בלוג אמא בחינוך ביתי

פגשתי היום חברות, רווקות עם חבר קבוע, מהתואר השני.
ישבנו בבית קפה (יוזמה שלהן, התגמשתי למרות שזה מאוד לא התאים לי). נשיקות, החלפת מתנות (היה לי יומולדת).
ליה עייפה, בוהה בחוסר רצון בשתי חברותיי.
ואז הגיע השאלה : "אז מה את עושה?" שואלת החברה ק'.
ובאמת, מה אני עושה? אני מגדלת את בתי. אני בבית. כלים, כביסות, לפעמים רצפה. הרבה טיולים בסביבה. הרבה על הדשא בחוץ. חוקרים עולם ומלואו, נמלה עוברת עם משא שיבולת שועל, גבעול דגן מלאה תבואה, זקן בכיסא גלגלים והפיליפיני שלו קורצים אל ליה והיא מחייכת, חוזרים הביתה וליה משחקת עם הדברים שלה ואני קוראת-כותבת-משכילה באמצעות האינטרנט.
"אני מגדלת את ליה" עניתי.
"כן", היא אמרה, "אבל מה את עושה עם עצמך?"
ובאמת, מה אני עושה עם עצמי? מה אני רוצה לעשות עם עצמי? את האמת, כלום. אני מאוד מרוצה מעצמי, טוב לי ככה.
שתקתי.
"אז מה" הקשתה ק', "מה לגבי החיים?"
החיים? אנחנו כאן, ועכשיו, וחיים. החיים הם סערה יומיומית, ואני בעין הסערה, בשלווה. מגדלת את עצמי, את האמא שבתוכי, את בתי.
"סבבה" עניתי וסגרתי את הדיון.
"אז את חוזרת לתזה" שואלת ל' ובנשימה אחת מודיעה לי שלא כדאי לי לחזור כי המנחים גרועים והנושאים בקרשים ואין מילגות.
"אם אמצא נושא שיעניין אותי יותר מהגדילה של ליה, אחזור" אני אומרת ובסתר ליבי יודעת, שאין חיה כזו.
הן צוחקות. שתי החברות שלי. הן יודעות שאני כבר במקום אחר. ולא סתם עברו 8 חודשים מאז התראינו לאחרונה.
בבית, ליה מתיידדת ומתחבקת עם ל'. מדגימה הליכה עצמאית לכל עבר על הרצפה ששטפתי היום בחמסין.
ואני- בעין הסערה. שלווה ממלאת אותי, נעימות. סיפוק.
נגמר היום.
מחר- יום חדש.

למה שעון?
יש לי שעון על פרק היד.
טוב, לרובנו יש שעון על פרק היד.
אבל התחלתי לתהות על קנקנו של השעון. למה אני צריכה שעון?
היום שלי זורם כנהר, מדי פעם מתפתל אל חוף חולי ורך למנוחה, להתחפרות תחת צמחי הגדות, לפגישות עם עוברי אורח וחברים.
נכון, כל פעם שאני מניקה אני מביטה בו. רושמת לפני. אבל בשביל מה?
זהו הרגל שסיגלתי לי לאחר שקראתי את הלוחשת, ספר ההוראות לשימוש בתינוק שהתפכחתי ממנו כעבור זמן קצר.
ליה רעבה ליניקה? היא מבקשת. רעבה למוצקים? מבקשת. בשביל מה השעון? ואם לא עבר די זמן מהאוכל, והיא מבקשת- לא אתן לה? מה פתאום! אתן גם אתן.
עייפה? רוצה לישון? שתישן. מה הקשר למחוגים ולשעה?
אז בשביל מה לי שעון?
בשבילי.
לפגישות ומפגשים, לתחימת זמן חופשי במושגי הקיום החברתי.
אז השעון נשאר בינתיים.
מה השעה?

"6 חיילי צה"ל נהרגו בפיצוץ הנגמ"ש בהם נסעו"
שישה ילדים שלא יחזרו יותר לזרועות הוריהם. עוד שש משפחות לרשימת השכול.

כשאנחנו נולדנו,
אמרו הורינו- עד שהם יגיעו לגיל 18 כבר לא נצטרך צבא.
יהיה שלום.
ועכשיו, כשאנחנו כבר אמהות,
אנחנו מצטרפות לתפילות.
שעד שתגדלו, ילדים שלנו
כבר לא נצטרך צבא.
כי יהיה שלום.

ועכשיו
ילדים שלנו
כשאנחנו כבר אמהות
כולכם ילדים שלנו
כולנו אמהות
והלב
בוכה וכואב
עימכן.
לוטם

הם ממשיכים למות שם, הילדים שלנו.
מעגל השכול ההולך ומתרחב
מעגל הכאב.
אני נזכרת בצעד הנבון שעשה אהוד ברק
ובאומץ לב הוציא את ילדינו ממטווח הדם בלבנון.
שולחת תנחומיי למשפחות ולחברים וליבי צר מלהכיל את העצב.
יהי זכרם ברוך.

ובכלל רציתי לכתוב על הלכלוך.
לכלוך תרבותי, אקרא לו. לכלוך חינוכי.

בראשית ימיי במערכת החינוך הייתי תמימה, נקייה ומלאת שמחת חיים.
למדתי עם שאר התלמידים להוציא את המפית בהפסקת עשר, לישר את פינותיה על השולחן הירוק ולהניח את פרוסות הלחם והגבינה.
בתום ארוחת העשר הראשונה בכיתה אלף, עברה המורה ובדקה ניקיון.
היא הציצה בציפורניי הילדים וכתבה הערות במחברת להורים: "נא לנקות את הציפורניים- זה לא היגיני". גם אצלי במחברת.
למדתי מושג חדש. היגיני.
אחרי הצהריים שיחקתי בחצר והקפדתי לשטוף את האדמה שהצטברה מתחת לציפורניי במברשת מיוחדת.
למחרת חיכיתי בקוצר רוח לפריסת המפית והבדיקה שאחרי האוכל.
הפעם הגיעה לארוחת העשר גם האחות.
היא עברה ובדקה ציפורניים וכינים (רק המילה "כינים" גורמת לי ברגע זה להתגרד).
והאחות סימנה כל מי שהתגרד ובדקה בכוח מאחורי האוזן ובין השערות. אלו שנמצאו נשאים, קיבלו הערה ביומן, להורים. "הראש לא נקי. נא לטפל". גם במחברת שלי.
הציפורניים היו נקיות אך לפתע היה לי משהו חדש. התרגשתי ושמחתי.
בביית קיבלתי טיפול אוברול לראש. ריח הנפט והמגבת האוצרת בתוכה את ראשי לפעמים חוזרים אליי ומעבירים בי צמרמורת של גועל עצמי."אל תשחקי עם ילדים שמגרדים את הראש" הזהירו אותי בבית, "אל תקרבי את הראש לשיער של אחרים ושלא תידבקי שוב בכינמת".
עכשיו כבר באמת הייתי מלוכלכת.
ותוצאת לוואי-
לא נהנתי לשחק בבוץ- כי הציפורניים מתלכלכות. לא נהנתי לשחק משחקים עם חברותיי כי כל הזמן חשבתי "אולי יש להן כינים" והקפדתי להתרחק.
הלכלוך הזה מלווה אותי עד היום.
החשש מהצמדת ראש בראש והכינים שמתלוות אליו.
והניקיון האובססיבי של הציפורניים, שברבות הימים הפך אצלי לניקוי עם השיניים ואז לכסיסתן.
יחי הניקיון!

פעימות לב ופחדים החלו שוב להתערבב זה בזה בדמי.
לא מוצאת בתוכי אף קצה חוט.
השקט שלפני הסערה.
מחכה.

שליחה על ידי יפעת* » 16 מאי 2004, 13:52

את כותבת מקסים!!!
נהנתי, תודה

גם אני קוראת ונהנית.

זמנים.
שוכבת לי על צידי הימני ומניקה. השינה עוטפת אותי והמחשבות לפתע פועמות בקצב ואני שולחת את גיל לבדוק מה התאריך העברי היום. גיל חוזר. כ"ח באייר.
לפני שלושה ימים, כ"ה באייר, נולדתי לאמהות.
עשרה ירחים מלאים נשאתי אותך בתוכי, שמש זורחת במקלעת השמש שלי.
לפני שניים עשר ירחים נולדת והנה את כבר בת שנה.
כבר? ואולי "רק" בת שנה?
שנה תמימה. שנה מלאה וגדושה בעוצמות שלא הכרתי קודם.
והנה לפתע תאריכים וזמנים מתרוצצים בליבי ומתגפפים זה בזה:
ג' באלול. 1998. החופה.
ראשית אלול, 2002. לילה רומנטי בצימר בציפורי. מיטש שואל מתי ניהיה להורים. רוח אלוהים ואמא אדמה חוגגים אצלנו בחדר האבן האינטימי. אני יודעת שאני לא בהריון, סיימתי ווסת אדומה שבוע קודם לכן.
הווסת הבאה בוששה מלבוא.
שמורת טבע עין אפק. קורס ע"ר, ראשית ספטמבר. אני באיחור ומלאה כרימון בתפילותיי לקב"ה.
חלומות מדי לילה- ואת מככבת בהם. חולמת אותך בת שנתיים, בת שתיים עשרה, בת עשרים. רחמי עטופה בהילת מלאכי עליון, מבשרים מדי ערב כי אני הרה. מקודשת. מלאה.
ובכל בוקר אני מתעוררת בתפילה ובעומק ליבי יודעת- שאת השתרשת ברחמי.
במשך היום אני מתעקשת להמתין. לא לחשוב. עורגת להריון, לאמונה בחלומותיי מלאי העוצמה. אנשים קמים לכבודך, מפנים לי מקום- "את הרה" הם אומרים. זרים מוחלטים. "הלוואי" אני אומרת בליבי, מודה על המקום שמתפנה וקורסת לשינה חטופה. לאות אין קץ נפלה עליי, ואני עייפה וישנה מתחת לאקליפטוס בעין אפק.
שבת, 7/9/2002. ארבע לפנות בוקר, מתעוררת הרה לחלוטין. חייבת הוכחה מדעית. מתוחה ורועדת, אני קמה ומוצאת בארונית מקל בדיקה. לאט וביסודיות אני מרטיבה אותו, וכוססת ציפורניי בחמש דקות המתנה.
קו ראשון מופיע מיד. הבדיקה תקינה. ואז, מתהווה ומתעבה הקו השני. דמעות עולות ממעמקי נשמתי ושוטפות את פניי בהודייה.
אני הרה.
אני קופצת על גיל ואומרת לו "אני בהריון". וגילי, בשלווה מופלאה אומר "אני יודע..." וממשיך לישון.
מקלעת השמש שלי מלאה אור.
כל ההריון הסתובבתי כסהרורית, מאושרת, שטופת שמש. הירח והשמש באיחוד מקודש.
בניסן נראיתי כלבנה במלואה.
באייר החלה הלבנה להתחסר והבטן ירדה מעט, השתטחה משהו.
בכ"ה באייר נולדת.
עוד יירבו המילים ויישטפו כנהר אך אני הגעתי בבטחה אל הגדה השנייה.
הנה החלה לה השנה השנייה בחייך, ועודני חמה ולבנה. עודני נושמת את הריקוד המבורך. אהבה עצומה המתמלאת וממלאת, גדלה ומגדילה.
תודה לך, בתי, על שבחרת בי כאם.
תודה לך, ליה, על המשפחה שנתת לנו, ואת עוטפת אותנו באושר הזך והטהור ביותר עלי אדמות.
@}אמא

מרגש עד דמעות. @}

שליחה על ידי תמר_ס* » 20 מאי 2004, 07:43

איזה יופי את כותבת. פשוט מקסים!|תמר|

פעם
במשך שלושה ימים הנקתי בכאב. יום יום הציצו בי "יועצות ההנקה" של בית החולים. הן ראו תינוקת מחוברת לציצי וראו אמא טרייה בוכה מכאב. "יופי-יופי" הן הפטירו מבלי להתבונן באמת, והסתלקו. הלכתי לשמוע את ההרצאות שלהן, שהטיפו להנקה וחשיבותה אך לא אמרו בעצם כלום.
שתי חברותי, ל' וק'. יושבות בחדרי ומתבוננות בי מניקה. ליה מתחברת ואני פורצת בבכי.
אוי, כואב לך? שואלת ק' בדאגה אימהית.
כואב, אני עונה, אבל אחרי כמה דקות האנדרופינים מציפים וזה מפסיק להציק.
אני לא יודעת אם אניק, מתחלחלת ק' כשהיא רואה את נחיל הדמעות במורד לחיי.
ל' פרקטית. ראית יועצת הנקה? כן, אני עונה- פה מבית החולים. אולי כדאי שתפני למישהי מבחוץ, מציעה ל'.
בערב התקשרתי לשירה.
שירה עבדה איתי וספרה בכל הזדמנות שהיא מדריכת הנקה והוכשרה ע"י לה לצ'ה, בסנגפור.
שירה הגיעה בסביבות 10 בלילה. קיבלתי אישור מיוחד מהאחות הראשית להכניס את שירה ולהשאיר את גיל מעבר לשעות הביקור.
שירה הצילה לי את הציצים:-).
אני מקרבת את ליה, ליה מתחברת. איי-איי אני בוכה והתינוקת יונקת. (יונקת? כנראה שלא באמת)
שירה מתבוננת ובעדינות אין-קץ אומרת: טוב, אולי היא יונקת אבל התפיסה שלה לא משהו. היא צריכה לפתוח פה גדול ולעטוף כמה שיותר פיטמה. כרגע היא יונקת לך רק את הקצה, זה בטוח כואב ולא אפקטיבי.
אני ישר מגוננת עליה- התפיסה לא משהו? מה זאת אומרת?!
(הורמונים של כעס מציפים אותי אבל שירה לא מתרגשת)
ואז שירה אמרה משפט ששינה את העולם שלי:
תגידי לה לפתוח פה גדול, ואז תחברי. היא מבינה הכול
בהססנות ובתחושה מטופשת משהו אמרתי לליה לפתוח פה גדול.

והיא פתחה.
קירבתי לשד והפה הקטן נסגר והתכווץ.
שירה ממשיכה. תנתקי אותה ותדגדגי את השפתיים שלה בעדינות, ושוב תגידי לה "פה גדדדדווול". מקסימום היא תתעצבן ותצרח ואז- כשהפה שלה ענק בגלל הבכי- תדחפי פנימה את הפטמה במלואה והיא תקלוט שככה יונקים.
ליה בכלל לא בכתה. אחרי כמה ניסיונות ופה גדול- הצלחנו!
כבר לא כאב לי להניק (חוץ מהפצעים שנוצרו בימים הראשונים)
והאמת ששירה חשפה בפנינו מלווה אותנו בנאמנות- היא מבינה הכול.
כאן המקום להודות לשירה, ממרומי שנה של הנקה מוצלחת. תודה.

גם ממני - תודה (נעים גם לשמוע אישור מחודש למה שבעצם ידענו עמוק בפנים...).

שליחה על ידי שלי* » 20 מאי 2004, 22:56

התרגשתי מאד מאד{@
ועכשיו אוכל ללכת לישון בשקט

אני מלמדת בן של חברה ועוזרת לו להתכונן לבגרות בתנ"ך. תוך כדי, אני נפעמת לגלות חוכמה שזורה ולהבין אותה.
אני טורפת. אוכלת בשר, נהנית מזנ אבל בתוך תוכי חבויה צמחונית שתמיד שמחה לגלות חיזוקים לתורתה-
בראשית א' פסוק 29:
"ויאמר השם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי העץ זורע זרע יהיה לכם לאוכלה"

מזונו של האדם על פי ציווי השם הוא כל מיני העשבים וכל פירות העצים. האדם תפקידו לשלוט בחיות ובדגה ובעוף השמיים אך לא לאכול אותם!

מדהים, לא?

ואם בעופות עסקינן- ארוע משעשע מלפני כמה ימים:
ליה ואני על ספסל קסום במעלה שד' הצבי. על האורנים לידינו מקפצים חמישה עורבים, תוך קריאות קרע-קרע נלהבות.
ליה מתבוננת בעורב הצעקן ביותר ומצביעה עליו.
"עורב" אני אומרת.
"רֵב!" ליה חוזרת אחרי כהד.
שוב קריאות "קרַע-קרַע", שוב אצבע קטנטונת מושטת לעבר העורב הקולני.
"עורב", אני אומרת.
"רֵב!" עונה בתי.
"עורב" אני אומרת.

"רֵב!"

"עורב!" הפעם אני מדגישה את ה"עו" של העורב...
שקט.
ליה חושבת, ואז מחייכת, מצביעה אל העורב ואומרת בהחלטיות:
"עוׁף".

ושאני אתווכח עם האמת הביולוגית הזו? העורב הוא אכן עוף.
" את צודקת ליה, העורב הוא עוף" אני אומרת לה ושתינו צוחקות לנו ביחד על הספסל במעלה שדרות הצבי.

אנחנו מטיילים בעגלה. כל עוף השמיים שעף בשמיים זוכה לאצבע מורה והגדרה מפי ליה:
"עוף."

הציווי לאכול בשר מופיע רק אחרי סיפור המבול (המבול השחית את כל הצמחייה). את יכולה למחוק אם בא לך, סתם כי גם אני טורפת... עם רגשי אשמה.

גן שמואל
אתמול בחמש וחצי בערב הגעתי לגן שמואל. המוני ילדים בכל מיני גילאים, רעש, צווחות, בכי, צחוק.
אחרי שכמעט נדרסנו כמה פעמים במגלשה ע"י ילדים גדולים, לקחתי את ליה לרחבת הדשא הירוקה וצפינו, יחדיו, במתרחש.
ליה מתלהבת מכדור של תינוקת כבת שנה וחצי. היא מוליכה אותי אל הכדור. בעלת הכדור מופיעה מהצד, תופסת אותו ואומרת בלשון תינוקות" לא לעאת! זה שלייי!" (=לא לגעת, זה שלי). אמה מופיעה גם היא ומנסה לשכנע את הקטנה לחלוק את הכדור עם בתי. הקטנה מתעקשת, ומתרחקת עם הכדור לעבר חבורת ילדים קצת יותר גדולים, בני שלוש.
"מנהיג" החבורה אומר לה: את קטנה מדי, לכי לשם! ומצביע על ארבעה בני שנתיים המתגודדים באמצע הדשא.
אני מתבוננת לכל הכיוונים, מרגישה פתאום מתח גואה. הילדים אכן ממודרים, מאורגנים בהתארגנות עצמית לפי גילאים. בני שנתיים, בני שלוש, בני ארבע וכך הלאה. הם לא מתערבבים, וילד שטועה במיקום ישר נשלח למקומו הממודר. וזה בגן שמואל, גן שעשועים אחרי הצהריים, כשבעיקרון יכלו הילדים לשחק יחדיו לו רק רצו.
וכניגוד גמור אני נזכרת בשבת. פגשנו מתעניינים בישוב מיכל, מפגש פתוח ונעים בקיבוץ עין חרוד. ילדים בטווח גילאים של שנתיים עד 6-7 התרוצצו יחדיו על פני הדשא, ולא התארגנו בקבוצות קטנות לפי גיל.
בגן שמואל נשמע לפתע בכי נעלב. הקטנה שהחזיקה בכדור עומדת בידיים ריקות. הילדים סביבה משחקים ביניהם בכדור- משליכים אותו למרחק ורצים אליו. היא רודפת אחריהם ומנסה לתפוס את הכדור, אך ריצתה עילגת והיא לא מצליחה לעמוד בקצב שלהם. אחד הילדים אוחז בכדור. הקטנה מושיטה אליו ידיים וחוזרת על משפט המחץ: "זה שלייי". אביו של הילד שומע אותה ואומר לבנו להחזיר לה את הכדור. הילד מחזיר.
בעין חרוד הילדים שיחקו בכדור. אבא של ליה הביא לה כדור מהאוטו, לאחר שלא רצתה להיפרד מכדור אחר. ההחלפה התבצעה בהצלחה. ילד בן שלוש שיחק עם ליה, הביא לה שוב ושוב ברוך אדיר ובסבלנות, את הכדור שהתרחק ממנה. הילדים שיחקו במים, בכדור וסתם טיילו והעסיקו את עצמם. לא נשמעו צווחות, מדי פעם ניגש מי מהילדים להוריו ואחר חזר לחבורה.
גן שמואל. ילד אחד עומד במרכז הדשא ובוכה. ילד אחר ניגש אליו. נראה שהם מתקשרים. לפתע החדש מרים אגרופים וחובט בילד הבוכה בפניו. אימו של המכה רצה אליו, צועקת עליו. מגיעה אל בנה וחובטת בו. אח"כ לוקחת אותו ומתרחקת. הילד הבוכה נותר לבכות, מביט באביו שצפה במתרחש ובוכה. אם אחרת שואלת את האב האם ייגש אל בנו. האב משיב בשלילה. "הוא צריך ללמוד לספוג כאפות וגם להרביץ, אחרת לא ישרוד בגן". הילד בוכה בוכה ולבסוף נרגע. כואב לי הלב.
אני וליה מתחילות לחפש את דרכנו החוצה. בדרך פוגשות מכרה. אני מספרת לה על האלימות בין הילדים, מזועזעת. "כן, ככה זה בגן" היא אומרת בנחרצות. "החזק מנצח, שורד". ואז, מרימה את בתה, מאיה, מן העגלה ומפשילה את השרוול שעל ידה. סימן "שעון" אדום וטרי מעטר את היד הקטנה. "זה מהיום, בגן, ולדעתי גם מאיה השאירה סימן כזה על מישהו.." אומרת האם.
במעין חרוד הרגשתי שקט ושלווה בחברת האנשים והילדים.
עתה, בגן שמואל, אני אחוזת חרדה- האם אלו התוצאות של גן הילדים?
הילדים מסתדרים לפי גילאים? עצמאית?
חוטפים זה לזה צעצועים באלימות?
מכים את החלש?
נושכים אחד את השני?
וכל אלו שטוענים שהגן הוא הכנה לעולם האמיתי- תגידו לי, בבקשה, איפה בעולם האמיתי, שלנו, כבוגרים, אנו מקבלים בהבנה אלימות מכל סוג שהוא, חוטפים זה לזה אביזרים ולא מוכנים להתחבר עם כאלו שאינם בגילנו???
אני אספר לכם איפה בעולם האמיתי כל הנ"ל מתקבל בהבנה, בהשלמה, ללא קושיות.
בגן שמואל, פינת היינריך היינה. ובגן הילדים.
עצוב.

אפילו ששמעתי את הסיפור כבר בע"פ, עדיין הזדעזעתי לקרוא, כאילו בכתב היה לזה יותר כוח,
ושוב הזכרת לי כמה הייתי רוצה שבני יגדל בסביבה אחרת (גם אם בריחוק מבי"ח

)
וכבר אמרתי לך כמה אני נהנית לקרוא אותך?

לוטם, הו לוטם!
העזתי ונכנסתי לאתר, כהמלצתך.
נהניתי מכל מילה שכתבת וכמו שאמרנו - הלכתי לאיבוד והזנחתי הכל.
ד"ש מנוי ואופיר
נילי

לנילי מ"מיכל" - שמחה שניכנסת, אגב הקטע על גן שמואל לעומת מעין חרוד- הילד בן השלוש ששיחק כל כך יפה עם ליה בכדור הוא נוי, בנך הבכור והמדהים. (אני צודקת לגבי הגיל שלו?)

את כותבת רך ונוגע. נעים לקרוא.

נוי בן שלוש ועשרה חודשים. האמת היא שאפילו לא ידעתי שהוא שיחק אתה, אבל לפי הסיפור שלך חשדתי שמדובר בו...תודה על המחמאה.

נילי

15/4/04
בשנה הזו
הייתי הרה והייתי הר
הייתי שַלְוַה והייתי קוצים
הייתי כאב והייתי נעים
הייתי דרור חופשיה כציפור
ועתה אני אם קשורה ואוהבת
אמא אדמה ואמא דואגת
לחם הארץ ומלח ים
עתה אני עינבל
של החול החם
של דשא ירוק
של אושר ושל צחוק

מהדף העצמה שבי
"מחשבה שכזו כמה זה יפה גוף נשי שעבר לידה לעומת? האישה הנערית הנימפאה- חלפה בראשי ממש לפני כמה שבועות, אחרי הים גם. אני מרגישה חום והזדהות עם בטנים קמוטות ורופסות הנושאות עליהן "מפת דרכים" של סימני מתיחה. אולי המילה "רופסות" אינה במקומה. אולי מקורה בחינך שקיבלתי- שבטן צריכה להיות "קשה ומתוחה". אבל ביוגה למדתי שבטן צריכה להיות רכה ולא קשה. נימוחה ולא שטוחה.
הבטן שלי מספרת שאני אם. שאני בראתי והריתי ונשאתי ברחמי וילדתי.
אני אוהבת את הבטן הזו, עם מפת סימון שבילי הארץ עליה, עם רכותה והקצב הפנימי שלה.
לגבי הבחירות-
בתי מאוד צמודה אליי. בעודי רוטנת ביני לבין עצמי על אובדן עצמאותי, הבנתי פתאום שאני בחרתי בה וזו בחירה שעשיתי ושיעור שאני למדה כל רגע ורגע- להתאים את עצמי ואת המקצב שלי לקיום החדש הזה- ההורות. ההבנה הזו שיחררה הרבה מתח שהפך מיידית למסה רכה ועוטפת של שמחה ואהבה."

שלום, אני אמא של ליה ואמא מקפחת לשלושה חתולים: גארפילד הג'ינג'י שפעם היה בכורי ה ועתה חתול כבוש, מוקי האנגורה שזוכה אולי פעם בחודש לפינוק וכל השאר ליחס עוין, אם בכלל, וציף (סופיה) הסיבירית שמתפנקת מדי פעם ובעיקר מקבלת צעקות על המריטות שלה.

נראה לי שמאז שיש בבית תינוקת, הם איבדו את כתרם, את מקומם, את שלוותם (שהוחלפה במרדפים של התינוקת אחרי זנבנבים) ואת הפינוקים שלי.
מדי פעם אני מפנקת, מגרגרת אותם. לא כל יום, לא כל הזדמנות. מדי פעם. ואותם רגעים נאספים זה אל זה ויוצרים משהו קצת שונה, ויוצרים קצת שמחה אצלהם ואצלי.
הסבלנות.
ארבע לפנות בוקר. ליה סופסוף נרדמה. אני מרפה לאט לאט ושוקעת לתוך שינה חסרת חלומות.
מיאאאאווווווווו ארוך ומורט עצבים מופיע מכיוון דלת הרשת. ציף מבקשת תשומת לב. אני מתעלמת. מיאוווווווו ציף מתחננת לתשומי.מהאוווהוווהההה מוקי מצטרף, מבקש בנימת התחנפות תוספת גרגרים לצלחת. ליה פותחת עין אחת ואני מתעצבנת. מה אתם מעירים לי אותה???
ליה נרדמת בחזרה. האיש ישן. ורק אני שומעת את הבכי של החתולים הבודדים שלי, שמבקשים בכל לשון של בקשה לחזור לישון איתנו, לקבל תוספת אוכל (לא חסר אבל לא מזיק שייהיה עוד) והכי חשוב- לקבל ליטוף ופינוק בשעת לילה מאוחרת.
אני מתעלמת. העייפות.
אחרי רבע שעה איומה הם מוותרים.
ואז אני שומעת את גארפילד מילל ליד הדלת.^maouuuuהוא לוחש. תני לי להכנס, אני מתגעגע.
אני פותחת את הדלת, לצאת ללטף קצת את החתולים הבודדים שלי.
גארפ מחליק פנימה במהירות ומיד מורט את השטיח. ציף חוגגת על השטיח גם כן. אני מתעצבנת, מוציאה את שניהם וסוגרת את הדלת. חוזרת לישון.
ביללה הבאה אני שוקעת לשינה.
אבל עם הזמן הלילות משתפרים, ועמם גם החתולים.
אני מרשה להם למרוט את השטיח, בערבון מוגבל, כמובן.
אני משתדלת לוודא שתמיד יש אוכל בצלחות וגם מים.
והכי חשוב- הקטנה מפנקת אותם בכל הזדמנות, מניחה ראש וזרועות על הבטן הרכה ומחבקת. והם מגרגרים, ואני שמחה ומיד מגרגרת אותם גם.
וככה הם מצאו את הנתיב שלהם בחזרה למשפחה שלנו, בחזרה ללב שלי.
דרך היחס המופלא שלהם לאחות החדשה, גם הסבלנות שלי אליהם מתארכת.
וככה- כולנו נהנים מהמון המון גירגורים ואהבה.
עכשיו אני מחכה שליה תלמד לגרגר!
מיאו!

סיפור או פילוסופיה סיבובית|*|?

חדר גדול, אפלולי, רחב ידיים. קיר אחד פעור בו פתח גדול, עולם ומלואו הלאה משם. בשאר הקירות פתחים, חרכים וחלונות, דלתות מהן נשקפים חדרים אחרים, ודלתות אחרות. אלף תמונות תלויות על הקירות ואף לא מראה אחת.
מהתקרה העצומה משתלשל חוט דק, זהוב.
על החוט תלויה מריונטה, בובה נבונה, בעלת מודעות עצמית וחשיבה מורכבת.
כשהבובה נעה, החוט נמשך וממשיך בפיתולו האינסופי סביב עצמו. החוט מתפתל ונפתח, סובב לצד אחד או לצד השני, ללא הפסק. ועל החוט- ועימו, הבובה, המריונטה.
מבעד לחלונות היא רואה אנשים, נשים, הורים, ילדים. מבעד לדלתות היא רואה אירועים ועולמות, לידה, בת מצווה, חתונה, מוות. חיים שלמים הפרשים לעיניה כל רגע נתון. עוד בובות כמוה תלויות מחוטים מהתקרה.
כולם נעים סביבה. מעגלים-מעגלים, מעגלי חיים, והיא מרכז היקום, טבור העולם, לומבריגו דל מונדו הכל סובב סביבה.
לפעמים היא לוקחת ללב, לפעמים לא. לפעמים היא מתרגזת בגין אירועים שכביכול נוגעים לה, הרי סובבים הם סביבה, מרכז עולמם, הלא כן?
הבובה סובבת סביב צירה אך אינה מודעת לתנועתה.
היא אינה יודעת שהיא תלויה על חוט מתפתל והשהאירועים מתרחשים ללא תלות בנוכחותה האילמת.
האם לגלות לה? וכי זה יועיל?
מי היא המריונטה?
האם זו אני? או את? או שמא כולנו, במידה זו או אחרת- מריונטות החיות באשליה שהעולם סובב סביבנו ונברא עבורנו?
ומדוע אין מראה בחדר?

"סיפור הלידה המתוקן של ליה" או "איך סבתא שושנה ואמי עזרו לי ללדת את ליה בבית החולים"

שבוע ארבעים. שתיים לפנות בוקר. צירים החלו פועמים דרכי באופן סדיר. ניגשתי לחדר של סבתא ושמתי את ידה על הבטן ההריונית העצומה שלי. הגיע ציר וסבתא חשה את קיר הבטן מתקשח. בידה השמאלית צבטה את אפי. מה את עושה? שאלתי בהפתעה גמורה.
אה, זו שיטה בדוקה. לפי האף שלך אני יודעת שעוד מעט תלדי:-].
התקלחתי, בינתיים סבתא ואמא שלי אירגנו את התיק. אמי נכנסה ועזרה לי לנגב את הרגליים- זה ממש בלתי אפשרי להתכופף במצבי.
שלוש לפנות בוקר, הגענו למיון יולדות. המיילת הראשית, שרה, שמחה לקראת המלוות שלי. מוניטור, יש צירים, עוברית פעילה והלמות ליבה כפרסות סוסים במרוץ לעבר החיים שבחוץ.
שרה רצתה לבדוק פתיחה, 3 וחצי. אולי כדאי שנחכה קצת, היא הציעה. סבתא הודיעה שלא נחכה במסדרון, ואם כבר הגענו לבית החולים אז שיתנו לנו חדר. קיבלנו את חדר 7, החדר הכי גדול, שיהיה מקום לכול האימהות שלי.
נשכבתי על המיטה אבל אמי מיד אמרה שאני אנוח אח"כ, ואם אשכב הלידה תתעכב.
עברתי לישיבה מזרחית. אבל סבתא מיד אמרה שאני יושבת על עצם הזנב והלידה לא תתקדם ככה, ודרשה שאכרע על הרצפה.
אמא וסבתא תמכו בי, והאיש עיסה את גבי.
המיילדת נכנסת, רואה
סבתא אחת, ואמא אחת, ואיש אחד וביניהן יולדת כורעת.
כולם לצאת, היא מכריזה.
סבתי מתנגדת. באנו ללידה ואנחנו ניהיה בלידה, את מפוטרת, היא אומרת למיילדת, חצי בחיוך ועם כל האהבה שבעולם.
דלית, המיילדת שלנו, מבינה את הרמז. תקראו לי אם צריך, טוב? ונעלמת לקפה ועוגה.
ואני, בתוך חיקה של אימי, בוכה אחרי כל ציר, ודמעותיי מרוות את חיקה. אמא, כמה כאב, למה עשיתי לעצמי את זה? למה הריתי? למה ללדת? אוי, שיעבור כבר, אלוהים!
חלוק לבן ונעליים שחורות, רופא נכנס. רוצה לבדוק פתיחה. מבקש לסלק את האימהות שלי מהשטח.
בי אין כוח, ואני אוחזת את אמי ולא מרפה. "אני לא יכול לבדוק ככה, תשכבי בבקשה".
גם האיש מבקש שאשכב, שישימו מוניטור עוברי, לשמוע פרסות סוסים דוהרים.
עזוב, אומרת סבתא שלי. בשביל מה שתשכב? זה יעכב את הלידה. אם תישאר בסביבה אתה עוד תתפוס את התינוק איך שהיא תחרבן אותו, כמו אבטיח, סבתא צוחקת:-D. שכבתי. בדק פתיחה, לא הסכמתי למוניטור. הסתלק. לא זוכרת מה הוא אמר, סבתי מזרזת אותי לחזור לכריעה. לרקוד, לנוע.
פתאום מתחיל כאב ארוך, חד, מפלח. אני צורחת וקורסת. בוכה, ודמעות מתערבבות במפלים של מים הזולגים כמזרקה מתוכי, ללא שליטה.
יופי, פוסקת אמא שלי. הנה מי השפיר. תכף היא יוצאת. אוי, איזה כאב, איך אפשר לכרוע ככה? כבר אין לי כוח, למרות שכל ההריון סבתא הכריחה אותי לכרוע בסלון, שאתרגל ואתחזק לקראת הלידה. אני עוברת לעמידת שש.
הכאבים חולפים דרכי, אני מרגישה כאילו פי הטבעת תכף יקרע. האיש מוציא שמן שקדים, וסבתא מסככת את השטח לקראת היציאה של התינוקת.
אני בערפול חושים, בין לחיצה ללחיצה אני דורשת שקט, נחה, ושוב נדרכת בציר.
"הנה הראש, אני רואה אותו" אומרת סבתא, והאיש מסכים. אמי מקדימה מחבקת אותי. תומכת בי שלא אפול. מרוב חולשה אני אפילו לא מצליחה לשחרר יד אחת מהקרקע ולהרגיש את הראש, מרגישה רק בערה בפות, הכל לוהט, אש עוברת דרכי בדרכה החוצה.
זהו, מכריזה סבתא, אני מחזיקה את הנינה שלי:-]. אני נשכבת על הסדין שעל הרצפה, האיש מביא לי כרית, שמיכה, אבל אני מסירה את השמיכה ושמה את הקטנה עלי, עור לעור, על הר הבטן שלי ואז על החזה. הקטנה פועה מעט והצוות הרפואי נכנס לבדוק פתיחה.
"היא כבר ילדה", אומרת סבתא בגאווה. "אני יילדתי את הנינה שלי!"
רוצים לקחת אותה, לשקול.
הלביאה שבי מתעוררת לחיים. תחזרו עוד מעט. היא ואמא שלה ינוחו קודם. כלום לא בוער (חוץ מהנרתיק שלי, אבל זה כבר לא רלוונטי).
התינוקת נרדמת עלי, עייפה. ממה את עייפה, קטנה שלי?
אמא שלי מחבקת אותי, האיש מוציא את המצלמה ומצלם. שלושה דורות. סבתא מניחה לי יד רכה על המצח. עוד תצלום. ארבעה דורות.
אח נכנס מבקש שנעלה על המיטה, מסיע אותי למחלקה. האמהות שלי נוסעות הביתה, לישון, להתקלח, ואני, האיש והילדה נשארים ביחד.
שוקלים אותה. ארבע קילו ושלושים וחמישה גרמים. מביאים לנו עריסה שקופה ובגדים, חיתולים, מוצץ ובקבוק תמל.
זרקנו את המוצץ, סילקנו את התמל ומאז ועד היום אני על תקן מוציצי- מוצץ וציצי יחד.
וסבתא שלי?
סבתא שלי היא זו שסיפרה, לפני כשבוע, שהיא זוכרת את היא היתה בלידה של הנינה שלה, איך היא תפסה אותה כשזו יצאה אל העולם.
ואולי? אולי לא היו הדברים מעולם, ואולי היו. לך תדע.

ואולי היו. לך תדע.

ואולי עוד יהיו...

את כותבת מקסים ומרגשת מאד.

ואולי עוד יהיו...
מאחלת לך את לידת חלומותייך בפעם הבאה, בפעמים הבאות.

אמן ואמן.

איזה יופי, מרגש, מרגש, מרגש.
כולי תקווה שעצם הכתיבה "סיפור הלידה מתוקן של ליה" באמת מהווה עבורך תיקון.
האם סבתא שושנה כזאת גם במציאות?

סבתא, מתוך האלצהיימר, בדתה את סיפור ואני תפסתי טרמפ על האלצהיימר וסיפרתי אותו מחדש:-]
סבתא היתה כזו במציאות שלפני האלצהיימר, שלפני מחלות הלב, שלפני ניתוח המעקפים, שלפני ארועי השבץ והלב:-(
כבר יותר מעשור שאני מתגעגעת לסבתא שלפני. למדתי לאהוב את זו שעכשיו, ולחלום על סבתא שלי האישה החזקה והפעילה, שעתה היא אשה חזקה וקשה(מה לעשות)...

אני מאוד מצטערת לשמוע. @}

היום אני כותבת ממקום של קור ושל בדידות.
חשבתי לכתוב בשם בדוי והתחרטתי.
חשבתי לכתוב בדף אחר והתחרטתי.
האיש חוזר כל השבוע עייף מעבודתו. יוצא לפני שהילדה מתעוררת. חוזר כשהיא כבר עייפה, סהרורית. חולה מעט, ועבודתו רודפת אותו כמצב רוח רע גם מחוץ לשעות העבודה.
הבלגן בביתי חוגג והנפש שלי מתהפכת בעצבים. נמאס נמאס נמאס מהבלגן.
אני מחכה שהוא יחזור, שיקח אותה לסיבוב או משהו, אבל היא מחבקת את רגליי כמו טובעת, בוכה בבכי מיוסר ולא מרפה. אם אני מתעלמת (ואני מתעלמת כי אני זקוקה לקצת מרחב נשימה) היא קוראת לי, זועקת "אמא! אמא!" (שנה וחודשיים אבל מצליחה להבהיר היטב את הכוונה).
נמאס לי.
הימים חמים, וטיול בחוץ הוא עונש. הלילות לחים ודביקים, ובלילות האחרונים היא התעוררה מדי עשר דקות, ממררת בבכי, נצמדת יונקת ולא מרפה. אפילו לקום להשתין לא יכולתי- מיד בכי, בעיטות, מה לא.
אני מרגישה שהוא לא מוכן לקחת נתח בטיפול הפעיל בה. הוא מרגיש שאין לו כוחות.
היא לא נותנת לו לטפל בה, ואני מרגישה שהוא מוותר מהר מדי. אפילו להחליף חולצה לילדה - אני נדרשת לעזור לו.
נכון, אני כל היום כאן, מטפלת, משחקת, חיה כאן. קצת אומץ, איש שלי. אם תאמין בעצמך היא תאמין גם.
הוא מציע לשלוח אותה לגן. כן, זה יפתור את כל הבעיות.
לגן. אני מתחלחלת. בשום אופן לא.
אבל יהיה מתישהו עוד ילד, ואז- איך תסתדרי אז?
איך, באמת, אסתדר עם תינוק ופעוטה בבית, בכל השעות הבלתי נגמרות האלו?
אילו רק האמהות שלנו היו יותר כאן, אילו רק היה לי אומץ לבקש יותר ממה שהן כבר עושות. אולי אקח מטפלת ליומיים בשבוע, 3-4 שעות בוקר לעצמי? זה לוקסוס, זה דורש שאעבוד ואשלם על זה, לא?
אני חושבת על שאר האימהות מהקבוצה החיפאית.
איך הן עושות את זה?
אילו רק היינו גרות כולנו בבניין משותף אחד, במאהל אחד כמו פעם- אפילו ללכת להשתין היה יותר קל.
רע לי עכשיו כל כך. מנסה לנקות את הכעס מתוך ליבי ונשמתי. הבלגן בבית עושה לי רע בבטן, רע בגוף.
אוף.

רעיון: עכשיו חופש גדול, אפשר להזמין ילדה או נערה שתבוא כמה פעמים בשבוע לשעה שעתיים, כשאת בבית, לשחק עם התינוקת. זה לא שחרור מוחלט, אבל זה כן מאפשר ללכת לשירותים או להתקלח בשקט.

_אני חושבת על שאר האימהות מהקבוצה החיפאית.
איך הן עושות את זה?_
תקראי בבלוג של ליזה ליזה ותראי שהיא מתארת בדיוק אותו מצב. וגם אני. רק שלי אין בלוג (נו, טוב, ויש לי את נעם בבית, שזה די משנה את התמונה).

אין לי מה לומר מלבד - אני מבינה ומזדהה. למרות שצרת רבים אינה נחמה, גם אצלנו המצב דומה.

הנפילה שאחרי המפגש

חזרתי הביתה, ליה נרדמה ואז לפתע התערבלתי לתוך דיכאון, נפילת אנרגיה. פתאום בדידות רועמת, פתאום רק אני והשקט.
שקט זה טוב לפעמים אבל היום הוא התאכזר אלי, השקט. האיש הודיע שישוב מאוחר. בחוץ חם ואני מורידה את התמונות מהמצלמה ומתגעגעת לחברה, לשמחה שצהלה לי בלב.
אוף.
חשבתי להתקשר לליזה אבל אני יודעת שאחה"צ היא בטח עסוקה עם האיש שלה.
חשבתי להתקשר לאש"יר והחלטתי שאם היא לא התקשרה אז לא אתקשר בעצמי.
וככה נשאבתי לתוך מערבולת של עצב וחוסר סבלנות לבתי.
אוף.

את יכולה להתקשר כשמתחשק לך @}
תודה על התמונות ה מ ד ה י מ ו ת ! ! !

3-4 שעות בוקר לעצמי? זה לוקסוס, זה דורש שאעבוד ואשלם על זה, לא?
זו עזרה למשפחה (גם אם את קוראת לה לוקסוס), לא רק לך, גם אם היא נכנסת למאגר-הכח-המשפחתי דרכך!
אני לא מאמינה שכל אחד צריך לממן את הלוקסוסים של עצמו.

לעצמי:
מה, שוב פעם את?
שוב פעם אני עצובה. נחיל של עזים שירד מהוואדי והשאיר ריח כבד של געגועים.
אני מתגעגעת לפתע לחופש שהיה לי לפני ההורות. החופש ללכת, פשוט לאסוף את עצמי ולצאת להסתובב ברחובות, בהרים, בגבעות. בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
הילדה ואבא שלה נשלחו לסבא וסבתא, הנה אני לבדי כאן.
הרבה הרבה כעסים שהצטברו לי בבטן.
היה הריון ועזב.
הילדה נשכה לי את הציצי בלילה ויש פצע כואב.
יש כאבי בטן אבל טרם הגיע דימום מטהר שיקח את הריון הנפל הזה ויחדש לי את הרחם.
הרבה ציפיות וחלומות ואושר שטבעו בים העצב. אני עצובה מאוד מאוד מאוד, ויחד עם זאת נושמת לרווחה.
יש בי כל כך הרבה כעס וחוסר סבלנות לילדה, איך יהיה בי כוח לעוד אחד/ת? אולי לא נכון אולי כן.
הבית בבלגן, הנשמה בבלגן, הרחם, הציצים. הכול כואב, הכול מפריע לי ואין בי את הכוח לעשות משהו, לסדר, לארגן. הנה לי שעה-תיים חופשיות ובמקום לנקות, לסדר את האי-סדר הכללי אני עושה סדר של מילים. כתף לבכות ולהשען, אני בוכה. סוף סוף, התאפקתי כבר שלושה ימים לא לבכות, כל פעם שנעצבתי הילדה נצמדה, חיבקה אבל הרגשתי שאין לי מרחב לבכות.
מקסימונת, הילדונת, כל כך מחבקת, כל כך נצמדת, היא מרגישה שמשהו לא כשורה ואני במקום לחבק ולהכיל אותה מנסה להתחמק, לברוח, שוברים את הכלים ולא משחקים. די כבר להיות אמא כל הזמן.
ואז באים ייסורי המצפון ויסורי הנפש, ילדונת מסכנונת שלי, אני מדברת ספק אליה ספק אל עצמי. אמא שמנסה להשתחרר מעצמה, מהאימהות, מהאחריות, מהאינטנסיביות, מנסה להתמקד באבל הקטן שלי אך אין זמן, אין סיבה, הכול לטובה, אני בוכה.
מחפשת בתוכי את נהרות האהבה ומוצאת קור. הנהר שלי קפא לקרח וגדותיו השלג הלבן הנותן אשליה של רכות. רכות כואבת, ללכת יחפה על השלג הלבן ולהתחזות לאמא, לאוהבת.
אולי הנהר הקפוא יפשיר כשאסיים להתאבל, לבכות, להפרד.
הכול לטובה, אני אומרת לעצמי. הכול לטובה, בע"ה.
די, די, מספיק. האם אני רוצה הריון חדש או לא?
בוודאי, הלוואי.

את כותבת נפלא.
ובאמת הכל לטובה.

תודה אמבט ים . מעודד החיבוק הזה.

הרגע קראתי לראשונה את הבלוג שלך. כל הכבוד לך על הפתיחות. את כותבת כל-כך יפה.
אי-אפשר לצפות ממישהו להיות לגמרי לבדו עם ילד כל יום, כל היום. זה מתיש. אם את יכולה מבחינה כלכלית, קחי לך ביביסיטר או עוזרת בית. זה יעשה לך כל-כך טוב! ואין לך מה להרגיש לא נוח עם זה, את לא אמורה לעשות הכל, הכל לבד.

היה הריון ועזב.
אני מצטערת, זה באמת מאוד עצוב

גממני

זה באמת מאוד עצוב

תודה על שפע החיבוקים.
התאוששתי לי, אני במקום אחר. מקום של קבלה.
הכול לטובה.
הייתי היום אצל הפרופסור, הגניקולוג. הוא שלח אותי לעשות עוד בדיקת בטא ורשם לי שוב כדורים, 10 ימים, להביא את הווסת.
הנהנתי ויצאתי אבל אין לי כוונה לקחת את הכדורים.
אני קשובה לגופי, לרחמי. אם הדם לא בא, תני לו זמן. תני לרחם להחלים, להכנס בחזרה לסיבוביות הירח, למחזוריות הדם והאדמה.
לא אקח את הכדורים שרשם הפרופסור, אין לי צורך בהם. שמה מבטחי באדמה, אמא אדמה הקדושה שלי, שנתת לי הריון מהיר בכדי לגלות לי שאני יכולה להתעבר. תודה על השיעור החשוב הזה. אני נוצרת את החכמה הזו ברחמי. אני פוריה ושמחה ושלווה. תודה:-]

אני פוריה ושמחה ושלווה
איזה יופי! @}

יקירתי. לא ידעתי. מחבקת אותך חזק (שלי, לוליק, לא משנה איך את קוראת לי)

חשבתי להתקשר לאש"יר והחלטתי שאם היא לא התקשרה אז לא אתקשר בעצמי
?????????????
תתקשרי,תמיד תתקשרי!!!

לוטם, קראתי היום לראשונה והתרגשתי מאוד - בעיקר לגלות שאת גרה בחיפה. איזה כיף שבעיר הזו - שגם אני גרה בה - מתחבאים אנשים כמוך.

משתתפת- אולי תבואי למפגשים שלנו?
ותודה על המחמאות הנעימות...
ו שלי ג , מקווה שנסעת ונהנית. אני עדיין מעבדת את החוויה של 3 ימים בפארק הירדן. עוד אכתוב.
את העקיצות עדיין מגרדת בשצף קצף.

גלים של עצב וחוסר סבלנות ניתכים כגשם ראשון על שערי ליבי. מדי פעם מפציעה קרן אור זורחת של אהבה, הלב גדוש בפליאה ואהבה לבתי, ואז מפציעה ועולה ערגה לעוד אחת.
הדם החדש המטהר את רחמי מטהר את דמי מטהר נשמתי ותהליך הניקוי, הטיהור, מעלה אל פני השטח סחף עתיק, כבד, ישן ומעייף.
ומה אם לא יהיו לי יותר ילדים? ומה אם אהיה עקרה, עולה לוג גדול וכבד שנטמן לפני שנתיים בערך באדמת הטיט של הריוני.
אבל איני עקרה, אני אם.
ומה אם אני אם איומה, עולה סבך סירה קוצנית ממעמקי בור הנפש שלי. השאלה הזו דוקרת ומייסרת אותי ואני מפנה לה את עורפי רק בכדי לקבל ממש בפנים נתזים של דולומיט ושבבי עץ חדים, את איומה, את לא עושה את המקסימום, את מזניחה את האיש האהוב, את הבית, את הסבתא, את ההורים. את מזניחה.
ואז גל נוסף של דם שוטף את רחמי, כל הרירית שהיתה פעם עובר קטן שהתחיל ונדם, ביחד עם משקעי העבר והפחדים וההזנחה והכעסים והביקורת העצמית והחששות מבידוד חברתי ומנטישה וחרם וממרד ומפיגועים, כל הנאחס של הנאחס, אני משחררת אל האסלה (בשיטת מודעות דם הווסת) ומורידה את המיים. הכל נשטף (להתראות בים) ושוב יש קרן אור של אופטימיות המפציעה ברכות לנשמתי.
עד הפעם הבאה.

שמחה וגאה שחיכית בסבלנות לדם המטהר ושולחת לך

גדול,
אחרי כל עצב מגיעה שמחה, אחרי כל סוף מגיעה עוד התחלה.

רק עכשיו מצאתי אותך...
את כותבת יפה. התרגשתי מאוד@}

תודה. נעים לי @}

הכל נשטף (להתראות בים)
נתראה בלגונה, אה?

יופי.

שנה חדשה נכנסה לה לתוך ימינו. פסעה ברוך, בעזות מצח, חלפה את ערב החג הסוער והמשפחתי, מבעד לוילון השתיקה שהסבתי על משפחתנו הקטנה.
יומיים שלמים לא נכנסנו לרכב, לא הנענו מנוע בעירה פנימית בכדי להתנייד. הקפדנו ללכת ברגל ממקום למקום, מניחים למשבי הסתיו ללטף את השיער המסתמר מקור על פני העורף. לא מתוך דת, לא מתוך פחד, מתוך שלווה, מתוך נשימה פנימית במקום בעירה פנימית.
טיילת לואי, שעת ערביים מעורבת ריחות וצבעים, ועם הטיילת נמשכים-מטיילים-מרקדים עוברים ושבים, אנשים, נשים, טף.
את החברים שלא נסענו לבקר החג פגשנו במפתיע בכניסה לטיילת, ושיחה ספונטנית, מהנה, חופשיה, התבדרה בין שפתינו.
בבוקר החג פגשנו חברים מכאן, והתפעמנו שנינו מהאהבה שמלבלבת ביניהם. כמה מעטים הזוגות ששקט של אהבה מחייך בנוכחותם...
הימים חלפו בעצלתיים, גפנו ותאנתו כסוכה מתוקה, כחופה מעלינו.
ועם זאת- מחר חוזרת השגרה והימים- ימים נוראים. דין וחשבון תלויים ממעל ועליי לתת דעתי בהם, עד למיצוי הצום.
שתהא שנה טובה.

חברתי היקרה,
רק עכשיו, דרך "לגעת אישה", גיליתי מה קרה לך. לבלוג הזה לא נכנסתי קודם.
זה קטע עם מפגשים "ממשיים" אחרי וירטואליים- אי אפשר לדעת מה אנשים כבר יודעים עליך, ואולי חשבת שאני כן.
בכולופן- חיבוק עז, אהבה, ותמיכה בעוצמה שלך.

_הימים חלפו בעצלתיים, גפנו ותאנתו כסוכה מתוקה, כחופה מעלינו.
ועם זאת- מחר חוזרת השגרה והימים- ימים נוראים._
ביהדות ימי חשבון הנפש נקראים משום מה - "ימים נוראים".
מעולם לא ראיתי אותם ככאלו.
חשבון הנפש שלנו מונה גם את נקודות הזכות בצד נקודות החובה.
מה שיכריע את הכף אם נכתב ונחתם שוב בספר החיים של השנה החדשה, הן זכויותינו -
האהבה שאהבנו, מה שה(ע)נקנו, מה שקיבלנו בתודה ומה שנתנו בשמחה.
אני בטוחה שתמצאי לך אינספור נקודות זכות אם רק תתני עליהן דעתך...
שנה טובה.@}

האהבה שאהבנו, מה שה(ע)נקנו, מה שקיבלנו בתודה ומה שנתנו בשמחה.
אהבתי את דבריך. תודה יקירה.

מקום אחר להיות בו

עוברים מולי, מולנו, אנשים נחושים, פניהם אומרות חוכמה, תבונה, סתגלנות, הישגיות. המדרכה ב"ראשי" עשויה פסים פסים, אבן מגורענת בחלוקים קטנים, חלוקים גדולים, חלוקי נחל ססגוניים. מעולם לא התבוננתי בהם, דרכתי על הפסים, על החלוקים, על המדרכות ופניי קדימה- לעבר ג'ייקובס, לעבר הרב תכליתי, לאיזו הרצאה חשובה, פגישה, מעבדה.
הילדה מדלגת בצווחות פעמונים, מקפצת מפס לפס, משתדלת לא לדרוך על החריצים המפרידים, עוצרת ומתכופפת ומביעה אושר למראה חלוקי הנחל הגדולים הטמונים במדרכה האפורה הזו. אוטובוסים חולפים, נהגי מוניות מנסים לשדלני לבוא איתם להדר.
מצאנו מדרגות. אושר גדול. למעלה, מאקדמון לעבר בנק פועלים. עוד מדרגה, יותר גבוה. מדי פעם נעצרים- אישה בצהוב, נעלי עקב מקרקשות על חלוקי הנחל שבמדרגות, מהר-מהר, זקופה, לא מביטה ולא מציצה אפילו לעבר הפעוטה המתבוננת בה. הולכת הלאה משם. מתמיהה. למה לא הביטה בנו חזרה? בוודאי לומדת כאן, סטודנטית עסוקה ומבריקה.
ממשיכות לטפס. דווקא הגברים הצעירים והמבוגרים שחולפים כן מתבוננים. בת שחוק קטנה מרחפת לרגע על פניהם והם ממשיכים הלאה, בחיוך קטנטן ובהתמדה. לעבר הספרייה.
מעולם לא ביליתי כל כך הרבה זמן על המדרגות הללו, לא עצרתי להתבונן בכזו יסודיות ביורדים ובעולים כאן. והנה שוב, הנה מישהו מוכר, היה פעם ראש החוג שלי, כשעוד הייתי כאן.
שלום, אני מברכת אותו, שנה טובה. הוא מתגלגל במעלה המדרגות, כשאנו מסיימות בהצלחה את השתיים האחרונות. מתי את חוזרת ללימודים, הוא מטיח בי בטון מתנשא, כמדבר אל פעוטה בת שנה וארבע ולא אליי.
מתישהו בשנים הבאות, אני עונה ומביטה על פעוטה בת שנה וארבע, הששה לרוץ על מדרכות פסים מלאות בחלוקים קטנים ועגולים.
את יודעת שאת הרסת לנשים בהריון את הצ'אנס ללמוד בחוג שלנו הוא רוטן לעברי. בגללך נשים בהריון לא מתקבלות בכלל, אנחנו יודעים שהן יפסיקו ללמוד, זה פוגע בנו כלכלית.
אני לא יודעת האם ראש החוג לשעבר ראה את הבעת פניי, כי הסטתי את מבטי הלאה משם, לעבר פעוטה נפלאה שלי.
אחר כך מילאתי טופס הפסקת לימודים ואבן גדולה, עצומה, חדה ונוראה הוסרה באחת מעל ליבי.
אני במקום אחר עכשיו. עכשיו אני רואה את החלוקים שטמונים במדרכה ולא את המדרכה שמובילה אל המאסטר.
עכשיו אני רואה את הצחוק שבמדרגות ולא את המדרגות אל התואר.
ולכשיבוא היום בו ארצה לשוב לספסל הלימודים, לחלוק החוקרים הלבן ולמדרכה שמובילה אל המאסטר- כשארצה בכל ליבי ולכל מאודי- אעשה. ובינתיים- ההישג הכי גדול שלי הוא שאני יכולה =לעשות מה שאני רוצה=.

אפשר לברך על מסירת הטופס?

אפשר:-]

אם כך ברכות גם ממני על הגשת הטופס @}
ואם יש לו בעיה אם נשים שלא מסיימות את המאסטר את מוזמנת להפנות אותו אלי
<ואז תהיה לי עוד סיבה מעשית לשבת על המאסטר במקום להעביר את כל הבוקר במה חדש>

קוראת ,מתרגשת,דומעת ובעיקר שמחה בשבילך. זוכרת את אותם רגעים לפני יותר משנה בהם חוויתי אותך בשיא הבילבול והסערה, בוחנת עם עצמך מהי הדרך בה את רוצה להמשיך, מתחבטת, מוחקת, כותבת ובוחרת. שמחה בשבילך שהיום את במקום כל כך בטוח ושליו עם עצמך, שמחה בשבילך שמצאת את הכוח להעיז, שמחה בשבילך על ההשלמה שלך עם הבחירה. ובעצם פשוט שמחה בשבילך.....

הי חברה!
את מכירה אותי
התגלגלתי לאתר הזה במקרה (חיפשתי משהו על חומרי ניקוי אקולוגיים) - ומצאתי אותך. איזה כיף!
יצא לי כבר לקרוא בעבר דברים שכתבת - אבל הבלוג שלך באמת מקסים ומרגש.
הלכתם בסוף לראות פרפרים? אנחנו שבנו מספארי צלילה מדהים בשארם א-שייך, מנותקים מהעולם - בשביל לגלות שהעולם התפוצץ בינתיים ומחכות לנו בבית כמה אמהות על סף היסטריה.
אם השתלטתי לך על הדף - תרגישי חופשי למחוק, סתם התחשק לי להשאיר רוג'ום שמעיד שהייתי פה.
נ.ב. גם אני עוד לא גמרתי את המאסטר, ולי יש תירוצים הרבה פחות טובים...

יקירתי, חביבתי, מושית השבע

כל ערב אנחנו עושים טיול ערב. מלבישים את הילדה בבגדי לילה ארוכים ודקים, סנדלים, שמים במנשא גב והופ על אבא. הולכים לתוך החושך, בין העצים ובין הרחובות, נושמים את הקיץ מתפוגג לתוך הסתיו, תחת כפות הרגליים מתחילים לרשרש עלי שלכת זהובים, לאור הפנסים מקפצים צרצרים שחורים ומצרצרים...
הזמן שלנו לזוגיות, הזמן שלנו לעצמנו, וליה על הגב של אבא, לפעמים מבקשת לרדת ולהלך, יד ביד עם שני הורים מתמוגגים.
השביל לכיוון בית רוטשילד מואר בפנסים ועל המדרכה מתהלך צל ארוך של ילדה קטנה ושתי צלליות נוספות, ארוכות עוד יותר, המתחברות בנקודות מגע קטנות לצל שלה.
אתמול החלטנו לנסות כיוון אחר. במקום לעלות למרכז הכרמל, עם האורות, והצבעים, והריחות של המסעדות שפותחות לנו תיאבון עז שכמעט תמיד מסתיים בגביע גלידה קרה ומתוקה (אני לוקחת ללא סוכר)- לרדת במורד רחוב מקביל ולבקר את ההורים שלו.
התקשרנו, תיאמנו, ויצאנו לדרך. פתאום פחדים, חששות. מה אם, ומה אם אחרת.
היה נפלא. קצת משחקים, פינוקים, ארוחת ערב נעימה ביחד עם המשפחה (אמרתי לחמותי "איזה כייף, נבוא כל יום" והיא אמרה "את רק מאיימת, נשמח"). חזרנו הביתה אחרי שעה וחצי, עייפים (מהעליה המתישה, יופי של כושר גופני) ועם ילדה מרוצה מאוד.
הערב חזרנו על התרגיל.
הפעם היה גם סלט, ואיך שהגענו ליה רצה וצחקה, טיפסה על הספה והשתעשעה עימם בשמחה. פתאום אני כל כך שמחה שהם גרים קרוב, פתאום יש לי סבלנות לכל הדיבורים שלהם, כל מה שהפריע לי מתגמד. הילדה מאושרת בחברתם, חוגגת, שרה, רצה, מטפסת- אנחנו נחים והם נאנחים, אבל אנחת רווחה...
מתחילה לחשוב, שאולי ככה- פעמיים שלוש בשבוע יעשה לכולנו רק טוב. ההליכה המספקת זמן שיחה לזוגיות, המשפחה המעניקה קצת מנוחה והרבה הרבה שמחה לכל הנוגעים - אולי...

איזה תיאורים יפים
איזו משפחה מקסימה

שלומות soul mate יקרה שלי. (אני כותבת את שתי המילים האלו ובעלי אומר לי "אני הסול מיית שלך". אני עונה לו "גם אתה". איך לצאת מיזה (-:
איזו עייפות. אין לי זמן מחשב לדקה!
אבל לפני שאשכח רציתי לכתוב שהיום (אין לי מושג למה לקח לי כל כך הרבה שנים), חשבתי לעצמי שעם האחים הקטנים של תינוקי לא תהייה היררכיה כמו שהיתה בבית הורי. אני הבכורה ותמיד היה לי העונג לבחור ראשונה. הכי גדול, הכי הרבה, טלויזה, כיסא באוטו... אז אולי כבר חשבתי על זה והדחקתי, כי אני הבכורה ותמיד פנו אלי קודם.

אצלינו במקרה שלא תהיה הסכמה נערוך הצבעות או הגרלות. מה אתן חושבות? (נראה לי שיש כאן יותר בנות).
אן עכשיו שזה בכתב יש סיכוי טוב שגם אזכור (-: זה באמת פשוט.
לילה טוב.

ומה לגבי האדום|L|?
אדום הוא צבע חגיגי לגברים ונשים כאחד|L|.
אדום הוא צבע נשי עוד מימי אברהם אבינו. האדום קשור לצבע האדמה (טרה-רוסה) ושימש כצבע חגיגי לטקסים. את הנקברים היו מושחים בשומן מעורבב עם אבקת אדמה אדומה, ומסמלים את שיבת האדם לרחם האדמה.
בטקסים שנים עיטרו בני האדם את פניהם וגופם באדום בכדי לבקש מן האדמה מזון, פרי וירק- להתחבר לכוחות האדמה. עבור הגברים, זהו צבע חגיגי ומאוד מעצים ומחזק.
הנשים חגגו את בוא האדום אחת לחודש, כל אשה ועונתה|L|. האוהל האדום, בו שהו הנשים ונערות עם בוא הווסת. הצבע האדום בתרבות הנשית הוא צבע מעצים ומפרה. הנשים לא "נאלצו" להתמרח בצבעי גוף אדומים, הן מחוברות חזק מהגברים לאמא אדמה בעונתן. בזמן הווסת, הנידה, מאפשרת לאשה לנוח מטרדות היום יום וחברותיה ונשות שבטה מאכילות אותה ומחליפות אותה במטלותיה. הגבר אינו יכול לבוא אל האשה, ורק ילדיה שטרם בגרו נכנסים ויוצאים בשערי האוהל האדום.
לתינוקות וילדים שלא אכלו כראוי- הוגש בשר אדום רוטט בכדי שחיתחזקו.
אדום משמש מסעדות מזון מהיר לשכנע את הסועדים לזלול מהר, זה מגביר תיאבון ומאיץ פעולות מעיים.
לסיכום-
ע"פ דעתי, נשים לא אמורות ללבוש אדום (כי יש להן מבפנים) אלא רק באוהל האדום- או בארוע שכולו נשים. גברים יכולים ללבוש אדום, זהו צבע מאוד מחזק וחגיגי. ילדים- בהחלט כן. ילדות- כנ"ל. תינוקות- כן.מכל מין.

(הידע מתוך שורש גזע המוח שלי או העל מודע. תקראו לו באיזה שם שתבחרו:-])

חשבתי על הרעיון של סירופ מייפל לעומקו כל היום. לאט לאט חדרה למוחי ההכרה, שעבורי, מה שחסר שם לא קיים. הסבר: נניח אני מתבוננת לתוך מכונה שאיני יודעת את שמה ורואה בה כל מיני דברים, רכיבים לא מוגדרים. אתבונן מעט אבל אח"כ כשאנסה לחשוב לעצמי מה ראיתי- אתקל בבעיה. התוצאה- מוחי מוחק את חסרי השם מהזכרון, ואינני זוכרת מה בדיוק היה שם, מאחר ולא "תייגתי" אותו לקטגוריה.
ולגבי הצבעים, אני חושבת שלא להגיד צבעים זה לא טבעי. שמיים ועננים אפורים, נוטפי מים וגשם. קשת בענן, ירוק הדשא אחרי הגשם, ירוקת החמור בסוף הקיץ החם. כשאני מתבוננת על צבע, על כל גווניו הנפלאים, אינני מחסירה הנאה אלא מוסיפה בכך שאני מסווגת אותו לגוון מסויים. אוהבת להתבונן בירוקים שונים, למצוא את הדקויות שמבדילות ביניהן. הצבע ושמו עוזרים לי לתייג ולקלג את המגירות של הזיכרון במוחי, להעניק מקום אפסון למה שעיני רואות, לחוויה.
לא מזמן הילדה התחילה להבחין בצבעים. יש ספר נהדר-

הימים הצבעוניים שלי / ד"ר סוס

לא ייחסתי לו חשיבות, והנה אנו עוברות ליד אוטו אדום והיא אומרת- אוטו אדון! ואז עובר רכב סגול, והיא אומרת- אגול. בלי שאשאל, בלי שאחפש. הצבע הוא מילה חשובה, הוא נותן עוצמה ומימד למה שרואים, ובלי שמו- אין לי איך לזכור זאת.
לסיכום- אני בעד כן להגיד את שם הצבע, אפשרי להכין סלסלה וכל פעם לאסוף לתוכה שפע דברים בצבע מסוים. למשל דברים בכחול וגווניו, וככה ההגדרה לצבע היא רחבה ולא צרה. סלסלת אדום- פרח הביסקוס, טוש אדום, תפוח, וכו'. כל הקוביות האדומות...
בקיצור, סירופ מייפל , לתת שמות לצבעים זה משהו שלא אוותר עליו:-].

מבול הריוניות בפורום הבית התפוזי שלי. עם כל שם נוסף שמצטרף לרשימה הסרעפת מתבלבלת לי לתוך טיפת דמעה.
גמאני רוצה.גמאני רוצה.
לא רציונאלי אלא אמוציונאלי ובכ"ז, עומד גוש בגרוני.

שמחתי לקרוא על הערבים הנעימים אצל חמך וחמותך. כן ירבו!
גם אני רוויתי נחת מהורי בעלי בשבוע האחרון.
אין על המשפחה, איך שלא מסתכלים על זה, טוב להיות קרובים!
גמאני רוצה.גמאני רוצה. גם זה עוד יבוא, בזמן המתאים בדיוק, עוד יבוא.

ליזה ליזה תודה! המילים שלך נוגעות ומשמחות. תודה.

שלום שלום,
קראתי אתמול את מה שכתבת על הצבעים. אפשר לומר שאני מסכימה. כלומר הרעיון לשים כמה כחולים בסל זה בידיוק ממשיך ומקדם את מה שחשבתי עליו. אני אף פעם לא אומרת למישה לידי לא להגיד לתינורי צבעים, גם עכשיו שמתחיל ה"משפחתון" שלנו כולם מדברים על צבעים וטוטו שלי מקשיב כמובן. ווי מישו קם
אני רצה
אמשיך...

אני אתחיל לאט.

אני נהנת לקרא את השיר שלך, כמעט כל יום.

זנחתי כלב - הוא כבר בן 13- מאז שטוטו נולד. הכלב אצל הוריי.
אוייש התינוק שוב התעורר, מתי אכתוב לך כל מה שאני רוצה, מתי מתי מתי.

אנחנו צריכות לחשוב על טלפתיה.
אוהבת
אני רצה

הסיפור על המריונטה, די הבהיל אותי. ועוד יותר מבהיל אותי שאולי זה שהסיפור הבהיל אותי אומר על עצמי משהו מבהיל גם.

אני כל הזמן במרדף אחרי הזהות שלי. הסיפור על המריונטה כל כך טוב מישום שכל קורא יכול לקרא מה שירצה. אולי אם הייתי קוראת אותו ביום/תקופה אחרת תגובתי היתה שונה?

ולמה בהתחלה החדר אפלולי, ישר ריחמתי על המריונטה. ולמה אין מראה??? שאלה טובה. אולי המראה דוקא היתה חוסמת את כל המראות שנגלים מכל הפתחים? אולי אנו צריכים לחיות בלי מראות, יותר עם תחושות. להקשיב לעצמינו כדי שלא יצטרכו להגיד לנו- להעיר אותנו- לגלות לנו. כדי שנסתכל בקנקן?

הכי אני אוהבת צבע זהב. ממש. הוא כל כך משמח אותי. הפייה של טוטו מחוברת לחלון בחוט זהב. (כתבתי קשורה אבל מיד תיקנתי, מוזר).

אני כבר פוחדת להכנס לכאן, תמיד שאני קצת שוקעת בדף טוטו שלי מתעורר.

חשבתי שוב על עיניין הצבעים והפעם יש לי דוגמא אחרת. למשל שמות לחיות. זה מדהים איך יש כל כך הרבה ציורים של חיות שבקושי נראים כמו החיה שאותה מתארים. פרה למשל, רק הסילווטה של הפרה מראה פרה. וזה מדהים שטוטו יודע שזו פרה. באמת מפליא אותי. בהתחלה חשבתי שאראה לו רק צילומים של חיות. אך מהר מאוד זה לא קרה. זה טוב או רע?
זה כמו שכתבת לשים סלסלה ובתוכה כחולים שונים. ואיך בעצם מראים שיש אנשים שונים? אז גם לוותר על ציורים של ילדים-אנשים. גדול עלי. יש מקום להכל בחיים, בלימוד, בחינוך, בליווי. כיף גדול.
איפה את יקירה?

סירופ מייפל, אני כאן. הגעתי וקראתי בשקיקה את דברייך.
מדהים מדהים מדהים. כישרון ההכללה גדול מהתפישה שלנו. אני מראה לילדה צילום של דוב. אח"כ בגן חיות היא רואה חוטמן, שזה ממשפחת הדובים, ומזהה: דוב. וצבים, היא כל כך אוהבת צבים. כל יצור עם שריון ארבע רגליים וראש ישר מתחבקת איתו "טב-טב!".
הפייה של טוטו מחוברת לחלון בחוט זהב. (כתבתי קשורה אבל מיד תיקנתי, מוזר).
חיברת את הפיה אך לא קשרת בחוט זהב. קשר הוא כלא, חיבור הוא חיובי, ואי אפשר לכפות על פיות מאסר, הן חופשיות.

שבת שלום

נפילות
ציצי-ציצי אמא ציצי
הילדה מזמרת-מנגנת, מושכת, מתחננת לעוד.
לא יכולה יותר. מרגישה שהציציאדה הזו הורסת אותי,מפחיתה ממני את שארית האנרגיות ואני כועסת ועצובה.
היא מצוננת, אין לה נזלת אבל יש כנראה ליחה בגרון, וארבע שיניים שבוקעות ומכאיבות לה ושומדבר לא מקל עליה חוץ מציצי-ציצי-אמא-ציצי. בלילה השבוע התעוררת כל רבע שעה והתחננת לציצי. לילותי היו לבנים ולא מחלב אם, ורק הלילה החלטתי שאולי ציצי יעזור לך גם כל הלילה, ומקסימום נעשה שוב גמילת לילה כשהכול יעבור. אבל תמיד יהיו עוד ארועים ודברים שרק ציצי יכול, ואני בתום לילה מכאיב ומעייף מרגישה סחוטה, תרתי משמע.
את מבקשת ציצי-אמא-ציצי ואני מרגישה כמו ציצי מהלך. מרגישה כעס, מרגישה כבולה, רוצה לברוח. ואת אוחזת חזק יותר, בוכה חזק יותר. לא משחררת.
נופלת לתהומות של כעס ועצב וכאב. כואבת את הכעס שלי, כואבת את התגובות המגעילות שלי אלייך.
קראתי לך נודניקית. אטמתי את עצמי מבפנים, לא נתתי לאהבה לשפוע החוצה והיא הפכה לשובל של שנאה עצמית, הורסת-לוחכת-צורבת את ליבי לפחם.
כבר שבועות שלמים שלא היה לי ולו יום אחד בלעדייך. אפילו כשאת ישנה בחדר הסמוך, אני עדיין איתך, עדיין כאן. שבועות שסבתך האחת היתה בחו"ל, ואז נסעה השנייה. ומאז שנסעו וחזרו אינני מרפה ממך, את אינך מרפה ממני. אנחנו אחת בוורידים של השניה, יותר מדי ואני מתחילה להתפרק.
אפילו כשאבא שלך כאן, את איתי. אמא-ציצי-ציצי-אמא, את באה אלי מדי פרק זמן לבקש שלוק פה ושלוק שם. מתכרבלת בחיקי בתנוחת ההנקה הבסיסית, מתוקתי. ללא אומר אני שולפת, את יונקת קצת ומשתחלת ויורדת ממני בלי להודות.
כמו קפיץ שעומד להשתחרר ולקפוץ רחוק מדי, כך הכעס בתוכי. תנו לי שעתיים להסתלק מפה, לא יודעת לאן. ללכת לבד ברחובות, ללכת לשבת בבית קפה מעושן ולשתות קפה ורום ושוקולד חם.
וכלפי חוץ, יש סימנים. אבל איש מהסובבים לא הבחין. שפע פצעוני כעס קטנים מעטרים את מצחי, סימן לאצבעותי המכתרות-חופרות במצחי, מחפשות הפוגה.
התעוררת.
תם זמני.
ואני אומללה.

לא קל לך.
אין לי מילים מחכימות.
תהיי חזקה.

חזרתי. האיש והילדה משחקים ביחד, בעודי דומעת אל מול המסך המרצד. אני בדיכאון, אומרת לו. אולי אקח אותה לטיול, אניח לך קצת. פתאום אני לא בטוחה שזה יעזור. לא נעים לי מהילדה, איזה צורך שיש לי לברוח מבבת עיני. משאהבה נפשי. קודם הנקתי אותך, כשהתעוררת.
הושטת יד רכה וליטפת את פני, הרבה רוך בעודך יונקת ומתבוננת בי בעיניים ירוקות גדולות וחמות. פתאום הוצפתי דמעות, ובכיתי. הבכי המשחרר, הגואל. ועם זאת הוא מפכה בי בשקט, כמעיין כמוס, שמא אתן לו אות והוא יקצוף ויעלה על גדותיו ויותירני חסרת כל וגלמודה. אני אוטמת אותו היטב, את מעיין הדמעות שלי. איש לא ידע.
והיה כי ישאלני איש על עצבוני, יעלה הבכי ממעמקים ויעצר בגרוני כאבן יבשה, כי אף לבכי רם לא אעיז להסכים.
ואולי אני מחכה שישאלו אותי, שיסכימו לשמוע, להרטב במטר עצבוני.
ואני ממשיכה לצחוק, לחייך, להנהן. להיות נהדרת, שמחה, חביבה.
אף אחד לא צריך.
אף אחד.
לא.
צריך.
את העצב הזה.
גם לא אני.

נשמע קשה.

ציצי, בהתחלה חשבתי כמה זה נחמד כשטוטו למד להגיד ציצי. עכשיו הציצי מתלווה למשיכה במכנסיים כשאני בשירותים (נו מה לעשות) והוא צורח עם דמעות ענקיות. צי צי.

אין יותר ציצי 7 פעמים ביום ועוד שבע פעמים בלילה. כבר שבוע שהוא מנוזל אז פתאום יש 5 -7 הנקות ביממה. אבל החלטתי שדי. מאתמול אני עם אחת לפנות בוקר ושתיים במשך היום. כולם לוחצים עלי להפסיק להניק (טוטו בן שנה ושלושה חודשים). אבל זה כיף לי, כיף לו, רק פחות קצת פחות ולא הטובענות הזו.
תהיי חזקה, בשביל שתיכן. הוא בוכה ואני מציעה מיליון דברים אחרים רק לא ציצי. בשבת הוא עם אבא שלו למנוע בכי שלי. מה שאני אוהבת בזה שפתאום אחרי חמש, שש שעות שאני לא עושה כלום, לא מביאה חיתול, לא עוזרת להאכיל, לא מעירה הערות לא כלום. פתאום כשאני רואה את טוטו שלי גואה בי תחושת הגעגוע. חמש שעות קודם חשבתי שהכל חרא, ופתאום כבר לו.
ועכשיו פתאום הם מאחורי, הקטן רוצה להיות במנשא, הוא גילה אותו בארון. אז אני הולכת לסדר... הוא כבר במנשא, שמח אפילו שלא ממש הצלחנו לקשור טוב. מעניין מתי ירצה לרדת (-:

אל תחנקי את הבכי. פעם חנקתי בכי כל כך הרבה חודשים עד שהוא לא יצא כשביקשתי להוציאו. זה היה נורא יותר מלבכות.

כבר רבע שעה אני כותבת את השורות האלו. כבר הוצאתי אותו מהמנשא אצל אבא, הוא כבר יילל ואני שומעת את עצמי מרימה קול "נו, נמאס לי כבר לשמוע ת'בכי הזה". כבר עמדתי איתו שתי דקות ליד החלון שיראה את מכונת הכביסה של השכנים ממול. עכשיו הם ירדו קצת לשחק עם עץ שבשבות שמישהו ברחוב בנה.

אני שולחת לך חיבוקיקים חמים חמים, גדולים גדולים. הלואי שניפגש בקרוב. אה רגע יש לי את מספר הטלפון....................