מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי

[אנונימי]

מתוך ראו גם: להחליט על חינוך ביתי, לשכנע לטובת חינוך ביתי.

[מיקי*]

הי, אני אמא של רעות, בת שנתיים, ואני מאוד מתלבטת אם להישאר איתה עוד שנה בבית, רעות עדיין יונקת ואנחנו מאוד מאוד נהנות זו בחברת זו, אבל מה, מצד שני גם קיים בי הצורך להתפתח וקצת לצאת מהבית, להיפתח, אני בהתלבטות קשה ביותר. רעות קשורה אליי מאוד, קשה לי להאמין שהיא תסתדר בגן (רשמתי אותה לגן של 15 ילדים עם 3 אנשי צוות והמון המלצות), מה לעשות????? הלוואי שהייתי שלמה עם ההחלטה להישאר בבית, אני פשוט נקרעת....

[בשמת_א*]

מיקי, מלת מפתח במה שכתבת היא "בבית" מול "לצאת מהבית".
כשאת אומרת "להתפתח" למה את מתכוונת?
איך נראה לך להשתתף במפגשים של קבוצות חינוך ביתי?
האם מה שהיית רוצה מצריך דווקא גן בגיל שנתיים, או אולי סתם ביביסיטר כמה פעמים בשבוע כשאת הולכת לאיזה קורס או משהו?
מה שאני מנסה לומר הוא, שההחלטה לגדל את הילדה בעצמך לא חייבת להפריע ליציאה מהבית ולהתפתחות. אולי אם תפרטי קצת לגבי מה שאת היית רוצה למען עצמך, נוכל לעזור לך קצת לגלות מה הכי מתאים לך (בלי לנסות לשכנע אותך, רק שאת כותבת שאת בעצמך מתלבטת, אז יעזור לנו קצת יותר מידע).

[מיקי*]

הי בשמת, אני רוצה להתחיל ללמוד (להשלים תואר שני) וזה יקח ממני 3 ימים בשבוע, בייביסיטר זו אופציה לא כ"כ טובה, כי מה עם שעות הלימוד בבית, העבודות הסמינריוניות וכו' וכו'...לכן חשבתי שאם אני מקבלת החלטה לצאת אז גן יהיה הפתרון. האמת היא שרעות מאוד "גוזלית" ואני לא בטוחה שהיא תסתדר בלעדיי, היא גם לא מי יודע מה "מתלהבת" מחברת ילדים, לפעמים היא בוחרת לא לצאת לגינה ולהישאר בבית ולשחק רק עם אמא. יש לנו חברים עם ילדים בגילה והיא די חברותית אבל גם מאוד תלותית (בי) אני חושבת שאולי בגלל ההנקה, אבל זה לא משהו שימנע ממני להפסיק להניק אותה, גוזל שכמותה, אולי אני אחכה עוד שנה ובשנה הבאה היא תהיה יותר בשלה לגן? איך בכלל יודעים אם ילד בשל לגן? יש דבר כזה? אמא שלי אומרת שאני צריכה לחשוב על עצמי ולצאת ללמוד, לעשות דברים בשביל עצמי, כי בסוף הילדים עוזבים את הקן ואנחנו נישארים עם החלומות על דברים שרצינו ולא עשינו, יש בזה משהו לא?!, בנזוגי תומך בכך שאשאר בבית אבל אני מתלבטת....
אוף, אני רוצה כבר לקבל החלטה ולהפסיק להתברבר סביב הנושא הזה, מעיק להתנדנד.... אני צריכה לקבל החלטה!! (ד.א: לא איכפת לי שתשכנעי אותי להישאר איתה עוד, אני אפילו זקוקה לזה... ).

[יונת_שרון*]

מיקי, את רוצה ללמוד או שאת רוצה לעשות תואר? ובאיזה נושא? בשביל ללמוד לא חייבים להתחייב למסגרת (ולפחות חלק מהלימודים אפשר לעשות מהבית). אם מדובר על השגת תואר, אז אולי אפשר למצוא דרכים גמישות יותר לעשות את זה.
ואם את פשוט רוצה לעשות משהו לעצמך, רק בשבילך, אז יכול להיות שאפשר למצוא דרך לעשות דברים כאלה גם בלי להכניס את בתך למסגרת. מה את רוצה לעשות?

[מיכל_מ*]

מיקי, את נשמעת כל כך רוצה חיזוק להשאר בבית! תשארי! בעל תומך הוא אוצר יקר לעניין.

בקשר לשיחה עם אמך- היה פה דיון בנושא הזה, בדף ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה.

ובכלל- לא רק בשאלת ההתפתחות האישית שלי בחינוך ביתי, אלא גם בשאלות אחרות (חברה לילדים ונושאים אחרים)- אני מגלה, שאם נותנים לחינוך הביתי זמן, עולות תשובות מאוד יפות, מבפנים.

[מיקי*]

תודה למיכל ליונת על התשובות (והשאלות), יונת, לגבי שאלתך על תחום הלימודים, אני עושה השלמה לתואר שני לא בגלל התואר ולא בגלל רצון נטו ללמוד(למרות שאני מאוד אוהבת ללמוד אולי גם מזה קצת חסר לי) אלא בגלל שבמקום העבודה הקודם שלי מוצע לי תפקיד מאוד אטרקטיבי (גם מבחינת שעות עבודה) ברגע שאשלים את התואר (זה התנאי שלהם) , ז"א שאני צריכה להקריב שנה בערך ואז אני "מסודרת" עם ג'וב טוב, שכר מעולה ושעות עבודה נוחות. אין אפשרות לעשות את ההשלמה מהבית כי הלימודים הם באוני' ת"א (ויש שם שעורים עם חובת נוכחות), אין אפשרות להשלמת התואר בפתוחה, כך שהדרכים להשגת התואר לא גמישות . הבחירה מבחינתי תהיה לוותר על הלימודים והתפקיד. למיכל, הדיון בנושא מאוד מעניין, תודה......אני מקוה שההחלטה שלי תהיה תוצאה של ללכת עם הלב, אני מאוד מקנאה בכם(ן) על האומץ לקבל החלטה נגד המוסכמות החברתיות ולעשות רק מה שמרגישים, סכ"ה חיים פעם אחת.....

[אלה_נוננה*]

מיקי
יש לי שאלה
מה הכוונה לשעות נוחות בעבודה?
ומה עם ביבי סיטר שתהיה צמודה אליך זה אפשרי?
ואפשר לערב גם את ההורים, או חברים או כל אחד אחר מהמשפחה.
ומה אם לחלק את הלימודים ליותר סימסטרים?

[שרה_א_ט*]

היי מיקי, גם לי היו התלבטויות בנושא הגן (יש לי תאומים בני שנה ושלושה חדשים).האתר הזה, המפגש של באופן, וזה שראיתי שיש עוד הרבה כאלו הכריעו לטובת החינוך הביתי. אני מאלו שלא אוהבים להגיד never, אבל אני בהחלט מקווה שימשיך להיות כיף איתם בבית.
לגביך, אני מבינה שיש לך הצעת עבודה מפתה, ואכן יותר קשה להחליט כשיש כזו, אבל תנסי אולי לחשוב ולנבור בכשרונותייך, כדי לראות אם אולי את יכולה לעשןת איזושהיא עבודה (או אפילו תחביב) מהבית כדי להרגיש שאת מתפתחת ועושה גם בשביל עצמך. יחד עם זאת תחשבי על זה שבהישארותך בבית, לפחות עוד שנה, את עושה המון לילדה אבל כנ"ל בשבילך. פשוט נשמע לי שאת נהנית מחברתה והיא מחברתך
ואין יותר מזה בשום עבודה שבעולם.
הלחץ החברתי והמשפחתי מוכר לכולנו (פחות או יותר). קבלי חיזוקים כאן באתר ואני ממליצה גם על מנוי לעיתון.
אם בא לך להיחשף קצת יותר אז אולי תספרי מאיפה אתם. חברה באיזור זה דבר נהדר.אני גיליתי אותה רק לאחרונה.
בהצלחה.

[מיקי*]

הי אלה, שעות נוחות בעבודה זה לצאת ב 7:00 מהבית להיות בבית ב15:30, בייביסיטר זה תענוג יקר וכאמור אם אחליט ללמוד אז זה מצריך גם השקעה בבית, ואי אפשר לעשות את זה עם הילדה, אז אני אצטרך להתארגן עם מסגרת כלשהי לקטנה, המשפחה שלי גרה באיזור הקריות והמשפחה של בעלי בארה"ב כך שאין לי אפשרות להעזר במשפחה לשמרטפות. האפשרות של לחלק את הלימודים ליותר סמסטרים בלתי אפשרית כי אז המשרה שהציעו לי כבר לא תהיה רלוונטית. נו, טוב זו החלטה שאני צריכה לקחת, אם להתחיל ללמוד או פשוט להישאר בבית.

[מיקי*]

הי שרה, הקדמת אותי ב 5 דקות ולא ראיתי ששלחת לי תגובה, תודה על העידוד, את אכן צודקת בדברייך, אין אושר יותר גדול מחברתה של ביתי, כ"כ כיף לקבל תגובות חמות ואוהדות, אני צריכה את העידוד הזה כדי להיות שלמה עם ההחלטה, מוזר, כי תמיד הייתי כ"כ שלמה עם מה שעשיתי ועם החלטות שקיבלתי בחיים ודוקא בנושא הכי קרוב ויקר לי בעולם יש לי ספקות, אולי כי אני מקבלת חיזוקים שליליים מהחברה ומוקפת באנשים טובים שלא מפסיקים לשאול אם לא נמאס לי עם הילדה ואם אני לא משתגעת בבית (ודרך אגב, מתי אני חושבת להפסיק להניק).........

[חגית_ו*]

מיקי,
יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני לא יודעת מאיפה להתחיל...

אם את נהנית איתה -תשארי איתה בבית.
אני מרגישה שהתקופה הנפלאה הזו שבה אני עם יובל בבית
העניקה לי התפתחות עצמית עצומה, כמו שלא חויתי מעולם.

אולי תוכלי לצאת מהבית במינון קצת יותר נמוך?

ואני מקווה ששהנסוח הבא יצא לי מעודן,
אבל שעות העבודה שכתבת הן נוחות יחסית לאמא עובדת אבל
לדעתי, זה עדיין הרבה שעות לילד קטן להיות בלי אימו.

איפה את גרה?
אולי תצטרפי לפגישה של "חינוך ביתי". זה נותן המון כח!

[יונת_שרון*]

מיקי, לפי מה שאת כותבת נראה לי שההתלבטות שלך היא לא בין הלימודים כרגע לבין הכנסת הילדה למעון, אלא בין בחירה בדרך חיים עם דגש על קריירה לבין חיפוש אחר דרך (פחות סלולה) ל-חיים במסגרת הבית והמשפחה. אולי אם תנסי לברר לעצמך מה מושך אותך בכל כיוון, ומה מפחיד אותך בכל אחת מהדרכים, הבחירה ביניהן תהיה קלה יותר? או לפחות תדעי איזה חלקים חסרים לך במפה ותוכלי לנסות להשלים אותם?

[מיץ_פטל*]

רק רציתי לספר וגם לקבל קצת חיזוקים....
אז אחרי שנה של עבודה בחצי ומשרה .שנה של הרבה קונפליטים, תחושה של החמצה ויסורי מצפון. אזרתי עוז (היו גם שינויים אירגוניים שנפלו בדיוק בזמן), פניתי למנהלת שלי ואני יורדת ליומיים עבודה!!!!מה שיאפשר לי גם לממן את הגן ןבני וגם להיות עם בתי בבית רב השבוע.
זה לא היה צעד קל היות והבוסיות שלי בונות לי תוכניות אחרות. הן לא אהבו את הסיבה ( להיות עם הפצפונת..)חמותי ממש לא פרגנה והעלתה מליון סיבות, חמי איים שיותר לא יסיייע לנו כספית, אימי תמכה עד השמיים, לאבא שלי אין תגובה לעניין,המטפלת עושה לי קצת פרצופים (אני מבינה אותה....גם היא מאוד רוצה להיות עם המקסימה הזו...),
ובן זוגי קצת אמביוולנטי..הוא מסכים כל עוד לא יהיו יותר הוצאות.
אבל אני מאוד שמחה על הצעד הזה.
זה מאפשר לי גם להיות עדיין בענינים מיקצועית וגם להיות בבית....
אני כבר מחכה ל1 לאוקטובר!!!!
קצת חוששת ...אבל בטוחה שזה הכיוון שנכון לי ולמשפחה.
הללויה!

[תבשיל_קדרה*]

בהצלחה והנאה!

[נאוה_פרנס*]

בהצלחה! נשמע שעשית צעד שלם

[אביב_חדש*]

מיץ - כל הכבוד על האומץ.

[מיכל_דנקנר*]

הי מיץ
כל הכבוד.
המתכון של המולוחיה בדרך...

[חגית_ו*]

כל הכבוד על האומץ. תהנו!!!

[ענת*]

מיץ יקרה, אני מאושרת לקרוא. כל הכבוד. את חזקה וחכמה ואמיצה.

[מי*]

נדמה לי שכמעט כמעט קופצים למים - ואולי לא.
אני מתלבטת
קצת על המשפחה שלנו: שלושה ילדים, 9, 7, 3.
נמצאם לשנה בחו"ל, לכבוד העבודה של אבא
יתרונות:
אנחנו לשנה בחו"ל - מה יותר מתאים מזה? ממילא שנה OFF, שלא לדבר על כך שיהיה לנו יותר זמן לטייל ולחוות
לגדול שלי זה יהיה מצויין - הוא שונא את בית הספר, לימד את עצמו לאטום את עצמו, להראות כמקשיב ולא להקשיב בעצם, הוא יודע הרבה יותר וצריך ממש "לטמטם" את עצמו כדי להשתלב שם, ומבחינה חברתית גם אין בעיה.
יתרון נוסף, אולי שלא ממין הענין אבל בכל זאת נקודה חיובית: יתרון כלכלי. נחסוך 1,000 דולר בחודש. בכסף הזה נוכל לקנות חומרי יצירה, לצאת לטיולים, להסתובב במוזיאונים, מה לא, ועוד יישאר לנו עודף.
הבעיות: האמצעית שלנו - אוהבת את בית הספר! (באמת נשמע משונה). גם זקוקה לחברה יותר מהגדול. האם הגיוני להתחיל עם הגדול ועם הקטנה ואת האמצעית דווקא להשאיר בבית הספר? ואולי אם נעשה כך מהר מאד גם היא תגלה שבעצם היא לא כל כך אוהבת אותו...אבל בחופש הגדול, למשל, באמת הרגשתי שלה הכי קשה. גם פחות יודעת להעסיק את עצמה למשך שעות (בניגוד לגדול)
בעיה נוספת: חשש שהדוקטורט שלי לא יתקדם. בעיקר בגלל הקטנה - בת שלוש ומכרכרת כל הזמן סביבי. ואני קיוויתי השנה לקדם אותו ולסיים סוף סוף
בעיה נוספת, העיקרית כנראה: מפחיד. מפחיד. מפחיד.
כל פעם כשאני חושבת על זה, אני מגלה כמה פחדים יש לי בענין: הילדי יהיו בורים. הילדי יהיו לא מחונכים. והפחדים האמופריים, המיתיים כמעט: פחד תהומי לצאת מן המסגרת. להפוך לשולים. להיעלם. להשאר מאחור כשהרכבת עוברת. לגלות מאוחר מדי שאנחנו באאווט. להיות לבד לבד לבד בעולם. משהו כזה.
פחד נוסף: גם כך אני לא מספיק "עושה איתם" - ואם הם יהיו לגמרי באחריותי אז רגשי האשם ימריאו פי כמה

בן זוגי, שיחיה: נהיה המשפחה היחידה שהיתה בחו"ל והילדים לא יחזרו עם אנגלית
בן זוגי, שיחיה: אחרי יומיים את תשתגעי (הוא כל היום מחוץ לבית, כך שהענין יצטרך להיות באחריותי)

עכשיו, על כל פנים, כמה ימים הוא לא בבית - נסיעת עבודה - השארתי את הילדים בבית
היה כל כך נעים, רגוע וזורם
אנחנו שמחים
והאמת - אפילו הצלחתי לעבוד
אני יושבת פה, קוראת שוב את המוסף "חינוך ביתי" ומפנטזת שאולי אולי קופצים למים (ואולי לא)

[ורד_לב*]

מה הילדים חושבים? דיברת איתם על זה? הם בכלל בעניין? מבינים במה מדובר?
והרי אפשר לנסות ליצור קשר עם קבוצות מקומיות שעושות חינוך ביתי ואולי בכ"ז הם יחזרו עם שפה...

[יונת_שרון*]

חברים שלנו שהיו בארה"ב אמרו לנו (לגבי השתלבות בבי"ס) שהשנה הראשונה היא קשה רצח, אבל אחר-כך מסתדרים. ככה שאם ממילא אתם מתכוונים להיות שם רק שנה, אז אולי חבל על כל הקושי הזה.

[מרב_סגל*]

כמי שנמצאת כעת בחו"ל (ארה"ב) אני יכולה לומר לך שהחודשים הראשונים בבית הספר קשים לילדים שלא יודעים אנגלית, כפי שאמרה יונת. אם אתם נמצאים רק שנה (איפה?) אז באמת זו יכולה להיות שנה מדהימה בבית - לראות ולעשות המון, מוזיאונים, גני חיות, ספריות וכו'. אני מניחה שהילדה השניה שלך תלך (אם תלך) ל public school- אז למה באמת לא לתת לה לנסות, ושתחליט לבד? אצלי הגדולה שלי מאד מאד חברותית וממש דרשה ללכת לגן - והיא אכן שם כעת (התחילה לפני שבועיים) אבל די ברור לי שהקטן יהיה שונה. בקשר לקבוצות חינוך ביתי - לי אין עם זה מזל באיזור בו אני נמצאת (צפון ניו ג'רסי) אבל יש מקומות שיש בהם קבוצות מאד מאורגנות. למעשה, אם אתם בארה"ב אז יש אפילו נופשים מיוחדים לחינוך הביתי, שמטבע הדברים מתרחשים בזמן שיש בית ספר. אם כבר לקפוץ למים - שנה כזאת שלא מתחייבים לכלום ואחר כך חוזרים לארץ היא אידיאלית בעיניי. מין פסק זמן כיפי שאתם תחליטו אם להמשיך אותו או לא. בקשר לדוקטורט - נושא כאוב אצלי....מאז שנולדו ילדי אני די לא מסוגלת לעשות כלום...
בכל מקרה - תיהנו. לגבי אנגלית - הילדים יקלטו מהסביבה, אין בכלל ספק בכך. אה, וארה"ב (בהנחה שאתם כאן) היא המקום האידיאלי למצוא בו מיני חומרים מעשירים ומסקרנים לכל סוג של חינוך ביתי החל בunschooling וכלה בכל מיני שיטות דתיות נוצריות. האינטרנט עמוס בחומרים.
בהצלחה, לא משנה מה תבחרו (ושנה טובה!)

[מי*]

ובכן: עדכון מצבנו. עדיין מבלבל.
הצלחנו להחליט: הולכים על זה. בעלי שיחיה הפנים את הרעיון, אני כבר ממש התרגשתי, רצו לי בראש כל הדברים היפים שנוכל לעשות ביחד בימי החורף המושלגים והכייפים בבית.
הצגנו את התוכנית בפני הילדים. בעיה:
הגדול התלהב, זהר ממש. אבל האמצעית, כזכור, שאוהבת את בית הספר (כאן אני צריכה להסביר בהמשך למה שכתוב למעלה שיש לנו עוד שנה בחו"ל אבל בחשבון כולל זאת כבר השנה השניה, כך שאת בית הספר המקומי הם מכירים משנה שעברה. זה לא הפבליק אלא בית ספר יהודי עם אוריינטציה ציונית שמתנהל חצי יום באנגליתו חצי יום בעברית) אז האמצעית מתנגדת בתוקף. רוצה להמשיך ללכת לבית הספר. ניסינו בבוקר כשהיא קמה כמו זומבי ומתלבשת בעינים עצומות, ניסינו כשהיא חזרה עצבנית בגלל שהמורה המטומטמת נתנה לה תעודת הצטיינות לגבי פרוייקט שהיא לא השתתפה בו בכלל, ניסינו בכל מיני הזדמנויות: כלום. הילדה רוצה בית ספר.
עכשיו תוהים:
האם להוציא רק את הגדול ולהשאיר אותה? (קצת בעייתי ביחסינו עם בית הספר. אם היינו מוצאים את כולם היינו יוצאים מן הראדר שלהם, אבל ככה צריך להתחיל להסביר הסברים)
האם לומר לה ככה החלטנו וזה המצב?
צריך להזכיר שיש לה כאבי ראש בלתי מוסברים, כסיסת צפורניים זוועתית, ובסך הכל אני לא יכולה לומר שהיא ילדה רגועה ושלווה. לפני מבחנים היא נכנסת ללחץ (יש להם מבחנים בכתה ב' כל שני וחמישי, שאני חוטפת אקזמה מהם) ובבית, לעומת זאת, בחופש, היא היתה יצירתית משהו וממש התפעלתי ממנה (נכון, אמנם, שלקראת סוף החופש כבר התגעגעה לבית הספר). כלומר, זה לא שאני אדישה לכך שהיא תמשיך ללכת - אני חושבת שזה לא טוב בשבילה. מצד חמישי, היא אוהבת את הצד החברתי, היא אוהבת את העובדה שהיא תלמידה מצויינת וחביבת המורים, והיא אוהבת אקשן. ובבית היא נתונה למרותו של אח גדול יודע-כל שמאפיל על יכולותיה ביכולות שלו.
ענין נוסף - חוסר ההתלהבות שלה מרפה את ידי ומאכזב אותי באיזה שהוא מקום. וגם מעצבן: למשל, למרות שנעבור לחינוך ביתי אתו נצטרך להמשיך עם הבאסה של לקום מוקדם- לצאת בשלג לבית ספר - להחזיר וכל זה. וגם פוגע באיזה שלמות של הפנטזיה איך שהוא, באיזו הרמוניה מדומיינת.
אז מה עושים?
שוב החלטנו להחליט עד אחרי סוכות.
בינתיים הייתי גם קצת באינטרנט - מצאתי שיש משפחות חינוך ביתי בסביבה שלנו, כך שאני אופטימית

[.מי*]

ובכן: וי דיד איט, כלומר, את הצעד הראשון.
היום הלכתי לבית הספר והודעתי: נו מור וור.
אני פותחת דף של התחלנו בחינוך ביתי

[רוני*]

היי,
אני אמא לשי, בת 3.5 ומתן, בן 5 חודשים.
עם שי הייתי בבית עד גיל שנה וקצת ועוד מספר חודשים נוספים עבדתי איתה בגן- ילדים פרטי שניהלה אמי. מכל מיני שיקולים התחלתי לעבוד במשרה חלקית והשארתי את שי בגן של אמי שהיה גן מאוד קטן ומשפחתי.
היום אני בבית, אחרי לידתו של מתן. אמא שלי בינתיים סגרה את הגן ואני מוצאת את עצמי מתלבטת מה לעשות: גן עירוני לשי לא בא בחשבון (!!!!), גן פרטי - יקר ואני גם מאוד מאמינה ותומכת בגישת החינוך הביתי.
הבעיה: תשישות, תשישות, תשישות. אין לי כח לקום מהמיטה בבוקר, ואני מלאת ייסורי מצפון על כך שאין לי סדר יום מסודר עם שי ואני לא מצליחה להבין (ובעצם, לשלוט, אם להודות) במה שקורה סביבי, מה שמגביר את התשישות.
בעיה מס' 2: ייסורי מצפון כלפי מתן הקטן שלא מקבל את תשומת הלב שאחותו קיבלה.
בעיה מס' 3: בעלי שמאוד בעד שהילדים יהיו בבית, לא עוזר, למרות שנמצא הרבה מאוד בבית. הדבר מעלה הרבה פעמים הרגשת קורבנות והרגשה של "אז מה איתי? איפה אני בכל הסיפוא הזה?"
בעיה מס' 4: כל הרשום מעלה, מעלה אצלי תחושות והרגשות נוראיות של אמא זוועה ובת זוג זוועה.
ברור לי שאני רוצה להמשיך/ להתחיל בחינוך הביתי, אבל איך מתגברים על כל הבעיות??

[ורד_לב*]

מה עם לפתוח את העניין עם בעלך? לחלק ביניכם דברים לאורך היום / השבוע?
מה עם קבוצות מפגש? אולי להתחיל קבוצה באזורך, אם אין, או להצטרף לקבוצה שקיימת...?

[בשמת_א*]

רוני, מתוך הזדהות הנה כמה דברים שעזרו ועוזרים לי:

• פרחי באך , החל מרסקיו רמדי והמשך בתמציות בשבילך, ממליצה להתייעץ עם צפריר שפרון .
• טיפולי שיאצו
• אכילה מסודרת ובריאה (אם אני מתעכבת עם ארוחת הבוקר או הצהריים אני גמורה לגמרי). למשל, בעלי מכין לי בבוקר לפני שהוא יוצא לעבודה 15 שקדים מקולפים (משרים במים חמים ומקלפים) ותפוח חתוך בקופסה. זו התחלה מצויינת ליום, וזה מחכה לי שאוכל - חשוב במיוחד כשאמא לתינוק קטן מתקשה להגיע לאכילה.
• הליכה לישון מוקדם, עם הילדים (כל פעם שקמתי אחרי שהרדמתי אותו כדי לעשות דברים ראיתי שזה עלה לי ביוקר).
• פעילות גופנית, אפילו הליכה נמרצת לסופר וחזרה.
• לצאת החוצה לגינה. להיות בחוץ.
• פליי ליידי - לא ייאמן אבל הפך אותי משלולית על הרצפה לבנאדם.

ואם את רוצה להתחיל בקטן, הייתי אומרת הכי חשוב: לישון מוקדם (8-9! עד כדי כך), פרחי באך, פליי ליידי .
אם קמים בבוקר על צד ימין - החיים משתנים.

[בשמת_א*]

אחרי ששלחתי ראיתי שלא הסברתי:
FlyLady עוזרת עם העייפות, עם הרגשת הקורבן שתיארת, עם התחושה "איפה אני", עם ההרגשה של חוסר ערך, עם הקטע של סדר יום, עם התחושה שאין שליטה ביום ובעניינים, ועוד. וכל זה כאילו רק בשביל בית מסודר ונקי... בעצם זו דרך לסדר את החיים ולהרגיש טוב עם עצמך.
והשינה היא הדבר שהכי חסר לנו, האמהות לתינוקות. השינה השווה היא דווקא לפני שהתינוק שוב מעיר כל הלילה להנקות. לכן הפטנט של השעה המוקדמת.
והבעל:
הוא לא יודע איך לעזור. ואם את מרגישה קורבן, הוא מרגיש את זה ומתמלא רגשי אשמה ובורח עוד יותר...
תבקשי באהבה עזרה קטנה מוגדרת, כמו להכין לך פרי ושקדים נגיד (הדוגמא שלי), ותודי לו על זה. שיידע כמה זה עוזר לך וכמה את מעריכה את זה.
או: "צריך עכשיו לרחוץ את מתן ולקרוא לשי סיפור, ואני לא אספיק את שניהם יחד. מה אתה מעדיף? לקרוא או לרחוץ?"
משימות מוגדרות, ברורות, קצרות, שעוזרות לך, שאת מעריכה, שאת מבקשת (לא מתלוננת, לא מעמדה של קדוש מעונה), שמשדרות שאתם מתחלקים בטיפול בילדים, והכי טוב אם הוא יכול לבחור.
למשל, אצלנו: "צריך לרחוץ את הרצפה, נשברה פה צלחת. אתה מעדיף לנקות או להחזיק את התינוק?" (הוא מעדיף להחזיק את התינוק... ).

[רוני*]

וואוו, תודה

[ענן_בעננים*]

אולי כאן המקום להעלות נושא שמטריד אותי, נושא המורכב מנושאים:
את הבריחה הראשונה שלי ממסגרת (גן ילדים במקרה זה) עשיתי כשהייתי בת 3, וזו היתה רק הראשונה. למזלי, הורי לא הכריחו אותי ללכת לבית ספר, ואכן בתיכון בקושי הלכתי. בית ספר הוא בוודאי מקום נחמד לילדים מסוימים, אבל לא עבורי.

ועכשיו, אני אדם בוגר (כך לפחות רשום ברשומות ...) בעלת עיסוק מעניין ואם לתינוקת.
השנה היא נמצאת אצל מטפלת חמה ונהדרת, ובשנה הבאה תעבור למסגרת קצת יותר גדולה (6 ילדים) - וגם עם זה אני ממש בסדר. אבל אחרי זה מה? מסגרת גדולה של 20-30 ילדים על כול המשתמע?

ואני אומרת לעצמי, הלוואי והיה לי הרצון האמיתי להשאר איתה בבית, הלוואי וזה היה ממלא אותי כולי..... אבל זה לא. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה למחייתי, ולא הייתי ורוצה לוותר על זה. השהות עם ילדתי נפלאה, וזה הולך ומשתבח עם הזמן. אני מאמינה גדולה בחינוך ביתי באופן עקרוני, אבל בפועל נראה לי שזה לא יספיק עבורי. קראתי כאן על האפשרות לדחות קצת את ה"קריירה" עד שהילדים גדלים, שזה רעיון נפלא למי שעדיין לא התחיל, אבל מה לגבי מי שבאמצע, ועוד באמצע מוצלח...?
ואני גם תוהה אם אותי ההשארות בבית לא תספק, איך אהיה בתור אם מחנכת בבית (כי נכון לעכשיו סבלנותי לשעות רבות של ביחד, אינה רבה).
גם בן זוגי דרך אגב, לא יוכל להשאר איתה בבית ב"משרה מלאה" - למרות שהוא היה רוצה.

מצד שני מתקרב לו העניין הזה של הגן, המסגרת, ואני אומרת לעצמי "אל תשליכי את החששות שלך אליה, יכול להיות שעבורה מסגרת דווקא תתאים". אני חושבת לי שצריך לפחות לנסות ללכת בתלם....
אבל אז עולה לו העניין של חינוך אישי , ביתי. חינוך לדברים בהם הורה מאמין באמת (שחלקם מן הסתם לא מופיע בתכנית הלימודים של משרד החינוך). בקיצור, הלוואי והיו שתיים שהן אני- אחת שתשאר בבית ו"תחנך"בכייף והשניה שתלך לעבוד להנאתה...

קראתי קצת מהדברים שנאמרו פה על ידי משפחות חינוך ביתי, וישנה תחושה מאוד חזקה של שלמות מצד אלה שבחרו להשאר בבית עם ילדיהם.
חסרה לי קצת נקודת המבט של המתלבטים (אולי כאלה שהתלבטו כמוני והגיעו לבסוף להחלטה איתה הם שלמים).
:

[בשמת_א*]

וואו, אני לא יכולה לעזור הרבה, כי גם אני מאלה שלא התלבטו, אבל אני גם אם עובדת...

חשוב מאוד שלא תקריבי את עצמך. את צריכה לשבת עם עצמך ולהרגיש מה הכי חשוב לך וגורם לך אושר.
אבל מה עם ירידה של שניכם למשרה חלקית וכל אחד יהיה איתה בבית בשעות הפנויות שלו?
או כל מיני פתרונות חלקיים אחרים?

[ענן_בעננים*]

בשמת
מה עם ירידה של שניכם למשרה חלקית וכל אחד יהיה איתה בבית בשעות הפנויות שלו?
נשמע נהדר תיאורטית, אבל אני לא בטוחה שזה ניתן ליישום במשרה של בן זוגי. נראה לי שנצטרך לבדוק את כול האופציות, בכללם האופציה הזאת.
בנתיים אני עדיין שואלת את עצמי האם בכלל, ועוד לא הגעתי לאיך...

[זהר_יעקובי*]

ענן המתלבטת. נראה לי שאני יכול לקבל את תואר המתלבט המסביר. אנחנו החלטנו שההתלבטות כנראה שתלווה אותנו יום יום בחינוך הביתי ופשוט החלטנו שהחינוך הביתי הוא עד מחר. מחר נבדוק ונחליט אם ממשיכים עוד יום. זה מוריד הרבה מהלחץ.
נוצר מצב שבו הבן הגדול לא הלך שנתיים לבית הספר בעוד שני אחיו הקטנים הולכים לגן הילדים במושב. היום גם הוא הולך לבית הספר ואנחנו עדיין הורים נהדרים. לא הכל מושלם בחינוך הביתי ולא הכל מושלם בשאר המסגרות החינוכיות. התחושה שלוותה אותנו היתה שעושים מה שאפשר בכל מצב.
ולשתי שאלותיך:
האם בכלל ? אם אתם מאמינים שאתם עושים טוב לילדים. צריך לזכור שאי אפשר לעשות טוב כשלא טוב לך...
איך? אין פשוט מזה.
לנושא הפרנסה אפשר למצוא פתרונות אבל לתסכולים שעלולים לנבוע מעבודה לא מספקת ותחושת הוויתור והפספוס יש משקל עצום ביחסים עם הלדים.
אז איך אני בתור מתלבט?

[ענן_בעננים*]

זהר , אתה מתלבט נפלא. תודה.
אני מניחה שאתם פשוט קשובים לילדים שלכם. סתם סקרנות ,למה הגדול לא הולך והקטנים כן?( הוא החליט שהוא לא רוצה?)

כמה שאני חושבת על זה יותר, נראה שהכי טוב זה לזרום עם זה , ולראות איזו ילדה תתפתח לנו ומה יהיו הרצונות והצרכים שלה (כרגע יש לנו רצונות וצרכים שאולי נראים כאילו מאפילים על שלה, בעיקר מפני שלה אין עדיין רצונות בעניין- בגיל 9 חודשים)

אבל - במידה ולמשל אחליט שדווקא שווה לנסות בית ספר דמוקרטי, שיתאים לתפיסת עולמי, ומאחר ואין כזה בסביבתי, אז כדאי להכין את הרקע.

איך אתם מסתדרים מבחינת הלהשאר בבית?

לנושא הפרנסה אפשר למצוא פתרונות אבל לתסכולים שעלולים לנבוע מעבודה לא מספקת ותחושת הוויתור והפספוס יש משקל עצום ביחסים עם הילדים
מאוד מסכימה איתך, זהו אחד הלבטים הגדולים שלי - כי מבחינת פרנסה אני מאמינה שרצון ויצירתיות מנצחים.

[בת_ההרים*]

הגיע תורי הגיע תורי!
בין גיל שנתיים פלוס ועד כמעט שלוש, נורי הלך למשפחתון של 3 ילדים בחוות האלפקות. ככה זה לא היה ממש גן אלא מין בייביסיטר משודרג ולי זו היתה תקופה קריטית, עם תינוק שני והרבה עייפות וצורך בזמן לעצמי.
עכשיו התינוק בן כמעט שנה-הולך. שנה הבאה-זמן לגן מועצה. רשמתי את נורי לגן ברוח אנתרופוסופית שהקימו הורים תחת עמותה. בגן הזה יש גננת ושתי סייעות על 20 ילד ככה שזה נראה לי בסדר, מה גם שממילא הרבה מהילדים שם הם מכרים שלו. אבל עכשיו המועצה החליטה לסגור את הגן.מנסים להאבק בהחלטה אבל......
ביישוב כאן(יישוב קטן בדרום הדרומי)אין ילדי חינוך ביתי. זה מציב קושי אדיר בפניי, כאמא שרוצה חינוך ביתי אבל לא מסוגלת להתמודד עם המאבק היומיומי הזה של "לחפש חברים". כולם חוזרים הביתה מהגן בשלוש וחצי ואז כבר עייפים ולא רוצים לארח/להתארח.
אני מרגישה, שוב, שאני ניצבת בפני פרשת דרכים. אם אחליט ללכת על חינוך ביתי אני זקוקה לעוד 2-3 הורים כמוני. כדי לקיים פגישות מסודרות ולתת תמיכה. בלי תמיכה לא אוכל לעשות זאת.
אני ממש מתנגדת בתוכי לשלוח לגן מועצה המוני עם גננת עצבנית ועייפה וסייעת אחת עצבנית עוד יותר. אבל אני גם לא רוצה ליצור נתק אצל הבן שלי. כשחיים במקום קטן ומבודד זה ממש קריטי לא להיות מבודדים בתוך הבידוד. ירדתם לסוף דעתי? במיוחד כשהוא טיפוס אנרגטי וחברותי. אוהב משחקי דמיון ולרוץ במרחב. לקפוץ.
עכשיו הוא איתי בבית וממש נחמד לנו. אני עושה איתו המון פעילות מכל מיני סוגים ובגלל החופש יש יותר ילדים זמינים למשחק. אבל אני יודעת שברגע שיתחיל הגן המצב הזה ישתנה.
אני מפחדת.

[תבשיל_קדרה*]

נועה, יש אפשרות, מבחינתכם, לעבור לישוב אחר בסביבה? אולי כך תמצאו עוד משפחות.
(בטח "משהו קרוב" זה חצי שעה...)

[ב_דחילו*]

נועה, יש אפשרות אולי ללכת לגן ואחרי תקופת הסתגלות ארוכה (ארוכה), שבה ממילא תבלו בגן באופן חלקי ביותר, תלכו לגן רק כמה פעמים בשבוע לכמה שעות ותהנו משני העולמות.
אני אמנם לא מהחינוך-הביתי (עד כמה שאפשר לומ רחינוך הביתי על גילאים כל כך צעירים, אני לא יודעת) אבל כן מיישוב קטן.

דרך אגב, אם הגן הוא גן מועצה, למה הילדים חוזרים בשלוש-וחצי? מנסיוני ביישובים קטנים הורים רבים נעזרים בבני משפחה גם כשהם עובדים ולא ממהרים לשלוח לצהרונים, ולו בגלל המחיר.

[אמבט_ים*]

נועה, הייתי שם, ישוב קטן ומבודד בלי אף אמא + ילד בבית בבוקר וכמו שציינת אחה"צ הם קצרים ביותר כי כבר ב6 בערב מתארגנים לשינה. נכון, זה קשה עד בלתי נסבל לגדל ילדים בבית בתנאים כאלה, אז אם מתאפשר לעבור דירה, ואם לא מוצאים עוד משפחות בחינוך ביתי לפחות להתקרב למסגרת טובה שאת שלמה איתה.
ואם עדיין חייבים להשאר באותו ישוב אז לבדוק את הגן אולי הוא סביר ואז לצמצמם כמה שאפשר את השהות שלו שם, כך שעדיין יוכל לשחק ולהרגיש שייך לקבוצת החברים שלו, ולא לסבול יותר מדי שעות בחברת גננת עצבנית ועייפה וסייעת אחת עצבנית עוד יותר
בעצם אני לא יודעת אם הייתי בעצמי שולחת ילד לגן אם הגננת והסייעת והאווירה בכלל היו זוועתיים ולא משנה כמה קושי ישנו בבית, אז לא עזרתי לך, סליחה, אבל אני ממש מבינה אותך אז רק

[תמר_ס*]

מצטרפת לגילה בשאלה, חשבתם לעבור?

[בת_ההרים*]

חשבתם לעבור?

לא כרגע. רק קנינו בית לפני שנה וחצי וכל כך נעים לנו בו. גם מבחינה חברתית-לי טוב. אם נעבור זה יהיה לקראת היסודי.

ואם עדיין חייבים להשאר באותו ישוב אז לבדוק את הגן אולי הוא סביר ואז לצמצמם כמה שאפשר את השהות שלו שם

בעלי הציע את הפתרון הזה אבל ממה שזכור לי לא נותנים לילד בן 3 להחליט מתי הוא הולך ומתי לא. אולי אני טועה? כאילו...נדמה לי שאם הם אמורים "אני רוצה ללכת" הם מתכוונים ל"לא" ולהיפך?
באמת בגן אליו הוא רשום(המזעזע)תהיה קבוצת ילדים די גדולה שהוא מכיר(כל פליטי הגן שנסגר). חשבנו להתחיל ככה ובגלל שיהיה לנו כוח של קבוצה להתלונן אחרי תקופה יחד על הגננת/סייעת. מקבוצה גדולה לא יוכלו להתעלם. אגב, אמא שהילד שלה היה בגן הזה יום וחצי ספרה לי שהוא ברח פעם ואפחד לא שם לב. השכן מצא אותו מסתובב ברחוב...
ניסתי לשכנע כמה הורים לחינוך ביתי. כולם כאן מתנערים מאחריות. הם מוכנים שהילדים יהיו כל יום עם הורה אחר. יוצא שהילדים צריכים להתרגל למשהו כמו 3 הורים שונים. גם לא יציב.
תודה על התגובות

[תבשיל_קדרה*]

חשבנו להתחיל ככה ובגלל שיהיה לנו כוח של קבוצה להתלונן אחרי תקופה יחד על הגננת/סייעת
שתי בעיות:
1 - אתם באם מראש בגישה שלילית, תוך ציפיה שיהיו בעיות שיהוו עילה לתלונה.
2 - אם אתם בטוחים, כאמור, שיהיו בעיות שיהוו עילה לתלונה - האם אתם באמת רוצים שהילדים יחוו תקופה כזאת?
פתרון אפשרי:
כבר עכשיו להתארגן כקבוצה גדולה, ולדרוש החלפת הגננת.

[נהר_שליט*]

נועה, אני מסכימה איתך שאין כמו סביבה תומכת לחינוך ביתי ובכל זאת זו החלטה של משפחה יחידה. לבחור בגן המוני זו יכולה להיות בחירה קשה, מזיקה והרת גורל גם אם כולם בוחרים כך, לכן נראה לי שיותר קל לבחור בחינוך ביתי אפילו אם לא בתנאים אידאליים, הם כבר יגיעו.

[בת_ההרים*]

כבר עכשיו להתארגן כקבוצה גדולה, ולדרוש החלפת הגננת.

חודש וחצי לפני פתיחת שנה'ל- לא קורה כזה דבר. חוץ מזה שאני חיה ברפובליקת בננות....

שיותר קל לבחור בחינוך ביתי אפילו אם לא בתנאים אידאליים, הם כבר יגיעו.

לא מתיישב לי נכון בבטן. אני צריכה תמיכה. נכון שזו החלטה משפחתית אבל בכל זאת, גם המשפחה היא יחידה בתוך מערכת חברתית/סביבתית. שוב, אני לא יכולה להיות מבודדת בתוך מצב מבודד מלכתחילה.לא בשבילי.

[חגית_ו*]

כמה רעיונות שאני לא יישמתי ועכשיו כשאני ב"תוך המערכת" אני רואה:

1. לרשום רק לצהרון. המסגרת פחות מחייבת. פחות שעות. לא יעשו פרצופים אם תעדרו לפעמים.

הכל שם (אמור להיות ) יותר קליל ופחות דידקטי ודורש משמעת.

1. אותו כנ"ל לרשום לקיטנה. מסתבר שהקיטנה אצלנו עולה עשרות מונים על הגן והילדים הולכים בשמחה. זו דרך קצת לחוות מסגרת והכי חשוב - ליצור קשרים עם ילדים מהקבוצה.
2. במשך השנה - ללכת לחוג שאליו רשומים ילדים מהשכונה. אח"כ אני מאמינה הקשר יימשך בגינה הציבורית בשעות אחה"צ

[נהר_שליט*]

כמובן שזו החלטה שלך אם להית בחינוך ביתי או לא ואת יודעת מה נכון לך,אז אם זו לא אופציה אולי הדיון הזה מתאים לדף אחר. ( דמעות גן ?)

[בת_ההרים*]

חגית-תודה על רעיונות נהדרים.

[אמא_שלה*]

הנה נגמר לו החופש וביום ראשון הילדה חוזרת לא'.
או שלא.
הולכת ומתגבשת ההחלטה להוציא אותה משם ביום ראשון הקרוב. מדובר בבת שש חכמה, סקרנית ויצירתית, שינקה ושהתה בבית עד גיל ארבע. אחר כך נכנסה לגן טרום חובה פתוח לשלוש שעות ביום ובגיל חמש - לגן חובה במסגרת של חטיבה צעירה.
מיותר לציין שהמפגש עם מערכת שמנתקת ילדה מציור ופיסול כדי להיכנס לכיתה, בגן חובה, גרם לנו לשוק לא פשוט. ימי היעדרות החלו להצטבר, איחורים, גשרים, שיחות עם הצוות. ואז, חופש גדול. והילדה מתרגשת לקראת א' - עכשיו היא תהיה מ'הגדולים'. ילקוט נקנה ואיתו שלל האביזרים.שבוע הספיק לי להבין את גודל המכה.
היא כבר לא יכולה לעשות דמויות מפלסטלינה, גם לא לצייר. רק הקטנים יכולים. היא נאלצת להיכנס לכיתה ולשנן מילים בשיטת 'ליטף' הידועה לשמצה. והיא אומרת: אמא, אני רוצה ללמוד לקרוא, אבל לא עם חוברות וציורים. ומספרת שמי שלא מסיים את מטלת החובה לא יוצא לחצר. ושביום שני, היום החופשי של המורה (שאיננה תרזה בעצמה) מלמדת ה'מורה הצעקנית' - ש"היא גם צעקנית וגם חכמה, כי היא צועקת רק כשההורים הולכים". ופתאום נחות עיניה על מודעת פרסומת ישנה ובה פרצוף עצוב ופרצוף מחייך ואומרת: "העצוב עצוב כי הוא בכיתה א' והשמח שמח כי הוא בגן".וממשיכה ומספרת על שילוב ידיים ושוב, הצער מאי היכולת ליצור. וכל החופשה פיסלה וציירה - אומנית מלידה היא הילדה.
הולכת ומתגבשת ההחלטה לקחת אחריות ולהוציא אותה ביום א' הקרוב.
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה ומבקשת לשאול: האם די ליידע את בית הספר (האם בכתב? האם בעל פה?)במעבר לחינוך ביתי או שנדרש מכתב למישהו במשרד החינוך? ואם כן, מהי הכתובת?
ערב ההחלטה, פתאום הטרדות הקטנות והבירוקרטיות האלה, מבקשות מענה.
אשמח לתגובות

[שרה_לה*]

אני רק רוצה לספר לך שאת ביתי האמצעית הייתי צריכה להוציא מכיתה א' באמצע השנה, כי היה לה ממש לא טוב. אבל בגלל נחנחיותי, הנאמנות המטומטמת למערכת, האמונה ש"לא משנים באמצע השנה", חיכיתי לסוף השנה. אני מאוד מצטערת על ההתאפקות הזאת, ואם יש איזו עצה שאני יכולה לתת למי שחושב שבית ספר לא עושה טוב לילדיו, הרי היא- לא לחכות, כלום לא ישתפר, אלא להיפך. רק עכשיו, בשנה השלישית בבית, היא מתחילה להשתחרר מטראומת הלימודים, ומגלה ענין בקריאה וכתיבה. מאחיה הקטן נחסכה גם שנת "ההכנה לבי"ס"- גן חובה. הם עושים חים משוגעים בבית. גם אני.

[אש''י_ר*]

מקווה מאוד שמישהו מ"המבינים" יענה בקרוב, את יכולה לכתוב לנאוה פרנס בדף הבית שלה,
אני כמעט בטוחה שהיא תדע לעזור בצד הטכני.
שיהיה המון בהצלחה, ללכת אחרי הלב זו תמיד החלטה נכונה @}

[אש''י_ר*]

נאוה פרנס

[תבשיל_קדרה*]

לדעתי - קודם להוציא את הילדה, ואח"כ לחשוב על הדברים הקטנים.
להערכתי, אם פשוט תחכו, יפנה אליכם קב"ס, וסביר שהוא יוכל להנחות אתכם בסבך הביורוקרטי.
אין לי שום מושג מה חכם (אולי - יעיל) יותר לעשות - לחכות לקב"ס או לפנות בעצמכם למשרד החינוך.

[שרה_לה*]

לדעתי - קודם להוציא את הילדה, ואח"כ לחשוב על הדברים הקטנים
אני מסכימה.
הרשויות יגיעו אליכם תוך שבוע, כדי לברר מה קורה עם הנכס הציבורי שנחטף מהמוסד. עושים ענין גדול מדי מהפטור מחינוך חובה. בסך הכל צריך למלא כמה טפסים. זהו. לפעמים יש ביקור קב"ס. זה הכל. אין מה לפחד מזה ואין מה להתרגש. הם רק רוצים לוודא שאין הזנחה או ניצול לרעה של הפטור. מי שמחפש מלחמות, זה כבר סיפור אחר.

[אמה_שלה*]

היא בבית. כבר שבוע. הודענו לבית הספר והם ברכו אותנו בדרכנו החדשה.

[יונת_שרון*]

בהצלחה!

[אמה_שלה*]

תודה. ולמרות שזה נראה הדבר הנכון ביותר ולמרות שהילדה פורחת ומשגשגת בבית וכולם רגועים יותר - למרות זה לבי נצבט מפעם לפעם כשאני רואה את השכנים חוזרים מבית הספר שמעבר לכביש. צעיף דקיק של תהייה ועצבות קלה הכרוכה ביציאה מן המחנה - גם אם המחנה לא הגיוני, לא נכון, מזיק לי, מזיק לה. קרה פה למישהו?

[רסיסים_של_אור*]

צעיף דקיק של תהייה ועצבות קלה הכרוכה ביציאה מן המחנה - גם אם המחנה לא הגיוני, לא נכון, מזיק לי, מזיק לה. קרה פה למישהו?

כל-כך כל-כך מבינה אותך. אבל עכשיו תנסי להיזכר: האם לא היתה בך עצבות כזאת גם קודם למראה דברים אחרים ???
התחושה שאת מתארת היא אחת היותר חזקות שיש. תני לעצמך ולה זמן, לאט לאט תשתכנעי יותר בצדקת הדרך (ואני ממש באותם שלבים כמוך, רק עם ילדים בגיל הגן...). ככל שחושבים על זה יותר אתה מבין שכל מה שכולם עושים הוא הרבהיותר חריג. חלק מהעצב אולי כרוך גם בגודל האחריות ובחשש שאת מביאה על כולכם "בידוד חברתי". לאט, לאט, תתחילו לגלות את עצמכם, את ביתכם, את משפחתכם ומשם תתחילו גם לצאת למפגשים ולהכיר עוד שכמותכם. כך תרחיבו את מעגל הנורמלים שלכם והמעגל ההוא ילך ויצטמצם.
חוצמזה, נצלי את האתר הזה להרחבת תחושת הנורמליות .

[טלי*]

שלום לכולם. הבן האמצעי שלי בן חמש, הולך לגן חובה. הגננת והסייעת מאד מאד נחמדות, אוהבות ומעשירות. הבעיה כנראה היא בעצם המסגרת הזאת. מילד מתחשב ואוהב, אני מרגישה שהוא הופך לילד אלים, מתגרה באחים שלו וכל הזמן בודק מי יותר חזק. סימפטום נוסף הוא השעמום. כל הזמן משעמם לו. הוא יכול להכנס הביתה ממסיבת יום הולדת או מטיול וישר להגיד "אמא, משעמם לי" כבר כמה שנים אני משתעשעת ברעיון החינוך הביתי אך עד עכשיו תמיד שלחתי אותם בגיל שלוש לגן. ( יש לי שתי בנות יותר גדולות ). העניין הוא שזה הבן הראשון שלי ואני ממש מרגישה שהמסגרת משפיעה עליו בצורה שונה מאשר על הבנות. חברת הבנים כל כך הרבה יותר אלימה וכוחנית ותחרותית.אני בבית עם שני אחים קטנים שלו כך שאין בעיה אירגונית להשאיר אותו בבית.
אז מה הבעיה ?
הילד מת על הגן שלו. הוא ממהר ללכת לגן בבקר, מספר הרבה על הגן וכשניסיתי להעלות את הרעיון של להשאר בבית הוא ממש לא רצה.
אולי למישהו יש רעיון מה לעשות?
אני חושבת כל הזמן על כיתה אלף ועכשיו רק דצמבר !
רציתי להגיד גם הרבה תודה על האתר הזה. אני מרגישה שמאז שגיליתי אותו לפני חודש בערך פתאום יש לי אויר ואני רואה איזשהו אופק בהיר.

[ים*]

טלי, אני כל כך יודעת מה את מרגישה. אני במצב מאד דומה לשלך. ההתלבטות כל כך קשה. גם לי יש בן בגן עם התנהגות מאד דומה אבל עם הרבה חברים ורצון ללכת לגן. נראה לי שאם מחליטים להוציא ילד ממסגרת, הכי טוב לצאת לחופש ארוך ( החופש הגדול או חופש פסח ) ופשוט להמשיך אותו. שמתי לב שבחופשים הילד שלי ממש משתנה. וגם הצורך האובססיבי בחברים פוחת. יש דף מקסים וצובט את הלב בשם דמעות גן. תקראי בו !! בהצלחה !!!!!

[גם_אני_מתלבטת*]

בני בן השנתיים עדיין איתי בבית, ועד לפני כמה חודשים לא הייתי חושבת בכלל לשנות זאת, זה נראה לי הדבר הכי נכון בלי כל היסוס.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתלבטת מכל מיני סיבות: פתאום נראה לי שהילד ממש צמא לחברת ילדים אחרים ואם יש לנו הזדמנות להמצא עם עוד ילדים הוא פורח (וזה לא קורה הרבה - אנחנו בחו"ל, בלי שפה, בלי חברים או מכרים וגם גרים בסביבה די מבודדת),
בנוסף על כך אני נרמזת מפה ומשם (כולל בעלי!) שההתעקשות על השארת הילד בבית פוגעת בו ומעיקה עליו (להיות תלוי רק באמא כל היום) ואני שואלת את עצמי ביסורים ורגשות אשמה האם זה נכון חו"ח?
אני גם מזהה אצל עצמי קושי להפרד מהילד ותוהה לפעמים אם זה לא מה שעומד מאחורי ההחלטה שלי על השארתו בבית? ושוב אני שואלת את עצמי,אם אכן זו הסיבה, האם אני לא חוטאת לו?
חוץ מזה יש לי בעיה אובייקטיבית לחפש גן שימצא חן בעיני (עפ"י קריטריונים ברורים לי מאוד) בשפה זרה - גם ככה לפעמים קשה לשים לב לכל מה שקורה בגן, אז עוד כשלא מבינים בדיוק מה הולך שם בגלל השפה (ולמצוא גן באנגלית אני לא רוצה - אנחנו מדברים שלש שפות בבית וזה נראה לי מבלבל מדי לילד).
אני גם נמצאת רוב הזמן לגמרי לבד עם הילד ולפעמים אני פשוט חייבת להשתחרר ולו רק כדי לבצע מטלות שאיני יכולה לבצע יחד איתו. פעמים רבות הוא נגרר איתי לסידורים ועניינים שהייתי מעדיפה לעשות בלעדיו ולהרגשתי גם הוא היה מעדיף משהו אחר...(אולי לשחק עם ילדים אחרים בגן למשל...?)
בקיצור (ויש לי עוד לבטים אבל אני מקצרת) הקושי שלי נובע מזה שאני לא מצליחה לזהות אם הרצון להשאיר את הילד בבית זה באמת כי זה הדבר הכי טוב עבורו (וטובתו היא מבחינתי השיקול הכי קובע) או שהוא נובע ממסכת של קשיים - אובייקטיביים וסובייקטיביים - למצוא גן או מסגרת מתאימה אחרת. זו בקשת עזרה! אשמח לשמוע דעתכן/ם.
(וחוץ מזה - אני משוגעת עליו, אבל זה לא קשור...)

[פלונית*]

אני גם מזהה אצל עצמי קושי להפרד מהילד ותוהה לפעמים אם זה לא מה שעומד מאחורי ההחלטה שלי על השארתו בבית?
שלום מתלבטת וברוכה הבאה.
מפאת קוצר זמן אתייחס כרגע רק למשפט הזה שכתבת.
לדעתי, בוודאי שזה עומד מאחורי ההחלטה הזאת. עדות לכך שאת אמא בריאה וקשובה לאינסטינקטים שלה. דבר טוב וחיובי.
אנחנו מדברות על תינוק בן שנתיים לא על נער בן ארבע עשרה! (-:

[גם_אני_מתלבטת*]

תודה לך פלונית, ובכל זאת אני מקשה (כי קשה לי בעצמי):
איך אני יכולה לדעת מה באמת יותר טוב בשבילו? לאחרונה אני מרגישה הרבה אגרסיה ממנו כלפי ואני תוהה אם זה לא קשור לכך שהוא נמצא איתי יותר מדי ו"נמאס" לו קצת?
ראיתי בדף אחר שמישהי הביעה חשש לגבי בידוד הילד מחברה ואני מאוד שותפה לחשש הזה.
אוסיף ואומר שלא רק לגן אני לא מסוגלת לשלוח אותו, אלא אפילו עם בייביסיטר קשה לי להשאיר אותו (לא לגמרי סומכת! וגם הוא לא מוכן ואני לא רוצה להכריח אותו). ואז אם קורה שאני כורעת תחת העומס, אני נשארת עם זה לבד (כי הרי "אמרתי לך לשלוח אותו לגן" - זה היה בעלי, אבל הוא לא היחיד שמגיב כך).
אני גולשת כאן לעוד תחומים מלבד ההתלבטות הספציפית לגבי השארת הילד בבית, אבל הרי הכל קשור ..

[מיכל_שץ*]

אנחנו במתלבטים. רק שתדעו , עוד לא קראתי את הדף (מודה)
אבל אנחנו זקוקים לחיזוקים לגבי הוצאה של הגדולה ממיתר.
היום קיבלנו כבר כמה, אבל עוד לא יזיקו.
למשל- ילדים באזור השרון הצפוני בטווח הגילאים הרלוונטי, מי יודע? (סביבות 8)

[טליה_אלמתן*]

גם-אני-מתלבטת - אני ממש שותפה לרגשות שלך, ומתלבטת לגבי גן ליונתן (שנתיים ושמונה).
נוסף ללבטים שתארת, איתנו בבית גם מיכל (שנה וחצי) ואורי (חודש וחצי), ואני שואלת את עצמי אם אני נותנת מספיק תשומת לב למיכל. אורי עוד קטן וישן רוב היום, ולא זקוק ליותר ממה שאני יכולה לתת לו, מה שאי אפשר לומר שאני מרגישה לגבי מיכלי מנגד, אני מרגישה שאין לי מספיק זמן כדי להעניק הפעלות מתאימות ליונתן. ונוסף על הכל, איך מכניסים לתוך המשוואה הזו בישולים (אני שונאת לתת למשפחה אוכל מוכן), שלא לדבר על ספונז'ה?! (אבל אני מודה שאני מוצאת את הזמן לגלוש באינטרנט כשעה מדי יום, אבל זה הכרחי לצורך שמירה על שפיותי!)

[רונית_סלע*]

טליה, כמישהי שנמצאת גם כן אחרי לידה, ויכולת העשייה שלי מוגבלת- יש עוד פתרונות חוץ מגן, ונראה לי שדווקא בזמן כזה מה שילדייך צריכים יותר מכל זה אותך ואת הסביבה הבטוחה והמוכרת של הבית. אפשר לקחת מישהי שתעזור קצת עם עבודות הבית, בייבי סיטר שתבוא פעמיים בשבוע וכו'- באותו כסף שיעלה הגן.
ובגדול, זכרי גם שהתקופה הזו קשה במיוחד, אבל זמנית וחולפת.
ממליצה לך מאוד להיכנס לדפים- fly lady (שמסביר איך משתלטים על עבודות הבית ועל רגשי האשמה), ול- בעיות של אמהות בחינוך ביתי , ויש עוד המון דפים ב חינוך ביתי שיכולים לעזור. בהצלחה @}

[שירה_ספיר*]

אני חדשה כאן באתר, ולא מצאתי תשובה לשאלה שלי, אז אני מוסיפה אותה כאן.
לפני זמן קצר החלטתי (למרות הלבטים) לנסות לעבור לחינוך הביתי. הבת שלי רק בת שנתיים כך שיש לי הרבה זמן להתלבט ולבדוק דברים שונים לפני כיתה אלף ושנה שלמה עד הגן. לאט לאט התחלתי לספר על כך לכמה חברות מהשכונה וקיבלתי תגובות שונות. האחת שאני רוצה להעלות כאן זו אחת הראשונות "אני מסכימה עם הרעיון, אבל אחרי שהיא כבר היתה בתוך מסגרת, אני חושבת שזו טעות להוציא אותה " (הערה: זו כבר השנה השניה שלה במעון והיא מאוד נהנית ומאד אוהבת את המטפלת ואת החברים) על זה הוסיפה חברה אחרת "אולי זה לא טוב בשבילה אחרי שהיא כבר התרגלה לחברת ילדים רבים להשאיר אותה בבית לבד בלי חברה". אני רוצה להדגיש שאני לא חוששת מניתוק חברתי בעקבות השינוי, יש לה אח קטן שעוד מעט מתחיל לזחול שישמש לה חברה ואני בטוחה שהם יהיו חברים טובים . ואני גם מתכננת לקשר בינה לבין ילדים אחרים שנשארים עם ההורים בבית בישוב שלנו ולקחת אותה למפגשים של החינוך הביתי וכו' בירושלים. אבל בכל זאת, רוב הזמן שלה היא תהיה איתי בבית (במיוחד בחורף).
השאלה הזו היא קריטית עבורי, מכיוון שאני הרגשתי ועדיין מרגישה עד כמה הבת שלי צמאה לחברה, איזה הבדל זה אם אני הולכת איתה לטייל לבד (לא מוכנה לפעמים ללכת ומבקשת על הידיים ונצמדת אלי) לבין אם יש עוד ילד או אם אנחנו הולכים בחבורה (רצה ומשחקת ומשתוללת). וגם בבית, פעמים רבות אני חשה שהיא משועממת ולא מוכנה לשחק בשום משחק. בקיצור, אולי החברות צודקות, אולי לא כדאי להוציא אותה מהמסגרת? מצד שני ברור לי שיותר טוב לה בבית, אבל אני חוששת ממצב שבו היא תגיד לי "אמא אני רוצה ללכת למעון".
אז מה לעשות? להשאיר אותה בכל זאת במסגרת (שבאופן כללי אני מרוצה, אבל לא חושבת שהיא אידיאלית) או להשאיר אותה בבית?
מה התשובות שלכם לשאלה של הוצאה מהמסגרת אחרי שהיא התרגלה אליה?

[ליאת_טאוב*]

שירה,
קודם כל אני רוצה לכתוב לך שעשית מעשה אמיץ ויוצא דופן ואוהב מאוד כלפי הבת שלך.
אקדים עוד ואוסיף שמעולם לא עמדתי במצב שלך (יש פה אמהות שהוציאו ממסגרות שונות ואני מקווה שיגיעו גם הן לענות לך).
למרות זאת, עלו לי כמה מחשבות לגבי מה שכתבת.

אבל אחרי שהיא כבר היתה בתוך מסגרת, אני חושבת שזו טעות להוציא אותה
אני חושבת שלא. אני זוכרת את עצמי בהרבה מסגרות בחיי (הרבה יותר מידי) שלו ניתנה לי ההזדמנות לצאת מהן, הייתי ילדה הרבה יותר מאושרת. "מסגרת", במשמעות שהיא משמשת פה, היא, בעיני, סידור שמאפשר להורים להתפנות מילדיהם לכמה שעות ביום, לרב לצרכי פרנסה. מה המשמעות שלה בשביל הילדים?
אני לא מאמינה שילדים זקוקים לשעות קבועות ולשגרה אחידה כל יום.
אני לא מאמינה שבגיל הזה הילדים זקוקים לשהות בחברת מגוון גדול של א/נשים ללא הוריהם.
גם מבחינה חברתית, ילדים בני שנתיים, עד כמה שהתנסיתי בגידול ילדה בת שנתיים, לא זקוקים לחברת ילדים כל יום לכמה שעות.

אולי זה לא טוב בשבילה אחרי שהיא כבר התרגלה לחברת ילדים רבים להשאיר אותה בבית לבד בלי חברה
אבל את כותבת במפורש ברור לי שיותר טוב לה בבית
וגם אני רוצה להדגיש שאני לא חוששת מניתוק חברתי בעקבות השינוי
את יודעת מצויין מה באמת טוב לה. היתר, אלו בעיות שניתן לחשוב עליהן ביחד ולפתור אותן.

איזה הבדל זה אם אני הולכת איתה לטייל לבד (לא מוכנה לפעמים ללכת ומבקשת על הידיים ונצמדת אלי) לבין אם יש עוד ילד או אם אנחנו הולכים בחבורה (רצה ומשחקת ומשתוללת)
אני אספר לך שגם בתי שתחיה (שנתיים וחצי), שמעולם לא היתה במסגרת, מאוד אוהבת לטייל על הידיים/במנשא כשאין עוד ילדים, והולכת ורצה ומשתוללת כשיש ילדים. ואנחנו נהנות משני סוגי הטיולים, בעיקר כי אני חושבת שבקרוב היא כבר תהיה הרבה פחות על הידיים ואני מאוד אתגעגע למגע הגוף הנעים נעים הזה.

וגם בבית, פעמים רבות אני חשה שהיא משועממת ולא מוכנה לשחק בשום משחק
גם אצלנו יש רגעים כאלו, אבל מעט יחסית.
שני דברים שגיליתי בעניין הזה:
אחד - שיש תקופות, גלים של עצמאות בהם היא משחקת לבד ומעסיקה את עצמה פרקי זמן ארוכים וגלים של המון תשומת לב וחוסר יכולת לבלות לבד. אז אני משתדלת להנות מהזמן הפנוי בגל כזה ולהנות מתשומת הלב והמגע בגל השני.
שניים - שזה עניין של למידה. גם אצלנו, שלא טרחנו להעסיק אותה ולבדר אותה,כמו שקורה בהרבה מעונות/מטפלות/גנים, היא למדה לאט לאט לעניין את עצמה, בעיקר בגלל שאני התחלתי לעבוד ורמת הפניות שלי השתנתה. רק אז, כהתחלתי לעבוד, גיליתי עד כמה היא היתה במרכז. כמה עודפי תשומת לב היא קיבלה (ועוד כמה בעיות, שקשורות למקרה הפרטי שלנו). עכשיו, כמעט שנה אחרי שהתחלתי לעבוד ושלושה חודשים אחרי שהגדלתי משמעותית את המשרה שלי, היא הולכת והופכת למלווה שלי. באה איתי לכל מקום, נמצאת איתי כמעט בכל זמן, ואו שהיא בענייניה או שהיא מצטרפת לענייני. ומידי פעם זקוקה לתשומת לב מיוחדת, בעיקר אחרי שנפלה, או כשהיא עייפה וכד'.

אבל אני חוששת ממצב שבו היא תגיד לי "אמא אני רוצה ללכת למעון"
כאמור, לא הייתי מעולם במצב הזה. יחד עם זה, אני חושבת שאת יכולה לבטוח בעצמך ובבתך שתגלו ביחד מה הכי טוב לכן. קחי אוויר, זה לא נראה לי קל להחזיר ילדה הביתה, במיוחד כשיש לך עוד תינוק לטפל בו, ותספרי מה עובר עליכן. אנחנו נהיה פה ללוות אותך.

[דגנית_ב*]

הי שירה,
קודם כל, מחזקת כל מילה שנכתבה על ידי ליאת טאוב
הילדים שלי היו במסגרות מגיל שנתיים + ועכשיו הם בבית מזה 4 חודשים (בני 8 וכמעט 10).
עבדתי שנים רבות בגיל הרך בקיבוץ עם כל הצ'ופרים של מיעוט ילדים, חצר וטיולים וכו.
בעיני:

א. מתרגלים גם לדברים שלא אוהבים ולא טובים לנו כמו סגריות וקפה,נעליים לוחצות או אורח חיים שנכפה עלינו.

ב. ה"שעמום" קיים ועוד איך גם במעון! שם קוראים לזה "הילד משתעמם כי: הוא
לא מסתדר עם הילדים/לא יכול להתרכז/מפונק/צעיר מידי/בוגר מידי/איחר למפגש/היפר אקטיבי/..." הרבה פעמים זה מתבטא בבכי/הצמדות/גילויי תוקפנות שלא פשוט להענות להם גם ביחס של 1 מטפלת ל5-4 פעוטים. המטפלת נדרשת להרבה מאד סבלנות, הכלה ויצירתיות למרות שפע הפעילויות וסדר היום ה"מותאם לגיל". כי
_אני לא מאמינה שילדים זקוקים לשעות קבועות ולשגרה אחידה כל יום.
אני לא מאמינה שבגיל הזה הילדים זקוקים לשהות בחברת מגוון גדול של א/נשים וילדים ללא הוריהם._

ג. ילדים שיצאו מהמסגרת למשל, בן של מורה שבילה את חופשת הפסח בבית - תמיד גילו קשיי הסתגלות למעון... לאמהות היו קצת קשיי הסתגלות איתם בבית. (ראי סעיף ה.)

ד. איזה הבדל זה אם אני הולכת איתה לטייל לבד (לא מוכנה לפעמים ללכת ומבקשת על הידיים ונצמדת אלי) לבין אם יש עוד ילד או אם אנחנו הולכים בחבורה (רצה ומשחקת ומשתוללת). כנ"ל גם בגיל 8 המופלג.

ה. אחרי שיוצאים מהמסגרת יש לפעמים געגועים לדברים הטובים שהשארנו שם כמו
מטפלות נחמדות, צעצועים אהובים, פעילויות כפיות (גם אחרי 3 שנים, לא הצלחתי לשחזר את מנת הקוסקוס והעוף המופלאים שהבת אכלה בגן אבל, גם לא את הסלט שחותך הדוד שלה או את העוף של מקדונלד ).

עלהתלבטויותי את יכולה לרפרף ב בי"ס טוב או חינוך ביתי
זו בחירה שנראית קצת מופסדת. בהמשך הדרך תגלי, כמוני, שרוב הגעגועים הם של המבוגרים, לא של הילדים. על אחת כמה וכמה בגיל שנתיים.

ה. אם את רוצה וחושבת שזה טוב, תוציאי אותה מהמעון, תמשיכי לקרוא כאן ב חינוך ביתי למשל, ו ותספרי מה עובר עליכן. אנחנו נהיה פה ללוות אותך

[שירה_ספיר*]

ליאת ודגנית, קודם כל, תודה רבה על התגובות החמות.
ברור לי, שבסופו של דבר אוציא אותה משם. רק שאני חוששת איך לתקן הרגלים שונים שקנתה שם, כמו למשל מה שדיברתי עליו לעיל, הצורך התמידי לחברה.
אין לי מושג איך היא היתה מבחינת הצורך בחברה אם היא לא היתה במסגרת, כי היא היתה בת 8 חודשים כשנכנתה לתוכה. זה גם לא עקרוני מה שהיה היה.

אולי ההרגשה הרעה היא ייסורי המצפון שלי על שבכלל הכנסתי אותה למסגרת מלכתחילה. פשוט הייתי כל כך שבויה במרוץ של להוציא מהר מהר תואר ראשון כדי שאחשב אשה ראויה במאה העשרים. מראש בחרתי במקצוע שבו אוכל להשאר בבית ולעבוד משם ולהשאיר איתי את הילדים בבית (אבל רק עד הגן). וכל הזמן אמרתי אין מה לעשות היא תהיה במעון כי אני צריכה "רק" לסיים את התואר. וכל השנה היו לי ייסורי מצפון "מה אני אגיד לה כשתהיה גדולה? סליחה את נדפקת ונשלחת למעון בגלל שהיית הגדולה ואחים שלך הקטנים נהנו להיות בבית עם אמא" ?!

ואז פתאום קראתי בספר אחד על רעיון החינוך הביתי ונפתרו לי כל הבעיות (גם אחרות) שקשורות בחינוך ילדי. לאיזה בית ספר אוכל לשלוח אותם שבאמת יענה על כל הדרישות שלי ממנו, ואיך להמנע ממסרים כפולים בין הבית לבי"ס ובתוך ביה"ס עצמו ועוד. והחלטתי להאט קצת את הקצב שלי במרוץ להגשמה עצמית על חשבון הילדים.
זהו, אז חוץ מהבעיות הטכניות של פתיחת עסק מהבית (יש לי כבר רעיון + המון שאלות על איך זה עובד בפועל) נראה לי שאני הולכת על זה.
תודה לכן על מה שכתבתן, עזרתן לי לראות את הדברים אחרת, הרי ברור שהיא תתרגל, וברור שהיא תשכח מזה שאי פעם היה מעון.

השבוע וחצי הקרובים יהיו נסיון בזעיר אנפין, בגלל חופש פסח. בינתיים היא בקשה כל בוקר ללכת למעון.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב, על ההמחשבות שלי והתסכולים שלי מהמסגרת בה היא נמצאת (שעד לפני חודש טענתי שזו מסגרת מ-ד-ה-י-מ-ה, ובהסתייגויות מסויימות אני עדיין חושבת כך...) אבל המטבח קורא לי...
סליחה שלא הגבתי ישירות לדברים ספציפיים שכתבתן, פשוט אם הייתי מתחילה לא הייתי מסיימת. ושוב תודה.

[אמא_בחינוך_ביתי*]

אין לי הרבה מה להוסיף על הדברים החכמים שנכתבו לך. רק רציתי להביע תמיכה וחיזוק והערכה.

[לילה_טוב*]

רציתי להוסיף שחברה היא אכן חשובה, ואם בוחרים בחינוך ביתי גם לטווח רחוק יותר, חשוב בעיני לדעת שתצטרכי למצוא דרך לפגוש עוד אנשים וילדים בגילאים שונים, ושזה ידרוש יותר מאמץ מלשלוח לגן.

[אמא_ל_5*]

השבוע וחצי הקרובים יהיו נסיון בזעיר אנפין, בגלל חופש פסח.
חשוב מאד לדעת שזה לוקח זמן. דווקא בחופשות לעיתים הרבה יותר קשה מאשר בחינוך ביתי מתמשך. לוקח לילדים זמן להתרגל לא להיות במסגרת, שלא כל הזמן אומרים להם מה לעשות. לא האמנתי כאמרו לי את זה, אבל זה התברר כממש נכון עם הבת שלי.
הבת שלי אמנם יותר גדולה, אך נראה לי שזה דומה.
את מוזמנת לקרוא עלינו בדף חינוך ביתי חופשי האם זה מתאים לנו , וכדי לחסוך זמן את יכולה לקרוא רק את ההודעות שלי מהימים האחרונים.

[אנונימי]

אין ספק שהשאלות האלה לא קלות.
לא קל להתמודד עם דעות של החברה, של הנורמות, הלחץ החברתי.
לא קל אפילו שאלה גם הדעות שלנו.
לא קל - אבל רק מהרגע שמחליטים לשאול את השאלות ולמצוא תשובות שנכונות לנו.

חברתי הגננת טוענת שחברה, במובן של חברת ילדים בני אותו הגיל, ובכמות שבד"כ יש בגן ילדים / מעון, היא ממש לא צורך עבור מרבית הילדים. היא יותר נזק מתועלת.
גננת.
אצלנו, ואנחנו חברותיים מאד, יש קשיים דומים.
והדרך שמתאימה לנו לאחרונה, היא להיפגש עם ילדי והורי הקבוצה "שלנו" פעם בשבוע, במסגרת שלנו, ובשאר הימים - מפגשים יותר מצומצמים, עם משפחה אחת, מקסימום שתיים בו זמנית. (לאו דוקא מהקבוצה)
ככה, אנחנו מרוויחים גם מבחר חברים גדול מספיק, גם מבחר גילאים, וגם נהנים ממפגשים אינטימיים יותר, רוב הזמן בעצם.

אמנם ילדי לא היו במסגרת קונבנציונאלית אף פעם, ואמנם אני מאד אהבתי ללכת לגן, אבל לתחושתי מדבריך, לך נראה שיותר טוב יהיה לביתך בבית, ובתור אמא שלה, את יודעת הכי טוב מה נכון עבור הילדה שלך.

ציינת את הפחד שהיא תבקש לחזור למעון - לפחדים, יש מקום חשוב בחיינו. כמו כאב, ניתן לגדול מתוך התבוננות בפחד, התמודדות איתו.
תראי, כבר כתבו פה במידת בוטות כזו או אחרת, בדפים רבים ושונים, ואני אנסח באופן בוטה את מה שאני זוכרת בענין הזה: ילדים מבקשים כל מיני דברים שלא בהכרח טובים להם. את מסכימה לתת לה לרוץ לכביש? את מסכימה שהיא תאכל כל יום כל היום רק ממתקים? אז חשוב לכבד אותם, הם אנשים עם רצונות דיעות ואישיות, וחשוב להראות להם, לכוון אותם, לבחור עבורם איפה הם יגדלו. יש בחירות אותן הורים בוחרים עבור ילדיהם. ויש גילאים (ומידת בגרות) בהן אולי הבחירות הללו יוטלו בספק.
חלק מהמשפחות בקהילה מאפשרות לילד לבחור אם כן או לא ללכת לבי"ס; חלק מטילות על כך וטו מוחלט.
(וחלק מטילות וטו על הישארות בבית ביום לימודים... איזה בועה נפלאה יש לי בזכות הקהילה הזו... )

בעיני, חשוב מאד לזכור שאמנם כולנו בני אדם, שתי ידים, שתי רגלים, אף פה וכו', אבל למרות שאנחנו כל כך דומים, אנחנו לא פחות מכך - שונים.
ולא לכולם מתאים אותו הדבר.
ולא לכולם מתאימים אותם הסטנדרטים.
ולא לכולם נכונות אותן התשובות.

ברגע שאת מרגישה וחושבת שלביתך יותר טוב בבית, ברגע שאת מטילה ספק בהתאמת ביתך למעון המדהים (באמת! לא מלגלגת!) שלה, את צריכה למצוא את הדרך שתהיה טובה ונכונה לכם, למשפחתיכם כמשפחה וכפרטים.
אין דרך אחת מושלמת, דרך המתאימה לכולם.
גם בלהיות איתה בבית, יהיו קשיים ולא יהיה מושלם (אם כי לי נראה בלתי אפשרי להתארגן מדי יום -ועוד כל כך מוקדם בבוקר- על לשים ילד בגן, לאסוף אותו מהגן וכו' - לעומת הקלות, הפשטות והמיידיות בלארח אצלנו משפחה או לצאת למפגש...).
ואז - מתגברים על הקשיים, לומדים מהקשיים, וממשיכים הלאה ביחד. חכמים יותר, מאוחדים יותר...

בהצלחה.

[שירה_ספיר*]

תודה על התשובות והעידוד.
ביקשתן עידכונים, פסח היה מדהים וכיף והיה לי ממש משבר גיל הנעורים לחזור לעבודה וללימודים (ועוד באיסרו חג כשחצי מהעולם עוד בחופש...).
החלטתי סופית להשאר בבית וכבר הודעתי לבוס שלי שאני עוזבת בסוף יוני.

אמא ל 5 קראתי את הדף שלך עד תומו (בגלל זה לא הספקתי לענות כאן עד עכשיו...), וממש הזדהיתי עם מה שסיפרת חגבי ההתנהגות של ביתך לפני השינוי שעשיתן! ממש אותו הדבר עם הבת שלי. היא אלופת הבכיות. ההבדל היחיד הוא שהיא באמת נהנית במעון ושמחה ללכת לשם. הזמן היחיד שבו בכתה ורצתה להשאר בבית (חוץ מתחילת השנה) היה כשחשבה שאחיה הקטן נשאר איתי כל בהזמן וזה עבר ברגע שראתה אותו אצל המטפלת שלו.
תודה לך על ההערה על הזמן שיקח. הרי לכולנו לוקח זמן להתרגל לדברים חדשים. ואכמ"ל

תודה גם לך ליאת Skippy דברייך רק חזקו את החלטתי!

[נורית_מאור_שביט*]

אני מנסה להעביר ולהמשיך פה דיון שהחל בדף חינוך ביתי ועבודה מהבית
שם אפשר לראות את תחילתו של הדיון, וכאן אני ממשיכה מהנקודה שאליה הגעתי עם העניינים.

בני בן 3+8 חודשים, העברתי אותו מספר מעברים ומסגרות מאז גיל שנה. כולם כדי להיטיב עימו - להשקפתי:
בבית עד גיל שנה; גן עד גיל שנתיים; שוב בבית; התארגנות עם אמהות נוספות לברטרים, ובמקביל מפגשי אמהות וילדים במרכז שהקמנו; הקמת גן הורים; עזיבה לאחר חודשיים; גן מקסים עם גננת נהדרת, שעכשיו סוגרת את הגן.

עכשיו הוא אמור להיכנס לגן בקיבוץ בסביבתנו ואני לא סגורה על זה.
המון פחדים עולים לי, בעיקר סביב ההתערבות של מישהו חיצוני בדרכי.
לכאורה אני יכולה להתעלם ולהמשיך, אבל זה לא עובד, מסתבר.
אולי כל החיישנים הקיבוצניקים שלי (אני יוצאת קיבוץ) זועקים להציל את בני מידי אותו דבר שתבע בי חותמת לא נעימה (וברור שזה שלי ולא שלו, אבל אין מי שיפריד בינינו...).
ודוקא יש שם דברים שאני מאוד רוצה בשבילו: מרחבים, חצר גרוטאות מופלאה, פינות וכו'.

אני גם מתלבטת לגבי ה"עד 16:00". מצד אחד זה יכול להוסיף לי שעות עבודה, ועוד יותר חשוב - לתת לו ולנו מנוחה נורמלית בשעות שממילא קשות לנו ויוצרות מפגש מאוד לא נעים כמעט יומיום.
מצד שני - כל כך הרבה שעות הוא יהיה בגן? כל כך הרבה שעות הוא לא יהיה איתי?

אני עדיין לא מזהה מהו הקול הזה שקורא לי להשאיר אותו בבית.
חשוב לציין, שממש בימים אלו אני רואה התפתחות יפה ביחסים עם אחיו בן השנה, ונראה שזה רק יילך ויתפתח עם צמיחתו של זה.
זה, כמובן גם גורם לי לרצות להמשיך את זה.

אתמול, בשיחה עם חברה היא זרקה אפשרות לשני גנים אחרים, ופתאום היתה לי תחושת הקלה.
אינני יודעת עדיין אם יש שם מקום או לא, ואם באמת אני רוצה את זה, אבל התחושה הראשונית היתה באמת הקלה:
זה לא "זה או זה", יש עוד אפשרויות.

ואולי אלו פחדי מעבר שלי, פחדים מדברים חדשים.

עם כל חיבתי והערכתי לגננת שהיתה לו, ליחסי החברות המאוד יוצאי דופן שנוצרו שם בין הילדים, עדיין הייתי ועדיין עם תחושה שיש לו (לבני) תופעות התנהגותיות שלא הייתי רוצה שיהיו לו.
זה נראה היה לי שהוא מביא את זה מתוך ההתמודדות בגן, מתוך מה שלמד שם וכו'.
אבל באותה מידה זה יכול להיות מהבית: הקשיים שיש בבית, אח חדש שנולד לפני שנה וכד'.

בקיצור, לא יודעת ואשמח לקרוא עוד היבטים.

[מהרהרת*]

שוב איתכם קוראת ומזדהה,
השאלות:
1 ישנו נוער בחינוך הביתי ? הורים שיכולים לספר אייך?
2 אייך הצלחתם לגייס את הבן-ת הזוג לנושא החינוך הביתי?
3 מתוך דיבור קצר על החינוך הביתי עם הנוער ,בבית נאמר לי מפורשות שהמסגרת הינה למטרת החברים כל השאר שולי, שאלתי אותם לגבי מסגרת ביתית עם כל ההטבות, (להמשיך את החופש עם יותר למידה עצמאית)הם לא התלהבו ,אבל ביקשו שאחכה אחרי שהשנה תתחיל!
אני חייבת לצין שמאז שאני יותר יודעת על החינוך מהבית , אני פחות לחוצה מב"הס ,
כל שנה(כבר שמונה כאלה) אני מקבלת לפחות שני טלפונים הביתה בעינין אחד הילדים!
כל פעם סיפור אחר, פעם הוא ריסס את כל בה"ס בקצף מכבי אש, פעם לקח את כל הכיתה לטיול במקום ליהיות בכיתה! קשה למסגרות עם הילדים! הם לא מקבלים מרות!
והצליל האין סופי "לא מתאים למסגרת ולקבלת מרות, בעל חשיבה עצמית גבוהה, רדיקל חופשי, מיבחנים מאה תיפקוד נכשל!"כבר בגן התרעמו כל הורי הגן על מעלליו של בני,"מנהיג שילילי "היה המונח !המון פסיכולוגים הם ראו ,איבחונים אין ספור המראים "יכולת קוגנטיבית גבוהה מהממוצע ,אך תיפקוד ירוד"
אני משכנעת את עצמי שאולי השנה אחרי הטלפון הראשון פשוט לא התאמץ יותר לישלוח אותם , אולי זהי איזושהי בריחה מהתמודדות?
אייך מתמודדים עם נערים בני 15 ו14 בבית ללא בה"ס? אני בבית כל היום עם ילדה בת שנה וחצי, ויש עוד שלושה אחים נוספים! אנחנו מאוד נהנים בחופש ביחד !
וכדי להשלים את התמונה השכנים שלנו מחנכים בבית שני ילדים קטנים!

[אמא_בבית*]

שלום מהרהרת. הילדים שלך נשמעים לי ילדים עצמאים שבאמת לא מתאימים למסגרת. (גם לפסיכולוגים אפשר לפעמים להאמין)
אולי זוהי איזושהי בריחה מהתמודדות?_

אייך מתמודדים עם נערים בני 15 ו14 בבית ללא בה"ס
ויש לך כאן הזדמנות מצויינת לא להתמודד.
לא להתמודד עם בית ספר שמנסה להכניס את הילדים העצמאים והחופשיים שלך לתבנית המקובלת, ובטח שלא להתמודד עם הילדים שלך אלא פשוט לתת להם לחיות. להשתעמם, לפעול, ליצור, לצחוק ולבכות מתי שבא להם ולהיות במקום בו הכי אוהבים אותם בעולם ושמחים שהם בדיוק כמו שהם.

[יונת_שרון*]

מהרהרת, אולי יעניין אותך להסתכל בדף בוגרי חינוך ביתי.

[מהרהרת*]

תודה על כל התגובות!
אורנה את נהדרת! אנחנו עוד 4 ימים מתחילים את השנה בידיעה שבן ה14 אולי לא יעלה לכיתה ח כי הוא לא עמד בהתחיביות שלו לקייץ שאותם קיבל כי לא עמד בהתחיביות שלו במשך השנה! ליפני שבועיים ההיתי לחוצה, היום אני אתן למצב ליזרום, אני זרעתי את החינוך הביתי אולי עוד יצמח שם הפרי ,אני מרגישה שזה יגיע ,נחמד ליהיות בעמדת התבוננות ברוגע וחיוך! הגדול שלי נכנס למסגרת פרטית שכבר יש דיונים אייך לשלב אותו , וזה גם אם אפשרות חזרה לבית , אני אמתין להם בבית, הם יודעים וכשזה יגיע מהם הכל יסתדר,הכי חשוב שתפסתי רוגע ותודות לכם!
עם הקטנה שלי ,היחידה (בת-כולם בנים) היא מניטורית שעדין יונקת ואולי בגלל שנולדה ליפני זמנה אני נוטה לבקש אותה לעצמי לזמן ממושך יותר, היא כלכך אוהבת את חיי החופש שלנו ,מה יהיה כשהם יחזרו לגנים?
אני יודעת שתגידו אז שכולם יהיו בבית אך כמו כולם יש לי התמודדויות עם המשפחה הנרחבת שמאוד חלק מהמשפחה ,אפילו חשבתי לעבור מיקום! נראה,,,
מה שמופלא שיש לנו כמה חברים שמחנכים בבית! דווקא שלו ,מהעבודה!
אנחנו בדרך ועוד נגיע,,,
תודה אני!

[מיכל_שץ*]

והצליל האין סופי "לא מתאים למסגרת ולקבלת מרות, בעל חשיבה עצמית גבוהה, רדיקל חופשי, מיבחנים מאה תיפקוד נכשל!"כבר בגן התרעמו כל הורי הגן על מעלליו של בני,"מנהיג שילילי "היה המונח !המון פסיכולוגים הם ראו ,איבחונים אין ספור המראים "יכולת קוגנטיבית גבוהה מהממוצע ,אך תיפקוד ירוד"
נורא מזכיר לי את האיש שלו אני נשואה...
חבל לתת לביה"ס לקלקל את הפוטנציאל שלהם. לאיש שלי לקח 6 שנים אחרי השחרור מצה"ל להשתחרר גם מביה"ס (שהיה בתוכו) ולממש את הפוטנציאל האמיתי שלו, והוא איש מצליח מאוד (במקום שאנשים עם תואר שני לא תמיד מצליחים), אילולא היה מצליח להשתחרר (בעזרת קצת עזרה מידידים) היה תקוע עד היום במשרת-חסרת-סיכוי שלו...
ואם אי פעם הוא ישתחרר עד הסוף, הוא גם ישלים את ההשכלה הפורמלית שלו, ואז - השמים הם הגבול!

ממה שאני רואה סביבי, פוטנציאל הנזק של ביה"ס רגיל גדול מהתועלת שלו (בתי ספר למחוננים זה כבר סיפור אחר עם ילדים כאלה, וגם זה יכול להיות כיוון לפתרון)

[סיגל*]

שוב חוזרות לי המחשבות להוציא אותה מהגן ולהיות סוף-סוף שלמה עם עצמי... אפילו שהיא כבר בת 5, אפילו שהיא מאושרת בגן, אפילו שהגן טוב, אפילו שהיא כבר מחכה בכיליון עיניים לכיתה א', אפילו שאנחנו גרים בקיבוץ שבו זה הדבר הכי לא מקובל בחברה. ובעיקר - אפילו שזה אומר לנתק אותה באופן משמעותי מחברת בני גילה.
יש פה איפה שהוא דף שמתיחס לילדים בגיל הזה ולא רק לפעוטות?

[רסיסים_של_אור*]

סיגל, למה התבלטות ?? את יכולה לפרט יותר מאיפה זה מגיע ?

[יונת_שרון*]

אפילו שזה אומר לנתק אותה באופן משמעותי מחברת בני גילה.
לא בטוח שזזה באמת יגרום לכזה נתק. אפשר לנסות לשמור על הקשרים אחרי שהילדים משתחררים מבי"ס.

[אביב_חדש*]

כדי לחזק אותך, גם אנחנו גרים בקיבוץ, והתהליך שעשינו היה בהוצאת הילדים כבר בשעה 1 בצהריים מהגנים (דבר לא מקובל בעליל) ולמרות כל האיומים שזה יפגע בשניהם מבחינה חברתית, זה לא פגע בכלל. זה רק חידד את החברים הטובים. מי שהיה חבר טוב, נשאר חבר טוב גם היום (3 שנים אחרי).

אחר כך הוצאנו את הילדים מהמסגרות הקונבנציונליות והעברנו לבית ספר פתוח, וגם כאן, מי שהיה חבר טוב, נשאר חבר טוב. אם הם רוצים להיפגש עם החברים שלהם הם צריכים קצת להתאמץ כי הם לא פוגשים אותם בבית הספר או בהסעה או בצהרון. הם צריכים ללכת לקראת 4 לצהרון ולפגוש אותם או להרים טלפון כשהם מגיעים הביתה.

עכשיו אנחנו בחינוך ביתי וכנ"ל, צריך להתאמץ בליצור קשר והילדים לא במרחק קריאה (צהרון או בית ספר) אבל יש להם חברים אחרים מהחינוך הביתי, דרך הקבוצה ויש להם את החברים שלהם מהקיבוץ.

[שרית_אמיר*]

אז גם אנחנו גרנו בקיבוץ, והפסקנו עם המערכת והדבר לא פגע במערכות יחסים של ילדי.
כמו שכתבה אביב חדש, חברים נשארים חברים, גם אם....
ברגע שאנחנו שלמים עם הצעד שאנו בוחים בו הכל הרבה יותר פשוט וקל.

[טרה_רוסה*]

ראיתי שסיגל התלבטה גם בדף נוסף (אלךא אם אני מבלבלת עם מישהי אחרת). אולי אפשר לאחר?

[רונית_סלע*]

כן, ב בדידות בחינוך ביתי . נראה לי שכדאי לאחד, השאלה אם לכאן או לשם?

[טרה_רוסה*]

השאלה אם לכאן או לשם?
סיגל?

[פרי_האהבה*]

קראתי את הדף בשקיקה, וחשבתי רבות מה לשאול. הרי גם אני במתלבטים, לא ? גם דעתי על מערכת החינוך היא לא חיובית (בלשון המעטה...).
ביתי תהיה בספטמבר הבא בת שנתיים וחמישה חודשים.
ואני מחפשת עבורה גן. כמובן שזכיתי לכינויים כגון "הביקורתית", ואפילו שאלו אותי אם נברא הגן שיתאים לי או לביתי, כמו-כן, הסבירו לי שאין דבר מושלם ואצטרך לבחור על מה להתפשר.

אני לומדת, וכיום ביתי נמצאת 3 פעמים בשבוע עם סבתא שלה (שכבר עייפה) ופעם אחת עם ביבייסיטר.
ואני שואלת את עצמי, מה רע כל כך בגן ? בהנחה שאני הופכת עולמות כדי למצוא את הדמויות החינוכיות שחושבות כמוני.
בהנחה שאני מחפשת את האנשים שלא תהיה לי בעיה אם ביתי תחקה אותם.
בכל מקרה היא תהיה בגן רק עד השעה 13:00, ובין כה היא לא איתי, אז למה שהיא לא תהיה עם "מטפלים" יותר אנרגטיים מאשר סבתא, ועם ילדים שיכול להיות לה נחמד איתם ?
כמובן שאהיה קשובה לה, וכמובן שלא אכפה עליה דבר שלא תרצה בו.
ובעצם, מה כל כך רע בגן ? הרי אני קוראת כאן שאנשי החינוך הביתי מרגישים בודדים, שלחלק יש בעיה גדולה למצוא משפחות דומות למפגשים (אם בגלל איזור מגורים ואם בגלל חוסר מחויבות), אז במקום להוציא המון אנרגיה על לתאם איפה ועם מי נפגשים היום, אז פשוט הולכים להיפגש עם הילדים ואנשי הגן שאותם מכירים ופוגשים מדיי יום.

קראתי ש"ילדים אינם זקוקים למסגרת קבועה מדיי יום", איך זה מסתדר עם הטענה שטוענים הרבה אנשי חינוך ש"סדר וקביעות מקנות לילד ביטחון" ?
מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים.

מה יהיה בהמשך ? נתמודד כשנגיע לגיל בית הספר.