ברכבת, אני עולה ומתלבטת איפה לשבת. הגוף כמו בוחר בעצמו, הנימוקים כן ולא בכלל לא מגיעים עד לראש, כך נדמה, אלא מסתכמים כבר באזור הבטן. ליד זה לא, ליד זאת לא, אלה בוודאי שלא, זה כן.
שני זוגות ספסלי רכבת, תא רביעיה כזה, אתם יודעים, ואת רובם ממלא איש בלבוש יהודי דתי מאוד, שקוע בספר קריאה קטנטן, כנראה ספר קודש. הוא יושב קרוב למעבר. אני נדחקת לספסל שמולו, אל ליד החלון. כאן יהיה בטוח, אומרת לי הבטן שלי. היא פשוט יודעת, הבטן שלי. איש חרדי מבוגר, במקום ציבורי, הוא לא איום עליה. ואכן, המעבר הדחוק פנימה מתבצע בלי שייאלץ אותי ולו לבדל נגיעה בגופו. כל הגודל הזה מצטמצם במהירות ובלי קשר עין ואני עוברת בבטחה. כל זה קורה בלי שבכלל אחשוב. רק כמה דקות אחר כך, כשכבר פיזרתי את איבריי בנינוחות מעט יותר במשכני החדש לשעה וחצי הקרובות, הבנתי את הבחירה שלי. ואז, ניגשתי אל הטלפון הנייד ללעלע עצמי לדעת בין אינספור אנשים בו זמנית מלעלעים גם הם ברשת החמימה העוטפת אותנו ומוחקת מוחותנו, אבל, אויה, הסוללה נגמרת. המטען בתיק. היד מפשפשת. מה זה? מטען אחר. בתי האהובה החזירה לי את המטען שלי, אבל הוא שינה פניו מאוד. החוט שלו באורך הבלתי מובן של חמישה עשר סנטימטרים. מה? למה שמישהו ייצר כזה חוט ולמה היא החזירה לי כזה חוט?
מרימה עיניים אל שמי הרכבת שנראים כעת רחוקים מתמיד. זה גבוה נורא. אהה! אוכל להכניס לשקע הטעינה ולהניח את הטלפון על סורגי מדף התיקים שנמצא מעל לראשי הנוסעים, אוי. מה זה? אה. זה הכובע השחור העגול הענק של האיש. כובע הדתיים שלו. מונח בדיוק במקום היחיד שהחוט הקצר יאפשר.
אני מתיישבת חזרה. קמה שוב. מנסה להרים אותו מעט עם האצבע אבל נבוכה כאילו נגעתי באיבר פרטי, מוותרת, מסתכלת בייאוש אל האיש הקורא בספר התפילה בדבקות.
והוא, למרבה הפלא, חש במבטי, מרים עיניו בשאלה, מתרומם באבירות, לוקח את המטען בלי לבלבל את המוח, מזיז את כובעו בעצמו ומחבר את התקע שלי לשקע הטעינה, ואז מנסה להכניס את הטלפון אל בין שלבי סורג המדף של התיקים. הוא כל כך מנסה לעשות זאת במהירות ובמינימום התערבות בענייניי, בתנועה עיקשת ודחופה, מנסה למצוא מקום ולהצליח להכניס את הנייד אל בין הסורגים ושיחזיקו אותו, ושהמטען עדיין יישאר מחובר אליו, שיש בזה פשוט משהו מנחם ומחמם לב.
כך הוספנו לנסוע, הוא שקוע בספרו ואני לא יודעת את נפשי כי באמת, כבר אין לי מושג איך מנהלים את זמן הלבד המבורך של נסיעה אנונימית בפנים חתומים, זמן שהיה פעם כר המחשבות הכי מוריק והכי שופע גבעות פרחים ומשבי רוח צבעוניים, ללא טלפון נייד ביד. איך קרה השינוי הזה. איך השתלט עליי כך. איך זה קרה? כל כך שקעתי במחשבות הנוגות והעקרות הללו שלא שמתי לב מתי ירד, וכמעט אפילו לא שמתי לב שהתחנה שלי הגיעה.
כשקמתי ונטלתי מלמעלה את מכשיר הטלפון נוכחתי בהפתעה לגלות שלא רק שזה לא הטעין, כל פיסת המתכת המחברת את המטען אל שקע הטלפון הייתה מעוקמת לחלוטין. נזכרתי במאמציו של האיש ולבי עלה על גדותיו בחדוות האנושיות. פשוט כך.
כמה טוב לראות אותך שוב