קינאה בין אחים

[רינה*]

אני אמא לבת 2.5 ובן 1.2.ביתי הגדולה די שתלטנית בכל הנוגע לבני הקטן: כל דבר שהוא מחזיק היא לוקחת,לא נותנת לו לגעת בכלום,הוא משחק בשקט והיא חייבת להתערב איכשהו...בקיצור קרציונת קטנה ומתוקה...היתי רוצה את עצתכן החכמה ,אמהות, איך לנהוג עימה בדרך יצירתית -שלא תגרום לבת הרגשת חוסר אונים או הרגשה של שתלטנות על חייה מצידי (שזה בעצם ההפך ממה שאני מנסה ללמד)-יחד עם נתינת מרווח נשימה לבני.אני חייבת לציין שהתנהגותה אינה נובעת מרצונה למשוך את תשומת ליבי,אני מגדלת אותה ואת בני בבית עם שפע של תשומת לב -כללית ופרטנית,ובכלל לא מרגיש לי שזה הכיוון...
המון המון תודה למי שיענה..

[פלוני_אלמונית*]

ש לי שני בנים (5.5 ו- 3.5). כבר הרבה זמן אני שמה לב שהבן הבכור מאוד מקנא באחיו. כל מה שהקטן רוצה גם הגדול רוצה, אם הקטן עושה משהו או משחק במשהו הגדול חוטף לו. אם הגדול משחק במשהו והקטן פתאום לוקח איזשהו צעצוע ומשחק בשקט הגדול קולט אותו, עוזב את כל מה שעשה קודם ומתחיל את מלאכת השיכנוע לקטן שיתן לו את מה שהוא משחק איתו ולוקח לו. אם לקטן יש יומולדת הגדול לא מוכן לקבל את זה, זה מטריף אותו. הוא מנסה לשכנע אותנו שגם לו יש יומולדת. ועוד...
אני מרגישה מאוד מתוסכלת. אני מרגישה שאין לקטן אוויר לנשימה. בהתחלה חשבתי שזה תקופה ויעבור, ניסיתי כל מני דברים. כמו למשל לעשות יום כיף עם הגדול אחד על אחד, הוא רצה לחזור הביתה לאחיו.אני מאוד מנסה לשים לב באמת למה שאני אומרת ועושה שאני לא מפלה בניהם ולתקן אם אני שמה לב שהיה משהו מפלה. מצד שני הם לא אותו הדבר. אני מרגישה כאילו הוא רוצה להיות אחיו. כאילו הוא חושב שאוהבים את אחיו יותר.אבל באמת שאני לא יכולה לחשוב על משהו שאני יכולה לעשות יותר חוץ מלהתעלם מהקטן לגמרי.
אני ממש זקוקה לעיצה טובה.

[פשוט_אני*]

אני מכירה את המצב.
אמנם יש לי בן אחד בן שנה וחצי, אבל אנחנו גרים אצל ההורים שלי ויש לי אחיינית בת ארבע וחצי שפתאום בזמן האחרון מתנהגת כך- בהתחלה היא קיבלה את התינוק החדש בשמחה, קראה לו "אח שלי" (מה שדיי קרוב למציאות כי אנחנו גרים קרוב והם הרבה ביחד) ופתאום היא הגיעה לשלב כזה שהיא כאילו הבינה מה המשמעות של הבובה החדשה
נראה לי שההתגרויות זה עיניין של גיל (האם גם אצלך זה התחיל בגיל 4 וחצי?)
בכל מקרה- להתעלם מהקטן זה בטח שלא, אני מבינה שזה קשה אבל את צריכה להאזר בהרבה אורך רוח, ולהבין שההתנהגות שלו לא נובעת ממשהו שאת עשית או עושה אלא פשוט מהחדירה לטריטוריה, מה שאנחנו עושים זה פשוט לדבר ולהסביר עם הרבה סבלנות, לא מטיפים מוסר אלא מכוונים להתנהגות יותר עדינה, ולהראות לו כל הזמן שהיחס והחוקים שווים לכולם בבית- אם למשל הגדולה חוטפת לקטן צעצוע אני אומרת לה "נכון שאתמול כשהקטן לקח לך צעצוע אני אמרתי לו שאסור?" ולהראות לה שלא רק היא מוותרת אלא יש חוקים ברורים (מי שמחזיק צעצוע והשני חוטף הצעצוע חוזר לראשון והשני מקבל הסבר למה לא חוטפים צעצוע תוך חיבוק ומילות הבנה ("אני מבינה שאתה נורא רוצה את הצעצוע אבל עכשיו אחיך משחק איתו וכשהוא יסיים לשחק איתו אתה תוכל. זוכר שאתמול הוא לקח לך ולא היה לך נעים?")), ובנוסף מלמדים אותם על משא ומתן ועל שיתוף, ז"א אם מישהו חוטף מחזירים את הצעצוע ל"בעליו" אבל לאחר מכן מנסים ללמד על שיתוף ושואלים את הצד השני אם הוא רוצה לשתף ולשחק עם צעצוע אחר, לפעמים עובד, לפעמים לא ואז מסבירים לשני שכרגע הראשון לא רוצה לשתף. בנוסף, בצורה יזומה ולפני שהם מתחילים לריב לשים לב שמצב כזה עומד להתרחש ואז ללמד אותם לבקש יפה ולנהל מו"מ אחד עם השני (למשל להגיד למבקש "תציע לו צעצוע X Y ואולי הוא יסכים לתת לך..."- תוך מתן דגש לכך שאם הוא לא מסכים אז לא חוטפים). תתפלאי, אבל אם תהיי עיקבית הם ילמדו לבקש (לא תמיד כמובן תלוי ברמת הקריזה...), ולשכנע את השני בצעצוע או טובה אחרת במקום לחטוף ולריב. בנוסף, אפשר ללמד אותם לחלוק בצורה יזומה למשל לתת לאחד חטיף ולבקש שהוא יחלוק עם אחיו (בשבת נתנו לבן שלי במבה והוא עבר בין הילדים וחילק לכולם וזה היה כמו משחק וכולם שיבחו אותו- וזה ילד מאווווד רכושני)- וגם הכי הכי הכי חשוב לשבח כל מעשה של שיתוף, אפילו קטן ביותר- אצלנו מקבלים מדבקה . ובכלל נסי תקשורת חיובית ולא לצעוק עליהם כשהם רבים (קשה מאוד אבל כל כך משתלם).
לסיכום:
נסי לקבוע כללים פשוטים וברורים (לפי מה שמתאים לך) לגבי המקורות של הריבים, ולהסביר בזמן אמת שהכללים הוגנים וחלים על כולם וגם לתת דוגמאות.
נסי להשתמש בחיזוקים חיוביים ולא בכעס, ולשקף לכל אחד את רגשות השני.
נסי לאתר את המריבה לפני שהיא מתחילה וכך למנוע בכי וצעקות (בשלב הזה כבר קשה להסביר יפה...).
נסי ליזום מצבים של שיתוף שלא במצב של כעס (של הילדים) כשהם כבר רבים, אלא במצב רגוע וכך הם יותר פתוחים לקבל ואפילו בצורת משחק.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לך על התגובה.
אני לא זוכרת באיזה גיל זה התחיל.
אני לא רואה את ההבדל איך אפשר להסביר ולא להטיף. הילד הגדול נסגר ברגע שאני אתחיל להטיף לו. למה הוא צריך להתעסק בענייניו ולהניח לקטן. כמובן שבמעטפת של הרבה מילים ופילפולים, אבל זו הכוונה.

אני דוקא חיפשתי רעיון לגישה שונה, שאולי תפיל אצלי את האסימון, שאוכל לצאת מהמעגל הזה.

[מאמא*]

גם לי שתי בנות ( 4, ושנה+5חודשים). הגדולה מקנאה בקטנה. חוטפת לה כל צעצוע וכו.. ולא זה לא התחיל בגיל 4 וחצי. זה התחיל מהיום שהקטנה נולדה ואפילו לפני.. כבר בהריון אמרה שהיא לא רוצה שתהייה לה אחות. מאוד אוהבת את אחותה אבל גם מקנאה . אני דוקא בעד התעלמות מהמריבות על הצעצועים. (לא תמיד מצליחה לעמוד בזה) ולתת להן להתמודד לבד. הקטנה מוצאת דרכים לברוח או שלא. וכשאני רואה שהקטנה "אכלה אותה" אז אני מנחמת (חיבוק ליטוף, הסחת דעת וכו) ושלא תהיי לכן/ם טעות הקטנה ממרומי גילה שנה+ יודעת יפה מאוד גם להטריף את אחותה לדוגמה: כשיודעת שאני צריכה לקלח את הגדולה (וביחוד בזמן שאבא לא בבית) תעזוב כל תעסוקה שלה ותרוץ לבקש ציצי ... תצרח שכל השכונה תישמע ועוד. ולא יעזור שאגיד לה שעכשיו אני מלבישה רוחצת וכו את הגדולה. גם פה למדתי לתת לגדולה את המענה שלה. מה שצריך אולי לעשות (אני לא בטוחה אך בדיוק ) זה 1.להקפיד לתת לכל אחת מענה לפי הצרכים שלה או שלו . לא לחתור לשיוויוניות כי אין דבר כזה.

1. לתת להן להתמודד לבד עם המריבות שלהן. גם אם הכוחות לא שווים לא בהכרח שהגדול תמיד יגבר על הקטן. (נאה דורש לא תמיד נאה מקיים, אבל להשתדל)
2. מה שמתריד אותי ביחסים בן הבנות שלי זה לא המריבות . אלא דוקא ההתעלמות של הגדולה מהקטנה. יכלה להתעלם ממנה לחלוטין. ואם למשל מגיע האחיין שלי אז ביחד הם מתעלמים ממנה והקטנטונת משוועת לקשר איתם...

אשמח לקבל הערות ואם הדיון כאן ימשיך להתפתח אוליי נקבל תובנות כל שהן.

[מאמא*]

ועוד רעיון שבא לי : שימוש בשירים סיפורים ציורים כל דבר שירחיק את האיום בדיון על הקינאה והיחסים בניהם ישירות , לדוגמא:
אני מרגישה כאילו הוא רוצה להיות אחיו. כאילו הוא חושב שאוהבים את אחיו יותר.
השיר "אחותי הקטנה" (קוראים לה ליבי) "ואני מוכנה בפורים השנה , להיות יום אחד אחותי הקטנה" לשאול אותם למה היא רוצה להתחפש לאחותה הקטנה? האם כדאי לה וכו... אבל לא לתרגם להם את זה ליחסים בנהיים פשוט לדבר על השיר, על האחות הגדולה/הקטנה מה כל אחת מרגישה מה כל אחת חושבת וכו
או
כשהיתי בבית ספר יסודי היתה לנו מקראה בעברית היה בה שיר שהולך בערך כך:

מי רב עם מי ? אני עם אחותי או היא עימי?
היא אמרה דבר מה ואני צחקתי.
היא משכה לי צמה , ואני חול בה זרקתי.......
........... ועכשיו אנחנו ברוגז ודיי.........(אם משהוא יודע מאיפה השיר לקוח, או משהו על המקראה הזאת , למדו את זה בבתי ספר ממ"ד בערך בכיתה ד, לדעתי יהיה בה הרבה שירים וסיפורים טובים לאו דווקא בנושא של הדף הזה, שיכתוב )

שיר כזה לדוגמא יכול לפתח שיחה על יחסים בן אחים. אבל שוב אם הם לא מעלים את זה בהקשר לעצמם אז לא להתפתות ולהחזיר את זה אליהם. אם את לא מוצאת שירים או סיפורים שמתאימים את יכולה להמציא סיפור זה יכל להיות על בעלי חיים.... ילדים ...חיזרים מה שקרוב אליהם.
אפשר גם לחבר ביחד סיפור כייד הדימיון הטובה עלכם והעיקר שתדברו על הרגשות של כל אחד מכם אח גדול אח קטן אמא אבא (אם יש כלב או חתול בבית אולי גם מה הוא מרגיש?להכניס הרבה הומור) מבלי להאשים או לגרום לאיזה שהוא חשש או איום...יכול גם להיות תשובה ב רעיון לסיפור (אני מקווה שהסברתי את עצמי)

[פלוני_אלמונית*]

רעיון ממש נחמד.
אין ספק שבמריבות בניהם אני משתדלת לא להתערב כי באמת הקטנים יודעים טוב איך להטריף את הגדולים.
אבל הדבר הזה ממש לוחץ לי על נקודה שממש קשה לי איתה. שהגדול מרגיש חייב לשחק עם כל משחק שהקטן משחק, לרצות כל מה שהקטן רוצה.
אני ממש מרגישה שזה כן משהו שאני עושה או לא עושה ואני לא יכולה להצביע על מה.
את צודקת שאין שיוויון ושצריך לענות על כל צורך בניפרד של כל ילד. אבל אני רואה הרבה פעמים שאני עונה על איזשהו צורך של הקטן גם הגדול רוצה בדיוק אותו הדבר. ולא בא לי להכנס איתו לנישה של מילים כמו אתה כבר גדול...

[מאמא*]

אני ממש מרגישה שזה כן משהו שאני עושה או לא עושה ואני לא יכולה להצביע על מה
אנחנו האמהות תמיד אשמות!, את תמשכי להיות אשמה עד.... שיתחתנו, אחר כך כלותייך יהיו אשמות , ובא לציון גואל.
אבל יותר ברצינות, זה לא באמת מה שאת עושה או לא . לדעתי אולי זה יותר בכיון של:
אבל הדבר הזה ממש לוחץ לי על נקודה שממש קשה לי איתה. שהגדול מרגיש חייב לשחק עם כל משחק שהקטן משחק, לרצות כל מה שהקטן רוצה
למה בעצם? אם כל אחד שונה ולכל אחד צרכים משלו , אז לקבל את הצורך הזה שלו. זה לא אומר שתתיחסי אליו כמו לקטן. זה אומר שזה בסדר כשהוא מתנהג כמו הקטן או משחק בצעצועים שלו. יחד עם זאת להדגיש את הדברים שיחודים לו. לא באמירה שהוא גדול אלא להדגיש דברים שהוא יכל לעשות או עושה שמיוחדים לו. תראה אתה כבר יכול לעשות....X .
את מכירה את הסיפור על בן המלך שהתנהג כמו תרנגול? היחיד שעזר לו היה הרבי שהצתרף אליו ב"תרנגיליותו" ולאט לאט החזיר אותו להיות נסיך...
אלו תובנות שאני כותבת לך אבל בעצם אומרת גם לעצמי. תודה על שפתחת את הדף הזה.

[יודפת_קרן*]

גם אחרי כמה שנים, זה דף נהדר ועוזר...

[מיכל*]

מוסיפה משהו מטריד על קודמותיי...
בתי בת ה-5.5 מקנאה עד מאד באחיה בן השנתיים. חוטפת, מחבקת חיבוקי דוב, שמחה לאידו ועוד דברים לא נעימים...
אבל 2 אירועים ממש מטרידים אירעו לאחרונה, שבהם הייתה תוקפנות שגבלה בסכנה אמיתית.
לפני שבוע שיחקנו במגרש הספורט, ובעוד היא עם חברתה משחקת חטפתי אבן לרגל. היא טענה שהיא לא ניסתה לפגוע בי- אבל ברור לי שזה היה מעבר, קריאה לתשומת לב וכו'...אבל כמובן ברמת מסוכנות גבוהה.
והיום...היא רכבה על אופניה אחרי אחיה והעיפה אותו מהבימבה שלו!!! המסכן חטף מכה רצינית...אני מאד נלחצתי גם מהמכה וגם מהתוקפנות הזאת...הצילו, ממש זקוקה להכוונה...

[הדס_צומחת*]

קודם כל קחי אוויר.
תני לה מקום להיות לבד. להיות איתך לבד, או לבד עם עצמה. תראי לה שאת אוהבת אותה, לא משנה מה.
היא רק בת 5.5. זה כלום. היא ממש ממש קטנה. אל תשכחי את זה. (זה קשה עם בכורות, אני יודעת).
לגבי המכות, אל תילחצי. ילדים הם עם מאוד עמיד. אם את נלחצת, הם נלחצים והבכי והכאב הרבה יותר גדול.
שוב, קחי אוויר. תעמידי גבולות ברורים, אבל באהבה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקנאה של בתך נובעת מכך שאת לא נותנת לה מספיק יחס את זאת שגורמת לה לשנוא את אחיה הקטן והיא יודעת את זה (היא פשוט לעולם לא תודה בכך) ילדים שמרגישים ככה צריכים שיחבקו אותם...את חייבת לבוא אליה מרצונך ולנשק ולחבק אם לא תעשי את זה אז הבת שלך תגדל ליהיות ילדה עם בטחון עצמי ירוד. אני רוצה שתדעי שזה לא כי את אמא רעה או משהו זה פשוט משהוא שאמהות אינן מבינות.