באופן טבעי

איך מתמודדים עם העצות, ההמלצות, ההערות וההארות של הסבתות הטובות של ילדינו ומה עושים עם הסבתות הרבות, העושות את כל האמור לעיל ביתר שאת ועוז?
מיואשת, ממאבק בין הכיבוד לבין העצמאות להיות אימא בכוחות עצמי...

לחייך, למשוך בכתפיים ולומר: "באמת, מתי הוא יאכל כבר אוכל מוצק?"

אחרי כמה כאלה, ל'זקנות' שלי נמאס לשמוע את עצמן מהדהדות והן הפסיקו לשאול שאלות שמעצבנות אותי.

אגליה - יש לך חוש הומור חבל על הזמן. סבתא שלי אם היתה בחיים היתה מתה מיד...

לי היתה רק סבתא אחת, (אני קרויה על שם השניה) שלא הטרידה אותי יותר מידי בעצות. היא היתה אשה מאוד פתוחה, שסברה הרבה סברות שמתאימות לדרך חיי, למשל, שלולים זה מאוד מגביל את הילד, ושילד צריך את אמא שלו לידו.

אז נכון שהיא חשבה שאני מופרעת שאני מיניקה כל כך הרבה, אבל הואיל והיא לא היניקה, ולו גם יום אחד, היא לא מצאה לנכון להתערב.

בכלל, סבתא שלי למדה אותי לחוות דעה אבל לא לכפות אותה. היא תמיד אמרה מה שהיא חשבה, אבל נתנה לי לעשות מה שאני רוצה.

אז אין לי עצות איך להתנהג אל סבתות שכאלו.

גם לגבי חמיות שכאלו אין לי עצות, באשר אני נשואה כבר 14 שנה, וטרם למדתי איך לאכול את אמרות האגב של חמותי, הנוגעות להרבה תחומים בחיי. לשמחתי, חמותי נוכחת ראות שהילדים שלי הם ילדים מאוד מחונכים אפילו שהם חיו על עצים בראשית חייהם, אז אין לה טענות, אלא יש לה טונה של פליאות.

אביב, אני מקוה שזו מחמאה.

העניין הוא שזה באמת עובד - לחזור שוב על השאלה המעצבנת, או העצה המעצבנת, אבל בנימה קצת מחייכת, כאילו אני מודה באשמה כלשהי.

אני מאד אוהבת את אמא/חמותי/סבתותי, ובתגובה הן בדרך כלל עברו לסיפורים על איך היה כשהן היו אימהות, סיפורים על עצמן. סיפורים שאין בצדן לקח מוסרי או פרקטי (שזה מה שמ מנסה לברוח ממנו, אם הבנתי נכון).
ובסופו של דבר, הן היום אומרות לי שהן מאד שמחות ומעריכות את זה שמצאתי את הדרך לגבי את הילד שלי בלי לפחד מדעות של אחרים.

אולי משהו לא בסדר בי, אבל כל פעם שאני שומעת את סבתא שלי (סבתא רבה של ביתי) שואלת אותי איזושהי שאלה, כלוי מתרעמת, נסערת ומתפוצצת 7 פיצוצים בפנים, כשעל פניי חיוך מאולץ משהו. אני מאוד אוהבת את סבתא שלי, אבל תחשבו על משהו בסגנון: "אני מקווה שלפחות היום לא נתת לאוריה ללכת יחפה על הרצפה?" לא רק שלא זכור לי שנתתי לאוריה לעשות זאת מתישהו, גם לא זכור לי מתי נתתי לסבתא שלי את הזכות לתבוע ממני דין וחשבון לגביה. זה פשוט משגע אותי, ואין לי מה לעשות נגד זה. אוף!
הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הכל ענין של פרופורציות. סבא שלי היה מתקשר לאמא שלי שלוש פעמים ביום לקבל דיווח על כמה אכלנו, האם ישנו, ומי עשה אפצ'י בחצי שעה האחרונה. הוא היה אלמן, ואמי בת יחידה, ואנחנו כל עולמו המשפחתי.

אחרי קשר כזה נמרץ שאלה כמו שסבתך שואלת נראית לי עדינה למדי.

סבתי לא היתה שואלת כזו שאלה, כי אף פעם היא לא ראתה בשאלה האם ילד הולך עם מנעלים או ללא מנעלים, סוגיה הראויה לסדקוס. אז אחרי קשר כזה, שאלתה של סבתך נראית לי בלבול מח מעין כמוהו.

בתכל'ס חלק מההתנתקות מההורים היא ללמוד להתעלם מהשאלות שלהם שמרתיחות אותנו. היה לי שיג ושיח עם אבי בשבת, בו הוא חזר על הטענה שתינוק קטן שבוכה, ואינו רעב, מלוכלך, או סובל מכאב, הוא תינוק שרוצה להשתלט על הוריו, וכתגובת נגד ההורים צריכים להתעלם מהבכי שלו. זו סוגיה עקרונית מאוד, לדעתו של אבי, כך הוא רואה את העולם, והוא סבור שאני סובלת מאבנורמליות טוטאלית בכך שאני חושבת שילד כזה מפגין רצון לחום ואהבה.

אז הוא אמר, מה זה משנה? הוא מגדל את הילדים שלי? הוא חי בבית שלי? כסב הוא סב חם ואוהב, והילדים מתים עליו. אז יש לו דעות שאני חלוקה עליהן. בסדר. וכי כל העולם מסכים איתי בכל נושא שהוא?

כך גם לגבי הנעלים של סבתך. אז היא אמרה, היא חושבת שזו חובתה להגיד לך מה לעשות. אחרת איך תדעי מה לעשות? מחייכים וממשיכים הלאה. (כך אני נוהגת עם חמותי בסוגית הנעלים) .

גם סבתא שלי מנסה מדיי פעם להגניב הערה כזו או אחרת וסבתא של דודו....ביייייייייייייייייכלל!
אבל הן באמת לא ממש מצליחות להזיז לנו בד"כ. אולי בגלל המרחק הפיזי והגילאי, אולי כי אנחנו מבינים איפושהו שזו דרכן לנסות ולהיות מעורבות, כי זה באמת כ"כ רחוק מהן- נינים! ואצל שתיהן יש מוטיב שליטה חזק מאד ואנחנו כבר מכירים את זה כ"כ הרבה שנים, אז למה שזה ישתנה עכשיו? אז לפעמים נותנים להן לדבר ולהוציא ולפעמים עונים משהו דיפלומטי ולפעמים סתם מחייכים

"אני מקווה שלפחות היום לא נתת לאוריה ללכת יחפה על הרצפה?"

מ, אם בא לך תנסי להמציא לעצמך בלב תשובות מצחיקות שרק יחרידו עוד יותר את השואלות (אני עושה את זה לפעמים.

למשל: על המשפט
"אני מקווה שלפחות היום לא נתת לאוריה ללכת יחפה על הרצפה?"

התשובה היא "מה פתאום יחף (בנימה משתאה), היא זחלה עם חיתול ו גרביים " .

אם אני לא עוזרת, אני מקוה שאני לפחות משעשעת אותך.

ונקודה רצינית,
יכול להיות שהשאלות שלהן זו לא ביקורת סמויה עלייך, אלא התעניינות אמיתית (להוציא הערות כמו אלו שציטטתי).

אגליה, ורד וצפי היקרות. בחודשים הראשונים של חייה של אוריה, גרנו בבית של ההורים שלי, בו גרה גם סבתי. באופן טבעי היא עזרה בלי סוף עם הילדה וכמובן גם נקשרה אליה מאוד-מאוד. אני התחלתי לעבוד מאוד קשה, מיד עם תום חופשת הלידה, ובפועל היא בילתה עם אוריה יותר ממני. כך שהדברים נובעים בהחלט מתוך אהבה ודאגה אמיתיים, ולא מתוך רצון חלילה לפגוע. הבעיה שבה אני נמצאת, טמונה בעובדה שאני לא יודעת איך להתמודד עם יתר הדאגנות הזאת, והבעיה מחמירה עוד יותר, בשל ההכרה בדאגתה האמיתית של סבתי. באיזשהו מקום אני אולי אפילו מרגישה קיום מלחמת אמהות ביחסים אלו, והעדר הבגרות הנפשית שלי לא מוסיף אל הפרשה.
אם כי ניצנים של תחושות אלו מתעוררים גם כשחמתי או אימי נותנות עצות, אבל בשום אופן לא בעוצמה שכזו. מה עושים?

מ,
נראה לי שאת עצמך נתת את התשובה באשר לתגובה הקשה שלך להערות של סבתך. השיתוף שלה בטיפול בבתך טשטש את הגבולות שלך בתור אמא, והיום הגבולות הללו לא ממש ברורים לך עצמך.
נסי להגדיר אותם לעצמך מחדש - את תחומי האחריות שלך, את המקום של שאר בני המשפחה בטיפול בבת, עם מה את שלמה לגמרי, היכן יש לך ספקות.
כאשר תהיי מודעת ל"מפת האמהות" שאת משרטטת לעצמך תוכלי לערוך בה שינויים (אולי תקחי את כל האחריות על אופן הלבוש של בתך על עצמך, ותחליטי שאוריה יכולה ללכת יחפה על הרצפה למרות שסבתא שלך חושבת אחרת) או לחזק ולשפר את הטעון שיפור.

בינתיים הזכירי לעצמך פעמים רבות ככל שניתן שאת היא האמא המתאימה ביותר לבתך והיא הבת המתאימה לך ביותר.
הזכירי לעצמך שיש בך את כל מה שנחוץ על-מנת להיות אמא טובה לבתך, ומי שמהווה עבורך המורה המושלמת זוהי בתך. היא זו שמובילה אותך במסע האמהות שלך.
וכן, האהבה של סבתא שלך לבתך, אין בה כדי לפגום באמהותך, אלא היא מעשירה את עולמך ואת עולמה של בתך.

חזקי ואמצי.

עכשיו אנחנו גרים כבר מעל שנה רחוק מאוד ממשפחתי. אבל עדיין, כפי שסיפרתי בתחילת הדף, התנהגותה של סבתי מאוד "אימהית" ומתערבת למדיי. כיצד אוכל להסביר לה בצורה לא פוגעת, את הגבולות החדשים?

מ,
ראשית הגבולות צריכים להיות ברורים לך . כאשר את שלמה אתם באופן מלא, לך קל יותר לעמוד על שלך ולאחרים יותר קל לקבל אותם.

זה עובד גם הפוך -
זאת אומרת: אם את מוצאת שהתגובות שלך למה שבא מבחוץ (במקרה זה - סבתא שלך) הן קשות, כנראה שחסר לך האמון שבתוכך.

אז ראשית,
הודי לסבתך על שהיא מפגישה אותך עם אותם מקומות הזקוקים לחיזוק האמונה. במעשיה היא כאילו מסמנת לך: כאן דרושה עבודה נוספת.

שנית,
אני חוזרת להצעה מההודעה הקודמת: שנני בראשך משפטים המזכירים לך של מי האחריות, וגם שיש לך את כל הכישורים הדרושים לקחת את האחריות הזאת, ונמצאת גם ההוכחה לכך - בתך אוריה.

לגבי דבריך עם סבתך -
ראשית,
לא תמיד צריך להגיב. אפשר גם להנהן בהסכמה או לא לענות בכלל ולעשות מה שאת רואה לנכון.
ואפשר גם לגלות הבנה לדאגה שלה למשל: "אני שומעת שאת מאד דואגת לאוריה, מאד חשובה לך הבריאות שלה"

אם בכל זאת את רוצה לשוחח על כך,
נסי להשתמש במשפטים המביעים את תפקידייך ולא שוללים את מקומה:
למשל: "אני אחליט איך אוריה תתלבש." ולא: "זה לא אחריות שלך"

ובלי כל קשר, מצאי את הדרך להודות לה במילים על הקשר המיוחד שיש לה עם אוריה, קשר המעשיר את חיי שלושתכן.

כה לחי.

אורנה אני מקבלת חיזוק מההארות שלך , גם אני מוצאת את עצמי נותנת לאנשים שונים להשפיע על ההורות שלי על ידי ההערות שלהם , ומגיבה להערות , ורק עכשיו אני מתחילה להבין שאלה המקומות בהם אני חסרת ביטחון.

כן ארני,

כך הופכים את המציאות החיצונית ל"בת ברית" על פני ההתיחסות אליה כמקור הצרות כולן.

תודה

תודה מ ואורנה!
ואגליה - כמובן שמחמאה!

תודה אורנה.

גם סבתא שלי משגעת אותי. אני חושבת שזה פשוט ניסיון לתיקשורת בינה וביני, כי על מה היא תדבר? על הכאבים שלה? והיא באמת רוצה לעזור וזה לא פייר שאני אתרגז על בת 96 (עד 120 בבריאות!) שמאמינה במישחות וכדורים - עובדה שהיא עדיין איתנו ועם ראש צלול, טפו,טפו,טפו.

בכ"ז זה מרגיז.

אוף, עם כאלה גנים, אני עוד יום אחד אהפוך להיות סבתא רבה מאותו הסוג. הדאגני, האוהב, התומך והכל כך מרגיז, שאי אפשר להגיב! הצילו! יש איזשהו פרח באך לנעורים נצחיים?

ואני אתמול רק חשבתי על זה שעוד 4 שנים אמא שלי תהיה בת 70!!! מי יכול לדמיין לעצמו פתאום כזה דבר?

זה מעודד בכך, שמשאיר לך עוד כמה שנים טובות עד שתהיי בעצמך בת 70, לא? נראה, שהעניין הזה של הגיל הוא אחד האכזריים שיש.

אין, אין כמו המשפט של הסבתא רבה הבריטית, לנכדה הבוכה בן החצי שנה, הנתון בעגלה: !oh, stop crying like a baby

באופן בלתי מוסבר, התרופה הטובה ביותר נגד התסמונת הסופנית של "עצות סבתא" התגלתה בדמותו השמנמנה של דובו. הוא רק בן חודשיים, אבל ידע בדיוק באיזה עצבים לנגן לסבתותיו ולסביו, כדי שיופיעו רק לצורכי העידוד והתמיכה למובניהן השונות... והוא לא מוכן לגלות את הסוד כיצד...