה בראש מהפרסומות?
אז במקום לוותר על התמונה שהיתה לנו בראש, ויתרנו על התינוק.
זה מה שנדמה לי שאת רוצה לחלוק איתנו כאן.
את הכעס שלך על הויתור על התינוק.
ואת משתפת אותנו, כי אי אפשר להגיד את זה בשום פורום אחר.

התברר שלטפל בתינוק קטן זה משהו קשה ולנו היתה תמונה אידילית וורודה בראש מהפרסומות?

זה לא רק מהפרסומות. לפני שאני ילדתי שמעתי מכל מי שאני מכירה ויש לו ילד - כמה זה נפלא ושווה את הכל (אף אחד לא אמר את מה), ושזה רק אושר וכו' - אף פעם לא תלונה אחת. היתה רק מישהי אחת שסיפרה לי על המשבר שהיא עברה. וזה הציל אותי. וכשנמצאים בתוך הקושי הזה - אפשר אפילו לוותר על התינוק - לא לוותר רק על דברים שמעניקים לו - אלא ממש לנטוש אותו - זה נשמע נורא. אבל אני החלטתי שאני אדבר על הקושי הזה - וכשהתחלתי - כל אותן אמהות שסיפרו לי על כמה זה נפלא - סיפרו גם על כל הקשיים והמשברים שהם עברו. וכל אחת ויתרה במקום אחר על משהו שהיא נורא רצתה לעשות.

ילדה יפה - לא כדאי לשפוט לפני שאת שם. ביום שילדתי אמרתי שעל הורים אני יותר לא מעבירה ביקורת.

לפני שאני ילדתי שמעתי מכל מי שאני מכירה ויש לו ילד - כמה זה נפלא ושווה את הכל (אף אחד לא אמר את מה), ושזה רק אושר וכו' - אף פעם לא תלונה אחת

ואני מוסיפה - ולתלונות כן הקשבנו? זוג החברים הראשון בחבורה של בעלי, שהפכו להורים 'נעלמו' לנו לכמעט חצי שנה. האם שאלנו למה? טוב, אז האמת שכן. אבל מעבר לתשובה הכללית 'יש תינוק', לא נודבו לנו פרטים ואנחנו גם לא שאלנו. ראשית, כי בהעדר 'נידוב' לא היה נעים לחטט (להזכיר - חברים של בעלי. וזה לא כמו חברה קרובה שלי..), ושנית, מי בכלל באמת רצה לשמוע על זה אז? זה כמו שיענין תלמיד כיתה ט', העומד בפני כניסה לתיכון, מה עובר על מישהו בטירונות...כשנגיע לשם נשאל... או לפחות אז נבין יותר את התשובות.

לא כדאי לשפוט לפני שאת שם. ביום שילדתי אמרתי שעל הורים אני יותר לא מעבירה ביקורת.

מקבלת. בכלל, את השפיטה אני מעדיפה להשאיר לשופטים, וגם הם לא תמיד הכי מצטיינים בזה...

בדברים שמוחלטים מראש הוא בעיקר להנקה, שהיא חד משמעית מבחינתי,_ ו- _כאן לדעתי האישית אין צבע אפור.

ילדה יפה, כמו שכבר כתבתי לך - לא כל הויתורים קלים!. זה פשטני ופשוט לא נכון להניח את ההפך. לא כל הקשיים מוחשיים בטרם עברת אותם על בשרך, ולא כל הקשיים 'פשוטים' כמו השקעת זמן רב 'מידי'. מאחלת לך לעולם לא להיות שם, אבל אם וכאשר - תביני למה כוונתי. בינתיים - אנא, זכרי את אזהרתי מפני החלטות פרלימינריות, גורפות ובלתי תואמות מציאות... (=שהכל יפעל בדיוק רב על פי התכנון) , בעיקר אם את, כהצהרתך, אשת 'שחור-לבן' (ולו רק בענין הזה). עבורי הן היו מתכון ללחץ ולכשלון.
זו אינה קריאה שלא להיניק! נהפוך הוא - זו קריאה כן (ועוד איך!) לעשות זאת, רק מבלי לאבד את שפיותך תוך כדי.
מקווה שאת מזהה את ההבדל הדק.

אתן מפספסות את הנקודה שילדה יפה מנסה להעלות.

שימו לב:
האם יש כאן מישהי שגילתה שיש קושי בהחלפת חיתולים מלאים קקי - ולכן ויתרה על החלפת חיתולים? ולא, אני לא מתכוונת לזה שהיא עברה לגדל ילדים בלי חיתולים

האם יש מישהי שאתם מכירים (זוג נשוי נורמלי עם תינוק מתוכנן, רצוי, בריא ונורמלי) שגילו שקשה לגדל תינוק קטן - ושקלו למסור את התינוק לאימוץ בגלל זה?

מה תגידו על אמא שפחדה לרחוץ את התינוקת שלה, כי זה נראה לה מבהיל לרחוץ תינוקת קטנטנה, ולכן לא רחצה אותה שבועיים (כולל קקי) והתינוקת פיתחה פריחה אדומה איומה על כל הגוף?

האם שלוש האפשרויות שמניתי (לא להחליף חיתול כי זה קשה, למסור את התינוק לאימוץ כי התברר שגידולו קשה, לא לרחוץ את התינוק בשום צורה כי זה קשה) הן משהו שנראה לכם סביר? שפוי?

עזבו לשפוט את ההורה - ילדה יפה לא מתעניינת ב"לשפוט את ההורה". איך אפשר לשפוט הורה כמו שתיארתי, הרי ברור שמדובר במקרה פסיכיאטרי.
תשפטו את ההתנהגות. את הקלות הבלתי נסבלת של הויתור . ילדה יפה מתארת אמא שמחכה לרגע שתצא לעבודה ותשאיר את התינוקת למטפלת - היא מחכה לרגע שתוכל למסור את התינוקת למטפלת ולהסתלק , אתם קולטים? לי זה נשמע הכי קרוב ל"מסירה לאימוץ" שרק אפשר (זה ללכת עם ולהרגיש בלי).

בדיוק היום גיסי צעק על בעלי (אחיו) שיצא כבר לעבוד מחוץ לבית כי "הוא חייב להבין שילדים זו אחריות גדולה" (לו, דרך אגב אין ילדים). אחריות מבחינתו = הגבר יוצא לפרנס. הוא לא מוכן להבין בשום אופן את בעלי שמעדיף לשבת בבית ולטפל בילדה במקום לקחת מטפלת או לשים אותה בפעוטון. (אני על תקן המפרנסת וגם עובדת מהבית). זה נראה לו חסר אחריות ו"לא טבעי" (במילים אלה ממש) ששני אנשים מבוגרים לא יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב.
ומכאן הויכוח המשיך לכיוון ה"מה שכולם עושים הוא כנראה הדבר הנכון" ולכן אנחנו עושי עוול לילדה שלא מושיבים אותה מול ה"ביבי-מוצרט" וחבריו...
אבל זה כבר נושא לדף אחר.

אני ממשיכה עם הקו של בשמת ולפי דעתי עיקר הטיעון כאן הוא ה-נ-ק-ה,
ולמה אני מתכוונת (שוב), אם כל מה שבשמת מנתה, כמו החלפת חיתול, כמו רחיצה, כמו מסירה לאימוץ (וברור שהכל פה על דרך ההגזמה הפראית) לכל הדעות לא נחשב נורמלי להורים "נורמליים" עם תינוק בריא, שוב אני חוזרת ואומרת שלא משנה כמה זה קשה להיניק, לא צריכה להיות אופציה אחרת לאמהות (ואני חוזרת שוב) אלא במקרים רפואיים(!), משום שהאכלה היא כמו אויר לנשימה עבור התינוק ואין כאן פשרות מבחינתי (אולי דוגמה טובה סוף סוף?). זה כמו לתת לתינוק לנשום ישר מאגזוז המכונית כי אין סבלנות /כוח/חשקלהתאמץ/ יותר קל (השלם את החסר) לעלות מעלה לגג לתת לו אויר טרי ונקי. נשמע מופרע, לא? כן, וכאן בדיוק ההנקה היא לא אופציה כמו בחברה שלנו, אלא חובה(!). וברור שאני לא יודעת איך אנהג כשאהיה אמא, אבל שאני לא אתן לתינוק שלי לאכול מה שהוא מותאם עבורו ב-100% ?????
ובגלל חוסר רצון, או מאמץ, או מה שתמצאו לנכון בתור תרוץ לתת לתינוק פורמולה(!)?
זה לא הגיוני בעיני, היום זו לא צריכה להיות אופציה. זו הנקודה!

<ילדה יפה לא רוצה להעליב אף אחד, אלא הכל דעותיה האישיות>

ילדה יפה ,
ראשית אני רוצה להתייחס לנושא ההנקה שאני רואה שהוא בנפשך, כי הוא גם בנפשי.
גם מבחינתי לא היתה אופציה אחרת. אפילו השתתפתי בקורס הכנה להנקה. אבל למציאות היו תכניות אחרות עבורנו. ליבי שנולדה פגית בשבוע 35 לא הצליחה לינוק.נתתי לה חלב שאוב בבקבוק (בקבוק-בעל פוטנציאל להיות גזר דין מוות להנקה)במשך חודשיים עד שהצלחתי ללמד אותה לינוק ישירות מהמקור. כמה שזה היה קשה ומתיש-אי אפשר להעביר במילים, אבל כל הזמן עמד לנגד עיני הרצון להניק -מבחינת להעניק לה את הטוב ביותר וגם מבחינת חווית ההנקה והקרבה הזו, עבור שתינו.
למרות שאני לא וויתרתי בסיטואציה שנראתה בלתי אפשרית ובה רוב האמהות כבר מזמן היו עושות מנוי על מטרנה, אני מסוגלת להבין למה יש הרבה אמהות שמוותרות על ההנקה, בכלל או לאחר תקופה קצרה. זה קורה לא בגלל שהן לא רוצות את הטוב ביותר עבור התינוקות שלהן, אלא בגלל שאין עבורן במערכת (שהיא כמובן תוצר של החברה שלנו)מספיק הדרכה ותמיכה כדי שהן תשרודנה את ההתחלה הקשה(ורוב ההתחלות הן קשות). זה מתחיל בקלות הבלתי נסבלת שבה מציעים ליולדת לתת תמ"ל לתינוק עוד בביה"ח, וממשיך באחיות טיפת חלב שבכל הזדמנות אומרות שהילד לא מספיק עלה ולכן צריך "תוספת", והלאה והלאה דברים שנדונו כאן בדפים שונים ובפורומי הנקה שונים אחרים.
לי באופן אישי יש לפחות שתי חברות שהניקו יומיים וויתרו בגלל פצעים וכאבים וכו'. מעולם לא ביקרתי אותן על כך, אבל אני משוכנעת שהן לא היו מוותרות לו היה להן ידע מוקדם וההדרכה נכונה בזמן אמת. למרות שחבל לי עבורן ועבור ילדיהן, אני משוכנעת שהן לא אוהבות את הילדים שלהן פחות ממה שאני אוהבת את ילדתי היונקת.
מנסיוני הקצר(10 חודשים) בהורות, למרות שאני מוצאת את עצמנו עושים דברים שהם בון-טון בקהילה כאן(הנקה "מאוחרת", מיטה משפחתית, חיסון סלקטיבי וכו'), אני מאד נזהרת מלחשוב שיש לי איזשהו מונופול על "הורות נכונה". אמנם אני מרגישה שמה שאנחנו עושים הוא "נכון", אבל אולי לא מתאים לכל אחד. יש לי אפילו חברים נהדרים שלא ישנים עם הילדים, וכן מחסנים, ולא מניקים והם עדיין אנשים טובים שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם. אני מעדיפה לראות אותנו כהורים מודעים וחושבים (להבדיל מהורים שפועלים במצב "אוטומט"), ואני רוצה לקוות שמי שלא נוהג כמוני, לפחות חשב על הדרך שלו ובחר בה במודע.. למען האמת , הדבר היחיד שידעתי מראש היה הרצון שלי להניק, בתחומים האחרים לא היו לנו שום החלטות מוקדמות. אני חושבת שמה שמרגיז בהורים מהסוג שתארת בראשית דברייך הוא שנראה שהכוונות המוצהרות שלהם הן יותר מהפה והחוצה ולא באות ממחשבה אמיתית, ולכן כל כך בקלות הם משנים כיוון כשהמציאות הקשה טופחת על פניהם-כי הם הרי לא ממש היו משוכנעים בצדקת הדרך אלא רק באופנתיות שבה.
טוב, נראה לי שהגזמתי באורך. כל הכבוד למי שהחזיק מעמד עד כאן. אפילו את עצמי עייפתי.(-:

כי הם הרי לא ממש היו משוכנעים בצדקת הדרך אלא רק באופנתיות שבה
אני מסכימה.
וגם: החברה השרוטה שלנו בנויה ככה, שההנקה לא נחשבת, אז עוזבים אותה בקלות.

לילדה יפה יש לא רק כוונות והצהרות.
היא יודעת למה היא לא תוותר על ההנקה, היא לא באה מאופנה אלא מאמת ביולוגית עמוקה, היא לא תלך לעשות ילדים כי "צריך" או כי "הסבתא לוחצת" אלא כשהיא תרגיש שהיא רוצה ומוכנה להיות אמא ושבן זוגה רוצה ומוכן להיות אבא (זה לא אותו דבר כמו להיות מישהו שרשום לו שם בתעודת הזהות במקום של "ילדים" והוא סימן

על מילוי החובה הזאת), ואם תהיה לה איזושהי בעיה בהנקה - היא יודעת מראש את שני הדברים הכי חשובים:

היא יודעת ש אפשר לפנות לבקש עזרה
היא יודעת למי לפנות (היא יודעת מהן מדריכות לה לצ'ה, היא יודעת מהי יועצת הנקה מוסמכת, היא יודעת איך נראית הנקה במציאות, היא יודעת איך נראה תינוק במציאות - היא כבר גידלה כמה, שלא היא ילדה - והיא יודעת למי לא להקשיב ).

הסיכוי שהיא תוותר על ההנקה (ועוד בגלל ש"קשה לשבת ולהיניק שעה וחצי ברציפות"... ) הוא בערך כמו הסיכוי שהיא תוותר על התינוק ותמסור אותו לאימוץ.

ואולי זה נוגע בנושא מרכזי בחברה שלנו, שאורנה שיפרון כבר כתבה עליו לא מעט, אם זכרוני אינו מטעני: היחס לקושי.

לי יש חברה שסוחטת לבתה מיץ תפוזים ודואגת שתשתה אותו תוך 5 דקות כדי שהויטמינים לא יברחו וככה היא מרגישה אמא הכי הכי ועל זה היא לא מתפשרת .
יש לי מכר שעובד מהבוקר עד הלילה כדי לממן את הגנים הטובים ביותר באזור לשני ילדיו כי הוא רוצה בשבילם את הטוב ביותר . על זה הוא לא מתפשר .
אני עצמי אמנם שולחת את בתי לגן אבל "רק" ארבעה ימים בשבוע וגם מוציאה אותה מוקדם יותר ובכך מרגישה שאני עושה בשבילה מה שהכי טוב בנסיבות כרגע .
מכרה אחרת שלי מתכננת ללדת בבית חולים מסויים שנראה לה הכי אחראי ומקצועי כי היא רוצה את הטוב ביותר עבור ילדה.
כולנו רוצים לתת לילדיינו את הטוב ביותר ולא מוכנים להתפשר על כך , כל אחד בדרכו .
בתחרות הזו עם השאר "משוים ומנצחים" כל אחד בדרכו .

שימו לב כמה קשה לנו לראות את האחר דרך המשקפיים שלו . אנחנו בוחנים את כולם דרך המשקפיים שלנו , מזדעזעים ,ומרגישים קטרזיס.
שוב קיבלנו אישור לכך שאנחנו הכי הכי !

ענת גיגר , תודה על ההתיחסות שלך לעניין בראיון שערכתי איתך . יש לה ערך רב בעיני .

מעולם לא ביקרתי אותן על כך, אבל אני משוכנעת שהן לא היו מוותרות לו היה להן ידע מוקדם וההדרכה נכונה בזמן אמת....אני משוכנעת שהן לא אוהבות את הילדים שלהן פחות ממה שאני אוהבת את ילדתי היונקת.

בתנועה מתמדת - מסכימה עם כל מילה (אגב, ממש לא עייף אותי לקרוא!)

ילדה יפה, אנחנו (טוב, אני...) לא נעלבות. באמת שלא! אני לחלוטין מבינה את הכאב והמרמור שלך מנושא שהוא בנפשך. ואם לא הבמה הזו כאן, אז היכן??
כל מה שאני, ואמהות נוספות, מנסות לומר לך, הוא שבעוד שאת ממהרת להפנות אצבע מאשימה כלפי הנשים (או התנהגותן, עבור בשמת

), הרי שאנו מביטות בכאב על הסביבה והנסיבות שהובילו אותן להחלטה לוותר או לפחות הפכו את ההחלטה ל'קלה'. אולי בגלל שאנו למודות נסיון. אולי לא.

על כל פנים, טוב ש את כן מתעניינת, טוב ש את כן מודעת, רק זיכרי: אפילו השתתפתי בקורס הכנה להנקה. אבל למציאות היו תכניות אחרות עבורנו. (בתנועה מתמדת, דלעיל).
מאחלת לך שלא תתקלי בבעיות (טוב, אין אמא שלא נתקלת בבעיות, אז לפחות אאחל לך שלא תתקלי בבעיות מיוחדות בהנקה @}).

ואוו...
נותרתי ללא מילים ,
אמא של ליבי, כל מה שיש לי לומר לך הוא כל הכבוד והלואי וכל אמא היתה נלחמת ככה על עיניין ההנקה ולו רק בשביל כל היתרונות מעבר לתזונה שיש בהנקה עצמה...
כמו כן חוזר על עצמו עיניין ה-"לא כל אחת היתה נלחמת כמוני".. ועל זה בדיוק אני מדברת איין מספיק הכוונה ואין בעיקר לדעתי מספיק ידע או רצון אבל בעיקר ידע ולחברה היום ממש אבל ממש אין אינטרס כלכלי כרגע לתת לאמהות את כ----------------ל מה שהן צריכות על מנת שכל הנקה באשר היא תצליח..

הא פתאום אני מבינה מה שאני רוצה לומר,
לא מדובר כאן באופנה צריך להבין שמדובר כאן בצורך בסיסי שחייב להתמלא.. בדיוק כמו אויר ובדיוק כמו פסולת שיוצאת,
(ואותה צריך לנקות...) כי כל דוגמא על אמא שעושה ככה ואבא שדואג ככה הכל זה בבחירה מכוונת על הדבר הטוב ביותר אז למה לא להניק כי זה הדבר הטוב ביותר????????????

עדיף לדמין מציאות טובה ולנסות ליישם אותה.
משעמם לך? כנסי לפורום "תאומים שלישיות" בתפוז.
שם לא מניקים (ואם כן, מקסימום חצי שנה)
שם שומרים על סדר יום מגיל צעיר (קמים בשמונה, מקבלים בקבוק מטרנה. החלפת חיתול. חצי שעה בייבי מוצרט. 35 דקות בלול. בקבוק מטרנה מדולל. וכך הלאה)
שיטת חמש הדקות זוכה שם לאהדה רבה (יש פה איזשהו דף בנידון)
וכיו"ב.
לא כל ההורים מסוגלים לעשות מה שנראה לך נכון.
לא את ולא אני נותנות רשיון להורות.
היום אני יודעת שלא כולם מוכרחים לעשות ילדים. יש כאלו שזה לא מתאים להם, וזה בסדר. אבל לא כל אלו שזה לא מתאים להם נמנעים מלעשות ילדים.
מותר לנסות, מותר להתכונן, מותר לקוות, מותר לדמין.

החברה השרוטה שלנו בנויה ככה, שההנקה לא נחשבת, אז עוזבים אותה בקלות

בשמת א - ואם בשריטות שקשורות לנושא ההנקה עסקינן - מה אפשר לומר לנשים שלא רוצות להניק כי הן שמעו שזה "הורס את הציצי" ושאחרי ההנקה הן תשארנה עם לא יותר משתי "שקיות שוקו ריקות"?
מושגים ששמעתי לצערי יותר מפעם אחת, ולא בצחוק, מנשים צעירות ומשכילות.(לכאורה)
אני מאד מסכימה עם האמירה שהכל קשור לאי היכולת שלנו להתמודד עם קושי. לצערי טרם קראתי את אורנה בעניין אך אחפש את דבריה בהזדמנות הראשונה.
(ודרך אגב-האם אני טועה בניחוש גס שאת היא בשמת המופלאה-המיתולוגית-האם הרוחנית שלי מפורום הנקה המצויין של ד"ר ליבוביץ?)

לא מדובר כאן באופנה צריך להבין שמדובר כאן בצורך בסיסי שחייב להתמלא

ילדה יפה, אני שמחה בשבילך שאת מספיק מודעת כדי לחשוב על הנושאים החשובים האלה בשלב טרום ההורות, באמת זה נדיר במחוזותינו, ואני בטוחה שאת ובן זוגך וילדייך העתידיים ירוויחו מזה המון. אני חייבת לומר לך-
כשאני קוראת את דברייך אני מרגישה כמו איזו זקנה מרירה (למרות שאני רק בת 34 ואמא בפעם הראשונה). יש בדברייך איזה תום שכבר אין לי, ואולי בעצם מעולם לא היה לי(הורי התגרשו שהייתי בת 6 וכבר אז הבנתי שהחיים הם לא כמו באגדות).
את משתמשת במושג "צורך" כאילו זה חלק מאכסיומה מתמטית- צורך בתזונת התינוק=הנקה, הבעייה היא שהחיים קצת יותר מורכבים, ולצערנו ההנקה הופכת לאופציה בלבד כי:

יש דרכים נוספות להזין את התינוק ולמנוע ממנו למות מרעב, אז למה לא להעזר בהן (במיוחד במקרים שבסעיף 2)
הצורך של התינוק (כל צורך שהוא)מתנגש עם צורך של האמא/אבא. וכאן לדעתי טמון הגרעין של הבעייה.

תינוק הוא חסר ישע, ומחובתה של האם למלא את צרכיו. על כך אין עוררין.
גם לאם יש צרכים שונים(פיפי, אוכל, שינה, מגע וכו' וכו')
וגם לאב צרכים משלו(להיות בן יחיד ומיוחד לאשתו-אמו-מאהבתו)
שבועות/חודשי/שנות חייו הראשונים של הילד מאד תובעניים עבור האם מאחר והילד אינו מצליח תמיד לתזמן את צרכיו עם הלו"ז של האמאבא. (אלא עם כן הוא חבר בצמד תאומים או שלישייה-אליבא דה א.ילת (-:)
העניין מסתבך עוד יותר כאשר לסיטואציה נכנסים גם צרכים נוספים של האם (שצצו מאז שהרחבנו פעילותנו לתחומים נוספים מעבר לילודה). לדוגמא:
הצורך בעצמאות (לא יכולות לסבול את התלות הטוטאלית הזו)
הצורך במימוש עצמי (רוצות לחזור "למי שהייתי קודם")
הצורך להרגיש סקסית (לא רוצות להרגיש כמו פרה חולבת-ועוד שולפת בציבור)

ויש עוד, אבל נסתפק כרגע בצרכים אלו.
כמי שמוקפת בחברת אמהות צעירות, אני יכולה לומר שבו בזמן שהן רואות את הפגיעה בסיפוק צרכיהן הבסיסיים ככורח המציאות, חלקן רואות בהנקה איום משמעותי על חלק או כל אחד משלושת צרכים "מיוחדים" אלו. איום כל-כך בלתי נסבל עד שהן מוכנות לוותר על ההנקה כמעט מיד או לאחר זמן קצר ביותר.
באופן אישי, אמנם גם לי ישנם הצרכים שמניתי, אבל אני לא רואה לא בהנקה ולא בהתמסרות כרגע לאמהות-איום כלשהו.
כנראה מאחר והאמהות וההנקה ממלאות אותי כל-כך, בעוצמות שלא ציפיתי, אני מרגישה אמנם עייפה לפעמים ורעבה מדי פעם, אבל זה שווה את זה מבחינתי.

מאחר והחברה שלנו מקדשת את ה"אני", קשה לבוא בטענות אל אמהות שרוצות לנצל את פלאי המדע (תמ"ל)להקל על עצמן, בין אם זו הקלה על סבל גופני או סיוע לקידום מקצועי.
ומילה על תפקיד הגבר בעניין- קשה ואפילו בלתי אפשרי להניק אם בן הזוג אינו תומך בהנקה, אם מחוסר ידע או מרצון לנכס לעצמו חזרה בלעדיות על הציצי(ואני לא ממציאה...)

בקיצור ילדונת, מה שאני רוצה לומר זה שהכל הרבה הרבה יותר מורכב מהפשטות לכאורה שבקריאתך לעולם לעשות את הדבר ה"נכון". את ואני וכל מי שמאמין בהנקה צריך לשתף את מי שלא מכיר את הנושא, בכל מידע על הסיבות למה כן, ואיך אפשר להעזר בהתמודדות עם בעיות. בורות היא האוייב הכי גדול.

ועוד מילה אחת על המקרה הפרטי שלי- אני הסכמתי להתראיין לכתבה שהיתה במוסף "הארץ" לפני כחודשיים על הנקה, מתוך מחשבה שאם אספר את הסיפור שלי הוא ייתן כוח ותקווה לאמהות שיקלעו למצב דומה, שיידעו שאפשר להצליח למרות כל הסיכויים. לצערי הרב הכתבה נפתחה בדבריה של מישהי שמרגישה שהנקה היתה פוגמת במיניות שלה והמשיכה בתאור המיניקות כחבורת מיליטנטיות מיסיונריות. בנוסף, הסיפור שלי מוקם בסוף הכתבה והובא כדוגמא לשוליים הסהרוריים של המיניקות (נציגת המיניקות ה"עקשניות"-ההולכות עם הראש בקיר). היו בטח מי שחשבו איזו מין אמא פנאטית מעבירה תינוקת בת חודשיים "סדרת חינוך"הכרוכה בבכי, וכל זה רק כדי לגרום לה לינוק. (ביג דיל-אפשר לחשוב..)

הבאתי את הסיפור על הכתבה כדי שתביני שהנחישות שלי בעניין היא לא הנורמה-היא החריג. יש עוד כמוני, אבל אנחנו מתקבלות בלא מעט הרמות גבה. (בנוסף לפרגון מכיוונים אחרים-כי בלי פרגון אי אפשר להחזיק מעמד).

שוב הארכתי. כמו שאפשר להבין אני יכולה לדבר על הנושא שעות. מקווה שלפחות הצלחתי להעביר משהו לא מבולבל מדי.

מיכל-תודה על ההתייחסות(-:

אמא של ליבי, תגידי-
ליבי זו בת?

ואם כבר אני פה-
אולי כדאי למצוא שם דף מתאים יותר?

יערה-
כן, ליבי זו בת (מקסימה במיוחד אם מותר לי לומר)

החיים הם לא שחור ולבן.
לא כדאי לשפוט מישהו אחר, האם הוא מוותר ללא מאמץ, או שאולי באמת הקשיים גדולים מדי.
גם לי, עם כל הידע והתמיכה (אם כי יתכן שיותר עזרה היתה עושה את ההבדל) ועם המון המון מוטיבציה, בסיבוב הראשון זה פשוט לא הלך טוב. היו קשיים אובייקטיביים (שלא אחזור עליהם שוב) אבל בסופו של דבר הרגשתי שהמאמצים שאני משקיעה בהנקה באים על חשבון הילדים. ועם כל הכבוד (הרב מאד) להנקה, זה רק היבט אחד של ההורות, שאי אפשר ולא רצוי, לבודד אותו. אין ספק שבתיאוריה הנקה היא הטובה ביותר לתינוקות. במציאות, לפעמים המחיר שלה כבד מדי. לקח לי 3 שנים להבין, שהויתור על ההנקה היה לטובת הילדים שלי.
תכונה חשובה בעיני בהורות, היא לדעת מתי צריך להתפשר, ולא להתעקש על רעיונות שאולי נשמעים נפלא, אבל לא תמיד מתאימים לסיטואציה הפרטית.
אני עדיין חושבת שהנקה היא דבר נפלא וגם חשוב מאד - ותינוקי הנוכחי ניזון אך ורק מחלב אם ובשלב המתאים גם מוצקים (לצערי, חלק מהחלב הגיע בבקבוק, אבל רובו בהנקה). אני עדיין חושבת שהנקה זה משהו ששווה להתאמץ בשבילו (אם כי הרבה יותר טוב לא להתאמץ בשבילו, כמו שעכשיו). אבל יש מצבים (ולא רק רפואיים) שבהם ההתפשרות על ההנקה, מאפשרת דווקא הורות טובה יותר.
אל תשפטי קשיים של אחרים. מהצד זה נראה לפעמים כאילו עוד קצת מאמץ, ואז מצליחים. אולי זה אפילו נכון - אבל לפעמים ה"עוד קצת מאמץ" הזה, הוא מעבר לכוחות. גם של אמהות שיכולות להיות נפלאות.
ואני גם לא מקבלת את ההתייחסות להנקה כאופציה יחידה. הכי טובה - ללא ספק. אבל לא יחידה. וכמו שאני מתפשרת על איכות המזון המוצק שאני צורכת ושאני נותנת לילדי (לא אורגני, והרבה יותר ג'אנק מהרצוי) וכמו שהתפשרתי ב-לגדל ילדים בלי חיתולים, למרות שברור לי שזה הכי טוב, ועוד פשרות מסוגים שונים, מותר לאם לבחור להתפשר גם בנושא ההנקה. רצוי שהיא תמלא לפחות חלק מהצרכים שבהנקה מתמלאים על הצד הטוב ביותר (תזונה, מגע, קשר וכו').

ואם בשריטות שקשורות לנושא ההנקה עסקינן - מה אפשר לומר לנשים שלא רוצות להניק כי הן שמעו שזה "הורס את הציצי" ושאחרי ההנקה הן תשארנה עם לא יותר משתי "שקיות שוקו ריקות"?
אני מעירה בעדינות שמה שהורס את החזה הוא ההריון דווקא. והגיל. וגם לגנים יש חשיבות.
ועוזבת. לא אומרת יותר אף מלה נוספת. ולפעמים לא אומרת גם את זה, אם אני חשה שזה לא יהיה נבון.

אני בעיקרון משתדלת לא להתווכח או להעלות גירסה נגדית או לתת מידע מול דברים כאלה - כשברור שלא ביקשו ממני מידע.
אני מאוד לא רוצה להצטייר כמסיונרית או להיכנס לויכוחי סרק, וזה חשוב לי היום יותר מאשר לגלות את האמת, אפילו שמצפוני עלול לנקוף על השתיקה שלי במצבים האלה.
פשוט גיליתי שהדיבור לא מביא למקום טוב.

בשמת המופלאה-המיתולוגית-האם הרוחנית שלי מפורום הנקה המצויין של ד"ר ליבוביץ?
מאמא מיה, ככה אני נתפסת? אז אולי לא כדאי שתקראי אותי פה וייהרס לך הדימוי הנפלא הזה...

_העניין מסתבך עוד יותר כאשר לסיטואציה נכנסים גם צרכים נוספים של האם (שצצו מאז שהרחבנו פעילותנו לתחומים נוספים מעבר לילודה). לדוגמא:
הצורך בעצמאות (לא יכולות לסבול את התלות הטוטאלית הזו)
הצורך במימוש עצמי (רוצות לחזור "למי שהייתי קודם")
הצורך להרגיש סקסית (לא רוצות להרגיש כמו פרה חולבת-ועוד שולפת בציבור)
ויש עוד, אבל נסתפק כרגע בצרכים אלו.
כמי שמוקפת בחברת אמהות צעירות, אני יכולה לומר שבו בזמן שהן רואות את הפגיעה בסיפוק צרכיהן הבסיסיים ככורח המציאות, חלקן רואות בהנקה איום משמעותי על חלק או כל אחד משלושת צרכים "מיוחדים" אלו. איום כל-כך בלתי נסבל עד שהן מוכנות לוותר על ההנקה כמעט מיד או לאחר זמן קצר ביותר._

סתם רציתי להגיד יופי של ניסוח, תיארת בצורה יפה ואמיתית כמה מהשריטות הכואבות של החברה שלנו.
מה שעצוב לי במיוחד (ואני חושבת שילדה יפה תסכים איתי) הוא, שהצרכים האלה של האמא שגורמים להנקה להיות בלתי נסבלת מבחינתה - הם בדרך כלל החסכים שלה. אלה הדברים שאמא שלה פגעה בהם, ועכשיו אין לה אותם לתת לתינוקות שלה. זה כל כך עצוב בעיני.
וגם אלה מאיתנו, כמו ילדה יפה, שנחושות בהחלטתן לתת לתינוקות שלהן את מה שהן לא זכו לקבל, נתקלות וייתקלו בדרך בחסכים ובפגיעות. גם מי שמניקה באהבה הנקה ממושכת. איך הדף הזה, כשההנקה מעיקה ?

כרמית מ.
ללא ספק ולרגע לא חשבתי, שהחיים הם רק שחור ולבן, ואני יודעת שהם לא כך ואני לא שופטת אף אמא, אבל כן אפשר וניתן לבודד את ההנקה משום שהיא אחד ההיבטים הכי חשובים בהתפתחות של התינוק, וחוץ מאספקט המזון יש עוד כ"כ הרבה דברים שהיא מועילה בהם, כמו:
שיניים טובות יותר
כמו אורתודנטיה טובה יותר
כמו פחות חולי
כמו לאכול בדיוק כמה שאני (התינוק) רוצה, יכול, מעוניין,
כמו לקבל בדיוק מה שאני צריך, מתי שאני צריך, לא רק האכילה עצמה.
ואני בטוחה ששכחתי עוד כמה דברים. כמובן, אני לא מדברת כלל על הקשר של האם ותינוקה, כי זה בעיני ברור לחלוטין. ואם לאמא קשה להניק, וזה לא רפואי, אז ההמלצה החמה שלי לה היא שזה הזמן ללכת (עם התינוק אפילו) לטיפול, משום שזה מה שהיא אמורה להרגיש שהיא הכי רוצה בעולם. וזה משהו שהיא לא יכולה להתגבר עליו, הצורך להניק. ואם יש לה תחושות אחרות, כמו להתפשר על אחד הדברים הכי חשובים לתינוקה ולתת לזה לגיטימציה חברתית, אישית, נפשית, אז על הבעייה הזו בדיוק אני מדברת. על החברה שלנו שמאפשרת את הויתור הזה ולא מבהירה מראש שעל זה אין פשרות. אני יודעת שאני נשמעת חד משמעית ולא מתפשרת, אבל זה יותר מהנקה. זו דרך חשיבה, ולא צריכה להיות אופציה אחרת.

<ילדה יפה מרגישה שקצת התקיפה ולא התכוונה לכך..>

לא עניין של התקפה. עניין של פספוס.
אין לי ספק שהנקה היא הטובה ביותר, ושהיא הרבה מעבר לתזונה, ועדיין היא לא מהות האמהות. היא רק אמצעי מאד-מאד נוח ומאד-מאד מוצלח בשביל זה (וכשהיא הולכת טוב היא גם כיפית ונוחה). לא צריך לשכנע אותי בזה.
אבל כשאת אומרת ש אם לאמא קשה להניק, וזה לא רפואי, אז ההמלצה החמה שלי לה היא שזה הזמן ללכת (עם התינוק אפילו) לטיפול את מפספסת לחלוטין את הקשיים. הקושי הוא לא עם רעיון ההנקה, אלא עם הביצוע, ולא קושי רגשי, אלא קושי ממשי ופיזי מאד. ספציפית, הקושי שלי היה ניהול זמן (עם תאומים שאחד מהם לא יכל לינוק פיזית אבל אכל כל שעה וחצי למשך שלושת רבעי שעה, 24 שעות ביממה, יום אחרי יום, וגם בשאר הזמן צרח והיה אחד מה תינוקות רגישים במיוחד ), אחרות נתקלות בפצעים, דלקות חוזרות, פטריה חוזרת - וזה נשמע שטויות, אבל הכאב הוא עצום - בהנקה הזאת, המוצלחת, אני נתקלת בפטריה חוזרת, וזה בפירוש מתסכל. אני לא אפסיק להניק בגלל זה, אבל אם לא הייתי "עולה" על זה שזאת פטריה ומטפלת בהתאם, וגם יועצת ההנקה לא זיהתה שזו פטריה ורק לאחר הפגישה העלתה את זה כאפשרות (אחרי שעבדנו זמן ארוך על שיפור התפיסה - שהיתה מצוינת), אז סביר להניח שהייתי נשברת. ויש עוד מצבים: הנקות פגים, תאומים, ועוד מצבים מסובכים שבהם לפעמים הקשיים עולים על התכנון. אחרות מצליחות להיניק במצבים דומים, אבל אי אפשר לדעת אם זה בגלל שהן התאמצו יותר, או שהסיטואציה הכוללת (עזרה, מצב אובייקטיבי) היתה אפשרית יותר. אני בהחלט מעריצה (וגם קצת מקנאה) את גילה ואת א.ילת שמיניקות תאומים כל כך הרבה זמן - אולי הן היו עומדות בקשיים שנתקלתי בהם, אבל אני לא.
אני מאחלת לך שלא תצטרכי לעמת את דעתך עם המציאות, אבל מסתבר שיש קשיים שקשה לדמיין, ולפעמים אנחנו יכולים להם - לפעמים לא.
אז הנקה היא באמת דבר חשוב ונפלא, אבל אם זה אומר שהאמא מתמוטטת אז זה לא שווה את זה. אם זה אומר שבגלל ההנקה היא לא מצליחה להיות אמא לשאר ילדיה (וזה לא צריך לקרות במצב רגיל, אבל במצבים מיוחדים זה עלול להיות) אז לפעמים מוטב לא להיניק ולספק את הצרכים של התינוק, במידה פחותה, בצורה אחרת (שאמנם דורשת יותר מאמץ, אבל גם מאפשרת חלוקה של המאמץ הזה, או השתלבותו בסיפוק צרכים אחרים).
ושוב - לדעתי, שווה להתאמץ בשביל ההנקה, אבל לא בכל מחיר.
ולגבי הנקודות שהעלית, אני ממש לא מקבלת - שינים ואורתודנטיה טובים הם חשובים אבל הם לא משהו שאי אפשר להתפשר בו.
פחות חולי זה דבר שהוכח סטטיסטית, אבל לא תמיד מרגישים בו באופן אישי (היונק שלי חולה הרבה יותר מאחיו שכמעט לא ינקו. זה לא משנה את הסטטיסטיקה, אבל זה אומר שבחיים האמיתיים, אי הנקה לא בהכרח דנה את הילד לחולניות).
להאכיל כמה שהתינוק רוצה אפשר גם מבקבוק.
ולקבל מה שצריך ומתי שצריך אפשר לא לתת בהנקה ואפשר לתת (כמעט) בבקבוק.
אז נכון, הנקה מועילה ונוחה וטובה - ואני מצפה מאמא לנסות לתת לתינוקה את הטוב ביותר - אבל ויתור על הנקה, הוא לא ויתור על אמהות. יש ברירה. פחות טובה, אבל פשרה, לפעמים, היא שם המשחק.
כמה הורים טענו שילדיהם לא ישנו איתם במיטה, ומצאו את עצמם (ולא מתוך שינוי דיעה) עם ילדים במיטה...

<ילדה יפה חושבת...>

טוב,
זה היה דיון עקרוני/ריגשי ברור לי שתמיד יש דעות לכאן ולכאן ומצבים מכל צבעי הקשת עם פתרונות בכל הגוונים אני יודעת שאף פעם אי אפשר לדעת מה יעשה אדם עד הרגע שיהיה שם..
אני מאחלת לעצמי לקבל כל החלטה שתעשה, בידיעה צלולה על כל השלכותיה ולחיות עימה בלב שלם.
תודה לכולכם.. @}

<כמובן שתמיד אפשר להמשיך ולדון , ילדה יפה תמיד משאירה דלת פתוחה>

לפני שאני ילדתי שמעתי מכל מי שאני מכירה ויש לו ילד - כמה זה נפלא ושווה את הכל (אף אחד לא אמר את מה), ושזה רק אושר וכו' - אף פעם לא תלונה אחת.
לפני כשבוע, בני זוג, נשואים טריים, שאלו אותי "נו, איך זה?"
לא יודעת מאיפה זה יצא לי, אבל אמרתי "תעשו ילד רק כשתרצו טוב-טוב, כדי שאחר כך, בלילה ללא שינה, לא תאשימו אחד את השנייה - את רצית,
אתה רצית...".

אני זוכרת שמכיוון שבהריון הראשון לקח לי כשנה להרות, עם הפלה אחת באמצע, אז כשהייתי כבר בהריון אמרתי לבן זוגי: כשיהיה לי קשה באימהות, בבקשה תזכיר לי כמה רציתי את התינוקת הזו.
אבל עכשיו אני זוכרת בעצמי, ומזכירה לעצמי.

אסור לשכוח שלמרות כל התאוריות וההבטחות - גם אמא היא בסך הכל בן אדם.
ולבן אדם מותר שיהיה קשה ומותר לנסות להקל על עצמו.
בן אדם לא תמיד יכול לעמוד בתפיסה שלו לפני שהתנסה בכך.
למשל הרבה אמהות אמרו לי לא לקחת אפידורל, להרגיש את הלידה היטב כי זה דבר טבעי. ובאמת חשבתי בתיאורייה שזה טבעי ולא נורא להרגיש כאבים, ואז בא הרגע ושיניתי את דעתי. יש משהו לא בסדר בזה??
לפני שילדת מוקדם לקבוע איך תחושי בבוא הרגע.
רציתי להניק ומאוד רציתי, ואז כשבא הרגע הרגשתי רע להניק! כאב לי מאוד (גם הרחם בזמן ההנקה), והרגשתי כמו פרה כל הזמן עם הציצי בחוץ. ואז החלטתי לא עוד. זה אומר שאני אמא פחות טובה??? לללללאאאאאאאא!!!
וויתרתי על התינוק???? ללללללללללללללאאאאאאאאאאאא
ויחד עם זאת, לפני שילדתי, תמיד אמרתי שילד צריך לישון במיטה משלו. כל אחד צריך להתרגיל למיטה שלו. ואז ילדתי ולא יכולתי לעזוב את הקטנטונת בחדר לבד משלה. לא יכולתי. רציתי לדעת ולהרגיש שהיא ליידנו בלילה (היא סבלה גם מאסטמה, ואני איבדתי את אחותי שנתיים קודם ז"ל, הייתי חרדה בלילות) ואז החלטתי שמהיום והלאה הילדה תישן איתי ועם בעלי בלילות. וכך זה עד היום (הילדה בת 8 ונוספו לה עוד אחים, וכולנו ישנים יחד).
מישהו חשב על זה לפני הלידה???
ילדה יפה - אף אחד כאן עוד לא "וויתר" על הילדים שלו! ממש לא! מה זו הביקורת הזו בכלל?? על אחד עושה מה שהוא מרגיש שצריך לעשות. וזה הכל. אנחנו רק בני אדם שרוצים את הטוב ביותר לילדינו ולנו.

תארי לך שהייתי ממשיכה להניק אבל מקטרת בלי סוף, כואבת, נואשת, מיואשת, מאוכזבת.... זה היה טוב לבתי?? לא נראה לי. כשטוב לנו אז טוב גם לילדנו.
וכל מזה כל אחד עושה עם גופו מה שנוח לו.
זה כמו להשתמש בטמפון, אחת תגיד שנוח לה והשנייה תגיד שזה זוועה לדעתה.

מגיעה (כרגיל) לדף זה באיחור רב, ושמתי לב ששם העט כבר השתנה, אך רציתי לומר בכל זאת שכתיבתה של מ י כ ל יפה מאוד בעיני! אז אם הינך עוד פה והיות ואיני מכירה את כינוייך החדש, מצאתי לנכון להודות לך פה על ההנאה הצרופה (ואף דבריך חכמים כמו גם יפים)

מ י כ ל אכן כתבה מקסים! (איפה את מ י כ ל, אולי תשקלי לחזור לכתוב?)

מציעה לשנות את שם הדף לשם ברור.

למשל אידיאולוגיה מול מציאות בגידול ילדים.
נשמע מתאים?

<דף לשינוי שם>

באתי להציע לשנות את שם הדף, ואני רואה שכבר עשיתי את זה לפני שנה וחצי....

<אין לי סבלנות עכשיו. מי מרים את הכפפה?>

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 13 יולי 2011, 20:13

לאיחוד עם ערכים אידאולוגיה ורגשי אשמה.

מאחלת לעצמי לקבל כל החלטה שתעשה, בידיעה צלולה על כל השלכותיה ולחיות עימה בלב שלם. ♡