הבת של בן הזוג שלי
נשלח: 26 פברואר 2015, 17:43
שלום ותודה רבה על קבלת הפנים החמה.
אני כותבת לכן בשביל עזרה והכוונה. מראש אני אומר שאני יודעת שהבעיה היא בי אבל אינני יודעת איך לתקן אותה ולהמעיט את הרגשות החזקים שיש לי כלפיה.
אספר קצת עלינו..
אני בת 31 מתגוררת בארה״ב עם בן זוג מקסים וביתו בת החמש.
לפני כעשרה חודשים, לאחר שנים רבות של חוסר זוגיות, הכרתי בחור מקסים עם ערכי משפחה, חינוך, נתינה, אהבה, שאפתנות וכו׳ (בין היתר מנקה, עושה כביסות, מבשל ואפילו אבא מדהים במשרה מלאה).
מהרגע שהכרנו דברים רצו מהר מאוד (עברנו לגור ביחד לאחר שבועיים) ולאף אחד מאיתנו זה לא הרגיש מוזר. לא לשנינו ולא לילדה שנהנת מהתחושה הנשית/אמהית שיש סוף סוף בבית. עד היום זה מרגיש לנו מאוד טבעי. האמת שלדעתי ההסבר לכך הוא הגיל של שנינו, כשזה זה אז זה זה.
מצאתי גבר מושלם, וגם כשיש בינינו מחלוקות ואנחנו כועסים ורבים זה בסדר ואחכ אנחנו נרגעים ומדברים.
אבל..
ועכשיו אספר קצת עליהם..
האמא עזבה (לעולם לא אבין איך אפשר!!) אותם כשהילדה היתה בת שלוש. היא חזרה לעיירת הולדתה הנמצאת במדינה אחרת בארה״ב אז היא לא רואה את הילדה לעיתים קרובות (פעם/פעמיים בשנה לכמה ימים במקרה הטוב) אבל בקשר טלפוני.
לאחר המקרה נשארו הוא והילדה. בין כל התכונות המדהימות שכבר הזכרתי הוא גם מאוד רגיש, לכן נוצר חיבור מטורף ואם תשאלו אותי גם די מוגזם בין השניים.
במשך הזמן עד שהגעתי:
הילדה היתה ישנה איתו באותה המיטה והוא היה מרדים אותה על הידים כמו בת חודשיים כל לילה! כשאני הגעתי זה היה בדיוק כשהם עברו דירה והוא קנה לה מיטה משלה אבל אז הוא היה נרדם איתה במיטה כשהוא היה מרדים אותה!
בבוקר כשהיה מעיר אותה היא היתה מושכת אותו אליה והוא היה מתכרבל איתה ונרדם איתה עד שאני הייתי מגיעה להעיר את שניהם ולארגן לגן.
כל החלטות הוא היה מתייעץ איתה ועושה בשבילה הכל (כאילו היא בת הזוג שלו).
הוא עזב את העבודה התובענית שהיתה לו כשכיר והחל לעבוד כעצמאי כפי שתמיד רצה כדי לבלות יותר זמן איתה.
היה לוקח אותה כל יום למקום אחר.. גן שעשועים (ומשחק איתה על המתקנים כך שהיא לא משחקת עם ילדים אחרים), ג׳ימבורי, בריכה, לאכול בחוץ..
מצחצח לה שיניים.
מרים אותה על הידים בכל מקום ציבורי בערך. הילדה בת 4!!!
מנקה לה את החדר ואוסף הכל אחריה.
קונה לה, אפשר להגיד כל מה שהיא רוצה כשהם נכנסים לחנות.
כל פעם שהיה אומר לה ׳לא׳ היה נותן לה הסברים מפורטים מדוע, כל שאלה שלה עונה בפרוט. אין לי בעיה עם תקשורת טובה עם ילדים אבל לפעמים גם התשובה היא פשוט ״ככה!״ או ״כי אני החלטתי״.
שלא נדבר על זה שהחדר שלה מלא בצעצועים ברמה של לבייש כל רשת צעצועים שתנקבו בשמה (באדיבות הסבא, הסבתא והדודים הקרובים והרחוקים!).
יש לה יותר בגדים ממה שהיא מסוגלת ללבוש כיוון שבמהלך השבוע היא לובשת תלבושת בית ספר אז יש לה מלא בגדים עם התיקט עדיין כבר מאז שהגעתי, זה כולל תחפושות, בגדים למשחק בבית ושמלות לאירועים שאין להם פה (גם כן באדיבות המשפחה).
יש לה ארון ספרים גדול (כן ניחשתם נכון, באדיבות המשפחה!) הוא קורא לה ספר כל לילה לפני השניה, את זה דווקא אהבתי אבל אם הילדה התנהגה לא יפה או הולכת לישון מאוחר אפשר גם לוותר.. לא בעיניו.
המשפחה שלו מפנקת אותה ברמה שלא ראיתי בחיי, היא ילדה יחידה בין מבוגרים. הם מרימים אותה לכל מקום, מאכילים אותה מהצלחת לפה!! מרדימים אותה בשירה וליטופים עד שהיא נרדמת, לא אומרים לה לאאאא! ועוד ועוד ועוד! אני לא חושבת שהם צריכים לחנך אותה אבל גם לא להתנהג אליה כאילו היא בת 3 חודשים (להזכירכם היא בת 5 כבר!).
כפי שאתם מתארים לעצמכם הילדה הזאת מאוד מאוד חכמה! היא מאוד מפונקת ובצדק. היא בודקת גבולות ומנצלת טוב טוב כל מה שנותנים לה, יאמר לזכותה שכשמציבים לה את הגבולות היא עוצרת אבל הבעיה הרצינית היא שהמשפחה לא רואה שהיא צריכה גבולות לכן היא מרשה לעצמה להתפנק! והרבה! רוב היחס הזה הוא בגלל שהם חושבים שהיא מסכנה כי האמא עזבה אותה, אבל הילדה לא מרגישה עצב כלפי האמא כי האמא מספרת לה שהיא נסעה כדי לעבוד ולעזור לילדים (שטויות שהיא מתנחמת איתן) ושהיא אוהבת אותה מאוד והיא תבוא לבקר בקרוב והילדה שמחה בסהכ. תזכרו גם שיש ילדים למשפחות לוחמים בעירק שרואים את ההורים האהובים והגיבורים שלהם פעם בשנה ולעיתים פחות.
למזלי האינטראקציה בינה לבין המשפחה שלו קורת לא לעיתים הכי קרובות אבל כשזה קורה אני צריכה להחזיר אותה ואותו (שחוזר להרים אותה ולפנק) למסלול.
מאז שאני נכנסתי לתמונה הרבה דברים השתנו בדם ויזע..
הוא לא ישן איתה, לא מרים אותה על הידים, לא מאכיל אותה, היא אומרת ״אפשר בבקשה?״ ו״תודה״ ולא מחלקת הוראות ״תנעלי לי נעליים״. הוא למד להתייעץ איתי ולא איתה. מצחצחת שיניים לבד. נרדמת לבד!! אחרי סיפור כמובן. מתעוררת בלי התכרבלויות, חלק ולעיניין אין להמרח חצי שעה במיטה! מסדרת אחריה. מתלבשת לבד. לא מגיעה אלינו למיטה בלילה לישון איתנו ועוד הרבה דברים שהשתפרו.
חשוב לציין שאני מאוד אוהבת ילדים! גדלתי עם אמא מדהימה שטיפלה בבית בהמון ילדים שהעריצו אותה וגם הוריהם. למדתי ואני עדיין לומדת ממנה המון! היא סוג של סופר נני בעיניי. אני מרותקת מילדים ויש לי סבלנות עד אין סוף. תמיד חשבתי על לאמץ כי נראה לי שיש לי המון אהבה לתת והרבה מידי ילדים בעולם עם חוסר.
הילדה שלו מאוד אוהבת אותי וקשורה אלי, לפעמים קוראת לי ממי (אמא) ומאושרת עד הגג שאומרים שהיא דומה לי או שקוראים לי ״אמא של..״ היא מקשיבה לי ברוב המקרים אבל מתבכיינת לאבא סוג של עקיפת סמכות לפעמים והוא לפעמים זורם איתה ומרחם עליה כך שאני יוצאת הרעה... לפעמים.
הבעיה שלי היא שמשום מה איתה, בניגוד לכל הילדים שאהבתי ואני אוהבת במסירות (אחייניות שלי) עד היום, קשה לי להתחבר. אני אוהבת אותה ומשקיעה בה המון, דואגת לה כאימא במשרה מלאה. אבל בינינו, אני הרבה לא אוהבת את הפינוק הנוראי והמניפולטיביות שלה. אבא שלה מעריץ אותה והיא רואה את זה ומנצלת את זה. בגן שעשועים היא היתה מתרכזת רק בעצמה ולא משחקת עם ילדים כי היא לא היתה מרכז העינינים עד שאמרתי לה כמה פעמים שאם היא לא משחקת עם ילדים אנחנו הולכות הביתה. ולו אמרתי שהוא לא הולך לשחק איתה יותר (לפעמים הוא לוקח אותה לפארק במיוחד ואומר ׳היום זה יום שאני רוצה לשחק איתה על המתקנים׳ הוא מרגיש חיבור אבל היא צריכה יותר קירבה של ילדים בשלב הזה). אין בה צניעות או הערכה לכלום שעושים בשבילה וזה מפריע לי להתחבר אליה. זה כואב לי כי אני רוצה אותה כבת שלי וכן אוהבת אותה אבל גם לפעמים לא סובלת את חוסר הערכה שלה. אני לא טיפוס של טלוויזיה אז אני תמיד רוצה לעשות איתה דברי יצירה ומשחקים אבל כבר יוצא החשק כשאין הערכה אז אני מוותרת.
דבר נוסף שאני מרגישה רע לגביו הוא הקנאות שלי, אני מודה אני מקנאה בה. הוא מסור אליה בצורה שלא ראיתי בחיים ושלא יודעת אם אקבל חצי מזה בזוגיות שלנו, אפילו איך שהוא מסתכל עליה שהיא אוכלת או מחייכת או עושה דברים. מתלווה לי תחושת פספוס אדירה של ״אם הייתי קודם המסירות הזאת היתה כלפי גם״ יכול להיות שאני טועה אבל כפי שאני רואה אותו הוא חיפש מי שיהיה לו להתמסר אליו וכיון שזאת לא היתה אמא שלה אז זאת היתה היא. לפעמים אני חושבת לעצמי ׳למה את צריכה את זה? לקנא כל חייך שהיא הדבר הכי חשוב עבורו, תמצאי משהו רווק בלי ילדים׳ אבל אני חושבת שהוא מקסים ואוהבת אותו מאוד.
אני יודעת שחפרתי אבל היה חשוב לי להראות את הרקע של הדברים.
אשמח לשמוע אם יש לכם רעיונות איך אוכל להתגבר על תחושות הקנאות או איך אפשר לגרום לילדה להעריך ולהיות קצת צנועה ולא מרוכזת רק בעצמה ככ.
תודה
אני כותבת לכן בשביל עזרה והכוונה. מראש אני אומר שאני יודעת שהבעיה היא בי אבל אינני יודעת איך לתקן אותה ולהמעיט את הרגשות החזקים שיש לי כלפיה.
אספר קצת עלינו..
אני בת 31 מתגוררת בארה״ב עם בן זוג מקסים וביתו בת החמש.
לפני כעשרה חודשים, לאחר שנים רבות של חוסר זוגיות, הכרתי בחור מקסים עם ערכי משפחה, חינוך, נתינה, אהבה, שאפתנות וכו׳ (בין היתר מנקה, עושה כביסות, מבשל ואפילו אבא מדהים במשרה מלאה).
מהרגע שהכרנו דברים רצו מהר מאוד (עברנו לגור ביחד לאחר שבועיים) ולאף אחד מאיתנו זה לא הרגיש מוזר. לא לשנינו ולא לילדה שנהנת מהתחושה הנשית/אמהית שיש סוף סוף בבית. עד היום זה מרגיש לנו מאוד טבעי. האמת שלדעתי ההסבר לכך הוא הגיל של שנינו, כשזה זה אז זה זה.
מצאתי גבר מושלם, וגם כשיש בינינו מחלוקות ואנחנו כועסים ורבים זה בסדר ואחכ אנחנו נרגעים ומדברים.
אבל..
ועכשיו אספר קצת עליהם..
האמא עזבה (לעולם לא אבין איך אפשר!!) אותם כשהילדה היתה בת שלוש. היא חזרה לעיירת הולדתה הנמצאת במדינה אחרת בארה״ב אז היא לא רואה את הילדה לעיתים קרובות (פעם/פעמיים בשנה לכמה ימים במקרה הטוב) אבל בקשר טלפוני.
לאחר המקרה נשארו הוא והילדה. בין כל התכונות המדהימות שכבר הזכרתי הוא גם מאוד רגיש, לכן נוצר חיבור מטורף ואם תשאלו אותי גם די מוגזם בין השניים.
במשך הזמן עד שהגעתי:
הילדה היתה ישנה איתו באותה המיטה והוא היה מרדים אותה על הידים כמו בת חודשיים כל לילה! כשאני הגעתי זה היה בדיוק כשהם עברו דירה והוא קנה לה מיטה משלה אבל אז הוא היה נרדם איתה במיטה כשהוא היה מרדים אותה!
בבוקר כשהיה מעיר אותה היא היתה מושכת אותו אליה והוא היה מתכרבל איתה ונרדם איתה עד שאני הייתי מגיעה להעיר את שניהם ולארגן לגן.
כל החלטות הוא היה מתייעץ איתה ועושה בשבילה הכל (כאילו היא בת הזוג שלו).
הוא עזב את העבודה התובענית שהיתה לו כשכיר והחל לעבוד כעצמאי כפי שתמיד רצה כדי לבלות יותר זמן איתה.
היה לוקח אותה כל יום למקום אחר.. גן שעשועים (ומשחק איתה על המתקנים כך שהיא לא משחקת עם ילדים אחרים), ג׳ימבורי, בריכה, לאכול בחוץ..
מצחצח לה שיניים.
מרים אותה על הידים בכל מקום ציבורי בערך. הילדה בת 4!!!
מנקה לה את החדר ואוסף הכל אחריה.
קונה לה, אפשר להגיד כל מה שהיא רוצה כשהם נכנסים לחנות.
כל פעם שהיה אומר לה ׳לא׳ היה נותן לה הסברים מפורטים מדוע, כל שאלה שלה עונה בפרוט. אין לי בעיה עם תקשורת טובה עם ילדים אבל לפעמים גם התשובה היא פשוט ״ככה!״ או ״כי אני החלטתי״.
שלא נדבר על זה שהחדר שלה מלא בצעצועים ברמה של לבייש כל רשת צעצועים שתנקבו בשמה (באדיבות הסבא, הסבתא והדודים הקרובים והרחוקים!).
יש לה יותר בגדים ממה שהיא מסוגלת ללבוש כיוון שבמהלך השבוע היא לובשת תלבושת בית ספר אז יש לה מלא בגדים עם התיקט עדיין כבר מאז שהגעתי, זה כולל תחפושות, בגדים למשחק בבית ושמלות לאירועים שאין להם פה (גם כן באדיבות המשפחה).
יש לה ארון ספרים גדול (כן ניחשתם נכון, באדיבות המשפחה!) הוא קורא לה ספר כל לילה לפני השניה, את זה דווקא אהבתי אבל אם הילדה התנהגה לא יפה או הולכת לישון מאוחר אפשר גם לוותר.. לא בעיניו.
המשפחה שלו מפנקת אותה ברמה שלא ראיתי בחיי, היא ילדה יחידה בין מבוגרים. הם מרימים אותה לכל מקום, מאכילים אותה מהצלחת לפה!! מרדימים אותה בשירה וליטופים עד שהיא נרדמת, לא אומרים לה לאאאא! ועוד ועוד ועוד! אני לא חושבת שהם צריכים לחנך אותה אבל גם לא להתנהג אליה כאילו היא בת 3 חודשים (להזכירכם היא בת 5 כבר!).
כפי שאתם מתארים לעצמכם הילדה הזאת מאוד מאוד חכמה! היא מאוד מפונקת ובצדק. היא בודקת גבולות ומנצלת טוב טוב כל מה שנותנים לה, יאמר לזכותה שכשמציבים לה את הגבולות היא עוצרת אבל הבעיה הרצינית היא שהמשפחה לא רואה שהיא צריכה גבולות לכן היא מרשה לעצמה להתפנק! והרבה! רוב היחס הזה הוא בגלל שהם חושבים שהיא מסכנה כי האמא עזבה אותה, אבל הילדה לא מרגישה עצב כלפי האמא כי האמא מספרת לה שהיא נסעה כדי לעבוד ולעזור לילדים (שטויות שהיא מתנחמת איתן) ושהיא אוהבת אותה מאוד והיא תבוא לבקר בקרוב והילדה שמחה בסהכ. תזכרו גם שיש ילדים למשפחות לוחמים בעירק שרואים את ההורים האהובים והגיבורים שלהם פעם בשנה ולעיתים פחות.
למזלי האינטראקציה בינה לבין המשפחה שלו קורת לא לעיתים הכי קרובות אבל כשזה קורה אני צריכה להחזיר אותה ואותו (שחוזר להרים אותה ולפנק) למסלול.
מאז שאני נכנסתי לתמונה הרבה דברים השתנו בדם ויזע..
הוא לא ישן איתה, לא מרים אותה על הידים, לא מאכיל אותה, היא אומרת ״אפשר בבקשה?״ ו״תודה״ ולא מחלקת הוראות ״תנעלי לי נעליים״. הוא למד להתייעץ איתי ולא איתה. מצחצחת שיניים לבד. נרדמת לבד!! אחרי סיפור כמובן. מתעוררת בלי התכרבלויות, חלק ולעיניין אין להמרח חצי שעה במיטה! מסדרת אחריה. מתלבשת לבד. לא מגיעה אלינו למיטה בלילה לישון איתנו ועוד הרבה דברים שהשתפרו.
חשוב לציין שאני מאוד אוהבת ילדים! גדלתי עם אמא מדהימה שטיפלה בבית בהמון ילדים שהעריצו אותה וגם הוריהם. למדתי ואני עדיין לומדת ממנה המון! היא סוג של סופר נני בעיניי. אני מרותקת מילדים ויש לי סבלנות עד אין סוף. תמיד חשבתי על לאמץ כי נראה לי שיש לי המון אהבה לתת והרבה מידי ילדים בעולם עם חוסר.
הילדה שלו מאוד אוהבת אותי וקשורה אלי, לפעמים קוראת לי ממי (אמא) ומאושרת עד הגג שאומרים שהיא דומה לי או שקוראים לי ״אמא של..״ היא מקשיבה לי ברוב המקרים אבל מתבכיינת לאבא סוג של עקיפת סמכות לפעמים והוא לפעמים זורם איתה ומרחם עליה כך שאני יוצאת הרעה... לפעמים.
הבעיה שלי היא שמשום מה איתה, בניגוד לכל הילדים שאהבתי ואני אוהבת במסירות (אחייניות שלי) עד היום, קשה לי להתחבר. אני אוהבת אותה ומשקיעה בה המון, דואגת לה כאימא במשרה מלאה. אבל בינינו, אני הרבה לא אוהבת את הפינוק הנוראי והמניפולטיביות שלה. אבא שלה מעריץ אותה והיא רואה את זה ומנצלת את זה. בגן שעשועים היא היתה מתרכזת רק בעצמה ולא משחקת עם ילדים כי היא לא היתה מרכז העינינים עד שאמרתי לה כמה פעמים שאם היא לא משחקת עם ילדים אנחנו הולכות הביתה. ולו אמרתי שהוא לא הולך לשחק איתה יותר (לפעמים הוא לוקח אותה לפארק במיוחד ואומר ׳היום זה יום שאני רוצה לשחק איתה על המתקנים׳ הוא מרגיש חיבור אבל היא צריכה יותר קירבה של ילדים בשלב הזה). אין בה צניעות או הערכה לכלום שעושים בשבילה וזה מפריע לי להתחבר אליה. זה כואב לי כי אני רוצה אותה כבת שלי וכן אוהבת אותה אבל גם לפעמים לא סובלת את חוסר הערכה שלה. אני לא טיפוס של טלוויזיה אז אני תמיד רוצה לעשות איתה דברי יצירה ומשחקים אבל כבר יוצא החשק כשאין הערכה אז אני מוותרת.
דבר נוסף שאני מרגישה רע לגביו הוא הקנאות שלי, אני מודה אני מקנאה בה. הוא מסור אליה בצורה שלא ראיתי בחיים ושלא יודעת אם אקבל חצי מזה בזוגיות שלנו, אפילו איך שהוא מסתכל עליה שהיא אוכלת או מחייכת או עושה דברים. מתלווה לי תחושת פספוס אדירה של ״אם הייתי קודם המסירות הזאת היתה כלפי גם״ יכול להיות שאני טועה אבל כפי שאני רואה אותו הוא חיפש מי שיהיה לו להתמסר אליו וכיון שזאת לא היתה אמא שלה אז זאת היתה היא. לפעמים אני חושבת לעצמי ׳למה את צריכה את זה? לקנא כל חייך שהיא הדבר הכי חשוב עבורו, תמצאי משהו רווק בלי ילדים׳ אבל אני חושבת שהוא מקסים ואוהבת אותו מאוד.
אני יודעת שחפרתי אבל היה חשוב לי להראות את הרקע של הדברים.
אשמח לשמוע אם יש לכם רעיונות איך אוכל להתגבר על תחושות הקנאות או איך אפשר לגרום לילדה להעריך ולהיות קצת צנועה ולא מרוכזת רק בעצמה ככ.
תודה
