טראומה של גמילה מהנקה

[הערסית_מהשכונה*]

אני גמלתי את הבן שלי מיניקה בגיל שנתיים ורבע אחרי שהנקת צמד לא היה ממש "שוס" .את שלושת הלילות של הגמילה הוא העביר בזרועותי בצרחות אימים .עד כאן מוכר. מאז ועד היום (6-7 חדשים בערך) אני מקבלת "דרישת שלום" מאותה גמילה. בימים/ שבועות הראשונים זה עמד בחלל האויר כל הזמן וכלל התפרצויות בכי מטורפות בזמנים בילתי מוגדרים ..לאט לאט הוא כאילו קיבל את הדין והיום אפילו אם אני אציע לו שלוק חטוף הוא יסרב...אבל נראה לי שהטראומה גידרה את עצמה בתחומי הלילה בלבד ..כי מאז אין לילה (למעט יום פה יום שם) שהוא לא מתעורר פיתאום בבכי (לפעמים בצרחות) ומחפש את אמא אמא אמא ..למרות שהיא (זאתאומרת-אני)ישנה כל הזמן לידו. חשבנו שאולי זה אנחנו וביגללינו. חשבנו אולי זה בגלל האינטנסיביות של ההומסקולינג. חשבנו שזה אולי ביגלל ההשתולליות התכופות עם החברים מהשכונה.חשבנו שזה אולי בגלל מעבר הדירה . חשבנו שזה ביגלל שהוא סהרורי קצת כמו אמא שלו.ומלילה ללילה מתרקמת לי במח המחשבה שזה אולי סוג של הידהוד מ"שם" מהגמילה ההיא ....
ואני חושבת לפעמים שאולי זה קיים שם כל הזמן...הטראומה הזאת של נגמלים...ושאולי עדיין לא הוציאו את זה מהארון ..ושזה לא "מוכר" בשום מקום כתופעה שיש לתת עליה את הדעת ולהכביר עליה במילים....
אף אחד לא הכין אותי לזה....כל היום וכל הלילה מברברים פה על הנקה והנקה ושיבחי ההנקה וחוץ מכמה זעקות שבר נסתרות עוד לא פגשתי אמהות שמדברות על זה . (זה מתחיל ונגמר ב:" כן-הגמילה היתה קשה מאוד " או ב : "לי הגמילה היתה דווקא קלה") זה מתחיל ונגמר בשלושת ימי הגהנום . ויותר לא שומעים כלום. דממה.
האם יכול ליהיות שרק אצלי קרתה גמילה כל כך קשה? שרק אני מגדירה גמילה מיניקה כטראומה?
אני פותחת את הדף הזה כדי לברר את הסוגיה הזו .....ולברר כמה שבועות/חדשים/שנים הידהדה הגמילה אצלכן- אמהות שהניקו עד גיל מאוחר יחסית...
ואם מישהי תשלח לי לינק לדף שקיים פה באתר (שכבר קראתי אותו מאה פעם)זאתאומרת שהיא לא הבינה כלום!
מחכה.

[ההולכת_בדרכים*]

הי ערסית @}
אני עוד לא גמלתי מהנקה, אבל חייבת לציין שהשאלות שאת שואלת כאן מעסיקות אותי מאוד ואשמח לשמוע על הנושא מאחרות ממש כמוך.

[אמא_ללי*]

מעוררים הרבה מחשבה הדברים שאת כותבת. אני גמלתי את שירה בגיל כמעט שנתיים, כשהייתי בתחילת ההריון הנוכחי וכאב לי וגם כבר לא כל כך היה חלב. היה ברור לי מראש שאני לא רוצה להניק טנדם. הגמילה לא היתה קשה במובן של הרבה בכי או משהו כזה, אבל כן הרגשתי בפירוש שבשונה מהרבה דברים במהלך החיים שלה, כאן אני הכתבתי את הקצב. ושאם זה היה תלוי בה היא היתה ממשיכה בהחלט, זה עוד לא היה קרוב למצב שבו שהיא תגמול את עצמה. הגמילה היתה הדרגתית ואחרי שזה נפסק סופית היא לא המשיכה לבקש. במהלך ההריון זה חזר שוב בהקשר של שיחות על התינוקת העתידית, של תינוקות שיונקים מאמא שלהם וכו'.
תראי - בנוגע לטראומה, אני מרגישה שזאת שאלה שנורא קשה לתת עליה תשובה חד משמעית, ויכול להיות שבכלל לא קיימת תשובה כזאת. זאת סוג של פרידה שקורית בתוך הקשר, כחלק מתהליך ההתבגרות והגדילה של הילד. כמו שילד שזוחל לבד או הולך לבד כבר נמצא פחות על הידיים באופן טבעי (גם אם לגמרי נענים לו והוא נמצא על הידיים כמה שהוא רוצה, מן הסתם ככל שהוא גדל יותר הוא רוצה פחות), ואז אנחנו מחפשים דרכים אחרות לתת את המגע הפיסי הזה בתוך הקשר. וצריך יותר להתאמץ כדי שהוא יקרה, בגלל שהוא כבר לא פונקציונלי.
זה נראה לי משהו דומה - כל עוד הילד יונק, אז יש כל מיני "עוגנים" שמתקיימים באופן קבוע - מגע, אינטימיות בלעדית שלו ושל האמא, סוג של נונשלנטיות מאד בריאה של הילד בקשר לגוף של האם, ועוד. כשהוא לא יונק יותר, העוגנים האלה יכולים בקלות להתמסמס, וייתכן שהטראומה היא יותר סביב האובדן שלהם מאשר ההפסקה של ההנקה עצמה. כלומר, ההנקה היא מין סל כזה שמספק המון דברים בו זמנית, וכשהיא מסתיימת פתאום צריך לשים לב ליצור זמן והזדמנויות במיוחד לכל הדברים שנלווים אליה ומפיסיקים ביחד איתה - המגע, הזמן הזוגי של האמא עם הילד, וכו'.
והמעברים האלה, האובדנים האלה, לא נראים לי ייחודיים להפסקת הנקה, אלא כמו שכתבתי לכל מיני דברים שקורים במהלך החיים שלנו, לכל מיני מגבלות שהמציאות מכתיבה, לנו כהורים יש אתגר להתמודד איתם, להכיל אותם ולראות איך אפשר לצמצם את הקושי עד כמה שאפשר.
אצלנו למשל, ככל שההריון מתקדם אני פחות ופחות יכולה להרים אותה על הידיים, ולאחרונה גם הצטרף לחגיגה בקע במפשעה ואסור לי להרים אותה בכלל. והיא ילדה שצריכה המון המון מגע. גיליתי שאני ממש צריכה לשים לב ליצור את ההזדמנויות האלה למגע וחיבוקים במיוחד, כי הנסיבות השתנו. אז אנחנו הרבה יותר מתחבקות בזמן סיפור או משחק, היא יותר נצמדת פיסית בלילה (וגם מבלה במיטה שלנו יותר מאשר פעם) ואני מאמינה שזה איך שהוא מאזן את עצמו, ביחד עם ההתמודדות שלה עם הקשיים והשינויים שהמציאות מכתיבה.
את מתארת המון דברים שקורים אצלכם (ועוד בלי שהתייחסת ישירות לאח החדש שהוא קיבל, לעובדה שההנקה היתה רק שלו, אחר כך משותפת, ועכשיו היא רק של התינוק.... זה מוסיף המון מורכבות ואולי גם כעס לסיטואציה).
אני הייתי מציעה, בהנחה שאת לא מתכוונת לחזור להניק אותו עכשיו, לנסות להתמקד במה שיש עכשיו. יכול להיות שהניסיון להבין אם זה קשור לגמילה או לא מפריע להבין מה הדבר שהוא מנסה להגיד לך עכשיו - מה הקושי שלו, מה הצורך ומה את יכולה להעשות כדי להקל עליו, עליכם.
וברמה היותר תיאורטית - אני חושבת שכשלא מדובר בתינוקות קטנים קטנים שמתקיימים מהנקה וממגע של אם, נורא קשה לענות על השאלות האלה, כי הנקה היא כמו ראי של כל הקשר הרגשי בין האמא לילד. ויכולים להתקיים בה אינסוף דפוסים שונים, כמו שאין שני קשרי אם-ילד זהים בעולם. כך שגם לא יכולה להיות תשובה חד משמעית האם הגמילה היא טראומה שמותירה צלקות או לא, זה תלוי באינספור גורמים שונים.

[תזמורת_הים*]

דף קשור: גמילת לילה ביוזמת התינוק.

[אום_אל_קיצקיצ*]

ערסית כל הכבוד על פתיחת הדף. גם אני תוהה הרבה בעניין הזה. מדברים הרבה על הנקה אבל על פרידה רכה ממנה אין כל כך תשובות.
ומה עם התינוקות שנגמלים לבד בגיל מוקדם? הבן של אחותי בגיל 9 חודשים לא רצה יותר. אני יודעת, פה קוראים לזה "שביתה", אבל הוא הרי נגמל לבד. זה בא ממנו. אז אולי זה עדיף? או שאולי זה פועל יוצא של טראומה גדולה יותר (הרבה שעות בלי אמא-> איבוד אמון וכו')?

[הולכת_את_מעימי*]

לא יודעת אם זה שייך לכאן, אבל השכנה שלי גמלה את הפעוט שלה בגיל שנתיים כמעט ועד היום שנה אחרי הוא מדבר על זה, מבקש להכניס יד לחזיה, מברר אם יש חלב וכו'. כך שטכנית הוא נגמל. רגשית- לא ממש

[אמא*]

אני בכלל לא חושבת שאפשר לדעת חד משמעית מה זה.
עובדה שחשבתם וחשבתם...
הייתי מנסה פרחי באך.

[נעמי_בן_שיטרית*]

ערסית, תודה על פתיחת הדף.
אני יותר ויותר מבינה שפגעתי בבנותיי כשגמלתי אותן מההנקה. אני לא מרגישה אשמה אך בהחלט לוקחת אחריות מלאה של שרשרת האירועים שהביאה אותי לגמול אותן. הבת השלישית שלי, היום בת 1.10 , עדיין יונקת המון ואני לא מצליחה אפילו לדמיין את עצמי גומלת אותה בכוח.
אני בטוחה שהפגיעה הזאת עדיין מהדהדת בהן בדיוק כמו פגיעות אחרות (הפרדה מהבכורה בבית החולים אחרי הלידה ועוד. )

[ש_צברי*]

המקור של המילה גמילה הוא גמול, שווה ערך. אני מאמינה שככל שבונים נתיבים חלופיים להנקה, כך יש סיכוי שהילד ימצא בהם שווה ערך ויקל עליו להתמודד. מנסיון שלי, חשוב לתת הרבה חום ואהבה שבזמן ההנקה היו מובנים ולאחר הגמילה חשוב להקפיד לתת אותם באופן תדיר (ולא רק לאחר שהילד מחפש תשומת לב שלילית). גם שיחות על ההנקה (משמעותה לילד, לאמא ואיזה דברים יכולים להיות חלופיים בעינו) יקלו על הילד על הגמילה. חשוב לזכור, כי כל גמילה הינה קשה ולפעמים ההתמודדות לוקחת שנים גם אצל מבוגרים ואין הדבר מעיד כי התהליך היה רע.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני חושבת שאם גומלים בבת אחת זה כן יכול להיות טראומטי.
אני גמלתי מהנקת לילה בשלבים וגם מהנקת יום בשלבים מאוד איטיים
כך שבשנה ושבע נגמלה מלילה, שנתיים ותשע נגמלה מיום ואת השלוקים האחרונים גמעה
עד שלושה חודשים בערך לפני ארבע...

[ילדת_טבע*]

לא קראתי את כל התגובות אבל... רציתי להגיד שיכול מאוד להיות שזה עניין של גיל ולאו דווקא קשור להנקה. גם אצלנו יש לילות כאלה. היא עדיין לא גמול"צ בכלל. היא מתעוררת בבכי לפעמים כאילו הורידו לה איזה איבר וצועקת "אמא שלי בואי אלי!" ואיפה אני אם לא צמודה אליה? ואיפה אני בשאר היום? איתה. אז מה? לפני שהיא נולדה כבר שמעתי על גיל ה"ביעותים" ביעותי הלילה כמובן, אין לי מושג מה גורם לזה אבל זה שם ויכול להיות שבאמת אין שום קשר בין הגמילה הקשה שהיתה לכם לזעקות הללו בלילות. אולי את פשוט מחפשת יותר מדי. תניחי לזה, לדעתי, וזה יעלם כמו כל משבר אחר שיש להם פשוט תהיא שם לחבק אותו כמו שאת כבר בטוח עושה ודי.
(אצלנו חוץ מזעקות האמא בלילות יש לה עוד כל מני עניינים כמו "אני לא הדבורה מאיה!" או "אמא אכלה לי את כל הקציצות!" שקורעים אותי מצחוק בארבע לפנות בוקר).

[דניאלה*]

אני פותחת את הדף הזה כדי לברר את הסוגיה הזו .....ולברר כמה שבועות/חדשים/שנים הידהדה הגמילה אצלכן- אמהות שהניקו עד גיל מאוחר יחסית...
מחוסר זמן לא קראתי את כל הדף אז רק אענה מה שרלוונטי לי.
אני גמלתי בגיל שנה וארבע (אבוי לבושה! מה אני עושה בבאופן בכלל?!).
בכל אופן עברו מאז רק חודשיים וחצי והגמילה הייתה מאד חלקה יחסית ומהירה
אבל הרגשתי שהטראומה מגיעה "בדלת האחורית":
המון היצמדות אליי.
אם אני בסביבה אז רק אני:
מוציאה מהאמבטיה
נותנת כוס מים
מקריאה סיפור
נושאת את התיק שלי (חשוב מאד!! לאף אחד אסור לגעת בתיק שלי)
ועוד ועוד.
זה נרגע לאט לאט, ודורש המון סבלנות והיענות לצרכים.
אבל אני בהחלט מרגישה שפגעתי בתחושת הבטחון שלה,
היא מרגישה צורך כל הזמן לבסס את הקשר בינינו, את הטיפול שלי בה וכו'.
אם אני לא בסביבה, אין עניין, היא פשוט עוברת הלאה עפ"י סולם ההירככיה
(למשל אם סבתא שומרת עליה, היא תעשה איתה הכל אבל ברגע שאבא יבוא, רק הוא יכול לשטוף לה ידיים וכו',
וכשאני מגיעה אבא נדחק ואני מקבלת את הזכות וכו' וכו'. היא מאוד ברורה בעניין למי מותר לעשות מה ומתי).
אין לי ספק שיש שם טראומה ברמה זו או אחרת

[אינדי_אנית*]

אוף, ואני גמלתי בגיל שנה ועשרה חודשים בגלל ההריון ואמנם היה בכי שני לילות ועבר אבל בזמן האחרון היא כל הזמן דוחפת ידיים לציצי ורוצה לנשק אותו וללטף אותו. עוד כמה ימים/שבועות יוולד התינוק ואני מפחדת נורא שהיא תקנא בו בטירוף......... אני כבר עכשיו אומרת לה שהוא יינק ויאכל ציצי והיא כבר לא אוכלת ציצי וכאלה אבל כל יום שעובר היא יותר נדבקת לי לציצי...
דווקא בהתחלה ההקלה של הפסקת ההנקה גרמה לי להרגיש שיש לנו דברים אחרים שמחברים אותנו ומקבלים מקום בקשר שלנו והיתה הרגשה מאוד טובה..
ובקשר לשאלה שלך ערסית- אני לא יודעת אם זה קשור אבל כל פעם שאני חושבת על הגמילה אני נזכרת ביום שבו אמא שלי אמרה לי שהיא לא מוכנה/יכולה יותר להרים אותי על הידיים כי כבד לה. אני ממש זוכרת את העצב שלי ושניסיתי להתעקש שאני לא כבדה, ואת איך שבסוף קיבלתי את זה כעובדה ולא התווכחתי יותר. עד היום אני לא יודעת אם זאת טראומה, או דווקא דוגמא להתמודדות הורית טובה.
ועוד משהו קטן ומוזר: אני אוהבת הכי בעולם להיות מחובקת בתנוחת הנקה/ערסול. גמלו אותי בגיל 4 חודשים..

[אפרת*]

יכולה רק בקצרה, ולכן משתפת מניסיוני, בלי להתייחס לעניין הטראומה מגמילה:

גמלתי את בכורי בשנה וחמש, שבוע 20 להריון. גמילה הדרגתית, אבל בהחלט מיוזמתי. לא שמתי לב לשינוי משמעותי ובלתי הפיך בהתנהגות.

לאחר הלידה השניה, בסביבות גיל שנתיים, התחיל להתעורר בלילה במעין "התקפי זעם". לילה כן, לילה לא. ההתקפים נחלשו לאחר מספר שבועות, ובני נרגע לגמרי לאחר מספר חודשים.

אני חושבת שאצלינו, ההתקפים נבעו משינויים שחלו בגופו (גבה והתפתח מבחינת דיבור וכשרים מוטוריים וקוגנטיביים) ובהרכב המשפחתי, במיוחד השינויים הראשונים.

[הערסית_מהשכונה*]

וואוו.. כמה תגובות מדהימות ..כל הכבוד לכן....(אוייש כמה תיקני אני כותבת-להקיא!)
אמא ללי קראתי אותך הבוקר ובאמת יש משהו מנחם ומעודד במה שאת כותבת....יכול ליהיות שזאת היתה טעות להכנס להרפתקאות של הנקת צמד בלי להבין ממש מה המחיר שזה גובה.אני לא חושבת על האתמול. כבר מזמן המשכתי הלאה (מזל גדי..נו מה!)....אני חושבת לעשות את זה עם הקטן בבוא היום בדיזולבים ...אין דבר, בגילגול הבא אני אשתדל לעשות ילדים בגיל צעיר ככה יהיה אפשר למשוך עד הברמיצווה:-)
ילדת טבע הרגת אותי עם ה: "אמא אכלה לי את כל הקציצות!" הזה...זה מזכיר לי את מה שחבורת מונטי פייטון עשו לכל הטראומות הבריטיות ...חי חי..

[הערסית_מהשכונה*]

נעמי..איזה יופי שאת מגיעה כל פעם שאני חושבת עלייך...

[אוד_ליה*]

אצלי אותו דבר כמו אפרת, רק שגמלתי בגיל שנה וחודשיים, והשינויים באו רק עכשיו- אחרי גיל שנתיים... מתחברת להסנרים של אפרת וגם של ילדת טבע...

[אוד_ליה*]

אצלי, אגב הגמילה באה משנינו- ראיתי שהוא יונק "על ריק", ואחרי הנקה נשאר רעב מאוד והסכים לקבל בקבוק, דבר שאף פעם לא קרה אצלנו... כנראה נגמר החלב בגלל ההריון, ואחרי שהפסקתי להניק לא ביקש יותר (אולי גם הטעם השתנה ולא החה טעים לו? לא יודעת...)

[מקום_קטן_וטוב*]

הוא בן שנה ועשרה חודשים. מאד אובססיבי ותובעני בנושא ההנקה. ואני נכשלת בהצבת גבולות בנושא. אפילו כשאני אומרת "לא", לפעמים מתוך חולשה ועצלות אני מתייאשת ונותנת. (כן, אני יודעת.... גרוע)
נרדם עם ציצי, נרגע עם ציצי, מתעורר עם ציצי... אני מתה מפחד - איך יהיה כשלא יהיה ציצי?
חברה המליצה לי לשים כרוב ואז הריח מגעיל ומוריד את החשק לינוק.
איך אני מכינה אותו נפשית להפסקה?
היום אנחנו ממש ביחסים גרועים בגלל ההנקה, הוא כועס עליי כל הזמן, רוצה רק ציצי, מנסה להוריד לי את החולצה בכוח, צורח... לא מקבל "לא".
אני מפחדת שזה ישבור אותו.
אשמח לעצות!

[דודה_טובה*]

איך יהיה כשלא יהיה ציצי?
למה לחושב על זה? עכשיו יש ציצי. אין טעם לחשוב מה יהיה עוד כמה חודשים כי הוא יגדל ויתפתח , דברים ישתנו.

איך אני מכינה אותו נפשית להפסקה?
תגמלי בהדרגה. אבל קודם אולי תפסיקי לחשוב רגע על גמילה ותחשבי על הצבת גבולות? תחליטי מה חשוב לך ועל מה את לא מוותרת , תדברי עם הילדון שוב ושוב , כשקשה לו תציעי דברים אחרים וגם הזמן יעשה את שלו...
אני מניחה שאם יהיה לך יותר קל אז גם לו יהיה יותר קל ואולי כבר לא תרצי לגמול אותו בכלל. אולי תרצי לגמול בכל זאת אבל הגמילה תהיה יותר קלה.

[א_ל_א_ן*]

איך אני מכינה אותו נפשית להפסקה?
את מכינה את עצמך לגמילה.
כשאת תחליטי שמספיק לך להניק. תתחילי לגמול אותו.
נכון שהוא יונק ראשון שלך?
וכן, כמובן בהדרגה. אבל עם החלטה.

[אינדי_אנית*]

נשמע שהכעס קשור יותר לזה שאת לא החלטית מולו ומול עצמך ורק מתבטא דרך הנקה.
תני לו דברים ברורים להיאחז בהם. אם מותר לינוק תמיד אז מותר תמיד,
אם יש זמנים שבהם לא יונקים (קבועים או כשלא בא לך או כל דבר אחר שהחלטת עליו) אז להיות ברורים איתם.
עכשיו הוא כל הזמן לא יודע אם הוא יקבל או לא, אם תגידי לא והוא יתרגז אז אולי כן. זה נורא מקשה.

אולי תנסי לעשות ריסטרט. לתת לינוק מתי שהוא רוצה בלי הגבלה בלי לאוים בלי תנאים וכשתהיי יותר מגובשת על מה בדיוק את רוצה תתחילי מחדש עם הורדת הנקות קבועות שהכי מפריעות לך, או אפילו עם הכנה נפשית יותר מוקדמת. מפנה אותך ל סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי
מתאר נפלא תהליך+תובנות שלי מאוד עזרו עם הגמילה של הבן שלי כשהיה בן 1.8

[שואלת*]

אני כל הזמן תוהה מה טראומטי יותר: גמילה הדרגתית או בבת אחת (עם הכנה מוקדמת לפעוט בכל מקרה).
אצל הבכורה שלי הייתי מאוד הדרגתית - וזה גרר בכי ותסכול בכל שלב ושלב, כאילו עברנו כמה וכמה גמילות, גמילה מלילה, גמילה מהנקה בחוץ, גמילה מהנקה במשך היום, גמילה מבוקר... לא כל אחת מהן נורא קשה, ובכל זאת.
אולי עדיף בבת אחת וזהו?
עכשיו אני עם בן שנה ושמונה ותוהה מה לעשות. יונק הרבה יום ולילה. לא מכיר מה זה סירוב בכלל (אם כי בסביבות גיל שנה הפסקתי להניק בלילה, ובכה וקיבל ניחומים אחרים, אבל מאז חזר לינוק בלילה מסיבות שונות).

[דניאלה*]

אני כל הזמן תוהה מה טראומטי יותר: גמילה הדרגתית או בבת אחת
שאלה שאני מתלבטת בה המון...
אשמח לשמוע ממנוסות.
אום אל קיצקיצ כתבה פעם את סיפור הגמילה שלהם ושם (נדמה לי) אמרה שלדעתה ההדרגתיות רק הקשתה על בתה לקבל את הגמילה,
בדיוק כמו שכתבת כאן.

[ורד_דרור*]

גם אני אשמח לדעת.
ניסיתי להוריד בהדרגה אבל זה מאוד מאוד מסובך לי
לא באמת מצליחה לאורך זמן לייצב מספר הנקות קבוע
שלא לדבר על גמילה חלקית
נראה לי שזה יצטרך להיות חד וחלק
אני מצד אחד מאוד רוצה כבר ומצד שני כואב לי הלב אפילו מלכתוב את זה

[תפוח_אדמה*]

אני גמלתי בבת אחת. (אני חושבת שכתבתי על זה איפשהו באתר, אז סליחה על החזרה).
ניסיתי לגמול בהדרגה, אבל אני לא מאורגנת ואין לי לו"ז כזה שאני יכולה להגיד שמשאירים הנקות מסויימות ואחרות לא. זה לא מסתדר לי.
זה רק הפך אותו לשבר כלי מלא חרדות - כל הזמן הוא רצה את קירבתי ודחו אותו... מסכנון
ניסיתי ללכת עם העצה של לה לצ'ה, שנשמעת הגיונית וטובה - אל תציעי ואל תסרבי. זה היה אחרי התקופה של הורדת ההנקות והחזרה להנקה של 20 פעם ביום היתה קשה לי מאד. גם ככה נמאס לי קצת להניק. רציתי להישאר עם הנקה אחת ביום, אבל מבחינת היונק זו לא היתה אופציה.
לבן הבכור שלי (שלא ינק עד גיל כזה מופלג) היה מנהג להירדם עם בקבוק של מים. הוא היה שותה ליטרים.... כשגמלנו אותו ראינו שההדרגתיות לא עובדת, רק מקשה, ובסוף גמלנו בבת אחת מהכל.
לכן החלטתי שעדיף לגמול וזהו.
אני חושבת שהכנתי אותו לזה (עד כמה שאפשר להכין בן שנתיים).
בסופו של דבר זה כנראה היה הדבר שהכי התאים לנו. זה לא היה קל, היינו צריכים הרבה הסחות דעת וסבלנות ונחישות. היה בכי. אבל הוא לא הפך לשבר כלי חסר ביטחון כמו שהיה בתקופה של הסירובים.
קצת סחטתי ונתתי לו בכוס, כדי להקל על המלאות. אני חושבת שזה גם שימח אותו.

[פלונית_חלומית*]

אני גם חושבת שגמילה הדרגתית קשה יותר.
אני גמלתי בגיל כמעט שנתיים,בימים הראשונים שהתחלתי להפחית הנקה זה היה נורא ומלווה בבכי וצרחות,ברגע שהחלטתי שזהו,מהר מאוד היא עברה את זה

[ורד*]

עכשיו תוך כדי גמילה. בת שנה וחצי. לפני חודש עברנו ל 4 הנקות ביום: בוקר (אצלנו במיטה), לפני שנ"צ, אחרי שנ"צ ולפני שנת לילה. הנקת לילה כבר הפסקנו לפני כמה חודשים ולא היה פשוט אבל פטמותיי סבלו אז הצבתי גבול. את המעבר ל 4 הנקות היא קיבלה יחסית טוב. עוד ביקשה אבל לא התעקשה כי אמרתי "לפני השינה" וכו' וזה סיפק אותה. כבר לא יכולתי יותר לראות את שדיי המידלדלים והולכים בכל הנקה, מה גם שעדיין לא קיבלתי מחזור ונראה שההנקה משפיעה על הווסת התמיד-לא-סדירה שלי. היו עוד כמה סיבות והחלטנו ללכת על זה. הייתי די שלמה עם עצמי.
אבל זה קשה. השדיים כואבים, אני בוכה, היא בוכה. וזה לא שהיא לא בוכה גם מדברים אחרים אבל כאן זה אחרת, כי שתינו חשות את הפרידה. אז אני מחבקת אותה מאוד ואומרת "נגמר" ואומרת שנכון, זה קשה אבל שאנחנו ממשיכות להתחבק ולאהוב ושאני כאן.
דרמטי.
חשבתי שאולי נכון היה להוריד ל 2 הנקות ואחר כך להפסיק אבל נראה לי שזה לא בהכרח היה עושה את זה יותר קל עבורה.
לא יודעת.
לא פשוט.

כתוב לי - לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע, מה זה אומר?

[פלוני_אלמונית*]

את בני היונק בן השנה ואחד עשרה חודשיים נאלצתי לעזוב באופן מפתיע לחמישה ימים - מפאת נסיעה לחו"ל לא צפויה - לא נערכתי ולכן סבלתי מגודש נוראי כאשר חזרתי קיבלתי 2 כדורים לייבוש לקחתי לא יתייבש אך הרגשתי הקלת מה- בעלי סיפר לי שהיה לו קשה מאוד אבל בגלל שעברו חמישה ימים החלטתי בכל זאת לגמול אותו. אבל גם אני הרגשתי שזה טראומטי מידי במשך היום הוא היה פחות או יותר בסדר אבל הלילה היה סיוט פשוט כאב לי הלב והחלטתי לתת לו ציצי. רק מלראות את החיוך על פניו ואת ההקלה הבנתי שעשיתי דבר נכון בשבילו. אני החלטתי לחכות שהגמילה תתאים גם לו וגם אם זה ייקח זמן.

[גמילה_מוקדמת*]

אני מניקה את התינוקת השלישית שלי הנקה מלאה ובלעדית רק ציצי כבר חמישה חודשים. אני מיציתי. היא לא. המטפלות במעון אובדות עצות. התינוקת בשביתת רעב. לא שואבת ולא רוצה לשאוב.מבקשת שלא תשפטו אותי רק עצות מעשיות לגמילה .