דיסקליימר למי ששרד עד עכשיו, ומעלה בדעתו להמשיך:

זהירות! מלל כבד ורדיקאלי!!!
אז אותן 'מדינות' עסוקות במאבקים אינסופיים, ונדחפות לכך ע"י סיבות לא ברורות, אולי דחפים פסיכותיים של מנהיגיהן, ואולי כולם טובלים עמוק בתוך פרנויה עמוקה, לפיה הכלל המוביל הוא "השקם לתקוף את האויב לפני שהוא יעשה זאת לפניך". תפיסה זאת מקבלת גיבוי גם ע"י המחקר האקדמי, בדמות 'תורת המשחקים', כאשר הדימוי הציורי ביותר הוא
דילמת האסיר .
אנחנו נתקוף את הנושא הזה מזווית אחרת מזו המקובלת (הקישור לוויקיפדיה לעיל), ונתייחס לרקע הכלכלי-פוליטי:
תרומתה ותפקידה של 'תורת המשחקים'
תורת המשחקים פותחה בימי 'המלחמה הקרה' ע"י תאגיד ראנד. תאגיד זה, שמומן ע"י הפנטגון ויצרניות הנשק הגדולות בארה"ב, העסיק את מיטב מפתחי האידיאולוגיות של אותה תקופה: פון-ניומן, נאש, ארו וקאהן. ניתן למצוא בקלחת הזו גם דמות כמו קיסינג'ר המוכר די טוב בהיסטוריה הישראלית. בסך הכל הם סיפקו הצדקות לדוקטרינות כגון 'התגמול המסיבי' של דלאס, 'התגובה הגמישה' של קנדי, 'ההרס ההדדי המובטח' של מקנמרה ו-'מלחמת הכוכבים' של רייגן.
במבט לאחור, נראה שמשחקי מלחמה הללו, שחלקם הפכו לנושאי לימוד הכרחיים באוניברסיטאות, סיפקו הצדקה מתוחכמת למדיניות דורסנית, שנזקיה לאדם ולסביבה הם אולי בלתי הפיכים. בשורה התחתונה, מדובר בכמה עשרות אלפי פצות וטילים גרעיניים שהיה צורך דחוף להצדיק את ייצורם ואחזקתם. מדובר כאן על חרושת של מילים וסמבולים מעין מדעיים שבסופו של דבר יצרה אידיאולוגיה די פשטנית של אלימות מאורגנת.
נחזור לניתוח של מבנה 'המדינה' והדינמיקה שלה, לפי גישת חקר המטרות הפינימיות של המדינה ויחסיה המשתנים עם הקבוצות החברתיות הכלולות בה.
מקבלי ההחלטות המרכזיים
נקודת המוצא שלנו היא הגדרת ישות המכונה 'מדינת הלאום'. פעולותיה נשלטות ע"י ע"י קבוצה לא ממש ברורה, המכונה בשמות כגון 'מקבלי ההחלטות המרכזיים' (מיהם? המטבחון המדיני המצומצם? כלל השרים? הכנסת?), 'פקידי מדינה' (האם הם חופפים למקבלי ההחלטות המרכזיים, או שמא זו קבוצה אחרת?), 'קברניטים' ו-'מנהיגים' (ומה איתם, הם פקידים או מקבלי החלטות?).
קבוצת ה-'קברניטים' ו-'מנהיגים' מונעת ע"י אינטרסים
מדינתיים_ (מה זה?) ופועלת על מנת להשיג מטרות _מקרו-פוליטיות, כגון 'השגת יציבות חברתית' או 'חיזוק ההרתעה הצבאית'. כמו כן, היא פועלת להשגת מטרות מקרו-כלכליות כמו 'הגדלת הצמיחה במשק', 'הדברת האינפלציה', 'מלחמה באבטלה' (ולעיתים רק במובטלים) או 'שיפור מאזן התשלומים'.
כל המטרות הללו מוצגות כמטרה של כלל החברה והמדינה, במנותק מאינטרסים פרטניים של קבוצות כאלו או אחרות בחברה, בין אם בין המובילות, או שבשוליים. כגון למשל... מתיישבים, בעלי ההון או תעשייה זו או אחרת. כך למשל, שמצב מלחמתי מתמשך הוא אינטרס של כלל אזרחי ישראל, ולא של קבוצות מסויימות. זה ברור כשמש, הרי אותו מצב פשוט נכפה עלינו, אנחנו לא אשמים בכלום, כך שכולנו באותה קלחת. כל המטרות הללו מתכנסות מתחת למטריית הקסם של המונח
'אינטרס לאומי'.
להלן עוד כמה מושגים הקשורים בשיח הסוציולוגי-מדעי-המדינה הזה:
המאבק של עסקנים (המכונים בלעז State leaders וגם State rulemakers) נגד כל מני 'קבוצות חברתיות', ועליהם מוטלת המשימה לעמוד בפרץ שעלול למוטט אותנו לכדי אנרכיה; מודל המאבק של "המרכז' על 'מרכזי המשנה', או המאבק של הביורוקרטיה המדינית כנגד המפלגות הסקטוריליות השואפות לפורר את המדינה. בסופו של דבר, כל אותו מאבק של המנהיגים מכוון לשמור על אחדותה של המדינה ולהגדיל את 'יכולותיה'.
ומי מנסח את אותן מטרות של המדינה?
שאלה טובה. אפשר אף לומר מצויינת. מישהנו מוכן לזרוק ניחוש?
אני זורק את שלי: אותה קבוצה של קברניטים קובעי המדיניות. הרי בשביל זה הם שם, לא? אחרת נקבל אנרכיה, והאוייב האכזר שרק מצפה לקריסת החוסן הלאומי שלנו יפלוש כעדת הונים ברבריים, ישטוף את הארץ ואותנו לים, כמובטח על ידו מזה שנים שנימה. כך שאין להטיל ספק או דופי באותן מטרות, שמכוונות כאמור ע"י 'אינטרס לאומי' חד וברור הנמצא מעל לכל וויכוח פוליטי מטריד ומיותר, שכאמור, רק מחליש אותנו ואת חוסננו... טיעון מעגלי מושלם.
החלוקה לכלכלה ופוליטיקה
במסגרת מודל המציאות שהוצג עד כה, נהוג לחלק את החברה לשתי 'מערכות' עצמאיות ומנותקות האחת מהשניה: 'כלכלה' ו-'פוליטיקה'. מקובל להניח כי ה-'מערכת הכלכלית' תעניק את מיטב הרווחה לאזרחים הצרכנים , אם רק יאפשרו לה 'להקצות מקורות ביעילות'. ומי מונע זאת ממנה? אותה 'מערכת פוליטית' סוררת, שעושה כל שביכולתה בכדי לשבש את פועלם של הכלכלנים (רגע, האם הם נחשבים למקבלי החלטות או קברניטים?). אותה מערכת מתערבת ללא הרף בהקצאת המקורות ובתכנון הכלכלי המדעי המדוייק שעומד מאחוריה. בהתערבותה זו היא מפלה בין קבוצות צרכנים ויצרנים, מעניקה זכיונות, מעבערה סובסידיות וקצבאות, נוטלת מיסים וקובעת קדימויות, וכל זה בעיקר ממניעים 'פופוליסטים' שמעוותים את אותה הקצאת מקורות מיטבית ופוגעים בצמיחה וברווחה הכללית.
ניתן לסכם כל זאת בהגדרה שהפוליטיקאים הם אנשי היצר, ואילו הכלכלנים לעומתם מגלמים את הרציונאליות ואת האחריות הלאומית.
הבטחון הלאומי
אותו הניגוד בולט בישראל במיוחד בכל מה שנוגע ל-'בטחון הלאומי'. כאן המקרה שלנו פשוט להחריד, ונופל בדיוק תחת ההגדרה של אותו מודל כלכלי מופלא - 'עקומת התמורה': ככל שאשקיע יותר ב-א', יהיה לי פחות מ-ב'. כדי לבצר את בטחוננו אל מול האוייב האכזר הקם עלינו לכלותינו, עלינו להקריב את ה-'צמיחה' וה-'רווחה' לטובת השקעה בביטחון. פשוט, לא? לא צריך להיות כלכלן כדי להבין זאת, בעיקר שמדי יום ביומו מפמפמים לנו את האמת הצרופה הזו, והיא גם מתממשת לנגד עיננו, עם התקציבים האינסופיים שמקבלת מערכת הבטחון, והקיצוצים הרוחביים האין סופיים הנדרשים כדי לממן השקעה חיונית זו.
המערכת הפוליטית בישראל, בחתירתה 'הפופוליסטית' להשיג מטרות חברתיות ובטחוניות בו-זמנית, סוטה מהיחס המיטבי בין 'בטחון לאומי' לבין שיפור ה-'צמיחה הכלכלית'. היתרון המוביל של מודל עקומתי זה הוא שהוא מצליח להשתיק כל דיון (המוגדר כפוליטי) סביב עצם ההגדרות של אותם א' ו-ב' שמתחרים ביניהם על חלוקת התקציב. הכלכלן, מעצם הגדרתו, לא נכנס לדיון הזה, אלא פשוט מנפק ניתוחים מתמטיים לפי הערכים שנקבעו (אולי ע"י אותם 'קובעי מדיניות', לא תמיד במסגרת של דיון או הסכמה ציבורית).