בלוג ביכורים באופן טבעי

דף בלוג

אני אוהבת את חג הביכורים. הוא מזכיר לי...
...ריחות תחילת הקיץ, ריצה מאושרת במורד המדרכה אל בריכת השחיה, אווירת סוף-שנה והבטחה של חופש גדול מעבר לפינה...
...קוביות חציר גדולות, מכוסות ברישול בשקי-יוטה, שכמה שלפי-שיבולים חודרות אותם ודוקרות את הרגלים מתחת לקו המכנסים הקצרים, החדשים... עוד מעט ייסתיים הטקס ונוכל לקפוץ מקוביה לקוביה, מהמגדל אל הדשא, לונה פארק ענק של חציר...
...חולצות לבנות רקומות, וזרים על הראש, וסל עם אפרוחים, או בננות, או משהו, לא משנה, העיקר שהוא מקושט בפרחים ובירק ועוד מעט נרקוד איתו על הבמה...
...תהלוכת טרקטורים ועגלות, כל "ענף" מציג בגאווה את ביכוריו והישגיו אל מול הקהל המתפעל...

חגיגה אמיתית.

גם אני אוהבת את חג הביכורים{{}}, מאותן הסיבות ממש. @}

_אום שלום איזה כיף לארח ביקור-ביכורים אצלי בבלוג!

חג שמח

אז למה בלוג ביכורים באופן טבעי ?

כי עם חג הביכורים הזה, גמלתי בליבי לעבור בפעם הראשונה ממחשבות למעשים בשלושה תחומים שמושכים אותי כבר די הרבה זמן...
ראשית, להתחיל לעשות קומפוסט בחצר הבית שלי
שנית, להתחיל להתאמן על מודעות וסת ולנסות לרוקן את דם הוסת במחזור שבא אליי לטובה אתמול
ושלישית, להפוך ממכורה סמויה למשתתפת באופן טבעי

אז פתחתי לי דף בית לעניינים אישיים וחברתיים, ואת הבלוג הזה כדי ללוות את ביכורי-באופן שלי.

אורחים, חברים, הערות והארות יתקבלו כולם בשמחה ובאהבה

שליחה על ידי מי_מה* » 28 מאי 2009, 12:31

תתחדשי!
הנה התיצבנו פה, הקיבוצניקיות מהעמק למלא את הטנא שלך...
@}

@}

הנה התיצבנו פה, הקיבוצניקיות מהעמק
(רצה, מתנשפת) והגליל!
פנו דרך ל-נו ביכורים עמ-נו!

_תתחדשי!
הנה התיצבנו פה, הקיבוצניקיות מהעמק למלא את הטנא שלך._
ברוכה הבאה.

לי כל ההווי שתיארת לא מוכר בכלל. גדלתי על הווי דתי (מדגישים יותר את 'מתן תורה' מאשר את הביכורים ואין את הטקס הזה) ובטח שלא הכרתי אורחות קיבוץ.

בכל מקרה, נהניתי לקרוא. ו...תתחדשי !
בהצלחה עם העשייה החדשה.

אני קיבוצניקית מאש-דוד. לוקח?
אבל באמת שהיינו נוסעים לנען לשבועות כל הילדות.

ברוכה הבאה,
וחג שמח!

וואוו, איזה כיף שבאתן לחגוג איתי!

תודה על הברכות, אני מתרגשת ושמחה מכל אחת ואחת

ביכורי-הכתיבה האלה, גם בבלוג וגם בדפבית, ממלאים עבורי שני תפקידים:
קודם כל, עכשיו שהתחלתי לכתוב אני מרגישה שאני באמת שייכת ל"קהילה" כאן. אמנם כתבתי ממש מעט, פה ושם, תחת הניק "עוד אחת קטנה" (התחיל מדף של בדיחות...) אבל כאורחת-לרגע, כך לפחות הרגשתי. לעומת זאת, הצעד הזה של לפתוח דפבית ובלוג, ולחשוב על איך לכנות את עצמי כאן ואיך לקרוא לבלוג, הרגיש כמו צעד מחייב במובן החיובי של המילה

ושנית, הכתיבה הזו מאפשרת לי יצירה, ולו בזעיר-אנפין... אולי נכון לי יותר לומר, עצם זה שיצרתי את הדפים האלה, המחכים להכתב, יצר את המשיכה, הפיתוי, לבוא ולכתוב.

יצירה יוצרת יצירה

הערה לעצמי: מה העניין עם הפסיקים?

אני משתמשת המון בפסיקים, ובכלל בסימני פיסוק, ובסמיילים למיניהם. מנסה להעביר בעזרתם את המסר המדוייק, האינטונציה, המקצב.
אבל אז אני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי, וזה נשמע לי מקוטע ולא-זורם ו"מתאמץ".
אז ניסיתי להוריד חלק מהסימנים. זה קצת שיפר את הזרימה, אבל בקריאה חוזרת נשמע לאזניי קצת זר, קצת לא-אני.

מתלבטת.

מעתיקה לכאן מדף הבית:

התלבטתי ארוכות (כלומר, משך עשרים דקות לערך, תוך כדי תליית כביסה) לגבי הכינוי שבו אבחר לי.

בתחילה חשבתי על באופן אישי?, כיוון שזה מה שאני עושה כאן – מיישמת באופן אישי דברים מסויימים שמושכים אותי, וש"שייכים" לקהילה הזו.
אבל הפכתי לי בראשי בניק הזה, ונשמעתי לי מסוייגת מדי, מוציאה-עצמה-מהכלל מדי, ובאותו זמן מגבילה את הגדרתי למובן הצר של יחסי לבאופן, במקום לומר "זו אני".
וחוץ מזה, זה דומה מדיי לבאופן לייט?

ניקים נוספים עלו ונפלו במחשבתי, כל אחד מסיבותיו הוא (טוב, נו, מסיבותיי-אני...)

בסוף, פתאום, עלה לי לראש "מרפסת וקפירינייה".
צירוף המילים הזה הוא סוג של מילת-קוד ביני לבין אישי, שמשמעותו משהו קרוב לנירוונה, שאנטי, התרגעות מוחלטת, נשימות עמוקות של אוויר נקי וצלול, והנאה מלאה מהכאן והעכשיו.
הוא נולד בברזיל, בטיול שעשינו, אישי ואני, לפני שש או שבע שנים. נסענו לקרנבל, אבל לא לריו, אלא לאורו-פרטו, עיירת-אוניברסיטה שנמצאת כשש או שבע שעות נסיעה צפונית לריו, במדינת מינראס ג'ראיס. אורו פרטו שווה סיפור בפני עצמה... בכל מקרה, שם נפגשנו עם חברים על מרפסת של אכסנייה, וישבנו סביב שולחן ועליו מגש פירות טריים וקנקן של קפירינייה צוננת, התרווחנו על כסאות כתר-פלסטיק

והבטנו על הנוף הפראי-לגמרי שנמשך עד האופק.... וזהו. מבחינתנו, הגענו. "מכאן אנחנו לא זזים יותר לשום מקום..."

<<< נשימות עמוקות.... נזכרת בתענוג >>>

בזמן ובמקום בו אני נמצאת היום, מרפסת ולימונדה הן גן-העדן הפרטי, שלוות-החולין, רגעי האושר השלו שלי. מקום החיבור שלי עם עצמי.
.

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מאי 2009, 10:13

רק שתדעי שגם בלי לדעת את מקור הניק שלך התחושה עוברת ממנו במדויק. תחושה של ראשית קייץ ורעננות, של רוגע.
כייף.

מרפסת וקאיפיריניה בהחלט נשמע ברור יותר

תתחדשי

ביכורי קומפוסט

האמת, עכשיו שעשיתי את זה, אני קצת מתביישת שלקח לי כל כך הרבה זמן.
היו לי המון תירוצים למה לא. בחו"ל, זה היה בית שכור, ו"לא ידענו אם בעל הבית ירשה" (בולשיט. בעצם היה ברור שלא תהיה לו שום בעייה עם זה. והעירייה מאוד עודדה קומפוסט ביתי, כולל סדנאות מעשיות אחת לחודש)
בחודשים הראשונים אחרי חזרתנו, היו לנו "יותר מדי דברים על הראש".
בקיצור, סוג של דחיינות כרונית.

זה בנוסף להתנגדות מסוימת של אישי, שהביע דאגה ממפגעי ריח, חיות שיחטטו בערמה, וכו'. ואני לא ממש ניסיתי לשכנע ברצינות. האמת שהיה לי נוח להאחז בסירוב שלו במקום לעמוד על שלי.

אז מה נשתנה?
הזרז לעשיית מעשה השבוע היה "יריד אקולוגי" שבו מכרה המועצה האזורית קומפוסטרים, כלומר חביות חמוצים מחוררות, ב- 25 שקלים ליחידה. ראיתי אנשים אחרים ניגשים, קונים, מעמיסים והולכים הביתה, וידעתי שנגמרו התירוצים. אמרתי לאיש שאני רוצה שנתחיל לקמפסט, ושהמועצה מוכרת חביות בזול, אז יאללה בוא נקנה. הוא שוב שאל מה עם הריח, הקראתי לו את השורות הרלוונטיות מדף ההנחיות המשוכפל, והוא אמר "בסדר, אבל זה יהיה על אחריותך". הסכמתי.

מתחת לכיור ממילא יש לנו שני פחים (לא נכנס אחד גדול), אז הכרזנו על צד שמאל לקומפוסט וצד ימין לאשפה. מחזור ממילא אנחנו אוספים לצד השיש.
עד למחרת אחר הצהרים כבר היה פח מלא חומר גלם משובח לקומפוסט, וניגשתי לעבודה:

הצבתי את החבית מתחת עץ הלימון, ליד החומה. מקום מוצל יחסית, גישה נוחה מאחור, לא קרוב מדי לבית.
בתחתית שפכתי קצת עציצים שהתייבשו עם האדמה שלהם, שיהיה איזה בסיס לעבוד איתו. מעל זה את הפח עם השאריות, ומעל זה קצת קוצים שעישבתי בדרך (שתי ציפורים במכה אחת -- גם עוד חומר לקומפוסט, גם פחות קוצים בשביל הגישה לעץ הלימון. אחלה!).
נראה היה לי שזה עדיין קצת יבש מדי, אז הרטבתי בקצת מים.
וזהו, סגרתי את המכסה, וחזרתי הביתה.
סה"כ עבודה: 6 דקות.

<בחיי בושה שלא עשיתי את זה עד עכשיו...>
<מה בושה, מי בושה?! כל הכבוד לי שאשכרה קמתי וביצעתי ועוד בקלילות שכזו! היפ-היפ-הוריי!! היפ-היפ-הוריי!!>
<מרפסת תופסת את עצמה במחשבות מקטינות, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת...>

שליחה על ידי מי_מה* » 30 מאי 2009, 21:50

מה בושה, מי בושה?! כל הכבוד לך שאשכרה קמת וביצעת ועוד בקלילות שכזו! היפ-היפ-הוריי!! היפ-היפ-הוריי!!

שלוות-החולין, רגעי האושר השלו שלי.
יו! גרופית של רחל. זהו חתמתי קבע!
מחזור ממילא אנחנו אוספים לצד השיש.
גם אנחנו

גרופית של רחל

לגמרי.

לפעמים, רחל המשוררת היא המדיטציה שלי. כלומר, בזמנים שבהם אני מרגישה צורך להתכנס אל עצמי, להשקיט את המחשבות, אני ניגשת אל מדף הספרים ושולפת את ספרון "כל שירי" הקטן שקיבלתי מחברה טובה ליומולדת שש-עשרה, נשכבת לי על הספה, או על הנדנדה במרפסת (תלוי בעונה), ושבה וקוראת את השירים האלה, לאט, כהולם הלב ¹... תענוג צרוף.

¹ נו, כן, אני יודעת שזה של לאה גולדברג, אבל מה לעשות שזה הכי מדוייק להרגשה שלי כשאני קוראת את רחל?

מודעות וסת

יא אללה, זה קשה העניין הזה.
סליחה, מתקנת: זה קשה לי העניין הזה.

לא סתם לא כתבתי על זה עד עכשיו. זה כי לא ממש הולך לי, ואני מ"אלו", נו, אלו שקשה להן כשדברים לא הולכים בקלות כמו שהן דמיינו. ועוד יותר קשה כשאחרים יודעים שלא הלך להן.

חשבתי שיהיה לי יותר קל.

למה?
כי אני נוחה להשפעה על עצמי. אוטו-סוגסטיה, מה שנקרא. כי היה נדמה לי בנסיונות קטנים כאלה שעשיתי פה ושם בעבר לרוקן את דם הוסת שדווקא זה מצליח לי די בקלות, ושאני ממש מרגישה את זה כשזה קורה.
אז זהו, שזה לא ממש הלך ככה הפעם. ליתר דיוק ממש לא הלך ככה הפעם.

שלוש-ארבע שעות הראשונות עוד הצלחתי להיות בקשב לא רע, לרוקן פעמים כשהרגשתי שצריך (ועוד שלוש פעמים שחשבתי שצריך, אבל לא היה) ואח"כ המבול הגיע, והשיטפון הגדול סחף איתו את כל ההצלחות הקטנות של ההתחלה והטביע את תחושת ההישג הראשונית בנהר של אכזבה.

יש לי המון תירוצים לעצמי. לא היינו בבית אלא התארחנו כל יום במקום אחר, והקטנצ'יק הרגיש נורא לא טוב, ו... ו... ו...
ויתרתי די מהר, וחזרתי ל"עזרים" הרגילים. מה שמוזר הוא, שנדמה לי שהמחזור הזה הרבה יותר כבד מכרגיל, כי הפעם אותם "עזרים" שבדר"כ "עושים את העבודה" לא מספיקים, ואני מוצאת את עצמי מכתימה אפילו שאני משתמשת בהם.

אני שואלת את עצמי מה למדתי עד כה מהחוויה הזו. מקריאה נוספת של מה שכתבתי בולטת לי בעיקר השיפוטיות בה אני מודדת את עצמי. בחיי, חשבתי שאני לוקחת את עצמי הרבה יותר בקלות. מזכירה לעצמי ש ציפיות זה רק לכריות

בטח יש עוד איזה יום-יומיים למחזור... אנסה שוב בבוקר. אחרי הכל, מחר הוא באמת יום חדש!

כורעת?
כל מה שכתבת הן סיבות טובות בעיניי, ממש לא תירוצים.
כשאני מסתובבת, אני משתדלת, ומריעה לעצמי על כל הצלחה (בקטנה) וסלחנית על כל פספוס. חצי הכוס המלאה. גדלנו בשבי, בחייך, כל הצלחה כזו היא סוג של נס אקולוגי

אני ממש רחוקה ממודעות הוסת. ניסיתי פעם אחת בוסת האחרונה לפני שנכנסתי להריון עם בני השני, אחר כך, מתוך ידיעה שלא יהיה לי זמן מה זמן להקשיב לעצמי רכשתי לעצמי מון קאפ ואני לפעמים מרוקנת לתוכו במודע ולפעמים מרשה לעצמי לשכוח ולהתעסק בריצות אחרי שני שובבים.
אבל, נשמע לי שזה כל כך קרוב לבלי חיתולים בהמון מובנים. כשכתבת שלוש-ארבע שעות הראשונות עוד הצלחתי להיות בקשב לא רע, לרוקן פעמים כשהרגשתי שצריך (ועוד שלוש פעמים שחשבתי שצריך, אבל לא היה) ואח"כ המבול הגיע, והשיטפון הגדול סחף איתו את כל ההצלחות הקטנות של ההתחלה והטביע את תחושת ההישג הראשונית בנהר של אכזבה.
לא יכולתי שלא לחשוב על בלי חיתולים ושאיפה לשלמות שהרי זה הרועץ לכל העניין. הכי ממליצים לאמהות שמתחילות לתרגל בלי חיתולים זה לעשות את זה עד גבול מסויים. כשהן מרגישות שזה בא על חשבון השקט הנפשי ותחושת הכישלות משתלטת הכי כדאי לשים חיתול ולנוח ולנסות אחר כך, כשמרגישים יותר טוב ומאוששים. נראה לי שזו העצה הכי טובה כאן.
כשאני רואה אמהות שמתחילות עם הבלי חיתולים אחד הדברים הראשונים שאני מציעה להן זה לקבל את הפספוסים באהבה, לשחרר. כמו שניצן אומרת :
גדלנו בשבי, בחייך, כל הצלחה כזו היא סוג של נס אקולוגי
תאמיני לה, אשה חכמה זו.

אז ניסיתי להוריד חלק מהסימנים. זה קצת שיפר את הזרימה, אבל בקריאה חוזרת נשמע לאזניי קצת זר, קצת לא-אני.
מי שאת זה הכי טוב.

התחדשי.
אחלה ניק.
רק שתדעי שגם בלי לדעת את מקור הניק שלך התחושה עוברת ממנו במדויק. תחושה של ראשית קייץ ורעננות, של רוגע.

כורעת?

לא לגמרי. האמת, כי האסלה בבית שלי תלויה ואני קצת מפחדת שלא תחזיק מעמד

בדרך כלל, משתמשת בשרפרף נמוך ורחב להניח עליו את הרגליים כך שהברכיים גבוהות מהאגן ואני מעבירה משקל קדימה לתנוחה קרובה לכריעה. אגב, אותו דבר עושה גם ליציאות, אחרי שנתקלתי כאן בדף יציאה בכריעה (תודה ניצן אמ על הדף ההוא!), וגיליתי שזה מרגיש לי ממש נכון בגוף.
בכל מקרה, כיוון שהאגן לא לגמרי משוחרר באוויר (בניגוד לכריעה ממש) אין לי ממש אפשרות להתנועע, ויש לי תחושה שתנועתיות הייתה עוזרת.

אז אחרי שעודדתי את עצמי אתמול שיכול להיות יותר גרוע, ושהיום יום חדש.... נו, כמו שכבר שנו חכמינו מ"כוורת": אז התעודדתי, והמצב באמת נעשה יותר גרוע... D-:
היום התרוצצתי משש בבוקר עד עכשיו, ובהמשך לדברים החכמים שאמרו לי כאן למעלה, לא עשיתי הרבה מעבר לנסיונות מכוונים לשחרר כשכבר הייתי בשירותים.
מפעם לפעם נדמה היה לי שזה עובד, בפעמים אחרות לא ממש, אבל בסה"כ אני מרגישה יותר טוב היום, ויש לי יותר חשק להמשיך ולנסות הלאה.

ילדת טבע, תודה על הדברים שכתבת. גם לי זה נשמע דומה לבלי חיתולים (אם כי אין לי ניסיון אישי בזה...). אגב, לא קשה לי עם הפספוסים עצמם במובן של ההתעסקות עם הדם ועם ההכתמות, כמו שלא מפריעים לי פספוסי פיפי-קקי של הילדים הגמולים, או בתהליך הגמילה. באמת מה שקשה לי זה אי-ההצלחה, כיוון שאני רגילה להצליח בדברים שאני באמת מנסה, לא רגילה לעבוד קשה או לנסות ולהכשל שוב ושוב.

מזכירה לעצמי: לנשום ולשחרר. גם תוך כדי הריקון עצמו, גם בכלל לאורך תרגול המודעות. לנשום ולשחרר.

שניה, אני רק מפסיקה להסמיק... די תמשיכו..

תכל'ס, לכרוע מקדם את העסק. במקום שרפרף אחד נמוך, לכי על שניים טיפה יותר גבוהים.
את צריכה לעשות מה שממליצים לאמהות בראשית ההנקה (יום שלם במיטה ורק להיות עם התינוק) או בראשית הפשפושים (יום שלם ערומים שמוקדש רק להתבוננות בלי שום נסיונות..) ובמילים פחות השאלתיות - יום שלם בבית, בלי ריצות והסחות, ובכל פעם שאת מרגישה שיש לך טיפת פיפי בשלפוחית, את רצה לכרוע. טיפת וסת גולשת - את רצה לכרוע. את חושבת על דם, ורצה לכרוע. מהר מאד תלמדי את הקשב הנכון. רק צריך יום אחד בלי רעש מסביב כדי ללמוד לזהות את הקול השקט של הגוף. אפילו אם כל מה שיצא מזה זה "שיט, שמעתי ולא הקשבתי!" את כבר במקום לגמרי אחר.

עבר קצת יותר משבוע מאז הוסת האחרונה, אבל מה לעשות שהאתר לא הרגיש כל-כך טוב?
בכל מקרה, יישמתי חלק מההמלצות ביום האחרון של המחזור, בו הייתי בבית בלי הרבה הסחות. ואכן הלך הרבה יותר טוב, כמעט ללא פספוסים! גם זה שהמחזור חלש יותר ביום האחרון עזר מן הסתם...

כמה מחשבות-זוטות שעלו לי בהקשר הזה:

תחבושות רב-פעמיות מכותנה הההררררבבבבבההההה יותר נעימות לי מכל דבר אחר שאי-פעם השתמשתי בו, וגם ה"התעסקות" בהן ממש לא מעיקה. פשוט החזקתי מעל מכונת הכביסה מיני-גיגית עם מים, ובכל פעם שתחבושת הוכתמה/נרטבה עד כדי אי נוחות, שטפתי אותה היטב במים קרים ואז שמתי אותה להשרייה בגיגית הקטנטונת. בסוף היום זה נכנס למכונה יחד עם שאר הכביסה של אותו יום -- לא באמת משנה איזו כביסה, גם קרה לגמרי וקצרה מאוד (כמו רוב הכביסות שלי) לגמרי עושה את העבודה. אין כתמים ואין ריחות.
חתיכה קטנטונת של נייר טואלט מונעת את כל ההכתמות הקלות של "היום שאחרי", אבל לעיתים מציקה קצת. לא יודעת אם אני מעדיפה את זה על פני להשתמש בתחבושת יום נוסף.
באתר בו מוכרים את התחבושות הרב-פעמיות המוצלחות שבהן השתמשתי, מוכרים גם כאלה דקיקות, מקבילות לתחתוניות. מה שגרם לי לחשוב, מה הקטע עם תחתוניות? כמעט אף פעם אני לא משתמשת, זה תמיד נראה לי מיותר, הרי יש תחתונים, במקרה שלי מכותנה, שהולכים לכביסה בסוף היום. למה להוסיף גם תחתוניות? מצד שני, תחבושות כותנה דקיקות כסוג של "רשת ביטחון" לפספוסים אחרי שמגיעים למודעות וסת טובה נראות לי כמו אחלה פתרון

מחכה כבר למחזור הבא...

תחתוניות הן תחבושות מצויינות לימים האחרונים!

ועוד מחזור עבר-חלף לו בלי ש"ממש" תרגלתי. רק פה ושם, בקטנה. יש לי המון תירוצים, עומס עצום בעבודה, המון התרוצצויות ונסיעות. אבל גם לא מצליחה להתעלם מהקול הקטן הזה שלוחש לי "זה כמו תמיד, כמו בכל פרוייקט חדש שאת מתחילה. אם אין 100% הצלחה על ההתחלה, את נותנת לזה להתמסמס".
אוף, אני מעצבנת את עצמי.
יאללה, נקסט, בעוד שבוע-שבועיים עוד מחזור וננסה שוב.

ולפרוייקטים מוצלחים יותר: הקומפוסט שלי. איזה כיף זה. בסוף כל יום טיול אל פינת החצר, מתחת לעץ הלימון החביב, אל ביתה המוצל והנעים של חבית הקומפוסט שלי. פותחת-מרחרחת-שופכת-סוגרת-מחייכת לעצמי בהנאה בלתי-פרופורציונאלית בעליל.
אתמול הוריי בקרו אצלנו, וניצלתי את ההזדמנות להשוויץ בקומפוסט שלי לאבא שלי. היה לי ברור שהוא יידלק על הקונספט. הוא הסתכל בעניין רב, ואמר: "נראה לי שאצלי אני פשוט אחפור בור ואכסה אותו בעלים, יותר פשוט". הסכמתי איתו

וחוץ מזה, התחלתי למחזר מגבונים, בשיטה ששמעתי עליה כאן, נדמה לי ש דנה ה המליצה עליה. אני אוספת את המגבונים (לא קקי, כמובן -- אותו אני שוטפת במים...) ומכבסת בתוך שקית של גרביים. זה יוצא כמעט יבש, לפעמים אני תולה את השקית על החבל בחוץ שיתייבש עד הסוף, לפעמים מתעצלת. אח"כ מניחה אותם בערימה בקופסת פלסטיק שמונחת על השיש. כשצריך מגבון, לוקחת אחד מהערימה, מרטיבה במעט מים, משתמשת, ושוב לערימה המלוכלכת לכביסה... זהו, חסל סדר קניית מגבונים.

האתגר הבא: גמילה מהניילון הנצמד איתו אני מכסה קעריות עם שאריות אוכל במקרר. כבר השגתי קופסאות עם מכסים והתחלתי להשתמש בהן, אבל עדיין לא נגמלתי לחלוטין מהניילון. אני עובדת על זה.

יש דברים שאני מכסה בבד. גזרתי חולצות טריקו ישנות ועכשיו יש לי המון סמרטוטים לאבק, שהולכים לכביסה בערך פעם בשבוע, ואני משתמשת בהם גם לכיסוי של כל מה שצריך, קערה עם בצק תופח, חצי אבטיח וכדומה.

וואללה, לכסות בבד נשמע רעיון לא רע בכלל. יש לי סט סדינים 100% כותנה קליפורניה-קינג-סייז, חדש לגמרי ומכוער בטירוף (פסים כחול-לבן בעוביים שונים, כמו ברקוד) שאני כבר זמן-מה מתלבטת מה לעשות איתו. נראה לי שאנסה את זה (אתחיל מלגזור את אחת מ- 4 !!! הציפיות הע-נ-ק-י-ו-ת שהן חלק מהסט...). תודה!

אז עכשיו חזרתי לבלוג שלי (הי איזה קטע! בדיוק שנתיים אחרי שכתבתי בו בפעם האחרונה. אותי ל סיפורים קוסמיים ?) בעיקר כדי לבדוק אם שווה להשאיר אותו או למחוק.
ונשאבתי לקרוא את עצמי מחדש ממרחק השנתיים שחלפו... לא כתבתי מעולם יומן או בלוג אחר כך שזו חווית ביכורים בפני עצמה, קצת משונה לי, וגם נחמד, ברגעים שאני מצליחה להתעלם מהביקורת בראש ("זה כל כך נרקיסיסטי לקרוא את עצמך! למה מה קרה?! ותראי כמה דברים התחלת ולא המשכת, תתביישי לך!" ומיד אח"כ מטה-ביקורת: "תרדי מזה, מה קרה? אז לא הכל הצליח, אז מה? בגלל זה צריך למחוק?")

והחלטתי להשאיר, בינתיים. אם אראה שאני לא חוזרת לכתוב בתקופה הקרובה אמחק את הדף.