באופן טבעי

טוב, כבר הרבה זמן אני רוצה לפתוח בלוג כזה ו... החיים לא מאפשרים לי.
אז אתחיל בהגדרת מטרות הכתיבה:
אני מקוה:
א. לפרוק קצת מהעומס המדומה שלי
ב. לקבל תמיכה, ואפילו עצה והלוואי הלוואי להפטר כבר מהתחושה ש החיים גדולים עלי
בולעת רוק ושולחת

אז מה בעצם הבעיה שלי?
יש לי מעין תחושה מתמדת שאין לי כוחות להתמודדות עם מה שמכונה החיים.
תחושה קשה כאילו יש משהו שכולם יודעים וגם אני אמורה לדעת ורק אני לא קולטת איך עושים את זה.
מתחשק לי לעצור אנשים ברחוב ולשאול אותם מה? מה? תגידו לי מה? איך?
איך אתם יודעים לייצר שיחה קלילה עם זבנית בחנות בגדים ואצלי זה תמיד יוצא מאולץ ומתאמץ מדי ובסופו של דבר מביך?
איך אתם מצ'וטטים בפורומים, מכירים חברים, ואצלי כל הודעה תמיד סוגרת את השרשור ולא מניבה תגובות?
רק לי שיחה למרפאה לקביעת תור לילדה דורשת התאמנות והתכוננות? שלא לדבר על שיחה למישהו שעוד אולי אפגוש בעתיד כמו מזכירת הסטודנטים...
איך בחרתם איפה לגור? במה לעבוד? כמה לעבוד?
ועוד לא התחלתי עם הדברים שבאמת גדולים עלי

גם אני מרגישה ככה לפעמים...

מקשיבה לך, תמשיכי.

אני רואה נשים מטופחות צועדות להן על המדרכות עם תינוקות בעגלה או נשים שמסתפרות במשך חצי שעה לפחות והתינוק בעגלה לא מצייץ. משהו לא בסדר עם הילדים שלי? כי הם בחיים לא היו מסכימים להסתובב בקניון בעגלה יותר מעשר דקות.
והנשים האלה, גם הן בבית רוקדות עם ילד על הכתף עד שירדם או שלהן יש שיטה אחרת?
וכשהתינוק שלהן חולה גם הן חושבות מה בדיוק גרם למחלה וכשהוא נרדם ישר רצות לחפש באינטרנט על שעלת, קרוהן ועוד מחלות ומשוות את הסימפטומים, אח"כ מתלבטות שעות אם לתת אקמולי, בסוף נותנות ואז מתחרטות על זה?
גם הן מרגישות מאז שהילד נולד שאולי הן גורמות לו נזק בכך שהן: לא שרות לו מספיק/ שרות יותר מדי, לא מאכילות מספיק/ מאכילות יותר מדי, לא מרימות מספיק/ מרימות יותר מדי- וכל זה בו זמנית, כך שמעולם הן לא עשו משהו במינון הנכון?
או שזו רק אני?
כי באמת הילדים שלהן נראים לגמרי סבבה, מה המתכון?

הבעיה היא בי. לא בנסיבות.
המרגיעון: הכל בעיני המתבונן

_גם אני מרגישה ככה לפעמים...

מקשיבה לך, תמשיכי._

אחרי שהבת הראשונה שלי נולדה ממש הרגשתי את כל מה שאת מתארת. ויש לי הרבה מה להגיד על זה. בינתיים מקשיבה לך... ומאד מזדהה עם הניק שבחרת.

גם אני הרגשתי ככה באופן עוצמתי רוב החיים שלי.
לא ידעתי איך עושים דברים, איך מסתדרים. רציתי רק שמישהו יבוא ייתן לי יד ייקח אותי ויראה לי איך. הרגשתי אבודה.
ועכשיו זה במידה מסוימת גם אבל פחות.
ועדיין,
מאד מזדהה עם הניק שבחרת.

אני חושב שרבים יכולים להזדהות עם כמה מהמצבים שתיארת. כל אחד עם חולשותיו הוא. החיים הם באמת פרוייקט מורכב, חתיכת תיק.

_איך בחרתם איפה לגור? במה לעבוד? כמה לעבוד?
ועוד לא התחלתי עם הדברים שבאמת גדולים עלי_

אני לא יודע כמה בחירה יש באמת בדברים האלה. אני חושב שזו יותר זרימה אקראית. מספיק לראות למשל את הדפים וההודעות ברחבי הפורום שדנים בבעיות שונות כדי לראות שהרבה אנשים מסובכים עם החיים שלהם. מעניין לראות לאן הדיון הזה יתפתח...

אני חושב שרבים יכולים להזדהות עם כמה מהמצבים שתיארת. כל אחד עם חולשותיו הוא. החיים הם באמת פרוייקט מורכב, חתיכת תיק.
נכון. גם אני מזדהה עם כמה מצבים שתארת.

אין פה עצות קסם אבל.. על פניו עולה שאת סובלת מכמה דברים שאולי כדאי למפות אותם בבחינת הפרד ומשול

ראשית את נשמעת מאוד מבודדת למרות שלא פירטת. את גם בודדה, אבל מבודדת. לרוב אדם שמתחכך הרבה עם אנשים אחרים, חווה פחות אי נוחות משיחות טרוויאליות ובכלל מחיכוך כזה או אחר עם אנשים. נסי לא לצאת מהבית שבוע ותראי איך קשה לך להסתגל לאור השמש.. (מנסיון אחרי מחלה בת 3 שבועות!), אותו הדבר לא רק עם הטבע אלא גם עם אנשים, תחבורה וכו' - כשאת מבודדת הדברים הטרוויאליים הופכים אימתניים יותר מכשהם שזורים ביום יום.

שנית, בלי קשר וכתוספת אני כמעט בטוחה שאת סובלת מחרדה חברתית. את יכולה לחפש בגוגל חומר על זה. כל ההתכוננות והחרדה סביב אינטראקציות חברתיות ברמה כזו או אחרת נשמע שמעייפים אותך, על פניו בגלל האנרגיותש את מוציאה על משהו שאדם שלא סובל מזה לא משקיע בו מחשבה שנייה. כדאי שתלמדי על זה קצת ותראי אם זה מתאים, אם כן יש לכך פתרונות מאוד פשוטים.

שלישית, רגשות אשמה של אם יהודייה בתוספת לסמטוחה הנ"ל לא עושות הרבה טוב - ובעניין הזה הייתי מפנה אותך לקרוא כמויות של אמהות מהססות/ מוצפות רגשי אשם/ ומה לא מכל עניין ההורות. זה בילט אין ולדעתי שי דבריםש לא צריך להילחם בהם, פשוט לקבל אותם. בעיקר כי אין לזה פתרון שלגמרי תלוי בך מלבד חיזוק הבטחון העצמי שלך כאדם - וזו כבר דרך ארוכה שאם למישהו היה פתרון קסם לגביה 90% מהתכנים באתר לא היו נכתבים...

ומה יותר טוב מלמוסס את תחושת הבדידות והלבד לפחות במעט, כשאת פותחת בלוג שיתמלא בקלות ותראי שאת לא לבד..

אגב, שמתי לב שהקדשת נפח כתיבה גדול לתאור של ההססנות וחוסר הבטחון שלך בשיחות עם אחרים. את גם מוסיפה שאת בוחנת אחרים ורוצה לשאול אותם איך אתם עושים את זה וכו'. כאילו שחילקת את העולם לתחושות שלך לגבי עצמך ולשאר העולם שברובו חי בסטלה אינסופית.

אז אני יכולה להגיד לך בתוך אחת שיש לה פה ג'ורה (שסיבך לי את החיים הרבה יותר מכפי שניתן לשער, ואז הם הופכים עוד יותר גדולים עליך ) - שגם אלו שנראה שקל להם לדבר עם כולם על הכל, ולומר "מה בראש שלהם" כאילו כי הם לא דופקים חשבון והכל קל להם - זה ממש ממש לא נכון. לפעמים זה בדיוק ההיפך. או דוגמא נוספת, אותו אחד שפורץ בהתלהבות אדירה בקריירה אסרטיבית יכול להיות משוקת מפחדים בזוגיות שאת מעולם לא חווית לאורך עשורים - מבחינתו החיים גדולים עליו בדיוק כמוך למרותש לא רואים זאת מבחוץ. וההיפך, וכן הלאה..

קיצר- מה שרואים משם לא רואים מכאן. בגדול פחות חשוב הניואנסים, אלא תחושת הבידוד שלך כאילו שכולם בסדר ואת לא. שהאחרים יודעים איך לאכול את החיים ואת לא. ונראה לי שכולנו באותה ביצה מי יותר מי פחות.

אני חושבת שאם יש משהו אחד שהייתי רוצה שלי יזכירו לפני כל דבר שעושה לי רע בלב, שאני לא היחידה, שכולנו בתוך זה וזהו. זה מוריד 50 טון משקולת. כששוכחים את זה אז נהיה כבד. עם ה50 הטון האחרים צריך להתמודד איכשהו ... במקרה שלך, כתבתי כמה רעיונות שנראים לי מהצד, שווה לצלול לתוכם

קודם כל: תודה תודה תודה לכל המגיבים.
באמת באופן מוזר מקל לדעת
שאני לא היחידה, שכולנו בתוך זה

כאילו שכולם בסדר ואת לא. שהאחרים יודעים איך לאכול את החיים ואת לא
בול. וקצת עוזר לדעת שאני לא לבד
ההבדל הוא שנראה לי שעלי רואים שהמלך הוא עירום ועל האחרים לא. אני רואה פה ושם אנשים כמוני, ונבוכה בשבילם.
לגבי חרדה חברתית:
זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.
מן הסתם יש כאן כדור שלג -מבוכה גורמת לתקשורת לקויה שגוררת מבוכה רבה יותר וחרדה מהפעם הבאה וכו' וכו'
אבל אני מרגישה לפי התגובה של הסביבה שפספסתי בקצת, ממש בטיפה הייתי מחוץ למסלול, ואלי זו פרשנות שלי והייתי ממש בסדר?

זה מזכיר לי: מי שיראה אותי יתפלא לראות שאני סובלת מבעיה כזו כי (מותר להגיד?) אני די יפה והיה אפשר לצפות שזה יעזור לביטחון העצמי שלי. אבל תמיד לפני שאני יוצאת אני שואלת את בעלי איך אני נראית, אם הוא אומר "מקסים, את יפיפיה!" אני מייד אומרת לו "לא טוב, אני רוצה להיראות בסדר!" וגם אם הוא הצליח לשענע אותי לצאת יפה מהבית, כבר בדרך אני אאסוף את השיער/ אחזור הביתה ללבוש ג'קט. לא חלילה להיראות מכוערת רק נורמלית. אבל זה לא ממש הנושא של הדף.

אני לא יודע כמה בחירה יש באמת בדברים האלה. אני חושב שזו יותר זרימה אקראית
אבל לפעמים יש צמתים שבהם חייבים לבחור. אפילו אם ברור שהולכים ללמוד, אז אם יש כישרון מובהק למשהו, זה מקל על הבחירה, אבל אם מוכשרים לכל מיני תחומים (במידה) ויש עניין בנושאים רחבים, אז מה? רק לי זו נראית שאלה בעלת משמעות גדולה? אחרים פשוט זורמים איתה?
בהמשך אפרט על הבחירות שלי, אבל האפשרות של לא לבחור מאוד מפתה אותי לפעמים, הבעיה היא שלפעמים גם לא לבחור היא בחירה כי הרכבת עוברת...

ועכשיו זה במידה מסוימת גם אבל פחות.
מה גם את? (מצטערת שאני מתפלאת באופן אישי).
איך עשית שזה יהיה פחות?

OCD על רגשות אשם, הפרעות חרדה, תחושת חוסר מסוגלות, אובר מודעות לעצמך, אובר התיחסות למה חושבים עליך, אולי אפילו דיכאון קל שמשתק. תרופות. אפילו לתקופה קצרה, רק כדי לראות איך את יכולה להיות בלי כל המעמסה הזאת שמטריפה כל היום את המוח.

_לגבי חרדה חברתית:
זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך._
אבל מה אם רודפים אחריך לתת לך סוכריה (במקום, נגיד, כאפה) ?

אמא ללי:
ויש לי הרבה מה להגיד על זה
בבקשה, שתפי.
אשמח לשמוע (כלומר לקרוא) ממה אתם שואבים הנאה בחיי היום יום?
האם יש דברים שאני קוראת להם "מטלות" ואילו אתם "כיף"? מה ממריץ אתכם לנקות, לבשל, לאמבט, לקנות, להרדים (ושוב להרדים, ושוב...)?

משהו שחשבתי על העניין של ביטוח:
יש לנו ביטוח בריאות, רכב, בית ועוד ועוד.
נראה לי שהמילה ביטוח מטעה, כי הביטוח לא שומר לנו על הבריאות, רכב אלא רק נותן החזר כספי חלקי במקרה של פגיעה (שכלולה בפוליסה, לאחר שנתבע אותם ונציג קבלות ששילמנו...).
למה כל כך ברור לנו שזה נחוץ? למה דוקא באופן הזה?
חשבתי על זה שאני בעצם מממנת את הטאקלים של אחרים. אם אני בריאה וזהירה ורוצה לסמוך על כך שאני בצד הטוב של הסטטיסטיקה, למה אני עושה את זה?
לדוגמא ביטוח כללית מושלם: אם נערך 10 זוגות של בני משפחה וחברים קרובים, אנשים שבשמחה אעזור להם בעת מצוקה כלכלית, בריאותית וכל אחד ישלם לקופה משותפת את מה שהוא משלם לביטוח המושלם זה יהיה מעל 500 ש"ח בחודש ומעל 6000 בשנה. והרי זה הרבה יותר ממה שמקבלים החזרים בשנה מהביטוח ל10 משפחות ממוצעות בריאות.
וכאשר חס וחלילה מישהו יזדקק, אני אשמח לתת לאדם שאני מכירה את דמי הביטוח שהשקעתי למקרה שאני אזדקק יום אחד.
פשוט צריך את אותם תנאים כמו בביטוח הרגיל אבל ל"קופה" המשותפת שלנו, בלי בירוקרטיה ובלי לממן את חברות הביטוח (לא שיש בהם פסול- כולם צריכים להתפרנס).

כמו שאתם רואים, אני חושבת יותר מדי...

אני מזדהה עם הניק שבחרת אבל מסיבות אחרות. כנראה לכולם יש תקופות של הרגשה כזו.
בכל אופן, לסיבות שאת מעלה כאן, הסיבות שלך, אני חושבת שאולי זה נובע מעודף "תחושת עצמי". את מבינה למה אני מתכוונת? כשאת הולכת ברחוב את מרגישה מאד את "עצמך" והאחרים קצת מטושטשים? ואולי זה נותן תחושה
מטעה שגם האחרים מסתכלים עלייך בזכוכית מגדלת?

אבל תמיד לפני שאני יוצאת אני שואלת את בעלי איך אני נראית, אם הוא אומר "מקסים, את יפיפיה!" אני מייד אומרת לו "לא טוב, אני רוצה להיראות בסדר!" וגם אם הוא הצליח לשכנע אותי לצאת יפה מהבית, כבר בדרך אני אאסוף את השיער/ אחזור הביתה ללבוש ג'קט. לא חלילה להיראות מכוערת רק נורמלית.
זה גם שייך לנושא הדף. לא כל בחורה יפה שואלת את בעלה (או אפילו את עצמה) איך היא נראית לפני יציאה החוצה.
את חשה שכולם מסתכלים עליך? אותי זה היה מבעית להרגיש כך. כי אם כך את חשה, אז באמת נדמה לך שכל תנועה או מילה שלך צריכה להשקל אלף פעם כדי לא "לפדח" ואז מאבדים את הטבעיות שבמגע עם אנשים (גם זרים).

_אשמח לשמוע (כלומר לקרוא) ממה אתם שואבים הנאה בחיי היום יום?
האם יש דברים שאני קוראת להם "מטלות" ואילו אתם "כיף"? מה ממריץ אתכם לנקות, לבשל, לאמבט, לקנות, להרדים (ושוב להרדים, ושוב...)?_
אהה, הסגרת שאת אמא מותשת לילדים רכים (להרדים,לאמבט). נו, במרומי בגרותי נותר לי להזכיר שהחלק המתיש הזה עובר ודי מהר. כשהקטן שלך יהיה בן 5 או 7...
בעיניי מטלות זה כל הנקיונות בבית. בשביל זה המציאו את הזבובית ואת בשמת. לעשות מינימום ולהיות מבסוטים.
עוד מטלה היא לשבת ולשוחח עם מישהו שמעיף את האנרגיות שלי לכל הרוחות (ריכולים, מיסכנות, חוסר מודעות).
למדתי להתרחק מכאלו ולקרב את המחזקים. מתנה שנתתי לעצמי בגיל 40!
נהנית לקרוא וללמוד מכל דבר שזז או עומד, נהנית להשקיף על ילדיי שכבר אפויים כמעט לגמרי, נהנית לחזור ליותר שעות זוגיות עם בעלי.

לגבי הביטוח- כן, גם אנחנו תמיד אומרים שנמאס לנו לממן את כל הפחדים האלו אבל לא מעזים להפסיק.
אם אתם ומשפחתכם בעלי בסיס כלכלי איתן ויכולים לממן איזה אסון שעולה כמה מאות אלפים אז באמת לא צריך את הכיסוי הזה.

עוד מטלה היא לשבת ולשוחח עם מישהו שמעיף את האנרגיות שלי לכל הרוחות (ריכולים, מיסכנות, חוסר מודעות).
תודה על הניסוח, רוזמרין. אימצתי.

לגבי הביטוח. זו עסקה. עוד אחת מני רבות שאנו עושים ביומיום. שגם אותה יש לשקול לפי עלות/תועלת. לי למשל יש קטנוע שקניתי יד שנייה. מבסוט ממנו עד הגג. החוק מחייב אותי "ביטוח חובה", כך שאין מה לדסקס. לעומת זאת, יש שני סעיפים נוספים שכן שווים עיון: צד ג' ומקיף.
צד ג' ישלם במקרה וגרמתי נזק לרכב אחר. מספיק איזו "נשיקה" בכביש, והרכב השני יציג לי חשבון תיקון ע"ס אלפי ש"ח. לכן משתלם לי להוסיף עוד 700 ש"ח לשנה. וכבר מצאתי עצמי נתבע בבית דין לתביעות קטנות במקרה כזה, והיה לי כ"כ נעים ליד עורך הדין של חברת הביטוח שלי...
ביטוח מקיף: במקרה של רכב דו-גלגלי מדובר ב-10% מערך הרכב (בנוסף לחובה ול-ג'), ובתמורה אני מקבל החזר לפי מחירון במקרה של נזק מוחלט או גניבה, וזה בתנאי שדאגתי לקשור את הקטנוע לפי דרישות החברה. על זה, וויתרתי. על התענוג הזה גם רוב הרוכבים מוותרים. מתוך חישוב.

הגישה שהצגת ביחס שלנו לביטוח היא פשוט שאנחנו לו בוחנים את הביטוח כעסקה, אלא מותנים למשפטים כמו "ביטוח חייבים לעשות", בלי ממש להבין איך זה עובד. ואני לא ארחיב עכשיו בסוגיית התחמקות חברות הביטוח מתשלום בבוא היום, כפי שמשרד הביטחון מתנער מתשלום לנפגעים, כמו בדוגמת צוללני הקישון... במקרה ספגתי כזאת התחמקות מחברת ביטוח, של תשלום של כמה עשרות אלפי ש"ח. ביזנס, אמרנו? הם שם בשביל זה. הרווח שלם הוא ההפרש בין הפרמיה שהם גובים מאיתנו לבין מה שהם משלמים במקרה תביעה. ככל שהם מצליחים יותר להתחמק, כך שורת הרווח שלהם מעלה חיוך מדושן עונג על פני עורכי הדין שלהם, המנהלים ובעלי המניות. הם שם בשביל עצמם, לא בשבילנו.

כמו שאתם רואים, אני חושבת יותר מדי... : מרבה מחשבות, מרבה דאגות ...

תוספת לסוגיית הביטוח והתנועה בכבישים: הספקתי כבר להנות מהביטוחים שמכסים פינוי באמבולנס, בדיקות יקרות בחדר מיון כולל צילומים ו-CT מוח, פיזיותרפיה במשך שבועות, פיצוי על הסבל ואובדן ימי עבודה. כך שאותי כבר לא צריך לשכנע בתועלת שעלולה להיות בביטוחים מסויימים.

יש כאן שתי סוגיות:
האחת- האם חברות הביטוח מונות (מלשון הונאה) את הלקוחות, והאם הן מנצלות את היתרון המשפטי שלהן: "המוציא מחברו עליו הראיה" ולך תוכיח שאין לך אחות, ועורכי הדין שהם מחזיקים. וזו סוגיה משפטית- מוסרית.
אם נניח לרגע שאין הונאה בעסקה הזו עדיין נותרת הסוגיה השניה-

הרווח שלהם הוא ההפרש בין הפרמיה שהם גובים מאיתנו לבין מה שהם משלמים במקרה תביעה
אבל לא לשכוח שמדובר באלפי לקוחות, ושהחברות הללו רווחיות, כך שאם יש אדם שיצא נשכר וקיבל יותר ממה ששילם (לא מקנאה בו, כן, שלא נצטרך) משמע שיש מי שיצא לא נשכר, פרט אולי לתחושת הביטחון שקיבל.
לכן אני אומרת שזה צריך על בסיס של סולידריות בין המבוטחים, כי אני עדיין לא מזלזלת בתחושת הביטחון כאשר אני לא במצב ש
אתם ומשפחתכם בעלי בסיס כלכלי איתן ויכולים לממן איזה אסון שעולה כמה מאות אלפים אז באמת לא צריך את הכיסוי הזה.
לכן בסופו של דבר חברות הביטוח מרוויחות מהפחדים שלנו.
סתם לשם הדוגמא: אני משלמת לכללית מושלם מעל 10 שנים, במצטבר כמה אלפים בודדים. פה ושם זה הקנה לי הנחה בתרופות ועשיתי סקירה מורחבת בהנחה באחד ההריונות, שלא הייתי עושה אם הייתי נדרשת לשלם מחיר מלא (וכך יצאתי מופסדת כפליים, איזו אירוניה).
למה זה עולה לי עכשיו? כי הם העלו את המחיר על ביטוח לילדים מ1.17 ל4 ש"ח לילד (בלי להודיע לי באופן אישי) וזה עצבן אותי לאללה! איך שנים אני משלמת כאילו ביטוח בריאות מבטיח לי בריאות.
אני משערת ש"באופנים" הם יחסית בצד המופסד כי הם משתמשים פחות ברפואה הקונבנציונלית. ומזניחה כמוני בכלל...

אני רואה נשים מטופחות צועדות להן על המדרכות עם תינוקות בעגלה או נשים שמסתפרות במשך חצי שעה לפחות והתינוק בעגלה לא מצייץ. משהו לא בסדר עם הילדים שלי? כי הם בחיים לא היו מסכימים להסתובב בקניון בעגלה יותר מעשר דקות.

ואיך הן תמיד יפות ומטופחות... אני כל כך אוהבת להסתכל על האימהות האלה! באמת תענוג לעיניים. ואני גם חושבת איזה כיף לבעלים שלהן, שיש להם כאלה נשים.

בעלי וגם אני גילינו רק עכשיו, אחרי גיל 30, מה אנחנו אוהבים ורוצים לעשות "כשנהיה גדולים" @}

חברות הביטוח מרוויחות מהפחדים שלנו

בסוגיית הביטוח יש בהחלט מקום לצאת מההיבט הרגשי של תחושת הבטחון והעלבון מחברות הביטוח ש...מונות (? למדתי ממך היום את ההטיה הזו) ולבחון את העניין כשיקול כלכלי קר. לכן גם פירטתי את הניתוח עם ביטוח הקטנוע.

איך שנים אני משלמת כאילו ביטוח בריאות מבטיח לי בריאות

ולגבי ביטוחי הבריאות למיניהם, אני חייב להודות שלא ממש נכנסתי לעובי הקורה, אך מנגד, במסגרת ההיסטוריה המשפחתית נחשפתי לתועלת הרבה של ביטוח רפואי... כך שלמרות שבמשפחתינו מעדיפים רפואה טבעית, אנו יודעים גם להעריך את המערכת הרפואית שנמצאת זמינה בהישג יד אם נאלץ להשתמש בכלים שלה.
ושוב, גם סוגיית תאונות הדרכים ותאונות עבודה. אני לא צריך תחושת בטחון , אלא טיפול יעיל במקרה שאזדקק לרפואת חרום. כשיש לי שפעת אני לא הולך לרופא ולא "מנצל את זכותי" לקנות תרופות במחיר הקופה, אבל מנצל זכות זו טוב טוב כאשר אני פוגש את הכביש בנסיבות מחמירות, שלא כדרך הטבע.
אני לא מצפה שביטוח הבריאות יבטיח לי בריאות, אלא יממן את העלויות הגבוהות של שירותים אלו במקרה ואני בוחר להשתמש בהם. לפעמים דווקא אי שימוש בהם מבטיח בריאות... וכאן הנקודה: הבחירה. ביטוח הבריאות מאפשר לי לבחור בין שתי החלופות, הטבעית מול המדיקאלית. וללא ביטוח כזה, אני "תקוע" רק עם מה שיש, וקחי בחשבון שזה מעט מאוד, כי בתור דיירי תרבות אורבנית-טכנולוגית-צרכנית אין לנו מושג (ירוק ) בבריאות, וגם טיפולים טבעיים עולים כסף...

ולמה ככה כ"כ התעמקתי בסוגיית הביטוח? נושא הדף הוא "החיים גדולים עליך", שזו כותרת שאני בהחלט יכול להזדהות איתה, אך מהמעט שכבר כתבת אני מזהה בעיקר הגיון בריא, וניסיון לנער את המוסכמות שאנו חיים לפיהן ללא עוררין. מי שחי ללא שאלות, החיים קלים לו יותר. ואולי אני טועה? אולי לכולם קשה באותה במידה, עם או בלי השאלות? כך שלקחתי את הביטוח כדוגמה לניעור שכזה. לאוורר את האמירות המקובלות, ולהשאר עם התכלס'.

האמת, לא הבנתי את הקשר של הביטוח לעניין. אשמח אם תרחיבי.
עדיין קצת קשה לי לנסח את המחשבות שלי בנושא, אבל אני אנסה. אני חושבת שככל שהזמן עובר יש לי פחות תחושה שהחיים גדולים עליי, והסיבה המרכזית היא שאני יותר ויותר חיה את החיים שמתאימים לי, ופחות עסוקה בחיים שהייתי אמורה לחיות. ויש לי אלף דוגמאות לזה. למשל:

• בתור אמא בבית לבד עם תינוקת ראשונה, היה לי קושי גדול של בדידות. א-ממה, בשבילי מפגש של סמול טוק עם מישהי שאני לא מרגישה איתה אינטימיות, גם אם היא ב"מצבי" (אמא לתינוק/ת), גוזל ממני אנרגיות הרבה יותר ממה שהוא מעניק. אז זה הפך למטלה מתישה, שבדיוק שמה אותי במצב הזה של להסתכל על עצמי מהצד כל הזמן, להרגיש שכל מה שאני אומרת ועושה לא ממש מתאים, להרגיש שאצל כולן יש איזה קלילות איפה שאצלי הכל כבד, ולחזור הביתה עם כאב ראש ועם הפיכה אינסופית של כל מה שאמרתי ועשיתי. היום אני לא שמה את עצמי במצבים האלה יותר, כי הבנתי שזה חלק מהותי ממי שאני, והאיזון שמתאים לי הוא כזה שנכון לתחושות האישיות שלי ולא משהו שגזור מאיזה מתכון.
• גם אני לפעמים רואה את הנשים המסופרות והמפונפנות והמטופחות ומרגישה צביטה של קנאה. אבל אז אני נזכרת כמה אני שונאת לקנות בגדים, או ללבוש דברים שלא נוחים לי גם אם הם יותר מחמיאים, וזה מחבר אותי לזה שאיך שאני נראית זה בחירה שלי, ובשורה התחתונה אני שלמה איתה.
• תינוק שותק בעגלה? don't get me started. אין חיה כזאת "ילדים לגמרי סבבה". ילדים הם בני אדם, כמונו. לפעמים סבבה להם והרבה פעמים לא.

בצורה קצת יותר כללית - הדברים שאת מתארת הם קווים שמאד מוכרים לי מעצמי. החודשים הראשונים של האמהות מאד העצימו את התחושות האלה אצלי, עד כדי חוסר נסבלות לפעמים. הדבר הכי חשוב בתקופה הזאת הוא תמיכה, תמיכה ועוד תמיכה, מכל סוג אפשרי. ונראה לי חשוב לבדוק עם עצמך אם אלה תחושות לגבי העולם שהיו שם תמיד, ובאילו עוצמות. בטווח הקצת יותר ארוך, הדברים שעזרו לי היו ההתגבשות של סגנון האמהות שלי, והמציאה של "באופן", שגם קשורים אחד לשני. היום כשאני רואה אמהות מטופחות עם תינוק שלא מצייץ זה קצת מרגיש לי כמו חיה מסוג אחר, אני כבר בכלל לא משווה את עצמי אליהן. ועדיין חשובה התמיכה, ובתקופות שהיא חסרה התחושות האלה מרימות ראש.
לא יודעת אם אני מצליחה להיות ברורה. שולחת...

אמא ללי כתבת מאד יפה! @}

אמא ללי כתבת מאד יפה
נכון, וגם תיארת היטב את התחושה שלי בכל אחת משתי הנקודות הראשונות.
נראה שאצלך זה עבר בכחות עצמך, אני אמא מעל 3 שנים וזה היה שם גם קודם בנושאים אחרים. נראה שאת בחרת בפיתרון של לקבל את עצמי כפי שאני, אני עדיין בנסיון של להצטרף לרוב, לנורמה, אבל קודם אני צריכה להבין איך זה עובד.
עוד דוגמא, מצטערת ששוב כל כך שטחית וחיצונית, אבל זה נראה לי כרטיס כניסה. כשאני יוצאת מהבית לקניות/ גן/ לימודים אני רואה שכמעט כל מי שבגילי מאופרת. אז מה הקטע שלי שנשארתי בת 15? זה יכול להיראות אפילו מתנשא: "הכי יפה לי טבעי, מה יש כבר להסתיר וכו'.." ואני נשבעת לעצמי להכנס לסופרפארם ולבקש מהיועצות אחיתופל שם לרושש אותי קצת, אבל אני אפילו לא יודעת איך לגשת ולהפריע להם באמצע הפיטפוט, וחוץ מזה איך יש לנשים האלו זמן לזה בבוקר? מה הן לוקחות בייביסיטר בשביל להתארגן?
מה הקשר לביטוח? לא בטוחה, רציתי לדעת אם רק אותי מטרידות שאלות כאלה.

רציתי לדעת אם רק אותי מטרידות שאלות כאלה
גם אותי שאלות כאלה מטרידות , אבל לא ברמות שגורמות לי לשקול לקנות איפור בסופרפארם

אתמול ראיתי אמא עם שני פעוטות בגן המשחקים על עקבים דקיקים בגובה לפחות 5 ס"מ.
איך ? למה ? ממש לא מובן לי.
בדר"כ מה שאני עושה במקרים כאלה זה לחפש מה אומרים על זה בבאופן ואז אני מוצאת עוד כמה "מוזרים" כמוני, שתמהים מהעניין.
< אני יותר "תמהה" מאשר "מוטרדת" בנושאים כאלה, בעצם >

כשאני יוצאת מהבית לקניות/ גן/ לימודים אני רואה שכמעט כל מי שבגילי מאופרת. אז מה הקטע שלי שנשארתי בת 15? זה יכול להיראות אפילו מתנשא: "הכי יפה לי טבעי, מה יש כבר להסתיר וכו'.." ואני נשבעת לעצמי להכנס לסופרפארם ולבקש מהיועצות אחיתופל שם לרושש אותי קצת, אבל אני אפילו לא יודעת איך לגשת ולהפריע להם באמצע הפיטפוט, וחוץ מזה איך יש לנשים האלו זמן לזה בבוקר? מה הן לוקחות בייביסיטר בשביל להתארגן?
גדול ! פעם בכמה שנים יש איזו מתקפת קניות של מייק אפ/פודרה/סומק וכו' ששוכבים להם בארון כאבן שאין לה הופכין מחכים לאירועים מיוחדים(-:
וגם שאת כבר מתאפרת זה כ"כ מוזר לסביבה שלא רגילה לראות אותך כך שמייד את מחליטה לוותר על זה שוב לשנתיים הקרובות...
ואיך אפשר להספיק להתאפר בבוקר?? בקושי להתלבש.. וגם אז כל הארון על הרצפה- חצי שאני הוצאתי כי אין לי מה ללבוש וחצי שהילד הוציא בזמן שהשתעמם ב-2 דקות שלקחתי לעצמי...
ובקיצור מזדהה!

שיר שאני אוהבת, של יונה וולך:

• שלח לי שקט טוב מוגן

שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שקט, שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי
שקט עד יום מותי.

שלח לי שקט מהודר
שלח לי שקט מאולתר
שלח לי שקט ירחי
תשלח לי שקט בין כוכבים
תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.

שקט, שקט...*

יש לי איזו תיאוריה.
אם נניח השבוע היה אותו שבוע, כלומר מכיל 7*24 שעות, אבל אפשר היה לחלק אותו אחרת לימים, האם היית מעדיף/ה יותר ימים קצרים או פחות ימים ארוכים?
אפשר גם לפרט, לדגמא: הייתי מעדיף ימים קצרים יותר של 18 שעות 9 ש' שינה ו9 פעילות.
לדעתי התשובה לשאלה הזו יכולה להעיד הרבה על הבן אדם.

אני הייתי מעדיפה ימים יותר ארוכים ופחות ימים בשבוע.
מה זה אומר עלי??

איזה יום של כישלון היה לי אתמול.
בבוקר נודע לי שנכשלתי במבחן, ובכך סיכמתי את הסמסטר הקודם ב2 כשלונות ב2 הקורסים שלקחתי.
אם רציתי להתנחם בכך שהסיבה לכשלונות היא ההשקעה שלי בשני ילדי בבית, הרי שהערב סימן לי ויכוח נוראי עם הבת שלי. אף אחת לא ירדה מהעץ הגבוה שטיפסה עליו, ואני הוספתי וטיפסתי עם איומים שלא רציתי לממש ובסוף ממש ממש פגעתי בה. נראה לי שזו תהיה טראומה לכל החיים (לא שאחרי שהבנתי את זה ירדתי מהעץ, רק קצת הנמכתי גובה )
זה ממש לא ויכוח שמתאים לאישה בת שלושים או לילדה בת שלוש. זה היה נשמע כמו שתי ילדות עצבניות מאוד בנות 10 בערך.
אוף, מה נהיה ממני? איך היתי רוצה להתחיל הכל מהתחלה.
לא עדיף להשקיע לפחות במשהו ולא לצאת קירחת מכאן ומכאן?

לגבי התיאוריה, אני אכתוב מחר, כשארגע.

אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבוע, ואני מרגישה צורך עז לעצור אותה.
יש לי תחושה שזה יסתיים לא טוב.
אני לא ממש יכולה לומר מילה רעה על הבחור, אבל היא נראית לי לא בוגרת (למרות שאני התחתנתי צעירה ממנה), ונראה לי שהיא נכנסת למקום שלא תוכל לצאת ממנו יותר מתוך רצון להתחתן ולא מתוך רצון להיות נשואה.
אין לי מה לעשות עם זה. אין שום דרך שאפשר לומר משהו בלי לפגוע.
אני פשוט מתאמצת נורא להיות שמחה בשמחתה.

קוראת

חלמתי על היומיון:
הגעתי לשם עם האוטו, ועמדתי מאחורה, במרחק מה מהקהל המתכנס. זה היה באיזו חורשה באיזור הרי ירושלים.
במרחק מה ממני עמדו שתי נשים והסתודדו, מאחוריהן היו בימבות, ולכן חשבתי שאחת מהן, שנראתה משום מה דוסית טיפוסית (מטפחת, חצאית) היא mise, מזה הנחתי שהשניה היא ניצן אמ, כי תמיד אחרי שפוגעים ומתנצלים נהיים חברים טובים, כאילו כדי לחפות על המבוכה.
אני רוצה לגשת ולשאול, אבל פאדיחה לי. אני בעיקר נורא נורא מתפדחת כי שכחתי להביא את הילדים, וזה ממש לא מקובל בבאופן. אז אני נכנסת ויוצאת לסירוגין.
בסוף הכנס אני מגלה שאיבדתי את הארנק ואני חוזרת לשם ומחפשת ומחפשת אבל מוצאת רק ארנקים של נשים אחרות, אני לא יודעת אם כייסו אותי או שבכלל שכחתי להוציא אותו מהאוטו, ומחליטה לחזור הביתה.
אני שואלת מישהי איך יוצאים מכאן, והיא אומרת בנימה של "איזו שאלה?!" בדיוק באותה דרך שנכנסת, ככה, ומראה לי באיזו תנועה מרושלת, אני מנסה להנהן ומתביישת להודות שאני בכלל לא זוכרת איך הגעתי הנה ואני בכלל לא מצליחה להזכר שהגעתי הנה.
למישהו פיתרונים?

הרבה זמן נטשתי כיהיה לי עוד יותר עמוס בחיים מכרגיל. (מבחנים רצופי כשלונות, חתונה)
יש משהו שנורא מפחיד אותי.
בזמן האחרון אני כל הזמן חולמת על חבר ילדות שלי, ובחלום אני תמיד מאוהבת בו.
זה מישהו שבגיל 16-17 ואולי אפילו אחר כך הייתי מאוהבת בו, והוא אף פעם לא מי יודע מה שם עלי. אין לי שום טינה כלפיו על זה, להיפך ההיזכרות בו גורמת לי לפרפורי התאהבות. זה דוקא עושה לי כיף איך שבחלומות אנחנו שוב ביחד.
איזה כיף לי שיש לי אהבה לא ממומשת. במובנים מסויימים זה עדיף על אהבה ממומשת.
אבל עם זאת זה נורא מפחיד אותי. מה זה אומר על הנישואים שלי? נורא קשה לי לא לספר לבעלי, אבל איך אני יכולה לספר לו?
אני מנסה לחשוב, אם זה היה להיפך- הוא זה שהיה חולם על מישהי- זה היה פוגע בי. ובחי שאני לא רוצה לפגוע בו או בנישואים שלי.

עולים לי כמה דברים מהקריאה בבלוג שלך,שהוא מענין וכנה ,לדעתי.

'החיים גדולים עלי '-זה ביוטי שאני ממש מכירה מעצמי היטב.
לפעמים גם אני רוצה 'מנהיג חזק 'ולחשוב שאני 'עם חזק ',ולחשוב שזה מה שיביא את הפיתרון לכל הבעיות.
שתבוא אמא שלי ולשם שינוי תתן לי להיות ילדה קטנה ,
שיבוא אבא שלי ויתרום לי מניסיון חיו ,
ש..

אולי בעצם כל הילדות המוקדמת שלי ובכלל בהמשך הרגילו אותי להיות זו שמארגנים בשבילה ,זו שמחליטים בשבילה ,ואם יש קושי ומשהו טיפה מסתבך ,מיד עוזרים.

לפני כמה ימים בן שלי רצה להכין בובה מכל מני חומרי יצירה וגליל של ניר טואלט.הוא קיבל כזו בובה מחברים.
ברגע שאמרתי לו ,טוב , אז תביא את מה שאתה צריך , עין הכנת הבובה נהיה פחות ופחות אטרקטיבי.
ללכת ולחפש וגזור ולהתאים ...

טוב , אולי קצת איתגרתי אותו יותר מכמה שהוא ציפה .כלומר יכולתי ללכת ולהכין לו את הכל ולגזור עבורו וכ' , אבל הייתי עיפה או שסתם לא היה לי חשק לזה.
לפעמים אני יותר מקרקרת סביבו.
מצד שני ראיתי משהו על איך הוא מתנהל.

אחד הדברים ששמתי לב,בעינין הזה של עשיה הוא שהרבה אני לא יודעת איך לארגן את עצמי טוב.
אני לא יודעת ממה להתחיל.
לפעמים ההתחלה נראית לי 'גדולה עליי'.
למשל : כל המטבח מלא בכלים לא נקיים -איך בדיוק אפשר להכין ארוחה תוך חצי שעה ?!

ונכון , בשביל זה המציאו את הזבובה ואת בשמת !

ועוד משהו שלמדתי מהבן שלי : שיש זמן בשביל זה ,בשביל לעשות את מה שלא כל כך פשוט לי ויש את הזמן שפשוט צריך להיות מודעים לכך שבו פשוט לא יצא שום דבר טוב .
יש את הזמן לברוח ל'באופן',לקרוא ולהסתלבט.
אפשר לאכול לחם עם חומוס מהמכולת.לא כל יום אני צריכה לתקתק כאן גורמה.

ובשבילך,
מה שאני חושבת שאולי יהיה במקום להציע :
להתבונן באופן שבו את מתיחסת לבחירות של הילדה(הבנתי שיש לך בת ,האם זה כך?),האם בכלל יש לה בין מה למה לבחור ?
האם כשהיא רוצה לעשות משהו היא מקבלת את הכל מוכן או שהיא צריכה ללכת לארגן לעצמה?
אפילו יש משמעות לשטח שבו היא מטיילת : האם כתינוקת היא התרחקה ממך ,היתה בלול ,נצמדה כל עוד זה אפשרי וכ'

אחותך מתחתנת ואת חושבת שהיא לא מוכנה לזה : כן , גם אני כשאני חושבת על עצמי בגיל 27 ,אישה צעירה עם סלט פירות בתור קו מחשבה ,דימויים על מה טוב ומה רע שלקוחים הישר מסרטי מדע בדיוני ..עומדת מול הרבי ומול קהל גדול ומתחייבת לאיש אחד לכל החיים .
צריך היה לעצור אותי.
ועוד שנתיים אחר כך ילדתי -על זה כבר בכלל אין מה לדבר.

מוכנה לא מוכנה , החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלעשות תוכניות.

הבת שלי מאוד לא מסתדרת עם אפשריות .היא נאלמת כשמציעים לה מגוון.
היא דעתנית לא קטנה ואם נותנים לה משהו שלא מתאים לה היא ישר תדע למחות..ולבקש את מה שנתנו לאחיה הגדול.

***********************************************************************************************************

לגביי החלום:
אני חושבת שזה ממש בסבבה לשנינו שאנחנו מדברים על כל מני דמיות מהעבר שלנו .זה לא סוד, זה לא משהו שאסור והתשוקה לכך מתחילה לתסוס בפנים ולהחמיץ את החיים שלנו.
אם מדברים על אהוב לשעבר ,אולי זה מזכיר איזו תקופה נעימה בחיים,תקופה של חופש .מה לא הייתי עושה בימים מסויימים של אמהות לתינוק קטן כדי להשיב לעצמי את הכיפיות של סתם בטן גב ולהרהר עמוקות בעלם חמודות שאני אמרתי ככה והוא אמר ככה ..
בקיצור מה שאני אומרת שאנחנו יותר מאוהבים בתקופה /איכויות נלוות /של אותה התאהבות ואפשר להתיחס אל הדברים הללו כניתנים להוספה ולמזיגה לחיי הנישואין העכשיויים שלנו,מה שיצור איזון יותר טוב עבורנו.
למשל ,לקחת יום חופש קטן ולהקדיש אותו להירהורי בטן גב .

אילה בשדה הדגן
ראשית תודה לך על תגובתך. העלית הרבה נושאים ואנסה להגיב לחלקם:
מה שסיפרת על הבן שלך מזכיר לי שכשהיית בת 16 ורציתי משום מה להוציא ת.ז הייתי צריכה להתקשר למשרד הפנים ולברר איך איפה מתי וכו'. התחננתי בפני ההורים שלי לעשות את הטלפון בשמי ממש בכיתי בתחנונים והם לא הסכימו בסוף עשיתי את זה בעצמי.
באופן כללי כשכבר ניגשים לעשות את המשימה, היא פתאום נראית אפשרית אבל קשה להביא את עצמי להתחיל. כאילו הפעולה הראשונית היא הכי קשה מעין צוואר בקבוק. וזה נכון להרבה תחומים. גיהוץ למשל- שונאת את זה, אבל נראה לי שאם היה לי קרש פתוח ועליו המגהץ מוכן וחם, לא היה לי כל כך אכפת לגהץ.
גם בבישול- הקטע השנוא עלי הוא שטיפת הירקות.
מה שמזכיר לי עוד משהו מהילדות: היתי שונאת שנאה עזה לעשות שיעורי בית. לא יודעת למה, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. לכן ביום שבו היה צריך להראות בכיתה את השיעורי בית הייתי צריכה איכשהו להתחמק. אצל אמא שלי היה צריך להוציא אחוזי נכות כדי לא ללכת לבית ספר (באופן כללי היא דאגה להבהיר לנו שאנחנו לא נסיכות! אם כי נראה לי שהבנים דוקא די היו נסיכים) אז הייתי פשוט בורחת מהבית ולא הולכת לבית ספר, ומכיוון שהיה מסוכן מדי להיות בבית מחשש להיתפסות (וקרה גם שנתפסתי) הייתי מסתובבת בישוב... וכל זה רק כדי לא לעשות שיעורי בית.

בקיצור מה שאני אומרת שאנחנו יותר מאוהבים בתקופה /איכויות נלוות /של אותה התאהבות ואפשר להתיחס אל הדברים הללו כניתנים להוספה ולמזיגה לחיי הנישואין העכשיויים שלנו,מה שיצור איזון יותר טוב עבורנו.
תודה! הקלת עלי מאוד

הי ,
אני שמחה אם משהו מקל על מישהי ממה שאני כותבת.
חוץ מזה , שחשבתי קצת על הירקות שלך שקשה לך איתם.
נזכרתי בחמותי , שהיא בלי שום ספק 'בלעבוסטה ' .אצלה יש תמיד בישולים ועשרה סוגי סלטים וכ' .
כשחמי חוזר מהקניות הוא שוטף את הכל (חוץ מבצל ותפוחי אדמה),מיבש ומסדר יפה במקרר.
אולי גם לך כדאי ככה , לבקש מבן הזוג שישטף לך.
או לעשות את זה כשיש לך מצב רוח לעשות את זה .

להפריד משימות למשימות שכן קל לנו לעשות ומשימות קות לנו יותר , זה תהליך חשוב לדעתי.
פלי לידי אומרת שאם יש משימה קשה יחסית ,ברור שהכל סוביקטיבי,אפשר לעשות איתה כמה דברים :
לעשות אותה בשלבים של 5 דק' כל פעם ומנוחה
או לשלב עם עבודה אחרת שקל לנו ושכייף לנו.

אני אומרת שגם זה בסדר לתת לעצמך חיזוק חיובי לפני ואחרי המשימה .

לי למשל קשה לסדר את הסלון.אבל קצת לטאטא זה סביר בעיניי , ןזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו , אחרי בישול ואכילת ארוחת בוהוריים שלנו וקצת 'באופן'.

את לא רוצה לדעת איזה סמטוחות נהיו לי בחיים רק מזה ש אני התקשרתי ללשכת גיוס לשאול למה לא הגיע לי צו ראשון ולא ההורים שלי. לקח לאבא שלי (שהיה עם דרגה ומקושר באותם הימים) הרבה זמן להסכים לנסות לברר בכל זאת מה קורה שם. כל העיכובים האלה עשו לי לא טוב להרבה זמן... אבל מה- לא היה שכל אף פעם להתחנן בדמעות להורים שלי שיתקשרו במקומי, גם כשזה גרם צרות צרורות שלא באשמתי.
בכל מקרה התחושות האלה שכולם יודעים משהו שאני לא - מוכרות. אני חושבת על זה שאמנם כאן באתר אנשים נגד בית ספר (ואני מבינה מאיזה סיבות, עם חלקן אני מסכימה) אבל אני חושבת שאם ילדים הולכים לבית ספר, אז באמת מאד חשוב שבסוף התיכון לפחות ואולי קודם יתחילו ללמד איך כותבים המחאה, איך משוחחים בטלפון עם פקידים, וכו'.

יש לי וידוי שאני מוכרחה לפרוק:
אני מתחרטת על הילדים שהבאתי לעןלם.
נשמע קשה, אבל זה ככה.
לא יודעת מה השתנה או מה חשבתי לעצמי לפני שהריתי את הראשונה והשני, אבל אני לא מוצאת שום חדוה במלאכות היום יום של ההאכלה, רחצה, משחק, השכבה. אני בדיוק כמו ההורים שנשבעתי שלא אהיה כמותם- אלו שמרגע שהילד התעורר רק מייחלים לרגע שבו ירדם.
כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולקרוא ספר. באמת, זה לא שהם הורסים לי את הקריירה או הזוגיות זה פשוט שאני מפונקת מדי בשביל להיות אמא.

_יש לי מעין תחושה מתמדת שאין לי כוחות להתמודדות עם מה שמכונה החיים.
תחושה קשה כאילו יש משהו שכולם יודעים וגם אני אמורה לדעת ורק אני לא קולטת איך עושים את זה._

יש מצב שאני כותבת בלוג ולא יודעת מזה? הרי לא יתכן שיש עוד מישהי שמרגישה בדיוק כמוני, נכון? ואם כן... אם כן.... אז קודם כל ושנית שתדעי שכתיבה מאד עוזרת. היא בדיוק מאפשרת לפרוק קצת מהעומס המדומה ולעשות סדר בראש.

ואת לא מפונקת מדי, באחריות.

יש לי עוד הרבה לומר, אבל בשביל זה צריך שהילדים יירדמו....

לדעתי החיים גדולים על כולנו חלק מהזמן, אם לא רובו.
לפחות, כל מי שאני מכירה (גם אני) מרגיש ככה לפעמים.

אבל לפני שאת ממשיכה הלאה (כי כתבת שאת מוכנה לשמוע גם עצות) ובלי קשר לעבודה או למידה עצמית, עזרה נפשית מכל סוג שהוא וכדומה, אולי כדאי שתבדקי אם את בריאה?
חלק מהדברים שאת מתארת יכולים להיות קשורים במצב בריאותי (הכי פשוט שאני מעלה בדעתי: B12 נמוך, שמביא לחוסר אנרגיה ועייפות. הפתרון יכול להיות פשוט לשפר תזונה, לקחת כדורים או לקבל זריקות).
משהו בסגנון הזה אולי לא יסיר את כל כובד השק מכתפיך, אבל יכול לשפר את המצב מאד, ואז יהיה קל יותר לחפש ולמצוא עוד דרכים לחיות טוב יותר.
(אם לא לענין, מיחקי).

"אז מה בעצם הבעיה שלי?"
"משהו לא בסדר עם הילדים שלי?"
"איזה יום של כישלון היה לי אתמול".
"אוף, מה נהיה ממני? איך היתי רוצה להתחיל הכל מהתחלה"
"אני מפונקת מדי בשביל להיות אמא."
החיים גדולים עלי? יקרה,
זאת את, אני רק ציטתתי, ועוד לא הכל.
עצה קטנה- למרות כל הרוע, העומסים,הקשיים, תנסי לעשות עם עצמך תרגיל.
במשך יום תנסי להתרכז במחשבות חיוביות, בטוב. כל מחשבה שלילית מסולקת מהראש באופן יזום (מה איכפת לך זה רק תרגיל) כל מחשבה חיובית (אפילו אם היא הכי קטנה) מוזמנת להיכנס בברכה ולהביא איתה חברות
מחשבה טובה קטנה יכולה אפילו להיות "תודה לגוף שלי על זה שהוא מתפקד כל כך יפה"
הערה: אל תדאגי, אנחנו לא מתעלמים מהשלילי לתמיד. זה רק שלב ביניים.
אם תרצי, תספרי איך היה.

לאחרונה עולה בי מחשבה שאולי הקושי שלי עם ההורות נובע בחלקו מהעובדה שכל ארבעת הסבים שלי נותקו מהוריהם בגיל צעיר (7-13 בערך, לא סגורה על זה, צריכה לברר) והיגרו לבדם לארץ זרה. מרגיש לי שיש איזה מידע גנטי שחסר לי מפני שהדורות נקטעו בצורה כל כך גסה.
אני רואה שבמובן מסויים אני מגדלת את הילדים שלי כמו במוסד: משימות משימות, מאוד מקפידה על סדר יום, מסמנת בלב וי על כל משימה שהושלמה, אין חדוה ברחצה, בהאכלה.

ורק לומר שאני כמובן קוראת את התגובות בהערכה רבה.

אני מאד מכירה את התחושה של
משימות משימות, מאוד מקפידה על סדר יום, מסמנת בלב וי על כל משימה שהושלמה, אין חדוה ברחצה, בהאכלה.
היום זה פחות ככה, אבל מכירה מקרוב את התחושה. היום פחות ככה כי איכשהו אני מוצאת יותר חדווה באימהות מאשר בתקופות אחרות, עדיין מקפידה על לוח זמנים אבל זה נעשה יותר בטבעיות וביותר הנאה חלק גדול יותר של הזמן.
אני יודעת שאצלי היו כמה גורמים שהשפיעו, אני אשתף בחלקם, אלה שנראים לי רלוונטיים.

1. ככל שהילדה גדלה יותר קל לי. היא גם יותר פרטנרית, אפשר לתקשר איתה יותר והדיאלוג איתה יותר מהנה.
2. וזה הכי משמעותי, אבל קשור לראשון: אני מתאמנת על להרגיש סיפוק. לא כל הזמן, לא תמיד, זה בעבודה ובהתבוננות, אבל בגדול אני לוקחת יותר מקום לעצמי, יש לי יותר מה להציע לאימהות כי אני יותר נהנית ודואגת שיהיה לי נעים כמה שיותר.

זה מתבטא בהרבה תחומים וגורמים, אבל בעיקרון התחלתי להתמיד בלעשות דברים שעושים לי טוב. אם בתחילת האימהות הסתפקתי בטיפה פה וטיפה שם (וביננו, אולי עוד הרבה לפניה) אז היום אני דואגת שכל הזמן יהיה מה שיפרה אותי, בכל מיני צורות, כי אם כשהבת היתה בת חודשיים וצרחה כשרציתי לאכול אמרתי "אם אמא לא תאכל ותשתה לא יהיה לך חלב" (וכן, כמובן שאכלתי עם להניק ביד השניה) אז היום אני אומרת שאם אני לא אדאג לעצמי למזון ומשקה לא רק פיזיים אלא גם נפשיים ורוחניים, אז לא יהיה לי מה להעניק חזרה. כשהבנתי את באמת, לא רק ברעיון, זה נעשה הרבה יותר קל לביצוע.

פירטתי כל כך מפני שחשבתי שאולי תמצאי בזה איזה הד בעצמך. וזו לא עצלנות, הרצון לשכב לקרוא ספר או לבהות בתקרה או בשמיים בלי שיפריעו לך הוא רצון מאד מובן ואנושי.

רוקדת, את יכולה להרחיב לגבי הנקודה השניה?
האם את מתכוונת שאת לוקחת "פסקי זמן" מהילדים בשביל למלא מצברים?
אם כן, אז ההרגשה שלי בנושא היא שאני יכולה להשביע רעב קיים (פיזי, רוחני) אבל לא מצליח לי לקחת מצברים להמשך. אני מובנת?
בנוסף, לפעמים אני כל כך תשושה שאין לי כח אפילו לאכול. (מכירה את אלה שצריכים לנוח לפני שהם הולכים לישון? )

ותודה על השיתוף, ועוד בניק האמיתי

מזדהה מאד. אני מתמודדת עכשיו עם דברים דומים, עם תחושה של עומס, עם צורך למצוא את המקום שלי בכל מה שקורה מסביב.

אני גם שונאת לעשות טלפונים. האינטרנט מבחינתי זו הצלת נפשות. כל פעם שאני צריכה מידע, לברר משהו, למצוא משהו, אפילו להגיד שלום לאנשים שאני מכירה, יותר קל באינטרנט. שונאת להתקשר לעשות בירורים בטלפון, לקבוע תורים, לוקח המון זמן תמיד.

את עוברת איזשהו טיפול חוץ מכתיבת בלוג? אני מוצאת שזה מאד עוזר לי. אחד הדברים שעלו אצלי בזמן האחרון הוא באמת ענין העומס, והקושי להתמודד עם שינויים בתוכניות, או עם דברים חסרי מסגרת. לפעמים אנחנו נאחזים חזק מאד באיזשהו אידיאל שלא יתממש, וזה מקשה עלינו לזרום עם החיים. מסתבר שצריך ללמוד לזרום, צריך ללמוד לקבל את החיים כמו שהם, כי הם אף פעם לא יהיו בדיוק כמו שחשבנו או שתכננו. (אומרת לך אבל גם לעצמי)

דבר נוסף שאני רואה בו דמיון בינינו הוא הביקורת העצמית. חוסר יכולת לקבל באהבה את מי שאנחנו על כל מגרעותינו. נראה לי שזה הדבר שהכי קשה לשנות, שהוא כל כך חלק מאיתנו, שאי אפשר לחיות אחרת. גם זה קשור לאידיאלים, לתקיעות, שצריך לשחרר ולזרום איתה. המטפלת שלי פעם אמרה לי לעצום עיניים, לחשוב על כל המגרעות והבעיות שאני רואה בעצמי, ואז להגיד לעצמי כמה אני חמודה עם המגרעות האלה. לפרגן לעצמי קצת, עם כל החסרונות, ולא למרות החסרונות.

אז היום אני אומרת שאם אני לא אדאג לעצמי למזון ומשקה לא רק פיזיים אלא גם נפשיים ורוחניים, אז לא יהיה לי מה להעניק חזרה.
זה כל כך נכון. את צריכה למלא את מאגרי האנרגיה שלך, כדי שיהיה לך כוח להשקיע בבית ובמשפחה, אחרת תשארי בלי כוחות בכלל. לקח לי המון זמן להבין את זה, ועכשיו אני מקפידה על זה, לפעמים זה עדיין מרגיש כאילו זה בא על חשבון הילדים, אבל בסופו של דבר אני יודעת שזה גם בשבילם. שעה אחת בשבילי נותנת לי כוחות לאחר צהריים וערב שלמים איתם, ויותר.

לגבי הדבר השני:
אני לא יודעת בני כמה אצלך, אבל כן, ככל שהיא גדלה אני גם לוקחת יותר ויותר פסקי זמן. זה לא רק פסקי זמן, זה גם לנסות לאפשר לעצמי לעשות דברים כשהיא כן בסביבה, אם כי זה יותר קשה.
למשל, יש לי צורך מאד גדול בשהיה בטבע. יש מקום שהיא לא אהבה ללכת אליו איזו תקופה וויתרתי כמעט לגמרי על ללכת אליו. עכשיו לאחרונה חזרנו ללכת לשם יותר תכופות, היא אוספת מקלות, בלוטים, איצטרובלים, אבנים ואני יושבת ונהנית. זה לא כמו ללכת לשם לבד אבל זה ללכת למקום שיש לי צורך מאד גדול להיות בו.
וכן, ללכת לטיפול, או לחוג, או להליכה בחוץ לבד, או לקבוע מדי פעם זמן שלך עם חברה בלי הילדים זה חלק מהענין. אפילו שעה בשבוע אבל ליצור את זה קבוע. כשהתחלתי לעשות את הדרך הזו נדמה היה לי שאני כבר לא יודעת ולא זוכרת מה עושה לי טוב, אז התחלתי לבדוק וגיליתי לאט לאט.
כמובן שאם הצרכים שלך יותר בסיסיים כמו לאכול ולישון אז לדאוג לספק אותם גם אם צריך לשחרר משהו באימהות שלך כמו לתת לבנזוג/ אמא שלך /בייביסיטר לעשות דברים שאת חושבת שרק את עושה טוב.

וכמובן כל מה ש אשה ואמא כתבה .

מזדהה לגמרי עם התחושות ועם רוח הדף... אכן כשהילדים גדלים נעשה יותר קל רוב הזמן
למדתי גם לדבר אל עצמי. להגיד לעצמי "תזרמי, יהיה בסדר" "את תתמודדי".

לפני שנה וחצי הלכתי ללמוד ימימה בערב. למדתי להתחזק. למדתי להאמין בעצמי, כל הזמן חשתי לבד, גידלתי את הילדים כמעט לבד, בימימה למדתי שאני לא לבד, למדתישיש לי את עצמי ואני חזקה, ואני מסוגלת להתמודד.

למדתי עם השנים שכדי לתת אני חייבת גם לקבל, חייבת מדי פעם להתנתק ועשות מה שאני אוהבת. גם אם לא תמיד היה לי קל בערב לעזוב את הבית והמשפחה וללכת לעשות משהו בשביל עצמי. הכרחתי את עצמי.

למדתי שאנשים שמורידים אותי, שמורידים לי את האנרגיות - אין להם הרבה מקום בחיי, והפחתתי את הקשר עמם.
כמו כן אני לוקחת ויטמינים באופן קבוע... מוטיויטמין, ברזל, כל הB למניהן, B12.

אני בתקופה טובה, יחסית. אולי זה האביב, אולי השיתוף עם מכרה שהיה לי לאחרונה (משום מה עוזר לי מאוד לראות שלעוד אנשים קשה לא רק לי), אבל דוקא אתמול פתאום התחילו לי כאבי בטן כאלה של פחד- מה יהיה אם אכשל במבחן ביום שלישי? סכנת פיטורים שמרחפת מעל ראשו של בעלי (במקום להודות לאל שהוא עוד לא מפוטר), הבריאות של הקטן (כולה שלשול) זה היה כל כך פיזי שהייתי מוכרחה לישון אחרי הצהריים. מה שממש לא אופייני לי- אני מעדיפה להיות עייפה בערב ולא להתקשות להרדם. מזל שבעלי חזר מוקדם אתמול.

בכלל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לומר בכאב שאני רואה שאני מורישה לבת שלי כמה מהבעיות שלי.
אחת מהן היא ההתלבטות העצומה על דברים כל כך שטותיים ונסיון להפיל את ההחלטה על אחרים גם אם זה דבר שקשור אליה בלבד כמו מה תאכל, מי ייקח אותה לישון, איפה תשב, באיזה כיוון להרכיב את הלגו: היא אומרת משפטים כמו "אוי כל כך קשה לי להחליט", "מה שאת מחליטה" וכאלה, ומכיוון שהיא ירשה את זה ממני הרי, גם אני לא מסוגלת להחליט, ואני מגלגלת את ההחלטה בחזרה אליה ואומרת לה שהיא תחליט ושזה לא ענייני, ולפעמים מציעה לה לעשות אן דן דינו.
עוד עניין שבולט אצלה הוא שהיא כל הזמן חושבת על כל דבר. אני רואה אותה רגע לפני ההרדמות עושה חישובים עם האצבעות, ועל כל שיר או ביטוי יש לה שאלות הבהרה. היא לדוג' שואלת אותי אם חיידקים בשיניים מתכוונים לעשות חורים או שזה יוצא להם, ואני מוצאת את עצמי מסבירה לה שקשה לייחס כוונה לחיידקים ומסתבכת בעצמי עם השאלה הזאת.
מצד שני אני רואה את הקטן ובאמת שמחה בשבילו שהוא מעין "דאם בלונד" (סליחה על הביטוי הוא לא מכוון לפגוע בזהובות השיער) עד כמה שניתן לומר כך על תינוק בן פחות משנתיים, רואים שהוא, איך לומר, יותר יפה מחכם. איזה מזל יש לו!

אני הייתי רוצה להגיד משהו.

אני הייתי נזהרת מאוד בתיוגים, בעיקר של הילדים שלי, כי אני יודעת שמה שאני אשדר אליהם גם ייצור את מה שהם, בגילאים כל כך קטנים, או, יותר מדוייק, ייצור תחושה שלהם כלפי עצמם.

לא באה ממקום של שפיטה, יותר ממקום של פליאה.

בכל מקרה, תעשי מה שטוב לך, ואת מוזמנת למחוק אם לא נראה לך.

אני הייתי נזהרת מאוד בתיוגים, בעיקר של הילדים שלי
את כמובן צודקת. אבל איפה ההבדל בין לתאר מה שאני רואה לבין תיוג?

אוי איזה כיף זה לראות את הילדים האלה כמו הילדה שלך שעושה חישובים לפני השינה וחושבת על דברים, זה דמיון , זה אכפתיות זו דאגה .... בא לי לחבק אותה.. קסם

אבל איפה ההבדל בין לתאר מה שאני רואה לבין תיוג?
נדמה לי שההבדל טמון בהכללה. כלומר, בין לראות משהו שהם עושים, לבין להסיק מזה שזאת "תכונה" שלהם, שזה מעיד עליהם משהו, שזה אומר משהו על העתיד שלהם....יש שם קו מאד דק, כי אני חושבת שברור שבתור מי שמכירות אותם הכי טוב בעולם אנחנו רואות את התכונות והמאפיינים שלהם, ויכולות גם לראות מה עוזר להם ומה מקשה עליהם לפעמים. ובכל זאת חשוב אולי לשמור איזה מרחק של הפרדה, במובן של לא להרגיש אשמה שהיא ירשה את זה ממך או משהו כזה. לא לראות את הילד כשלוחה שלנו, אלא כאדם בפני עצמו. אם היא משקפת לי תכונה של עצמי שלא קל לי איתה, אז אני יכולה להתייחס לזה כאל סימן שיש שם משהו שכדאי לי לבדוק או לעבוד עליו. אבל זה שלי זה קשה, לא בהכרח אומר שהיא מרגישה אותו דבר עם זה, וחשוב לא להשליך עליה.
למשל, דוגמא מאצלנו. לא קל לי בסיטואציות חברתיות. לוקח לי זמן להתחמם, לוקח לי זמן להרגיש נוח עם אנשים לא מוכרים, ויש הרבה מאד מצבים חברתיים שלא נוח לי בהם. עד כדי שאני אעדיף להימנע. זאת נטייה שלי שמאד מעסיקה אותי, ובמשך השנים אני עוברת איתה כל מיני תהליכים, הרבה מהם קשורים ללקבל את עצמי כמו שאני.
הבת שלי דומה לי בעניין הזה - היא מאד מתרגשת לפגוש אנשים חדשים, הרבה פעמים מתביישת ונצמדת, הרבה פעמים תעדיף להיות לבד מאשר בחברה הומה ולשחק עם עצמה. אבל, בעוד אני חווה את זה כ"תסבוך" שלי, היא לא. אמנם היא עוד קטנה, אבל ככה היא, ואנחנו נותנים לזה את התמיכה המלאה, אני לא חושבת שאי פעם היא הרגישה לא נוח עם הנטיות האלה שלה. היא מודעת לזה שככה היא, ויודעת לשמור על הגבולות שלה בצורה מופלאה. אין ספק שכשהיא תגדל יתווספו לזה גוונים נוספים, אבל זה מאלף, לראות את אותה תכונה בסיסית ואיך אפשר לחוות אותה כל כך אחרת.

אם לא היה ברור עד עכשיו, זה משהו שגם אני עסוקה בו
אני חושבת שכשמגיע הילד השני פתאום נורא בולטים לעין ההבדלים ותכונות האופי, וזה ממש מתבקש להצביע עליהם, אפילו אם ביני לבין עצמי (או בשיחות עם בעלי). ויש שם איזה קו דק וחמקמק בין לראות אותם על כל מי שהם לבין לתייג אותם....

היא לדוג' שואלת אותי אם חיידקים בשיניים מתכוונים לעשות חורים או שזה יוצא להם
איזו שאלה מתוקה! אני יכולה לדמיין את הבת שלי שואלת משהו כזה... באמת קסם.

מתחברים לי המון דברים קטנים וגדולים תוך כדי הקריאה פה..תודה שאת כותבת בכנות ופשטות
אצלי הנטייה ל"הסתבך" עם ענייני החיים/מפגשים חברתיים/עייפות ממטלות היומיום והילדים זה בא בגלים - בתקופות...
מאד מאד התחבר לי לנושא שכתבת עליו עם הקטע של לא להיות יפה מדי - לפעמים אני משקיעה אנרגיה והשתדלות להבליט את נתוני הפיזיים הטובים - זה גם עוזר לי בעקר כשאני חוששת או עייפה להתמודד עם מפגש חברתי טעון כזה או אחר...ולפעמים אני ממש מזניחה במתכוון - משמינה,מתלבשת בסמרטוטי טרנינג למינהם...
רב ילדותי נחשבתי ל"יפה של הכתה" או איך שלא נגדיר את זה - אני לא בטוחה שהייתי כל כך יפה כמו בעקר יוצאת דופן - בלונד בין חומים/שחורים ...בגיל ההתבגרות ממש התנערתי מזה - (שלא במודע אני חושבת) - הסתפרתי קצוץ,שמנתי,נתתי לעצמי להשתחרר מהמטלה העמוסה כל כך הזו של להיות מן בורג חברתי מרכזי - היו מסתכלים עלי הרבה ומחקים אותי וזה נורא מתיש מעייף ומאיים...ההרגשה שכל הזמן בוחנים אותך...
היום אני מנסה לאפשר לעצמי להנות מכל העולמות - גם להזניח וגם לטפח-להסתגר ולהתרועע-להתבודד ולהפתח - בתקופות הזנחה והסתגרות כמובן שפחות כיף לי אבל זה פחות קיצוני מפעם - מה גם שמטלות היומיום בגידול הילדים שומרות אותי מקורקעת...אבל חייבת לציין שחייכתי חיוך גדול של הזדהות על הקטע שכתבת שאת ממש מעדיפה לקרוא ספר בשקט...
אין לי "תובנות" מבריקות איך מסתדרים עם זה..אני בתקופה שזה ממש התקרב לדיכאון נעזרתי בכדורים - מאז לא מרגישה צורך לכך ..
תמשיכי לכתוב..

אני לא יודעת איפה עובר הגבול בין לתייג לבין לומר מה שרואים.... האמת?
בזכות התשובה שלך פתאום גיליתי שזה כל כך קל להגיד למישהו מה לא בסדר אבל איך הופכים את זה לבסדר?

גם לי יש שני ילדים, וזה כל כך נכון מה שאמא ללי כתבה: שעם הילד השני כל ההבדלים נעשים פתאום כל כך בולטים...

אני לא יודעת את ההבדל, ואני מפחדת שגם אני נוטה, ככה קצת, לתייג...

תודה לך.

תודה
שובי- ליבי איתך. אצלי המצוקות לא מוצאות פורקן בשינויים קיצוניים בגוף (תספורת, השמנה) ואין ספק שהילדים הם עוגן- כבדים נורא אבל שומרים על יציבות.
אמא ללי, רק לתקן אני בכלל לא חשה אשמה על מה שהורשתי לה, הרי גם אני ירשתי את זה ממישהו. רק הייתי רוצה לעזור לה להתמודד עם זה.
היא מביעה מולי קשיים שיש גם לי: התלבטויות עקרות, וקשיים בהרדמות, ואין לי את הכלים לעזור לה. אם היה לי הייתי עוזרת לעצמי. (למרות שלעשות אנ דנ דינו זה רעיון שלי שאני צריכה ליישם גם על עצמי)
ולעניין הפרקטי: יש עצה איך לעזור לה להרדם- זו לא השאלה הנדושה של להרדם לבד (זה ממילא לא בא בחשבון מבחינתה) אלא איתי- אולי יש איזו מוזיקה שמתאימה? או תרגיל שאפשר להציע לה? או משהו שעוזר לדמיין (על עצמי בעבר הייתי מנסה לדמיין דברים עם מים, היום גם זה לא עוזר אני מיד גולשת לזבובים ולשמש וללכלוך שמוציאים אותי משלוותי (-: )

לנו עוזר להרדם הכלים הקלאסיים של סיפור,שיר וליטופים...מצאתי שזמן ההשכבה שאני מייחדת ומתכווננת לאנרגיה נינוחה עובד טוב - ממש מכניסה את עצמי למצב הזה..השקט..איזה שיר מנטרה מעגלי כזה (פזמון ליקינטון מנצח)..כשהייתי בהריון "ניצלתי" את ההשכבה לעשות נשימות ותרגילים עדינים לחיזוק שרירי רצפת האגן - זה נתן לי הרבה שקט ..הרגשתי שאני עושה משהו גם בשביל עצמי ולא רק "מבזבזת" זמן בלחכות עד שהשינה הברוכה תגיע...
פתאום אני חושבת שאולי קשיי ההרדמות באים אחרי כל מה שכתבתי קודם? אז אולי להמשיך ולספר את הסיפור שהיא אוהבת לעצמה בלב? מה היא אוהבת? מגע של השמיכה על הגוף אולי? לתת תשומת לב לגוף,לנשימה..

אישה צעירה עם סלט פירות בתור קו מחשבה יו, בדיוק! ובדיוק כל השאר שנאמר פה!

דוקא כשהכל טוב, פתאום אני הכי מפחדת מהעתיד: מה יהיה אם בעלי יפוטר? הוא אומר שאני אצא לעבוד (יש לי תואר די מבוקש) אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד במשרה מלאה. לא רק בגלל שאני אמא, אלא בגלל שפשוט חסרה לי הנעה. חוץ מכסף, שזו הנעה די רצינית.
איך נשים עובדות 45 שעות בשבוע? הן לא נגמרות מזה? הן נהנות מזה?

ילדים זה משהו. תמיד עושים משהו. אף פעם לא סתם נחים או בוהים. מסרבים להשתעמם. אם ישעמם להם הם כבר ידאגו שמישהו ידע מזה.

הדיכאון הזה תוקף אותי בגלים, אבל בכל פעם הגל גדול מקודמו. ודוקא השבוע עם מזג האויר האביבי זה תוקף אותי.
יש לי תחושה של קשר שהסתבך איפהשהוא במרכז הבטן או קצת למטה. כאילו כל העורקים הסתבכו למעין פקעת בלתי ניתנת להתרה. התחושה היא שהדבר שיתיר את זה הוא בכי טוב, הבעיה היא שאני לא בכיתי כבר איזה חמש עשרה שנה. אני ממש לא יודעת איך לבכות.
בתקופות כאלו כל ארוע רק מגביר את התחושה הרעה. אפילו שיחה עם חברה טובה מבעסת בזה שהיא רק בטלפון או בזה שהיא הסתיימה או שאין יותר.

ואני לא יכולה לשתף בתחושה הזו אף אחד ממכרי כי מה שכולם יגידו זה: נו אז תכניסי את הילדים לגן כבר, צאי לעבוד, צאי מזה. ורק את זה חסר לי לשמוע, שגם בזה אני עושה רע.

אני לא יודעת אם מישהו קורא, אבל אמשיך לכתוב

בקיעים של הדכדוך כבר משפיעים על הגוף שלי. אני ישנה לילה שלם +צהריים ועדיין ישנה. הגב הורג אותי, הראש כבד.

אני כבר יודעת להכין מראש את בעלי ולומר לו שכשאני מתעצבנת עליו (משמע כל הזמן) זה בגללי לא בגללו. מזל שהוא כזה עוגן

מזל שהוא כזה עוגן
מזל שאת רואה גם את הטוב- תפתחי את זה... מה עוד מזל שיש לך בחיים?

מה עוד מזל שיש לך בחיים?
וואו, הרבה מזל יש לי בחיים: בעל אוהב, מסור ומפרנס
שני ילדים בריאים (יחסית, על אחת אני כבר רואה את סממני המחלה שלי)
אחים טובים.

אבל תמיד התחושה היא שחסר משהו. ובעיקר כרגע הייתי רוצה מישהו לומר לו שחסר לי משהו. כמו שאני לא מצליחה לבכות אני לא מצליחה להיות מאושרת. זו הבעיה

זה יבוא... זה תמיד בא בסוף....צריך סבלנות, החיים לא יתנו לך להשתעמם כל כך הרבה זמן. והכי חשוב- זה יקרה רק כשלא תאלצי את זה לבוא, כשתכנעי שאלה החיים- ואז יצא הבכי... פשוט סבלנות....
תחליטי שאם החיים גדולים עלייך אז מה שנותר לך זה לעשות את תפקידייך הקטנים בעולם הזה. לסלוח, לאהוב, לקבל באהבה כל מצב בחייך. בעדינות ובכניעה.

אני קוראת אותך

שמחה שחזרת לכתוב. קראתי את כל הבלוג שלך. עם חלק מהדברים הזדהיתי, עם חלק פחות - אבל התרשמתי מאוד מהכנות ומעומק המחשבות.
אני מאותן נשים מטופחות ומפונפנות שכתבת עליהן בתחילת הבלוג - לפני שנתיים. פעמיים בשבוע תור במספרה לפאן. לא יוצאת מהבית לשום מקום בלי איפור. אימא לשלושה. הקטנה שלי רגילה לשבת איתי (על הברכיים) במספרה בשקט גמור. בחיי. אני אוהבת בגדי מעצבים. עובדת משרה מלאה עם תפקיד יצוגי ומקפידה להתלבש בהתאם. למה אני מספרת לך את כל זה? כי אני לא כל כך זרה לך. ולא כל כך שונה ממך. העטיפה שונה אבל בפנים - אותם פחדים וחרדות. אותן מחשבות מטרידות ולא מרפות הבוחנות שוב ושוב כל משפט שהוצאתי מהפה. האם הייתי חכמה מספיק? שנונה מספיק? שיעממתי? הטרדתי? נידנדתי? מה חושבים עלי? בכלל מקדישים לי מחשבה? אני חשובה?
אני לא יודעת עד כמה תהיות אלה עדיין רלוונטיות למצבך. מהפוסטים האחרונים עולה הרושם שהמצב אולי חמור יותר? רוצה לספר לך שבתקופות מסויימות, כשגם אני מרגישה שהחיים גדולים עלי - נעזרתי ברסיטל - כדורים נגד דכאון, שעזרו לשכך את הכאב ולהתארגן.

תודה לכן מגיבות.
plonit
מה שאת כותבת גורם לי לחשוב. מעניין איזה רושם יוצרת החזות שלי? אולי דוקא לא הזנחה ועייפות אלא איזה ביטחון עצמי שלא דורש הסתרות ותיקונים. משעשעת אותי המחשבה הזו.
והרי אני מלומדת בכך שסטריאוטיפים הם שטויות, אבל עדיין כשהם מופרכים הם מפתיעים אותי.

שמחה שאת כותבת שוב.
אחד הדברים שעוזרים לי לעשות סדר הוא כל ערב לפני השינה לעשות רשימה של לפחות 5 דברים אני מודה עליהם או גאה בהם (תלוי מה צריך לחזק, אצלי זו הודיה, אולי אצלך אלה דברים שאת גאה שהצלחת).
עוד דבר שעוזר לי הוא להסתכל פנימה ולנשום, לראות מה יש שם, מה עולה ולמה זה מפחיד או מאיים.
יש מצבים בהם אני ממש משותקת, השבוע בפעם הראשונה הייתי במצב כזה ויכולתי ממש להתבוננן בו, להבין מה קורה לי ולהחליט לא לברוח מהסיטואציה. זה בא עם הרבה תרגול במצבים יותר קלים. כל יום קצת יותר קל מהקודם.

ציטוטים של הבת שלי שמשקפים אותי בצורה מדהימה ומזעזעת:
@ אני מפחדת מכיתה א' (והיא בכלל בטרום חובה בבית איתי) למה? כי אני מפחדת שהמורה תשאל שאלה ואני לא אדע את התשובה.
@ אני מפחדת להתחתן (כי כולם יסתכלו עליה)
@ אני מפחדת להיות אמא
@ אני מפחדת שהבנות בחוג לא יאהבו אותי (ומדובר בחוג שלא רשמנו אותה אליו!! פשוט אמרנו שאולי שנה הבאה נחפש לה חוג ריקוד)

אני פשוט מוכרחה לטפל בעצמי לפני שהבת שלי יורשת ממני את זה!

ציטוטים של הבת שלי
מזכיר לי סיפור על אמא שבאה ליועץ לשאול מתי להתחיל לחנך את ילדה הקט, היועץ (לא זוכרת, מורה, פסיכולוג, משהו) אמר לה שאחרה בכך וכך חודשים (גילו של הילד).
וד"ל.

כנראה שאני לא חכימא, כי לא הבנתי איך העצה שנתת לי עוזרת לי או לה? (ואיך היועץ הזה עזר לאם הזו?)
לא מקשרת את זה לעניין של חינוך בכלל. איך אפשר לחנך מישהו לא לפחד? כל מה שניתן לעשות זה להבטיח לו משענת יציבה, ואת זה אני כנראה לא עושה טוב. ההצגות שלי לא פועלות על ילדים שמרגישים הכל והם בוחני כליות ולב בלי שהם יודעים על כך.

אישה יקרה, לבת שלך יש כנראה קליטה אנרגטית חזקה מאד. היא מרגישה אותך . גם שכאת שמה מסיכה, עבורה.

כשאת תהיי בסדר , הילדה תהייה בסדר . לה לא צריך לדאוג . לעצמך תדאגי . נסי טיפול כלשהוא.
בהצלחה . מחבקת אותך

תרצה, צודקת. אני מרגישה את זה.
יש לך המלצה לטיפול?

אישה , לדעתי את צריכה עזרה מעבר לטיפול כזה או אחר . אילו אני במקומך הייתי הולכת על כדורים נגד דיכאון .
זה מציל חיים
זה לא הורג
זה לא משנה אופי
זה רק עוזר להתמודד עם החיים , ואני יכולה לאמר לך מנסיון , שהמשפט הזה "החיים גדולים עלי" כבר לא יהיה תקף.
את תקבלי את שמחת החיים בחזרה . את העוצמות שלך בחזרה .. כמובן שקשיים תמיד יש , מצבי רוח תמיד יש,
אבל ! החיים לא מאיימים והם גם נעימים.
בהצלחה מכל הלב ,

הי החיים גדולים עלי,

גם עלי!!

קצת מאוחר עכשיו להאריך, אבל רק רוצה לאמר לך בענין ילדתך.
אמנם אין לי ילדים אבל כבר יש לי הבנה בתחום הורים וילדים ,
ואל תאשימי את עצמך בדבריה.
תמיד תמיד עושים טעויות ותמיד אפשר לתקן.
זה שאת זקוקה לטיפול ( וגם אני, מי לא?!) וזה שאת עומדת לעשות תהליך עם עצמך,
וזה שאת תתחזקי מבפנים ומבחוץ (אני חשבתי ללכת גם לעשות בדיקות דם) - זה מעולה.
וזה שהבת שלך היא מראה שלך, זה נכון.
וואלה, אין מה לעשות. היא הבת שלך. הנשמה שלה בחרה לבוא ולהיות הבת שלך.
זה השיעור שלה.
את תעשי את השיעורים שלך והיא בעזרת האל הטוב ,בעזרתך האוהבת -תעשה את שלה.
כנסי לשבע יהלום.
תקראי קצת מה שהיא כתבה בסוף, ממש מעל מה שאני כתבתי.
לא יודעת, אני אהבתי.
אולי יחזק אותך.
@}

מרגישה שאני מוכרחה מוכרחה לטפל בעצמי, ולו בשביל הבת שלי.
היא מפתחת ביטחון עצמי בעייתי מאוד!!
היא כל הזמן אומרת שלא אוהבים אותה! ממש כל הזמן! גם עלינו גם על הדודים שלה, משפחה, חברים.
כל מי שטיפה'לה לא רגיש אליה (משמע לא רוצה לשחק איתה כרגע, לא מרשה לה משהו, לא מקשיב בשקיקה לדבריה, לא צוחק מנסיונות ההצחקה הבאמת מאוסים שלה) היא משוכנעת שהוא לא אוהב אותה. ולא יעזור שום שכנוע מצידי.
היא זקוקה לפידבקים חיוביים ולא יודעת שובע (מכאן נסינות ההצחקה הבלתי פוסקים כאשר יש קהל (משפחה, חברים)) וכאשר היא לא מקבלת אותם, היא פשוט נפגעת ומרגישה שלא אוהבים אותה.
והעניין הוא למרבה הזוועה, שאני מתקשה לשכנע אותה כי אני לא משוכנעת בעצמי שהיא לא טועה.
אתם קולטים? אני בעצמי זקוקה לשכנוע תמידי שאוהבים אותה, שאוהבים אותי. ואפילו שאני יודעת בראש שאפשר רגע אחד לכעוס ובאחר לאהוב, ושקשה מאוד, ממש בלתי אפשרי לאהוב את מי שלא אוהב את עצמו ברגש אני עדיין מעמידה את עצמי למבחן רגע אחר רגע, ממש בלתי אפשרי שלא להכשל כך.
איך אני יכולה לתמוך בה ככה? היא בעלת דימוי עצמי נורא נמוך, אפשר לומר שהיא שונאת את עצמה. מפחיד אותי לרשום את זה. כולה ילדה בת5, אבל שהולכת לישון בוכה כמו איזו מתבגרת כי איזו בת דודה לא ממש התייחסה אליה יפה.
לא יודעת בכלל איך להתחיל לטפל בעצמי? איפה למצוא מטפל שלא יאמר לי: שימי אותה בגן ולכי כבר לעבוד!! אני בשלה להתחיל טיפול פסיכולוגי, אבל לא אחד כזה שיערער על כל מה שאני מאמינה בו.
יש עיצות?

מאיזה איזור את בארץ ?
יש לי המלצה על פסיכולוגית בתל אביב .

מממ... נגב. אני יודעת שזה בעייתי

ביתי בת 5.5: אני לא מבינה למה זה ככה בזמן האחרון שאני כל הזמן כועסת? למה זה?

כל כך הרבה חיכיתי להיות כבר "אחריצבא" לשכור דירה בתל אביב ,"לקרוע את העיר"....להראות את עצמי לעולם ולהתחיל סוף סוף "לחיות את החיים",
וזה אכן הגיע, בהתלהבות רבה לבשתי את מיטב בגדי הנועזים ויצאתי לעיר הגדולה, ו..החיים אכן קרו לי, שותפים לדירה, בעלי בית שסוחטים ממני ים של כסף, עבודות מזדמנות בשכר זעום, בגדים,מסיבות,שבירת לבבות.....לאט לאט ובהדרגה התעייפתי עברתי ממקום למקום,. ולא מצאתי מרגוע לנפשי, התגלגלתי והתגלגלתי עד שאפסו כוחותי, חזרתי להורים, והנה אני כאן, 15 שנה "אחרי-צבא", והעיר קרעה אותי, לא הוכחתי כלום, אני רק עייפה כל כך,
וצריכה להתחיל מההתחלה, לא מעניין אותי בגדים נועזים, ולא שבירת לבבות, רק למצוא פינה חמה לחיות בשקט ושלווה

שולחת חיבוקים

הרבה זמן לא כתבתי והרבה השתנה. אנחנו כבר לא בחינוך ביתי,ואני עובדת. אנחנו משפחה בורגנית ממוצעת עם משכנתא ושתי הכנסות.
בהתחלה זה היה כיף גדול- להפעיל קצת את הראש, להרויח כסף, לראות את הילדים עמוסי חוויות ומתגעגעים אלי פתאום (הייתי כל כך מובנת מאליה וזה היה נפלא, אבל גם להתגעגע היה כיף), אבל עכשיו בתהליך הדרגתי אני מרגישה קירחת מכאן ומכאן- עוזבת את העבודה בלי לסיים משימות כדי להוציא את הילדים, והם עם חסר גדול באמא מקבלים אמא עייפה וטרודה.
איך הפכתי לקלישאה הידועה של הקונפליקט בין קריירה ומשפחה? איך זה קרה לי?
רוב שעות היום אני מאוכזבת מעצמי או בתור אמא או בתור עובדת.

קראתי שוב את דף
מדהים איזו מתנה קיבלתי מהבן שלי: הוא חברותי בטירוף- מדבר ומתחקר כל אדם שנקרה בדרכו, מכיר את כל ההורים וחלק מהסבים של ילדים בגן, ובכך מאלץ אותי לשתף פעולה (לפעמים להתנצל על הפאדיחה כמו לדוגמא לשאול אשה בגיל העמידה של מי את סבתא, לפעמים פשוט להציג גם את עצמי ולפתח היכרות) וזה בא בדיוק בתקופה שעברנו ליישוב חדש וכך דרכו אנחנו מכירים את האנשים בישוב.
אני ממש מתחילה לחקות אותו גם כשהוא לא נמצא (רק עם קצת יותר טאקט), מציגה את עצמי, פותחת בשיחה וכו'

לפעמים מתחשק לי חיים קשים יותר. זה נשמע מוזר- יש לי חיים קלים, פרנסה סבירה, חיי משפחה רגילים, בריאות. אבל יש בי משהו שרוצה שהכל יהרס כדי שאוכל להתחיל מהתחלה ולבחור בחירות אחרות: עיסוק אחר ואפילו בעל אחר. זה נכון שתיאורטית אני יכולה לעזוב את העבודה ולהתחיל ללמוד משהו אחר, יכולה להתגרש ולמצוא בעל אחר, אבל אין לי סיבה אמיתית לעשות את זה, העבודה לא רעה והבעל לא רע (אני בתקופה כזו שאני לא מצליחה להגיד עליו משהו טוב יותר הוא פשוט מעצבן אותי בכל דבר שהוא עושה) אבל יש בי איזה רצון חולני שהכל יהרס ואני אוכל לבנות עצמי אחרת.

רצון חולני שהכל יהרס ואני אוכל לבנות עצמי אחרת.
למה את מגדירה את הרצון שלך חולני?