שחף נולד מול הים

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[אפרת_שרון*]

אמנם שנה וחודש אחרי, אך הנה זה! שחור על גבי לבן. סיפור הלידה של שחף:


אז ככה, אחרי 8 חודשים של הריון יחסית קל ,
ילדתי את הקסום בתינוקות- שחף !!!!
ביום שישי בערב, חזרנו דייב ואני מחופשה עסקית בים המלח.
עצרנו בבית של ההורים שלי בחולון, כדי לשתות משהו ולנוח. בעלי רצה להמשיך הביתה, לכפר הים, אבל אני, שבדרך כלל לא מתעקשת אתו, התעקשתי ללכת לישון ולנסוע מאוחר יותר.
תחושה פנימית חזקה דחפה אותי לנוח, כאילו הגוף ידע, שהלילה מחכה לו עבודה קשה והוא זקוק לאגור כוחות. הלכנו לישון.
בשעה 20:00 לערך, התעוררנו, לאחר שינה טובה של מספר שעות, ונסענו הביתה.
כל הדרך הביתה אמרתי לבעלי, שאיך, שנגיע, אני רוצה שנוציא את ציוד הלידה, הארגזים עם הדברים, הבריכה, להעמיד מכונת כביסה עם בגדים לתינוק ושנכין מגבות. שיהיה מוכן.. למרות שהייתי בסוף החודש השמיני ורחוקה מתאריך הלידה המשוער, היתה לי מן תחושה, שכדאי להתכונן. ואכן, הגענו הביתה, הוצאנו את הדברים שקנינו ,הנחוצים ללידה הביתית, דייב ניפח את הבריכה וישב לעבוד במחשב, לבדוק את כל המיילים שהגיעו בזמן שלא היינו..
ואני המשכתי לסדר את הבית.... (יצר הקינון בשיאו...)

קצת אחרי חצות התחלתי להרגיש לחצים רציניים ליציאה ורצתי לשרותים ...
שילשלתי..
סיפרתי לדייב ותהינו יחד, האם זה משהו, שאכלתי בארוחת הבוקר הענקית במלון..
לאחר מספר דקות שוב לחצים ושוב... לרוץ לשרותים...
עכשיו כבר התחלתי לחשוד... במוחי חלפו מליון מחשבות, קראתי שאצל הרבה נשים ישנה התרוקנות טבעית לפני הלידה, התנקות של הגוף המכין עצמו ללידה..." ומה אם זה זה?"
תהיתי, "מה אם הגיע הרגע? להפריע לדייב, לאמר לו? הוא לא יצחק עלי ? בסך הכל שלשול, בטח אכלתי משהו מקולקל בארוחת הבוקר... לא, תעזבי, יש עוד זמן עד ללידה!..."
לאחר שהריצה לשרותים חזרה על עצמה מספר פעמים, והלחצים עברו והחלו לכאוב גם בגב, נשארתי כבר על האסלה, וקראתי לבעלי מן השרותים, שיבוא לעזור לי ושנראה לי שזה, זה...
עוד מספר התכווצויות דמויות כאבי מחזור והייתי כבר בטוחה, זהו זה! אני נכנסת ללידה..
צריך להתקשר למיילדת.
בעלי התקשר לרונית, המיילדת הביתית, ואני תארתי לה את התחושות. היא אמרה לי למדוד זמנים בין הצירים ולהתקשר אליה שוב...
טוב, לקחתי מחברת ועט והתחלתי לרשום.
דייב, עדיין לא מעכל שאנחנו בלידה, חזר אל המחשב לבדוק עוד כמה דברים.
הצירים היו תכופים אך לא סדירים, כל 3 דקות, כל 5 דקות וגם לפעמים אחרי כ8 דקות.
בעלי התקשר שוב לרונית, לאחר שהפצרתי בו .. "אני לא יכולה גם לרשום צירים וגם לדבר בטלפון, תתקשר אתה! בבקשה..."

• "אתם בלידה"- היא פסקה מעבר לקו.

"אבל יש לכם עוד זמן.. תלכו לישון ותתקשרו אלי כשהצירים יהיו סדירים."

• "לישון???" "איך לישון???" אמרתי לבעלי. "אני לא יכולה לישון עם צירים כל מספר דקות, אין סיכוי שארדם!!!"

"אבל אתה רואה? אנחנו בלידה, אז תעזוב בבקשה את המחשב ובוא לעזור לי!"
לאחר נאום אסרטיבי וקצר, הצלחתי להקים אותו מהכיסא בחדר האטום – המשרד הביתי שלנו דאז, ולגייס אותו לעזרתי. "זהו זה" , אמרתי, "זה הדבר האמיתי", "עכשיו אין זמן יותר לדברים אחרים, עכשיו אנחנו בלידה ואני צריכה אותך אתי."

התכונה בבית החלה, דייב רץ לשרותים לעזור לי עם הצירים, כאבים חזקים יותר ויותר, שהחלו להתפרש כבר על כל הגוף... נשענתי עליו תוך ישיבה על האסלה, נשמתי ונהמתי והוא עיסה וליטף והרגיע..
ניסיתי ליישם את כל מה שלמדתי בחודשים שקדמו ללידה ( בהתעמלות להריון, ביוגה ובקורס הכנה ללידה.) זה באמת עזר.. בכל ציר דייב היה רץ לרשום במחברת את השעה וכך גם בסיומו, לא שממש הצלחתי להבחין מתי הציר נגמר ומתי שני מתחיל, כי פשוט כל הזמן זה כאב... אבל בשלב הזה, זה עוד היה נסבל... ואני נשמתי ולחצתי מאחורי הגב בנקודת השיאצו...
לאחר כחצי שעה כשראיתי שהצירים גוברים ואין סיכוי למנוחה, שלחתי את דייב להתקשר שוב למילדת. היא שאלה כל כמה זמן הצירים, ואיפה אני מרגישה אותם..
"בכל הגוף! " צעקתי לו, "בכל הגוף!!!"

• היא אמרה שהיא כבר מתארגנת ויוצאת לדרך אלינו, להודיע לשומר בכניסה

להכניס אותה עם המכונית...
בזמן שלאחר מכן, נכנסתי להתקלח ובקשתי מדייב, שיכין את הבית ללידה. את הבריכה, המוסיקה, הנרות, המגבות, הסדינים, התחבושות וכל השאר...(היתה לנו רשימה שהכינה המיילדת).

יצאתי מהמקלחת עם החלוק הלבן אל המוסיקה האתנית שברקע, והאור העמום.
והחלתי לנוע בחדר, לרקוד בתנועות מעגליות ושמיניות, ולהזיז את הגוף בין ציר לציר.
עכשיו הצירים כבר היו חזקים ושטפו את כל הגוף בכאב.
ירדתי על שש לקבל כל ציר, שואגת ונושמת ונושפת...
מדמינת את שחף בתוכי יורד למטה למטה... משתחל בתעלת הלידה ושוחה כמו דולפין קטן, המחליק בקלות למטה למטה...
דיברתי אליו בראשי: "אנחנו צוות, נכון? נעבור את זה בקלות ביחד, נכון?"
זו תהיה לידה קלה וקצרה ונעימה ללא סיבוכים... ועוד מעט אראה אותך ואחזיק אותך בידיי.. אני אוהבת אותך"...

רונית, המילדת הגיעה ודייב ירד לעזור לה עם התיקים. נשארתי לבד.
אבל ידעתי בדיוק מה לעשות, הייתי עמוק בפנים מרוכזת בכל ציר ובכל תנועה..
בנשימות, באנחות, בצלילים הנמוכים...
רונית הגיעה וכמעט מיד רצה אלי לראות מה שלומי.
היא בקשה את רשותי לבדוק אותי, פרסה סדינים על הרצפה ובקשה ממני לשכב היכן שאני נמצאת. היא נשכבה על הארץ ורכנה אלי כדי לבדוק אותי.. הייתי בפתיחה _
בכל ציר היא שפכה עלי שמן ועיסתה את גבי בחוזקה, תומכת בי ומקבלת אותו אתי. זה היה נהדר.
לא הייתי צריכה לאמר לה מתי הציר מתחיל ומתי הוא נגמר,היא הרגישה אותי באופן מוחלט. בין ציר לציר היא מיהרה כמו נמלה לפרוק את התיקים, לסדר את הדברים ללידה, לבדוק את הבריכה ואת הציוד שהכנתי.. שהכל מוכן, שהכל תקין..
הבריכה לא היתה מנופחת דיה ודייב נשלח לנפח אותה שוב.
הדלת נפתחה וחברתי קרן, שביקשתי שתהיה אתי בלידה, נכנסה.
אני הייתי רכונה על שש, נתמכת בספה בסלון, שניה לאחר ציר כואב.. והיא נכנסה בדילוגים, "מה נשמע"? קולני, כאלו אנחנו באמצע מסיבה.. חמודה כל כך, היא היתה בטוחה שיש עוד הרבה זמן ורצתה לבדר אותי בינתיים. לא היה לה מושג שאוטוטו אני יולדת וחווה צירי תופת. וממש לא במצב רוח לשיחות חברה..
למחרת היתה אמורה להיות "מסיבת הטרום לידה" שלי והנה אני יולדת יום לפני.

רונית הציעה, שאכנס שוב למקלחת, אמרה שהמים מקלים. נכנסתי.
זרם המים על הגב היה כמו סם הרגעה. לא רציתי לצאת.
בכל ציר נאחזתי בדפנות האמבט וכרעתי, שאגתי, הזעתי..
והיא היתה שם, לעסות, ללטף, לתת תמיכה. ושוב היא בקשה לבדוק אותי, עזרה לי לצאת מן האמבט ולשכב על רצפת חדר האמבטיה, פרסה מתחתי תחבושות וסדינים ובדקה אותי, בעדינות רבה.
הייתי כבר מוכנה ללדת.
"איפה את רוצה לקבל את הלידה?" שאלה אותי.
"כאן באמבטיה?" "או אולי על המיטה?" "את רוצה ללדת בבריכה?"
"כן אני מעדיפה בבריכה, אם אפשר", השבתי. הצרה היתה שהבריכה עדיין לא היתה מנופחת מספיק. דייב וקרן נתנו פוש אחרון וברגע האחרון הבריכה היתה מוכנה.

נתמכת על ידי רונית, נכנסתי לבריכת הגומי המנופחת. המים היו חמימים ונעימים וריח לבנדר עלה מהם.
העברתי את ידי מעבר לשפת הבריכה ובמעין ישיבת שש, קיבלתי את שאר צירי הלחץ.
גלים של כאב שעברו בכל גופי, מעבירים אותי לעולם אחר. שוב דבר מסביבי לא ענין אותי מלבד לעבור את הצירים האלו בשלום ולגמור עם זה כבר..
לא גלי הים, שנשמעו מהדהדים ממולי, לא קולות התכונה שסביבי, שופכים עלי מים, מדליקים נרות, מעמעמים את האורות, מחליפים דיסק, ולא דיבורה המרגיע של רונית, המיילדת, יכלו לטשטש את הכאב.
אני רציתי שהוא יהיה כבר בחוץ, וזהו זה!
כאב עז,
הנה, הראש מתחיל להציץ "את יכולה למשש אותו, שימי את היד כאן, את מרגישה?"
אמרה לי רונית, שלחתי את ידי למשש, והרגשתי אותו..
למען האמת, באותו רגע, הדבר היחיד שענין אותי, זה שיצא כבר החוצה!
"שיגמרו כבר הצירים האלו!!
ואולי באמת הייתי צריכה לקחת אפידורל ולהיות בבי"ח?!"
אך מיד הברחתי את המחשבה הזו,
"מה פתאום! הכי חשוב זה שאני בבית שלי, כאן בתוך הבריכה, עם בעלי, והחברה הטובה הכי שלי והמיילדת הכי מדהימה בעולם, במקום שלי, בפינה שלי, ובלי רופאים ואחיות שדוחפים את הידיים כל הזמן, או מציצים לחדר בלי רשות... אני יולדת כפי שרציתי ועוד מעט זה יגמר ויהיה לי תינוק מתוק בידיים!!!"



שחף , כאילו שומע את מחשבותיי, דחף ורצה לצאת כבר, מהר!
אך המילדת דחפה אותו חזרה פנימה בעדינות, "לאט לאט, לא לצאת מהר מדי"
והסבירה לי, "אני לא רוצה שתיקרעי, אז חשוב לא ללחוץ עכשיו חזק, ולהוציא אותו לאט
ובהדרגה... עוד דקה, סבלנות, אני לא רוצה שתיקרעי"..
"לא, להקרע אני לא רוצה, אוקיי, אסבול עוד ציר אחד... אהההההההההההה."
הראש יצא!

היא הנחתה אותי להסתובב על הצד , משכה אותו קצת ועזרה לו לצאת לאט,"
"תודה שיצאת!" "תודה שיצאת חמוד שלי!" קראתי לו בקול זעקה ובכיתי...

ועכשיו שכבי על הגב..." והופ! הוא הונח בזרועותיי...
יפה, ומרוח בוורניקס לבן... וכל כך דומה לסבתא שלו (אמא שלי)...
"איזה כייף שאתה כבר בחוץ.... הכל כבר מאחוריי", חשבתי לתומי..
והנה הוא הוצמד לשדי והחל לינוק... תוך כדי כך רונית בודקת אותו ובוחנת, ורושמת ציונים... "אפגר 9-10 קיבלת ! ילד גאון של אמא..."
"מה זה? מה זה הכאב הזה? "
ועוד מספר צירים... והשיליה יצאה..
רונית מהרה לבדוק אותה היטב, לראות שהיא שלמה.. הכל טוב..
נשארנו עוד קצת יחד בבריכה, הוא יונק, אני עוד המומה ממה שעבר עלי, ומהיצור הקטן והמוזר שמונח עלי.. והסובבים ממהרים לצלם.. "קליק" הרגע הונצח לעולמים!







שחף נולד בבית, לתוך בריכה עם ציורים של דגים...
ב6:55 בזריחה , שבת בבוקר, שחר שבת, ה13 לספטמבר 2003

1. 800 ק"ג, יפה וחלק ושמח!!!

הלידה ארכה 5 שעות מתחילת הצירים ובסוף זה ממש ממש כאב...
וחשבתי שכבר אני לא עוברת את זה, ופתאום הוא יצא!
ואני הייתי בשוק, ולא ממש הבנתי מה קורה, ומי זה היצור הזה ששמו עלי, עדיין לא מעכלת את הלידה והכאב, בטח לא קולטת שזהו זה, הבן שלי, זה שבעט ורקד בבטן כל כך הרבה זמן...
וממש לא היה אכפת לי שהמים אדומים מדם, וששכחו לצלם בלידה, ושאני כולי כואבת...
ומלאת אמון במיילדת שלי, רונית, פשוט זרמתי הלאה... למה שעושים עכשיו...
מקלחת לאם הטרייה, תה צמחים או שמה היו אלו מים? אני כבר לא זוכרת...
3 שעות של יניקה מאמא במיטה, ואח"כ לידיים של אבא חשוף החולצה, ומנסה אולי גם אצלו אפשר לינוק משהו??!
עוד בדיקה של רונית ומספר הנחיות ולהתראות עד מחר... היא נפרדת.
הולכים לישון ביחד, על המזרון שעל הרצפה. אמא ושחף.. מעט, לפני שכל הבית מתמלא באורחים...
עוד קצת אינטימיות משפחתית לפני הסערה...
מנוחה נעימה, משפחה חדשה...

[טרה_רוסה*]

"בכל הגוף! " צעקתי לו, "בכל הגוף!!!"

איזה סיפור מרגש!
מזל טוב (אמנם באיחור, אבל...).

[טרה_רוסה*]

וגם, דף סיפור לידה @}

[ה_עוגיה*]

מזל טוב @} <לכבוד הלידה וגם הלידה המאוחרת של הסיפור>
תודה על הסיפור

[אפרת_שרון*]

בכייף...
נהדר סוף, סוף להיות "אחרי" כתיבת הסיפור, באמת הרגשתי כמו סוג של לידה... ותחושת הקלה לאחר מכן... מענין הא?

[טובי_י*]

סיפור מקסים.
מזל טוב

[אם_פי_3*]

איזה יופי! מזל טוב (ליומולדת 14 ח'....).

[זיו_אביבי*]

תקראו את זה טוב טוב: שחף נולד מול הים
ועוד פעם: שחף נולד מול הים
שוב: שחף נולד מול הים
ושוב: שחף נולד מול הים

לשחף, פשוט אין מקום אחר להוולד בו...

תודה על הסיפור, ולא פחות תודה על הכותרת

ולשחף - שיעוף גבוה אל-על

[תמימה_שלי*]

מקסים.
תודה על הסיפור