באופן טבעי

אני מתנצלת על זה שפתחתי דף חדש תחת שם משתמש אנונימי אבל זה נושא כל כך טעון כרגע שאין לי אומץ להחשף אפילו לא ווירטואלית.
הריון שני. תחילת שבוע 19.
הילד הראשון מקסים ומופלא (יהיה בדיוק בן שנתיים כשיהפוך לאח גדול, בה'ש).
הבעל תומך ואוהב.
אבל רובצת עליו "קללת הילד השני" . למה אני מתכוונת?
הוא נולד ראשון. שנתיים אחריו אימו ילדה ילד נוסף. הוא לא זוכר הרבה כי היה קטן מאד אבל ההריון היה קשה מאד וזה היה בסוף שנות ה- 60 ונולד ילד עם תסמונת דאון מאד קשה. הוא לא שרד את ה- 4 שנים גג. באותן שנים היתה פחות מודעות שלא לדבר על תמיכה. כנראה שהאמא עברה טראומה קשה והילד החולה נלקח למוסד שם נפטר בסופו של דבר. כשבעלי היה בן 4 נולד לו אח בריא, שיזכה לחיים ארוכים. אבל הזוגיות של ההורים לא עמדה במבחן המציאות והחבילה התפרקה.
כשהייתי בהריון ראשון הלכתי לייעוץ גנטי ומכל הכיונים הסבירו לי שאין קשר ביני לבין מה שקרה, סטטיסטיקה, בלה בלה בלה. ולא לדאוג ב---כלל.
לא דרגתי אבל עשיתי שקיפות עורפית. שיהיה.

גם הפעם אני לא דואגת אבל הפחדים של בעלי מחלחלים אנרגטית אל התת מודע שלי. אני מרגישה את זה. גם הפעם עשיתי שקיפות עורפית ואפילו חלבון עוברי למרות שאני די מזלזלת בבדיקה הזו. אבל זה לא העניין של הדאון סינדרום, זה העניין של הפחד.
לפני כמה ימים הוא אומר לי "את מרגישה כבר תנועות?"
"כן" אני עונה "אבל זה שונה מהילד הראשון. תנועות פחות חזקות, פחות בעיטות. הוא רגוע יותר".
על פניו עלתה הבעה מפוחדת מודאגת. "אוי, רק שלא יהיה משהו לא בסדר איתו"ץ

וכביכול הרגעתי אותו שהכל בסדר ואין מה לדואג. אבל המחשבות השליליות האילו מצליחות לערער אותי לשנייה. והשנייה הזאת משנה כל כך כי אני ההריונית!
ברור שדיברתי איתו על זה והסברתי לו...הקשר שלנו מאד טוב ופתוח אבל עדיין נשארו בי פחדים לא הגיוניים שהעובר יהיה בסדר ולמה הוא לא זז, באמת, הרבה?
אני בטח נראית מגוחכת עכשיו אבל זה נראה לי מאד חשוב לדבר על הפחדים האילו. אני יודעת שאני לא היחידה.

כל כך לא מגוחך .לבי איתך , וגם איתו .
כמו שבטח אמרו לך ויאמרו לך , כל הריון שונה . כל עובר מתנהג אחרת . אצלי היה כך בשני ההריונות . דפוסי התנהגות שונים לגמרי , וההריון השני היה הרבה יותר קשה , רגשית ופיזית , והפחדים...
את יכולה לנסות חשיבה חיובית ,בלב ובקול רם . לאזנייך בלבד בהתחלה , עד שתתרגלי , ואחר כך גם לאזניו .
את יכולה לקחת מחברת , לכתוב בה עשרה משפטים .(גם אם תרגישי שזה מצחיק או מגוחך, לעשות את זה וזהו.)
ולהגיד אותם בקול רם , מדי יום . לא לפספס . לחלק אותם על פני היום , או לקרוא את כולם עם יקיצה או לפני השינה .
המשפטים האלה ישפיעו , כי למילים עם מטען חיובי ולמחשבות טובות יש השפעה מאד חזקה . (וגם ההיפך , כמו שאת כבר יודעת...)
הנה כמה משפטי דוגמא (רק דוגמא ) :

ברחם שלי גדלים ילדים בריאים
העובר שלי מתפתח נפלא
הבטן שלי היא כמו חממה לפרח יפהפה
בעלי אוהב אותי
אני מגדלת פרי מושלם של שנינו
טוב לתינוק שלי בתוכי
מהגוף שלי יצא תינוק בריא שלם ומאושר .

במחשבה שניה , מספיק משפט אחד , שמתאים לך , ולחזור עליו .

גם אומני לא זזה במרץ. היא הייתה עוברית ממש רגועה. אני הרגשתי אותה כמו דולפינית!

עצם העובדה שאתם מזהים את ה"קללה" היא חשובה. עכשיו אפשר להתחיל להפריד: מה שקרה אז לא קורה היום, המציאות היא שונה. החוויה של הילד הבכור שנולד לו אח שהביא לכזו טראומה היא חוויה שאפשר לטפל בה, בשבילו, בשביל הגדילה של בעלך, אבל אין לה קשר והיא אינה משפיעה על מה שקורה היום אצלך.

מי שפיר זו לא אופציה מבחינתכם?

ובכלל , זו לא קללה . קללה זה מילה מהאגדות של משהו שדבק בך . זה לא כך בחיים האמיתיים שלכם.
לא רובצת על בעלך קללה ,אלא פחד .

תודה למגיבות...
האמת היא שחיפשתי אוזן קשבת כי בכנות, כל מה שאמרתן לי אני מבצעת. ובכוונה כתבתי "קללה" במרכאות, יותר בשביל הציניות הקוריוזית מאשר התפיסה שלי את המצב כקללה.
מי שפיר היא לא אופציה עבורי ובוודאי לא כדי להיות "שקטה ורגועה,, שוב מרכאות. אין סוף לחרדות ולפחדים במיוחד כשזה נוגע לילדינו. אני לא מאמינה בפחד כדרך התמודדות. אני יודעת שהכל בסדר. במודע אני לא צפחדת. אבל מתוך מודעות עמוקה הבנתי פתאום שכשהאדם לידך מודאג, זה יכול לחלחל גם אליך ולא משנה כמה רגוע אתה. ואני יודעת משהיכרותי ושיחותיי עם הריוניות אחרות כמה התופעה הזו נפוצה. ואם זה לא הבעל אז זה האמא/חמות, אחות, שכנה וכ'ו.
אבל תודה תודה אתן נפלאות! וענת, במיוחד על המשפטים החיוביים...הזכיר לי כמה משלי (-;

וגם אני עם פחדים משלי בהריון הזה. מה פחדים, חרדות. ולא יודעת לאן לקחת אותם ואיך להמשיך עוד יום ועוד יום בלי להתפרק כאן, עכשיו, לשכב על הריצפה ולא לקום.
נמצאת בערך באותו שלב כמו הפעם ביישנית, מתחילה שבוע 22. גם אצלי לא הריון ראשון, ודווקא מתוך ההיסטוריה נולדות החרדות. או לפחות - גם מתוך ההיסטוריה.
בעבר הריתי עם תאומים (מהפריית מבחנה, כמו כל ההריונות שלי), הכל עבר מעולה עד שבוע 23, אז ירידת מים ואיבוד הילדים. אחר כך הריון נוסף, עם ביתי-אהובתי. משבוע 19 בערך נתגלתה התחלה של פתיחה, ובהתחשב בעבר זה נראה מסוכן. והיתה התלבטות גדולה אם לתפור את צוואר הרחם או לא, בסוף החלטנו לא לתפור - בין השאר כי ממש לא ברור אם תפר כזה עוזר יותר מהנזק הברור שיכול לעשות - ושכבתי במיטה במשך חודשים, עד שבוע 35. שכיבה ממש, מותר לקום רק למקלחת ושירותים. לא פשוט - בשמת בטח יודעת - אבל עובר. ואחר כך קמתי ובסוף רק בשבוע 40 לידה. לידה מהסוג שנקרא "לידה חטופה" - שעה בלבד בחדר לידה.
ועכשיו הריון. ובדיוק נמצאת בשבועות המבהילים, בהם התחילו הבעיות בפעמים הקודמות. ואני בחרדה בלתי פוסקת. כל הזמן הגוף שלי מרגיש איך מתחילה ירידת מים. כל התחושות שלי מכוונות לשם. כל הזמן.
ומצד שני (אולי אותו צד, בעצם), לא מוצאת מקום להיות באהבה ובשמחה עם ההריון הזה. מושקעת כולי בהורות ובלימודים ובזוגיות ולא מוצאת זמן להיות אמא גם לבן שגדל לי בבטן. ואולי זה ברור - חוששת להתקשר מפחד פגיעה איומה אם משהו לא יעבוד. ואולי זה גם טוב, לא להתמקד ב'להיות בהריון', כי אם לא ממוקדת שם זה פשוט ימשיך ויעבוד בסדר מעצמו. ואולי בכלל לא, אולי דווקא ההימנעות שלי מלהיות שם לא מאפשרת לתינוק שגדל לי בפנים להרגיש מחובר חזק, וככה אני רק עושה הכל מסוכן יותר.
ואני חושדת בכל תשובה שאני נותנת לעצמי, וזאת עמדה שלא מאפשרת להרגיש התחזקות ולא עוזרת להגיע למקומות שקטים ובטוחים יותר.
אשמח לכל תגובה שתעזור לי לגעת ולהיות קצת יותר בשלום. בעצם לכל תגובה בכלל. תודה.

רינת יקירה, אני קיבלתי כאן כמה רעיונות שיכולים לדעתי לעזור גם לך. כמו המשפטים החיוביים שמאד כדאי להגיד כל הזמן וגם אם בהתחלה זה נראה קצת מעושה בסוף מתחילים להאמין בהם. מה שעוד יכול לעזור זה לעשות מדיטציה כדי ללמוד להרגע, לנשום ולסלק את 'ההתכוונות' הזאת שאת מדברת עליה(ירידת מים וצוירס אחרות) מהגוף.
ואולי דווקא זה שאת עסוקה בשלך עוזר לך לא להיות כל כך עסוקה בגוף ובמה יכול לקרות...לפעמים כשאדם לא עסוק עם עצמו מספיק הוא מתחיל 'לחפש בעיות'.
ואני בטוחה שעמוק בבטן שלך, האינטואיציה אם תרצי....לה יש את התשובות הכי נכונות עבורך.
את נשמעת לי אדם חזק עם המון כוח רצון ואמונה.
לא נותר לי אלא לשלוח לך חיבוק ווירטואלי ולהאמין שההריון יעבור בסדר.

חיבוק ענקי.
אכן, אני יודעת מה זה לשכב 34 שבועות רצופים...
ובגלל הסיכון ללידה מוקדמת, באמת שידרתי לי ולעובר כל הזמן, שהוא לא ייוולד פג. הודעתי לו שאני יולדת בבית וזהו, והחזקתי (ממש הרגשתי החזקה פיזית של העובר).
המסר והרצון עבדו, למרות הצפות הפחדים וגם קטעים של פחדים וחוסר תמיכה שבאו מבחוץ (בייחוד, לא האמינו בי, לא האמינו בתחושות שלי, לא האמינו בכוח הרצון שלי - או לחילופין לא האמינו שיש סיכון. רק אם הייתי יולדת פג, והפג לא היה שורד, אותם קטני אמונה היו "מאמינים" שאכן באמת היתה בעיה. כי אותם תומכים גם לא חשבו שלידת פג היא בעיה, לא מבחינת הלידה עצמה ולא מבחינת גורלו של הפג. בעיניהם העיקר שהתינוק חי. זו עדות לזה שהכל בסדר.)

רינת, חיבוק גדול. וכמובן אם כבר העזתי לכתוב משהו, חיבוק גדול גם לביישנית...

רינת, כתבת ואני חושדת בכל תשובה שאני נותנת לעצמי_. אולי תוכלי למצוא דרך לתמוך בעצמך, בתוך המחשבות פנימה? נניח, חשבת _ואולי זה גם טוב, לא להתמקד ב'להיות בהריון', ואחר כך "חשדת" במחשבה הזו. אני לפעמים מצליחה לתמוך בעצמי כשאני מדמיינת לי אמא "מושלמת" (או את אמא שלי ברגעיה ה"מושלמים") - היא הייתה אומרת לי משהו כמו - 'אולי זה בסדר גמור שאת לא ממוקדת בהריון עכשיו. אולי זה מנגנון שעוזר לך להמשיך לתפקד בשבועות האלו במקום להכנס לאינסוף חרדות. ההיקשרות ודאי תגיע, בקצב שלה. תאמיני בעצמך. הנה, היום חשבת לרגע קטן מחשבה של קשר טוב (ואם לא היום בעוד כמה ימים...), והנה, את מצליחה לתפקד ולהיות מושקעת בהורות ובלימודים ובזוגיות ושם למצוא ברכה בעמלך'.

רינת, את עברת באמת קושי גדול בזמן מאד דומה והחששות שלך מאד מובנים, כמעט מתבקשים מאליהם. אני מקווה שהיתה לך הזדמנות לעבד איכשהו את הכאב על אובדן התאומים וגם את הקשיים של שכיבת ההריון. אבל סביר להניח שלא... גם לי יש במגירות שונות עניינים שמחכים לפתיחה וניעור. תחשבי על זה כעל זמן שבו את צריכה לטפל בעצמך באופן מיוחד - נפשית, רוחנית וגופנית. לכל אחד יש את מה שעוזר לה הכי, ולפעמים שילוב של כל המרכיבים הוא הכרחי. עבודה גופנית עוזרת לי מאד לנטרל את ראשי שמפיק מחשבות, חרדות ודאגות שקשה להאמין שקיימות (האם הייתי היחידה שסבלה מהתקפות חרדה בגלל האחוז האחד של התקפת הטילים ולמרות שאני לא באזור סיכון?), גם עבודה עם מחשבות חיוביות עוזרת לי מאד, למרות שלפעמים זה נראה לי אידיוטי (ואז אני באמת במצב קשה). אז שילוב של עיסוי - מישהו שיגע בך וירגיע את גופך ויבטיח לו שהכל בסדר, משהו שיגע במחשובתיך - שיבטיח שהכל קורה בדיוק כמו שהוא צריך לקרות ושההריון הזה מתפתח מצוין והתינוק מקבל ממך בדיוק את מה שהוא צריך ומישהו לדבר איתו - אולי גם כאן, אבל אולי גם ממש במציאות - שירגיע, שיכיל את חששותיך ויסייע לך לעבד את הקושי והחרדה.

קודם כל, תודה. לכולכן. אני קוראת ולומדת מכן הרבה. נדמה לי שהכי קשה לי למצוא את הדרך שבין התחושה, הידיעה שלי, שמשהו לא בסדר (כמו שבשמת כתבה, אם הבנתי נכון), לבין המקום בו אוכל לסמוך על עצמי, על הגוף שלי, שאני עושה את זה מתאים ונכון.
מצד אחד יש צורך לעשות איזה הגזמה בקושי: לא לקחת על הידיים, לא לסחוב מהסופר - אפילו שאני מרגישה שאני יכולה, שיש לי כח. אסור לי לבנות על תחושת היכולת הזאת, כי עובדה שפעם פעלתי לפיה ובסוף היה רע. ומר. ומצד שני אני רוצה להגיד לעצמי דברים טובים של יכולת, של מסוגלות, של בריאות. אבל מאיפה אני אגיד אותם, אם אין לי מקום לסמוך על עצמי, על הגוף שלי. (כמו שאת רואה, נועה, לא ממש מצאתי מקום וזמן לעבד את מה שהיה בפעמים הקודמות, ובדיוק עכשיו הרסיסים מאז פוצעים אותי).
אולי באמת אני צריכה, כמו שהצעתן, להתרחק קצת מהשאלות והסיבוכים. לקחת צעד למעלה והחוצה למקום בו אוכל להקל וללטף ולא לשקוע. אני לא כל כך יודעת להגיד משפטים חיוביים, אבל אני חושבת שאוכל ללמוד.
ודב (השותף שלי בחיים האלו) מתקשה לעזור לי להגיע לשם. הוא עסוק בעצמו בחרדה, העובדה שכל הדברים קורים בגוף שלי והיכולת שלו להחזיק ולגדל ישירות קטנה, קשה לו מאד. ולדאוג הוא יודע הרבה יותר טוב מאשר להבטיח שהכל קורה בדיוק כמו שצריך. אולי אם אתן לו לקרוא את הדברים הנבונים והטובים שכתבתן הוא יצליח להגיע למקום אחר. מאד יכול להיות שכן (יש לי אופטימיות בלב! איזה כייף!).

רינת...
סתם רעיונות שאני מציעה....שעולים לי לראש.... כשאת מדברת על הגוף שלך שמצד אחד את מרגישה אותו חזק אבל מצד שני את יודעת שזה הפכפך...אז אולי לא להעמיס על עצמך פיזית אבל כן לומר לעצמך את המשפט החיובי של ,הגטף שלי מגדל בתוכו תינוקות בריאים ויכול לעמוד בהריון בשלמותו"...תרשי לעצמך לשנות את הניסוח (-: מה שאני מנסה לומר זה שברמה הפיזית/גשמית את מוגבלת אבל ברמה הרוחנית את לא ושם את יכולה לחזק את עצמך ואת אמונתך.
עוד חיבוק...

רינת , כשאת מונעת מעצמך להרים בסופר , דווקא אז תחשבי על הכוח שלך בידיים , במותניים , בבטן , ברגליים , ותיזכרי שאכן יש שם כוח , ועכשיו הכוח הזה עסוק.
אהבתי את מה שכתבת -לקחת צעד למעלה והחוצה למקום בו אוכל להקל וללטף .
את עצמך . כל ענין החיבור לתינוק בכוח העיק גם עלי בהריון. חששתי מכך מאד ,אני טרודה , חרדה , עייפה , מתי אתחבר לעובר? כשבעצם העובר הוא חלק מהגוף עדיין. ואת יכולה להמשיך (או להתחיל) לאהוב את הגוף שלך כרגיל . לסלוח לו , לצחוק עליו ,ללטף אותו , להתאכזב ממנו...לזכור שהוא חזק ויש לו היכולת גם אם לא תעשי כלום . עובדה שהוא כבר עשה את זה בפעם הקודמת בהצלחה . וזה לא נורא בעיני אם את לא משקיעה כרגע בחיבור ושיחות עם העובר.
לכי צעד אחד למעלה והחוצה והקלי על עצמך ולטפי אותך . וגם זה לא חובה . הכל בסדר .
זה הזמן להתאמן בלהיות מסטולים .מסטולים באופן טבעי .לצמצם קצת את העיניים , לחייך לעצמך בלי להזיז את הפה אפילו ,אולי רק טיפ טיפה . ולצוף . לדמיין שאת העולם , ובו זמנית גם גרגרון קטן ממנו . תחושת החשיבות העצמית תפחת ,ותרגעי . תזכרי שהכל בסדר.

השם שבחרתי לי כשכתבתי בדף צריכה רעיון למתנה קצת מוזר כאן, אבל לא נורא.
אז שוב אני מחקתי את ההודעה שכתבתי. פעם עשירית בערך. פשוט מפחיד אותי לכתוב במילים את החששות, עין הרע וכו'.
מה שאני רוצה זה שתרגיעו אותי ותעזרו לי להינות מההיריון. לפני שנה וחצי הפלתי בשבוע 8. כעת אני בסוף שבוע 10. ובמקום להנות ולהיות האשה המאושרת בעולם (2 ההריונות לקחו הרבה זמן להגיע), אני דואגת שחס וחלילה גם הריון זה ייגמר! חס וחלילה, טפו טפו טפו.
אני עוד לא בשלב שיש בטן, או שהפטמות נהיו כהות, כך שאין לי "סימנים" חיצוניים לדעת שההיריון ממשיך להתפתח. רק הבחילות (לא קשות) והרעב (כל הזמן, גם בלילה).
אז למה אני לא מסוגלת לסמוך על עצמי ועל העובר, או לפחות להנות מהידיעה שאני בהיריון כל עוד הרופא לא אומר לי אחרת.
אז בבקשה תרגיעו, ותבטיחו לי שזה שכתבתי את הפחדים שלי לא יהפוך אותן למציאות.

קצת הופתעתי שאף אחת לא ענתה לי - באתר יש המון אמהות שכולן בעבר היו בהריון.
אבל לא נורא, עצם הכתיבה שלי עצמי מאוד עזרה לי. פתאום כשהצלחתי לבטא את הפחדים שלי וכתבתי אותם כאן, החלטתי להניח אותם בצד. בטח זה מפחיד, אבל החלטתי פשוט להנות מכל רגע של ההריון. בכל מקרה יהיה מה שיהיה, ואני בינתיים נהנית... ומשמינה!

מתנה -
בקשה גדולה ביקשת (-; כי את כל אחת מרגיע משהו אחר, ותינוקות שונים מקשיבים לדברים שונים.
איזה כיף לשמוע שהרוגע צומח אצלך, כי יש לרוגע תכונה כזו - כשקוטפים אותו אצל מישהו אחר הוא נובל הרבה יותר מדי מהר... הכי יעיל כשהוא תוצרת עצמית. תיהני מההריון ומהלידה ומהתינוקי שתקבלי בסוף (-:

לרוגע תכונה כזו - כשקוטפים אותו אצל מישהו אחר הוא נובל הרבה יותר מדי מהר... הכי יעיל כשהוא תוצרת עצמית.

משפט מקסים. תודה

מתנה, גם אני הפלתי לפני ההריון הנוכחי ולכן התחלתי מההתחלה לחשוש וכל יום לבדוק את התחתונים

...
כיוון שאני כזו שמפנטזת קדימה, לעתיד, התחלתי לדאוג שהדברים לא יקרו. זה רק החמיר את הפחדים.
יום אחד קראתי (למרות שידעתי את זה קודם) שהעובר חש את החששות והפחדים שלנו ובעצם הם יכולים להתממש בגלל הפחדים. פתאום נפל לי האסימון (ביטוי ישן שאני אוהבת) שאני רק מזיקה להריון עצמו. עשיתי סוויצ' במחשבה ומאז חושבת, יותר נכון משתדלת לחשוב, רק חיובי. מדברת אל העובר, מלטפת, עושה רייקי, מנסה להקשיב פיזית למתרחש בפנים, כן מדמיינת מה נעשה יחד ואיזה כייף יהיה ועוד, שכרגע לא זוכרת.
דרך אגב, אני בשבוע ה-15.

מתנה, נראה לי שהיה משתלם לחכות לתשובות החכמות של אמא אינקובטור ושל "אני"...
שיהיה לך בהצלחה, ובהנאה גדולה!

אכן השתלם לחכות

שמתן לב לדברים שאנשים אומרים, שמגבירים פחדים בהריון?!

כשהתחלנו לספר למשפחה שאני בהריון, התגובות היו מדהימות כמובן. עד שבת דודה שלי (שאין לה ילדים עדיין) הכניסה אותי להיסטריה קלה: יש דופק? ראית שיש דופק? את בטוחה שאת יכולה כבר לספר? תמיד שומעים סיפורים...
זה באמת לא היה מצחיק, כי הייתי עוד לחוצה ומפוחדת.

בעבודה סיפרתי למישהי שאני בהריון והיא שאלה באיזה שבוע. 14 עניתי לה, עם חיוך ענק מרוח על הפנים. אה, היא ענתה, אצלנו לא מספרים עד שבוע 15! מה בדיוק אני אמורה לעשות עם המידע הזה, חוץ מלהצטער שסיפרתי לה...

אבל אתמול כבר לא יכולתי להפסיק לצחוק. המוכרת בחנות בגדי ילדים שאלה אם יש לי ילדים (הלכתי לקנות מתנה לחברה שילדה). "בדרך", עניתי, שוב עם אותו החיוך. את מפחדת? היא שאלה. מהלידה אני מתכוונת. שומעים כאלה סיפורים.
כאן כבר ממש צחקתי

, מה היא רצתה שאענה לה - עד עכשיו לא פחדתי אבל תודה שהכנסת לי דאגה חדשה לראש?!?

למה אנשים מרשים לעצמם להגיד דברים כאלה?

הם מוציאים את החששות שלהם, לא?

ההערות של ההריון זו רק ההכנה להערות של ההורות.

אולי אני תמימה... אבל כשעוברי אורח גומרים להתפעל מהיצור הורוד הענוג שמתבונן מהמנשא, בדרך כלל מאחלים לי "תיהני ממנה", "תגדלי אותה בנחת".
ואני מקפידה לבצע.

קודם כל אני יכולה סוף כל סוף "לפרסם" שאני בהריון. סוף חודש רביעי.

לגבי פחדים, כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל מזהירים אותי מהרמת משאות ודברים כבדים. הרופאים לעומתם אומרים שזה לא משנה. הרופא שעשה לי את הסקירה המורחבת אמר "גם סוסות עובדות בהריון", אפשר להבין כל מיני דברים מזה אבל כנראה שלדעתו אין צורך בשינוי בזמן הריון.
אני בכל אופן מקשיבה לקול הרוב ונזהרת. בעבודה קצת קשה לי להמנע מלהרים את הילדים כשהם עצובים או בוכים.

דבר שני, כל הזמן שואלים אותי "איך את מרגישה? הכל בסדר?" כאילו שאני אמורה להרגיש רע. אפילו את תקופת הבחילות עברתי ללא בחילות, למזלי ולשמחתי.

תקשיבי לגופך. רק תזכרי שהנזק האמיתי מהרמת דברים כבדים הוא לשרירי רצפת האגן. כדאי ללמוד לעבוד נכון איתם במיוחד בזמן הרמת כבד/התעטושת/שיעול/צחוק. בשעה טובה!!!

נועה, תודה על התמיכה והעידוד.
איך אפשר ללמוד לעבוד נכון עם שרירי רצפת האגן?
אני חושבת שאצטרך הוראות עקב סוג העבודה שלי.
לגבי התעטשות/שיעול/צחוק, לא ידעתי שזה עלול להזיק. איך עושים פעולות אלו בזהירות?

תי תי יקרה, ראשית ברכות!!
אווייייי רק מדברים על פחדים בהריון ואני נזכרת במה שעברתי...
הפרק היחיד שקראתי בספר ההריון היה "'when things go wrong" (זה היה ספר באנגלית) וידעתי אותו בע"פ ...
ההריון היה קשה מאוד, פיזית ונפשית. מלא חששות וחלומות רעים, ובתוך כל זה- כאילו בידיעה שמה שצריך לקרות יקרה- עשיתי הכל.
אפילו חזרתי לבד לארץ אחרי שנים בחו"ל- בחודש שביעי- וסחבתי הכל לבד בלי לחשוב פעמיים.
אז אני לא אומרת שצריך להיות טיפשים בהריון, אבל בהחלט קשובים לגוף ולזרום עם היכולות שלך- לפי מה שאת מרגישה ולא לפי מה שהשכנה או הרופא אומרים...

והעיקר שיעבור בקלות ובשיעמום!!
ושוב- מזל טוב לכם

תיתי האם יש לך את הספר טבעי ללדת? יש שם התייחסות נרחבת. בגדול, שרירי רצפת האגן הם סביב מורגשים היטב כשמכווצים אותם, כמו שמתאפקים עם פיפי- בתיאור גס וכללי. תרגול יומיומי של כיווץ בנשיפה והרפייה בשאיפה. אם זה חשוב לך וממילא את מאמצת אותם- לכי לפגישה עם פזיותרפיסט של רצפת האגן. את יכולה ללמוד ככה המון על השרירים,תרגול ועבודה נכונה איתם. אני הלכתי בהריון האחרון למרות שאני לא ב"קבוצת סיכון" ואני מברכת על זה שהלכתי.גם באתר אמנות הלידה יש מאמרים טובים בנושא.

חגית, חן-חן על התמיכה.
לא רוצה שיהיה לי משעמם. רוצה לחוות את ההריון, (כמו שקורה לי- חושבת על "הבחור" כל הזמן ומאושרת). כיוון שבן-זוגי ואני נתנו שם זמני לצאצא שלנו אנו מחוברים אליו יותר ועוקבים אחר המראה החיצוני שלי. קצב השינויים משעשע.
נועה, התחלתי ללכת ליוגה בהריון ואולי משם גם תגיע הישועה. תודה על ההצעה.

פתאום נכנסו לי פחדים.
שבוע 30 היום. אתמול כל היום לא הרגשתי את העובר , רק בערב בעיטונת קלילה וכמעט לא מורגשת.
ייחסתי את זה לכך שהייתי מאוד עסוקה אתמול ולא התרכזתי בתחושות.
שוני נוסף שקרה היה שהלכתי לשירותים לפיפי רק 4 פעמים כל היום (כשבדרך כלל זה יותר לכיוון ה-20 פעם) והיה נראה לי שאולי העובר שינה תנוחה ופחות לחץ על השלפוחית.
בבוקר היום , כהרגלי מדי בוקר נשכבתי על הגב , מחכה להתעוררות הרגילה שלו ולתזוזות הערות ו.........שום דבר.
חיכיתי כמעט שעה, ליטפתי את הבטן, שיניתי תנוחות וכלום. ודי נלחצתי.
אחרי שעה קמתי להתלבש לעבודה וכשנשכבתי שוב הוא התחיל לזוז פתאום כרגיל.
מאז ועד עכשיו הוא לא מפסיק לזוז :-p אבל כנראה שמשהו אצלי קרה והתחלתי לפחד.

פתאום נראה לי שהבטן שלי לא גדלה בקצב מהיר.
גם ככה היא יחסית קטנה לחודש שביעי , אולי בגלל שהתחילו לראות עליי דיי מאוחר בגלל מבנה גוף גדול שיש לי.
פתאום אני חוששת שאולי העובר לא מתפתח בקצב טוב, ואני הרי לא רציתי להיכנס לסחרור הזה של מעקב התפתחות שכל חברותיי עברו.
הייתי בסקירה שנייה לפני חודש והחלטתי שאני לא רוצה להתחיל כל חודש לבדוק מה קורה, אם הראש בגודל תקין ביחס לבטן ועוד התייחסויות מהסוג הזה.
הרגשתי שהכל בסדר ותכננתי עוד אולטראסאונד קליל לקראת הסוף להעריך משקל.
כל המחשבות שהציפו אותי היום הכניסו אותי לבלבול ולהרגשה כבדה.
האם גודל הבטן יכול אכן להראות משהו?
חברה שלי, עד חודש שמיני לא ראו עליה בכלל שהיא בהריון וילדתה באמת נולדה קצת קטנה.

ודבר נוסף , הסתכסכתי עם הרופא נשים שלי. כתבתי על זה קצת ב מדור בדיקות בהריון .
עם מי אני אתייעץ? כל מי שדיברתי איתו על זה ישר שלח אותי לבדיקה שאני ארגע ואראה שהכל בסדר ...
יש לכם אולי המלצות על רופא נשים בראש פתוח באזור חיפה?
בקיצור, אני מבולבלת.
חיכיתי לבוא הבייתה לרשום פה ואני אודה לכם מאוד אם תגיבו.

היי,
יש לך שתי אפשרויות כמו שזה נראה לי...
האחת,להתמודד עם הפחד, לדבר עם עצמך, לברר מאיפה פתאום יוצא הפחד, להגיד משפטים חיוביים.בקיצור, לצלול לעומק העניין ולצאת משם מחוזקת ולא מפחדת. אבל על אמת.
השנייה, להגיד לעצמך "אוקיי רציתי בלי בדיקות מיותרות אבל אני מפחדת ואין לי שליטה ועדיף בדיקה אחת מאשר שבועות של פחד". ואת יודעת משהו? דווקא אחלה רעיון.
אין לי המלצות על רופא אבל בהצלחה ו...אני בטוחה שהכל בסדר.

חברה שלי שהיא אמא ל 5 ילדים, ומאוד טבעית/אורגנית/בריאה והכל, סיפרה לי שבכל הריון שלה היא הלכה כמעט כל שבועיים לאולטרה סאונד. היא היתה רואה את התינוק, נרגעת, חוזרת הביתה ותוך שבוע מתחילה לפחד מושכת את זה ושוב....היא הרגישה שיותר בריא אמא רגועה מאשר לא לעשות אולטרהסאונד. אז אולי זה קצת קיצוני, אבל אם את באמת מודאגת אולי זה שווה כדי להרגיע אותך. אולי מוניטור יספיק? יש מרפאות קופ"ח שיש בהם מוניטור ואפילו לא צריך רופא, האחות עושה אותו ורק אם נראה לה שיש בעיה היא מפנה לרופא.

זקוקה לתמיכה,
גם אני די התפרקתי אתמול - אני בשבוע 26. פחדים והריון זה, כנראה, בערך צמד מילים כמו הורות ורגשי אשמה.
בכל אופן, קיבלתי תמיכה בדמות אי-מייל מחברה טובה שלי שגרה בארצות-הברית. היא כתבה לי משהו שעורר השראה וגם כוח. זה מה שהיא כתבה:

I want to tell you this: You ARE A WOMAN, this IS your strength. You are a co-creator of life, God's improvement on his creation. You carry the life sustaining hunny and milk in your body...It is a heavy load. I know the littel girl inside you, because I have her sister inside myself. She wants some one to hold her and reasure her. She feels like an orphan some-times...she feels like she is in exile..and can't find her way home. I know that child. There is also another person inside you. A beautiful, powerful mother. Wise as the earth itself. Let HER pick up your littel girl. Let HER take care of you. She can do it better than Shy or your mother and father, or anyone else.
Can you hear me?

אחרי שקראתי את זה, הרגשתי שאני צריכה זמן להתחבר אל האמת שהיא מציגה פה.
מקווה שיעורר גם בכל החוששות-באופן-טבעי-בזמן ההריון השראה.

יש לי רופא נפלא בחיפה, דר' עופר הררי עובד עם קופ"ח לאומית ומכבי. הוא מלווה אותי עכשיו ( אני בהריון שני), מקבל שאני לא רוצה לעשות את כל הבדיקות, לא מצליח להבין אותי אבל מקבל. איש מאוד נעים.

הי,
אני בשבוע 23. וההריון הזה כל כך רחוק ממה שדמיינתי... בעיני רוחי חשבתי על תקופה רומנטית, של שמחה והתרגשות מן האמהות המתקרבת, של חיבור לנשיות.... ובפועל- ההריון כל כך קשה לי. אני עדיין בהקאות, (רזיתי ששה קילו), חולשה ובחילות. בתחילת ההריון היה לי ווירוס שגם הקשה עלי מאוד. מה גם שבמשך חודשיים היה חשש שמדובר ב CMV ואני התרוצצתי בין בדיקות (אני לא אכנס לזה עכשיו). מה שכן, תודה לאל הסתבר שזה רק ווירוס דומה, ולא כזה שמסכן את העוברית. הייתה הקלה. אבל עכשיו התגלתה בעיה: דם לא מגיע אל הראה השמאלית שלה. זה התגלה בסריקה המאוחרת. לדברי הרופא זה משהו שצריך לעקוב אחריו, שיכול להסתדר עד סוף ההריון, ואם לא- ניתן לפתור את הבעיה באמצעות ניתוח די פשוט לאחר הלידה (מה זה די פשוט?). הוא גם ממליץ על מי שפיר כיוון שמנסיונו: "צרות באות ביחד". אולי היה פשוט לעשות את הבדיקה. אני יודעת שהרבה נשים מבצעות אותה אפילו כשאין המלצה כזו. אבל אני נרתעת מאוד מהבדיקה. ובכלל אני מרגישה תשושה רגשית. מתפללת שהכל בסדר. מנסה לשלוח אור ואהבה לילדונת. ופוחדת.
בעלי מתנגד לבדיקה ואני לא לגמרי שלמה עם אף אחת מן ההחלטות. בהתחלה היה לי די ברור שאין צורך לעשות (הרופא עצמו הדגיש שרב הרופאים לא היו מקשרים את הבעיה לצורך לעשות מי שפיר ושהוא ממליץ מתוך ההשקפה שלו, שאם יש משהו לא בסדר צריך לבדוק כל מה שאפשר בכדי להבטיח שאכן מדובר בבעיה מקומית ולא במשהו רחב יותר). אבל עכשיו, דווקא כעבור יומיים פתאום אני נלחצת. הפלה עכשיו נראית לי נוראית.
מעניין אותי האם נמצא קשר בין בריאות העובר או הוולד לבין איכות ההריון של האם. או במילים אחרות האם זה שאני סובלת פיזית בהריון הזה יכול להעיד משהו על מצבה של העוברית... מקווה לטוב- ואשמח לתגובות.

אין לי משהו חכם להגיד. קבלי

מבלי להיכנס לכל הסיפור שלי, רק אומר שאחרי בכי והתלבטויות בסוף עשיתי מי שפיר. ממה שקראתי הבדיקה פחות מסוכנת מהמספרים שמצטטים בדרך כלל. הדרך שלי להתמודד עם הפחד מהבדיקה היה ללכת לרופא הכי טוב בארץ, גם אם זה אומר הרבה כסף. זה מאוד הרגיע אותי.
את מכירה את עצמך הכי טוב. תנסי לחשוב איך תרגישי עד סוף ההריון, אם לא תעשי את הבדיקה. אם את חושבת שכל הזמן תפחדי (בגלל שעכשיו שהרופא הזה הכניס לך את הרעיון לראש, אז תחששי מבעיות נוספות), אז אולי כדאי לך לעשות את הבדיקה "ולגמור עם זה" (עם חוסר הוודאות).
אני יכולה להעיד על עצמי שאפילו שלא חששתי שמשהו לא בסדר, כשהתקבלו התוצאות הטובות של מי השפיר, זה עזר לי להרגיש ממש טוב כל שאר ההריון.
זה בעיקר תלוי במבנה האישיות שלך.

תודה. אני מסכימה שזה מאוד אישי, ונראה לי שבסופו של דבר אני נוטה לא לעשות את הבדיקה, פשוט כי נראה לי שלא זו הדרך הנכונה עבורי לטפל בפחד. תמדי יכולים להיות עוד דברים אחרים שלא בדקנו, בתחושה שלי אין לדבר סוף. או- הסוף הוא איפה שאני אשים אותו... בכל אופן, בינתיים חשבתי אולי ללכת לטיפול כלשהו. העובדה שהבעיה בריאה יכולה להסתדר עד סוף ההריון, מעוררת בי תקווה שאולי דווקא טיפול אלטרנטיבי מתאים פה. אני רק לא יודעת איזה.

הי מייה
דיברנו הבוקר והסתובבתי עם הדברים עוד במשך היום
אני מסכימה אתך לגבי הפחד, שעוד ועוד בדיקות זה לא מה שפותר אותו (אני נזכרת בעצה המדהימה שאמא נתנה לי פעם בטלפון, בלילה מוטרף כשהייתי לבד בבית והיה נדמה לי שגנבים מנסים להכנס: לפתוח את הדלת הראשית לרווחה)
וגם נראה לי שיש פה משהו חשוב בענין של שליטה - הרי כל ההריון הוא לא בשליטתנו, כלומר, זה לא משהו שאת "עושה" (למרות הטרמינולוגיה המטופשת "לעשות ילדים), הנסיונות לרכוש שליטה בכח הם מגוחכים והשליטה המושגת כביכול הרי היא רק דמיונית

אני מתפללת לבריאותכן ושלומכם באהבה

אני זקוקה לתמיכה. ורצוי מאוד שהתמיכה תהיה בנוסח- כן , בטח זה מאוד מוכר. גם אני הרגשתי ככה. הרבה נשים מרגישות ככה.
למרות שלחפש לכך תמיכה באתר הזה דווקא, שבו חוגגים את ההריון והנשיות זה אולי ללכת מעט עם הראש בקיר.
ומצד שני- בקהילה הויטואלית שכאן יש גם הרבה חום ונסיונות להבין וללכת לקראת- אז מי יודע.

טוב, לבעיה עצמה (צריך להיות לי די קל לכתוב, כי כבר שלושה לילות , כשאני מתהפכת על משכבי , אני מנסחת את ההודעה).
בקיצור- אני בהריון ו- מתה מפחד.
מתחרטת. מהססת מתלבטת.
יש לי ילד אחד. נפלא ומיוחד. אבל מה- להגיד שהחלקתי לתוך ההורות כמו כפפה ליד- זה לא ממש היה ככה. היה לי קשה. ועדיין קשה לי. אני עדיין מתאבלת על כל מה שלא אהיה ועל מה שלא אספיק ועל החיים שלא אחיה. ועם זאת- כעבור ארבע שנים לא קלות הגענו (גם לבן זוגי לא היה קל), למין שיווי משקל . הילד גדל ונהיה קל יותר, החיים התחילו לזרום מעט. ואז נכנסתי להריון שני.
ולא מתוך חוסר זהירות- בשל בעיות שונות אצלנו הכניסה להריון מעט מורכבת יותר ודורשת העזרות בטכנולוגיות הרפואיות. ככה שלא מדובר בפנצ'ר.
אני הרגשתי התחלה של רצון כלשהו בילד נוסף. וגם המון מחשבות פרקטיות- שלגדול יהיה אח. שהפער בינהם לא יהיה גדול מידי. אה, וגם חשש שאני מזקינה והולכת- ושאם אתעורר בעוד כמה שנים עם רצון "אמיתי" זה כבר יהיה מאוחר מידי. בן זוגי הסכים- אם כי לא התלהב.
ברקע- בעיות כלכליות. מצבנו אינו שפיר, אבל לאור בחירות שונות שעשינו בחיינו- נראה שזה פחות או יותר הולך להיות המצב תמיד. ככה שאין מהלחכות לתקופה טובה יותר, אלא להסתדר עם מה שיש ולקבל את זה שככה בחרנו.
נכנסתי להריון- הפלא ופלא- באופן מיידי.
גם די מייד ידעתי שאני בהריון. מין ידיעה שלווה ובטוחה כזו.
ומאז:
בימים אני רגועה ודי מאושרת. יש לי הרגשה טובה לגבי מה שיש לי בבטן. ובלילות, לעומת זאת- המחשבות הגרועות ביותר. כמה קשה יהיה. ואיך אצליח לאהוב עוד ילד. וכמה בן זוגי יסבול וכמה הבן שלנו יהיה לו קשה. ולמה עשיתי את זה. אני שוכבת שעות וחושבת את המחשבות הגרועות ביותר.
אפשר לחשוב? כאילו שאני ילדה בת 16 ששכבה בפזיזות עם החבר שלה, ולא אשה בוגרת , בת 35, שכבר אמורה לדעת מה זה הריון ולקראת מה היא הולכת.
מה זה הבלבול הזה?
(רק אוסיף, שגם לאורך כל ההריון עם הבכור הייתי בחרדה של- אלוהים- מה עשיתי?)

בקשר לבעיות כלכליות, הדף פשטות מרצון מלמד הרבה ומחזק.
את התמיכה הראשונה שאת מבקשת, סורי, לא אוכל לתת (סתם כי אין לי ילד).

לא יודעת, נשמע לי מוכר מכדי להחשב (בעיני) לבעיה.
אני הייתי בהיסטריה מוחלטת. עד כדי מחשבות קיצוניות על הפסקת ההריון, פשוט מרוב פחד. לא פחד מדברים ספציפיים (שגם מהם כמובן פחדתי) אלא פשוט חרדה טהורה. חרדה עם נוכחות משל עצמה שעברה לגור איתי במיטה והלכה עימי כצל בלי שאצטרך לתת לה סיבות וצידוקים. וגם אצלי ההריון היה מתוכנן ורצוי.
בדיוק במילים שלך : אלוהים, מה עשיתי.
בקיצור, אחותי, לא יודעת מי המציא את זה שצרת רבים נחמת טיפשים. בצרת רבות זה לא עובד ככה.
חזקי ואמצי.

יערת דבש- תודה על הרצון הטוב. את הדף פשטות מרצון אני מכירה ואוהבת. ואני בהחלט לא שמה את הבעיות הכלכליות במקום הראשון. גם לפני הילד הראשון "לא היה כסף" והנה- הסתדרנו. י שחימום בבית, יש בגדים, אוכל וגם נשאר למעט מותרות מידי פעם. אז אני מניחה שככה זה יהיה גם עם הילד השני.
פלונית- תודה גם לך. דווקא כן עוזר "צרת רבים..." כי זה משהו שכל כך לא מדברים עליו. חוץ מבן זוגי אפאחד עוד לא יודע על ההריון (בכל אופן- שבוע שלישי...) ואני יודעת שברגע שאני אספר אז נקבל שני סוגי תגובות , הראשון: איזה יופי, את בטח מאושרת. השני: (ממשפחות וכו'): איך תסתדרו עם עוד ילד? לפעמים אגב, יגיעו שני סוגי התגובות מאותי המקור. אבל בכל מקרה שני סוגי התגובות ממש לא יעזרו לי בהתלבטויות ובקשיים שלי.
גם את בנזוגי אני לא מרגישה שאני יכולה לשתף אז אני די לבד בנושא. מעודד לשמוע שיש עוד כאלה שחושבות שזה מפחיד להביא לעולם יצור קטן ולדאוג לו מעכשיו והלאה.

כשמגיע השני - הלב נפתח לעוד אהבה. כמו שאי אפשר לתאר איך זה לאהוב ילד למי שאין ילדים - אי אפשר להסביר איך מתחלקת אהבה לכמה ילדים. פשוט תאמיני בזה!

גם אני נמלאתי פחד וחרדה בהריון (ראשון ויחיד בינתיים). הייתי בטלטלה בין המון רגשות והחזק שבהם היה חרדה.
בדיוק באותו זמן, ראיתי בערוץ 8 או קראתי במשהו סמי-מדעי, על כך שנשים רבות חוות פחד בשלבים הראשונים של ההריון. בנוסף לסיבות הברורות (בעייני) של מה יהייה? איך יהייה? איך אני אכיל את ההריון? איך אני אכיל את הילד? וכד'...הם נתנו שם גם סיבה גופנית (הורמונלית או דומה- אני לא בדיוק זוכרת).

לי מאוד עזר לדעת שאני לא היחידה שלא מוצפת ברגשות אמהיים עיליים והרגשת אושר צרוף (בלבד). זה נתן לי לקבל את הרגשות האלו ולא לבקר את עצמי, על עצמי ולהרגיש רע עם עצמי ועם הרגשות שלי.

דיברתי אתמול עם בן זוגי. זה בהחלט עזר קצת- להקל לשתף. כנראה שגם ההורמונים פועלים כבר בשלב הזה. אחרת קשה לי להסביר למה סידרתי היום בשש בבוקר את ארון הבגדים של הבן שלי.
ודבר נוסף שעליתי עליו, בעקבות משהו שחברה טובה אמרה, זה שיחד עם הפחדים שתיארתי למעלה- יש לי גם פחדים "נגדיים" - שההריון לא יצליח, שאני אפיל וכו'.

אני בשבוע 23.
מישהי יודעת אם מותר לישון על הבטן כל הלילה?

בטח שמותר. אם זה נוח לך אז גם עד ללידה (-: לילה טוב.

כל ההריון כמעט ישנתי על הבטן ויותר מזה... בלידה ביליתי זמן מה כמעט על הבטן.
איך שמרגיש לך.

כשהפחדים משתלטים, ויש קושי להתמודד לבד או להכנס למדיטציה, מומלץ להעזר בהיפנוזה על יד פסיכולוג..פעמים רבות אני מוצאת ששתיים -שלוש פגישות של עבודה בטרנס היפנוטי, מחזירות לאישה את השליטה, מסייעות לאישה לחזור לתלם החשיבה החיובית, ולבסס מחדש את יכולתה לעבוד עם עצמה בדימיון מודרך.

קראתי וקראתי בשקיקה. הכל כל כך נכון, גורם להזדהות בלתי רגילה. אני בהריון ראשון שבוע 16 . בדרך כלל, אדם רגוע ונטול פחדים או חרדות. כשהחרדות החלו להשתלט עליי בעוצמה (פחד מאובדן ההריון וכד') אימצתי לעצמי את המשפט:
פחד הוא המצאה וכמו כל המצאה, קל למוטט אותו כפי שקל ליצור אותו.
ולחברתי היקרה שכל כך פחדה מכאבי הלידה, מסרתי שהפחד מהסבל גרוע מהסבל עצמו. משפט שבוודאי אשנן לעצמי בבוא היום (שיבוא כבר!!!). בכל מקרה, לפעמים אין הצדקה אמיתית לפחדים שלנו (ולכן הופכים לחרדות).
בהצלחה לכולכן בדרך הקסומה הזאת.

במשפחה של בעלי יש הרבה אנשים שסובלים או סבלו מדיכאון או בעייה נפשית . אחותו ואחיו שניהם סובלים מהפרעות שונות, אחיו בעל מזג חם , נוטה "להשתגע" ולהתפרץ לעיתים קרובות ללא כל הגיון, הוא שתלטן לא שולט ברגשותיו ולא מסוגל לראות את צרכי האחרים , הוא כילד וכמבוגר אפשר לומר חצי משוגע. אחותו של בעלי סובלת מהפרעה יותר חמורה , דיכאונות , ניתוק מהסביבה ואף ניסתה להתאבד והייתה במוסד לחולי נפש . סבתו סבלה מדיכאונות וסבו היה מדוכא כל חייו ולא רצה שום קשר עם אנשים, הסתגר בבית מאז ומתמיד. עכשיו אני בהריון ראשון , אמנם אצלי אין אף אחד שסובל מבעיות נפשיות במשפחה אך אחרי הביקור הראשון אצל הרופא , הרופא שאל אם יש מחלות גנטיות במשפחה שלי או של בעלי- עניתי שלא . מאז אותה פגישה עם הרופא התחילה להטריד אותי המחשבה שהתינוק ייצא עם בעייה נפשית או דיכאון כרוני כמו משפחתו של בעלי . אני יודעת שזה דבר שאי אפשר לבדוק אותו זה לא כמו תסמונת דאון או כל בעייה גנטית אחרת שאפשר לחזות . אני בשבוע שמיני ומוטרדת מאוד מהנושא כי אם ילדי ייצא כמו אחיו של בעלי אני לא יודעת איך אעמוד בזה.. זה הסיוט הכי גדול שלי. איך מתמודדים עם זה ? צריכה עצה ותמיכה.
גלגל ענק

שלום בנות, אשמח לקבל עצה ועידוד לגבי בעיה לא קלה שאיני מצליחה לחשוב בבהירות ובשפיות.
לפני כשנה עברתי גרידה של תאומים בשבוע 16 בעקבות ירידת מים של אחד העוברים.
כיום אני שוב בהריון עם תאומים - שבוע 10 , הרופא ממליץ על תפירת צוואר רחם . האם מישהי בקיאה או לחילופין
מכירה את ההשלכות של הניתוח ? אני מתלבטת אם לעשות אותו בכלל עקב הסכנות הכרוכות בכך.
אשמח לקבל כל תגובה לאתר או לאי-מייל האישי שלי - [email protected]
המון תודות

עברתי תפירת צוואר רחם בשבוע 12 בהריון עם תאומים. באופן כללי הפרוצדורה מאוד פשוטה ולא מסובכת. רצוי מאוד שרופא מומחה שאת סומכת עליו יעשה את התפירה. לאחר הפרוצדורה ישנים לילה אחד בבית חולים , למחרת עושים אולטרסאונד והביתה.
חשוב לבקש מהרופא שיראה את הדופק של העוברים לפני שמעלים אותך למחלקה ואז תהיה רגועה יותר.
מדוע הוא ממליץ על תפירת צוואר?
שיהיה הרבה בהצלחה ובשורות טובות טובות.

אני בהריון. ממש בתחילתו. אני נמצאת בחו"ל כך שאין לי תמיכה רחבה (תמיכה משפחתית, רק בן זוגי המקסים) אני טיפוס חרד מטבעי, אבל אין לי מושג למה אני מלאת פחדים וחרדות שמשהו לא יצליח. אני מתהלכת עם תחושת מועקה ודמעות בעיניים, מחכה שהכובד יעבור. זה לא הריון ראשון, יש לי שני ילדים. ההריון הראשון שלי הסתיים בהפלה. אני פוחדת שההריון הזה לא יחזיק מעמד, ואני כלכך רוצה שזה יצליח. זה פשוט חייב להצליח. איך משנים חשיבה, זקוקה נואשות לעזרה

זה טבעי להתמלא בחרדות בתחילת ההריון. זה גם הורמונלי. וזה ממש לא שייך אם זה ראשון או לא - כל הריון אחר. אני יודעת שזה קשה ושההורמונים יכולים להטריף, אבל פשוט תזכירי לעצמך כל הזמן שזה טבעי שזה כך ושזה יעבור תוך כמה שבועות.

מחזיקה לך אצבעות.

הלוואי, תודה רבה. נחמד לראות שקוראים ומגיבים

גם

אני פוחדת שההריון הזה לא יחזיק מעמד, ואני כלכך רוצה שזה יצליח
אם הבנתי נכון, ההריון הראשון הסתיים בהפלה, אבל לאחריו היו שני הריונות מוצלחים שהניבו שני ילדים מוצלחים?!
אז למה יש חשש גדול עכשיו? אני לא שופטת - הגיוני מאד שיהיו פחדים וחששות . בכל הריון יש ובטח לאחר חוויה לא פשוטה כמו הפלה.
אולי תנסי לשבת עם עצמך , אחרי שהילדים והבן-זוג ישנים, ופשוט לנשום לתוך הפחד ולראות מה עולה.
האם ההריון רצוי? ע"י שניכם? האם המשפחה המורחבת תומכת? האם הפחד קשור להיותכם בחו"ל? איך היו הלידות הקודמות? ההריונות?
האם את מספיקה לנוח ולמצוא זמן לעצמך ולתינוק החדש? איך היתה הלידה שלך* כתינוקת?
לאחרונה התחלתי קורס דולות ובמסגרת הלימודים נעשית הרבה עבודה על להבין שהריון בעולם המערבי הוא לא תמיד פשוט והרבה פעמים לא ממש
נתמך ע"י הסביבה - מצד אחד שמחים על הריונות, אבל לא ממש מאפשרים לאישה את התמיכה והספייס שהיא צריכה, כדי לעזור לה ולעובר שלה לגדול ולהתפתח בתנאים אופטימליים. (תנאים פיזיים ונפשיים רכים ותומכים).
בכל מקרה - שולחת עוד

גדול ושמחה שאת משתפת ומדברת על מה שקורה לך.
לילה טוב

האם ההריון רצוי? ע"י שניכם? האם המשפחה המורחבת תומכת? האם הפחד קשור להיותכם בחו"ל? איך היו הלידות הקודמות? ההריונות?
ההריון מאוד מאוד רצוי על ידי שנינו. בן זוגי תומך ומפרגן ומסה להפיג את החרדות. ההריון שאחרי ההפלה, שהיה תקין לגמרי, עבר בחרדות ובקושי רב. את התוצאוות לכך אני רואה עד היום בבני. הוא חרד ובעל רגישות יתר. ההריון השני עבר בכיף ובקלות.
ההריון הנוכחי, כאמור, היה מתוכנן ויחד עם זאת מאוד מהיר. בהתחלה הייתי באופוריה וידעתי שהכל בסדר. בלילה אחד הכל התהפך וקמתי בבוקר עם תחושת מועקה. אני כל הזמן בודקת אם יש עוד סימנים, אם אני עייפה מספיק, וכו'. ההריון הזה חשוב לי ואני פוחדת לאבד אותו. פוחדת שאני מזמינה דברים לא טובים. מנסה לחשוב חיובי, אבל משום מה קשה לי.

תחושת הכובד פשוט קשה מנשוא. במיוחד לאור העובדה שעוד לא סיפרתי כלום למשפחה המורחבת. אני מחכה שהמועקה תתחלף באושר שאפף אותי בהתחלה.
אני ממש זקוקה לתיכה, והכתיבה ממש משחררת. תודה על ההתייחסות והנכונות לעזור, זה ממש מחמם את הלב

אני בחורה בריאה מטבעי, עברתי שנה וחודשיים טיפולים בגלל בעית זרע בלבד שנה הזרעות ועכשיו IVF ראשון ולשמחתי והפתעתי נקלטתי ויש לי אפילו תוצאה טובה, הביטא יצאה 146 לאחר 12 יום שזה הריון מצויין, מאחר ולקח לי מעל שנה להכנס להריון אפילו שזאת היתה בעית זרע ונכנסתי בIVF ראשון ברגע שנפתרה הבעיה, יש לי כל הזמן חששות, כבר חמישה ימים אני בודקת כל הזמן עם בדיקה בייתית ורק שאני רואה + אני נרגעת מחדש, אני חוששת גם מהאולטרא סאונד בעוד שבועיים, האם הסיכוי להריון מוצלח מIVF הוא אותו סיכוי מיחסים רגילים, ואיך עליי להתגבר על החרדה? תודה

הריון תקין עם חששות מהעבר

מצאתי את הציטוט הזה כאן למעלה , ופשוט התחלתי לבכות, אז לכל אלה שצריכות חיזוק ועידוד , כולל אותי , הנה :

_want to tell you this: You ARE A WOMAN, this IS your strength. You are a co-creator of life, God's improvement on his creation. You carry the life sustaining hunny and milk in your body...It is a heavy load. I know the littel girl inside you, because I have her sister inside myself. She wants some one to hold her and reasure her. She feels like an orphan some-times...she feels like she is in exile..and can't find her way home. I know that child. There is also another person inside you. A beautiful, powerful mother. Wise as the earth itself. Let HER pick up your littel girl. Let HER take care of you. She can do it better than Shy or your mother and father, or anyone else.
Can you hear me?_

אוטוטו שנה מאז שנכנסו אל הדף הזה. האם יש סיכוי שמישהו יקרא את הדברים? אני תוהה כי אני חדשה פה. לא להאמין. אני מרגישה כאילו הגעתי אל פלנטה זרה, עשירת חיים, שכולם ידעו עילה חוץ ממני. או שאני חיה על פלנטה זרה?
גיליתי השבוע שאני בהריון. שלישי. יש לי שני בנים. בן 11 ובן 5.5. ההבדל שביניהם [חמש שנים ושמונה חודשים] יהיה כנראה גם ההבדל שבין הקטן הנוכחי לקטן/ה הבא/ה, אם הכל יתקדם כשורה. גורל שכזה?
ההבדלים מעידים על קושי, פחדים והרבה שאלות. האמהוּת איננה מאד טבעית לי ופשוטה, וזורמת ושמחה. גם שמחה. אבל לא רק. האם יש לי סיכוי כאן למצוא אוזן קשבת? התרשמתי שהכותבים באתר, ככלל, נולדו להיות הורים בכל ישותם. אצלי זה אף פעם לא היה כך. ואני כל כך מפוחדת מן ההריון הזה - רוצה ולא רוצה, שמחה ודואגת. יש עם מי לדבר?

את יכולה לדבר איתי, ואני בטוחה שיש פה עוד הרבה עיניים קוראות.
גם אני מפחדת. הריון רביעי. שני ילדים בבית, אחרי הריון שלא עלה יפה בתחילת דרכנו בעולם ההורות.
פחדתי בכל אחד מההריונות ואני פוחדת גם עכשיו.
אני רוצה כל כך את ההריון הזה, ובאותו זמן לא יודעת מה יהיה ואיך נסתדר עם השינוי הגדול שנעבור כמשפחה.
אני פוחדת ואני מאושרת, שיש לי אוצר קטן ברחם, ששוחה בחוסר דאגה ובאמון מוחלט בי, באמא שלו. אני גאה להיות בהריון.

אני בהריון ראשון ויש קול בתוכי עם הרבה הבנה וחמלה שאומר לי שזה טבעי לפחוד ושלא אלחם בזה... יש כל-כך הרבה גורמים וסיבות שמעוררים בי פחד וחוסר-אונים הרבה פעמים.

למזלי יש לי בנזוג תומך ואוהב שמרגיע ומסביר לי ששנינו יחד וכל החלטה שאנו לוקחים, אנו מאמינים בה ועומדים מאחוריה, ובכל זאת...

לפעמים קשה לי להרגע ולהיות אופטימית. פתאום מליון מחשבות ודאגות וטרדות מתרוצצות לי בראש - כלכלית ורגשית והפחד שחלילה יהיה קושי עם ההריון, הלידה, העובר וכו'.

מקווה שאתחזק באמונה שלי שהכל בסדר ושהכל זורם על מי מנוחות. כשאני עושה אמבטיה נעימה עם שמנים מרגיעים ונרות, אני מצליחה הרבה יותר להתחבר אל החלק העדין והרגוע בי וגם אל האוצר שצף במים הפנימיים שלי.

אני מברכת על רגעים של אינטימיות ואהבה ביני לביני כי בכל מה שקשור לממסד הרפואי, אני פשוט הולכת לאיבוד...

יש לי הרבה פחדים, למה אני לא מרגישה כלום? אני בשבוע 13
האם העוברים בסדר? למשל בבדיקה הרופא ממש הזיז את הבטן בפראות קלה וממש פחדתי שיקרה משהו, אבל ראיתי שהם פשוט זזו והם מוגנים
איך אהיה כאמא לשניים? יהיה לנו קל? למרות שכבר הרבה קרובים הציעו את עזרתם
אני פוחדת להקשר אליהם יותר מידי, אני אחרי טיפול פוריות, אני כאילו מתגוננת ...
לפעמים הפחד חולף ומתחלף בתחושת שמחה וחיבור עצומים ולפעמים הפחד מפחיד ואני טובעת עימו...
בעלי מרגיע אותי ואומר הכל בסדר, הכל בסדר, תירגעי..
הלוואי ואני ארגיש בטחון וארגיע אותו ואומר לו הכל בסדר, הכל בסדר...
אני מבינה שזה גם חלק מן השלם כרגע הפחדים האלה, ומידי פעם מתחלפים הפחדים עם פחדים אחרים
עוזר לי שאני מזהה שזה רק פחד, ומךתחברת לאהבה שבליבי, כן לעיתים זה עוזר לי...
בבדיקה האחרונה הרופא התחיל להשוות בין העוברים אמר לבן יש .. יותר טוב ... לבת פחות... פתאום חשבתי איך יהיה לגדל שניים ביחד, מה ישוו ביניהם כל הזמן? מה אם אני אשווה ביניהם? ... הרבה דאגות.. שלא אהיה כמו אמא שלי....

ממרומי השבוע ה-38 יכולה להגיד לך שמאוד מבינה את הפחדים, בעיקר בשלבים שלא מרגישים את התזוזות. הכי מצחיק שאחר כך כשאת כבר כן מרגישה נטרפים מזה שפתאום העובר לא זז מספיק וכו'.

לבן יש .. יותר טוב ... לבת פחות...
הי! יש לך בן ובת!
איזה יופי!
@}

@}
(את יכולה לפתוח לך דף בית ...)
(יודעת מי אני, כן?)

אוטוטו צריכה ללדת... פתאום מלא פחדים!
מה אם משהו עם תינוקי לא בסדר? חס וחלילה מחלה כלשהיא? אני ממש מפוחדת.
עשינו את הבדיקות הרגילות של הקופ"ח(שקיפות,סריקות,חלבון עוברי-תקין)
פתאום הפחד משתלט עליי.
חוששת מהמפגש עם תינוקי.
זקןקה לעזרה.

אהלן

אני לא יודעת אם אנשים כאן זוכרים אותי. הפעם האחרונה שכתבתי כאן באופן פעיל (נניח) היתה לפני שנה, בדף איך זה שחווית ההורות הפכה פתאום לסבל.

בקיצור, מים רבים זרמו בירקון (ובנחלים אחרים), ואני כעת בשבוע 12 (הוריי!). עד כה, הכל מתקדם כפי שצריך. הבדיקות בסדר גמור, תופעות הלוואי לא נוראיות יותר מדי, הסביבה תומכת, הבוס בעבודה מפרגן - בקיצור, אין על מה להתלונן. הבעיה היא אוסף המחשבות השליליות שפוקדות אותי ללא שליטה - מה יקרה אם העובר ימות לפתע? אם יגלו ממצא שלא מותיר מקום לספק בשקיפות/סקירה? אם העובר כבר מת (חס ושלום) ואני בעצם רוקמת לשווא תוכניות לעתיד? אם משהו יסתבך בלידה? וכך, אני מוצאת את עצמי מתמגנטת לפורומי אובדן הריון, לסיפורים קורעי לב של נשים שאיבדו את הריונן בשבועות דומים לשלי או אפילו שבוע 19 ו-25 ולשאר סיפורים עצובים ומזעזעים.

אני לא אדם חרדתי מטבעי. אני מבלה על הכביש שעות רבות מבלי לפחד שאולי אעבור תאונת דרכים. אפילו על פחד מטיסות וממעליות הצלחתי להתגבר בכוחות עצמי. אני לא יודעת למה החרדות תוקפות אותי דווקא עכשיו. וזה משגע אותי. המחשבה שמשהו חייב להשתבש (למה בעצם?). שאין טעם לשמוח.

אני רוצה להשתחרר מהחרדה. היא מזיקה לי. הרי אין לי באמת דרך למנוע דברים שאין לי שליטה עליהם. ואחרי הכל, אני לא מסכנת את עצמי או את העובר. למישהו יש עצות?

אין הרבה מה לומר מלבד ברוכה הבאה למועדון

זה חלק מהחבילה.
סיוטים בהקיץ של אמהות

מרגיעון: קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!

http://www.omega3galil.com/[po]article page[/po].asp?id=84&scid=46

הומאופטיה עזרה לי מאוד

לי עזר מאוד ואף הציל אותי פרחי באך
תמצית מספר 2 ASPEN
ממש נס
או טיפול הומאופטי כמובן (רק קלאסי)
בהצלחה

מודה, אני קצת סקפטית לגבי הומאופאתיה.

בינתיים המצב החמיר. אני נודדת בלי שליטה לפורומי אובדן הריון. קוראת בשקיקה סיפורים עצובים. לא יודעת למה. הבנזוג חסם לי את הפורומים בתפוז בראוטר. אוף.

מהניסיון שלי, כשדברים באים לנו בלי שליטה בהריון, אין טעם להיאבק בזה.
רצוי לנסות לתת להם ביטוי בלי לקחת את זה לכיוון הרסני.
קשה, אני יודעת.

אני נודדת בלי שליטה לפורומי אובדן הריון. קוראת בשקיקה סיפורים עצובים. לא יודעת למה
אולי הנשמה של התינוק שלך זקוקה לזה. אולי זה מטען שבא איתו/ה.
לכי תדעי, אולי הגיעה אלייך אחת מהנשמות האלה שאבדו. אולי אפילו זו שאבדה לי.
ואולי אני כותבת פה שטויות בשתיים בלילה...

מאחלת לך הריון קל, מחזק ושמח

הרבה פעמים אני מרגישה שאנחנו מפנטזים על כל מיני התרחשויות סיוטיות כדי להצליח לעבד אותן ולהתגבר על הפחד שלנו מפניהן, לא יודעת אם הכיוון הזה מדבר אליך.

אני קצת סקפטית לגבי הומאופאתיה. למה? יש לך נסיון לא מוצלח מהעבר?

מניסיון דומה, אני ממליצה לך לא להתמסר לזה, להאבק בכל כוחך במחשבות השחורות האלו
מה שעזר לי זה ליהיות פה ועכשיו לשמוח במה שיש היום ולסמוך על הסדר האלוהי. כי אין טעויות אין אין
אני לא דתיה וחוויתי אובדן הריון בחודש התשיעי(!), בהריון שאחריו התמודדתי עם חרדות אימים,
את חייבית להתאמן בלשחרר את השליליות את ה"מה יהיה" כי אין לך מושג!
ואם את סקפטית לגבי הומאופתיה, סימכי על האינטואיציה שלך אולי תנסי טיפול בשיחות
אולי יש שם פחד עברי שאמור להיפתח.
בכל אופן טפלי בעצמך במה שאת מאמינה ומרגישה - אל תסכימי להעביר לעוברך הטהור שבחר בך, את פחדייך.
@} בהצלחה.@}

אולי תרצי להצטרף למפגש משוחחות על הריון ולידה ולשתף עם עוד הריוניות את התחושות

שלום לכולם..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בשבוע 20 עם תאומים מהפריה ירד לי המים לעובר התחתון הרופאים ישר אמרו לי לסיים את ההריון שחס וחלילה לא יתפתח זיהום ואני התעקשתי להמשיך אני כבר 3 שבועות בבית חולים בהשגחה האם משהי מכירה הצלחה בזה?תודה אני כל היום בוכה קשה לי

מציעה לך לשאול כאן

שלום בנות - אשמח להירגע על ידי בעלות ניסיון.
התבשרתי שאני בהיריון ביום ראשון אחרי טיפולי הפרייה. היו לי קצת כאבי מחזור ביום ראשון ואתמול אבל היום אני לא מרגישה כלום. אני כל הזמן בחרדות שמשהו לא בסדר, שאני לא מרגישה כלום אז כנראה העובר לא מתפתח.
האם זה נורמלי לא להרגיש דבר? האם אפשר לא להרגיש ויתפתח הריון נורמלי? אני רק ביום שני צריכה ללכת לבדוק שיש שק הריון ואני מטפסת על הקירות מרוב חרדות ודאגות. לא הרשיתי לעצמי לשמוח אפילו לדקה מרוב פחד.
כל עזרה תתקבל בברכה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נורמלי להרגיש, נורמלי לא להרגיש.
אני משערת שמעבר לכל מה שכתוב בדף- שחרדה זה טבעי, הורמונלי, מאפיין הריוני... כשההריון בא בקשיים, יש יותר חרדות. אז קודם כל את לא-לא מרגישה.
חוצמזה, מעודדת אותך- אני עברתי 2 הפלות והריון אחד תקין. כמה שאני אומרת לעצמי שזה ״לא הריון עד שבוע 15״ אני עדיין חושבת תומכת לידה תוך כדי תהייה מה אחליט אם בשקיפות תהיה בעיה...כל אולטרהסאונד מרגיע ומכניס ללחץ אטומי.
קשה להרגיש אחריות לחיים חדשים וחוסר שליטה גם יחד. אני איתך בסירה, שטה בנהר, המערבולות הן חלק מהתנועה שלנו בתוכו.
כאמהות אנחנו צריכות ללמוד לתת מקום נכון לפחד. כמה פעמים התעוררתי בלילות לראות שהיא נושמת...
חרדה היא אינסטינקט שאנחנו נוטים להדחיק. הריון לידה והורות יכולים להחזיר לה מקום ראוי. תלמדי את החרדה, דברי איתה ועם עצמך באופן חיובי.
ותמיד תתמכי בעצמך פיסית: לצאת לסיבוב בחוץ בערב לנשום אוויר. לאכול אוכל נעים לגוף, לשתות מים.
אני איתך

תודה רקמה, על המילים המעודדות. אני מנסה כמוש את אומרת "להתיידד" עם החרדה אבל ממש נכשלת בזה בינתיים )-:
היתה לי אתמול מין תחושה כזו כאילו ההריון עזב אותי, כאילו התרוקנתי כי לפתע פתאום הכל הרגיש לי רגיל בגוף. והפחד מלהיכשל הוא עצום. טיפולי פוריות מזמנים כל כך הרבה כשלונות שכשפתאום זה מצליח הפחד שזה ייגמר מתעצם. אני גם לא צעירה מבחינת הריון וברקע מרחפת כל הזמן האפשרות שאם זה לא יצליח עכשיו זה כבר יהיה מאוחר מדי.
אני מנסה להרגיע את עצמי באמצעות מנטרות למינהן ומחפשת באינטרנט בנות שלא הרגישו כלום כמוני וזה נגמר טוב. זה לא ממש עוזר בינתיים.
ואם כל זה לא מספיק, אז על זה גם נוסף הלחץ מזה שבעצם הלחץ שלי אני מסיבה נזק.
יואו...אני נשמעת לעצמי מטורללת לגמרי, ועברו בסה"כ שלושה ימים מאז שהאחות התקשרה.
אני מלאה תחושות אשמה על שאני לא שמחה ומאושרת ורק מתוחה, לחוצה ומדוכאת.
לא יודעת איך אצליח להחזיק מעמד עד יום שני.
בכל מקרה שוב תודה על העידוד. זה יצא ארוך יותר ומבולגן יותר ממה שתכננתי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וידוי קטן: אני עשיתי בדיקה ביתית לפני כשבועיים כי ״לא הרגשתי כלום״ פתאום. ומה אם סתם פינטזתי שני קוים בבדיקה הראשונה?!
אין לי תובנות חכמות, אפילו שזה הריון רביעי (!) שלי ואני כבר אמורה לדעת שיש ימים עם שלושים תסמינים ויש ימים נורמליים לגמרי. מזל שזה רק 9 חודשים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רקמה על השיתוף. זה בהחלט מנחם לדעת שאני לא היחידה שמתמודדת עם הקושי הזה שבחרדות. אני גם יודעת שאין לזה סוף או תכלית או תוחלת ומנסה ככל יכולתי להשתלט על הפרא הזה, אבל יש להן כוח עצום לחרדות האלה והן מציפות אותי כמו צונמאי.
גם את בתחילת הריון? בכל מקרה, מאחלת לך הריון שליו ונעים וכיפי, כמו שזה בטח אמור להיות...(-:
בדיוק מה שאני מאחלת לעצמי (אם כי עדיין לא ממש מעיזה - עוד לא ראינו שק, עוד לא ראינו דופק).