שכחו אותי בבית

קרה לכם שפתאום "גיליתם" שלא שלחתם את הילדים לבצפר וקלטתם שהם כבר החליפו קידומת בגיל, פתאום תופסים את הראש והמומים מהנזק המצטבר של הבדידות, הניתוק, השונות, ההמצאות החונקת ביחד, האינטריגות בין משפחות החנ"ב. ואז אני שואלת את עצמי: "well, how did i get here?" לפעמים אני מסתכלת על הילדים ואומרת שהם פשוט על גבול ההזנחה, והיום עלה לי המשפט המצחיק "שכחו אותי בבית". אני יודעת שהילדים שלי היו משתלבים יפה מאוד בכל מסגרת ואני לא כל כך מבינה למה נכנעתי לנוחות הזאת של חיים ללא קימה בבוקר ועשיה, חיים שהפכו לאידיאולוגיה של עצלנות ונוחות.
אנשים כבר כמעט סיימו יום עבודה ואני לא מצליחה להגיע ב 11 לאף מקום כמעט.
???

הם ילדים מקסימים ועושים המון דברים יפים ואני פשוט לא יכולה לשחרר אותם.

ואני לא כל כך מבינה למה נכנעתי לנוחות הזאת של חיים ללא קימה בבוקר ועשיה, חיים שהפכו לאידיאולוגיה של עצלנות ונוחות.
תני לעצמך קרדיט שהיתה בזה יותר מכניעה לנוחות.....

ואם יש משהו שלא מתאים יותר, שדורש שינוי, או חשיבה מחדש - תמיד אפשר להתחיל מעכשיו. להסתכל אחורה בביקורת רק מוסיף כובד ואשמה ולא מוביל לשום מקום טוב (מניסיון

)

אנשים כבר כמעט סיימו יום עבודה ואני לא מצליחה להגיע ב 11 לאף מקום כמעט.
גם אני חושבת רבות על הסוגיה, למה אני, שעוד לפני העבודה הספקתי להכין ארוחת צהריים ולתלות כביסה, לא מצליחה להגיע מוקדם למפגשים.
אני חושבת שהקשב שלי לילדים היה אחר, ההתמקדות שלי במטרה היתה שונה לחלוטין.
היום, לכל אחד יש דעה ורעיונות וצרכים ואת כולם אני משתדלת לקחת בחשבון ככה שעד שיש זמן פנוי בו אני יכולה לתלות כביסה או להכין אוכל, כבר עובר חצי יום.

ואני לא כל כך מבינה למה נכנעתי לנוחות הזאת של חיים ללא קימה בבוקר ועשיה,
מהסיבות האלה הילדים שלי לא בחינוך ביתי. נוחות מבחינתי זה לשלוח אותם למסגרות,
אני הייתי משתגעת להיות איתם בבית...לא מסוגלת לכך (בחופש הגדול אני יוצאת מדעתי)
עם יונקים קטנים אני בבית .. אבל אח"כ?! מעריצה את מי שיכול, בהנחה כמובן שהם לא
על גבול ההזנחה,

מה השתנה? מה גרם לך להרגיש כך פתאום?
ולמה עכשיו את חושבת שאת צריכה "להספיק" משהו, או שנוחות היא בעיה? (?!)
נראה לי שעובר עליך או עליכם משהו, כי מצד אחד את טוענת להזנחה, ומצד שני שאת מתקשה לשחרר אותם.

אם לא טוב לך אז תשני...

מעניין. המשיכי... @}

וואו נשמע קשה וחשוב.
גם לי יש תחושה שאורך החיים הזה מחייב יותר כוחות מזה הקונבנציונלי, בעיקר על מנת לא ליפול לבורות האלה של עצלות, הזנחה ועייפות החומר.

נראה לי שאת צריכה לעשות סדר ובתור התחלה לשאול את עצמך כמה שאלות.
למה הם כרגע בבית? בגלל שאת לא יכולה לשחרר או בגלל שאת חושבת שכך יהיה להם טוב יותר? יש מצב שזה כבר לא מתאים אולא התאים מלכתחילה ואפשר לשנות.
האם לכולם מתאים להיות בבית?
מה האופציות ואיזה אלטרנטיבות פתוחות לכם כרגע?
לא נראה לי שלשנות לגמרי את אורח החיים זה הכרחי, יכול להיותש את לא טיפוס של בוקר ולכן הבוקר נמרח וזה בכלל לא קשור לחינוך ביתי, כך שגם אחרי שילכו למוסדות או יגדלו תעדיפי להוציא אנרגיות דוקא בערב או בלילה.
יכול להיות שזה כן כרוך אחד בשני, וכן יש הזנחה (אפשר לקרוא לילד בשמו למרות ההצעות המרוככות של המגיבות למעלה) ואז שווה לעשות שינוי רציני.

כל מקרה, לא נראה לי שעשית את זה מנוחות כמו ממחשבה שכך טוב יותר ועכשיו את מגלה כנראה אחרת. חבל על ההלקאות (לא שהן נשלטות... ).

שליחה על ידי נועה* » 18 מרץ 2010, 18:47

מעניין. המשיכי...

למה נכנעתי לנוחות הזאת של חיים ללא קימה בבוקר ועשיה, חיים שהפכו לאידיאולוגיה של עצלנות ונוחות.
זו בערך השאלה שגם אני שואלת את עצמי לאחרונה, ואני תוהה האם החינוך הביתי מתאים לנו.
אמנם אצלי עדיין לא החליפו קידומת (הגדול 7 וחצי הקטנה 5 וחצי), ובכל זאת לאחרונה הם נורא משועממים, רבים בלי הפסקה, אני עם קטנטנה שלישית ולא מצליחה לתת להם ולו חצי שעה ביום של תשומת לב.
אני אמנם לא מרגישה שנכנעתי לחיים אלו, אלא יותר זרמתי לתוכם, אבל בהחלט מרגישה חוסר עשיה בחיי.

אבל אם זה ילד שלילשי, את בוודאי יודעת שהתקופה אחרי שנולד תינוק היא לא מדד לכלום... זו תמיד תקופה קשה לכולם עד שכל המערכת המפשחתית מוצאת את האיזון. (לא שזה רע לחפש אותו כמו שאת עושה, סתם מנסה לתת פרספקטיבה יותר חיובית).

שליחה על ידי אישה* » 18 מרץ 2010, 19:40

אממ.. נשמע לא טוב. הזמן לשינוי? שחררי אותם אני אומרת. אם הגעת לכאלה מסקנות ותחושות, אז קדימה לשנות.
לא לפחד !!

מאוד מעניין אותי למה אתם מתכוונים בהזנחה?
יש ימים שאני מסתכלת על הילדים שלי ומרגישה גם שהם מוזנחים
לא מבחינה לימודית,
ואז מרגיעה את עצמי שילדים יכולים להיות מוזנחים גם כשהם חוזרים מהמסגרות (-:

שליחה על ידי נועה* » 19 מרץ 2010, 14:55

אבל אם זה ילד שלילשי, את בוודאי יודעת שהתקופה אחרי שנולד תינוק היא לא מדד לכלום.
ובכל זאת ייסורי המצפון מתעוררים גם בתקופה הזו.

מאוד מעניין אותי למה אתם מתכוונים בהזנחה?
אצלי "ההזנחה" (בכוונה במרחאות, כי זו לא באמת הזנחה) היא שהם מסתובבים מהבוקר עד הערב ללא תשומת לב שלי, למעט אוכל ודברים חיוניים אחרים.
לא מקריאה להם, לא משוחחת איתם, לא נוכחת.

מי אמר שילד שלישי מגדל את עצמו?

השינוי או הנסיון לשינוי כמובן שיגיע ומגיע, אך מה עם הנזקים המצטברים שדיברתי עליהם? הילדים נשארו איתי בבית בטבעיות רבה ובזרימה, אך ההתבדלות הזאת, מי יחזיר את ימי הילדות של משחקים ביחד עם ילדים? אני משערת שזה מאוד תלוי באופי שלי, אולי זה היה קורה אילו הייתי מתחברת בקלות לאנשים.

המאמץ החברתי שאמא בחינוך ביתי צריכה לעשות הוא גדול אולי יותר מאמא ששולחת את ילדיה למסגרות. בתור אמא שנוכחת במפגשים בריבים בין הילדים, המעורבות הרגשית, לשמוע אמא אחרת מתערבת לטובת הילד שלה, מנסה לחנך את ילדיה על גב הילד שלך, או יותר גרוע- לחנך את ילדך שלך, לנסות להיות מאוד פסיבי ולא לקחת באופן אישי כל דבר.

מסגרות החינוך נותנות יותר מרחב לילדים לפתור את החיכוכים ביניהם, ובדרך כלל זה ייעשה בדרך טובה יותר מאשר עם התערבות מצד מבוגר. מאידך במסגרות החינוך בהחלט ילד יכול להיות מתויג בצורה כזו או אחרת ואז יוצא שתמיד הוא יצטרך להתגונן על משהו שהוא יואשם בו.
מפגשי חינוך ביתי הן לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.

אני מרגישה בדיוק כמוך, על מפגשי חינוך ביתי, על הדרך לפתרון סכסוכים, על זה שצריך להתאמץ יותר
אולי אני משלה את עצמי אבל אני מקווה שעניין ה"חינוך" של ילד אחר נהיה פחות רלונטי בגיל יותר גדול, נגיד 6 ומעלה.
אני גם חושבת שאם מצליחים ליצור מפגש של מעט משפחות שיש בינהן כימיה וכבוד הדדי והאמהות סומכות אחת על השניה, המצב יותר טוב. לצערי לא הצלחתי בזה, יש פער בין מי שהילדים שלי אוהבים למי שאני אוהבת.
תמשיכי

מסגרות החינוך נותנות יותר מרחב לילדים לפתור את החיכוכים ביניהם, ובדרך כלל זה ייעשה בדרך טובה יותר מאשר עם התערבות מצד מבוגר.
לא בטוח בכלל. כל היום שומעים שם "אני לא עשיתי כלום" ו"אני אגיד אותך לגננת X" ו"הגננת X, הוא אמר שאני טיפש...".

"שכחו אותי בבית הספר, בגן..." נשמע יותר טוב ?

שליחה על ידי סאלוש* » 19 מרץ 2010, 22:59

מרתק מה שאתן כותבות.

ואז מרגיעה את עצמי שילדים יכולים להיות מוזנחים גם כשהם חוזרים מהמסגרות.
זה בטוח.

בעבר חשבתי על חינוך ביתי והבת שלי היתה איתי בבית עד גיל 4.5. שזה היה שלוש שנים רק שתינו, ואז שנה וחצי יחד עם אחיה הקטן שנולד, ועוד עזרה שהבאתי הביתה. אח"כ בני היה איתי בבית עד גיל 3.8. ואז בלב כבד (חשבתי שזה מוקדם מדי) החלטתי לנסות את הגן, והוא נדלק כמעט מיד, תוך כמה ימים. והיום שניהם שמחים במסגרות שלהם, עד הצהריים.

השינוי מלהיות איתם ימים שלמים, ולהיות בעיקר אם, ללהיות איתם רק חצאי ימים, ויש לי עיסוקים משלי, היה מדהים. מדהים כמה להתגעגע אליהם קצת, הופך את השהות איתם ללא מובנת מאליה. פעם היתי מנסה להתחמק מהם הרבה מהזמן. היתי צריכה לתפוס את עצמי ולחשב כמה זמן אני מקדישה להם, כדי לוודא שאני לא מזניחה אותם. היום כשהם חוזרים הביתה, כל מה שאני רוצה זה רק להצמד אליהם. אני נהנית להיות איתם, לשחק, לקרוא ולהכין שיעורים.

יש עוד משהו שחשבתי כשקראתי את הדף הזה. אני חושבת שאני הרבה פעמים שתלטנית. אני מאוד טוטלית. ויש לי דעות מאוד מוצקות על כל מיני דברים. וכבר מזמן הבחנתי שאני שמחה שהם מבלים זמן גם עם אנשים אחרים - אבא שלהם, משפחה, חברים, מסגרות. שאפילו שפה ושם מרגיזים אותי, למשל נותנים להם ממתקים, עדיין, זה מוציא אותם משטח השתלטנות שלי. חושף אותם לחשיבה אחרת. אני זוכרת את השבועות הראשונים בגן, מתישהו הורדתי את ביתי מהמכונית ליד הגן, ואחת הגננות אחזה בידה והן נכנסו יחד בגן. הספקתי לשמוע את ביתי מספרת בעליזות לאותה הגננת על איזו חויה. והלב שלי עלה על גדותיו משמחה. הנה יש עוד אדם משמעותי בחייה הצעירים, לא רק אני ומשפחתה, אדם (הגננת) שונה לגמרי לגמרי.

זה אולי מבייש לומר, אבל אחד הדברים המדהימים בחייה של ביתי קרו לה לא בשטח שלי, ובמקום שמאוד חששתי לשלוח אותה אליו, ובמקום שבו אני מתנגדת להרבה ממה שקורה. בנבחרת התעמלות קרקע. מאוד חששתי מהתחרותיות, הביקורתיות, ההשוואתיות, העומס, הדרישות. מה לי ולכל זה? אני אוהבת אותה כפי שהיא, לא מעוניינת להעמיס עליה כל מיני תיקים. אבל היא אוהבת להתעמל ושום חוג של שעה בשבוע לא מספק אותה. היא רצתה את האימונים הרבים והארוכים הללו. אחרי אימון נסיון של שעתיים וחצי היא לא רצתה לסיים. אז הלכנו על זה אחרי מסכת שכנועים. ומה הסתבר אחרי כמה שבועות? שזו הפעם הראשונה בחייה שמעמידים בפניה דרישות גבוהות. אתגרים אמיתיים, שהיא צריכה ממש ממש להתאמץ, חודשים חודשים, כדי להשיג אותם. שבעצם דורשים ממנה משהו שהיא אוהבת לעשות, אבל לא בכל רגע נתון בא לה להתאמץ על זה. וזו עסקת חבילה. תתאמצי הרבה ותנסי מאות פעמים, או תודה ושלום. והיא בוחרת להתאמץ, ובכל פעם מצליחה דבר חדש ועוד דבר חדש. והיא התבגרה כל כך, במידות מסוימות, ממש מצאה עניין בחיים. היא עוברת שם קשיים פה ושם, והמון הנאה וסיפוק. היא למדה להתגבר על עצמה, על החששות שלה, על העצלנות הטבעית שיש לפעמים. זה שיעור שאני בטוחה שישאר איתה לתמיד, גם אם היא לא תרצה להמשיך שם. היא ממש מביאה לידי ביטוי המון מעצמה. חוגגת.

זה גם לימד אותי ענווה מסוימת. אם הכל היה בדרך שלי, היא לא היתה בנבחרת ולא היתה חווה שום דבר מזה. היתי צריכה לקחת צעד אחורה וקצת לתת לאחרים להוביל. שזה לא פשוט לי אבל זו הבחירה שלי.

מאוד מעניין אותי למה אתם מתכוונים בהזנחה?
התכוונתי שאני נותנת להם יותר מידי זמן חופשי ללא הנחיה, ללא הכוונה, ללא התערבות. אני רואה את הבת שלי יוזמת כל הזמן דברים חדשים, אבל אני גם קולטת את הצמא שלה להפריה מבחוץ. אז היא הולכת לחוגים אבל זה לא מספיק, זה רק מבליט יותר את החסך שלה לדמויות נוספות דומיננטיות בחייה.

אתם הולכים למפגשים? לחברים? לכל מיני פעילויות?

מפגשי חינוך ביתי הן לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.
לגמרי נכון מבחינתי. במיוחד כשאין לך תינוק קטן.
כשיש תינוק וקשה בבית לפעמים זה יותר קל להיות בחוץ - אבל גם אני עייפתי לגמרי מהפיקניקים (למרות שהם חביבים
למדי).
לכן כנראה שנה הבאה בתי (שתהיה בת 7) תלך פעמיים בשבוע בלעדי לכמה שעות למקום מדליק ומאפשר - תלוי כמובן
בהנאה וברמת הבשלות שלה.
כיום אנחנו הולכים פעם בשבוע למפגשון קטנטן וחמוד - למקסימום 3 שעות..
שאר העיסוקים שלה לא תלויים בי וזה ממש מעולה והופך את החינוך ביתי לקל ביותר.

שליחה על ידי נועה* » 20 מרץ 2010, 20:12

שאר העיסוקים שלה לא תלויים בי וזה ממש מעולה והופך את החינוך ביתי לקל ביותר.
וואו 7 גדלה הילדה

תוכלי לפרט איך העיסוקים שלה לא תלויים בך.

מסגרות החינוך נותנות יותר מרחב לילדים לפתור את החיכוכים ביניהם, ובדרך כלל זה ייעשה בדרך טובה יותר מאשר עם התערבות מצד מבוגר
לא בטוחה, נראה לי שמה שקורה במסגרות זה שהבריון מתבריין והעדין מוותר והחכם מתחנף. (וזה שאינו יודע לשאול מהנהן ואומר שזה טוב וטבעי)

שנה הבאה בתי (שתהיה בת 7) תלך פעמיים בשבוע בלעדי לכמה שעות למקום מדליק ומאפשר.

שאר העיסוקים שלה לא תלויים בי.
אפשר פירוט לגבי שני המשפטים האלה?

פעמיים בשבוע היא הולכת לחוג קפוארה ממש מאחורי הבית שלנו בקיבוץ.
פעם בשבוע לשומרי הגן.
פעם בשבוע עם אבא והקטנה לסיפריה.
כשבאות חברות אליה (בלי אימהות) זה גם משחרר אותי...

שנה הבאה היא כנראה תלך לבית העגול בפרדס חנה לכמה שעות פעמיים בשבוע.
אני יוזמת את המהלך הזה כי אני רואה איך כל שנה הצרכים שלה גדלים ואני ממש לא רואה את עצמי
מתרוצצת בנסיעות או מתחרדנת לי בפיקניקים (-:
אם לא יהיה לה כייף ויצירתי אז ברור שהיא לא תלך... לגמרי תלוי בבחירה שלה.
אני בכל מקרה בבית - תמיד מחכה לה (-:

שליחה על ידי נועה* » 21 מרץ 2010, 09:22

ואיך היא מגיעה לפעילויות האלו?
לא את לוקחת אותה?
כשאני לוקחת לחוגים, אז אני צריכה גם להחזיר ואז כבר עדיף לי לחכות שיסתיים. עדיין הם תלויים בי.

הדף הזה מטריד את ראשי מאז שקראתי בו אתמול בלילה... עלו בי כמה מחשבות:

איכשהו, נשמעת מתוך הדברים שלך או מבין השורות מין תחושה שיש כאן איזה השמצה, אולי לא מכוונת של כל מיני דברים או סוגים של פעילויות... ולי מרגיש שבסך הכל מדובר בכל מיני הנחות שאולי קיבלת על עצמך בלי לבדוק אותן לעומק ואולי בלי לבצע את ההתאמה האישית שלך ושלכם .

למשל - מפגשים של חינוך ביתי - מניסיוני ומהכרות עם משפחות שלוקחות חלק במפגשים, הם יכולים להיות קרקע משובחת ליצירת קשרים אישיים, ליצריתיות ועשייה של האמהות ועוד ועוד. אין לי ספק שהדבר לא מתאים לכל אמא ולכל משפחה אבל יש לא מעט כאלה שכן ! וזה באמת מוביל לשאלה האם ההנחה שחינוך ביתי מחייב נוכחות במפגשים היא אכן רלבנטית לך ולחייך בתקופה זו ? אולי היא סתם משהו שאת גוררת איתך ומאלץ אותך לעשות ולפעול בכיוונים ובדרכיםש אינן מתאימות לך ולמשפחתך כרגע ?
(את ודאי יודעת שיש לא מעט משפחות שמקיימות "חינוך ביתי" ובכל זאת לא לוקחות חלק במפגשים).

אותו כנ"ל לגבי ההנחה שבחינוך ביתי קמים מאוחר וכו' וכו' - יש משפחות שנמצאות בבית ובכל זאת יש להם לו"ז מאד קשיח ונוקשה שכולל שכת השכמה וכו'...

למשל - ההנחה שאת צריכה להיות זו שדואגת לחברה לילדייך... זו הנחה שאני יכולה מאד להבין מאיפה היא באה אבל אולי כדאי לעצור ולבחון אותה ?

וגם, יש לנו נטיה לפעמים, ברגעים שמשהו מרגיש לא נכון, לא עובד עבורנו, לבחור ישר באיזה אופציה אחרת, מוכרת, מוסכמת שתסתום את טענותינו מענותינו... מניסיוני, כדאי יותר לעצור ולהסכים לשהות במקום הזה, לפעמים מתוך השהות הזו מתבהרות השאלות, מתחדדות ועולה דיוק שמאפשר תשובות שבכלל לא חשבנו עליהן ! ואז אנחנו מגלים שוב שהחיים אינם שחור או לבן ושיש הרבה הרבה גוונים ואפשרויות !

בכל מקרה, צמד המילים "חינוך ביתי" מרגיש לי לפעמים כמו ההגדרה "דתי" / "חילוני" שפרט לאיזה הגדרה גסה אין בהן כמעט שום הסבר שישפוך אור על המהות של אותו אדם עצמו שלבטח נבדל מאד מאדם אחר שחי עם אותה "כותרת". מה שיפה בעיניי זו היכולת שלנו לעשות כל הזמן את ההתאמות והשינויים שהולמים אותנו בכל רגע ורגע !

בהצלחה בכל דרך בה תפני ותפנו

ואיך היא מגיעה לפעילויות האלו?
לפעמים אחד מאיתנו לוקח והשני מחזיר.
חוגים בקיבוץ זה הכי כייף - דקה הליכה לכל כיוון!
בכל מקרה - אם ההתכוונות היא כמה שפחות לתזז את עצמך - אתה גם מצליח פחות או יותר.
פעם גם אני נהנתי מכל ה"אקשן" מסביבי. היום זה לא מעניין אותי ואישית גיליתי שהחינוך ביתי יותר מוצלח
כשאני הולכת עם מה שמתאים לי. (כמובן עם קשב מלא כל הזמן לצרכים ולרצונות של הבנות).

סאלוש,

נהנתי לקרוא את דברייך. שמחה בשבילך על המצאותם של אנשים נוספים משמעותיים מחוץ למשפחה עבור ילדייך. זה באמת לא פשוט לחלוק באחריות לגדל ילד.

אני מסכימה מאוד עם רסיסים של אור.

כן, הם כבר לא תינוקות.הם לא על הציצי והאמת היא שברגע זה ממש הם שניהם על האופנים בחוץ.(אני מעלה בדעתי שיש אמא שהמשפט הזה גורם לה להזיל ריר).
ואיפה אני?
ומה זה אומר שאני מבלה את יומי במפגש חינוך ביתי?-מה אני עושה שם בדיוק חוץ מזה שאני מסתלבטת קצת עם חברות ושמה חצי עין על הילדים?,אני גם עושה קניות בדרך חזרה -זה אומר שירדתי מהרכבת הדוהרת .
אני חיה דברים אחרים לגמרי ממה שהיה פעם .מבחינתי , גילגול אחר.
זה כולל מפגש חברתי ,זה כולל לעשות דברים ביחד(למשל, להתעסק עם הקואופרטיב שלנו).לדעת איך להעביר את הזמן בצורה פוריה ונעימה .
לארגן את הדברים בדיוק כפי שזה מתאים לי ולילדים שלי.הם די מבסוטים מנדנדות וכ' כרגע. אני רואה ילדים יותר גדולים מהם שמארגנים לעצמם משחקים. נכנסים כל מני רעיונות, הם משתעשעים בוריאציות ולפעמים מצטרפים לשיחה שלנו.

_מאוד מעניין אותי למה אתם מתכוונים בהזנחה?
התכוונתי שאני נותנת להם יותר מידי זמן חופשי ללא הנחיה, ללא הכוונה, ללא התערבות. אני רואה את הבת שלי יוזמת כל הזמן דברים חדשים, אבל אני גם קולטת את הצמא שלה להפריה מבחוץ. אז היא הולכת לחוגים אבל זה לא מספיק, זה רק מבליט יותר את החסך שלה לדמויות נוספות דומיננטיות בחייה._

אני חושבת שזה נכון להכניס את עצמנו למערכת השעות של הילדים.
לעבוד איתם ביחד.כרגע מה שיש זה עבודות בבית -זה גם כן משהו.לדעת להחזיק בית זה עינין .לארגן את עצמך, בגדיך, ארוחותיך וכ'
מה שראיתי שלא קל לי לעשות זה לשתף את הילדים בעסק.להחליט אילו משימות הם עושים,מה בעצם אני רוצה מהם ולדרוש.

מצידי זה לא יתכן שיום אחרי יום הבוקר יראה כמו 'פנסיון הכל כלול'.
נכון שיש ימים שבהם הכל ב'סלאו מושן'.צריך להשלים שעות שינה. הגוף גדל והכל בסדר ואין לאן לרוץ.
מצד שני יש ימים שאני רוצה שב1000 נהיה מחוץ לבית .מאורגנים.

(יש אמהות בח"ב שאין מצב מבחינתן לצאת מהבית בבוקר- זה עינין של החלטה.גם החלטה על סיור לימודי כל שבוע +הסעות לחוגים וטיולים.)

אני גם חושבת שנכון יהיה להזכיר פה ממשנתו של גון הולט: למצוא פרויקטים אישיים.
'שאלת המחקר' יכולה לנבוע מהילד עצמו.

זה לא קל לכמה מאיתנו , שעד היום 'בנו' על היצירה האישית והמעין המתגבר של הילד ,להרחיב את היריעה,להעמיק,לפנות לעוד מקורות מידע ,לעוד מקומות להתבוננות.לאפשר את הגדילה וההשתלבות בחברה.
נכון שאפשר בהחלט לעשת את כל זה בדרך של הזמנה שהילד יבחר אם ומתי לקבל.
ואני מודעת לתסכול אם רוב ההזמנות יושבות על המדף כאבן שאין לה..
פה צריך לברר מה הבעיה הספציפית.

הלוואי שהמתנ"סים יכולים בהחלט לפתוח את שעריהם בפני כל מי שרוצה ללמוד לקפץ ולרקד ,להשתמש במכשירים ובבריכת השחיה .אני חושבת שזה נכון שהמדריכים יאפשרו לילד שזה מתאים לו להשתתף שלושה שיעורים ברצף יום אחרי יום.

לראות ילדים שמתאמנים,משחקים ועוסקים בפעילות , כי זה מה שנכון להם כרגע.בלי המחשבה על תחרות .

כל אחד יכול ללמוד להציב לעצמו אתגר ראוי ולהתקדם לקראתו בקצב האישי שלו.להעזר במי שצריך לשם כך.
ודרך אגב, מדריך יכול להראות לילדה איך מבצעים פליקלאק לאחור, אבל ארוחת צהרים מזינה שבאמת תאפשר לגוף לנוע בעוצמה הזו-היא מקבלת בבית.(וזו רק דוגמא אחת לכמה הבית תורם וחשוב כל הדברים הנפלאים שהילדים שלנו מגיעים אליהם).

עוד דבר זה להתחיל להוציא את האף ולראות איפה אפשר לתרום לקהילה.
אני מודה שאני לא נמצאת במקום הזה ,אולי רק 'בקטנה'.
למצוא משהו שגם ילד יעשה ויראה שהעשיה שלו משמעותית.

בהמשך לאילה -

בחוויה שלי, הרבה פעמים אנחנו מפנים את העיניים ומתבוננים בילדים ומצקצקים בלשון... "איך הגענו למצב הזה ???" אבל בעצם, ההתבוננות שיותר נכונה היא לתוכנו פנימה... ממה אני לא מרוצה במהלך חיי כרגע ? מה הייתי אני רוצה לעשות ? אולי זו אני שמוזנחת ? אולי זו אני שמשעמם לה ? אולי זו אני שפועלת יותר מדי מתוך תכתיבים שאימצתי לעצמי מבלי משים ובעצם אני לא רוצה יותר? וזה מתחבר למה שהקוסמת כתבה -
_ואישית גיליתי שהחינוך ביתי יותר מוצלח
כשאני הולכת עם מה שמתאים לי._

אני חושבת שיש מין אקסיומה כזו בראש שלנו לפעמים שאם בחרתי להיות עם הילדים בבית אז אני צריכה להיות כל הזמן קשובה להם ולצרכים שלהם. ואני אישית מודה לבת שלי שעם לידתה הביאה אותי להניח המון סימנ י שאלה על כל מיני הנחות ובעיקר על זו. כי פתאם ראיתי שאני לא יכולה. אני לא יכולה גם להיות אמא של תינוקת קטנטנה שצריכה אותי קשובה אליה וגם מנסה כל הזמן לג'גל בין הרצונות של כולם וגם דואגת שיהיו מרוצים כל הזמן...

אז למדתי סופסף להגיד "זה לא מתאים לי" או "ככה לא נכון לי" או אפילו להגיד בקול: "יש דברים שאני לא מוכנה לעשות למען הילדים שלי או חיי החברה שלהם וכו' וכו'" - בסופו של דבר מרגיש לי שככל שאני משתחררת יותר ויותר מהאקסיומות האלה אני מאפשרת למי שסביבי להיות יותר משוחרר ופחות כלי לכל התסכול והכעס שלי...

דף מרתק! תמשיכו....
סאלוש, אני מאד מזדהה ומתחברת עם מה שכתבת.

שליחה על ידי נועה* » 22 מרץ 2010, 17:51

מפגשי חינוך ביתי הן לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.
אולי מפגשי ח"ב הם לא דבר טבעי, אך הם מפרים את החשיבה, תומכים, יצירתיים. תלוי מאוד בבחירה שלנו מה נעשה במפגש.
בעיניי הם אינם בטלה, הם חיוניים לקיומו של ח"ב.

יש לנו נטיה לפעמים, ברגעים שמשהו מרגיש לא נכון, לא עובד עבורנו, לבחור ישר באיזה אופציה אחרת, מוכרת, מוסכמת שתסתום את טענותינו מענותינו...
מסכימה עם זה מאוד.
כרגע אני בעיצומו של משבר קל והדבר הראשון שעולה לי בראש זה לשלוח אותם למסגרות.
זה לא הפתרון היחיד, ובכלל זה לא בהכרח פתרון.

אני חושבת שיש מין אקסיומה כזו בראש שלנו לפעמים שאם בחרתי להיות עם הילדים בבית אז אני צריכה להיות כל הזמן קשובה להם ולצרכים שלהם
תודה על המשפט.

גם לי יש תחושה שאורך החיים הזה מחייב יותר כוחות מזה הקונבנציונלי, בעיקר על מנת לא ליפול לבורות האלה של עצלות, הזנחה ועייפות החומר.
כשחושבים על זה אז גם אם כן הולכים לבצפר אפשר ליפול לבורות האלה, זה הכל תלוי אופי. ודווקא כששולחים לבצפר צריך יותר כוחות אולי, כי הניתוק הזה שנוצר מהבית כשהולכים ממנו לכמה שעות ומנהלים שם חיים אחרים, מצריך אח"כ הרבה כוחות כדי להחזיר את המרכוז לתא המשפחתי.
מה שברור הוא שכל הפרשנויות נכונות ומה שחשוב הוא כמו שרסיסים כותבת:
ההתבוננות שיותר נכונה היא לתוכנו פנימה... ממה אני לא מרוצה במהלך חיי כרגע ? מה הייתי אני רוצה לעשות ? אולי זו אני שמוזנחת ? אולי זו אני שמשעמם לה ? אולי זו אני שפועלת יותר מדי מתוך תכתיבים שאימצתי לעצמי מבלי משים ובעצם אני לא רוצה יותר?
אורח החיים שבו אני בוחרת משום מה כל שנה מחדש, מעמת אותי ביתר שאת עם טרדות שבאורח חיים רגיל אפשר אולי להתעלם מהן לפרק זמן ארוך יותר. ובעצם אין כל דבר ייחודי בחינוך הביתי, ולא מתוך השמצה אני אומרת זאת, אלא תוך הבנה שבן אדם יכול להתעלם ממה שקורה לו או להיות מעורב ופעיל בחייו בכל צורת חיים בה יבחר. חובת ההוכחה בחינוך ביתי היא זאת אולי שמלחיצה כל כך, כי התוצאות לא תמיד נראות על פני השטח, ואין הן ניתנות לבחינה.

אני לא שלמה עם הבחירה שלי בחינוך ביתי וגם לא אהיה שלמה אם נלך לבצפר. בכל דרך שבה אבחר אצטרך לפגוש בה את עצמי ו
_זה לא קל לכמה מאיתנו , שעד היום 'בנו' על היצירה האישית והמעין המתגבר של הילד ,להרחיב את היריעה, להעמיק, לפנות לעוד מקורות מידע, לעוד מקומות להתבוננות.לאפשר את הגדילה וההשתלבות בחברה.
נכון שאפשר בהחלט לעשות את כל זה בדרך של הזמנה שהילד יבחר אם ומתי לקבל.
ואני מודעת לתסכול אם רוב ההזמנות יושבות על המדף כאבן שאין לה..
פה צריך לברר מה הבעיה הספציפית._
מה אני כבר יכולה ללמד את הילדים? מה אני יכולה לתת להם? בבצפר הם חשופים לכל כך הרבה ידע שמועבר אליהם, כל כך הרבה גירויים חברתיים, וזה יומיומי ואינטנסיבי, ויש בעלי מקצוע שבאים ומלמדים אותם. ופה בבית, הרבה יותר קל להם. הם לא צריכים להתמודד חברתית, הם לא צריכים להספיק כלום. כלומר יש להם הכל אך במינון נמוך.

אני לא מכירה אותך ואני כותבת מתוך כך.מתוך כך שאני לא בטוחה, שאת במצב שאין לך מה ללמד את הילדים .
(מצידי את כל אמא שעוברת ברחוב,לצורך ההדגשה).

באופן אישי : מדליק אותי לקרוא ספרים לילדים .להכנס לנבכי הרומן -הרפתקה.אחר כך מדברים על מילים לא מוכרות, רעיונות מכל מני סוגים, תרבויות,על ארצות שצריך לפתוח אטלס.לראות חיות מוזרות בויקיפדיה.
זה לא מסובך ולא צריך איזו דיפלומה . זו רק סקרנות .

יש דברים שלא מענינים אותי .האמת היא , שאני מסוגלת לראות איך תחום מסוים כן משפיע על החיים שלי, אבל בגלל שאני תופסת אותו כקשה להבנה , אני מותרת מראש.
זה התוצאה של שנים במערכת האינטנסיבית על הסקרנות שלי.
אם לא קלטתי תוך שיעור על מה המורה דיבר (ולא משנה שבאותו שיעור הראש שלי היה במקום אחר)-זהו, מקרה אבוד.
התרגלתי לחשוב כמו בני ישראל שצריכים לברוח ממצרים-מה שנכנס לסל לוקחים ורצים.
(טוב עכשיו פסח)
אבל למה?
לא יותר טוב לסגל אופן מחשבה של : כשאני רוצה ומוכן -אני יכול, קצת קצת כל פעם, בקצב האישי שלי...

אצלנו לפעמים אני יוזמת פעיליות ותכנים וכ'.אני רואה שהילדים נמשכים לזה - מה טוב.
לפעמים זה יהיה רק 20 דק' ואחר כך חשוב לו לדווש חצי יום והיא תלך ותשחק עם הילד של השכנים שעתיים.

כלומר יש להם הכל אך במינון נמוך.
האם הם חשים את חיי החברה שלהם כדלילים?

אורח החיים שבו אני בוחרת משום מה כל שנה מחדש, מעמת אותי ביתר שאת עם טרדות שבאורח חיים רגיל אפשר אולי להתעלם מהן לפרק זמן ארוך יותר. ובעצם אין כל דבר ייחודי בחינוך הביתי, ולא מתוך השמצה אני אומרת זאת, אלא תוך הבנה שבן אדם יכול להתעלם ממה שקורה לו או להיות מעורב ופעיל בחייו בכל צורת חיים בה יבחר. חובת ההוכחה בחינוך ביתי היא זאת אולי שמלחיצה כל כך, כי התוצאות לא תמיד נראות על פני השטח, ואין הן ניתנות לבחינה.

שוב מצאתי את עצמי מהגגת עלייך ועל הדף הזה בלילה... תראי, אולי אני ממש לא בכיוון אבל מרגישה צורך עז להאיר לך שיש איזה קטע קצת לא הוגן בשיפוט שלנו את עצמנו ולפעמים גם בשיפוט של הסביבה שלנו אותנו. כאילו, ילד שנמצא במסגרת, ההורים שלו "נורמטיביים" לכאורה ולכן, כשיש כל מיני עניינים, הם לא ישר חושבים לעצמם "אויש, אולי זה בגלל שהוא בבית ספר ??" אבל אצלנו, הרבה פעמים אנחנו עשויים לראות כל מיני דברים בילדים שלנו או בהתנהלות הביתית שלנו וישר רצים להאשים את החינוך הביתי. זה לא רק משהו פנימי, זה משהו שהרבה פעמים עולה גם מבחוץ.
אני זוכרת שאחרי שנולד השלישי, היה לי קשה. בין השאר סבלתי מדכאון לאחר לידה מה שבטח לא עזר למצב היה שכל פעם שניסיתי לחלוק קצת מהקושי עם אנשים סביבי (בדגש על משפחה קרובה) ישר סתמו את טענותיי באמירה: "את חייבת לשלוח אותם למסגרת !! זה בגלל שאת איתם בבית כל הזמן וכו' וכו'...".
למזלי, גיסתי היקרה ילדה קצת לפני את בתה השלישית והשיחות איתה עזרו לי להבין שזה לא בגלל שאני בבית איתם ולהחזיר לי את הלגיטימציה לזה שכשיש תינוק בבית זה לפעמים גם קשה...

היום אני מאמינה שיש תקופות שבהן זה ממש לא הוגן לנסות לעשות זום-אין ולבחון את המצב והחיים לפרטי פרטים ולהסיק מסקנות אופרטיביותץ עדיף, כמו שאומרת הדס חברתי החכמה, לחכות לימים הטובים, ימים שבהם נראה לנו שהכל זורם ונפלא ואז לשאול את אותן שאלות שהטריפו את דעתנו ברגעים הקשים. אני יודעת שהמחשבה הזו עשויה לעורר התנגדויות אבל יותר ויותר אני מבינה שזה יותר שקול והגיוני.

חוצמזה, משהו שיונת הזכירה לי לאחרונה, כדאי להכניס את הכל לפורפורציה, נניח שתמשיכו בחינוך ביתי, על מה בעצם מדובר ? כולה לא הלכו לבית ספר, כולה 12 שנים מהחיים ? לא יודעת, ברזלוציה של החיים זה לא בהכרח מאד מאד משמעותי ואותו דבר גם להיפך, אם וכאשר תחליטי לשנות את דרככם !

אני בהתלבטות. האם עדיף חברים על פני חבְרה. אם נמצאים בתוך חברה, בהכרח יש סיכוי שנמצא שם גם חברים. אבל אם יש חבר אחד או שניים, מערכת היחסים הופכת במהרה לכבדה ביותר ולא חשוב כמה כימיה יש. אי אפשר לתחזק מערכת יחסים עם חבר אחד או שניים קרובים כשאין מסביב את הגירוי החברתי.

יש ימים שאני ממש מתמוגגת וכיף וואז כמובן שהמחשבות והשאלות לגבי החינוך הביתי תופסות כיוון חיובי. אלה ימים יותר פעלתניים, ימים שאנחנו פוגשים ונפגשים עם אנשים, ואם תתפסי אותי ביום מוצלח אני לא אחשוב אפילו על להיכנס לתלם. זה לא שאין לי אידיאולוגיה מאחורי החינוך הביתי אבל ההשפעות מבחוץ קשות, גם חוסר תיאום עמדות עם הבן זוג לא מוסיפות רוגע.

מה שאני רוצה הוא להיות יותר פעלתנית, לא להיכנס לתרדמות.

מה שעזר לי להיות יותר פעלתנית הוא משהו שחברה אמרה לי פעם ושינה לי את התפישה. מאז אני מרגישה שאני עובדת בלהיות אמא בחינוך ביתי. איכשהו, כשאני כותבת את זה, זה לא נראה כל כך טוב כי זה מעלה בי אסוציאציות שליליות שיש לי על עבודה.
אולי אפשר לאמר שזה העיסוק העיקרי שלי.
כמו שבעבודה היו דברים שאהבתי יותר ופחות, גם כאן לא הכל אני אוהבת וזה בסדר, אני יכולה לעשות גם דברים שאני לא אוהבת לפעמים.
יש ימים שלא בא לי לצאת למפגש אבל אני רואה שהילדים שלי זקוקים לזה. יש ימים שאני מסיעה של ילד לחבר אחר למרות שלי מתאים מאוד למרוח את היום בבית, יש ימים שהם רוצים לשחק איתי מונופול או משהו ארוך אחר. אני לא תמיד מסכימה להכל אבל עוזר לי להרגיש שעכשיו הם קטנים וזה מה שאני עושה עם הזמן שלי, להיות איתם.
בבוקר אני כמעט לא קוראת ספרים או יושבת ליד המחשב או סורגת או מדברת בטלפון עם חברות אלא אני עושה קצת עבודות בית ובעיקר נמצאת עם הילדים. הזמן שלי פנוי ואם צריך להסיע או לעזור במשהו, אני לא ממורמרת כי לקחו לי את הזמן שתיכננתי לעשות בו משהו אחר.

שליחה על ידי נועה* » 24 מרץ 2010, 15:07

כלומר יש להם הכל אך במינון נמוך.
אני חושבת שכל הגירויים שבחוץ לעיתים רבים מדי ולילדים קשה לקלוט כ"כ הרבה. בפרט הילדים הקטנים יותר.

אם נמצאים בתוך חברה, בהכרח יש סיכוי שנמצא שם גם חברים.
לא בהכרח. גם אני וגם בכורי לא מוצאים לא את עצמנו ובטח לא חברים בתוך הרבה אנשים. שנינו זקוקים למפגשים של אחד על אחד.
כך יוצא שבכיתה של 25-30 ילדים אנחנו הולכים לאיבוד יותר מאשר מוצאים חברים.
ברור לי שלא כולם כך.

אני מאוד מזדהה עם אמא בבית. גם אצלנו עלה הביטוי "לעבוד בחינוך ביתי" - דווקא לא בקטע שלילי בכלל. מכיוון שילדיי יחסית צעירים (הבכורה עוד לא בת 9, אחריה בת כמעט 7, בת כמעט 4, ובן שנה) אבל כבר כן בגילאים שזקוקים ליותר אתגר (במיוחד שתי הגדולות) ואני חושבת שחלק מהתפקיד שלי זה לעזור להן למצוא עניין, אתגרים, וגם לסייע בעניין החברתי. אני לא "מוצאת להן חברים" - אבל אני כן דואגת שתהיינה אפשרויות וסיטואציות בהן הן תוכלנה למצוא חברים. ואני מסיעה ומניידת... אצלנו במשפחה כולנו אנשים שאוהבים להיות בתנועה, וככה גם נראה השבוע שלנו. אין מצב להכנס לתרדמות בכלל. בהתחלה זה קצת הטריד אותי, איך כל חברינו מנסים לצמצם פעילויות ולהיות "יותר בבית" ורק אצלי אף אחד לא רוצה בכלל להיות בבית... אח"כ זה עבר לי וזה ממש לא מטריד אותי יותר, כי הבנתי שפשוט, ככה אנחנו. וככה מתאים לנו. ויש לנו חברים שמתאים להם להיות הרבה בבית ופחות בתנועה ובפעילות, וזה סבבה בשבילם

אגב, לגבי המפגשים שהם אך ורק למטרות מפגש - אני נוטה להסכים עם מה שנאמר פה למעלה, גם מבחינת זה שהרבה פעמים זה מרגיש לי קצת עקר, אבל גם לגבי זה שהרבה פעמים המפגשים יכולים להיות פוריים יותר. הכל תלוי מה אנחנו עושים ואיך אנחנו מתכננים אותם. לנו למשל, מספיק "מפגש סתם" פעם בשבוע או שבועיים... אנחנו מעדיפים סיורים מאורגנים של חנ"ב, או חוגים של חנ"ב ופעילויות שבהן יש גם מפגש חברתי וגם קצת מעבר. מפגשים חברתיים בפני עצמם יש לילדים כל הזמן - אין יום שהבנות (במיוחד הגדולות) לא פוגשות חברות, גם בלי מפגש.

אמנם עם ילדים קטנים (5,3) אבל רציתי להגיב לנקודה שהעלית.
החברה. עקב האכילס של החנ"ב. אצלי הימים מתחלקים להאם הגדולה שיחקה עם ילד\ ילדה או לא. לצערי ברוב הימים זה לא. בנוסף גם חברות שהיא מחשיבה כחברות שלה בגלל שהיא יודעת את שמן ומשחקת איתן אם נתקלת בהן במתקנים לא מחשיבות אותה ב"מאגר" שלהן ולא מזמינות לימי הולדת וכו'
הבעיה היא שהמחשבה על גן עבורה מצמררת אותי. אז זה מחיר כבד אמנם, אבל כנראה שכך נמשיך כרגע.

שביל בצד - זה אחד הדברים שאני מרגישה שמחובתי כאמא לעזור ולספק אפשרויות חברה לילדים. אני מרגישה שאני לא יכולה "לבנות" על מי שאנחנו פוגשים בגן השעשועים בתור חברות, כי זה פשוט משחק אקראי וחולף ולא חברות אמת. לכן חשוב לי שתהיינה לילדים אופציות חברתיות כמעט מידי יום ביומו, כדי שהם יוכלו מתוכן לבחור את הילדים שהן רוצות לשחק איתם ולהתחבר אליהם. מעבר לכך, חברות זה משהו שדורש עבודה והתמדה - להזמין, "לחזר", להיות בקשר... גם עבורי כאמא שלהם, וגם עבורם מול הילדים האחרים. עוד משהו שאני מאוד מתכווננת אליו זה איזור מגורים - זה משהו שחשבנו עליו הרבה לאחרונה, ויש אזורים נפלאים לגור בהם רק שאין בהם ילדים בחנ"ב (או שאין בגילאים המתאימים, או שאין בכלל, או שהמרחקים בלתי אפשריים) ואני לא יכולה להסתמך על ילדים בגינה כאמור... לכן חשוב לנו להיות בסביבה שיש להן חברות על בסיס ממש יומיומי, וגם עניין נוסף בתוכן היומיומי שלהן. יש לנו חוגי בוקר של ילדי חנ"ב, אנחנו מצטרפים לסיורים לימודיים של ילדי חנ"ב, אנחנו נפגשים בקבוצות ולבד... ובינתיים באופן אישי אני לא מרגישה שזה עקב האכילס של החנ"ב... אבל אני תולה את זה בכך שאנחנו עובדים כדי להשיג את זה, ולא מחכים שזה יפול עלינו מהשמיים

עובדים כדי להשיג את זה, ולא מחכים שזה יפול עלינו מהשמיים
הלוואי שיכולתי. זה פשוט לא אני!
אנחנו אכן באיזור לא שופע חנ"ב. אבל כבר שפכו הרבה דיו באתר הזה על הנושא הזה. אני שמחה (ומקנאה) שאצלכם זה בכלל לא אישיו כנראה שילוב של אופי וסביבת מגורים. במקרה שלנו (ואני מאמינה שבעוד משפחות) זה השיקול עליו חנ"ב עלול ליפול. אוף המחשבה מבעסת אותי, אבל החוסר בחברה יותר. (היום בכל אופן, לא יודעת לגבי מחר...)

שליחה על ידי נועה* » 25 מרץ 2010, 13:55

החברה. עקב האכילס של החנ"ב.
אצלי הימים מתחלקים להאם הגדולה שיחקה עם ילד/ ילדה או לא.
האם הם באמת זקוקים לחברה כל יום?
אני לא בטוחה בכלל. אצלנו לא רואים חברים כל יום. את הבכור זה ממש לא מטריד. האמצעית היתה שמחה לקצת יותר (גם אני לא בטוחה בכלל שכל יום).
אנו יוצאים מנקודת הנחה, שבבי"ס יש חברה בכמות גדולה ובכל יום ואנחנו מנסים "להתחרות" במה שיש בבי"ס.
זה לא בהכרח הנכון והטוב לכולם.

שליחה על ידי אקו* » 25 מרץ 2010, 14:02

יש לנו חוגי בוקר של ילדי חנ"ב.
אבל זה לא משהו שאפשר להסתמך עליו כי רק "המיוחסים" מוזמנים אליו...
(להמשך דיון בנושא ראו הצד האפל של מפגשי חינוך ביתי).

אני תולה את זה בכך שאנחנו עובדים כדי להשיג את זה, ולא מחכים שזה יפול עלינו מהשמיים.
אל תשכחי שרק השנה נכנסתם לחנ"ב ויש לכם חברים ממסגרות החינוך שאתם נפגשים איתם בחופשים, אחה"צ וכו'. מה גם שילדים שהיו במסגרות יש להם מיומנויות חברתיות אחרות מאלה של ילדי החנ"ב. וגם, אתם בשלב ההתלהבות מהחופש שנפל עליכם.

מה גם שילדים שהיו במסגרות יש להם מיומנויות חברתיות אחרות מאלה של ילדי החנ"ב
זה לא נשמע טוב... אם ילדי חנ"ב יוצאים עם קשיים ביצרת קשר זה נראה לי סוג של נכות איומה
לדעתי אינטלגנציה חברתית היא תכונה מאוד חשובה לבניית אושר, ביטחון עצמי והצלחה לכל אדם

ילדי חנ"ב יוצאים עם קשיים ביצירת קשר.
זו לא המסקנה היחידה מ
שילדים שהיו במסגרות יש להם מיומנויות חברתיות אחרות מאלה של ילדי החנ"ב.

_האם הם באמת זקוקים לחברה כל יום?
אני לא בטוחה בכלל. אצלנו לא רואים חברים כל יום. את הבכור זה ממש לא מטריד. האמצעית היתה שמחה לקצת יותר (גם אני לא בטוחה בכלל שכל יום).
אנו יוצאים מנקודת הנחה, שבבי"ס יש חברה בכמות גדולה ובכל יום ואנחנו מנסים "להתחרות" במה שיש בבי"ס.
זה לא בהכרח הנכון והטוב לכולם._
תודה
זה עוזר לשמוע. ודאי יש בזה מן האמת.

האם הם באמת זקוקים לחברה כל יום?
אצלנו אוהבים מאד חברה כל יום. האמת היא, שגם אני אוהבת חברה כל יום. לא מתאים לי להיתקע בבית, ובגלל זה, גם אצלנו
עובדים כדי להשיג את זה, ולא מחכים שזה יפול עלינו מהשמיים.
לגבי
אם ילדי חנ"ב יוצאים עם קשיים ביצרת קשר זה נראה לי סוג של נכות איומה
יש כל מיני אנשים בחינוך ביתי. חלק מהם נראים לי כמו אנשים שאין להם כח לצאת מהבית, גם לא כדי לשים ילדים בגן. אבל זה החלק הקטן. יש אנשים טובים ואנשים רעים, אנשים שמחים ועצובים, חברותיים ואנטיפטיים. כמו בכל מקום. הבעיות העיקריות (לדעתי) הן שיש יחסית מבחר קטן של אנשים, וכמו כן יש (לפחות אצל חלק מהאנשים, גם לי היתה כזו) ציפייה שהדברים יהיו מושלמים, שהחינוך הביתי יפתור את כל בעיות העולם. והוא לא.

תודה על הדף המרתק!

התחיל פה דיון אחד ועבר לעינין המפגשים החברתיים של קבוצות הח"ב.ההערה נובעת מתסכול וכאב ,כנראה.
אני רוצה לציין שמצידי,זה נכון שעקב אכילס של הח"ב הוא העינין החברתי.לפחות בארץ שבה שולחים ילד בן 3 חודשים למעון כדי שיכיר חברים.זה נראה לי כל כך מטופש , כואב לי להשמיע כאן כאלו חריקות, , בל נתעלם מהנורמה.הנורמה היא גם שאם מישהו מספר שהילדים שלו בח"ב , ישר שואלים 'ומה עם חברה?'

שמעתי סיפורים על מורמים מעם.אני לא יודעת איך אפשר לאכול צפרדע כזו,רק שאני מקווה שזה לא יכניע אף אחד.ֿ
לי זה נראה שחשוב לנו להגביר את המודעות, לשתף פעולה ולמצוא פיתרונות יצירתיים לבעיות כאלו ואחרות. וכן, ככל שיש מגוון גדול יותר של חברים, כך הפיתרונות מתאפשרים.
פשוט לבנות לעצמכם את מה שאתם הכי שמחים להיות בו בשבילכם ובמו ידכם.
ֿ
וגם אפשר לציין שאצלנו במשגב גם כן נעים ונחמד וכולם מוזמנים.

מה שמשותף לכולנו זה הזיכרון של ילדות בבי"ס ,המורה שמקריאה 20-30-40 שמות .ההפסקות עם שלל הילדים הנשפכים מהמסדרונות אל החצר,החבורות שיושבות על הברזלים..
אם ליקקנו דבש בכל הסיטואציות האלה ?ֿ
(קשה לומר)

וגם אחרי השעות של בי"ס-פעם היתה שכונה (או כמו שחברה שלי אוהבת לומר: צ'חונה)

ואיפה הילדים שלנו?

אני חושבת שיש להם את אותם כישורים חברתיים כמו לילדים אחרים.אולי פעם אני אעשה מחקר עם ממוצע וסטית תקן וכ'..
ובנוסף,אני רואה בין ילדי הח"ב ,לא אצל כולם, אבל אצל חלקם:היכולת להקשיב לדבר הזה בלב שאומר לך:כן, עם הילד הזה אפשר ללכת, עם זה לא.
גם לא בוער להם שום דבר והם יגשו בזמנם החופשי.

וגם אני חושבת שעם כל הכבוד לעינין החברתי צריך גם להתיחס לנקודה של מה עושים במהלך היום:האם יש עבודה ועשיה ?,שיתוף פעולה ,התקדמות?
בזמן האחרון(ואני מדברת על עצמי באופן אישי),שמתי לב לתופעה של נזילות בכל הכללים ברגע שיש חברים.
הילדים אולי מחפשים את התחום האפור הזה וקוראים לו בכל מני שמות.

עובדים כדי להשיג את זה, ולא מחכים שזה יפול עלינו מהשמיים
אני מרגישה, לחלוטין, שזה ממש "לעבוד בזה", בעיקר כשהם יותר קטנים.
מבחינתי זה הולך יד ביד עם הבחירה בחנ"ב, אחרת הילדים שלי סובלים מבידוד נורא, פשוט כך.
לא, לא צריך חברה כל יום אבל צריך הרבה. גם מפגשים, גם אחד על אחד, גם פעילויות. אצלנו יש בהחלט דרישה לחברה ולפעילויות (אם כי פחות למפגשים, שהם יותר בשבילי...).
אגב, אם זו הייתה הבחירה שלי לטווח הארוך (לא בטוח), הייתי עושה את זה רק אם הייתי קרובה לאחד המוקדים של החנ"ב, לא חושבת שאוכל לעשות את זה במקום מבודד.

מפגשי חינוך ביתי הם לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.
אני רוצה להגיב רק למשפט הזה, שכמדומה יש איזו הסכמה לגביו, ואני גם שומעת אותו המון מאמהות סביבי.
אז קודם כל זה זרק אותי לדיון המרתק שהיה כאן לא מזמן טבע ותרבות באהבת אם , ולאג'נדות האלה על העבודה היא חיינו, שלא משנה מאיפה מסתכלים עליהן - פרוטסטנטים, קומוניסטים, קפיטליסטים - החדירו לנו לראש שאם כל חטאת היא הבטלה כביכול.
אני כותבת כביכול כי ברור לכל אמא בחינוך ביתי שהתפקיד שלה כרוך בסך הכול בהרבה יותר עבודה מאשר בטלה.
אחר כך חשבתי על המילה טבעי - וחזרתי לשבט המפורסם. אז מה אני אגיד לכן, רוב היום הן ישבו על המחצלת, האמהות. עסקו במלאכתן, טיפלו בילדים, בישלו, אספו, תפרו, עשו כלים (ואנחנו מה? לא רודפות אחרי ילדים? לא מאכילות, מפשפשות, מנדנדות, סורגות, קוראות סיפור וכן הלאה, גם במפגשים?).
רוב היום עבר ביחד על המחצלת. בטח לא לבד בין הקירות, עושות פנלים ומתגנבות למחשב, ובטח לא באיזה משרד לאור הניאונים ואוויר המזגנים.
זאת אומרת, הדברים האלה כן נראים לכן טבעיים? לי הרבה פחות.
אז הישיבה המושמצת על המחצלת, אצלנו כפעמיים בשבוע, כשלוש שעות, (סה"כ שש שעות בשבוע בטלה) בדרך כלל במפגשים שיש בהם גם אפשרות לאמהות להיות פעילות, למשל יום חוגים שמעבירות האמהות ומי שרוצה לוקחת בו חלק פעיל ויצירתי בהעברת חוגים לילדים, או מפגשים שבהם בכל פעם אמא אחרת מעבירה תוכן כלשהו לכלל הילדים וכן הלאה.
אבל גם בלי זה, השיחות, החלפת העצות, המתכונים, הרכילות, התמיכה הרגשית, החברויות שנוצרות, התחושה שאתה לא לבד - יש להם ערך עצום בעיני.
לא תמיד זה פשוט וקל. לפעמים זה מאתגר וכרוך בנכונות להתנהל בתוך קבוצה, על כל הפנים הלא פשוטים של זה, למשל סבלנות בהתחלה עד שמשתלבים, ואחר כך כל מיני עניינים אחרים, אבל בעיני בסופו של דבר זה שווה את המאמץ.
כי האפשרות של לשבת כל השבוע לבד בבית היא קשה עד בלתי אפשרית בשבילי, ועוד הרבה יותר מזה בשביל בנותיי.
וכמובן, כפי שהיטיבה לתאר רסיסים, משפחות שונות מוצאות להן את המינונים השונים והדרכים היחודיות והמתאימות להן להשתלב או לא להשתלב בתוך זה, וכל הדרכים נכונות.
אז חוסר הנחת שלך - בהחלט דורש התבוננות ומוכנות לשינוי, אבל מתוך הבנה שאין דרך אחת לעשות חינוך ביתי, וגם מתוך הבנה, שאני עומדת מולה בימים אלה ממש, שמגיל מסוים, ועם ילדים מסוימים, בהחלט אפשר לשקול ולפנות לדרכים אחרות, אם לא נמצא מענה מתאים במסגרת הביתית.
ואולי אפשר גם להסתכל על זה בלי הלקאה עצמית ותחושת כישלון, אלא מתוך הבנה שהחיים הם דינמיים ומשתנים תדיר, ואידיאולוגיות צריכות להתאים את עצמן למציאות ולאנשים ולילדים, ולא להפך.
וזה לא אומר שמה שעשית עד היום לא היה טוב או נכון, אלא שעכשיו אולי מתאים לך, או לילדייך, בדרך כלל אנחנו מהדהדים זה את זה, משהו אחר.
<המרגיעון: באופן טבעי כולנו שייכים>

במרוץ השנים והימים אני הולכת ומגלה יות רויותר שלכל אחד מאתנו מסע ודרך משלו. יש אמהות שאולי הטבע שלהן הוא פחות להתמסר והמסע שלהן הוא דווקא ההתמסרות, יש אמהות שיש להן נטיה לויתור יתר וקורבנות והמסע שלהן הוא דווקא ללמוד לעשות למעו עצמן, להבחין ולקדם את הצרכים שלהן וכו' וכו'.
למה אני כותבת את כל זה ?
כי אני לפחות גיליתי שממש לא נכון לי "לעבוד בחינוך ביתי" - נכון לי לחיות. קודם כל לזהות איך טוב ונכון לי לחיות ומשם להתקדם. בכלל, יותר ויותר אני מגלה שאני מסתייגת מהכותרת הזו "חינוך ביתי" וכשיוצא לי להשתמש בה עבורנו זה תמיד חורק ולא מדויק. זה אף פעם לא באמת אומר את מה שאני מרגישה / חושבת / חיה והרבה פעמים גורם לי להתחיל לבחון את כל מאנמחנו עושים דרך כל מיני מוסכמות והגדרות של אחרים... זה קצת עבורי כמו להגיד שאני דתיה. מה בדיוק אנשים לוקחים מזה ? ישר הם בודקים מה אני לובשת וכמה דתיה אני על פי מדדים חיוניים וכו' וכו'. מה הם יודעים על הקשר שלי עם אלוהים ? על האמונה שלי ?? וכו'

קראתי כאן את הדו שיח האחרון בהקשר של חברה / חברים ומפגשים. נראה לי שלפעמים יש לנו מין ציפיה שהורים שבחרו ב"חינוך ביתי" (...) יהיו בהכרח טובים יותר או ראויים יותר או לא יודעת בדיוק מה יותר מסתם אנשים וזה הרי קשקוש וחוזר שוב לעניין ההגדרות. נראה לי שההתפלגות הנורמלית של סוגי האנשים לא מדלגת מעל אנשי באופן טבעי ולכן, אני אישית, לא מרגישה צורך לדבוק ולחבור אך ורק לאנשים שמגדלים את ילדיהם בבית כי זה מכנה משותף מאד מעורער מבחינתי, באותה מידה שלא אבחר להיות חברה לש מישהי רק בגלל שהיא דתיה או אשלול חברות עמוקה וקרובה עם מישהי שאינה דתיה (ויעיד על כך בן זוגי

) - מצאתי חברות יקרות ואהובות בקבוצת החינוך הביתי וגם בעולם המיינסטרים.

מה שנראה לי שוב ושוב חשוב להדגיש הוא שאם מרגישים בלבול / תהיות וכו' זו הזדמנות מצויינת לעצור ולבחון מה באמת חשוב ונכון לנו ? להסכים להתערטל מכל המוסכמות שליוו אותנו עד כה ובאמת להעיז ללכת עם האמת הפנימית שלנו. ההשפעה של זה עלינו, על בני ביתינו ואפילו על המציאות היא מדהימה !

בהקשר של חברה לילדים - אני דווקא גיליתי שמאד מאד קשה לי שהילדים יותרים קשרים עם חברים שרחוקים כל-כך מבחינת נגישות - אצלנו לפחות זה הוסיף המון סרבול לקשרים ולקח אותי למעורבות שלא היתה נכונה לי בקשרים החברתיים שלהם. ובאופן מפתיע, כשהחלטתי שחוזרים הביתה והם יאלצו למצוא לעצמם חברים במקום המגורים, זה אכן התממש. פה שכן, שם חבר מאיזה חוג, חברים מבית כנסת וגם לגלות שהם עצמם חברים אחד של השני וזה לא מעט בכלל ! אני מאד מסכימה עם זה ש
_אנו יוצאים מנקודת הנחה, שבבי"ס יש חברה בכמות גדולה ובכל יום ואנחנו מנסים "להתחרות" במה שיש בבי"ס.
זה לא בהכרח הנכון והטוב לכולם._

מפגשי חינוך ביתי הם לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.

למיטב הבנתי מה שלא טבעי זה דווקא מוסר עבודה פרוטסטנטי. לקטים-ציידים מבלים חלק גדול מזמנם בביקורי קרובים וידידים ושיחת רעים, וחלק גדול עוד יותר ברביצה חסרת מעש בערסלים או במקבילה המקומית לערסל. ממליצה להסתובב בספריה באזור האנתרופולגיה או סיפורי המסעות ולהתרשם.

אגב, לגבי הביקורתיות על מי שלא עומד באיזשהם קריטריונים: אני מתרשמת שזה קורה באותם מקומות בארץ שבהם יש ביקורתיות כזו גם מחוץ לחוגי החינוך הביתי. (לא יודעת למה ציינו כאן את הצפון בהקשר הזה. אולי התכוונו לצפון גוש דן?)

בכל מקרה, שווה לקרוא גם את הדף השתלבות במפגשי חינוך ביתי.

שליחה על ידי סלעית* » 26 מרץ 2010, 05:28

מה שמשותף לכולנו זה הזיכרון של ילדות בבי"ס ,המורה שמקריאה 20-30-40 שמות .ההפסקות עם שלל הילדים הנשפכים מהמסדרונות אל החצר,החבורות שיושבות על הברזלים..
בגדול היה לי דווקא נחמד בבי"ס ואין לי זכרונות רעים משם. גם הייתי תלמידה ממש טובה.
מה שהביא אותי לחינוך הביתי הוא האמהות שלי, וגם היכרות מקרוב עם מערכת החינוך בארץ על מסגרותיה השונות מהגן ועד לתיכון.

למיטב הבנתי מה שלא טבעי זה דווקא מוסר עבודה פרוטסטנטי. לקטים-ציידים מבלים חלק גדול מזמנם בביקורי קרובים וידידים ושיחת רעים, וחלק גדול עוד יותר ברביצה חסרת מעש בערסלים או במקבילה המקומית לערסל. ממליצה להסתובב בספריה באזור האנתרופולגיה או סיפורי המסעות ולהתרשם.

מבלי להיכנס לנשוא הדף ומבלי לשקוע בתוך ספרים אני חושבת שמה שטבעי כיום לנו כבר לא יכול להיבחן ביחס לאותו סרגל הצרכים והמנהגים של אמותינו בדורות הקודמים.

לא רק הגוף אלא גם הנפש עוברת תהליכים רבים כל כך כתוצאה מחינוך, תרבות, סביבה משתנה תדירות כך שלשבת היום בשאנטי לאורך שעות מאוד יכול להיות הדבר הכי לא טבעי ומנוגד ל.. טבע שלנו בתבנית המיוחדת לנו.

(אם ניקח את אוכלוסיית חתולי הרחוב כדוגמא, הרי שמדובר בחתולי פרא שעברו ביות, האופי, אורח ואורך החיים, כמו גם תנאי התזונה והצרכים שלהם השתנו... ככל שהם התקרבו לריכוזי אוכלוסייה, מאות בשנים - מההרים לכפרים ומהכפרים לערים הצרכים לשהם השתנו וכך גם אופיים. נכון שהם נשארו ציידים, טורפים וכו' במהות שלהם אבל המינון, הצורך והשימוש בהם שונה מהותית ממה שאפיין את האמהות והאבות שלהם).

נקודה נוספת... אני בטוהח שכמו בכל קבוצה, גם בעבר, בין הסתלבט לשיחת הרעים היה מי שלחלוטין התמכר לסתלבט על ערסל ומי שכמעט תמיד היה עסוק בלוודא שלאחרים יהיה נח ויהיה מזון ויהיה ערסל.. ומי שניצל את המפגשים החברותיים כביכול לעסקים ומי שתמיד שתק ומי ששמח עליהם רוב הזמן ומי שלגמרי לא כלומר, אפשר שגם בתוך אווירת הסתלבט לא כולם יהנו ממנו באותה הצורה ומאחר ויש לנו אפשרות בחירה אני יכולה להבין את חוסר ההנאה ממשהו כזה כמשהו "טבעי" לחלוטין גם ביחס למקורות.

נקודה נוספת... אני בטוהח שכמו בכל קבוצה, גם בעבר, בין הסתלבט לשיחת הרעים היה מי שלחלוטין התמכר לסתלבט על ערסל ומי שכמעט תמיד היה עסוק בלוודא שלאחרים יהיה נח ויהיה מזון ויהיה ערסל.. ומי שניצל את המפגשים החברותיים כביכול לעסקים ומי שתמיד שתק ומי ששמח עליהם רוב הזמן ומי שלגמרי לא כלומר, אפשר שגם בתוך אווירת הסתלבט לא כולם יהנו ממנו באותה הצורה ומאחר ויש לנו אפשרות בחירה אני יכולה להבין את חוסר ההנאה ממשהו כזה כמשהו "טבעי" לחלוטין גם ביחס למקורות.

איזה יופי של ניסוח... ומעבר לזה, מה זה משנה מה טבעי ?? לכל אחד מאתנו הטבעי והנכון שלו ואולי אם נקבל את זה נצליח לאפשר לעצמנו לעשות מה שנכון וטוב לנו בלי לנסות לגרור אחרינו את כל העולם ונאפשר לאחרים להיות ולעשות מה שנכון וטוב להם בלי הצורך להגדיר כל הזמן טוב ורע, נכון ולא נכון...
אני יודעת שזה לא עניין פשוט כל-כך אבל מתפללת שנצליח.

מפגשי חינוך ביתי הם לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.
מה שלא טבעי פה הוא שהרביצה על המחצלת היא לא ממש מחוץ לבית, אלא שכדי להגיע למחצלת הזו צריך לנסוע בדרך כלל, לארוז רבע בית פלוס אוכל לכולם, ולשהות שם שעות רבות ברצף, בלי מעברים פנימה והחוצה.
עובדה זו גם מגבילה את האמהות מפעילויות שהיו עושות ביומיום (נגיד, אף אחת לא באה למפגשים עם עדשים שצריך לברור...). ולכן יוצרת גם בטלה "כפויה".

זה אלמנט שהיה ניסיון לפתור אותו בצורה חלקית ב הבית לקהילה בתל אביב (כי היה שם מקום לבשל, לישון צהריים בפנים וכולי). וזה גם עבד - חלקית.

שלשבת היום בשאנטי לאורך שעות.
זה כל כך לא מה שקורה במפגשים. לא חושבת שיש איזו אמא באיזה מקום על פני הפלנטה שיכולה לשבת בשאנטי במשך שעות.
אגב עשייה - אז אצלנו יש כן מפגשים שמבשלים בהם ארוחה משותפת - זאת אומרת ממש מביאים למפגש את המצרכים ומכינים את האוכל שם. אז במקום לעמוד בבית ולהכין, חס וחלילה לא מתבטלים ומכינים אוכל בזמן המפגש. זה למי שרוצה לברור עדשים.
אמהות אחרות מביאות סריגה או שלל עבודות יד אחרות, ויש גם את האופציות שהזכרתי למעלה, של העברת חוגים וכו'.
וגם כאמור - שש שעות "שאנטי" בשבוע, ירחם השם.
אגב, לשבת עם חברה בבית קפה שלוש שעות ולדבר זה בסדר? מה ההבדל? שיושבים על כסא ולא על מחצלת? אני עושה גם את זה רחמנא ליצלן, וזה עוד עולה לי כסף. בטלנית איומה, אין מה לדבר.

חברות שהיא מחשיבה כחברות שלה בגלל שהיא יודעת את שמן ומשחקת איתן אם נתקלת בהן במתקנים לא מחשיבות אותה ב"מאגר" שלהן ולא מזמינות לימי הולדת וכו'

ל שביל בצד הבת שלי (6) לא בחינוך ביתי ועד היום אין לה "חברות". כן יש ילדות וילדים שכאשר הם נפגשים, הם משחקים ביחד.
אבל לא חברה ספציפית. בגן היא משחקת עם כמה די קבועים אבל לא קרוב למושג החברות כפי שבא לידי ביטוי בגיל מבוגר יותר.

נראה שאת הצורך שלה לקשירת קשרים, לאינטרקציה עם בני גילה (וגם גדולים או קטנים ממנה) מספיקים המפגשים הללו.
והצורך בקשר עם אח או אחות, מתמלא (חלקית) עם בת דודה שקרובה אליה בגיל.

יש בגן שלה ילדים שיש להם קשרים חבריים ארוכי טווח. זה מאד תלוי באישיות של הילד/ה וגם לפעמים בקשר בין ההורים.

שליחה על ידי אקו* » 26 מרץ 2010, 17:12

כי אני לפחות גיליתי שממש לא נכון לי "לעבוד בחינוך ביתי" - נכון לי לחיות. קודם כל לזהות איך טוב ונכון לי לחיות ומשם להתקדם. בכלל, יותר ויותר אני מגלה שאני מסתייגת מהכותרת הזו "חינוך ביתי" וכשיוצא לי להשתמש בה עבורנו זה תמיד חורק ולא מדויק.

קרה לכם שפתאום "גיליתם" שלא שלחתם את הילדים לבצפר וקלטתם שהם כבר החליפו קידומת בגיל, פתאום תופסים את הראש והמומים מהנזק המצטבר של הבדידות, הניתוק, השונות, ההמצאות החונקת ביחד, האינטריגות בין משפחות החנ"ב.

קרה לי שנשלחתי לבי"ס, קלטתי שהחלפתי קידומת בגיל ואני עדיין תופסת את הראש והמומה מהנזק המצטבר של הבדידות הכפויה בתוך חברת ילדים, הניתוק מעצמי ומרצונותי, חוסר היוכלת לקבל את השונות בעצמי ובאחרים, הבדידות החונקת אותי עדיין כשאני בסיטואציה חברתית.

דף מרתק

קרה לי שנשלחתי לבי"ס, קלטתי שהחלפתי קידומת בגיל ואני עדיין תופסת את הראש והמומה מהנזק המצטבר של הבדידות הכפויה בתוך חברת ילדים, הניתוק מעצמי ומרצונותי, חוסר היוכלת לקבל את השונות בעצמי ובאחרים, הבדידות החונקת אותי עדיין כשאני בסיטואציה חברתית.

אני נהנית לקרוא את מה שכתבתן.הי לילה , טוב שבאת.

דף מרתק, תודה על כל המלים החכמות.
<בלה, שנהנית לשבת בחוסר מעש על המחצלת וללהג מספר שעות בשבוע באופן קבוע. מעידה על עצמה כמי שצומחת מהשעות האלה, יוצאת מחוזקת, מוכלת ואהובה>
למה בסוגריים משולשים????
פתאום חשבתי שבשעות האלה על המחצלת קורה עוד משהו חשוב - אצלנו הרבה פעמים אימא אחת או יותר יוצאות לסידורים כשאחרות שומרות על הילדים שלהן. וגם זה חשוב, ובשביל זה צריך משפחה כזאת.

אצלנו הרבה פעמים אימא אחת או יותר יוצאות לסידורים כשאחרות שומרות על הילדים שלהן
יותר מזה: נזכרתי שבשנה שעברה הילדים שלי היו מבלים יום שלם פעם בשבועיים במפגש כזה עם משפחות אחרות כשאני למדתי (!!!) בעיר אחרת, שקטה ורגועה, יודעת שהם בידיים טובות ובמקום בטוח. כל כך חשובה הישיבה הבטלה הזאת על המחצלת!!!!

שמתן לב כמה אנשים עוסקים בחינוך,רווחה ,בריאות ובכלל שירותים?
המון.
קצת סיקרן אותי אז פתחתי את האתר של הלשכה לסטטיסטיקה.20% ,לא פחות מזה.
אז אני חושבת שהרבה אמהות שאני רואה מסביבי הביאו את העיסוק הזה בשירות לכלל אומנות.

על פי רוב,הדברים נעשים ברמת ביצוע גבוהה,תזמון עילאי והבנה עמוקה.
לא רק, הם נעשים כל יום, יום אחר יום.
אולי האומנות היא לדעת לא רק לתפקד , אלא גם למצוא את הקצב הנכון שיאפשר אורך נשימה.כמו רץ מרתון.

ישנו הזמן שאחרי הלידות, המשברים,וכ'-ובכל זאת ,
אני רואה נשים שיודעות להאיץ,אם זה מה שעושה להן טוב, או למרוח-אם זה משאיר אותן בשליטה.
ההכרות המעמיקה עם עצמך,כשאין כל כך הרבה אילוצים חיצוניים.
<אילה נזכרה פתאום בספר/סרט 'הסיפור שאינו נגמר' מאת מיכאל אנדה.על ההתבוננות במראה ההיא -שזה שיא האומץ לב ובד בבד גם הדבר הכי בנאלי>

ההתחברות הזו ליכולת האישית ,מולידה כמה יתרונות.

ללמוד מהו החלק הטוב שלי ביממה לכל סוג של עיסוק.למשל.
להבין פעם אחר פעם שזה כולל מלחמה פרטית מתמשכת עם גירויים שמסיטים אותי מהעיקר,שיעמום או דרמות ולבטים.
וזה לא שאין עיפות ועצבניות וכעס.רק שבמקום להאנח 'אין מה לעשות , הבוס אמר..',יש לי רק את עצמי לבחון, להתבונן,לנסות,לטעות,להצליח ולשנות.(אותי ואת הילדים ,,והעולם).

מעניין, גם אני בדיוק חשבתי על המראה הזאת, בהקשר של ילדים, שלעמוד מולם זה בערך לעמוד מול המראה הזאת - לפגוש בעצמך בלי הסוואות.
וחוץ מזה, חשבתי איך להמחיש את כמה השאנטי הוא לא שאנטי, למשל ככה:
אמא יושבת ב"שאנטי". אמא פיפי. שאנטי. אמא אני צמאה. שאנטי. אמא היא לא רוצה לשחק איתי. שאנטי. אמא יש לי חול בנעל. שאנטי. אמא חם לי. שאנטי. אמא תנדנדי אותי. שאנטי. אמא אני רעב. שאנטי. אמא הוא מרביץ לי וכן הלאה..

_וחוץ מזה, חשבתי איך להמחיש את כמה השאנטי הוא לא שאנטי, למשל ככה:
אמא יושבת ב"שאנטי". אמא פיפי. שאנטי. אמא אני צמאה. שאנטי. אמא היא לא רוצה לשחק איתי. שאנטי. אמא יש לי חול בנעל. שאנטי. אמא חם לי. שאנטי. אמא תנדנדי אותי. שאנטי. אמא אני רעב. שאנטי. אמא הוא מרביץ לי וכן הלאה.._

בדיוק בדיוק !!! בשבילי לצאת עם כל החבורה, על תבשילינו ועוד כל מיני דברים שמצטיידים בהם וכו' וכו' זה הרבה יותר קשה ומורכב ומתיש ולגמרי האנתי-תזה לשאנטי !!

חוצמזה, הדברים שלך אילה יפים ומרגשים

הדברים שלך אילה יפים ומרגשים
נכון.

מפגשי חינוך ביתי הם לא דבר טבעי. מה יש לאמהות לשבת ולרבוץ ללא תכלית על איזו מחצלת. זאת בטלה לשמה.

אויש. יש הרבה אנשים שמשלמים הממוןןן בכדי לשבת , לא על מחצלת, אלא על כסאות מפלסטיק. (ובאותו זמן משלמים גם לביבי סיטר) רק בשביל לדבר עם אנשי מקצוע על העניינים שאנחנו במפגשים משוחחים עליהם בדרך טבעית מתוך הזרימה של המפגש.

הדף הזה נורא מעניין ומעלה מחשבות.

כמעט כל יום , באיזו שעה מתה (?) אני שואלת את עצמי האם "זה" הדבר הנכון ( "זה"- יכול להיות מוגדר כ-כל פעולה שנעשתה או לא באופן כללי או לא ) ואז אם צריך אפשר "לתקן", "לנקות אבק"," ליישר" הכל קשור לאתגרים ושינויים.

אני, היום כשנגמרת חופשת הפסח, ממש מבואסת לחזור למציאות של המפגשים. קשה לי עם המתח בין האמהות.

ממש מבואסת לחזור למציאות של המפגשים.
אז למה את חוזרת? אני שואלת ברצינות. מבינה למה את מתכוונת, כי עמדתי במצב כזה ולמפגש שלא היה לי טוב בו הפסקנו להגיע. מצאנו אופציות אחרות, מפגשים שנעים בהם ואין מתחים (או שיש אפשרות לא להתקל עם מי שגורם את המתח)

אז למה את חוזרת?
כי הילד מאד אוהב חברה ובינתיים מוכן להבליג על המתח כדי לפגוש את החברים.

או שיש אפשרות לא להתקל עם מי שגורם את המתח
אמא בחינוך ביתי, המשפט הזה מאוד מחשיד ומעורר תהיות. מי אמר שיש גורם אחד שצריך לנטרל אותו ואיך יש אפשרות לא להתקל בו אם הוא מגיע למפגש, אולי לתת לו להבין שלא נעים לך ולגרום לו לא להגיע P-: כמה מעציב. אני נתקלתי במצבים אליהם את מרמזת ולמה התכוונת ב לא להתקל?

סליחה - מה מחשיד אותך? שמפסיקים להגיע למפגש שלא נעים בו? שמשתדלים לא לשבת בדיוק ליד האנשים שפחות נעים לך בחברתם? שמחפשים (ומוצאים) מפגשים אחרים? למה זה מחשיד אותך, ואילו תהיות זה מעלה בך? אני לא נתקלתי במצבים שבהם מנסים בכוונה לגרום למישהו אחר לא להגיע למפגשים, אבל כן נתקלתי במצבים בהם אנשים שהיה להם לא נעים הפסיקו בעצמם להגיע או מצאו להם פתרונות אחרים. ובהחלט כן ראיתי מצבים שבהם אנשים השתדלו להתרחק ממי שפחות נעים להם להיות איתו במגע, שזה לגיטימי בעיניי - בשום מקום אחר בעולם אנשים לא נאלצים לשבת ולשוחח או לסעוד עם מי שגורם להם לחוסר נעימות, למה דווקא במפגשי חינוך ביתי זו חובה? אפשר לשבת בפינה אחרת, עם מי שכן נעים לי איתו, או לא להגיע בכלל.

אגב, לפעמים יש מפגשים שהאווירה הכללית בהם לא משהו, לא בהכרח גורם אחד כמו שכתבת (לנטרל? למה את מתכוונת? לא הבנתי אותך...)

לא בהכרח גורם אחד כמו שכתבת
את זה את כתבת, שיש אפשרות לא להתקל עם מי שגורם את המתח את מדברת על גורם אחד, על מישהו אחד שהוא כביכול גורם לאי הנעימות. ולכן זה מחשיד ומעורר תהיות. כמה קל ונח לתייג מישהו כמפר האידיליה. ומה הפתרון שאת מציעה במקום לשבת ולדבר, לנסות להבין, להקשיב אחד לשני, להודות במרחק הרב מן המושלם שבו רובנו נמצאים?
אם מדובר במפגשים רבי משתתפים אז אפשר לא להיתקל במישהו שלא נעים לך במחיצתו אך אם המפגש קטן? אני לא יודעת כמה זמן את בחינוך ביתי, אבל אני דווקא כן נתקלתי במצבים שבהם מנסים בכוונה לגרום למישהו לא להגיע וכמובן שבעקבות אווירה כזאת הרבה אחרים לא רוצים להצטרף לקבוצה כזאת.
טון הדיבור שלך והסגנון מאוד יהיר ומתנשא אמא בחינוך ביתי ואני מאוד מקווה שלא אתקל בגישה אטומה כמו שלך במפגשים המצויינים שלנו.

סליחה - אנא ממך, אל תנתחי כל מלה שלי ותהפכי אותה לעיקר דבריי. כן, מותר לא לרצות לשבת ליד מי שלא נעים לידו. זה לא הופך אף אחד ליהיר או מתנשא, ואם לא נעים לך לקרוא הודעות שאת לא מסכימה איתן את יכולה פשוט להתעלם. רק אל תתיימרי להכיר סיטואציות חברתיות שלא היית בתוכן. מנין לך שלא דיברו?שלא ניסו ללבן ולפתור דברים? אולי לא הצליחו? ואולי נתקלו בקיר אטום?

אנחנו בחינוך ביתי מגיל לידת הילדים שלי, בגילאים מגוונים, הגדול בן 11. למה, זה משנה משהו? מה זה חשוב?מי שנמצא רק 4 שנים בחינוך ביתי "שווה פחות" ממי שיותר?

את זה את כתבת, שיש אפשרות לא להתקל עם מי שגורם את המתח את מדברת על גורם אחד, על מישהו אחד שהוא כביכול גורם לאי הנעימות. ולכן זה מחשיד ומעורר תהיות. כמה קל ונח לתייג מישהו כמפר האידיליה
אני חושבת שהקורא הסביר מבין, ש מי שגורם את המתח משמעו גם "מי שהמתח נגרם מולו". לא שיש אדם אחד שמפריע לכל הקבוצה.
בכלל, חילופי הדברים האחרונים לא עושים הרבה חשק לחינוך ביתי.

טון הדיבור שלך והסגנון מאוד יהיר ומתנשא אמא בחינוך ביתי? ואני מאוד מקווה שלא אתקל בגישה אטומה כמו שלך במפגשים המצויינים שלנו.
סוף המשפט שלך הוא עצמו התנשאות לא נורמלית..

בשום מקום אחר בעולם אנשים לא נאלצים לשבת ולשוחח או לסעוד עם מי שגורם להם לחוסר נעימות
המממ... בבתי ספר אולי??

ואם לא נעים לך לקרוא הודעות שאת לא מסכימה איתן את יכולה פשוט להתעלם.
ואם זה נופל לי על נקודה שאני רוצה לדון בה, מותר לי להגיב?

מנין לך שלא דיברו? שלא ניסו ללבן ולפתור דברים? אולי לא הצליחו? ואולי נתקלו בקיר אטום?
במקרה שאת מתארת ובפתרון שאת מציעה לא מדובר על נסיון ללבן או לפתור אלא להפסיק להגיע למפגש או להתעלם מאנשים.

מי שנמצא רק 4 שנים בחינוך ביתי "שווה פחות" ממי שיותר?
לא אבל יש לו יותר נסיון בסיטואציות של מפגשים.

מנין לך שלא דיברו? שלא ניסו ללבן ולפתור דברים? אולי לא הצליחו? ואולי נתקלו בקיר אטום?
דווקא הפתרון של ללכת למקומות אחרים מוצא חן בעיני. מקסים בפשטותו. זה היופי של חינוך ביתי - לא חייבים להיות במקום שלא רוצים להיות בו.

זה היופי של חינוך ביתי - לא חייבים להיות במקום שלא רוצים להיות בו.
צודקת.
אחד הלקחים הגדולים שאני לפחות למדתי מהחינוך הביתי, הוא שלפעמים אנחנו תוקעים את עצמנו מרצון במסגרות (של מפגשים) גם כשהמסגרות לא זקוקות לנו בכלל...

סליחה - את יכולה להגיב לכל מה שמתחשק לך, כמובן. נשמע שזה נוגע לך באיזה עצב חשוף, כי את מכניסה כל מיני דברים משל עצמך לדברים שלי, ולסיטואציה שאני תיארתי שאת בכלל לא מכירה... אז בואי ואחדד לך, שתביני עד הסוף: ניסו לדבר, ניסו ללבן, סבלו תקופה ארוכה בשקט, עד שכבר אי אפשר היה יותר. לפחות אצלי, ההבנה שלא תמיד אפשר להגיע לעמק השווה, הגיעה קצת מאוחר. במצב כזה, עדיף לכל הצדדים לא לשהות יחדיו. אני מסכימה עם הפלוניות שמעליי שלא חייבים להיות איפה שלא נעים לי. לפחות במקרה הספציפי הזה, לא להגיע/להתרחק היה הפתרון האחרון לאחר שכל השאר נוסה, ולא אחת אלא במשך חודשים. אני חושבת שעובדת היותנו כולנו בחינוך ביתי, או באיזור גיאוגרפי מסויים, לא צריך לחייב אותנו זה לזה. לילדים שלי יש חברים במושב שהולכים לבי"ס, חברים בחינוך ביתי מאותו איזור ומאזורים אחרים, ויש ילדי חינוך ביתי (ואמהות חינוך ביתי) שאנחנו לא מתחברים אליהם וגם אם הם גרים באיזור אנחנו לא מרגישים מחוייבות אליהם. כל אחד מוצא לו את החברים שלו, שנעים לו איתם ושטוב לו להיות בחברתם.

אני ובעלי באופן אישי לא מסויגים מלמידה מובנית, או מדברים נפלאים ומעניינים שעושים בגן ילדים, או משיעור מרתק שנלמד בבית הספר.
אך עדיין, ברור לנו שגם האלטרנטיבות (לחינוך הקונבנציונלי הגוסס), עם כל מה שהן מביאות איתן - כבוד לילד, חוסר תחרותיות, חופש בחירה - מעט שוללות מאתנו ההורים - להיות הורים
מבחינתי הדבר החשוב בגידול ילד ע"י ההורים, הוא הכרות ובניית מערכת יחסים רציפה של ההורה עם הילד. הכרות אינטימית עם כל הניואנסים הקטנים שאילולא הייתי מגדלת את ילדי בעצמי, לא הייתי מפנימה.
אנחנו לא נולדים הורים, אנחנו גדלים להיות הורים, הילדים שלנו מגדלים אותנו ומכשירים אותנו לכך. מבחינתי, זה הערך המוסף החשוב ביותר בחינוך ביתי.
אני לומדת מתי, היכן ואיך להציב גבולות, מתי הבקשה לגבול היא רק סימפטום או שיקוף של התנהגות שלי שלא נכונה לי והילד פשוט מחקה אותי, ההבנה וההפנמה שרק על ידי נתינת דוגמא במקום דיבורים ולימוד, אוכל להעביר את שחשוב לי, תוך הקשבה לצרכים של הילד, "לשבור את הראש" כדי להבין פחדים, התקפי זעם שהם שיעור ייחודי למשפחה שלנו ואף גננת/מורה לא יכולים או צריכים לעשות בשבילי את העבודה. (על אף שיש דברים משותפים בהתפתחות גורי אדם....) החינוך הביתי מכריח אותי לקחת אחריות לא רק על ילדי, אלא גם על עצמי, בריאותי, נפשי, התכנות המערבי שהוטמע בי, שנועד כמובן לשרת את בעלי ההון תוך שליטה על ההמון ע"י הפחדה ותחימתם במסגרות.
למדתי מהי התנהגות לא אותנטית, אותה שום ילד בשום צורת חינוך... לא מצליח להבין, לקבל או להכיל, חינוך ביתי או לא...
זה העצים אותי וגרם לי לגדול ולהתגבר על כל מערך ההפחדות של העולם המערבי, דבר שהביא אותי ללידת בית, לאי מתן חיסונים, לניקוי גופי שלי מרעלים ולטיפול בדפוסים ישנים שלי שלא משרתים אותי יותר, או את משפחתי.
אמנם ילדי קטנים - הבכור בן 6 הקטנה בת שנתיים וחצי אך ברור לי שזו הדרך הנכונה לגדל ילדים. לא במסגרות ולא ע"י אנשים זרים ואנשי אקדמיה שקובעים את קצב אחיד, תכנים וקבוצות המכילות גיל אחד בלבד.
זה מרגיש כל כך טוב וכל כך מהנה וכל כך מעצים שאני לא יכולה לדמיין שום דבר אחר שהיה גורם לי להתעוררות כזו. לראות את ילדי קמים ביקיצה טבעית, מחייכים, מתפנקים ומתחבקים ומלאים בשמחה טבעית וטהורה לקראת היום החדש. האם אתן רואות את זה? את השמחה הזו בבוקר ליום החדש?
ברור שיש גם קשיים, אתגרים אינסופיים, משברים, משברי אמון בדרכי ועוד.
אני גם לא חושבת שבעקבות החינוך הביתי - ילדים מתנהגים בביישנות, תלישות, וחוסר חיבור לעולם הזה.
בקבוצה שלנו, יש ילדים ביישנים, חברותיים, פתוחים, סגורים, כאלה שלמדו לקרוא ולכתוב לבד, כאלה שביקשו שילמדו אותם, חלק הולכים לחוגי מתנ"ס, חלק לומדים פסנתר אצל מורה פרטית...חלק אוכלים בשר, חלק אוכלים ג'אנק פוד, חלק אוכלים אוכל נא.... לא חיים בואקום... כל ילד בא עם היכולות שלו והעוצמות שלו, כל ילד מגיע כפי שהוא מגיע גם אם הוא בבית ספר וגם אם הוא בחינוך ביתי.
העניין הוא שבבית, הילד הוא הקובע את קצב ההתפתחות שלו ופה אם ההורה לא קשוב, אי- אפשר לפספס.... יש לכך ביטויים מאד ברורים, מהתקף זעם, פחדים ועד מחלה. ולא צריך ללכת למומחים להתפתחות הילד, שיעזרו לילד להתאים עצמו בניגוד למהותו הטבעית - למסגרת, פשוט מורידים או מעלים קצב, משנים אווירה וקצת תפאורה.... ואנחנו בשלב הבא, או הקודם....
אז נכון, זה לא אידיאלי שיש מפגשים בהם רובצים על המחצלת, אבל אפשר תמיד להמיר זאת בסיור טבע נחמד, מפגשים אינטימיים בבית תוך עשיית כביסה, כתיבה, נגינה, צביעה, בישול וכו'.....עם עוד אמא או רק עם עוד ילד/ילדה
יש פתרונות. מבחינתי כיום, הפתרונות הם במסגרת הביתית-חברתית שלנו, גן/בית ספר הוא מוצא אחרון
לגבי - שליטה והשפעות חיצוניות:
בעיני, אם יש קושי בשחרור, בית ספר או גן לא יועילו פה... את אמא שלי "פריק קונטרול" ידועה, לא עצרו לא גן ולא בית ספר כדי לשלוט בחיי, דעותי, רגשותי
מבחינתה הייתי שלוחה שלה, לא חשוב איפה הייתי.איך אומרים - אפילו בקיבוץ... אף ילד לא דומה למטפלת שלו....כולם יודעים שהוא דומה למשפחתו.
צריך לעבוד על שחרור (ואני יודעת מניסיון אישי כואב....) מצורך בשליטה בלי שום קשר למסגרות וילדים בכלל. מספיק להתמודד מול הסבים, דודים, בני דודים, שכנים, הילד שלי רואה/מריח/סופג/שומע המון דברים שאני לא מסכימה או מתחברת אליהם, אני לומדת לתת לו להחליט מה נכון לו. שיעור מתאגר...להיות במקום של אך ורק נתינת דוגמא (חוץ ממקרים של סכנה לחייו או חיי האחר, או פגיעה בעצמו ובמישהו אחר)
בנוסף לגבי ה"הזנחה"
"שעמום" ופתרונותיו - לקח לי המון זמן להבין שגם אני לומדת להשתחרר מדפוסי עבודה מעוותים ללא "תדלוק", ללמוד שכשהילד לא "עושה כלום" הוא בעצם עושה המון ולהבין ששעמום הוא שיפוטיות שלימדו אותי שנים על גבי שנים של מה שבעצם נקרא "שלווה", "זמן עיבוד" וכו'. כמובן שבאיזהשהו שלב, אם הייתי ממשיכה לחשוב כך, גם ילדי היו חושבים כך ושופטים את עצמם לכף החובה "אני משועמם, עצלן" וכו'.
בהתחלה כשראיתי את בני שוכב וחושב לעצמו מחשבות ולא נמצא ב"עשייה", מיד עלתה החברה בראשי עם משפטים כגון – הילד משועמם, זהו, הוא כבר לא מסופק בבית, צריך לעבור למסגרת, אבל אז כשסיים את "אי-עשייתו" במבט הכי שליו ומאושר עלי אדמות, הבנתי שייקח לי הרבה זמן להוציא את התכנות הבית-ספרי מתוכי... פתאום יכולתי להביט בחיי ולראות שתמיד הייתי במסגרת ושאיני יודעת לחיות בלעדיה, במחשבה הזו שטפו את מוחי. תמיד ידעתי מה הצעד הבא, בסדר יומי או בשנות חיי. אם כי לא תמיד היה לי ברור אם אני רוצה בו או לא. הייתה תחושה כאילו אין לי בחירה, חלילה לא להיות חריגה, כי זה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות. או להתרועע עם קבוצת בני גיל שונה מכיתתי. אז לא הייתי חריגה אך ככל שאני מדברת עם יותר אנשים בוגרים "לא חריגים" בהתנהלות חייהם, על ילדותם בגן ובבית הספר, אני לומדת שרבים מאתנו חוו חוסר שייכות ופחד מלהראות שונה, וחוסר לגיטימציה לאני האמיתי שבפנים!
וכן, את השלב הבא צריך להמציא כל הזמן, וזו למידה מתמדת, כי אני ובעלי, הם אלה שמספקים לילדיי את הכיוון וחלק מצרכיהם, הדבר הכי גדול שלמדתי בעניין ה"שעמום", הוא הרעשים והגירויים האינסופיים אתם גדלתי בגן ובבית הספר.
כמה רעש! כמה הלכתי לאיבוד בתוך כל הרעש הזה
ובבגרותי – סיגריות, קפה, סוכר, אוכל, טלוויזיה, מחשב, בילויים, מסעדות, נסיעות – רעש, רעש, רעש. דרך בני למדתי ששקט מחבר אותי היישר אל תוך עצמי, דבר מדהים לכשעצמו, אבל זה כבר נושא אחר....ובשביל זה הייתי צריכה להוריד את כל המיסוכים - קפה, סיגריות, טלויזיה....
"קשיים" (שיעורים/משוכות/אתגרים/נטיות/תיקונים) חברתיים או אחרים,
נפתרים בלי לחץ של זמן, גם בחינוך ביתי עם או בלי האוכל האורגני ועם או בלי חיסונים... מגיעות מחלות ובזכות הזמן המאפשר להתבונן בהן, לילד ולאימא, מגיעות תובנות לגבי המחלות ומה הן באות ללמד אותנו, מה הילד מנסה לבקש במחלה ואיך היא משרתת אותו או את המשפחה כולה, דבר שמאפשר שחרור ממוסד נוסף – משרד הבריאות - במקומות בהם הוא אינו נחוץ כלל. מקומות כגון מחלות ילדות, מחלות חום בכלל או לידות - שעם קצת מודעות פנימית נשית אפשר להקשיב לגופנו ולעובר המתפתח בתוכנו ולדעת מתי הכל בסדר ומתי יש צורך בהתערבות חיצונית, ואת זאת נראה לי לפעמים שהרבה איבדו כמעט לגמרי, היכולת להכיל את חום הגוף של ילדינו בזמן מחלה, לדעת איך אפשר לעזור לגופו לרפא את עצמו.

יחסי אמון עם האמהות האחרות – במפגשים שלנו, עם הזמן בני לומד לסמוך, בקצב שלו, על אמהות אחרות, כשאני לא פנויה, בייחוד לאחר לידת בתי, היה מאד טבעי בשבילו לבקש דברים מאמהות אחרות, כמובן אלה שהוא התחבר אליהן יותר, כמובן כשאני באזור. אציין שהיו גם תקופות בהם נוצר חוסר איזון ביני לבינו, בתקופות אלה הוא נצמד אלי יותר.
כשהייתי בהריון, כשהיה בן 3.5, היו כמה מקרים בהם בקש ללכת לחבר/ה שלו כאשר לי זה לא התאים, בטבעיות ובשלווה הוא שאל אם יוכל ללכת בלעדי ושאחזיר אותו הביתה כשאתפנה.
האמון נבנה בתהליך הכרות טבעי ואיטי וזה מרגיש לי נכון להכיר בצורה זו את העולם ולא בצורה כפויה, מיידית, וחד-משמעית. ואין פה מסר כפול, מצד אחד – לא לסמוך על זרים, מצד שני, בוא תכיר את האישה הזרה הזו – הגננת – היא תהיה אחראית עליך כשאני לא פה – אני נותנת לך חודש בערך לסמוך עליה – גם אני לא ממש מכירה אותה – אבל אני סומכת עליה – היא קיבלה אישור ממשרד החינוך..... – היא תשמור עליך בין 4 ל 8 שעות כל יום – יחד עם עוד איזה 5,6,7,8,9,10 ילדים.... – אבל זה בסדר - היא תדאג לכל צרכיך – הרגשיים והפיזיים – גם לכל שאר הילדים ונקווה שלא יתעוררו צרכים שונים במקביל..... – אבל אם זה קורה – יש סייעת אחת או שתיים – אז על דאגה!
וזו דרך פחות מוצלחת לדעתי להכיר את המושג – אמון בבני אדם....
כשאין לך ברירה ואתה בן שנה/שנתיים/שלוש/ארבע.... – אז אני נאלץ לסמוך על מישהו שאני לא ממש מתחבר אליו רגשית, תחושתית, וגם לא ממש סומך....אבל – אני אפעל בניגוד לאינטואיציה שלי כי אימא דורשת ממני לפעול בניגוד לאינטואיציה שלי....ואני כל כך זקוק לה ולאהבתה שאני מוכן אפילו לחייך ולעשות זאת ללא מחאה, ואם יש מחאה, זה ממילא לא עוזר, מקסימום, אני אקבל עוד קצת זמן עם אימא, אבל מצופה ממני לשחרר אותה ושהיא תשחרר אותי, ואני הילד שלה, חייב ורוצה לרצות אותה כדי לשרוד.....
מי יודע לאן זה עובר אחר כך – בחירת בן/בת זוג? מקצוע? חברים?
ברור לי שכמו עם חברותיי כך גם עם חוגים, הילד יפרד בקצב שלו, לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר מהבית ויבנה לעצמו לו"ז וחיים פרטיים משלו ורק שלו ככל שגילו יגדל
אני לחלוטין רואה את המסגרות כמכלאות שמוציאות את ילדינו ממקומם הטבעי בעולם – שזה מעורבות בחיים האמיתיים של משפחתם ובסביבתם הטבעית
גם אם כרגע סביבתם הטבעית אומרת, אמא שבונה בהליך איטי ולא צפוי מראש את חייהם, תוך השתחררות עוד יותר איטית מחשיבה מערבית, שטיפות מח מסגרתית, וזה בסדר, אני מרגישה שהילדים שבאו לעולם הזה בתקופה הזו, יש להם היכולת להכיל ולקבל את התהליך האיטי הזה בעוצמה ובאהבה.

נקודה נוספת במסגרות מבחינתי היא - שליטת בעלי ההון בתזונה/מחשבה/התנהלות/שאיפות של ילדינו גם דרך מערכת החינוך הנוכחית.
המון מסרים סמויים שעבודה סיזיפית יומיומית בלבד לטעמי, תוכל להוקיע אותם מחיינו וחיי ילדינו.
שליטתם אומרת – מזון מעובד – התעללות בבע"ח – התעללות בבני אדם שתופרים את בגדינו בזול ונקנים בזול כי אנו צריכים המון בגדים – נעליים – כביסות – מכשירים חשמליים – קרינות - זיהום אוויר – התרחקות מקהילה – ניכור – יותר זמן נסיעה באוטו – אלימות – בכביש - במקומות בילוי – בבתי ספר – בצבא - תלות במשרות שהוקצו לנו בשוק במקום עשייה אישית – אורח חיים לחוץ עם תזונה לא מזינה ומאט מאד חיבור לעצמנו ולצאצאינו – הפחדה מצד בעלי ההון שרוצים את כספם – הפחדה גורמת לנו לחסן – ירידה בחוסן מערכת החיסון – ירידה מדור לדור של חוסן בריאותי ותוספת של עוד ועוד מחלות "תורשתיות" – כל זאת מן הסתם מוביל למחלות – מחלות שאין זמן לתת עליהן את הדעת, את ההקשבה הראויה, מחכים לנו בעבודה.... בגן.... במסגרת.... – במקום שינוי אורח חיים ותזונה משכנעים אותנו להמשיך לאכול חיות שנטבחו והיו מתות הרבה לפני כן... – וחלב ומוצריו שלא נועדו לנו – על מנת שנתחזק ונבריא - כי חייבים חלבון וברזל ובי12 – מוצאות לנו תרופות במקום הקשבה למחלה ולמה שבאה ללמד אותנו – המחלה הופכת למחלה כרונית – ולגסיסה ארוכת שנים – עוד תרופות – עוד ניתוחים – עוד אשפוזים – עוד כמה שנים – תלות בתרופות – הון נוסף לחושך – עוד מזון מעובד – הון נוסף לחושך – עוד ילד נולד למערכת המושחתת – עוד הון לחושך......

דברים שלי באופן אישי בלבד, קל יותר להתמודד איתם בבית. אני חושבת שאם ילדי היו במסגרות, אני ורק אני, הייתי קלה יותר להפחדה ולשכנוע ברצוי והמקובל.
אני מרגישה בכל נימי נשמתי, שהמערכת הנוכחית, היא לא מענה כל כך מוצלח לגידול ילדי.

אז נכון, זה לא טבעי לסוע באוטו לכל מקום (גם לגן ולבית ספר ולחוגים), לרבוץ על מחצלת ולפטפט
אבל יש לנו הרבה עבודה, לדור שלנו, אנחנו בסכנת הכחדה ולדור שאנחנו מגדלים כרגע, לא יהיה קל, לכן מה שהיה פעם כבר לא רלוונטי להם יותר
ואף אחד לא ממש יודע מה כן, לכן צריך לתת להם להראות לנו את הדרך, הם יודעים בשביל זה הם באו לפה עכשיו
אם ניתן להם אני מאמינה שנשרוד! אני גם מאמינה שילדינו, בזכות גידולם בחינוך ביתי, כבר לא יסעו במכונית לכל מקום, אלא יהיה להם קל יותר לחבור לקהילה ובחזוני הטוב ביותר, אני רואה את העולם קהילות קהילות, שנמצאות בשיתוף פעולה וחולקות את העולם תוך כיבוד הסביבה האנושית החייתית והכדור ארצית....

נכון שיש את האופציה של אסון טבע קולקטיבי... אבל זה לא חובה בכלל. אם נקח אחריות, החל בילדינו, לא נזדקק לטיהור שכזה, לא?

סליחה על אורך דברי.... הילדים ישנים, בעלי בחו"ל, אני בהריון ומוצפת בהורמונים.

נהיניתי מאד לקרוא.

שליחה על ידי אחת* » 29 אפריל 2010, 22:44

נהיניתי מאד לקרוא.
גמני!

וואו. כתבת כל-כך ברור ומסודר ורהוט ומרגיש שגם ממעמקי הלב. תודה (מזדהה מאד מאד מאד)