אחת הסיבות, כמובן, היא שלא בכל מקום הילדים יתקבלו בברכה.
(לפעמים זה מסיבות אוביקטיביות - למשל - באמצע קונצרט קצת קשה לצאת עם הילד החוצה בלי להפריע בדיוק לסולו-חליל).
יש מקומות אליהם אנחנו כן באים עם הילדים, שם אנחנו כמובן מסומנים כ"אלה שבאים עם הילדים", בעוד האחרים משאירים את הילדים בבית. תגובות הקהל אוהדות - נהנים מה"צעצוע" הזה. אני משערת שהתגובות הלא-אוהדות נשתקות.
הגענו לגיל בו הילדים (הגדולים) מסוגלים להשאר בלעדינו בקלות - בערב, אחה"ץ, אולי אפילו לילה, והתחלתי לחשוב -למה, והאם. למה אני רוצה להמשיך לקחת אותם אתי? האם אני רוצה?
ההתלבטות היא בעיקר לגבי מפגשים שהם חברתיים וגם עם תוכן (שירה בציבור, הרצאות של המשתתפים, משחקים הדורשים חשיבה...) אבל גם ללא תוכן), מאוד מגוונים בגיל המשתתפים - 17 עד, בטח, 50.
- יש סיבות פרקטיות: קשה לי לנהוג לבד, מעדיפים להיות יחד, ואז - מה - נשאיר את הילדים? או - אם נוסעים למרכז, כבר עושים סופ"ש אצל סבאסבתא, ואז ברור שכולנו יחד.
- יש לי השיקול שלי, האישי "נעים לי יותר כשאני מוקפת במשפחה שלי".
- ישנם הילדים - הם נהנים, אוהבים את האנשים, ולדעתי - טוב שיחשפו לתכנים המענינים אותנו. זה חלק מהענין. אם החלטתי לגדל את ילדי בלי ללמד אותם, אני לא יכולה לחצוץ בינם ובין תכנים תרבותיים שאני צורכת. ז"א - אני יכולה, אבל מה עשינו בזה?
- וישנם האנשים האחרים - אולי עוד כמה יתחילו להביא את הילדים? אולי אנשים יתרגלו למציאות ילדים בחברתם? אולי החברה ה"ממדרת" תשתנה מעט? (כי טיפה, עוד טיפה, וכו').
האם אני משוגעת?
מתאימה כאן לחלוטין.
או שעדיף שלא להביא ילדים מאותה סיבה בדיוק... יש כל כך הרבה אנשים מוזרים בעולם.. משום מה בעיניהם ילד=מטרד.... 
) אז יכול להיות הרבה יותר מענין להשאר רק אחים בבית לכמה שעות.... (ואבא ואמא יכולים להתנסות באותה חויה עצמה רק מהצד השני..)
