באופן טבעי

_{דף מומלץ}

_{דף כאוב ומצחיק. באותה רוח, ראו גם: הצילו מלפפון תקוע באף}

מעשה שהיה כך: בסופשבוע האחרון התארחנו אצל הורי. הילד הקטן הרגיש רע מאד והקיא כל הזמן. לעומתו, הגדול הרגיש טוב ושיחק עם סבתא שלו (אמי) מונופול (בסדר, בסדר, תכעסו עלי, אני מחנך בבית ילד חומרני וקפיטליסט סמוי). זה תמיד לוקח להם שעות על גבי שעות, כשלוח המונופול וכל הכרטיסים והשטרות הקטנים מפוזרים מסביבם על השטיח בסלון.
תוך כדי שאני קורא באיזה ספר, הקטן פתאום מתחיל להשמיע קולות של לקראת-הקאה. כולם ישר "איפה הקערית הכחולה? מי ראה את הקערית?", ובראש שלי מבליחה תמונה של הקערית על רקע שולחן העבודה בקומה השנייה. בלי להתבלבל אני מזנק מהספה, חוצה את הסלון לעבר המדרגות, ובדרך נוחת ליד לוח המונופול על ערמה קטנה ועוקצנית של מלונות ובתים מפלסטיק. הרגל שלי מוחה על המאחז הלא נוח, ובאינסטינקט שאפשר לשייך אותו רק למוצא אבותי הרחוקים אני מעתיק את משקלי אל המדרגות המיוחלות וממשיך במרדף אחר הקערית -- אשר אכן ממתינה לי בשלווה ליד השולחן -- ובזינוק נוסף מגיעה בדיוק בזמן על מנת לקלוט את שצף הנוזלים המגיע מהמעמקים הבלתי מתכלים של בור הסוּד שאני מגדל בתור ילד.
מרוצה מהזריזות שהפגנתי אני מתיישב בחזרה על הספה, רק על מנת לגלות שעם שוך האנדרנלין, מתעצם לו ברגל כאב לא סימפטי. ארבעה ימים אחרי כן עדיין כואב לי ברגל, והחבורות הכחולות מתחילות להעלם.

וכך הפכתי לאדם היחיד בכדור הארץ שנפצע ממונופול.

רועי, ש א ת ה תדרוך על הקפיטליזם?!...
במחשבה שניה - אולי בגלל זה נפצעת?...

היום הגיע האיש מהכביסה לקחת את הכביסה. שמו שרון, הוא חזב"ת (חוזר בתשובה) ש"סניק חביב. מגיע עם אופנוע, ועל הקסדה יש לו מדבקות של ש"ס.
אני הכנתי בעוד מועד את סל הכביסה. בדרך כלל שנינו מחזיקים את השקית הגדולה ושופכים יחד את הכביסה פנימה - מין טקס פגאני שכזה, אלא שהיום הוא לא נכנס, כי בדיוק שטפו את הריצפה בחוץ והוא לא רצה ללכלך את הריצפה.
הוא נתן לי את השקית, והלבשתי אותה על סל הכביסה.
הפכתי את הסל בתנועה אחת, והכביסה צנחה לה באלגנטיות ובמשמעת מופתיים לתוך השקית הגדולה.
מרוצה מהצלחתי שמתי התכוננתי להפוך את סל הכביסה חזרה עם הפתח למעלה.

כאן המקום להקדיש כמה מלים למבנהו של סל הכביסה שלי: הסל בנוי מעשה רשת מפלסטיק. חורי הרשת הם מלבניים, והפלסטיק בתוך החורים הוא מחודד כלפי שפת החורים - מעין להבים קטנים ולא חדים במיוחד. המלבנים הם, להערכתי, ברוחב שלושה סנטימטרים ובגובה של קצת פחות מסנטימטר.

עתה הסל הפוך, ואני מתכוון להפוך אותו בתנופה. תוך כדי כך נתקעה אצבע אחת בתוך אחד מחורי הרשת. יש לי אצבעות עבות - אצבע יכולה להיכנס בקלות לחור של שלושה סנטימטרים רוחב ופחות מסנטימטר גובה, אבל לא להסתובב בתוך חור כזה.
אלא שהאצבע לא היתה צריכה להסתובב: החור הסתובב. עם כל הסל. עכשיו אני מקליד בדף פציעות מוזרות, ועל האצבע המורה של יד שמאל מתנוסס לו בגאוה פלסטר לזכר הסיבוב המפואר של הסל.

(מותר, נכון?)

לי יש את האלרגיה הכי מוזרה בעולם, שימו לב:

אני אלרגית ל שרימפס

פעם אחת אכלתי את זה (טעם של דג) וסיימתי את הארוחה בחדר מיון.

זה היה ממש מצחיק כשהלכתי ללדת תלו לי שלט ענק על המיטה "שרימפס" (כדי שידעו לא לתת לי שרימפס לארוחת צהריים או לא לתת תרופות על בסיס שרימפס) וכל רופא, רופאה או אחות שעברו היו חייבים להתעניין....

גילה,
וודאי! בשביל זה נפצעתי...

זה היה ממש מצחיק כשהלכתי ללדת תלו לי שלט ענק על המיטה "שרימפס" (כדי שידעו לא לתת לי שרימפס לארוחת צהריים
כן, מכה הבתי חולים האלה
כשאתה מאושפז כל מה שאתה רוצה זה איזה מרק דלוח או פירה קריר או עוף מכובס שישמחו את בטנך ונשמתך
ומה הקמצנים האלה מביאים לך?
שרימפס. ועוד עם רוטב חמאה כזה עשיר.
לא סתם אנשים לא רוצים לחטוף התקף לב. זה האוכל בבתי חולים שמרתיע אותם.

זה כדי להאדיר את שם הרופאים - לא מספקי שהם ריפאו אותך מדלקת ריאות / שבר ברגל / מה שלא יהיה, הם עשו את זה תוך כדי שאת אוכלת אוכל של בית חולים!

ישנן כמה פציעות שקורות לכל אחד ואחת מאיתנו כמעט על בסיס יומיומי, אך עדיין נחשבות מוזרות בעיניי.

תארו לכם יקיצה משנת לילה טובה, עם ציוץ הציפורים, עלות החמה או איך שתרצו כדי לתאר לכם בוקר נהדר. אתם פוקחים את העיניים, נשכבים לכם עוד מספר רגעים במיטה ומתכוננים נפשית ליום עמוס נוסף. ואז בא הרגע - אתם קמים מן המיטה ואיי.. מקבלים מכה, לא פחות ולא יותר, באצבע הקטנה של הרגל...
אתם נורא צמאים וניגשים למטבח לשתות. אני לא יודעת איך זה אצליכם, אך אצלי בבית הכוסות נמצאות בארון המטבח למעלה, כך שצריך לפתוח אותו כדי להוציא כוס. משום מה, אני כמעט לעולם לא סוגרת בחזרה את שתי הדלתות, והללו, כאילו כדי להזכיר לי את עצם קיומן ביקום, נותנות לי להרגיש את טיב שפיצן בגולגולתי הרכה...
על אותו עקרון ("עקרון השפיץ"), לפעמים אני תוהה מדוע היו חייבים "להנדס" את רוב השולחנות בעולם בצורה מלבנית או מרובעת. כן כן, אני מדברת על הסיטואציה בה אני מתרוממת מן השולחן בכיוון להתחיל ללכת וטראח... אני מקבלת שטוזה הגונה בעצם האגן (צד שמאל או ימין, זה מתחלף), מכה שמלווה אותי בדר"כ לשארית היום...

תגובות בבקשה

אין לי פתרונות. עוזר לרפד את הרצפה בבלגן, ולהמנע מרהיטים מיותרים בבית (למשל - אם לא ישנים על מיטה, אלא מסתפקים במזרון, המכה לא תהיה עם ההתעוררות, אלא רק כשמגיעים למטבח).
10 ס"ם פחות פותר את הענין. מנסיון.
כנ"ל - אצלי זה בבטן, לא באגן. לעומת זאת, ידיות של דלתות נכנסות לי בגב.

גילה,
מס' 3 (ידיות של דלתות) גדול

שכחתי מזה

יש לנו חבר שבכל סוכות נפצע מ"מין" אחר בארבעת המינים:
בשנה הראשונה - נכנס לו לולב לעין
בשנה השניה -בעודו קוטף ערבות, הטילה לו יתושה ביצים בעין- יכות לגרום לעיורון...
אנחנו מחכים לדעת מה יקרה בהמשך, מי יפגע בו בשנה הבאה האתרוג או ההדס.

אותו חבר גם פצע את עצמו ע"י אלמניה ב.....אוזן...

יש לי חברה שבזמן ששכבה בבית מגובסת מהאגן ומטה, נכנס לה זבוב לתוך אוזן, כשניסתה להוציא אותו, היא חוררה את עור התוף, וזה בנוסף לפלטה בשיניים שהפריעה לבכות כשהובילו אותה לבי"ח לניתוח...

סיפור אמיתי.
היום שלום לה, לרגליים, לאוזן, ולזבוב...

אוי ואבוי, תוך קריאת הדף הזה נפלטו מפי קריאות "אוי" כאלה שהביאו את בעלי עד לכאן לראות מה קרה...(וטוב שהוא בא כי לא ידעתי מה זה אלמניה)

פשוט כואב לקרוא.

כי לא ידעתי מה זה אלמניה.
מה זה, באמת?

אלמניה- מכשיר מברזל לתקיעת בזנ"ט באדמה.

לפי ההסבר של הבחור שלי, בוגר הנדסה קרבית ומומחה לעניני בזנ"טים, אלמניה זה מכשיר גדול וכבד שצריך שניים כדי להחזיק אותו. צשחילים לתוכו את הבזנ"ט ובתנועות מעלה-מטה דופקים את הבזנ"ט באדמה.

חגי.
קודם כל צ'יקס (גם באותה דקה יצא לנו)
דבר שני, אני לא מכירה פרות ים (הן באמת עושות מווו מתחת למים??)

אל תאמר "אלמניה" (האם היא מאלמנת?), אמור "הלמניה" (היא הולמת (בבזנ"ת (ברזל-זוית))).

פרות ים (ופרות בכלל, טרופיים, בוסר וכו') - הצורה הנכונה היא ללא י'. מה לעשות.
<המסעדה הניידת מתעלמת בנוקשות מן הכלל הזה, באופן אישי>

תודה לרוביק. על ההלמניה (עכשיו זה באמת הגיוני. בהתחלה חשבתי שזה שם של עכביש) והבזנ"ת (חשבתי שזה ברזל-זוית-נטוי ולכן עם ט')

ברזל-זוית-נטוי
זה לא במקרה ר"ת של ברזל-זווית-נגד-טנקים? כמו ררנ"ט? אחרת בשביל מה תוקעים אותו באדמה, אלא אם מטרתו היחידה לצלק רגלי חיילים מסכנים?
<שמיכת נושאת עד היום צלקת מפוארת מבזנ"ט שנתקע לה ברגל בצבא>

הלכתי לבדוק בזנ"ט - אז ככה: בזנ"ט - בט', אכן ברזל זוויתי נטוי, ר' כאן ובמיוחד ההערה למי שחושב (או חשב, כמוני) שבזנ"ט זה ברזל זוויתי נגד טנקים.

XX הערה: מי שחושב שבזנ"ט זה ברזל זוויתי נגד טנקים... חיל שריון מודיע שכל מה שיישאר מבזנ"ט אחרי שטנק יעבור עליו זה רק ברזל לא זוויתי ולא נטוי!
גדול, שמיכת!

לא פציעה, רק אירוע מוזר שקרה לי היום.
קמתי מסטולה משנת הצהריים, בדיוק קבלתי מחזור, אני לא בדיוק מאופסת ביום הזה. הייתי צמאה. הלכתי לכיור. כוס פלסטיק עמדה מלאה. לגמתי בשקיקה. רק כשהמיים כבר עברו את הגרון, הסתבר לי לחרדתי שזה כוס מי הסבון ששמתי בבוקר במטרה להשרות בה כפית, שנעלמה בינתיים.
הזדהיתי כל כך עם הדובון מהשיר (הדובון בלע סבון, טעם חריף מילא את פיו...) אכן חריפות עזה, הגרון נצרב לי.
מים, עוגיות... שום דבר לא הועיל. הקאתי ועדיין הבטן חמוצה, אם כי נקייה...

האמת, אולי זה שייך לסיפורים קוסמיים, אבל היום שאחרי בליעת הסבון הוא ייחודי ביותר.
נראה שכל העולם החליט להתקשר ולהציע לי עבודה. ומי שלא, סתם התקשר לשאול מה נשמע ומי שלא התקשר, כי החלטתי בשלב מסויים שמספיק לי בטלפון, פשוט דפק על הדלת. רק שבע בערב ומי יודע מה עוד צפוי לי ביום הזה.

ומוסר ההשכל הוא: בפעם הבא שיהיה מחסור בעבודה - לשתות סבון [-:

D-: D-: D-:

אני כשהייתי בשנות העשרה הצעירות שלי, פתחתי את השפה כי אחשלי זרק עליי שקית ובה מסטיקים של בזוקה.
(ןצעק תוך כדי משהו כמו "קחי את השקית המסריחה הזאת!")

בשבוע שעבר התעוררתי בבוקר לפני הבת.
במצב מעורפל, נטול משקפיים, רציתי ללכת לשתות משהו. ירדתי מהמיטה צעד אחד יציב, פחות או יותר, ובשני ספלאאאץ'...........
עמד שם סיר פיפי (ריק). החלקתי לאורך החדר עד לדלת (זה אמנם לא הרבה אצלנו אבל זה היה מפחיד) ונחתתי על הברכיים. עד היום עוד יש סימנים כחולים גדולים.
הבת אפילו לא התהפכה.

בצבא שירתתי כחובשת בבסיס של קורסים של חיל אויר.
הקורסיסטים היו צריכים ללכת כל הזמן בצורת מסדר, כלומר בטורים, כה במשך כל היום, בדרך לחדר האוכל, בדרך לכיתות וכדומה.
היה בחור אחד שבאופן קבוע בכל פעם שהשורה שצועדת לפניו היתה מגיעה לסיבוב הוא לא היה מספיק להבחין ונכנס בעמוד תאורה.
הוא הגיע למרפאה כשלוש פעמים בעקבות פתיחת ראש.

בחור אחר פתח פעמיים את העורף, מאחר ותמיד ישב בסוף הכיתה על מנת להירדם, ולפעמים הראש שלו היה נשמט אחורה חזק מדי על הקיר...

ועוד אומרים שהטובים לטייס :-O

ועוד אומרים שהטובים לטייס :-O
אולי הטובים האלה פשוט עייפים מדי...

הנה משהו מאמש:
דפקתי את הזרת שלי בכורסא. חזק נורא. וזה גם כאב נ ו ר א.
ולמה זה כאב כל כך?? או, שאלה מצויינת.
אז ככה:
תמיד ניחנתי ביכולת מופלאה להזיז רהיטים וקירות עם הזרת (ברגל) (ותודה לאבי היקר על הגנים).
אכן, כבר הרבה זמן לא התאמנתי.
אבל...
לעשות come back, דווקא שלושה שבועות אחרי ניתוח בזרת????
כן כן, יש לי כשרון מיוחד, מסתבר:
לא רק נזק גנטי שמצריך ניתוח.
לא רק חוסר סבלנות שגורם לי להלך (בעדינות, בעדינות) על אותה הרגל קצת לפני שאני אמורה...
מסתבר שמה שהכי הייתי צריכה זה גם לנסות להזיז את הכורסא עם הזרת. לא, לא עוד חודש כשהזרת קצת תחלים מהניתוח, חלילה.
לא.... עכשיו. עכשיו זה טוב.
אוף!!!!!!!!!!

שולה,
מזל שלחתולים תשע נשמות...

שולה אני חושבת שנעלי הבית הומצאו במיוחד בשבילך...

או.קיי:זה נשמע ממש מופרע, אבל זה נכון:כל פעם שאני חותכת משהוא (ירקות וכיוצא..)אני נחתכת בבוהן שמאל,בקצה.(בעלי כבר הפסיק לרחם עלי, והתחיל לגחך כשזה קורה....) ותשאלו למה?

נו?.....

טוב, כי בוהן שמאל שלי, קצת יותר ארוכה מבוהן ימין... (הן גם ממש שונות בצורתן...) וכנראה שהמוח שלי לא הפנים את זה...
מה עושים? פשוט התחלתי לגדל צפורן יותר ארוכה בשמאל. (ועכשיו אני חותכת קבוע את הציפורן... מעצבן, אבל לפחות לא כואב...)

פעם שמעתי שכל זוג איברים בגוף, אחד גדול מהשני בטיפונת. האם זה נכון?
אני רואה אצלי הבדלים קטנטנים, באוזניים למשל.

אנחנו מאד לא סימטרים. יש את הדוגמא שכאשר מצלמים את הפנים מלפנים, ומחלקים את התמונה ל-2 (בקו האמצע) ואחר כך יוצרים תמונת ראי מכל אחד משני החלקים בנפרד יוצרים שני אנשים שונים (תנסי).

ובכן, לפני שלוש שנים שברתי משטחים מעץ למדורה.
להלן הטכניקה: (קידס דונט טריי זיס אט הום)
מרימים סלע במשקל העצמי שלך בערך
מטפסים על שולחן קק"ל
זורקים את הסלע על המשטח
יורדים וחוזר חלילה
וחלילה
וחלילה

הייתה אחלה מדורה
חזרתי הביתה
למחרת לא יכולתי לזוז ונראיתי כמו מקל רועים - כפוף וקשוי.
אכן, הצילום אובחן כפריצת דיסק אחושקשוקה מעל הסאקרום.

מסקנה א. ילדים לא לשחק באש כי לא תוכלו לקום מהמיטה לבד לעשות פיפי בלילה
מסקנה ב. (ותודה לבאז לרמן/"Sunscreen") כבד את גבך Be kind to your spine, you'll miss it when it's gone .

אקסטרא לסבלניים: חתך באצבע המורה מדף של ספר בישול באיטלקית נחשב?

איזה דף מצחיק...!
D-: D-: D-:

מיקרוני זוכרת איזה מקרה לפני כמה שנים, באיזו היסטריית ניקיון רגעית, הלכתי אחורה בזמן שטיפת הרצפה (בידיי מגב) ונכנסתי עם כל הרגל לתוך הדלי שעמד מאחורי ומאחר ורגל לא נכנסת כ"כ ישר לתוך דלי, נאלצתי לאזן את עצמי עם הרגל השניה (כדי לא ליפול) ופסעתי פסיעה אחת קדימה...ישר על המגב וקיבלתי אותו ישר בראש!
>אחרי 2 שניות התפכחות, צחוק ובכי (כואב!) ביחד, סקרתי את צדדי לראות מי ראה למרות שהייתי לבד בבית<

ולי נכנס בלילה זבוב לאוזן. חשבתי שאני משתגעת. כלום לא עזר ולא הצלחתי לגרום לו לצאת או להפסיק לרפרף בכנפיים שלו. מדהים כמה דבר כזה קטן גורם לתגובת פניקה כל כך גדולה. הבנתי את טיטוס האומלל.
אחרי זמן מסויים הוא מת, כנראה, בכל אופן הוא הפסיק לזוז.
עכשיו אני בדרך לרופא שיראה אם הוא עדיין שם ויפנה את הגוויה.

נועה, אין עלייך בפציעות מוזרות. זבוב באוזן זה באמת שיא השיאים D-:

חיות באוזן...
בנעורי נכנס לי חרק מעופפ לאוזן - מאוד נבהלתי הלכתי לחדר של הורי הערתי אותם בבכי "יש לי חיה באוזן" ואמא שלי הלומת שינה שאלה: נכנס לך דב לאוזן?
הטכניקה אגב היא להטביע אותם - למלא את האוזן במים.

ומיק רוני - התגלגלתי מצחוק

ונכנסתי עם כל הרגל לתוך הדלי
יש לנו זוג חברים, שבזמן שהיו באמצע שטיפת רצפה גבר עליהם ייצרם.
אני לא זוכרת מי, אבל אחד מהם הכניס את הרגל לתוך הדלי, שניהם נפלו, ובזמן פציעות גילו שבר ביד או ברגל (זה היה מזמן, אני לא זוכרת). אני חושבת שזה היה תחליף ממש גרוע לאביונה

(אסור לומר אורגזמה?)

אחת הסיבות שאנחנו לא תומכים בלינה/מיטה משפחתית בביתנו היא כי בעלי טוען שיש צורך בביצים מברזל. (אשכים בעברית צחה)
בפעם האחרונה שהקטנציק הוכנס למיטתנו, הוא כל כך זז והתהפך (הכל מתוך שינה כמובן) עד שהכניס לבעלי כזאת מכה שם, שבחיר ליבי הפסיק לנשום לאיזה שעה. קטנציק מיותר לציין לא התעורר.

כשהייתי בפנימייה, השותפה לחדר חזרה באמצע הלילה לחדר, ורצתה לכוון את המזגן. כל המכסה נפל לי ישר על הראש, אבל לא התעוררתי (זה היה אחרי טיול), והיא היתה בטוחה שהיא הרגה אותי!

כשהלכתי ללדת תלו לי שלט ענק על המיטה "שרימפס" (כדי שידעו לא לתת לי שרימפס לארוחת צהריים או לא לתת תרופות על בסיס שרימפס

_כשאתה מאושפז כל מה שאתה רוצה זה איזה מרק דלוח או פירה קריר או עוף מכובס שישמחו את בטנך ונשמתך
ומה הקמצנים האלה מביאים לך?
שרימפס. ועוד עם רוטב חמאה כזה עשיר._

D-: רעות ועוגיה, אני יודעת שזה נורא ישן, אבל הייתי חייבת להגיב פשוט כי התגלגלתי מצחוק וכמעט הערתי את הילדים משנת צהריים.

הרגע נפצעתי מלחם (!).
ניסיתי להפריד פרוסת לחם שפע מהכיכר הקפואה, ושניה אחרי זה גיליתי שאני מדממת על הרצפה.

ללחם שלום.

<אגב, זה אחד החתכים הכי כואבים שהיו לי. אפילו יותר מחתכים מנייר>

רפואה שלמה

(מלשין על השתחיה)
יושבת לה בכניסה לבית עם ראש של פטיש (ללא הקת) ושוברת אריחי קרמיקה צבעוניים בשביל לשבץ באיזה קיר. אחרי כמה דקות:
"איי!" חתכה את האצבע יפה יפה עם שבר אריח.

מנקים, פלסטר וכו'. חוזרת לשבור. "את רוצה כפפות עבודה?"
לא.
כמה דקות:
"איי!"

מנקים וכו'.
"בטוחה שלא רוצה כפפות?" לא. (עונה הכבוד שלה)

אחרי כמה דקות שוב היא נחתכת, והפעם כבר אין "איי!" - אני כבר צחקתי.

פעם נשך את הילד שפן. אחרי כמה חודשים נשך אותו סוס.

לפני כמה שנים נכנסתי לאוטו (למושב האחורי) התכוונתי לסגור את הדלת, רק שלא שמתי לב שאני עדיין מחזיקה אותה ביד השניה, וככה מעכתי ארבע אצבעות ביד ימין. יצאתי מהאוטו, שמתי קרח, נרגעתי ונכנסתי שוב, הפעם מהצד השני. סגרתי את הדלת, ונחשו מה קרה ליד שמאל?

פעם נשך את הילד שפן. אחרי כמה חודשים נשך אותו סוס.
את השפן? כי מגיע לו!

סיפור שדורש תשומת לב לפרטים:
כששירתתי בצבא , היה מישהו שניסה להתחיל איתי וסירבתי
התגובה שלו היתה:"תחתמי על ברכיות!" (הגירסא של אז ל"לכי לכי יא שרמוטה ".. לערס שלא משתפים איתו פעולה)
אחר כך יצאתי לחופשה "רגילה" ושטתי באבובים. חזרתי לבסיס עם ברכיים סגולות לגמרי.
תגובתו:"אמרתי לך לחתום על בירכיות!"

סגרתי את הדלת, ונחשו מה קרה ליד שמאל?
0-: D-:
לא נכון!

קומה, הסוס נשך את הילד לא את השפן.

איך מזהים אם נכנס לך יתוש לעין והטיל שם ביצים?

איזה דף חמוד... תודה לגריינים.
ביום שהתחילו לי הצירים נפל לי כסא על הבהן הגדולה ברגל. כאבים איומים. מייד ידעתי שזה קרה כדי שיהיה לי על מה לצחוק בצירים. למחרת אכן צחקתי.

_מיקרוני זוכרת איזה מקרה לפני כמה שנים, באיזו היסטריית ניקיון רגעית, הלכתי אחורה בזמן שטיפת הרצפה (בידיי מגב) ונכנסתי עם כל הרגל לתוך הדלי שעמד מאחורי ומאחר ורגל לא נכנסת כ"כ ישר לתוך דלי, נאלצתי לאזן את עצמי עם הרגל השניה (כדי לא ליפול) ופסעתי פסיעה אחת קדימה...ישר על המגב וקיבלתי אותו ישר בראש!
>אחרי 2 שניות התפכחות, צחוק ובכי (כואב!) ביחד, סקרתי את צדדי לראות מי ראה למרות שהייתי לבד בבית<_
מיקרוני, נחנקתי מצחוק!

לפני חודש בעודי מהנדסת תפאורה למסיבת ט"ו בשבט בגן טיפסתי על שולחן ו...נכון:" שאללה מלמעלה טראסק למטה".חטפתי כהוגן בגב התחתון וגילחתי את הירך על גב של כסא.
בהתחלה בדקתי מה אני יכולה להזיז ואז תפסתי שאם הכל כואב זה סימן טוב...
שהכנתי את הארמון בגן נזהרתי טוב ,טוב,

עד עכשיו אני מרגישה את הגב...

עזרתי להכין סעודה בבית שהתארחנו בו. אחת הבנות הפילה על השולחן שעבדנו עליו צנצנת סחוג. באורח פלאי ומדויק ניתזה טיפה קטנטנה ישר ישר לפי, ועוד אחת על אצבעי.
אחרי ששטפתי ידיים שפשפתי את העין עם האצבע והעין התחילה לשרוף, וגם הפה בער.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות

אאוץ'

_פעם נשך את הילד שפן. אחרי כמה חודשים נשך אותו סוס
את השפן? כי מגיע לו!_
D-:

כמה שבועות לפני הלידה שהייתה מתוכננת להיות בבית התקלחתי. הייתי מוטרדת מכך שהתינוק עדיין לא התהפך ושלא נותר לו זמן רב לכך.
בעודי מתנגבת אני מביטה לשטיחון הרגליים ורואה שכולו ספוג דם. כמעט התעלפתי כשחשבתי שאני מפילה או מתחילה לידה מוקדמת והתינוק עדיין הפוך.
התכופפתי כדי לשבת לנשום עמוק וגיליתי שהדימום הוא מכף רגלי שנחתכה (מבלי ששמתי לב)....

לא פציעה מצחיקה אבל ארוע פציעתי שנורא הצחיק אותי אח"כ. אגב. התינוק התהפך בעזרתו של דר' קנטי.

במילואים בצאלים לפני יותר מעשור, חזרנו לאחר תרגיל לילה שהפך לתרגיל יום-חם-מהביל בגלל טעויות ניווט. כל כך שמחנו לסיום הסיוט הזה, שלא היה אכפת לנו שמקום המנוחה היה לא יותר מרשת צל ענקית פרושה על עמודים. הרשת היתה בנויה כמו אוהל קרקס - עמוד אחד ענקי במרכז, והרבה עמודונים ויתדות בשוליים. השתרעתי להנאתי על גבי על מיטת השדה בשולי הרשת ושקעתי בתנומה. בדיעבד הסתבר שבוני הרשת היו די חובבנים, ואולי היתה זו פרץ של רוח מדברית, בכל אופן: מה שהעיר אותי משנתי המתוקה היה אותו עמוד מרכזי שבחר לו ליפול בדיוק על עין ימין. מזל א - הייתי בלי משקפיים, כי הם היו נשברים וחבל. מזל ב - שיש עצם מסביב לעין. העין ניצלה, ואני זכיתי בצלקות נחמדות מעל ומתחת לעין, ובקיצור של המילואים משבוע ליומיים.

מזל א - הייתי בלי משקפיים, כי הם היו נשברים וחבל

ראו גם:
הצילו מלפפון תקוע באף

(לא פחות מצחיק, ואולי אף יותר

)

יופי של דף!!
באמצע לילה אחד תוך שאני מתהלכת במטבח אחרי הנקה עקב רגל ימין שפשף את הבוהן של רגל שמאל. אני מרגישה ממש כאב אבל חשבתי שזה בגלל שאני באמצע שינה.
בבוקר כל הרגל התנפחה וכאבה ניסיתי עם פינצטה וחפירות ארכיאולוגיות לראות מה יש לי שם וכלום.
שבועיים הייתי ככה אפילו קרוקס לא יכולתי ללבוש- כבר רציתי ללכת לאיזה צילום וכל הזמן אני אומרת לעצמי שזה היה בסך הכל נגיעה עם הרגל השניה אז מה זה יכול להיות??
אחרי שבועיים השרתי את המים איזה שעה במים חמים עם מלח אמבט ואחרי 2 קילו מוגלה יצא-
ראש של קיסם.
תאמינו לי שזה כאב...
אחרי שנפטרתי מזה- יומיים אח"כ התנגשתי בחתול-אותה זרת עד היום היא כואבת.
לחתול שלום.

שבועיים הייתי ככה אפילו קרוקס לא יכולתי ללבוש
זה טוב, לא?

אני הכנסתי רדיאטור לחדר השינה, עקב הלילות הקרירים.
קמתי בלילה לשירותים, ובשתיים בלילה מי זוכר שעומד בחדר רדיאטור? בום אאוץ', נדפקה הזרת ברגל ימין... מקללת בשקט, שהתינוק לא יתעורר.
חוזרת מהשירותים, ובשתיים בלילה מי זוכר מה היה לפני שתי דקות? בום אאוץ' נדפקה הזרת ברגל שמאל.
מקללת, מקללת, נרדמת.
בודקת בבוקר - חבורה כחולה ע-נ-קית בשתי הרגליים. בשתיהן באותו המקום - בין הזרת ל"קמיצה".

<קומה ג' כבר לא תשכח יותר איפה שמה את הרדיאטור>

<בוכה מצחוק>

לחתול שלום.D-:

קומה ג'

D-: D-: D-:

קומה ג'

D-: D-: D-: אבל לגמרי......

חבורה כחולה ע-נ-קית בשתי הרגליים. - מסכנה..... (ברצינות...)

זה קרה עוד לפני כמה ימים כשהיה חם וישנתי עם מאוורר בפעולה. אני שוכבת לישול ב - 02.00 (בסגנון צה"ל) ולאחר קריאה מכבה את האור ואז נזכרתי שאני צמאה. קמתי בלי להדליק את האור, הסתפקתי באור הדולק בשרותים, שתיתי מים וחזרתי ו - בום זרועי פוגעת בעצם מוזר. כואב, אבל אני עייפה, נכנסת למיטה ונרדמת. בבוקר אומר לי אישי - זרועך מרוחה בדם! ואכן יש חתך עמוק ואני בודקת - המאוורר גם הוא מלוכלך אבל בריא ושלם. שלושה שבועות עברו לפני שהפצע הגליד ועדיין יש צלקת. את המאוורר סילקתי הצידה אבל לא נרפאתי מהנטייה לדחוף את הזרת של הרגל לכל מיני מקומות גלויים לעין לגמרי ולזה קוראים ביש-גדא, שלומיאל, או באידיש שלִימַזל.

ולי נכנס בלילה זבוב לאוזן. חשבתי שאני משתגעת. כלום לא עזר ולא הצלחתי לגרום לו לצאת או להפסיק לרפרף בכנפיים שלו
קרה גם לי, אבל זה היה חרק קטן דמוי עכביש. מאין אני יודעת? מפני שמיד הלכתי למרפאה ושטפו את האוזן ונתנו לי את החרק במתנה בשקית קטנה למזכרת.לפחות החרק נענש על חוצפתו - הוא מת.
אז איך כתבתי, אני ביש-גדא. יכולתי למלא ספר עם כל הפציעות המוזרות שלי.

אני הצלחתי בתאונת עבודה ביזארית לפני שנים להוריד לעצמי את כריות האצבע בשלוש אצבעות ביד שמאל. יותר כואב מללדת. שבוע שלם שתיתי אופטלגין בקשית והייתי צריכה לצאת לבית קפה כל פעם שאבא של שפן סגר בטעות את הצינצנת של הסוכר. שלא לדבר על ללבוש טריינינג אחרי שביום הראשון לבשתי ג'ינס וכמעט עשיתי במכנסיים עד שהוא חזר הביתה ופתח לי את הריצ'רצץ'. מזל שעוד לא היה אז את שפן.

לבתי הקטנה יש נטייה מוזרה לדחוף איברים שלה למקומות מיוחדים :
את הרגל מקופלת בין שלבי הכסא,
את האצבעות בין צירי הדלת לקיר
והכי חביב עליה - את היד בין סורגים של גדרות.(רצוי עמודים צפופים בצבע ירוק).

לא תאונה אבל מצחיק לאללה:
אני באה לכסות את גוגה בת הארבעה וחצי חודשים ומגלה מראה מוזר שלקח לי כמה שניות לפענח:
פטמת המוצץ תקועה לה בחור האוזן, בעוד ידית המוצץ מכופפת את האוזן קדימה.
אני ואבא שלה מתפוצצים מצחוק איזה שעה. עכשיו שאני כותבת את זה אני צוחקת לעצמי. איך היא הצליחה? מוכשרת מה?
לאוזן שלום.

פעם נשך את הילד שפן. אחרי כמה חודשים נשך אותו סוס.

אותי נשך אווז בתחת. זה היה בסאפרי בזמן הפקת "יומן נוער" למיכל ינאי. משהו עם חיות. כמה שנים לפני זה כלב נשך אותי באותו תחת (בלי שום סלבריטי, הפעם).

אותו תחת כיכב במשך 25 דקות, כשהלכתי מתחנה מרכזית בנהריה לבית של בת דודה שלי. הייתי נערה, לבשתי גרביים פסים עד מעל לברך ושמלה. לבשתי את התרמיל וכל הדרך נהגים שרקו לי ואני צרחתי עליהם וקיללתי אותם. רק כשהגעתי הסתבר שהתרמיל הרים לי את השמלה והלכתי עם התחת חשוף כל הדרך (עם תחתונים, יש לציין). זה לא קשור לפציעות מוזרות שלי, אלא לפציעות מוזרות פוטנציאליות של גברים שורקים ומגעילים.

שלא לדבר על ללבוש טריינינג אחרי שביום הראשון לבשתי ג'ינס וכמעט עשיתי במכנסיים עד שהוא חזר הביתה ופתח לי את הריצ'רצץ'.
D-:

ואני כבר חשבתי שהסיפור לא מתאים פה כי הוא לא מצחיק (רק סוריאליסטי. ולא מחלים.)

כולנו יודעים שמסוכן לדרוך על קליפה של בננה ועוד מרעין בישין מסוגה, אבל אם תדרכו על קרטון תחליקו כמו על מגלשיים ובסוף גם תתעופפו, כפי שקה לי, אז תזהרו.

הרגע נפצעתי מלחם (!).
ואני נפצעתי בצורה דומה מהפרדת שניצלים קפואים.
יותר אני לא עושה את זה בלי כפפות עבודה (או כפפות-מטבח, שגם יגנו עלי מהקור).

עוף קפוא
ידידה שלי הוציאה עוף קפוא מהמקפיא והחצוף החליק מהיד, נפל על כף הרגל וכמה עצמות קטנות נשברו. עבר חודש לפני שחזרה להליכה רגילה.
יותר אני לא עושה את זה בלי כפפות עבודה (או כפפות-מטבח, שגם יגנו עלי מהקור).
ולכן זה נכון לכל מה שמוציאים מהמקפיא.

ידידה שלי הוציאה עוף קפוא מהמקפיא והחצוף החליק מהיד
עוד סיבה לעבור לצמחונות...

לפני שנה בערך, בעלי ואני ניסינו להוריד בדרכים-לא-דרכים חתול שנתקע על עץ אורן. החתול חולץ בשלום, אבל בעלי סיים במיון אחרי שנכנסה לו חתיכה של מחט אורן לעין.

פעם הלכתי בדרך בכפר תיירותי בהודו.
לפתע הרגשתי שמישהו דוחף אותי. אשכרה הולך מאחורי ודוחף אותי.
בגלל ריבוי ההטרדות מצד הודים במקומות כאלו, צעקתי לו, בלי להסתובב stop it .
הוא לא הפסיק ודחף אותי יותר בגסות.
הסתובבתי במלוא החימה והכעס ולתדהמתי ניצבתי בפני שור.

אתמול בבוקר ניגשתי לדפי הבוקר שלי (תרגום: יומן בשפת דרך האמן)
ורק חיכיתי לכתוב בהם את מה שעיצבן אותי.
המחברת לא נשארה חייבת וחתכה אותי באצבע עד זוב דם.

מוצאי שבת אחד הבכור התחיל לבכות שכואבת לו האוזן. למחרת הרופא בדק, ואמר שיש הצטברות שעווה, ונתן טיפות מיוחדות לאוזן. בבקר יום שני הגיבור שוכב על הצד, אני מטפטפת לו לאוזן, אבל כשהוא קם מטפטף לו קצת. לקחתי טישו לנגב, והנה יוצא גוש שחור גדול מהאוזן. המתוק מסתכל עליו בהתפעלות: אמא, איזה חיפושית גדולה יצאה לי מהאוזן!
אכן כן...